אהבה אפלטונית

אהבה אפלטונית

אהבה אפלטוניתרבים משתמשים לסיטואציות שונות במושג "אהבה אפלטונית", מהי אותה אהבה אפלטונית? הניאו פלטוניזם אשר שולט בפילוסופיה כבר מאות שנים מדבר על איזשהו עיקרון מופשט, אידיאי ונעלה אשר אליו עלינו לחתור. אך מאידך, אותה "אמת נעלה" כפי שנראה במאמר זה, היא מושא האהבה האפלטונית. כיצד ניתן לאהוב באמת עקרון מופשט, אידיאי ונעלה שאין לנו שום גישה אליו ובוודאי שלא יחסים איתו?

לכן, הבה ונלך אל אפלטון עצמו ואל ספרו "המשתה" אשר מוקדש כולו לנושא האהבה, וננסה דרכו לברר מהי אהבה אפלטונית ומהו מושאה? לשם כך נעזר בבהגווד-גיטה אשר תעזור לנו לחדד את הפילוסופיה האפלטונית.

רבות כבר נאמר ונכתב על "המשתה" של אפלטון אשר נחשב לאחד מיצירות הפאר של עולם הפילוסופיה. הדיון הפילוסופי סביב "המשתה" אינו נגמר לעולם, והאופציות העומדות בפני כל הוגה דעות הן כמעט אין סופיות. לכן אחסוך ממכם כל מיני הערות פילוסופיות סביב "המשתה" שחוץ מלהראות שאני חכם ובקי בסיפור לא ייתנו לנו מאומה וניגש ישר לעניין לאחר רקע קטן.

התכנסות בביתו של אגתון
המשתה מתקיים בביתו של אגתון אשר אליו מגיעים מספר חברים קרובים יום לאחר חגיגת זכייתו של אגתון בתחרות מחזות טראגיים ועוד ערב של שתייה מוגזמת.
לאור המצב הנוכחים מסכימים פה אחד לא להשתכר הלילה ושכל אחד בתורו, יישא נאום בשבחו של ארוס אל האהבה.

ברשותכם וברשות אפלטון (כך אני נוטה להאמין), אדלג על חמשת הנואמים הראשונים (גם בספר, אפלטון דילג על אחרים) ואתמקד בנואם האחרון – סוקרטס.
לפני שסוקרטס ינאם אסביר למה אותו בחרתי: בלי ספק הנאום של סוקרטס מהווה גולת הכותרת של הערב, ו"המשתה" עצמו נכתב רק כדי להעביר את מסרו.
סוקרטס הוא לא הדמות המרכזית והוא גם לא נושא הערב, אך הוא מי שדרכו האמת אומרת את דברה.

אפלטון מדגיש לנו את חשיבותו של סוקרטס בכך שמציב אותו כאחרון הנואמים שמן הסתם אותו הקוראים והשומעים יזכרו הכי טוב. בנוסף גם דרכו של סוקרטס אל ביתו של אגתון בעצם סיפורה מראה לנו את חשיבותו. הוא גם איחר לארוחה וגם התיישב לצידו של בעל הבית וחתן השמחה – אגתון. לאחר שסיים את נאומו נכנס ארכמידס השיכור אל הבית בו ישבה החבורה ונשא נאום כנה ביותר, אשר הראה שסוקרטס לא רק מדבר, אלא גם פועל וחי בדיוק באותה הדרך אשר אליה הוא מכוון – ארכמידס טען שחום, קור, שתייה, תאוות הבשר והסביבה כולה, כלל לא משפיעים על סוקרטס דבר שמעיד על היותו מסופק בתוכו ולכן טבעי הוא הדבר שדרכו האמת יוצאת אל האור.

ובכן, לאחר קרב של כמה שאלות אל עברו של אגתון אשר למעשה ייצג גם את שאר הנוכחים הסכימו כולם שהאמת והצדק נמצאים עם סוקרטס. "אני לא יכול" אמר אגתון "להמשיך ולהתווכח איתך, סוקרטס. שיהיה כמו שאתה אומר." "אינך יכול להתווכח עם האמת, אגתון יקירי, כי עם סוקרטס לא קשה להתווכח." (עמ' 72) אמר סוקרטס והחל לדבר.

כל נאומו של סוקרטס מבוסס על שיחה בינו לבין דיוטימה. דיוטימה היא דמות מסתורית שאין הוכחה לקיומה בכל הספרות היוונית. מכאן ניתן להעסיק שאפלטון בדה אותה כדי להעביר את מסרו, או שמא דמות זו נגלת לאנשים מסוימים בלבד.
התשובה כמובן לנצח תישאר לוטה בערפל אך מחובתי לציין ששתי התיאוריות מחזקות את דעתי לכך שדרך פיו של סוקרטס אפלטון פורש את משנתו שלו.

סוקרטס סיפר שאותה דיוטימה גילתה לו הכול בענייני אהבה והוא השתכנע כליל, לכן מחובתו לשכנע אחרים שרוצים להקשיב.
בחלק הראשון של הנאום מציג סוקרטס את ארוס כלומר את האהבה כמשהו באמצע (המטאפורה במיתולוגיה היא הוריו של ארוס – אל למחצה וקבצנית שנפגשו ביום הולדתה של אפרודיטה). ארוס הוא לא אל והוא גם לא בן תמותה הוא באמצע והוא מה שמחבר בניהם, כלומר אהבה מחברת בין בני האדם לאלים.

לאורך כל נאומו דואג סוקרטס להפריד בין גוף לנשמה ובין חומר לרוח, הוא מספר שאדם לאורך כל חייו נקרא, "זהה לעצמו למרות שמרכיביו אינם אותם מרכיבים, חלקם מתחדשים וחלקם מתכלים – כך השיער והבשר והעצמות והדם, וכך גם כל הגוף כולו. ולא רק לגבי הגוף הדבר נכון אלא גם לגבי הנפש. מנהגים, הרגלים, דעות, תשוקות, עצבויות, פחדים – שום דבר מכל אלה אינו נשאר לעולם זהה לעצמו אצל שום אדם." (עמ' 84) סוקרטס מקשר בין כיליון הגוף לבין אהבה אמיתית. הוא טוען שדרך אהבה ניתן להגיע לאלמוות, ושאהבה עצמה הינה השתוקקות אל הטוב הנצחי.

גם הבהגווד-גיטה מלמדת אותנו את ההבחנה בין חומר לרוח, ואת העובדה שאנו נבדלים מגופינו, "כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות." (ב.ג. 2.13)

הנשמה נבדלת גם מהגוף וגם מן הנפש. הנפש, כפי שראינו ממילותיו של סוקרטס, אחראית על תפקודי הרגש והחשיבה של הגוף. אך סוקרטס טוען בדומה לבהגווד-גיטה, שאלו גם משתנים, בעוד שהאדם מרגיש זהה לעצמו כל הזמן (כלומר, הוא נבדל גם מן הגוף וגם מן הנפש). אפלטון מדגיש נקודה זו מכיוון שנצחיותה של הנשמה לא מאפשר לה למצוא את סיפוקה בתחומי החולף, לכן היא חותרת אל הנצח. הדרך להתחבר לנצחי הוא על ידי אהבה טהורה אשר באה לידי ביטוי במסירות ללא תנאי, "רק באמצעות שירות מסור ניתן להבין אותי כפי שאני, כאישיות אלוה העילאי. ומי שהופך מודע לי כליל על ידי שירות שכזה, הינו זכאי להיכנס לממלכת אלוהים." (ב.ג. 18.55) שירות מסור על פי הגיטה מביא לאהבה טהורה, וממלכת אלוהים – היא האלמוות עליו סוקרטס מדבר.

פסגת האהבה
לקראת סוף נאומו מגיע סוקרטס לפי מילותיה של מרגלית פינקלברג (המתרגמת) אל "פסגת תורת האהבה" ואני מצטט: "ועכשיו" אמרה (דיוטימה) "נסה לעקוב אחרי דברי כמיטב יכולתך. מי שהתחנך בתורת האהבה עד לשלב הזה, והתבונן בדברים היפים בסדרם הנכון, הרי שבהתקרבו אל סוף הדרך יראה פתאום דבר מה שהוא נפלא מטבעו, אותו דבר סוקרטס, שהוא תכלית כל העמל הזה, והדבר הזה הוא בראש ובראשונה נצחי, אינו מתהווה ואינו כלה". דיוטימה מוסיפה ואומרת שהדבר הזה לא יגיע בצורת "טיעון או מדע" ( אמירה זו מפריחה את הטענה שהאהבה למבנים מתמטיים היא האהבה האפלטונית.) ו"בוודאי לא כחלק ממישהו או ממשהו אחר." "אלה רק הוא עצמו כשלעצמו ובתוך עצמו אחיד בצורתו ונצחי." (עמ' 89). "אחיד בצורתו ונצחי", רבות הפרשנויות למשפט זה. רבים מתייחסים לאחידות הצורה כמהות חסרת צורה. אך מהות חסרת צורה אינה באה ביחד עם אהבה טהורה, עליה מצביע סוקרטס. אהבה היא בין שנים, היא כלפי מישהו מוחשי ולא כלפי עקרון מופשט. נכון שבתקופתו של אפלטון רבים התייחסו לאהבת החכמה ולאהבת מבנים מתמטיים כאל אהבת אמת. אך דיוטימה כבר אמרה שאין מדובר "בטיעון או מדע" והלוא מתמטיקה היא שילוב של טיעון עם מדע. מכאן, שניתן גם לראות את אותה אמת נצחית אשר אינה תלויה בדבר וניחנת בצורה אחידה – כדמות אישית, נצחית ובלתי משתנה. משמע, נשגבת לחומר. דמות שבמהותה נשארת תמיד זהה. אל אמת אישית, בעלת דמות ואישיות בהחלט יש ביכולתנו להתחבר. וכך גם מובן הקשר של אפלטון בין האמת הנצחית ובין אהבה טהורה.
דיוטימה ממשיכה, "ואילו כל שאר הדברים היפים נוטלים בו חלק, כך שבהתהוותם ובכיליונם הוא אינו גודל ואינו פוחת משום בחינה, ואינו מושפע כלל." (עמ' 89). כנאמר בשְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד, "אישיות אלוה הוא מלא ומושלם, ומשום שהוא מושלם לגמרי, כל שנובע ממנו כמו העולם הזה, עולם התופעות, בנוי באופן מושלם כמלא ומושלם. כל הנובע מהמלא המושלם אף הוא מושלם, ומשום שהוא המלא המושלם, אפילו שיחידות כה רבות נובעות ממנו, הוא נשאר באיזונו המלא." (שְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד, קריאה לאל)

דיוטימה ממשיכה ואומרת שאם תתקדם במדרגות הדברים היפים לפי הסדר הנכון בסוף אולי תגיע "אל אותו מדע, שאינו אלה המדע של היפה כשלעצמו וכך אכן יידע בסוף הדרך היפה מהו." (עמ' 89)
"ואלה החיים סוקרטס ידידי" אמרה דיוטימה "שראוי לו לאדם לחיות אם בכלל" וגם הוסיפה שאם תראה את היפה שלעצמו ולו רק פעם אחת כל החומר כגון זהב, בגדים ותאוות הבשר יאבדו כל חשיבות בעיינך. ומי שיזכה לראות את "היופי עצמו טהור ולא מהול" "יזכה להוליד לא רק חיקויים של המידה הטובה אלה דברים אמיתיים."

ולסיכום נאומה של דיוטימה, סוקרטס ואפלטון חתמה הדמות הלא ידועה את דבריה "ומי שהוליד וכלכל את המידה הטובה האמיתית הוא ידיד האלים, ואם אפשר בכלל להיעשות בן אלמוות, הרי זה האיש." (עמ' 89-90)

לסיכום
אסכם את המאמר בנימה אישית, בשבוע שעבר נערכה אזכרה לסבתי שנפטרה בשנה שעברה. לאורך השנים כתבה סבתי מאות מאמרים לעיתונים שונים עבור הקהילות היהודיות בחו"ל. מאמרים אלו מודפסים ורואים אור בשפה הספרדית. אני מודה שלקרוא בספרדית אינו נמנה בין תחביביי, והקריאה בשפה זו מתישה אותי לאחר כמה שורות בלבד, לכן לא הרבתי לקרוא את מאמריה. לכבוד יום השנה לפטירתה הוציאו בניה חוברת עם קמצוץ מאמריה מתורגמים לעברית. קראתי כמה מתוכם ובעוד המאמר על אפלטון מתנגן במוחי, מצאתי בחוברת של סבתי את אקורד הסיום למאמרי שלי.

הציטוט אינו מפיה אלא דווקא מיומנו של בעלה, סבי, אשר לא זכיתי להכירו. במשפט אחד הוא קלע לכל מה שניסיתי להעביר במאמר זה, "בחיים אנו מחפשים בתוך הכאבים את הכאב, באהבות את האהבה, בהצלחות את ההצלחה, בחיים את מהות החיים עצמם. ובקיצור, בכול אנו מחפשים את אלוהים. עשירים בשמחתנו, עניים בכישלונותינו, אנו עוברים מהרבים של כל רגעינו אל הרגע היחיד אשר חייב להכיל את הכול: הנצח."

אהבה אפלטונית היא אהבה אל מושא האהבה הנצחי, אשר "אחיד בצורתו ונצחי". אהבה אל "היופי עצמו טהור ולא מהול". אלוהים הוא המקור לכל היופי שקיים, בעולם זה היופי מהול בטבע החומר החולף, בעוד שדמותו של האל רוחנית היא ונצחית. אם בעולם החומר יש יופי, אז כמה יפה הוא המקור של עולם זה? אהבה אפלטונית אם כן, היא אהבה לאישיות הקדומה והיפה מכול שתמיד הייתה ותמיד תהיה. אותה אישיות שתמיד נמצאת כאן, עבורנו – אלוהים.

"הו אָרג'וּנה, אני ראשית כל בריאה, האחרית וגם התווך. במדעים אני המדע הרוחני של העצמי, ובחכמי ההיגיון אני המסקנה האמיתית." (ב.ג. 10.32)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר