הרצאה: בהגווד גיטה 2.11-16 – אם נבין את המוות, נבין את החיים

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן ב- 24.03.2011, תל אביב | קובץ להורדה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"אין אושר בעולם הזה. כל אושר שאני מייבאת בעולם הזה, משיגה אותו דרך הגוף, נפש, אינטלקט, ערך עצמי, כל אושר כזה הוא בר חלוף ולא מספק את העצמי. מי שמבין את זה – בשל לשלב הבא."

יוגה ורוגע

דורית לובן: הספר הזה (בהגווד-גיטה) מתאר שיחה מאד חשובה שהתנהלה לפני אלפי שנים, על שאלות שהן עדיין רלוונטיות, למרבה הפלא, כמו: "מי אני?", מוות, חיים, אושר, אהבה. מה עוד יש חשוב?

תלמיד א': כסף.

תלמידה א': מודעות.

(צחוק)

דורית לובן: כסף? אין דיון פה על כסף. מודעות, הנושאים האלה. כל זה מתרחש לפני שמתחולל קרב גדול, או מלחמה בעצם, מלחמת עולם של העולם העתיק. כל מפקדי העולם הגדולים והחיילים ערוכים בשדה הקרב, מצד אחד עומדים הפילים והסוסים… הדבר המיוחד בקרב הזה, הוא שמשני הצדדים זו משפחה, משפחת המלוכה, שיש לה שני מחנות, והן (המשפחות) הבסיס למלחמה. על זה מתווספים עוד הרבה חיילים ולוחמים אחרים. זאת מלחמת אחים, ויש גיבור, ארג'ונה, שעומד בסיטואציה הזו, והוא אדם מאד טוב. הוא מעדיף לפרוש מקרב, לפרוש ממלחמה, למרות שהמלחמה צריכה להיות, הטובים מול הרעים, הסיפור הקבוע, אבל ארג'ונה מעדיף לפרוש, ללכת ליער, לאבד את הכול, מלבד שלא יגרם ההרג הנוראי הזה.

למרבה הפלא, הבהגווד-גיטה מדוברת על ידי קרישנה, שהוא הרכב של ארג'ונה. הוא גם המורה הגדול כמובן, הוא אלוהים. הבהגווד-גיטה מדוברת כדי לגרום לארג'ונה לקום ולהילחם. זה מאד מפתיע, כי היינו מצפים שחיים רוחניים יהיו משוללי מלחמות והם יהיו רק… איך זה? "יוגה ורוגע", נכון? זו הסיסמה. שהם יהיו מאד שלווים ורגועים עם חיוך רחב, תנוחות. אבל למרבה הפלא הבהגווד-גיטה, למרות שזה ספר היוגה, או הפילוסופיה הגדולה של כל עולם היוגה, היא לא מלמדת את הסוג הזה של רוגע, או את הסוג הזה של בריחה מעשייה, או את הסוג הזה של חיים רוחניים. קרישנה מלמד את ארג'ונה לקום ולהילחם. בעצם הוא מלמד שהעולם הזה הוא לא עולם של רוגע, גם אם אנחנו מנסים להיות מאד, מאד רגועים בעולם הזה. יש אלמנט או יסוד אחד מאד מפריע לרוגע שלנו, מי מוכן לנחש?

תלמידה א': המיינד.

דורית לובן: המיינד, האגו, הדיבור המתמיד הזה של הרצון שלנו להיות במרכז, שיראו אותנו, שיעריכו אותנו, שיחשבו שאנחנו טובים, שאנחנו נחשוב שאנחנו טובים. זהו הגורם המרכזי ביותר שלא מאפשר לנו להיות שלווים. זהו האויב הגדול, המיינד, הגישה האגוצנטרית הזו. קרישנה רוצה ללמד את ארג'ונה יוגה אמיתית, יוגה אמיתית היא לא בריחה. רוגע, כמו שקובי [אחד התלמידים מהקבוצה] עכשיו בים המלח. הוא נסע להירגע, אנשים נרגעים בים המלח, ואחרי שנרגעים בים המלח מה קורה להם?

תלמידה א': חוזרים חולים.

(כולם צוחקים)

דורית לובן:  אמרה הרופאה… לא חייבים לחזור חולים, זו גישה מסויימת לחיים. אחרי כמה זמן של רוגע, אחד הדברים המדהימים הוא שמשעמם. אחרי שאנשים נמצאים בחופשה, הם מאד רוצים לחזור לחיים. להתחיל לעשות משהו, כי הרוגע כביכול הזה או הפאוזה הזו של החיים היא לא בדיוק החוויה המלאה של אושר שאנחנו רוצים. אנחנו כמהים לאושר מאד פעיל, שנובע מיחסים. יחסים זה לא סיטואציה של רוגע, אם מישהו שם לב לזה. אהבה זה לא רוגע, זה דינאמי. נתינה, שירות, כולם ערכים מאד דינאמים.
למעשה הבהגווד-גיטה מצביעה שרוגע הוא מצב מסויים שלא מספק לחלוטין את העצמי. לכן רוגע אמיתי לא יהיה בסיטואציה חיצונית מרגיעה, או בבריחה מהתערבות, או ממגע עם מוקדי רעש. [רוגע אמיתי יהיה] השתחררות ממקור הרעש, האי רוגע, האי שקט האמיתי – השתחררות מאגו. השתחררות מהקולות האגואיים, של המיינד. לכן קרישנה אומר לארג'ונה: "קום והילחם, עשה את חובתך, אתה לוחם". אבל איך תעשה את חובתך? כאן מתחיל דיון שלם וארוך, לא כל כך ארוך, 18 פרקים. דיון איך לפעול בעולם בדרך שתשחרר אותנו מהאויב הגדול שהוא האגו. המיינד.

מהו מוות

ארג'ונה עומד בפני קרב. מה קורה בקרב בדרך כלל? אנשים מתים. מוות זו תופעה מאד שכיחה על פני כדור הארץ. למרות שכל אחד מאיתנו חי כאילו זה לא יקרה לנו, מוות זו תופעה מאד שכיחה. הדיון הוא מאד משמעותי. האם בכלל יש דבר כזה מוות? הבהגווד-גיטה מתחילה מהשאלה הזו. ארג'ונה רוצה לפרוש מקרב, כי הרבה אנשים עומדים למות, וההוראה הראשונה שקרישנה אומר לארג'ונה: "אתה מדבר מתוך רגישות גדולה, אהבת הזולת, ערכים גבוהים אבל אתה מתחיל מנקודת אפס מנקודת לא מדוייקת. אתה מתחיל מנקודה שבה אתה אומר: "אנשים ימותו ויהיה סבל", אבל אין בעצם מוות"[2.11]. זו ההוראה הראשונה שקרישנה אומר לארג'ונה, אין מוות. מעולם לא היה מישהו שמת ולעולם לא יהיה מישהו שימות. "מעולם לא היה זמן שלא היינו ומעולם לא היה זמן שבו לא נהיה" [2.12]. לכן הדיון בנושא של מוות צריך להתחיל מהנקודה הזו. כיוון שאין מוות מה זה אומר על החיים? מהם חיים? מה שאנחנו קוראים לו מוות, מה זה בעצם? מה קורה אז? זהו הדיון הראשון של הבהגווד-גיטה ולמה הוא כל כך משמעותי? למה כל כך חשוב לדון בזה?

תלמיד א': כי מוות הוא הרגע הכי משמעותי לחיים שלנו?

דורית לובן: כן… אבל זה יקרה עוד הרבה זמן. אנחנו צעירים או מבוגרים, איך שלא יהיה, למה כל כך חשוב להבין מהו מוות. או להבין את החיים?

תלמידה ב': להבין מי חי?

תלמיד א': מי חי? מי חי, מי מת?

דורית לובן: מי חי, מי אני. הדיון הזה משמעותי כי אם נבין מוות, נבין גם חיים. נבין שאין מוות או יש מוות, מי מת, מי חי, נוכל להבין את החיים. למה חשוב להבין את החיים? מה אנחנו עושים בחיים? במה אנחנו עסוקים? אושר. כל אחד מאיתנו, בעודו חי מנסה להיות מאושר. לנסיון להיות מאושרים יש שני כיוונים: הנסיון לתפוס אושר והנסיון לדחות סבל. פחות או יותר כל הפרוייקט האנושי האדיר עסוק בזה: לתפוס אושר, לדחות סבל. נכון? יש עוד משהו שאנחנו עושים? כיוון שאנחנו מנסים להשיג אושר אז השאלה הבאה תהיה: איך להיות מאושרים? זה דיון מאד מרכזי של הבהגווד-גיטה: איך להיות מאושרים. אם מעולם לא היה זמן שלא הייתי ומעולם לא יהיה זמן שאחדול מלהיות, משמע שאני נצחית. משמע שאני שונה מהמשהו שאני רואה שמתכלה, יש משהו שמת. "מעולם לא היה זמן שבו לא היינו ומעולם לא היה זמן שבו לא נהיה" (2.12) זו אמירה מוחלטת ונכונה אבל ברור שכל מי שיושב פה בחדר הזה בעוד מאה שנה לא יהיה. עדיין נאמר: "מעולם לא היה זמן שבו לא היינו ומעולם לא היה זמן שלא נהיה". מי לא יהיה, מה לא יהיה? הגוף, האישיות, הזהות הזו. כל מה שאנחנו חושבים שזה אנחנו לא יהיה. מה כן יהיה?

כל תהליך היוגה או תרגול היוגה, הוא לחבר אותנו למהות הפנימית הנצחית שתהיה, ה"אני" האמיתי שמעבר לבגד שמשתנה בכל 60-80-100 שנה. במקרה מסויים אקבל גוף של פרפר, גוף שמתחלף הרבה יותר מהר. אם נקבל גוף של עץ מסוים זה יכול להיות הרבה יותר לאט, יש עצים שחיים הרבה שנים. הגוף הזה מתחלף, אני נשארת. זהו העיקרון הראשוני ביותר, ולכן הבהגווד-גיטה מתחילה עם הדיון הזה: כיצד אני הנשמה שונה מהגוף. כיצד כל אחד מאיתנו כבר היה באלפי, מיליוני אינסוף גופים, נולדנו, חשבנו שמתנו, חשבנו שנולדנו, אין סוף פעמים, וזה יכול להמשיך ככה עד אין סוף, אבל יש קושי מסויים. זו עוד הנחת יסוד שגם עליה אנחנו צריכים להחכים ולשים לב. הנחת היסוד הבאה היא שאף אחד לא מאושר בעולם הזה. יש גיל מסויים שאנשים מאמינים שהם מאושרים אבל אלו אמונות שעוברות עם הגיל. אני משוכנעת שפילוסופית כל אחד יכול להבין, שללא הבדל, [ולמרות] שכולם עסוקים בלתפוס אושר ולדחות סבל, היכולת שלנו לעשות את זה היא מאד, מאד, מאד קטנה.

ללא הבדל כמה מאמץ אנחנו משקיעים, אולי נתפוס אושר אולי נתפוס סבל. ללא הבדל כמה נשקיע, "השמחה והצער", זה פסוק 2.14 של הגיטה, "זה כמו עונות השנה". עכשיו ציפינו לאביב ופתאום הופיע לנו חורף היום. אף אחד לא הזמין את זה, אף אחד לא קבע את זה. עכשיו בכל זאת יתחיל אביב ושוב נהיה שמחים, אבל אז יתחיל קיץ ויהיה נורא חם ולא נהיה שמחים. אחרי הקיץ שוב יתקרר ונחשוב, איזו הקלה, ואז קר. חורף. עונות השנה באות והולכות ואנחנו פשוט חיים בתוך העונות האלה, אנחנו לא קובעים אותן, אנחנו לא מזמינים אותן, אנחנו פשוט חיים בתוכן. אותו דבר שמחה וצער: עכשיו צער, אחר כך שמחה, שוב צער, שוב שמחה, שוב צער. אנחנו לא מזמינים את זה, ללא הבדל כמה נשקיע, הם ישנם, הם באים ואנחנו בתוך זה. אפילו כשאנחנו שמחים, וזאת ההתבוננות היותר עמוקה, אפילו בשיא השמחה, אולי לא כל אחד, אבל אם נקשיב מספיק עמוק נמצא שיש אזורים ריקים שעדיין משמרים חוסר סיפוק מלא, חוסר שלמות, חוסר הבנת המשמעות האמיתית של הדברים. יש מקום מאד עמוק בתוכנו שהוא לא מסופק לחלוטין גם ברגעי האושר הגדולים ביותר. זאת הנחת היסוד. אין אושר מלא למרות שאנחנו כמהים לאושר מלא. למה אין אושר מלא? שוב, אותה טענה ברורה ופשוטה שאנחנו לא הגוף הזה, ואושר שבא דרך הגוף, הפיזי, הנפשי, אושר כזה לא מספק את העצמי.

אין אושר בעולם הזה. כל אושר שאני מייבאת בעולם הזה, משיגה אותו דרך הגוף, נפש, אינטלקט, ערך עצמי, כל אושר כזה הוא בר חלוף ולא מספק את העצמי. מי שמבין את זה הוא בשל לשלב הבא. זו כיתה א'. השלב הבא הוא להתחיל להבין שאושר אמיתי נובע מהזנת העצמי הרוחני, ואז יוגה. זו [משמעות] המושג "יוגה": תהליכים להזנת העצמי, להתעוררות העצמי, לחיבור העצמי למקור ההזנה הראשי, למציאות הרוחנית. זה יוגה. הבהגווד-גיטה דנה ביוגה. איך להגיע לאותה שלמות, לאותה מלאות שאנחנו כמהים לה דרך תרגול. התרגול שהבהגווד-גיטה מלמדת הוא תרגול מאד מעשי, תרגול בחיים, להפוך את החיים ליוגה. המושג ללהפוך את חיים ליוגה הוא "קארמה-יוגה". קארמה – פעולה, יוגה – תהליך של חיבור, תהליך של התעוררות, תהליך של הזנה רוחנית. קארמה-יוגה – פעולה, איך לפעול בעולם בהתאם לטבע שלנו, איך לפעול בעולם בדרך שתחבר אותנו אל העצמי. זה בעצם מה שהגיטה מלמדת, ולכן קרישנה אומר לארג'ונה: "אתה מדבר מילים גבוהות אבל בעצם אם אתה רוצה לבצע יוגה אמיתית עשה את המלחמה שאתה אמור לעשות, תלמד לפעול, להלחם, לפעול ביוגה".

"מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות." (ב.ג. 2.12)

"כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. צלול הדעת אינו מתבלבל משינוי שכזה." (ב.ג. 2.13)

כאן יש תיאור מאד מעניין. למעשה עברנו המון מיתות. זה גם פסוק מאד מרכזי ויש לו ציור מאד יפה. עברנו המון מיתות, נולדנו ומתנו, בגוף הזה, אנחנו לא מדברים עכשיו על גלגולים אחרים. בגוף הזה כל אחד מאיתנו נולד, כעבור שנה הוא לא  אותו ילד שהיה. למעשה אנחנו בשינוי מתמיד ואף אחד מאיתנו לא דומה בשום רמה לילד שהיינו בגיל יומיים. אף אחד מאיתנו לא דומה, אם נראה תמונות, בגיל יום, יומיים, לא נוכל אפילו לזהות את עצמנו. כולם נראים אותו דבר בערך חוץ מכמה יוצאי דופן. לא נוכל לזהות, בשום רמה אנחנו לא דומים: לא ברמה הפיזית ולא ברמה הרגשית, לא ברמה האינטלקטואלית, לא ברמת הזהות, "מי אני", תפיסת העצמי שונה לחלוטין. מה שמושך אותנו, מקורות האושר שלנו שונים לחלוטין. כל דבר שהיה אז איננו היום. אפשר להגיד גיל יומיים זה אולי קיצוני. אבל נקח גיל חמש, אנחנו טיפה יותר דומים [לעצמנו היום], זאת עובדה, אבל שוב, מאד שונים. אם נמשיך וניקח את הילד בן החמש, וניקח את האדם בן השמונים, אולי לא נראה קירבה גדולה מאד. מה שרצינו בגיל חמש, מה ששימח אותנו בגיל חמש, היכולת האינטלקטואלית שלנו בגיל חמש, הזהות שלנו בגיל חמש שונה לחלוטין. נשמע מצחיק להגיד את זה, אבל הילד בן החמש מת. איפה הוא? רק בתמונות, גם אנשים מתים נשארים בתמונות. אז איפה הילד בן החמש? מת. גם הילד בן העשר מת, הילד בן ה-15 מת, בן העשרים מת. מת, איננו. אינסוף גופים, תודעה, הזדהות, רגשות, תשוקות, מתו, מתו, השתנו. אנחנו ממשיכים ומשתנים. ממשיכים ומתים. במובן הזה רגע המוות הוא עוד שינוי. אבל מה משתנה ברגע המוות? הגוף בשינוי מתמיד, במוות מתמיד. אני לא מתתי לרגע בכל השינויים האלה.

אני, הנשמה, ממשיכה כל הזמן עם חווית עצמי שלמה. אני בגיל חמש הרגשתי אני, היום אני מרגישה אני, מבחינה מסויימת יש אפילו את אותה תחושת "אני". אבל לא ברמת הרגשות, לא ברמת האינטליגנציה, לא ברמת הזהות. כי בתור ילד חשבתי: "אני ילד קטן או ילדה קטנה", בתור אדם מבוגר אנחנו חושבים: "אני אדם צעיר, מבוגר, זקן, יפה, מכוער". אבל כל זה שונה לחלוטין מזהות הילד. עדיין יש חוויה פנימית של עצמי, יש חווית מודעות מלאה, אנחנו מודעים, אנחנו חשים, אנחנו מחפשים אושר בכל השינויים האלה כי זה הטבע שלנו, זה הטבע של הנשמה. הגוף בשינוי מתמיד. הגוף כל הזמן נולד ומת, נולד ומת. רגע המוות הוא עוד רגע כזה, הוא עוד רגע של שינוי. מי שהתעורר לטבע האמיתי שלו, מי שהתעורר לעצמי הרוחני,  מתוך תרגול רוחני, רגע המוות הוא כזה עבורו, זה עוד שינוי. הוא לא מתבלבל, זה מה שנאמר פה, הוא לא מתבלבל מהשינוי הזה. קל לדבר, מאד לא קל לחוות, לא להתבלבל. זה האתגר, זה מאד לא פשוט לא לחשוב: "אני עכשיו עוזב, אני עכשיו לא אהיה יותר, אני הגוף הזה והגוף הזה עכשיו עובר שינויים". רגע המוות הוא לא רגע פשוט, אבל מי שהתעורר לטבע הרוחני הנצחי שלו יכול לא להתבלבל מהשינוי הזה.

תהליך התעוררות הנשמה

תלמידה ב': אם לא להתבלבל מהשינוי הזה, אז בעצם מה כן? מה עושה הנשמה ש..אנחנו מחליפים גוף, משתנים, במשך החיים אנחנו משתנים, מה הנשמה עושה אם היא לא נמצאת בידע רוחני? פשוט ישְנה?

דורית לובן: מה עושה הנשמה. ישְנה וישֵנה. רדומה לטבע האמיתי שלה. למעשה [היא] במצב תודעה חומרי. מה זה אומר מצב תודעה חומרי? שאני מזוהה עם הגוף אני חושבת שאני זה זה [הגוף]. [אם] אני חושבת שאני הגוף הזה משמע שאני חיה בתודעה אגואית. אגו, בשפה של הגיטה, זו זהות. זהות זה הדבק שמדביק אותי, הנשמה, לגוף הזה. נשמה שחושבת שאני זה זה[הגוף], נשמה שמזוהה, דבוקה לזהות הזו.

תלמידה ב': מסודרת.

דורית לובן: לא, היא לא מסודרת, היא בדיוק ההפך, היא משועבדת, היא בסבל. נשמה שחושבת: "אני הגוף הזה", בעצם בוחרת את אזורי הסבל. הגוף הזה נועד להתכלות ואם אני חושבת שאני מתכלה אני בסבל. הגוף הזה נועד להיפרד מכל מה שיקר לו. אם אני חושבת שאני הגוף הזה אני סובלת. הגוף הזה מעבר לכל לא מצליח לספק את הנשמה, לכן הוא מאגר אינסופי לסבל. [אם] אני חושבת שאני זה [הגוף], אני רצה לחפש את האושר שנמצא [במישור הזה]. החושים מחפשים את האושר במגע עם מושאי החושים, האינטליגנציה עם מושאי חשיבה, הרגשות עם מושאי הרגשות, אבל כל זה לא מספק את הנשמה, אותי. אם אני חושבת שאני הגוף אני חיה באי אושר, או בסבל. הנשמה במצב הזה היא פחות או יותר לא עושה. היא כמעט לא עושה.

תלמידה ב': סובלת.

דורית לובן: יש תחושת סבל אבל אנחנו לא מזהים שהנשמה סובלת. שום דבר לא חי במערכת חוץ ממני. כן, אני סובלת במצב הזה אבל אני לא מבינה את מקור הסבל שלי. אני חושבת שמקור הסבל שלי הוא חוסר סיפוק חיצוני או חוסר אהבה או חוסר ערך או האויבים שבחוץ. אני חושבת שאני סובלת בגלל שאני לא מממשת את הצרכים הפסיכופיזים שלי. אבל בעצם הסבל שלי נגרם כי אני לא מספקת את העצמי הרוחני. זו ההבנה. נשמה שלא מודעת לטבעה הרוחני לא עושה כלום. היא רדומה לטבעה הרוחני. למעשה אפשר לראות את זה כאילו הכל מתרחש מחוצה לנו. יש את העולם, והעולם זה מושאי חושים. מושאי חושים מגרים את החושים וחודרים אל החושים. החושים הם כמו אנטנות שקולטות. המידע החושי הזה מגיע אל המיינד והמיינד מסווג: "נעים לי", "לא נעים לי", בהתאם לגוף המסויים שקיבלנו. האינטלגנציה משרתת את התכתיבים של המיינד: "זה נעים לי, אני רוצה, איך להשיג", או "לא נעים לי, איך לדחות". האגו מדביק או נותן תחושה "זה אני". כל זה מתנהל ואנחנו ככה חיים. הנשמה מבחינה מסויימת היא רק כוח החיים, היא רק נותנת כוח, כמו תקע חשמלי למאוורר. כשלה עצמה אין שום ביטוי ממשי כרגע. במצב תודעה חומרי, אין שום ביטוי לנשמה ואנחנו בתוך המעגל הזה. קיבלנו גוף מסויים בהתאם לקארמה, והגוף הזה מכתיב את החושים, את המשיכה למושאי החושים, מושאי החושים חודרים לחושים, חודרים למיינד והמיינד מסווג, אבל הכל זה מעגלים חיצוניים שמעט מאד בשליטתנו, בשליטת הנשמה. הנשמה היא רק נותנת את הכוח, היא לגמרי משועבדת למערכת הזו. זה מצב תודעה חומרי. כשאנחנו מתחילים חיים רוחניים מתחילה התעוררות. התעוררות, הגיטה מלמדת, זה כשאנחנו מתחילים להתבונן בתהליכים האלה, מתחילים להתעורר לטבע הנצחי, לחיבור הנצחי עם המציאות הרוחנית ואז לפעול בעולם מתוך עירות. הנשמה התעוררה לחיים. לא פשוט להבין את כל הדברים האלו. אפשר לדבר אותם, אבל אנחנו יודעים שהם תהליכים מאד איטיים ומאד לא פשוטים. בו זמנית הם מספקים. אפילו קצת, מעט מהתהליך, מספק את העצמי. נקרא את פסוק 14, בהקשר למה שדיברתי (ב.ג. 2.14):

"הו בן קוּנְתִי, הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותם במרוצת הזמן, משולות לבואן והיעלמן של עונות החורף והקיץ. הו נצר בְּהַרַתַה, אלה מקורן בסך הכול בתפיסה החושית, וצריך איפה ללמוד ולשאת בהן מבלי להיטרד."

"הופעתם בת החלוף של שמחה וצער". מה זה אומר? ששמחה וצער מקורן בסך הכל בתפיסה החושית. זו נקודה חשובה. שמחה וצער מקורן בסך הכול בתפיסה החושית.

תלמידה ג': שזה מאד זמני.

דורית לובן: זמני זו עובדה. אבל אומרים ששמחה וצער מקורן בסך הכל בתפיסה החושית. לכל אחד מאיתנו יש קודם כל תפיסת שמחה וצער שונה שהיא מותנית, לֵמה? מה שנראה לי מצער מאד, יכול להיות למישהו אחר משמח, אבל במה זה תלוי? במה תלויה תפיסת השמחה והצער שלנו?

תלמידה ב': בהתניות.

כאב רוחני, חוויה אקסטטית

תלמיד א': כן אבל הרגש, ניקח את הצער ונפשיט אותו, נגיד שצער במידת בערות הוא לא צער של מי שבמידות יותר גבוהות אבל צער הוא עדיין צער, אם נסתכל על הכאב שגורם לחזה להתכווץ, אצל כולם זה אותו צער. זה לא תלוי התניות.

דורית לובן: לא, לא, זה תלוי התניות. מה שמצער אותך זה לפי התניות. היכולת לכאוב היא טבעית לחיים.

תלמיד א': אנחנו לא מדברים על כאב כרגע.

דורית לובן: לא, אבל מה שמצער אותך או מה שמצער אותי יהיה שונה. שוב, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. יש כאב ראשוני. מהו הכאב הראשוני היום במציאות הזו? הכאב הראשוני הוא העובדה שאנחנו חיים מחוץ לטבע שלנו. [בגלל] שאנחנו לא חיים במציאות הטבעית לנו, בחרנו לחיות באזור הסבל. היום אנו חיים במציאות שהיא לא טבעית לנו. לכן שוב, הנחת היסוד, כולם סובלים ברמה כזו או אחרת. כי סבל הוא בלתי נמנע כאשר אתה לא חי במציאות הטבעית שלך, במציאות הרוחנית. סבל הוא בלתי נמנע, אבל כל אחד מדמיין אותו שונה בהתאם למידות, בהתאם להתניות.

תלמיד א': אז מה שאת אומרת זה, שאנחנו מדברים רק על הרובד היותר עליון, של איך כל אחד, לפי ההתניות שלו, מדמיין ורואה את הסבל לפי החושים, אבל הסבל הוא תמידי?

דורית לובן: לא. אפשר לראות את זה מזווית אחרת. כל אחד מאיתנו הוא ישות מחפשת אושר. כל אחד מאיתנו מדמיין, במצב המותנה שאנו מצויים בו היום, בקיום החומרי, במציאות האגואית, כל אחד מאיתנו מדמיין אושר בצורה אחרת. מהו סבל? אי אושר. אז אם אנחנו מדמיינים סבל בצורה אחרת, אושר בצורה אחרת, אז הסבל יהיה אי אושר לפי אותו דמיון.

תלמיד א': אוקי, אני ניסיתי לרדת למשהו יותר עמוק. אתן דוגמא, הצער שנובע מפרידה של אדם יקר. אני מאמין שאנשים בכל מיני סוגי התנייה יחוו אולי סבל במצב הזה, והסבל הוא לא תלוי חושים.

דורית לובן: עדיין הוא תלוי הקונספט שלהם – מי יקר להם.

תלמיד ב': הוא מחפש סבל אובייקטיבי ואין דבר כזה.

דורית לובן: אני אומרת שיש. הסבל האובייקטיבי הוא העובדה שאנחנו כרגע לא בסיטואציית האושר. מעצם המצב הקיומי שלנו אנחנו בסיטואציה של אי אושר, כי אנחנו צריכים להיפרד כל הזמן ממשהו יקר לנו, ממישהו יקר. אנחנו צריכים להיפרד מהזהות הזו שזה כאב. האגו מחפש להיות במרכז ולא מצליח להגשים את זה. אנחנו באיזשהי סיטואצית כאב מתמידה. היכולת לכאוב היא בלתי נפרדת מהעצמי שזו עוד נקודה.

תלמיד א': האם אפשר להגיד, שאם אנחנו לא מובלים ומונחים על ידי החושים, לא יווצר מצב שאין סבל, הסבל עדיין שם.

דורית לובן: אין כאב, אין מצב של חוסר כאב. זאת עובדה. אבל אנחנו רוצים להפריד בין שתי מילים. אני לא יודעת אם המילים הן נכונות, כאב וסבל, אבל אנחנו צריכים להפריד בין שתי המילים הללו. כאב הוא בלתי נפרד מחיים, משום שכאב הוא בלתי נפרד מאהבה, מיחסים. געגוע. ולו רק המושג הזה. לכן כשאנחנו מדברים על כאב, לפחות בפילוסופיה של הבהגווד-גיטה, כאב הוא בלתי נמנע, אבל כאב הוא לא סבל. סבל זה מצב של אובדן של משהו שאתה קשור אליו, בכל רמה: ערך, כבוד, אנשים יקרים לי, חוסר. סבל הוא חוויה שקשורה למישור החומרי.

תלמידה ד': אבל כשקרישנה עוזב למתהורא, אז כל הגוֹפִּיוֹת סובלות.

דורית לובן: הן לא סובלות. זהו אחד הדברים שצריך להבין ברובד אחר לגמרי של דיון. הכאב שהן חווות הוא אקסטטי. כי קרישנה נמצא בכאב. בכאב הרוחני קרישנה נמצא, וכאשר קרישנה נמצא, אפילו אם את בוכה עד כלות נשמתך, את חווה את קרישנה. זו חוויה שהיא מאד לא דומה למה שאנחנו חווים פה. קשה להבין את זה כי התובנות שלנו מאד קטנות. בכאב הרוחני, באהבה, גם בגעגוע, במיוחד שאובייקט הגעגוע הוא אישיות אינסופית, קרישנה, שאת מתגעגעת, את איתו. כל אחד מאיתנו יודע שכשיש לנו רגעיי, הבזקיי געגוע [לרוחני], אלו הרגעים החשובים ביותר שיש לנו, לא? בחוויה הרוחנית. איזו כמיהה, געגוע. אלו החוויות, אין לנו משהו אחר. אבל כאשר זה עולה זה הדבר הכי עמוק שיש לנו. כאשר הגוֹפּיות או האוהבים הגדולים של קרישנה, כאשר קרישנה עוזב, חווים כאב, כאב של אהבה. אבל זה לא סבל.

תלמידה ג': זו פרידה חיצונית אבל בעצם חיבור פנימי. כן?

דורית לובן: כן, עד כדי כך שלורד צ'איטניה, קרישנה עצמו, בא לטעום את הטעם הזה. אלוהים לא היה מחפש את הטעם הספציפי הזה אם הוא לא היה מיוחד במינו. זו הוכחה כמה הטעם הזה מיוחד במינו. געגועים, פרידה מתוך אהבה אקסטטית. חיבור מאד, מאד עמוק.

ההבדל שבין כאב לסבל

תלמיד א': כשהפרדנו כאב וסבל, לי לפחות זה הסתדר.

דורית לובן: אני לא בטוחה ששניהם שונים. צריכים לכתוב שני מושגים. אני לא יודעת אם זה ככה בעברית באמת. אבל צריך ליצור שתי מילים שונות.

תלמידה ט': זו ההגדרה באמת. שניים יכולים לחוות את אותה עוצמת כאב וסבל זו האינטרפטציה של העוצמה.

דורית לובן: כן, בדיוק. יכולת ההכלה. אם את יכולה להכיל אז את לא תקראי לזה סבל. אם את לא יכולה להכיל זה מתחיל להיות סבל. לכן אומרים, סבל מתחיל איפה שנגמרת יכולת הכלת כאב. פחות או יותר.

תלמידה ו': מהי החוויה בכאב, גם בכאב שהוא לא סבל יש סבל. מה החוויה של כאב? סבל זה אינטרפטציה של כאב. אז מה החוויה של כאב?

דורית לובן: אם מדברים על כאב פיזי, נאמר נופל משהו על האצבע שלך וכואב לך, מה אדם בוגר עושה? מחזיק כמה שניות. בנתיים הוא יכול לדבר ולהחזיק את זה ככה, קצת כואב אבל קורים המון דברים אחרים שיכולים להסית את תשומת הלב. לילד זה יהיה כל עולמו והוא יתחיל לבכות, הוא לא יכול להכיל אפילו את זה. בשבילו זה סבל נוראי, "אוי מסכן" הוא צריך שינשקו ויחבקו אותו, ורק כשיכילו אותו ויכילו לו את הכאב הוא ירגע. אדם מבוגר אמור להיות מסוגל להכיל את זה ושהוא יכיל את זה הוא לא יחשוב: "אני כל כך סובל כי היום נפל עליי משהו". הוא יחשוב: "אולי קצת כואב". כאב פיזי. גם כן נפשי אותו דבר.

תלמידה ו': בכאב נפשי אדם ימשיך לעשות את העשיות שלו?

דורית לובן: הוא גם ירגיש שהוא יכול להכיל. הוא לא יגיד: "אני סובל". המושגים "סובל" או "רחמים עצמיים" או מן תחושה שאת נכנעת לכאב ואת סובלת, [זה] כי את לא יכולה להכיל אותו. כולנו מכירים את הרגעים שאנחנו לא יכולים להכיל כאב, ואז זה הופך להיות סבל, סיוט, לא נעים, משהו שאנחנו רוצים להיפטר ממנו. כאב זה משהו שאת יכולה לחיות איתו. מבחינה רוחנית אין שאלה של סבל. מבחינה רוחנית קשה מאד להבחין בין פגישה, געגוע. מבחינה רוחנית זה הכל באותה קטגוריה. כמו בארוחה, יש בארוחה חמוץ, מלוח, מתוק, חריף, הכל ישנו. לא אומרים, אוף זה חריף. החריף הכרחי, החמוץ הכרחי, המלוח הכרחי. את לא רוצה רק מתוק. אז חיים רוחניים הם כמו ארוחה טובה, שכל הטעמים הם אקסטטיים.

תלמידה ו': בדרך כלל אנשים רוצים רק את המתוק.

דורית לובן: אם רוצים באמת שהמתוק יהיה מתוק, מוסיפים קצת מלח אפילו לפעמים, או לימון, נכון? מבחינה רוחנית ההבנה היא שכל הטעמים ישנם, אבל הם כולם בתוך טעם של פגישה רוחנית. בשעה שבחוויה החומרית כל הטעמים ישנם, כמו ארוחה, כאילו כל הטעמים שם, אבל החוויה הבסיסית היא חוסר סיפוק.

השלווה של הבודהיזם

"שמחה וצער אלה מקורם בסך הכל בתפיסה החושית", משמע שכל אחד מאיתנו מותנה לחוות משהו כשמח או כלא שמח, ואנחנו לחלוטין חיים על פי זה. קרישנה אומר: "אתה עכשיו מאד עצוב ארג'ונה כי אלה הולכים למות, ומישהו אחר מאד שמח, אבל שמחה וצער אנחנו יכולים ללמוד לשאת בהם אם נתחבר למקורות אושר עמוקים יותר". [רק] אז השמחה והצער הבאים והולכים של הקיום החומרי יהפכו לחיצוניים לעצמי ונוכל לעמוד בהם. כמו חילופי עונות, אנחנו לא מאד מתבלבלים או מוטרדים מחילופי העונות, אנחנו יודעים שזה בא ואנחנו ערוכים לעונות. אותו דבר מי שיש לו תודעה פנימית עמוקה יותר, שהתעורר לטבע הרוחני ולאושר הפנימי, הוא יכול לעמוד בשינויים האלו של שמחה וצער. על פני הים יש את כל הגלים אבל אם נרד יותר עמוק נרד לאזור השקט. שקט יכול להיות גם כן בלתי מוטרד מהגלים. זה מה שהבודהיזים מציע. מה שהבהגווד-גיטה מציעה הוא: בתוך השקט למצוא יחסי אהבה, ואז נמצא רעש גדול אבל אחר. לא רק להתקע בשקט, אלא היא הולכת לאזור של חיים רוחניים, של חיים מספקים, של אושר שנובע מיחסים. במקום הזה של להעמיק את התודעה, יש בנו אזור שלא מושפע יותר משמחה וצער. הנשמה, המלאות שלה, גם ברמת השנטי, גם ברמת השלווה, זו מלאות שהיא אלטרנטיבה לרעש החיצוני, לשמחה וצער באים והולכים. נשמה שמתעוררת לטבע הסַת, טבע הנצחיות שלה, חווה שלווה.

תלמיד א': כן, אבל ברובד שאנחנו מדברים עליו, החומרי, יש את הצ'ית, החיפוש של האושר, האושר יושב שם באיזשהו מקום, והוא המנוע של כל הסיפור הזה, ובאימפרסונליזם אין את המענה לאושר.

דורית לובן: כן, אבל יש מענה לאי סבל.

יציבות פנימית

"הו הטוב באנשים (ארג'ונה), מי שאינו מופרע בשמחה ובצער, ונשאר יציב בשניהם, הינו ראוי לגאולה." (ב.ג. 2.15)

דורית לובן: איך הוא לא מופרע משמחה ומצער. זה נורא קשה. בכלל בלתי אפשרי, איך אפשר? למי יש רעיון.

תלמיד א': שמנסים להבין את האמת המוחלטת.

דורית לובן: אתה מציע משהו אינטלקטואלי.

תלמידה ו': מה זאת אומרת מופרע משמחה וצער. את יכולה להסביר את זה? שמחה היא לא מפריעה.

דורית לובן: כן, שמחה היא מפריעה, רוצים עוד. היא גם הופכת את המיינד להיות, את יודעת.

תלמידה ו': אז אדם בחיים רוחניים מופרע משמחה וצער.

דורית לובן: לא, הוא לא מופרע משמחה וצער. כשאדם מאד שמח, זאת אומרת, לא מופרע, אז זה נעים להיות שמח. נכון? שאדם מאד עצוב, זה לא נעים לו אז הוא מוטרד. אנחנו מוטרדים מעצב לא משמחה. אבל פה נאמר מופרע משמחה. במה השמחה מפריעה?

תלמידה ט': יוצרת תאווה.

תלמידה ו': מדובר על שמחה חומרית לא?

דורית לובן: "מי שאינו מופרע משמחה וצער חומריים הוא ראוי לגאולה", אז מה זה אומר?

תלמיד ד': הוא לא שוכח מי הוא.

תלמיד א': אנשים בשמחה שוכחים את עצמם.

תלמיד ג': יש לו שקט, הוא יודע שהדברים האלה חולפים והוא לא מזדהה איתם ברמה הטוטאלית.

דורית לובן: ישנה יציבות פנימית. מאד חשוב להבין את הנושא הזה. הרבה פעמים הקונספט שעולה הוא: "אם אני לא אתקרב לאזורי השמחה, ולא אפתח ליחסים, אז אני לא אחווה שמחה גדולה וגם לא אחווה צער גדול. אני אחייה יציב." אנחנו צריכים להבין מהי היציבות הזו שהוא משיג. היציבות הזו זה לא הריחוק שישמור. הרבה פעמים אנשים חושבים שיוגה זה סוג של ריחוק. "אם אני אתרחק מהחיים", זה מה שארג'ונה רצה, "אז הם לא יגעו בי ואני לא יופרע מהם". אבל זה לא מה שהגיטה מציעה לארג'ונה. היא אומרת, תקפוץ לחיים, לחיים מאד אינטנסיבים. איך תישאר לא מוטרד או מופרע משמחה וצער? היציבות הזו תביא לאזורי אושר או משמעות/מודעות אחרים, עמוקים יותר. זה בעצם התחברות לעצמי. משם תושג אותה יציבות. שמחה חומרית היא מוזמנת. אין בעיה עם שמחה. צער יבוא, אפילו [אם] לא נרצה אותו, הוא גם יהיה שם, הכל יהיה. אבל אדם השומר על עצמיותו, שמחובר לעצמי, יוכל להכיל את שתי האפשרויות האלו, הוא לא יאבד את עצמו. גם בשמחה הוא יבין מה השמחה האמיתית, והשמחה תחבר אותו לחיבור האמיתי העמוק. בצער הוא יראה את היד הרוחנית, את הפן הרוחני ויתחבר. זה לא יסית אותו מהתובנה הפנימית או החוויה הפנימית. זאת יציבות, אבל לא שמושגת מריחוק אלא ממלאות פנימית. זו נקודה חשובה, יש הרבה יוגים שמנסים להשיג את היציבות הזו מתוך ניתוק. פרק שתיים הוא מבוא והכל עוד יתרחב. פרק שתיים הוא רק ההתחלה, אנחנו בפסוקים הראשונים ביותר, קרישנה התחיל את השיעור שלו בפסוק 12 פחות או יותר, 10,11.

ארבע מטרות לתרבות הוֵדית

תלמיד ד': מה שהוא אומר בפסוק הזה, זה שיש אנשים שיכולים להגיע לגאולה בלי שום חיבור רוחני, הם רק צריכים להיות במצב של יציבות.

דורית לובן: כן, אבל אתה לא לוקח בחשבון שזה לא פשוט להגיע למצב הזה. משמע, ש[רק] מי שמתרגל חיים רוחניים יכול להגיע למצב הזה. אם הוא לא מתרגל חיים רוחנים הוא לא יכול להגיע למצב הזה. היציבות הזו שמדובר פה עליה היא יציבות שבאה מתוך יוגה, מתוך התחברות, חיבור רוחני, תרגול רוחני. קרישנה אומר: "מי שהגיע למצב הזה משמע שהוא במצב מאד גבוה. הוא ראוי לגאולה". למה הוא אומר את זה לארג'ונה?

תלמיד ד': זה לא השלב העליון?

דורית לובן: לא העליון ביותר, אבל זה שלב מאד גבוה, ראוי לגאולה. הוא לא אומר איזו גאולה, זו יכולה להיות גם גאולה אימפרסונליסטית. אין פה הרבה הסבר, זה משפט מאד ראשוני. אבל למה הוא אומר את זה לארג'ונה? זו שאלה יותר תמוהה. הוא בסך הכל בתחילת השיחה. הוא דיבר חמישה פסוקים, פחות או יותר, כמה דקות וכבר הוא אומר לארג'ונה: "תתעלה מעל לשמחה וצער". ארג'ונה לגמרי שבוי בצער החומרי שלו על כל האנשים האלו שעומדים למות וקרישנה אומר לו: "מי שלא מושפע משמחה וצער, הוא ראוי לגאולה". מה הוא אומר לארג'ונה בעצם? הוא אומר לו: "אתה דיברת קודם על ערכים מאד גבוהים, אתה יודע שהערך הגבוה ביותר הוא גאולה". ארג'ונה הוא בן לתרבות הוֵדית, התרבות הוֵדית שמה לה ארבע מטרות אנושיות. בתרבות שלנו, החברה שמה לעצמה בדרך כלל שתי מטרות: עושר שיביא אושר. עושר ואושר. אלו שתי המטרות בדרך כלל, ובריאות, אבל זה בתוך העושר ואושר.

בתרבות הוֵדית יש ארבע מטרות, קוראים לזה ארבעת הצרכים האנושיים. הצורך הראשון הוא דהרמה. זה מאד מעניין, הצורך הראשון הוא סוג של סדר חברתי, סוג של דת, סוג של כללים, חוקים שיאפשרו התנהלות. הצורך השני הוא אַרְתְהַה, סוג של עשייה שמביאה כסף או מביאה נכסים. סוג של התבססות בנכסים מסויימים כדי לאפשר מה? קָאמַה. מהו השלב השלישי? קָאמַה, קָאמַה זה עינוג חושים. כל זה פחות או יותר יש גם בחברה שלנו: יש סדר מסויים, אולי דהרמה זה סדר יותר עמוק, קוסמי, דתי, אבל סדר חברתי לצורך עשייה כלכלית, לצורך עינוג חושים. אלה שלוש מטרות שישנן בכל חברה. התרבות הוֵדית אומרת שהמטרה הרביעית היא מוֹקְשַׁה. מוֹקְשַׁה משמע גאולה. גאולה זו המטרה הרביעית. אחרי שאדם השיג עינוג חושים, כיוון שהוא לא הגוף הזה, מתישהו הוא יצטרך לעשות את העשייה שתביא אותו לגאולה.

תלמיד ד': זה בעצם התנקות מכל שלושה הראשונים?

דורית לובן: שינוי. הגיטה מדוברת בצורה אחרת וזה אחד השלבים. בשלב מסויים כשאתה כבר מבוגר, אתה יכול לפרוש ולתרגל כללי היטהרות שיבשילו אותך לגאולה. אז גאולה היא הערך העליון בתרבות הוֵדית. קרישנה אומר לארג'ונה בעצם: "אם אתה רוצה להיות ראוי לגאולה, כל מה שנדרש ממך זה להיות מסוגל להתעלות מעל שמחה וצער חומריים". הוא לא אומר איך עדיין. הוא לא מגדיר איך וכל הגיטה תדבר על איך, איך מתעלים מעל שמחה וצער חומריים. הפסוק הזה יחזור על עצמו בפרקים מאוחרים יותר, מתוך תובנות יותר עמוקות.

איך אפשר להתעלות מעל שמחה וצער? מהו התהליך שמעורר את העצמי, שמעורר את הנשמה, שמביא אותנו לאותה יציבות פנימית שמאפשרת לנו לא להתבלבל בשמחה ובצער? הוא לא עולץ בשמחה, ולא מאבד את עשתונותיו או מקונן בצער. הנקודה היא שקרישנה מדבר את הפסוק הזה לארג'ונה כדי קודם כל לזעזע אותו. להפסיק את מירוץ החשיבה, את דרך החשיבה החומרנית שבה הוא נמצא. וארג'ונה רץ, נותן המון טיעונים, נגד מלחמה, אובדן השושלת ואובדן ערכים. הוא מדבר הרבה דברים ואז קרישנה אומר לו: "רגע, אתה מדבר כמו חכם אבל אתה טיפש כי אתה לא יודע שאין מוות, ומעבר לזה שאין מוות, אם אתה רוצה באמת להגיע לשלמות, לגאולה, אתה צריך להתעלות מעבר לשמחה וצער". הוא אומר פה רק נקודות התחלתיות, הוא לא נותן פה ידע מלא. הוא עוד לא התחיל ממש לדבר את הידע.

היבטים של חומר סמוי בנוגע לגאולה

"יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות [הגוף החומרי] הינו בן חלוף, והנצחי [הנשמה] אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים." (ב.ג. 2.16)

יש פה הגדרה מאד חשובה שעלינו להבין, לגבי מה ההבדל בין חומר לרוח, לנשמה. חומר נמצא בתהליך השתנות מתמיד. חומר עובר כל הזמן שינויים, [גם] חומר שיש בו חיים, [כמו] הגוף, עובר שינויים, אבל גם חומר חסר חיים עובר שינוי מתמיד. כל דבר נוצר, נשאר, נכחד. כל דבר בעולם החומרי נמצא בתנועה מתמדת של: נוצר, נשמר, נכחד. בין אם יש בזה חיים [או לא], זה עובר את התהליכים הללו. אבל גם יכחד מתישהו. ישנו חוק שימור אנרגיה, אבל [הוא לא חל על] הצורות, התופעות החומריות. האנרגיה החומרית תמיד קיימת. אם ננסה להבין מה זה אנרגיה חומרית, באיזה רובד היא תמיד נשארת, אז נראה שברובד הסמוי ביותר, של [אטומים, היא לא משתנה], אבל ברמת התופעות, כל תופעה עוברת התחלה, אמצע, וסוף. כל דבר שמשתנה בעולם הזה מוגדר כחומרי. למה זה חשוב להבין? כי אם אנחנו רוצים להסתכל על תופעות סמויות יותר כמו מחשבות, רגשות, אינטליגנציה, זהות, ולהבין אם זה חומר או רוח, אם נכיל את ההבנה הזו עליהם, נראה שהמחשבות בשינוי מתמיד, הרגשות בשינוי מתמיד, התשוקות בשינוי מתמיד, האמונות בשינוי מתמיד, התפיסה העצמית- הזהות שלי- בשינוי מתמיד, האינטליגנציה שלי בשינוי מתמיד. לכן, לפי הבהגווד-גיטה, גם היסודות הסמויים האלה הם חומר. הם החומר הסמוי, מחשבות – מיינד, אינטליגנציה, זהות או אגו זה גם חומר, סמוי, לא רק החומר הגשמי הזה.

תלמיד א': יש מצב של תודעה מסוימת שהמחשבות מפסיקות להיות חומריות, ומקבלות טיב אחר, או  שהן פשוט כלי שהוא תמיד חומרי לשאת עליהן חומר רוחני?

דורית לובן: לא. המיינד מושווה הרבה פעמים לראי, למראה שכרגע יש עליה המון לכלוך ולכן מה שמשתקף בה הן ההתניות שאנחנו מכירים. התהליך הרוחני מנקה את המראה, ומה שקורה כשמנקים את המראה? העצמי משתקף בה. מה זה אומר? התהליך הרוחני הופך את המיינד לשקוף. עוד דוגמה שנותנים זו כוס שיש בתוכה יהלום. נאמר הכוס היום היא מלוכלכת ויש בתוכה יהלום. אם תנקה את הכוס, הכוס תשקף את היהלום כמות שהוא. אותו דבר. התודעה היום היא מלוכלכת על ידי התניות, על ידי אגוצנטריות, על ידי שלוש מידות הטבע. התהליך הרוחני מנקה את כל זה, וכשזה מתנקה, הרגשות הרוחניים, המחשבות הרוחניות, התודעה הרוחנית נגלית במלואה.

היום אנחנו חושבים דרך האינטליגנציה, אבל כוח החיים הוא שלי. כאשר האינטליגנציה החומרית תתנקה מהאגוצנטריות שלה, מהלכלוך, כשהמיינד יתנקה מהתניות, מהלכלוך, כאשר האגו יתנקה, והזהות תחזור לטבע המקורי, אז אני אחשוב, אני ארגיש, ואז אלו מחשבות רוחניות. זה יכול להיות דרך המיינד אם המיינד הוא שקוף.

תלמיד א': כמו הדברים שאני אומר עכשיו לבין הדברים שאני אומר כשאני אהיה אמתי?

דורית לובן: מחובר. הדיבור מחובר, הדיבור הוא אותו כלי אבל אתה תדבר מתוך חיבור מלא עם נשמת העל.



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר