טלוויזיה
אני גדלתי לפני תקופת הטלוויזיה. בצעירותי הייתי עד לשינויים העצומים שהחברה עוברת ולהדרדרות החוסן הפנימי של אנשים שבילו את ילדותם מול מסך הטלוויזיה. מאמר זה מוקדש להם.
הטלוויזיה מייצגת את חוד החנית של התרבות המודרנית. היא ניזונה ממנה ומזינה אותה.
מה מאפיין ביותר את התרבות המודרנית? בידור, בידור שהוא חלק מנטייה כוללת של האדם המודרני לברוח מעצמו ולחפש אושרו מבחוץ. פעם האדם יצא מחוץ לביתו להתבדר. כיום, בעיקר דרך המדיום של הטלוויזיה, הבידור כבש את מקומו בתוך הבית. הכיבוש הינו כל כך מוצלח, שהטלוויזיה דחקה את הספרים מהסלון (או שהפכה אותם, בהרבה בתים, למצרך מיותר. מי צריך ספרים כשיש טלוויזיה, עיתונים ושבועונים? למי יש בכלל כוח לקרוא מלבד את אלה?). אלו שנמצאים בבית נמשכים כמהופנטים לטלוויזיה, הדולקת בבתים רבים רוב היום, אם רוצים או לא רוצים. כל בני הבית משתתפים כך בבידור. בידור זה כל-כך דומיננטי, שלא מאפשר שיחות נפש בין בני הבית, אלא רק שיחות שזורמות עם המסך המרצד. כזהו כוחה של הטלוויזיה לכפות את עצמה על כול דרי הבית. מעטים אלו המסוגלים לבחור אם לראות או לא לראות או מה לראות. רוב הציבור מתחיל עם תוכנית אהובה וכמהופנט ממשיך ובוהה בשאר התוכניות.
מדוע לטלוויזיה כח כה גדול? הצורך בבידור כאמצעי של בריחה מצביע על כך. הבידור הבריחתי נועד לכסות על משבר פנימי רב עוצמה המאפיין במיוחד את החברה המודרנית, משבר המרמז על פשיטת רגל דתית ורוחנית. הבידור נחוץ, לאור משבר זה, כאוויר לנשימה. זאת כדי לברוח מסבל נפשי, משעמום, מריקנות ומיחסים לא תקינים. יחסים ראויים הם מהות אושרו של האדם, אך במצבו הנוכחי, לאדם המודרני דווקא יחסים הם מקור הסבל הגדול ביותר. הדבר ניכר במשבר העמוק שעובר על התא המשפחתי ובגידול ילדים.
הצורך בבידור מוליד את הצורך בטלוויזיה, והבידור שבטלוויזיה מחריף את הצורך בבידור. בריחה מסבל על ידי בידור לא פותרת את בעיית הסבל כי אם מחריפה אותה.
עולם וירטואלי
הטלוויזיה הינה מדיום כה חזק, שההשתקעות מולה כובשת את כל חושינו ורגשותינו. היא יוצרת חוויית עולם וירטואלי שבו הצופה כמו מחובר לעולם של דברים שקורים, אך למעשה אין הוא אלא שקוע בעצמו. הוא חווה את עצמו כמרכז העולם, עולם שהוא וצרכיו הינם החשובים מכול. מכאן, שצפייה ממושכת בטלוויזיה יוצרת אדם חד-מימדי המרוכז בעצמו. אדם ברגיל יוצר יחסים דו צדדיים עם חבריו, בן/בת זוגו ומשפחתו. דרך מגע זה הוא לומד להכיר במגבלותיו ולהתחשב באחרים. אך אין יחסים דו-צדדיים עם גיבורי הטלוויזיה. הצופה לא צריך להתחשב בגיבורים של הטלוויזיה ו'לצאת' אליהם. לא רק שאין יחסים דו-צדדיים; גיבורי ושחקני הטלוויזיה כל מטרתם היא לענג ולבדר את הצופה, וזה נותן לו את האשליה שהוא מרכז העולם, שיש לו ערך, שהוא הנפלא מכול. צופה טלוויזיה כזה, כשיוצא לעולם, יחוש לרוב בקשיים רבים ביצירת יחסים עם הסובבים אותו. הוא ייצפה שכמו בטלוויזיה הם יהיו סטטיסטים שייעודם ותפקידם הוא אך לענג אותו. אך לא כך במציאות. וזה יוצר כעס ותסכול.
בריחה מיחסים
הדבר הקשה ביותר בחברה המודרנית זה יחסים – יחסים בין בעל לאישה, יחסים בין הורים לילדים, וכו'. יחסים דורשים התייחסות לאחר, הקשבה לו. אך אדם פגוע מבחינה נפשית, החש חוסר ערך עצמי ושקוע בעצמו, קשה לו מאוד להקשיב באמת לאחר. הוא זקוק שיאהבו אותו, שיקשיבו לו, אך הוא לא יודע כיצד להקשיב לאחר ולאהוב. החברה המודרנית המציאה אינספור דרכים לבריחה מיחסים. בילוי מול המסך זו אחת הדרכים הפופולאריות לבריחה כזו. כמו שבדיסקוטק אין צורך לדבר או להתייחס, רק להזיז כמה איברים, כך גם מול המסך היחסים המשפחתיים לא מאיימים. קל לכסות על המצוקה הפנימית ועל אי היכולת להתייחס לאחר פשוט על-ידי השתקעות בטלוויזיה. הטלוויזיה לא דורשת התייחסות; ההפך, היא תפורה להתייחס לצרכינו, ולהשכיח מאיתנו את מצוקותינו.
פרסומת וחוסר סיפוק
הפרסומת מהווה כיום חלק בלתי נפרד מהצפייה בטלוויזיה. מטרת הפרסום היא לשדל את האדם לרכוש דבר שאין הוא זקוק לו. זאת עושים על-ידי שגורמים לו להיות בלתי מסופק. גירוי מיני, למשל, גורם לאדם חוסר סיפוק. הפרסומאי מתמחה בגירוי היצר וביצירת חוסר סיפוק והוא יודע כיצד לקשר את חוסר הסיפוק הזה עם צורך במצרך זה או אחר. באופן כזה האדם המגורה מגביר את צרכיו באופן מלאכותי. אך לסיפוק בדרך זו לעולם לא יגיע. וכך הוא מסתבך יותר ויותר. האדם הלא מסופק אין לו זמן ליחסים נעימים בבית, אין לו זמן לקרוא ולהעשיר את עצמו. הוא כאחוז אמוק חייב לספק את צרכיו המלאכותיים. אך ככל שינסה לספקם, אלה רק יגדלו ויתבעו ממנו יותר ויותר, כמו אש שננסה להרגיעה על-ידי הוספת דלק. ניסיון לספק עצמנו בדרך זו מועד להסתיים בכעס על העולם, ה"אשם" בכך שאין הוא מסופק.
השלט-רחוק (או הזיפּזוּפּ)
השלט רחוק כביטוי לעצלות שבתרבותנו: ישנה אמונה בקרבנו שאי-מאמץ שווה אושר. קל לראות זאת בפרסומות – אדם שרוע על כיסא מרגוע בים עם חיוך גדול. האם הוא באמת מאושר כך? אושרו אינו שונה מאדם הלחוץ לשירותים. בהתפרקו מהלחץ הוא חש "עונג" רב. אושר כזה אינו אושר אמיתי כי אם הקלה זמנית מסבל. זהו אושרו של האדם המודרני. אך כל אדם יודע עד כמה זה מספק להתאמץ כדי להשיג מטרה בחיים. הספורטאי לא חושב כמה הוא סובל בעת פעילותו הספורטיבית. עצם הפעילות מביאה לו סיפוק. האדם המודרני הפך להיות חסיד ספורט גדול ועצל. הוא משקיע זמנו בספורט, אך לא במגרש – זה רק עבור יחידי סגולה נערצים – כי אם על מסך הטלוויזיה הגדול. משחקי הספורט על המסך הפכו עבורו מחד למקור עניין ומתח, ל"העשיר" את חייו האפורים, ומאידך מקור לערך עצמי. הוא מזדהה עם הקבוצה "שלו", והצלחתה היא הצלחתו, כישלונה היא כישלונו הצורב. זה מקור הערך ומשמעות החיים של צופה הטלוויזיה הנלהב.
השלט רחוק כביטוי לתרבות ה"בא לי-לא בא לי"
ברגע מסוים בא לי על תוכנית מסוימת, ברגע הבא היא משעממת וכבר בא לי על תוכנית אחרת. וכך הלאה. ככול שרבים הערוצים וגדלות האפשרויות, כך ה"בא לי" וה"לא בא לי" מתעצמים והולכים. האם לעשות מה שבא לי זה חופש? האם זו בחירה אמיתית שלי? בעצם זו אך תגובה מאולצת ללחצים פנימיים שמוצאים את המעורר והמגרה שלהם על המסך. באופן זה, זה אך מרחיק אותי מעצמי. למשל, חוש הריח שלי קולט ריח מסוים, אני מגיב: בא לי לאכול את זה; אני רואה דמות יפה: בא לי עליה, וכו' (כל עולם הפרסומת פועל ומנצל את העיקרון הזה). אם כן, האם זה כיף שיש לרשותי כל כך הרבה ערוצים? התבוננות קצרה תביא אותנו למסקנה שהצורך להחליף כל רגע תחנות וערוצים לא מבטא חופש וכיף, אלא מניעיו הם הקלה משעמום וריקנות. לאחר דקה או שנים גיליתי שהתוכנית לא באמת מגרה ומעוררת אותי כמו שציפית. ככול שאדם חש ריקנות רבה יותר ושעמום גדול יותר, כך הוא יזדקק ליותר גירויים חיצוניים ולכן, ליותר ערוצים, והוא יחליף ביניהם במהירות רבה יותר. לכאורה ריבוי ערוצים מאפשר לי בחירה רבה יותר ולכן כאילו כיף לי. אלא שלמעשה, זה רק משגע אותי ומגביר בי את התסכול וחוסר הסיפוק.
שמרטף
ילד זקוק להרבה הקשבה, חום ואהבה כדי לצמוח כראוי, גם זקוק לנוכחות רבה של הוריו. ערכו העצמי תלוי באלה. כול הורה מודע לזה ומשתדל בכיוון. אך הלכה למעשה, במקרים רבים שני ההורים עובדים ואין באפשרותם להעניק לילד את תשומת הלב הדרושה לו. הרבה פעמים, כשהם חוזרים עייפים וסחוטים מיום עבודה מייגע, כל רצונם זה לשבת ולשכוח מול הטלוויזיה. בלי שהילדים יטרידו. אך הילד תובע את שלו. מה עושים כדי להשתיקו? טלוויזיה. הטלוויזיה (או משחקי המחשב) מעסיקה אותו ומשאירה להורים זמן פנוי לרוב. אלא שעבור הילד, התחליף הזה לזמן איכות עם הוריו הינו הורסני – הוא אינו מקבל את שהוא זקוק לו, ומקבל את שאינו זקוק לו: הגיבורים של חייו הם גיבורי מין, מפלצות, רובוטים וסופרמנים בעלי רגשות שטוחים. הוא חווה עולם שמחולק, באופן מלאכותי, לטובים ורעים, עולם מאיים, קריקטורות וסמלים של אנשים וחיות שרגשותיהם מלאכותיים. צריך הרי המון זוועות כדי לשמור אותו מרותק למסך. אלו המסרים שהוא יספוג וכך גם יחסיו עם העולם יהיו מלאכותיים, לא אישיים. אך היתרון – הוא שוכח שהוא צריך אבא ואמא, והם מוצאים זמן לעצמם.
הגברת החרדה הלאומית ושטיפת מוח
זכור לי בצעירותי, לפני 67, שחדשות ניתנו ברדיו רק כול מספר שעות. גם הרדיו פסק מלשדר לאחר 10 בלילה ושב לשדר ב-6 בבוקר. הלילה היה בשביל לישון. לאחר 67 הוגשו חדשות כול שעה, ובתקופת מלחמת ההתשה החלו מבזקי חדשות גם בין חדשות לחדשות. בעקבות הרדיו, הטלוויזיה הפליאה לעשות וניתן לראות כיום חדשות נון-סטופ. התקדמנו, נכון? אנחנו מעודכנים לחלוטין ויודעים בדיוק מה קורה ומה לחשוב. רבים מודעים לכך שככול שמקשיבים יותר לחדשות, המתח והחרדה אך גוברים. לרבים החרדה היא סם חיים. בלי חרדה זו חייהם חסרי טעם, חסרי ערך. הם זקוקים לחרדה זו כאוויר לנשימה. את החרדה מפיגים על-ידי צפייה בחדשות, ואלה מגבירות את החשש והחרדה. כדי לספק את הצורך במתח, מתמחים עורכי החדשות בהצגה מותחת ומרעישה של החדשות, פעמים רבות מנפחים אותן מעבר לכול פרופורציה. כיום אנו יכולים להיות שותפים לכול החרדה של כול העולם. מצלמות הטלוויזיה מעבירות את שקורה מכול פינה בעולם. הכול עולם אחד, חרדה אחת, פיצוץ אחד גדול.
לעורכי החדשות והתשדירים כוח רב בעיצוב דעת הקהל. ביכולתם לעשות מישהו לגיבור, ביכולתם להכפיש מישהו לחלוטין, ביכולתם לפרש כול סיטואציה פוליטית. לרוב הם יציגו אותה על-פי הנחיית הדרג הפוליטי שמעליהם. העיקרון השולט בפרשנות הפוליטית הוא ש"אנחנו בסדר והם רעים. הכול בגללם". קל מאוד. אדם השקוע בטלוויזיה וצופה תדיר בחדשות מאבד כך כמעט לחלוטין את שיקול דעתו. הוא מעצב את דעתו על-פי התוכניות והתשדירים ומאבד את חשיבתו העצמאית.
בזמן הטלוויזיה אין זמן לשיחות חברים
הטלוויזיה היא מוקד חיי החברה בבית. כולם יושבים וצופים בה, מפצחים או מנשנשים, ומחליפים הערות וביקורת על המוצג בטלוויזיה. האם אלו חיי חברה? אלו חיים ללא יחסים. אלו יחסים ללא יחסים. למעשה כול אחד אך מרוכז בעצמו. האחרים משמשים אך כסטטיסטים הנחוצים להעצים את החוויה הטלוויזיונית. אין תשומת לב אחד לשני גם אסור לתבוע דבר כזה. זה הרי מפריע. היחסים באמת הם עם הטלוויזיה. הטלוויזיה היא שובר המשפחות והחברה מספר אחד. אין מקום בעת הטלוויזיה לשיחות נפש לא עם האישה, גם לא עם הילדים, אף לא עם חבר הבא להתרועע. פשוט מושיטים לו כיסא ואולי משהו לפצח. זה הביטוי החברי ואלו היחסים בעת הצפייה בטלוויזיה. בעבר כול בני המשפחה היו מתכנסים יחדיו לדון בדברים שברומו של עולם. כיום בני המשפחה לא רק שאינם מתכנסים יחדיו, הם נחלקים בטעמם בקשר לתוכניות האהובות עליהם, לכן לאנשים רבים יש מספר טלוויזיות בבית, כך שכול אחד יכול ללכת לפינתו ולא להיות מוטרד מהשני. הרמוניה משפחתית.
סיכום
השתקעות עצמית, אנוכיות ונהנתנות עוצרים את האדם מלממש את טבעו הרוחני, האוהב, בלעדיו אין סיכוי לאושר אמיתי. חיבור זה נועד לכן, לעורר את הביקורת העצמית של צופי הטלוויזיה ולעודדם לתרבות רוחנית, שלבדה יכולה כיום לשחרר את האדם ממצוקתו ולהפוך את חייו להצלחה.
אני מסכים שטליוויזיה לא תמיד רעה, כל דבר בבהקתי יש לקבל או לדחות בהתאם להאם זה מקדם רוחנית ולפענמים טליוויזיה מקדמת אותנו רוחנית,לעיתים יש נושאים עם תוכן רוחני או תוכן שגורם לנו להבין את הרוחניות שקרישנה מלמד יותר טוב.
נ.ב. הוצאתי את הטלויזיה מהבית משני סיבות עיקריות: 1.לא משנה מה חיברתי לטלויזיה,שום ממיר לא עבד ושום אנטנה.המדריכים הרוחניים שלי חיבלו בקליטה.למרות שיש סביבי עוד המון דירות שאצלם הממירים עובדים.אין סיבה שאצלי לא יעבוד.שום ערוץ ישראלי.הטכנאים שבאו ליבדוק והחברים היו חסריי אונים.הטלויזיה עצמה מצויינת,וגם ניסיתי המון ממירים.וכלום!!!
המדריך הרוחני שלי אמר:לא משנה מה תחליפי כבלים או ממירים או אנטנות או מכשירי טלויזיה,לא יעזור לך
זה בית בו את מקבלת אנשים ליעוץ בתיקשור,והאנרגיה של הטלויזיה מפריע.
2. רק די.וי.די. יכולתי לחבר.וכך קרה שכל החבר'ה שבאו הביאו סרטים ממש משעממים וקומדיות דביקות וניזרקו אצלי מול הטלויזיה כל הסוף שבוע, ממש התנחלות בבית.ועוד סוג סרטים שממש משעממים אותי.אז מצאתי עצמי בלי סלון.עים מלא אנשים בבית.אך אני לבד.יוצאת,הולכת לישון.והם דבוקים מול הטלויזיה עים בקבוקי קולה וחטיפים…כך שבסופו של דבר הוצאתי את הטלויזיה והדי.וי.די. מהבית.ככה גם פחות מתנחלים אצלי חברים.וגם יותר נחמד שמבקרים אותי ולא את הטלויזיה.
זה נכון,שהטלויזיה גורמת לריחוק חברתי.אנשים בימקום לתקשר עים המישפחה או עים החברים ובימקום ליהנות מזמן איכות יחד הם זרוקים בספות מול הטלויזיה.ומבזבזים זמן איכות.מיצד שני יש גם יתרון לטלויזיה למשל אנשים מבוגרים שנימצאים המון בבית בערב לבד.וכן יש ליפעמים גם שידורים איכותיים יותר.ואמנותיים.לא הכל זבל.הרוב,אך לא הכל.וכן זה בריחה משיעמום או מריקנות או ממצוקה כמו דיסקוטקים.אך כל עוד האדם לא שלם עים עצמו הוא יחפש בריחה כזו או אחרת.וכמו בכל דבר איזון היא מילת המפתח.להגביל את זמן הצפייה בטלויזיה.ולהתמקד בתוכניות האהובות.ולא להתפזר.אני גם גדלתי בתור ילדה מול המסך פחות או יותר.ועוד יותר הייתי מכורה לנינטנדו ולמישחקי טלויזיה.כיום אני מגבילה עצמי ליראות טלויזיה רק כשאני לבד.רק פעם בשבוע בבית של אמא.ואין לי טלויזיה בבית.כך שכאשר אני עים החבר'ה או עים בן זוג.(אני רווקה וגרה לבד)אין להם ברירה כי אין טלויזיה.ואז יש זמן ליקרוא לצייר לבשל ולתקשר עים הסביבה.
אין כבר חיים בלי..
שלום רב לכותב הפוסט. הפוסט מאוד מעניין! אני בדיוק עושה עבודה בקורס "תקשורת ההמונים, אלימות וילדים" והפוסט שלך מאוד עזר לי בהיבטים שונים של טלוויזיה בהקשר לעידן המודרני. תודה. מסכימה איתך שטלוויזיה החליפה לנו את המרחב הציבורי בכל מיני מובנים, היא מעבירה לנו תרבות, ומשפיעה על החינוך של ילדים, מחליפה את החברים ועוד.. אבל מה? לא מתארת לעצמי חיים בלי..
הטלוויזיה ממלאת ואקום שנמצא בליבנו (ומעצימה אותו), תוצר של חיים נטולי משמעות ומטרה רוחנית. דרך היוגה היא למלא את הואקום בבהקתי, באהבה לאלוהים. חיים מודרניים משמעם העצמה של העוינות לאלוהים, גם בקרב דתיים כביכול, או עויינות גדלה והולכת לאלו שמייצגים את אלוהים באופן כה מעוות. לכן, כה קשה לנו לתפוס את האלטרנטיבה הכה טבעית ומספקת שמציעה תרבות הבהקתי. ללא בהקתי, כל הניתוחים על הנזק שהתרבות המודרנית גורמת הם לשווא. בלי למלא את הואקום באופן פוזיטיבי, לא תהיה שום תזוזה חינוכית.
מאמר למופת
מאמריך הופכים אותי לאדם מודע יותר. הצער שאני חש בסופו של המאמר הוא:- כמה מעט אנשים נחשפים לדבריך.