"דע כי לאור חובותיך כקְשַׁתְרייַה, אין לך עיסוק יאה יותר ממלחמה על עקרונות הדת (דהרמה); אל לך איפוא, להסס." (ב.ג. 2.31)

"לעד יהיה קלונך לשיחה בפי כול; ולאיש-כבוד, גרועה החרפה ממוות. אלופי הצבא הדגולים, אשר רוחשים כבוד רב לשמך ותהילתך, לא עוד יעריכו אותך, ויחשבו שהפחד הניסך משדה הקרב. אויביך ישמיצוך ויבוזו ליכולתך, ומה יכאיב לך יותר מזה?" (ב.ג. 2.34,35,36)

קרישנה סיים זה עתה (בפסוק 2.30) דיון נרחב על טבעה הנצחי של הנשמה לעומת זמניותו וטבעו המתכלה של הגוף; הנשמה, או העצמי האמיתי, לעולם לא מת, ואילו הגוף, שהינו רק כסות חולפת לעצמי, לעולם אינו חי. ידע זה נועד לרומם את ארג'ונה לראיית עולם גבוהה יותר ולשחרר אותו מהזיקה העזה והכאב על מות קרוביו. באופן טבעי ידע רוחני שכזה נועד לנתק אותנו מן האחיזות שלנו בחומר ולבסס אותנו במימד הנצח. והנה, מיד בפסוק הבא (2.31) קרישנה כמו שב ויורד למישור החומרי ומצביע לארג'ונה על זהותו החומרית כלוחם ועל זיקתו לכבוד ותהילה.

למה?
אנחנו אמנם איננו גופנו, והיו לנו כבר אלפי ומליוני גופים שעם כל אחד מהם היזדהנו וחשבנו אותו לעצמנו, אבל הבנה תיאורטית אינה מספיקה כדי למוסס את הזדהותנו העכשווית, גם התנתקות, או פרישות מלאכותית, לא יכולה להביא לשינוי הלב.

"אפילו אדם בעל ידע נוהג על-פי טבעו, שהרי כל אחד כפוף לטבע שרכש משלוש מידות הטבע. מה איפוא, ביכולתה של הימנעות להועיל?" (ב.ג. 3.33)

כיום הלב שלנו חולה באגוצנטריות, או ברצון להיות במרכז והכי, ומשום כך הוא מצומצם ומאויים תמיד. אנחנו רואים את העולם במונחים של אויבים וידידים, על פי קוד אינטרסנטי, ומנסים לקחת מן העולם במקום לתת.

לחיות במישור הנשמה פירושו להשתחרר מכל פחד; "אין נשק שמסוגל לחתוך את הנשמה, גם לא ניתן לשורפה באש, להרטיבה במים, או ליבשה ברוח." (ב.ג. 2.23) כלומר, איש לא יכול לפגוע בי, וכל שקורה לי, חל רק על הגוף כתוצאה מהקארמה שלי. פירושו גם חוויה של סיפוק פנימי מלא, שאינו תלוי בחיצוני. "שלמות זו מאופיינת ביכולתו של האדם לראות את העצמי באמצעות המחשב הטהור ולהתענג ולעלוץ בעצמי." (ב.ג. 6.21)

האם אנחנו שם? האם כזו תודעתנו?

תהליך ההתעלות למישור הרוחני כרוך בעבודה רבה והדרגתית, ולא די בשינוי חיצוני כדי להביא לשינוי פנימי. עדיף לו לאדם לכן, לדעת את טבעו, את מקומו – להבין את קשריו ואת תבניותיו הנפשיות – ואז לפעול ממקום טבעי זה, תוך נסיון להשתחרר בהדרגה מאנוכיות.

"הכול נאלצים לפעול בחוסר ישע על-פי התכונות שרכשו ממידות הטבע החומרי; אף לא אחד יכול להימנע מעשייה כלשהי, ולו לרגע. מי שמדכא את פעילות החושים, אף שבמחשבו ממשיך והוגה במושאיהם, אין ספק שהוא מוליך עצמו שולל ונקרא מתחזה." (ב.ג. 3.5,6)

התניות
בהשפעת שלוש המידות והקארמה, כל אחד מותנה בצורה מסויימת ומופעל על-ידי התניות אלה. אפשר אולי לנסות ולהתעלם באופן מלאכותי מהתניות (במידה ומודעים להן; אך מה עם אותן התניות רבות שאפילו איננו מודעים לקיומן?), אלא שבלי לטהר את הלב מן הנטיות המותנות, מירב הסיכויים שמבלי משים נשוב וניפול תחת השפעתן.

"הו בן קוּנְתי, רק בגלל אשליה הינך מסרב עתה לפעול על-פי הוראתי. שהרי הפעילות הטבעית לאופיך תאלץ אותך לפעול כך בין כה וכה." (ב.ג. 18.60)

אגוצנטריות, או הרצון לעליונות, מהווה שורש כל ההתניות. אך לא די להחליט שמהיום והלאה לא אהיה אנוכי, כמו שלא ניתן לומר שמהיום לא אקנא באיש. נקיון הלב דורש התכוונות, תרגול וזמן.

לכן, מיד בפסוק שלאחר הדיון בטבע הלוחם (2.38), קרישנה מורה לארג'ונה באיזו רוח עליו לבצע את הפעילות הטבעית לו, לצורך השתחררות מאגוצנטריות – "הלחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בנצחון או בתבוסה …"

זהו עקרון הוצאת הקוץ בעזרת קוץ. כלומר, שיחרור פעולותינו מאחיזה אנוכית באמצעות פעולה. כל אחד מאיתנו קשור לסוג עבודה מסויים, תולדת הפסיכולוגיה ומבנה הגוף המסויימים שלו, ולא קל להשתחרר מנטיה טבעית שכזו. לפי הבהגווד-גיטה גם איננו צריכים לעשות זאת. עלינו רק לעבוד על שינוי התודעה, או המניע לפעולה – מתועלתנות אנוכית והתקשרות לפירות המעשים, לחתירה להשתחררות מאנוכיות.

הדיון בפסוקים 2.31 ועד 2.37 נועד אם כן, להחזיר את ארג'ונה (ואותנו) לכאן ולעכשיו – לשדה הפעולה הטבעי שלנו – שאמור להפוך (לאור הידע על נצחיות הנשמה) לשדה הפעולה הרוחני שלנו, בתוכו נוכל לערוך את מסע ההיטהרות שלנו לעבר שלמות.

מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

• על אגו וקנאה
• טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה
• התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת
• הליכה בנתיבים זרים מסוכנת
• פרק 15 של הבהגווד גיטה
• שלוש מידות הטבע
• תקציר הבהגווד גיטה
• הבנת הפרק ה-13 של הבהגווד גיטה
• המורה והתלמיד
• עוד...