בספרו "הודו – יומן דרכים" של עזריאל קרליבך (הוצאה מחודשת מעריב 1986), מציע המחבר להודי משכיל אשר אצלו הוא מתארח לאכול את הפרה.

קרליבך הגיע לביקור בהודו בשנות החמישים, הוא נתקל בעוני מחפיר. לכן הוא הציע להודי לאכול פרות. טענתו הייתה שבכדי לשבור את הרעב, ההודים צריכים לאכול את הפרה, ובכדי למגר את העוני עליהם למכור את עורה. הוא טען שריבוי הפרות מחליש גם את הפרות עצמן שלא מוצאות מספיק מזון וגם את האדם הנאלץ לתת להם מהמעט המצוי ברשותו.

אכן טענה מעניינת אשר בנויה בצורה לוגית ורציונלית למוח ולהגיון מודרניים אשר רואים את האדם כמרכז הבריאה.

ההודים שישבו במרפסת בחברתו של קרליבך, פחות הבינו את טיעוניו הרציונליים. בעל הבית החל לענות לו, "ולמה? תדבר רק על הפרה? וכי היא הבהמה היחידה הקדושה לנו? הקוף למשל, הם שורצים בכל הכבישים ובכל הרחובות, הגינות והשדות, יותר מהחתולים אצלנו. והם זריזים מן הפרות, והם יודעים לטפס ולחדור לכל מקום; אין בפניהם לא גדר ולא מנעול. הם באים אל תוך הבית וחוטפים את הארוחה העלובה מפי הילדים – ואיש אינו מהין להרים יד; הם גונבים פרי עמלו של שבוע מן הצלחת – ואסור לרדוף אחריהם!… וכל זה קדוש?"

קרליבך חשב שמארחו האינטליגנט והמשכיל מסכים איתו, אך במהרה הסתבר שלא כל כך.

"עליכם לסלוח לו" אמר בעל הבית והצביע עליי, "הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו היו שבטים פרימיטיביים כאלה – לפני מאות בשנים בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבוא עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו עדיין אין ציביליזציה…"

"תושבי ישראל שייכים לדת היהודית שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר-כך יבשת וימים ואחרי כן חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם מי הוא אותו עליון מכל?"

"איש מן המסובים לא ידע. ניחשו, אך לא מצאו. "האדם!…" אמר בעל הבית בתרועה. כולם פרצו בצחוק אדיר… "

"אם כן," שאלו, "למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם, שהאדם אינו יכול לגור בהם? ואם העיקר הוא האדם – לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקייה, התוכי ובת היענה? מה הצורך בנמר ובזאב, וביחמור ובשועל, בכלב הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות עד – מה הטעם עולם ומלואו? מה? היכן השכל וההיגיון?"

"ההיגיון," אמר, "פשוט מאוד. הם המציאו להם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות כל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו שהאדם הוא תכלית הבריאה כדי שיהיה לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכול נחות דרגה לגביו, הכול נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי – פראיים." (עמ' 44-46)

מקומו של האדם לפי התנ"ך
לאחר טענות כאלו כנגד התנ"ך והאדם המודרני, מן הראוי לפנות אל הטקסט עצמו בכדי לדלות ממנו דבר מה על מקומו של האדם בבריאה.

על פניו עושה רושם שההודי צודק, הלוא נאמר כבר בפרק הראשון של ספר בראשית, "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית, א'. כ"ח)

לפי פסוק זה התנ"ך מורה לאדם לעשות בחיה ככל העולה על רוחו. האדם מחויב לכבוש את הארץ ולרדות בכול. אך בפסוק הבא אחריו מסתמן שאין לקחת פסוק זה לכיוון פאשיסטי, הפסוק הבא מדבר על המזון אשר הוקצה לאדם, "ויאמר אלוהים הנני נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית, א'. כ"ט)

כלומר, המזון אשר מותר לאדם לאכול הוא זרע השדה, משמע ירקות, קטניות ודגנים ואת פרי העץ, האל אינו מתיר בשר. האל ממשיך לגלול את חוקיו ואת רצונו ואומר; "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חי את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן" (בראשית, א' ל')

שני הפסוקים הללו למעשה הוציאו את כל הארס מן הפסוק הראשון. בהתחלה דובר על כיבוש, וההוראה שקיבל האדם הייתה "לרדות" בשאר היצורים. הפסוק שלאחר מכן מסביר שלרדות אין פירושו לרצוח, התזונה המותרת לאדם על פי סיפור הבריאה הינה צמחונית. ואילו הפסוק שבא אחריו מסביר לנו, שעשב השדה אינו נועד רק בשבלינו כי אם בשביל כל החי.

גם החיות ניחנות בנפש על פי פסוק זה, הלוא נאמר "אשר בו נפש חי". הם יצורים חיים בדיוק כמונו, הבריאה אינה נועדה עבורנו.

אם סיפור גן עדן מציג איזושהי מציאות אידיאלית הרי שבמציאות זו גם האדם וגם החיות הינן צמחוניות. אם כן פירושו של ההודי לספר בראשית לא היה נכון, אך אין זה אשמתו, הוא פירש אותו כפי שאנו פירשנו אותו בעצמנו.

עושה רושם שלא קראנו נכון, שנתקענו באמצע הפרק הראשון ולא המשכנו הלאה. הכיבוש והרודנות של הפרק הראשון מקבלים תפנית בפרק השני, "ויקח ה' אלוהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית, ב'. ט"ו)

לאור פסוקים אלו ניתן להבין מה הכוונה בכיבוש ורודנות לפי סיפור הבריאה. האדם כן ניחן באחריות גדולה יותר, אבל אחריות זו לא מעניקה לו את הלגיטימציה לרצוח ולהרוס. שליט אמור להיות המשרת של אזרחיו, וכך גם האדם אמור לעזור לאל לשמור על ההרמוניה. אף חיה לא נדרשת לעבוד לפי סיפור הבריאה, רק האדם נדרש לכך. האל דורש מהאדם להיות המשרת של כל הבריאה.

הממשיך עם הטקסט התנכ"י יגלה שהאדם התעוור מכוחו הרב. האדם הוא בעל החיים היחידי שתודעתו המפותחת מאפשרת לו חופש בחירה. לכן לא רק שהוא רוצה לכבוש את הטבע, הוא רוצה לכבוש גם את האל, "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (בראשית, ג'. ה)

זהו הטיעון של הנחש אשר מצליח לשכנע את חווה לנגוס מהפרי האסור. לאחר הנגיסה, האדם מתחיל את תחרותו הבלתי פוסקת באל, דרך מגדל בבל ועד הרצון האבסורדי לקבל זכות בלעדית על אלוהים. או במילים אחרות, האדם למעשה רוצה להיות אלוהים.

התנ"ך מתאר את כל זאת, אך כאשר לומדים אותו מגלים שאין הוא מכוון לכך.

אם כך ההודי המשכיל צדק וטעה בו-זמנית. האדם המודרני אכן טוען שהכול נועד עבורו, אך התנ"ך עצמו לא טוען זאת. רק חלק מפרשניו השונים חושבים כך.

אינני היחיד אשר טוען שהבריאה אינה נועדה עבור האדם. הרב קוק אשר היה הרב האשכנזי הראשון בארץ, מייסד ישיבת מרכז הרב ומאבות הציונות הדתית בארץ, מבכה במאמרו "חזון הצמחונות והשלום" את התעלמותו הגורפת של האדם משאר ישויות החיים; "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו."

או במילים אחרות, העולם אינו נועד עבור צרכיו והנאותיו של האדם.

הרש"ר הירש מגדולי הרבנות האורתודוכסית החרדית במאה התשע-עשרה אומר בספרו חורב, "האל קורא לך אל תשחית דבר! היה אדם! רק אם הינך משתמש בדברים שסביבך למטרות אנושיות חכמות, המקודשות באמצעות מילות תורתי, רק אז הינך אדם ויש לך זכות על פני היצורים, שנתתי לך, כאדם. אולם, אם תשחית, אם תחריב – באותו הרגע אינך אדם, אתה חיה, ואין לך זכות על הדברים שסביבך. השאלתי לך אותם לשימוש חכם בלבד; לעולם אל תשכח שהשאלתי לך אותם. ברגע שהינך משתמש בהם שלא בחכמה, ואין זה משנה אם מדובר ביצור הגדול ביותר או הקטן ביותר, הינך בוגד כנגד עולמי. הינך מבצע רצח ושוד כלפי הרכוש שלי, הינך חוטא כלפיי! זה מה שהאל קורא לך, ובקריאה זו הוא מייצג את היצור הגדול ביותר ואת היצור הקטן ביותר כנגדך, ומעניק ליצור הקטן ביותר כמו גם לגדול ביותר, זכות כנגד הזלזול שלך."

מקומו של האדם לפי הספרות הוֵדית
"על פי התרבות הוֵדית, שלמות החיים פירושה להבין את יחסינו עם קרישנה, אלוהים. הבהגווד-גיטה אותה מקבלים בני הסמכא במדע הרוחני כולם כבסיס לכל הידע הוֵדי, מסבירה שהאדם, וכל שאר ישויות החיים כולם, הינם חלקיקים של אלוהים. החלקים נועדו לשרת את השלם. ממש כשם שהרגליים והידיים, האצבעות והאוזניים נועדו לשרת את כלל הגוף, גם אנו, חלקיו של האל, אמורים לשרת אותו" (שרילה פרבהופאדה, מדע ההגשמה העצמית עמ' 11)

לפי הספרות הוֵדית, בני האדם זהים לשאר החיות ושונים בו-זמנית. הספרות הוֵדית מתארת תהליך אבולוציוני מעניין מאוד – אבולוציה תודעתית.

השרימד בהאגותם מסביר שכוח החִיוּת של הגוף נובע מן הנשמה עצמה אשר הופכת את הגוף למודע. הנשמה עוברת מגוף לגוף, למשל מיצורים דוממים ליצורים ניידים עם תודעה מפותחת יותר, ומיצורים מרובי רגליים ליצורים עם ארבע רגליים, וכדומה.

"מבין ישויות החיים אשר פיתחו תפיסה חושית, אלה שפיתחו את חוש הטעם עדיפות על אלו שפיתחו את חוש המגע בלבד. עדיפות מהן אלה שפיתחו את חוש הריח, ועדיפות עוד יותר הן אלה שפיתחו את חוש השמיעה. ישויות חיים אשר מסוגלות להבחין בין צורות שונות הינן עדיפות מאלה ששומעות צליל. עדיפות מהן אלה שפיתחו מערכת שיניים עליונות ותחתונות, ועדיפות עוד יותר הן ישויות חיים מרובות רגליים. בעלי-חיים הולכי על ארבע הינם עדיפים מהן, ובני האדם עדיפים עוד יותר." (בהאג. 3.29.29-30)

למה ישנה עדיפות בין המינים והסוגים, הלוא "רוח אחד לכול"? מכיוון שהגוף המפותח יותר מאפשר לפתח את התודעה. רק בגוף אדם התודעה מספיק מפותחת כדי להתחיל ולשאול את השאלות, מי אני? מהו ייעודי? עבור מה כל זה נוצר? מיהו היוצר? וכו'.

רק האדם מסגול לחקור כך ולנסות להתחקות אחר מקורו, רק האדם ניחן בחופש בחירה המאפשר לו לבחור; האם לנסות להשתלט על הבריאה או האם לשרתה. האם להרוס או האם לבנות. האם להיות אנוכי או האם להיות מתחשב, האם להיות חלק או לנסות ולהיות השלם.

בבהגווד-גיטה (2.49) נאמר, "רחק באמצעות שירות מסור מכל פעילות נתעבת, ובתודעה זו התמסר לאל. החפץ ליהנות מפירות מעשיו הינו צר עין."

שירות מסור, או בהקטי-יוגה הינו אמצעי לרוצה להשתחרר מאנוכיות. "פעילות נתעבת" לפי הגיטה, היא אותה פעילות המושתתת על מניעים אנוכיים. אכן מי שחי כך הוא צר עין. הוא אינו מצליח לראות את המציאות ולהבין שהעולם אינו נועד עבורו.

עולם שבו כל אחד רואה את עצמו בלבד הוא עולם אנוכי שלא יכול לשגשג. בעולם שכזה המלחמה תמיד עומדת על מפתן הדלת. לכן עלינו למצוא מכנה משותף אמיתי, שיכול להוציא אותו מאנוכיותנו, המפריעה לנו לבצע את ייעודנו.

לפי הספרות הוֵדית רק אלוהים ומערכת היחסים הנצחית שלנו איתו יכולים לענות לנו על כל צרכינו ולספק את נפשנו עד תום. רק ממצב מסופק ניתן לצאת אל העולם ממקום שלם, ולפעול בתוכו ללא מניע אנוכי.

לסיכום
מקומו של האדם בבריאה הוא חשוב מאין כמוהו כי רק בגוף אדם ניתן להבין את האל. אך יחד עם זאת, על האדם לדעת לזוז הצידה, לצאת מהמרכז. עליו להבין שהוא רק חלק ומטרתו של חלק הינה לשרת את השלם. רק כאשר השלם מרוצה החלק יבוא על סיפוקו.

"התנועה לתודעת קרישנה אינה מייצגת קנאות דתית עיוורת, גם אינה תנועה מחאתית חדשנית; היא מציגה גישה מוסמכת ומדעית בנושא הצורך הנצחי ביחסים עם אלוה המוחלט, המתענג העליון. תודעת קרישנה עוסקת ביחסינו הנצחיים עמו, כמו גם בחובות היחסיות שלנו כאן כלפיו, ומאפשרת משום כך להגשים את השלמות העליונה, אשר אפשרית בגוף אדם בלבד." (שרילה פרבהופאדה, מדע ההגשמה העצמית עמ' 12)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

2 תגובות לפוסט "מקומו של האדם בבריאה"