וידאו: ליווי רוחני בהוספיס – ראיון עם סוזן פטינסון

וידאו: ליווי רוחני בהוספיס – ראיון עם סוזן פטינסון

שלום, שמי סוזן פטינסון. אני אחות מוסמכת, ובנוסף מוסמכת לטיפול בהוספיס ואחות פליאטיבית. הוספיס פירושו טיפול באדם שחולה במחלה סופנית. אנו מתמחים בטיפול בחולים סופניים בחודשים האחרונים לחייהם. אנו עוזרים לווסת את הכאב שלהם ותסמינים אחרים של המחלה.

להוספיס יש חשיבות רבה עמוק בליבי, לדאוג לאותם אנשים שמתמודדים עם החודשים, השבועות או הימים האחרונים שלהם. אנחנו לא רק מטפלים בחולה, אלא גם במשפחה שלו. החולה ומשפחה הם יחידה אחת. משפחה יכולה להתפרש בצורות שונות, פעמים רבות חברים קרובים ושכנים הופכים למשפחה אז אנחנו גם מתייחסים לצרכים הרגשיים, הרוחניים והחברתיים שלהם כפי שאנחנו מטפלים באלו שהינם בעלי קרבת דם לחולה.

בראש וראשונה אנחנו מטפלים בכאב הגופני של החולה ואז אנחנו מתייחסים לכאב הרגשי ולאובדן שמגיע יחד עם
ההבנה שהזמן שלהם בעולם זה מתקצר אולי יותר ממה שהם רצו או ציפו.בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם ישנם מקומות רבים בהם קיים טיפול הוספיס לילדים. הם מטפלים בתינוקות, פעוטות וילדים צעירים ובני עשרה, שמתמודדים עם סרטן ומחלות סופניות אחרות.

העבודה הזאת איננה קלה ונדרשת מערכת תמיכה רחבה כדי לטפל בחולים. החולה צריך מערכת תמיכה של חברים, שכנים וקרובי משפחה והצוות המטפל זקוק למערכת תמיכה. ברוב ההוספיסים יש מערכת כזו, הם מארגנים פגישות שבועיות של הצוות. אנשי הצוות זקוקים אחד לשני, משום שפעמים רבות אנחנו מאוד נקשרים לחולה או נקשרים לבן משפחה שלו או רבים מבני המשפחה. ישנו מה שנקרא אובדן משני, שהמשפחה לא רק מאבדת את קרוב המשפחה שלהם אלא מאבדת גם את אחות ההוספיס שפעמים רבות הופכת להיות כמו בת משפחה. היא מגיעה לעיתים תכופות במשך השבוע לבית וקרובי המשפחה מחכים בכליון עיניים לביקור הזה. אנחנו הופכים להיות חברים קרובים מאוד או אפילו כמו בני משפחה. אז עבורם זה גם לאבד את הביקורים שלנו, לכן זה מכונה "אובדן משני".

ברוב ההוספיסים במערב ישנם שלושה עשר חודשי טיפול בשכול למי שאיבדו את יקיריהם. ישנם פגישות פעם בחודש של בני משפחה. צוות ההוספיס שולח להם כרטיסים ופעמים רבות מתקשרים לקרובי המשפחה ולחברים הקרובים שנותרו מאחור. הם עושים זאת במשך שלושה עשר חודשים משום שהם עוזרים להם לעבור את השנה הראשונה לאחר מות החולה, שזוהי התקופה הקשה ביותר. כפי שאולי אתם יודעים, אולי מי שצופה בסרטון אולי כבר חווה שיום השנה למות יקיריכם זוהי תקופה מאוד קשה עבור כל מי שמקורב. ההוספיס מנסה לעזור להם לעבור את הזמן הזה וגם את החודש שלאחר מכן. אם הם עדיין זקוקים לטיפול בשכול אז לרוב מייעצים להם להיכן לפנות כדי לקבל טיפול פרטני כדי לטפל ביגון שלהם. יגון הוא לא דבר פשוט, אין ציר זמן ליגון. לעיתים זה לוקח שנים. מומחים רבים שמטפלים ביגון אומרים שזה יכול לקחת עד שנתיים אפילו כדי שקרוב משפחה יתחיל להתמודד ולטפל באובדן של האדם האהוב.

רוחניות על סף מוות
ישנו דבר אחד שהייתי רוצה להזכיר, לרוחניות יש חלק מאוד גדול עבור אנשים על סף מוות. מתוך מאות המטופלים שטיפלתי בהם, רק מטופל אחד היה אתאיסט מוצהר. הוא האמין שאדם פשוט נולד ואז הוא מת ואין שום דבר אחרי המוות. התגובה שלו לסרטן הייתה דיכאון. הוא חי את חודשי חייו האחרונים בדיכאון מאוד עמוק. הוא סירב לקבל ביקורים מהמלווה הרוחני שלא היה משויך לשום דת מאורגנת והוא סרב לקבל ביקורים מקרובי משפחה או שכנים שהיו לו ורצו לבקר אותו. הוא פשוט הפך מאוד מדוכא וכועס.

בניגוד לדוגמה הזאת, רוב האנשים הופכים להיות יותר דתיים כשהם מתמודדים עם הימים האחרונים שלהם – לא משנה מה האמונות הרוחניות שלהם – הם נוטים ללכת עמוק יותר אל תוך אותן אמונות. הם רוצים תשובות, למה אלוהים עושה לי את זה? למה אני? הם עוברים שלבים רבים ושואלים את אלוהים, למה עשית את זה? למה אני צריך לסבול בצורה כזאת?

לא משנה מהן האמונות של החולה, אני מנסה לעודד אותם להעמיק את האמונות הללו. אני לא מנסה "להפיל" את האמונות שלי עליהם, זה לא יהיה הגון. אני לא רוצה לבלבל אותם בסוף חייהם אני רוצה שהם יחוו שלווה רוחנית, שלווה מנטלית, שלווה רגשית, עם המסקנות של אמונתם. מצאתי כי לרוב, אם מאפשרים לחולה ונותנים לו את המרחב לצלול עמוק יותר אל תוך הרוחניות שלהם, הם יעשו זאת בעזרתן של האחיות ואפילו הרופאים. בהוספיס הצוות מקבל הכשרה לשהות יותר מדקה עם החולה ולא שניה וחצי כמו שאנו רואים פעמים רבות בבתי חולים, את זה לא רואים לעיתים קרובות.

כשהרופא מבלה זמן מה לצד מיטת החולה זה דבר נפלא. הצוות כולו כולל עוזרי אחיות. יש לנו הרבה מאוד מתנדבים, להתנדבות יש חלק מאוד נכבד בתוכנית של ההוספיס והם עוברים הכשרה בעצמם. תכנית הכשרה מאוד מקיפה, בה הם לומדים את השלבים השונים של גסיסה. הם במיוחד לומדים להקשיב. להקשיב, לא לדבר כל כך אלא להקשיב, זה כל כך חשוב לאדם גוסס. האדם הנוטה למות זקוק לשתף בכל כך הרבה דברים ומחשבות. הוא חווה המון בלבול ואולי אפילו כעס על אלוהים ששם אותו במצב הכואב הזה.

ראשית כל אנחנו דואגים לכאב הגופני של החולה ואז אנחנו עוברים לטפל בנושאים האחרים: המנטליים, הרגשיים והחברתיים. הרבה מאוד חולים חשים מאוד בודדים בזמן הזה אפילו אם הם בחדר מלא בקרובי משפחה שמבקרים אותם הם יכולים לחוות בדידות גדולה, המוות הוא בודד עבור אנשים מסוימים. אם הכאב הגופני של החולה ותסמינים אחרים מטופלים אז אפשר לעבור לנושאים עמוקים יותר ורוחניות היא עניין גדול בטיפול הוספיס. כשנותנים לחולים שישה חודשים או פחות לחיות, כלומר בסוף חייהם, רבים מהם אומרים כמה הם מוקירים תודה לצוות ולמתנדבים על שאיפשרו להם להתחבר מחדש לאמונות הרוחניות שלהם או לאמונות הדתיות שלהם. חלקם חיו את חייהם בלי לשים דגש רב על הרוחניות שלהם אבל כשעומדים בפני סוף החיים, זו נוטה להיות מחשבה משמעותית.

הוספיס בלי ספק מנסה לעבוד עם החולה והמשפחה. כפי שאמרתי המשפחה והחולה הם יחידה אחת. ביחס לרוחניות ולצרכים הרגשיים של החולה ובני המשפחה, אני זוכרת היטב חולה שטיפלתי בה ובבעלה בארה"ב. היא הייתה בהוספיס בית, הוספיס הוא לא מקום הוספיס זה קונספט של טיפול בחולים סופניים. זה יכול להתרחש ביחידה בבית חולים בבניין נפרד או שזו יכולה להיות יחידה בתוך בית חולים או מוסד סיעודי או שזה יכול להתרחש בבית של מישהו. באופן כללי אנשים נוטים לבחור להיות בבית כשהם על סף מוות. הם רוצים להיות במיטה שלהם מוקפים בכל הדברים המוכרים להם. הם רוצים שאנשים יוכלו לבקר אותם בביתם.

פחד מוות
אני זוכרת זוג אחד שטיפלתי בו. הם היו זוג יהודי מאוד מאוד נחמד. האישה הייתה חולה ב- ALS שידועה גם כתסמונת לו גריק בארה"ב. לו גריק היה שחקן בייסבול מפורסם שהפך את המחלה הזאת למאוד מפורסמת. למעשה החולים הופכים להיות לכודים בתוך הגוף שלהם. האינטלקט נשאר ללא פגע ובהדרגה הגוף פשוט לא יכול לזוז יותר. אך האישה המדהימה הזאת לא יכלה לדבר במילים. היא יכלה לדבר עם העיניים שלה. היא מצמצה בעיניים, מצמוץ אחד בשביל 'כן' ופעמיים בשביל 'לא' . היא יכלה גם לחייך. בתחילה, כשהתחלתי לבקר אותה בביתה היא פתרה תשבצים בעיתון וזו הייתה השמחה שלה. זה מה שהיא אהבה לעשות. אך ככל שהזמן עבר היא כבר לא יכלה אפילו לאחוז בעיפרון ולאחוז בדף. בעלה, מזה כחמישים שנות נישואים, היה מאוד מסור לטיפול בה. הם היו פשוט זוג נפלא. לקראת הסוף היא נהייתה מאוד מודאגת, וכפי שאמרתי היא לא יכלה לדבר, אך אפשר היה לקרוא על פניה שהיא מודאגת לגבי מה יקרה לה; איך המוות יגיע ומה יקרה לה אחרי מותה. פשוטו כמשמעו היא הייתה לכודה בתוך הגוף המשותק שלה.

כשראיתי על הפנים שלה את החרדה ההולכת וגדלה בקמטים שעל מצחה, שאלתי אותה אם היא רוצה ביקור של הרבּה מצוות ההוספיס. היא הייתה אישה נפלאה, רבַּה רפורמית מבית הכנסת הרפורמי שעשתה מספר ביקורי בית לזוג הזה. אני הייתי שם בחלק מהביקורים. בביקור הראשון שלה כולנו החזקנו ידיים מסביב למיטה שלה. החזקנו גם את הידיים של החולה ואת של בעלה, את של הרבַּה, את שלי ושל עוזרת האחות והתפללנו בשבילה שהיא תוכל להיות יותר שלווה, שלא תהיה בחרדה, שתבין שיש בה הרבה יותר מהגוף המשותק הזה, שלמעשה כל ישויות החיים על פני כדור הארץ הן נשמות. לכל אחת יש נשמה, כל אחת היא נשמה ושכולנו כלואים בתוך הגוף הזה. כנשמות כולנו כלואות בתוך הגוף הפיזי הזה ובשעת המוות אנחנו משתחררים מהגוף החומרי ובתקווה שנחזור בחזרה לאלוהים.

דיברנו איתה כך והרבַּה אמרה לה את אותה הפילוסופיה, שהיא לא הגוף הזה שהיא לא הגוף המשותק הזה אלא הרבה יותר מזה… ביקרנו אותה עוד כמה פעמים יחד עם הרבַּה והמשכנו להתפלל כך יחד איתה ולדבר איתה בדרך זו כחודש או חודשיים. בינתיים הגוף שלה הלך ונחלש והנשימה שלה נעשתה גרועה עד שהיא עזבה את הגוף, כלומר נפטרה מהעולם הזה ואני באמת חשתי שבסוף היא הייתה הרבה יותר שלווה בזכות שמיעת הפילוסופיה הזאת משום שהיא כבר לא חיברה את "עצמה" עם הגוף הפיזי שלא תפקד כבר. היא באמת זכתה לתובנות והבנה שהיא נשמה ששייכת לאלוהים ושהיא חלק בלתי נפרד ממנו. הייתה לה משמעות הרבה יותר נשגבת של עצמה ממה שהיא חשבה כל חייה והיא הפכה הרבה יותר שלווה לאחר שהבינה את הדברים האלה. גם בעלה הפך להיות יותר שליו לנוכח המוות הקרוב של אשתו. ואני זוכרת שהמוות שלה היה מאוד שליו עבור שניהם.

הוספיס עושים כמיטב יכולתם לחבר את האדם לחינוך הדתי עליו התחנכו, לאמונות הדתיות שלהם ומנסים לקחת אותם עמוק יותר בהבנה שלהם שהם הרבה יותר מהגוף הזה שמתפרק לאט לאט, יום אחרי יום.

קארמה
הרבה חולים במשך השנים שאלו אותי מה אני מאמינה שהיא המשמעות של המוות, ואני הסברתי להם שהמוות איננו סוף אלא המוות הוא הזדמנות להתחלה. הרבה מהם אומרים לי, "מדוע אני סובל ככה? הייתי אדם טוב, ניסיתי לעזור לאנשים, הייתי מעורב בכנסיה, בבית הכנסת או במקדש שלי, לא עשיתי שום דבר במכוון כדי לפגוע במישהו. למה זה קורה לי?" הם שואלים אותי מה אני חושבת על זה, ואני מסבירה להם את חוק הקארמה משום שאני מאמינה מושבעת בחוק הקארמה – שלכל מעשה יש תגובה. אני אישית מאמינה בגלגול נשמות, אני מאמינה שהגוף שאנחנו נולדים לתוכו והנסיבות שאנחנו מגיעים אליהם בחיים האלה הם תגובה לחיים קודמים ושאנחנו מתגלגלים לגופים שונים בתוך העולם החומרי הזה כדי להגיע לשלמות ושלמות היא תודעת אלוהים. לכונן מחדש את היחסים האבודים שלנו עם אלוהים. ואם אנחנו לא מצליחים בגלגול הזה, אולי נצטרך לחזור שוב להתגלגל מחדש בעולם החומרי הזה לנסות שוב ולהתחיל מאיפה שהפסקנו בגלגול הקודם.

זה תהליך והקארמה שלנו היא כזו שאנחנו מקבלים את התוצאות מגלגול קודם. אם כן, כששאלו אותי, "מדוע אני סובל כך? הייתי אדם טוב." אני מסבירה להם שאין זה אומר שהם לא אנשים טובים בחיים האלה, ייתכן שהם עשו טעויות בחיים אחרים וכעת הם מקבלים את התוצאה בחיים האלה כמחלה. אנחנו לא מענישים את עצמינו משום שאנחנו לא יודעים מי היינו בחיים קודמים, אנחנו לא יודעים מה עשינו. אנחנו מנסים להבין שכל דבר טוב שקורה לנו הוא תגובה למשהו טוב שעשינו וכל דבר רע שקורה לנו בחיים האלה הוא תגובה למשהו שלילי שעשינו בעבר.

לדוגמא, זה כמו שאדם נכנס אל תוך בית קולנוע באמצע הסרט, והוא רואה אדם שנראה כמו אדם מאוד נעים שיושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו במשרד, עושה את עבודתו ומפרנס את משפחתו בצורה טובה ויש לו תמונות של הילדים שלו ושל אשתו על השולחן והוא נראה כמו אדם מאוד נעים ופתאום מישהו נכנס למשרד ויורה בו והוא נופל מת, למה זה קרה לו? הוא נראה כמו אדם כל כך נחמד, למה שזה יקרה? מכיוון שנכנסנו באמצע הסרט אנחנו לא יודעים מה הוא עשה לפני כן כדי לקבל את התגובה שמישהו התפרץ למשרד שלו וירה בו.

אז זה ככה בחיים, אנחנו באים במגע עם הרבה אנשים ואנחנו רואים שהם סובלים בדרך כלשהי אפילו בעלי החיים סובלים אבל אנחנו לא יודעים למה בגלל שפספסנו את ההתחלה. אנחנו לא יודעים מה הם עשו קודם לכן כדי לקבל את התגובה הזאת. אז קארמה עובדת ככה ובלי לדעת ולהבין את חוק הקארמה בחיים שלי אני לא יודעת
איך הייתי עומדת בלראות את כל הסבל שאני רואה. שואלים אותי מה ההבדל שאני רואה בין חולים שנפטרים בתוכנית הוספיס ואלה שלא. ראיתי הרבה חולים נפטרים בסביבה של בית חולים – בטיפול נמרץ, מחוברים למכשירים ועם המון צינורות מחוברים לגוף שלהם באי נוחות.

ובהוספיס זה לא שאנחנו מוותרים על דברים כגון ניתוחים, הקרנות או כימותרפיה לסרטן אלא שזה נעשה בסוף, למטרה של שיכוך כאבים או הרגעה. אנחנו עושים את זה כדי לטפל בסימפטומים. לדוגמה, טיפלתי בחמותי במשך כמעט שנה, לאחר שאובחנה עם סרטן השד ואז היא עברה ניתוח. הסרטן חזר חמש שנים מאוחר יותר והיה מאוד אלים, זה התפשט לכבד שלה לבלוטות הלימפה ולריאות והיא נפטרה אחרי שישה חודשים. היה לה גידול גדול באגן, וכדי לאפשר לה איכות חיים – שזו למעשה המטרה של הוספיס – החלטנו לעשות טיפולי הקרנות במינון נמוך במשך שלושה שבועות בלבד, בנקודה הזאת בעצם, כדי שהגידול יתכווץ מספיק כדי שהיא תוכל ללכת עוד כמה חודשים בעזרת מקל הליכה. ובשבילה, אישה מאוד חזקה, שהייתה רב סמלת ראשונה בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, היו לה תשעה ילדים, עשרים וחמישה נכדים – בשבילה, העצמאות שלה הייתה מאוד חשובה כפי שזה חשוב כמעט לכל אחד. היא זכתה באיכות חיים במספר החודשים האחרונים לחייה על ידי זה שכיווצו את הגידול ונתנו לה מקל הליכה כדי שהיא תוכל ללכת ולא תהיה כבולה לכיסא גלגלים.

בהוספיס לא מוותרים על אלו, הקרנות, כימותרפיה, עירויי דם ואפילו ניתוחים. לא כל הוספיס עושה את זה אך חלק מהגדולים יותר בארה"ב וברחבי העולם. וכפי שאמרתי זה נעשה לשם טיפול בכאב ובסימפטומים וכדי לאפשר לחולה איכות חיים שזו למעשה המטרה של הוספיס. עבור חמותי להיות בבית חולים עם כל מיני צינורות ועירויים וכל מיני מכשירים- היא פשוט הייתה מעדיפה למות. עבורה זו לא הייתה איכות חיים ונראה היה חסר טעם לשמור אותה בחיים במצב כזה. אך בהוספיס יש לנו פילוסופיה, לפיה הרצון הוא לתת את איכות החיים הטובה ביותר ועבור כל אדם יש לכך משמעות שונה. לא כל אחד היה מתייחס להליכה עם מקל כאיכות חיים, אך חמותי כן ראתה את זה כך.

לאיכות חיים יש משמעות שונה עבור כל אדם וצוות ההוספיס מכיר היטב את החולים ומשפחותיהם וכך אנחנו יכולים לכוון אותם לקבל את הטיפול הטוב ביותר עבורם, והמשמעות של זה שונה עבור כל אדם. זה ההבדל הגדול ביותר שראיתי בין חולים שמתו בבית החולים בלי שהיה שם טיפול הוספיס. חלק מחולי הוספיס נפטרים בבית החולים כשצוות ההוספיס בא לבקר אותם שם. אם הם גרים במוסד סיעודי אז צוות ההוספיס יכול לבקר אותם שם משום שזה הבית שלהם וצוות ההוספיס באים ועושים כמיטב יכולתם להשלים את מה שהצוות הסיעודי מספק עבורם. כפי שכבר אמרתי הוספיס זה לא מקום זו פילוסופיה – הלך נפש עבור האנשים שעובדים בו ועבור אלה שמטופלים בו.

עבודה בהוספיס
מקבלים כל כך הרבה מהעשייה הזאת – הרבה יותר מאשר שמשקיעים בה. זה מדהים, זה כמעט כמו קסם. אנשים שואלים אותי, אפילו אחיות שואלות אותי: "איך את מתמודדת עם כל המוות כל הזמן? זה לא מדכא?".

זה כל כך רחוק מלהיות מדכא. זו שמחה, זו ברכה לזכות בהזדמנות להיות לצד אדם גוסס. כעת אני בהודו, אני באה לכאן בערך פעם בשנה. עזרתי בבנייה של הוספיס בשטח של 4,000 מטרים רבועים בכפר מחוץ לדלהי. רוב הטיפול שאנחנו מספקים כאן ניתן בחינם לאנשים עניים מאוד החולים במחלה סופנית. כעת יש בהוספיס, שנקרא הוספיס בהקטיוֵדָאנְתַה, כ-250 חולים בכפרים שונים באזור. ישנם צוותים שיוצאים באופן קבוע לביקורים אצל החולים ובני משפחותיהם. הם מלמדים את המשפחות כיצד לטפל בקרובי המשפחה שלהם בבית כדי שהחולה יוכל להישאר בביתו כל עוד הוא יכול. אם לחולה יש סימפטום מסוים שלא מטופל בצורה טובה בבית, אז אנחנו מזמינים אותם לבוא לשהות בהוספיס כדי שהם יטופלו על יד הצוות במקום. אך ככל שאנחנו יכולים, אנחנו מנסים לעזור להם להישאר בביתם ומבקרים אותם שם.

זה מה שאני עושה כעת בהודו. תמיד יש מקום לכל מי שרוצה לבוא, לעשות טיול להודו ולהתנדב כאן, במדינת עולם שלישי. זה מאוד מתגמל. או כפי שאמרתי בבקשה חפשו הוספיס באזור מגוריכם, הכירו את הצוות ותבררו על תכנית המתנדבים שלהם משום שהם תמיד זקוקים לאהבה וטיפול. החולים כל כך מלאי הערכה על כל מה שתעשו עבורם.

לעיתים אני נשאלת מהו הדבר החשוב ביותר שנדרש לדעתי כדי לעבוד בהוספיס. עבורי, הדבר שראשון שעולה בדעתי, הוא חמלה. חמלה לסבל של האחר, אמפתיה. אם יש לך את היכולת לחוש, אפילו במעט את מה שמישהו אחר מרגיש, להיכנס אל תוך עולמו של מישהו שמלא בכאב, צער ואובדן – זה הדבר הנחוץ ביותר.

זה בלתי אפשרי להבין לחלוטין מה חולים על סף מוות חווים. כל אחד חווה משהו אחר, כל אחד חווה את התחושות שלו של אובדן. אני אומרת לאנשים לנסות לחשוב על כמה הם עצמם חושבים על העתיד. כולנו חושבים על העתיד; אנחנו רוצים להתחתן, אולי אנחנו רוצים ללכת לאוניברסיטה כדי לקבל תואר שני, אולי אנחנו רוצים שיהיו לנו ילדים בעתיד, או רוצים בית. ישנם דברים רבים שאנחנו רוצים; שתי מכוניות ואז סירה, או שאנחנו חושבים מתי נצא לגמלאות? זה תלוי בגיל ובשלב בחיים בו אנחנו נמצאים, לפי זה יהיו לנו מחשבות לגבי העתיד ואם פתאום נותנים לך רק כמה חודשים לחיות, רק חשבו איזה אובדן זה יכול להיות. חווים אובדן ואין עתיד. העתיד שלכם מתקצר באופן פתאומי וזה מאוד מעציב אנשים. כשפתאום העתיד מתקצר וזה עניין של כמה חודשים או שבועות או ימים – זה אובדן גדול לרוב האנשים משום שאנחנו חושבים הרבה על העתיד, על התוכניות שלנו ואנחנו לא תופסים את זה עד שבאופן פתאומי זה נעלם.

בשלב שלי בחיי אני חושבת על נכדים ואולי על פרישה חלקית יחד עם בעלי בהודו כדי לעזור עם ההוספיס הזה. יש כל כך הרבה דברים ותוכניות ואם פתאום אסור היה לי אפילו לחשוב ככה יותר, זה היה אחד האובדנות שהייתי סובלת מהם. אז לכל אחד יש מספר רב של אובדנות שהם חושבים עליהם על ערש דווי. וכל מי שצופה בסרטון הזה יחשוב בצורה אחרת. אך כמישהו עומד שם או יושב לצד מיטתך, מחזיק את ידך, לא מפחד לגעת בך, לא משנה אילו עיוותים יש בגופך בשל המחלה ממנה אתה סובל…

אתם תופתעו מאוד לשמוע כמה חולים סובלים ממחסור במגע משום שאף אחד אפילו לא בני משפחה רוצה לגעת בהם יותר. משום שהם כבר לא נראים אותו הדבר בגלל המחלה. אם אתם כאנשי מקצוע הרפואה או כמתנדבי הוספיס, יש לכם את היכולת לחוש את האהבה הזאת, חמלה וחום כלפי אדם אחר שסובל כל כך וכלפי המשפחה שלו שעוברת כל כך הרבה צער – הייתי אומרת שזה הדבר החשוב ביותר שנדרש כדי לעבוד בתחום הזה.

הוספיס בהודו
שואלים אותי מה הקשר שלי להודו, מדוע אני עוזרת כאן עם הוספיס בהַקְתיוֵדָאנְתַה. בהַקְתיוֵדָאנְתַה הוא שמו של המורה הרוחני שלי, א.צ'. בהקטיוֵדָאנְתַה סְוָאמי. הוא חי בכפר הזה משנת 1959 עד שנת 1965 ואז הוא נסע בספינת קיטור מהודו לארה"ב, לניו-יורק, ולאמיתו של דבר הוא גר בתחילה בבאוורי, בדרום מנהטן ולא הכיר אף אחד. היו ברשותו 8 דולר בלבד. הוא בא לעולם המערבי כדי ללמד תודעת אלוהים, ללמד בהקטי יוגה. המשמעות של יוגה היא להתחבר לאלוהים, ובהקטי פירושו מסירות. אז להתחבר לאלוהים דרך מסירות ודרך שירות מסור. הפכתי לתלמידה שלו בגיל 16 ואני תלמידה שלו כבר 40 שנה אז אתם יכולים לעשות את החשבון ולדעת בת כמה אני… זה זמן רב. הוא החיבור שלי לכפר הזה, לאנשים, לתרבות ולרוחניות.

מבחינה חומרית זה מקום מאוד עני ומבחינה רוחנית מאוד עשיר. אני מקבלת המון מלהיות כאן, מללמד את הצוות שרובם נולדו וגדלו בכפר הזה. אני מקבלת המון מללמד אותם והם מלמדים אותי בתמורה. הספר הראשון שקראתי, תורגם מסנסקריט לאנגלית על ידי מורי הרוחני ונקרא הבהגווד-גיטה. זהו טקסט עתיק שמבחינה היסטורית מתוארך כלפני חמשת אלפים שנה והתרחש בהודו.

במשך השנים למדתי מתוך לימוד הטקסט שמסירות לאלוהים, מסירות לבני אדם אחרים, לאלו שגוססים ולאלו שחיים – לחולים ובני משפחותיהם ולנזקקים. אותה מסירות, אותה עבודה שאתה יכול לעשות עבורם, מה שאתה יכול לתת להם, יכול להתרחש בכל מקום על ידי כל אחד מכם, בכל זמן. אפילו אם זה לעזור לאדם גוסס רק לחייך באותו יום – נתת לו יום טוב.

אם הזכרת לאותו אדם את אלוהים, ובדרך כלשהי הבאת את אותה אישה, אותו איש או ילד קרוב יותר להבנה שהם יותר מהגוף החולה הזה בלבד. שהם נשמה רוחנית בתוך הגוף. שהגוף זמני והנשמה נצחית, הנשמה אף פעם לא מתה, הנשמה תמשיך לחיות בדיוק כפי שאלוהים הוא נצחי. אנחנו, כחלקים של אלוהים, הננו נצחיים ולמעשה בסוף החיים האלה, אין פחד משום שאין מוות, רק מוות של החיצוני. לדוגמה זה כמו ששמים מעיל כדי לצאת למזג אויר קר. אתה לא המעיל, נכון? לא היית אומר שאתה המעיל הזה. לא, אתה האדם שלובש את המעיל. אז אנחנו הנשמה שלובשת את הגוף החומרי הזמני הזה וזה (הגוף) מה שמת בסוף החיים.

הנשמה – אתה, אני – אף פעם לא נמות, בתקווה שנחזור לאלוהים. אם כן, השירות הזה שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר או באופן ספציפי במקרה הזה נתינה לאנשים גוססים. אך למעשה אפשר לתת את זה לכל אדם שאתה פוגש ברחוב, כל אדם שאתה רוצה לאחל לו יום טוב – יש כל כך הרבה דרכים לשרת אדם אחר. יש כל כך הרבה דברים שאתה יכול לתת מעצמך, שיכולים להתרחש בכל מקום. אתה לא חייב לבוא להודו לכפר, אתה יכול לעשות את זה בישראל, בעיר הולדתך, או בשכונה שלך. בכל מקום שבו האל שם אותך שם אתה יכול לעבוד.

אני מאחלת את הטוב ביותר עבור כולכם – כל מי שצופה בסרטון הזה, ואני מקווה ומתפללת שתחשבו על מה שאמרתי, ותיקחו מזה קצת, אם לא את הכל, ותחשבו על זה ותוסיפו על זה. תודה רבה.

"ממש כשם שאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים, מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את גופה הישן ונטול הערך." בהגווד-גיטה כפי שהיא, פרק 2 פסוק 22



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

3 תגובות לפוסט "וידאו: ליווי רוחני בהוספיס – ראיון עם סוזן פטינסון"

  • אילה:

    שלום וברכה. קראתי את הפוסט שלך , ריגש ונגע בי מאוד חזק. אני מטפלת ריגשית בשיטת הגישטאלט ואני מעונינת לעבוד בהוספיס . האם תוכלי למקד אותי להיכן אני צריכה לפנות?
    אודה מאוד לתשובתך.

  • עזרה דחוף

    רחלי:

    אפשר לקבל סיוע בבקשה לחולה סופנית אפילו אני מוכנה לשלם בתקווה שיעזור (שם וטלפון שמורים)

    מי שיכולים לעזור – אנא פנו למנהל האתר.

להגיב לפוסט רחלי

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר