אלוהים אחד

אלוהים אחד

יוגה של אהבהישנו מונח מאוד מעניין; "לעבוד אלוהים אחרים". לפי כל דתות העולם אלוהים הוא אחד, לכן במה מדובר כאשר אנו מדברים על אלוהים אחרים?

כרגע אני נמצא בהודו, קסול, עמק פרווטי. אתמול היה באזור פסטיבל דתי ובערב כאשר אחד מבני המשפחה חזר מהפסטיבל הוא הביא לי מנחה מן הדֵבְטַה. מיהו הדבטה? אלוהים של הכפר. לכל כפר יש אלוהים, בקסול למשל קוראים לו נָארָאיַנַה קסול. כאשר אנו בוחנים את הכתבים הוֵדיים עצמם אנו מגלים שדבטה, פרושו אל למחצה או מלאך. כלומר הדבטה אינו אלוהים.

על-פי הספרות הוֵדית ישויות החיים נחלקות לשלוש; גִ'יוַה תַתְתְוַה, וישנו תַתְתְוַה ושַׂקְתי תַתְתְוַה ( במאמר זה לא ניגע בקטגוריית שַׂקְתי תַתְתְוַה). הג'יווֹת הינן אנו, ישויות החיים, העוטות גופים שונים, כגון; פרחים, עצים, בעלי-חיים, בני-אדם ואלים-למחצה (מלאכים). כלומר, אלים כמו בְּרָאהְמָא, אינְדְרַה וגַנֵש, לפי הכתבים, אינם אלוהים כי אם אלים-למחצה.

לעומתם, הווישנו תַתְתְוַה הינם התגלויות של אלוהים בכבודו ובעצמו. האל הוא אחד תמיד, אך משום שהוא כל יכול, נמצא בכול ובכול הזמנים, ביכולתו להיות בדמויות שונות בלי לאבד את אחדותו הוא קיים בדמויות שונות, בהתאם לסיטואציות מסוימות בהן הוא פועל, ובהתאם להיבטים מסוימים של דמותו הנשגבת.

גם אלוהי התנ"ך הוא אחד, אך הוא מתגלה בצורות שונות; פעם בתור סנה בוער, פעם עמוד עשן, עמוד אש, הר של עשן או מלך שיושב על כיסא רם וישויות שמימיות בצורות שונות מספרות על קדושתו, כפי שראה הנביא יחזקאל וחזה הנביא ישעיה. לעיתים מאוד נדירות, אפילו ניתן לראותו, בדמותו המקורית פנים אל פנים, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י')

כלומר גם הספרות הוֵדית וגם התנ"ך טוענים שהאל אחד הוא אך הוא מופיע בצורות שונות בהתאם לסיטואציות מסיומות, אך האם גם יהודים סוגדים ל"דבטה"?

חזיונותיו של יעקב
כולנו למדנו בשיעור תנ"ך בבית הספר על יעקב שנלחם מול מלאך במשך לילה שלם. האם באמת מדובר במלאך? הבה ונראה מה התנ"ך אומר, "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית, ל"ב. כ"ה) פסוק זה עפוף מסתורין. מיהו אותו איש אשר נלחם עם יעקב? "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שריתָ עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב. כ"ט) האיש המסתורי מעניק שם חדש ליעקב על כך שהוא הצליח להילחם עם אלוהים ועם אנשים. כל הפרשנויות שאני מכיר טוענות שמדובר במלאך, דבר זה לא מאושש בפסוק. יעקב בעצמו משוכנע שהוא ראה את אלוהים בכבודו ובעצמו, "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי" (בראשית, ל"ב. ל"א)

האם באמת יעקב ראה את האל בכבודו ובעצמו? איני יודע, שלושה פרקים אחר כך המסתורין הולך ומתגבר, "ויאמר אלוהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך" (בראשית, ל"ה. א') כאמור יעקב ברח מעשיו שנים קודם לכן, בעודו רווק. הרבה לפני שעבד שבע שנים עבור כל אחת מנשותיו, בנותיו של לבן. והרבה לפני שנלחם עם האל או עם המלאך כל הלילה. אז, בחלומו הוא ראה סולם ומלאכי ה' עולים ויורדים בו וה' נמצא למעלה, בראשיתו של הסולם. יתכן שאותה דמות שעמדה על הסולם היא אותה אישיות שנלחמה עם יעקב כל הלילה? אולי, ואולי לא. מצד אחד יעקב בטוח שהוא נלחם עם אלוהים ולא עם מלאך. כיצד הוא בטוח בזה? כי אולי הוא אכן זיהה את הדמות. מצד שני אלוהים שולח אותו לסגוד לדמות אשר הוא ראה אז – בבית אל. לכן יכול להיות שעכשיו יעקב פשוט בלבל בין מלאך לאלוהים, לכן האל רוצה לשלוח אותו לבית אל כדי להזכיר לו מיהו אלוהים האמיתי. לכן בהחלט יתכן שהדמות אותה ראה יעקב ב"פניאל" שונה מהדמות בה הוא פגש ב"בית אל".

כך או כך זוהי סיטואציה מאוד מוזרה וזרה ליהדות של היום. אלוהים שולח את יעקב לסגוד ולהכין מזבח לדמות מאוד ספציפית של האל, "עשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". למה דווקא לדמות הזו ולא לדמות אשר נגלתה בפניו בפניאל? האם בכלל אלוהים ניחן בדמות? לפי פסוקים אלו בהחלט כן. אלוהי התנ"ך ניחן בדמות ואלוהי הפרשנות לא ניחן בה, לכן רבים הפרשנים הטוענים שמדובר במלאכים ולא באלוהים, ומטיעוניהם עולה שאלה נוספת, מסובכת עוד יותר. אם אכן מדובר במלאכים, אז אלוהים שולח את יעקב לבנות מזבח למלאך, אשר הוא נחות מהאל. הוא שולח אותו לסגוד ל"דבטה" של הכפר?

לפי טיעונים אלו, ישנו "הדבטה" של פניאל וישנו "הדבטה" של בית אל. האם זה יתכן??? שאלוהים שולח את יעקב לבנות מזבח לאיזשהו דבטה ולמעשה יעקב הוא עובד אלילים? גרוע מכך, האם אלוהים הוא זה השולח את יעקב לסגוד לאלילים? בפני פרשני התורה עמדו שתי בחירות, או שאלוהים ניחן בדמות, או שיעקב פשוט סוגד למלאכים באישור האל. הם העדיפו את האופציה השנייה והצניעו אותה.

הסגידה למלאכים ולא ישירות לאלוהים, גם תפיסת אלוהים חומרנית הייתה קיימת ביהדות בזמן המקרא. היא הייתה אחת משתי הסיבות שהניעו את הרמב"ם לאמץ (לכאורה) תפישה יוונית של האלוהות שכה נגדה את התפישה התנ"כית של אלוהים. זאת כאמצעי לטהר אותה מתפיסות אליליות ולשוב לתפיסה אישית טהורה, כמו כן על מנת לקרב מחדש יהודים רבים שהחלו הולכים אחר פילוסופיות יווניות וערביות (ראה מורה נבוכים, ד' ע:א, א:א ע:ב, עמ' ד').

האם ניתן לעבוד אלוהים אחרים?
לפי היהדות של היום כל מי שלא עובד את אלוהי התנ"ך ובדרך התנ"ך (תרי"ג מצוות) למעשה עובד אלוהים אחרים. ישנה בעיתיות רבה בגישה זו, כי היא טוענת בעקיפין שיש יותר מאלוהים אחד. אם אלוהים אחד הוא אז לא ניתן לעבוד אלוהים אחרים מכיוון שאין אלוהים אחרים. אפשר לטעון שעבודת האל לא לפי דרכי התנ"ך היא לא נכונה, אך לא ניתן לטעון שמדובר באלוהים אחרים.

מעטים הרבנים אשר היה בליבם האומץ לקרוא תיגר על גישה זו הרואה בכל מי שלא מקיים תרי"ג מצוות כעובד אלוהים אחרים. אחד מרבנים אלו הוא הרש"ר הירש אשר אומר, "מלחמה לתורה רק נגד אלוהיות הקניין וההנאה, בחשבנו אותם כי תכלית חיינו הם." (אגרות צפון, מכתב חמישה עשר, ע"מ 96) לשמחתי הרבה יותר ויותר רבנים נמשכים כיום לגישתו של הרש"ר אך דבריו עדיין לא חדרו לעורקיו של העולם הדתי-יהודי.

"אלוהים אחרים" לפי מילותיו היא אלוהות הקניין וההנאה, כלומר, הסגידה לחומר, המרוכזות העצמית אשר גורמת לנו לרצות להתענג ולשלוט במשאבי הבריאה, היא המלחמה של התורה. או במילים אחרות, על התורה להילחם באנוכיות השולטת באדם ולא במי שעובד את אותו אלוהים בצורה אחרת. גם הנביא ישעיה תומך בגישה זו, "כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו אשר עשו לכם ידכם לחטא" (ישעיה, ל"א. ז') כמובן שניתן לפרש פסוק זה שאלילי הכסף והזהב הם הפסלים אשר העם עשה במו ידיו. אך מצד שני ניתן גם לראות את זה באור שונה, בעזרת מילותיו של הרש"ר הירש; אנו סוגדים לכסף ולזהב אותו אנו משיגים במו ידנו. אדם תאב בצע שסוגד לכסף ולזהב למעשה עובד אלילים. המלחמה בין אלוהים ל"אלוהים אחרים" היא מלחמה בין החומרנות לחיים רוחניים, כי הרי אלוהים הוא אחד, לכן לא באמת ניתן לעבוד "אלוהים אחרים".

ממשיך הנביאים, ישוע הנוצרי, דן אף הוא בסוגיה זו, "אין איש יכול לעבוד שני אדונים, שכן ישנא אחד ויאהב את השני, או יהיה מסור לאחד ויזלזל בשני. אינכם יכולים לעבוד את האלוהים ואת הממון". (מתי, ו'. 24) בפנינו מונחות שתי אופציות, כל בן אדם חייב להתמקד במשהו, הוא חייב שתהיה לו איזושהי מטרה בחיים. לכן למעשה כל אחד חייב להאמין במשהו, חייב "לסגוד" למשהו, או לחומר או לרוח. אין אדם בלי שאיפות ומטרות, אי אפשר לא להשתוקק ולא לרצות. אך ניתן בהחלט להשתוקק ולשאוף לדברים רוחניים ובכך לבטל את התשוקות החומריות שלא באמת ניתנות לשובע.

לסיכום
לקראת סוף הפרק השני של הבהגווד-גיטה קרישנה מסביר לארג'ונה את ההבדל בין הסוגדים לרוח לבין הסוגדים לחומר המת. הוא מסביר מה קורה למי שרודף אחר חושיו ללא סוף,

"אגב הרהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה, ומתאווה מתעורר כעס. כעס מעוות את המציאות ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בלבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי." (ב.ג. 2.62-63)

האדם נקשר להתענגות על חושיו, מהתקשרות זו צומחת תאווה לרצות ולהתענג שוב ושוב, אך מכיוון שהתאווה אינה יודעת שובע הכעס מתעורר. כאשר אנו לא משיגים את מושא תאוותינו או כאשר הסיפוק הוא לא כפי שציפינו הכעס מגיע. כעס מעוות את המציאות כי כאשר אנו כועסים אנו לא יכולים לראות דבר מלבד כעסינו. למשל, כאשר אני כועס על אשתי אני שוכח את כל אשר עשתה למעני. לכן מעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון, וכמובן שכאשר המציאות מעוותת והזיכרון מבולבל אובדת התבונה.

פסוק אחד לפני פסוקים אלו (61) קרישנה נותן את הנוסחה לריסון החושים שתמנע את הדרדרות, "מי שמרסן את חושיו ושומר אותם תחת שליטה מלאה וממקד תודעתו בי, ידוע כאדם בעל תבונה יציבה." על-ידי מיקוד התודעה בעיקר בעזרת מדיטציה באל האישי, ניתן לרסן את החושים ולמנוע מהתאווה להשתלט על חיינו. או במילים אחרות, על ידי התחברות לרוחני ניתן לגבור על החומר. רק במצב שכזה ניתן לייצב את תבונתנו ולחיות חיים נטולי חרדה, "מי שמסופק כך (בתודעת קרישנה) – עבורו לא קיימות עוד שלוש מצוקות הקיום החומרי; בתודעה מסופקת שכזו, במהרה מתייצבת תבונתו." (ב.ג. 2.65)

אדם המרוכז בעצמו המנסה להתענג ולשלוט על משאבי הבריאה מונע על ידי תאווה, והתאווה לעולם אינה יודעת שובע, משמע שאדם כזה לעולם לא יהיה מאושר. ומאידך, זה הנמשך אל עבר חיים רוחניים, ומנסה לחיות את חייו עבור האל משתחרר מתאווה ונמלא באהבה. בתוך האהבה ניתן למצוא גם סיפוק ושלווה. לכן לפי הגיטה, התנ"ך והברית החדשה כאחד החופש האמיתי טמון בחיבורנו עם אלוהים. כנאמר בספר הכוזרי, "ואז יגיע האדם למדרגת עובד אלוה מתוך אהבה, המוכן למסור נפשו על אהבתו, – כי בדבקות באלוה הוא מוצא נעימות עצומה ובהתרחקות ממנו הוא רואה מקור כל נזק וצער." (כוזרי, מאמר רביעי, קע"ד) במצב שכזה האדם מבין מה משחרר אותו ומה משעבד, "מבקש אני לי את השעבוד לאחד אשר בטורח מעט אפשר למצוא חן בעיניו, דבר המועיל בעולם הזה ובעולם הבא, – כוונתי למציאת חן בעיני האלוה יתברך, כי השעבוד לו הוא החירות, והכניעה לו היא הכבוד האמיתי." (כוזרי, מאמר חמישי, רל"ה)

"זו הדרך לחיים רוחניים ואלוהיים, שעם השגתם נמוגה כל אשליה, מי ששרוי כך גם בשעת מותו, ייכנס לממלכת אלוהים." (ב.ג. 2. 72)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר