הרצאה: בהגווד גיטה 2.9-13 – הגשמה רוחנית אינה סותרת עשייה בעולם

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן ב- 7.04.2011, תל אביב | קובץ להורדה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"אין אושר בעולם הזה. כל אושר שאני מייבאת בעולם הזה, משיגה אותו דרך הגוף, נפש, אינטלקט, ערך עצמי, כל אושר כזה הוא בר חלוף ולא מספק את העצמי. מי שמבין את זה – בשל לשלב הבא."

"קודם כל נבין את המציאות נכון. אחר כך הרגשות שלנו יוכלו להתכוון נכון. רגשות הם טבעיים. רגשות הם חלק מהמהות או מהמציאות הרוחנית."

הדילמה של ארג'ונה

סַנְגַ'יַה אמר: ואז, לאחר שהגיד דבריו, אמר ארג'ונה, מייסר האויבים, לקרישנה "גוֹוינְדַה, לא אלחם," ונדם. [ב.ג. 2.9]

דורית לובן: ארג'ונה הגיע למסקנה חד משמעית שהוא לא יוצא למלחמה. זה נראה לו כעוול גדול מידיי להילחם ולהרוג את קהל האנשים הללו. בדיוק עכשיו אני מתרגמת את השְרִימַד-בְּהָאגַוַתַם, את הספר התשיעי, ויש שם רשימה של כל מי שהשתתף בקרב והם כולם, זה לא יאמן, הם כולם בני משפחה.

תלמיד א': המפקדים הגדולים?

דורית לובן: כן, המפקדים הגדולים. יש למשל את וַסוּדֵו, לוַסוּדֵו היו 12 נשים, מכל אישה היו לו 4,5,6,8 ילדים, או אחד, לא משנה. המון ילדים. הם כולם התחתנו, לכל אחד כמה נשים. אני רואה את השמות, שִישוֹפָּאל… כל מי שהיה שם מהטובים ומהרעים, כולם בני משפחה. זה ממש מדהים. משפחה, משפחה. הולכת להיות מלחמת אחים של כל העולם העתיק, וארג'ונה מכיר את כולם. את כל המפקדים הגדולים. כולם עומדים פחות או יותר למות. אחרי הקרב הפָּאנְדַוִים נשארו ומישהו אחד מהצד השני (?).

תלמיד ב': כשקרישנה דיבר את הבהגווד גיטה הוא במוּד של דְוַרְקָא, נכון? גם שם יש משפחה.

דורית לובן: זאת המשפחה, משפחת המלוכה. לא מדובר על עלילות וְרִינְדָאוַן. זאת המשפחה, משפחת המלוכה.
הנקודה היא שארג'ונה מכיר את כולם, לאן שלא ירה הוא יהרוג מישהו שהוא מכיר, אז החוויה באמת קשה.
הוא לא רוצה להילחם, הוא מעדיף ללכת ליער, לעסוק ביוגה למען הגשמה עצמית ולא לצאת למלחמה.
נראה כפתרון מאד יפה ועמוק, ותמיד מפתיע איך קרישנה לא מקבל אותו, ורוצה שארג'ונה יעשה את חובתו ויצא למלחמה הנוראית הזו כדי להשליט סדר בעולם, לבסס את הטוב. הדיון הפנימי הוא שקרישנה רוצה להביא את ארג'ונה לתודעה גבוהה יותר. ארג'ונה מזועזע מהחוויה המאד קשה הזו, שכל האנשים האלה, כל הגופים האלה עומדים למות. מאד מעניין איך קרישנה מגיב לאמירה הזו, המאד החלטית של ארג'ונה, לא להלחם. קרישנה אומר [ב.ג 2.10]

"[הו נצר בְּהַרַתַה,] או אז בעומדו בין שני הצבאות, חייך קרישנה והחל לדבר אל ארג'ונה מוכה הצער."

קרישנה בכלל מחייך, זה ממש מדהים, הוא מחייך. ארג'ונה שבור מצער נעלה, גבוה, עמוק – אבל עדיין, צער חומרי, וקרישנה מחייך. הוא מחייך לא בגלל שלא אכפת לו, אלא כי הוא רוצה לעורר את ארג'ונה לתודעה עמוקה יותר ולראיית עולם נכונה, אז הוא אומר [ב.ג 2.11]

"אישיות אלוה העילאי אמר: בעודך מדבר מילות מלומדים, הנך מקונן על שאינו ראוי לצער. החכם אינו מקונן על החי, גם לא על המת."

הכאב הפילוסופי

זו אמירה מאד לא פשוטה, כי לכולנו כואב כשאנשים שיקרים לנו עוזבים.
זה כאב טבעי, קשה לנו לראות אחרים שמישהו שיקר להם עוזב. כל הנושא הזה של כאב הוא כואב, ועדיין קרישנה אומר, "החכם אינו מקונן לא על החי ולא על המת". מה הוא אומר בזה בעצם? האם הוא חסר רגשות? האם הוא כל כך נשגב שהרגשות שלנו לא נוגעים לו? האמירה הזו נשמעת מאד לא פשוטה- "החכם אינו מקונן לא על החי ולא על המת". החכם יודע מי חי. הוא יודע מה מת. אז יש פה אמירה פילוסופית.
אין פה אמירה רגשית ברמה המיידית, אלא להבין את המציאות נכון. קודם כל נבין את המציאות נכון. אחר כך הרגשות שלנו יוכלו להתכוון נכון. רגשות הם טבעיים. רגשות הם חלק מהמהות או מהמציאות הרוחנית. הנשמה היא זו שמרגישה, לא החומר. [הגוף החומרי] הוא כמו חומר. חומר לא מרגיש. מי שמרגישה זו אני, הנשמה. אבל היום אני מרגישה דרך אשליה, דרך חוסר הבנה, דרך אגוצנטריות, דרך הרבה הרבה התניות, וקרישנה רוצה לעורר אותנו לטבע העמוק של העצמי ולתת זרימה טבעית לרגשות הטבעיים של הנשמה.

הוא אומר: "החכם יודע להבדיל, הוא מבין שאין מוות. קודם כל שאין מוות לנשמה." זה נאמר בפסוק יותר מאוחר – החי תמיד חי, המת תמיד מת. מה מת? חומר הוא מת, משמע שהוא משולל תודעה. בגלל שהוא משולל תודעה, הוא משולל זהות, אני. הוא משולל כמובן גם כמיהה לאושר, כי הוא משולל תודעה, כי הוא מת. חומר הוא מת. אני הנשמה לעולם לא אמות. זה מה שהוא אומר בעצם וזה הפסוק הבא.

משמעות המלחמה – חלק ראשון

תלמידה א': [קרישנה] יודע מה היעוד הסופי של המלחמה?

דורית לובן: קרישנה יודע, הוא יודע הכל. הנקודה היא שהמלחמה הזו ברמת הסיפור.
במַהָאבְּהַרַתַה, ברמת הסיפור, זו מלחמת העולם העתיק כדי לבסס את הטוב. טוב משמע דהרמה, התרבות הרוחנית על פני התרבות החומרית או במיוחד [על פני] רשע שהיה. זו היתה מהות המלחמה.
זה נשמע מאד מהותי ועמוק אבל אחרי 50 שנה, אין זכר לכל זה. בכל מקרה, זה נשמע נורא, שלמלחמה יש יעוד. ארג'ונה ניצח ואז הפָּאנְדַוִים הלכו, עוד 30,40,50 שנה העולם [עוד] היה בטוב אבל אז מַהָארָאג' פַּרִיקְשִׁית… אנחנו קוראים את המשך ההיסטוריה, קָאלי נכנסה, העידן הנוכחי נכנס, ועוד סחבו קצת מלכים טובים. היום לא טוב. המלחמה הזו לא השפיעה על היום. העולם כל הזמן עובר את הטלטלות האלה, אבל השיעור הגדול של הגיטה הוא לא באמת המלחמה, אלא הדיון של ארג'ונה. השיחה הפנימית של ארג'ונה.
השיחה הזו היא השיחה שאנחנו רוצים ללמוד לשוחח עם עצמנו, מול העולם, מול העשיות שלנו בעולם.
בעצם זו שיחה מאד פנימית, היא על רקע סיפורי, היא על רקע כביכול היסטורי. היא נראת כאילו היא בתוך קונטקסט חיצוני של התרחשויות, אבל בעצם זאת השיחה הכי עמוקה והכי פנימית שהתרבות הוֵדית, או הספרות הוֵדית, נתנה, וזו שיחה שכל אחד מאיתנו רוצה לשוחח מול דברים שקורים בחוץ.
אנחנו פועלים בעולם, העולם פועל מולנו, ואנחנו צריכים את השיחה הזו כדי להבין את הצורך הזה, "מי אני" ומה מטרת החיים, ולהגשים את מטרת החיים. אז במובן הזה, כן, המלחמה הייתה נחוצה בקונטקסט של ה-20,40,50,60, כמספר השנים של אז.

טוב ורע חומרי ומלחמות היום

תלמידה א': כי, פשוט, לי קשה להבין, כי כשמלמדים אמונה באלוהים, יש איזשהו רעיון כזה שאין טוב ורע לכולם יש נשמה שיש לה…

דורית לובן: מלמדים את זה? איזה יופי.

תלמידה א': כן, ואז זה מביא למסקנה, כמו ארג'ונה שמנסה להביא לצד הזה, שהוא מעדיף שיהיה שלום ולא להרוג את הרעים.

דורית לובן: אין טוב ורע במובן החומרי. לא שאין טוב, יש טוב ורע אבל זה יחסי, זו לא הנקודה המרכזית. יש טוב ורע, אבל הגיטה תגדיר טוב ורע בצורה אחרת. רע זה לעצור את ההתפתחות הרוחנית של מישהו, טוב זה לעזור למישהו בצמיחה האישית שלו. המלחמה הספציפית הזו לא עצרה את ההתפתחות האישית של אף אחד. במובן הזה, היא היתה נכונה, כי היא היתה דְהַרְמית, היא הייתה על פי עקרונות התרבות הרוחנית.

בדרך כלל הרג, כאשר הורגים מישהו בעולם הזה, בדרך כלל פוגעים או מפריעים להתפתחות האישית שלו. אם עושים זאת מתוך מוטיבציה אנוכית או מוטיבציה אישית, מסתבכים בקטיעת החיים הרוחניים, או באטימות גדולה שהיא בעצם נוגדת והורסת את החיים הרוחניים שלנו. ברור שהרג הוא מאד שלילי. פה יש משהו יוצא דופן, ההרג המסויים הזה נעשה ביוגה.
ארג'ונה לא פעל מתוך מוטיבציה אישית, האנשים שמתו בקרב היו אנשים שתרבות החיים שלהם היתה מלחמה. זאת אומרת הם היו לוחמים והיוגה שלהם היתה לא לפחד ממוות. חלק מהתרבות הדְהַרְמית שלהם היתה לא לפחד ממוות. בשבילם למות בשדה הקרב במלחמה דְהַרְמית משמע דרך לצמיחה והתפתחות רוחנית.
הגוף הבא ימשיך מאותה תודעה. מבחינה מסויימת כמו שאדם אחר יושב וקורא ספרות קודש ומתקדם מבחינה רוחנית, עבורם המלחמה היתה עשייה דְהַרְמית שרוממה אותם. כל אחד בהתאם לתודעה שלו. עשייה כשלעצמה לא עצרה אותם, גם לא מוות בשדה הקרב, במצב כזה, עצר את התודעה שלהם. כיוון שהם לא פחדו ממוות, אז לא נוצר עומס או משקע שלילי על העולם.
למה אני מתכוונת? במלחמות היום, רוב האנשים שנלחמים אלו אנשים שנלחמים כי גוייסו.
הם מפחדים למות, שלא לדבר על אנשים שמתים במלחמות כשהם לא לוחמים בכלל. זו אוכלוסיה שבכלל אין לה שום קשר למלחמה או ללחימה. אנשים מתים מתוך פחד עמוק, מתוך חרדה, מתוך כאב, וזה מביא לתודעה. מי שמת בתודעה כזו יוולד בתודעה כזו והעולם נעשה יותר ויותר אפל מהבחינה הזו.
אז מלחמה, במובן הזה, היא מאד, מאד שלילית. המלחמה הספציפית הזו לא יצרה שום משקע, שום מצע על העולם מהבחינה הזו. מעבר לזה היא היתה צריכה להיעשות. אבל מעבר לכל זה, השיעור הגדול של הבהגווד גיטה הוא לא על מלחמה ושלום אלא באמת על המאבק הפנימי שלנו להיות אנחנו עצמינו ולהשתחרר ממה שהוא לא אני, לא עצמי, מהזהות הכוזבת שאנחנו היום נושאים איתנו.

משמעות המלחמה – חלק שני

תלמיד ב': הרי כל הצד מנגד הוא מגיע מתודעת קרישנה אבל איכשהו הוא סטה מהדרך…

דורית לובן: לא כל הצד שמנגד וגם לא כל הצד של ארג'ונה. אם אתה מכיר את הטקסט ואת הלוחמים השונים, אז אפשר לראות שהיו שם לוחמים בתודעה מאד גבוהה משני הצדדים. המחנות לא התחלקו לטובים ורעים. המלך היה רע, ארג'ונה והמשפחה שלו היו הטובים, ודוּרְיוֹדְהַנַה היה בצד השני. אבל לא כל מי שהצטרף לדוּרְיוֹדְהַנַה היה רע.
בצד של דוּרְיוֹדְהַנַה למשל, של הרעים, היו כמה אישים מאד מתקדמים בידע רוחני כמו בְּהִישְׁמַה, דְרוֹנָאצַ'רְיָה, קְרִיפָּאצַ'רְיַה שהיו המורים הגדולים אפילו של ארג'ונה. אבל בגלל איזשהו סידור פנימי הם היו בצד הזה. אז זה לא בדיוק טובים ורעים ברמה הרגילה. גם בצד של ארג'ונה היו הרבה לוחמים נבערים. לא רק חיילים, גם מפקדים שהיו בתפיסות גופניות. היו שם מספר אנשים נאורים ומספר אנשים פחות נאורים, היו שם כל מיני דרגות, אבל כולם היו בסטנדרט מאד גבוה של תרבות דְהַרְמית, הם ידעו את תרבות הדהרמה, גם בצד השני.

תלמיד ב': המלך היה אגואיסט מוחלט, אלה שהיו ברמה גבוהה [למה הם הצטרפו?] הרי הם רואים את זה.

דורית לובן: נכון, זה היסטוריה, אני פעם אתן שיחה על המַהָאבְּהַרַתַה. יש תיאור מאד מפורט במַהָאבְּהַרַתַה, למה הם לקחו את הצד המסויים הזה מתוך ידיעת העובדות. הם ידעו שדוּרְיוֹדְהַנַה הולך להפסיד. הם ידעו שהרעים יפסידו, הם ידעו שאיפה שקרישנה נמצא אין סיכוי שארג'ונה יפסיד. הם דיברו אל ליבו של דוּרְיוֹדְהַנַה שימנע ממלחמה שוב ושוב, כל חכמי העולם באו. אבל כשהמלחמה הוחלטה הם לקחו צד בגלל איזשהי מחוייביות. גם כדי לעשות כוחות שווים [צחוק]. לא היו שם כוחות, בצד השני. המלחמה הזו, מבחינה וֵדית, מבחינת התיאור של הספרות הוֵדית, נועדה לחסל המון, המון כוחות רעים בעולם. כוחות רעים היו בשני הצדדים. אם היה צד אחד מאד חזק [אז זה לא היה אפשרי].

תלמידה א': כן, אבל הורגים רק את הגוף.

דורית לובן: כן, להרוג במובן שהם לא יהיו בגוף הזה, כי הגוף שלהם תפס עמדות מפתח. הוא יכול לתפוס אחר כך גוף של עכבר, זה יזיק פחות לעולם. אבל בגוף של מלך גדול, זה מאד מזיק לעולם. היה שם ניקיון של העולם. זה מתואר כמו נקיון של שדה קוצים. זה מתואר בטקסט הוֵדי. לבער את שדות הקוצים האלו. אם הכוחות היו שווים, צד אחד היה מנצח, אבל בשני הצדדים היו אנשים שהיו צריכים למות. זה התיאור החיצוני של המַהָאבְּהַרַתַה, המלחמה הזו נועדה להרוג אותם. אם לא היו כוחות שווים אז זה לא היה עובד. כך גם מצביאים מאד גדולים ואפילו מאד נאורים היו בצד השני, וכך נלחמו 18 ימים. כולם מתו, נשארו 6,7 אנשים בחיים. זה האינטרס של קרישנה.

אני לא כל כך רוצה להכנס לזה ברמה הסיפורית כי באמת הגיטה לא נוגעת בזה. זה אחד הדברים המדהימים. הגיטה לא נוגעת בכלל בדיון הזה. לכן היא כל כך רלוונטית, כי היא לא דנה בסיפור. אין בה שום נגיעה בסיפור. בפרק הראשון יש את הטיעונים נגד מלחמה, אבל מהפרק השני יש רק דיון עמוק אל תוך הלב, אל תוך העצמי, להבין מי אני, איך לוותר על ההתניות החומריות, איך להשתחרר מזהות כוזבת, מאגו.

תלמיד ב': המלחמה זה התפל.

דורית לובן: כן. היא לא רלוונטית. המַהָאבְּהַרַתַה הוא ספר ענק, המלחמה זו אפיזודה מסוימת בתוך הספר.
אבל בתוך הספר הזה, יש את השיחה הזו שהיא כל כך משמעותית, והיא נמצאת ברגע השיא המותח ביותר בספר, שכשאתה מגיע לשם לא תוכל לפספס את הגיטה. זה ממש בנוי ככה. הספר בנוי במקור שכל הדרמה מתקבצת במקום [אחד], ואז ארג'ונה עוצר. הכל הולך למלחמה, הכל הולך להיות כל כך מרתק, ואז ארג'ונה נעצר. כולם נעצרים לשמוע מה תהיה תוצאת השיחה ואז הם נאלצים לשמוע את כל הפילוסופיה הזו.

בעצם לשיחה הזו יש מסר שהוא לא רלוונטי לכל הסיפור ההיסטורי, אלא זה מסר בפני עצמו.
המסר הוא איך להיות אני עצמי, איך לתרגל חיים רוחניים, איך להגיע לשלמות. זה המסר של הגיטה. שדה הקרב הוא רק התפאורה החיצונית לדיון ולכן הוא יכול להשתמש במילים כמו: "הילחם לשם הלחימה עצמה", אבל מבחינתנו זה: "עשה בשם העשייה". מהפרק השני אין משפט אחד על מלחמה ושלום, אפילו על מוסר ארצי.

תלמידה ג': זו אותה סיטואציה, אם נקח את זה לאקסטרים זה המקום הכי…

דורית לובן: מבחינה מסויימת אפשר להגיד שהשיחה בשדה הקרב הופכת להיות מאד חזקה. כי גם הדיון במוות הוא מאד חזק, וגם אף אחד לא יכול להגיד ששדה המלחמה האישית שלו, שדה החיים שלו הוא יותר דרמטי משדה הקרב הזה. אז אין מקום שאי אפשר לתרגל. אף אחד לא יכול להגיד: "אוקיי אני מבינה, אבל פה אני לא יכולה לתרגל".
אנחנו מגיעים לפסוק המפורסם [ב.ג 2.13]

לפעמים לא שמים לב להתעוררות הנשמה

"כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. צלול הדעת אינו מתבלבל משינוי שכזה."

פה יש הבחנה מאד ברורה בין השינוי המתמיד שהגוף עובר לבין "אני".
הגוף הזה נמצא בשינוי מתמיד. אנחנו יכולים לראות אותו, אם אנחנו מסתכלים מספיק זמן. במיוחד אם אנחנו לא רואים מישהו כמה זמן, מאד בולט שהוא השתנה. "איך גדלת, איך רזית, איך הזדקנת", אם זה ילד חמוד, "ואו, איך גבהת, איך גדלת". הגוף הוא בשינוי מתמיד, הוא לרגע לא אותו דבר. הנפש בשינוי מתמיד, האינטלגנציה בשינוי. אולי לא כל כך מתמיד, אבל זה גם קיים. וכמובן שתפיסת הזהות שלנו בשינוי מתמיד.
אלו היסודות החומריים: הגוף, הנפש, האינטלגנציה והזהות, "אני", אגו, "זה אני". כל אלה בשינוי מתמיד. אנחנו לא תופסים את עצמנו כמי שהיינו לפני 10 שנים, 20 שנה, בדרך כלל המיינד בתקיעות.

תלמיד א': האינטליגנציה רצה עם התודעה הגבוהה יותר?

דורית לובן: האינטלגנציה רצה עם הזהות.

תלמיד א': כשהזהות מתנקה, האינטלגנציה משתפת פעולה תמיד?

דורית לובן: כן. כשהזהות מתנקה. לרוב יש לך שתי חוויות זהות, לפעמים אתה חווה את עצמך כישות רוחנית, או כמי שרוצה חיים רוחניים, ולפעמים מזהה את עצמך כאגו החומרי.
האינטלגנציה יכולה הרבה פעמים ללכת עם האגו החומרי. אינטלגנציה היא מכשיר, כלי שמשרת אותי. בהתאם לאיך שאני חושבת על מי אני, ככה אשתמש באינטלגנציה. לפעמים אנחנו רצים קדימה ולא שמנו לב. פתאום אנחנו מגלים שיש לנו טעמים גבוהים יותר ממה שרגילים לחוות. זאת אומרת שבצורה מסויימת חלה התקדמות רוחנית מסויימת שלא היית לגמרי מודע לה.כי התקדמות רוחנית היא לא עשייה שלנו. התקדמות רוחנית היא התעוררות הנשמה.

ישנה האינטליגנציה, ישנו המיינד, ישנו האגו, ויש אותי, הנשמה. לפעמים לא נהייה ערנים מספיק להתעוררות הנשמה, למרות שזה קורה. למשל, אדם שבא במגע עם ידע רוחני, תודעה [רוחנית] מתעוררת. ייתכן והוא לא ישים לב שקרה לו משהו, אפילו באקראי. אבל יום אחד הוא ימצא את עצמו מתעניין. הוא לא יידע מאיפה. נפש, רגש, רצון, תשוקות, אסוציאציות, כל החשיבה המותנית, זהו המיינד, מה שאנחנו פחות או יותר מגדירים כנפש. Feeling, willing, thinking.
אינטליגנציה זהו הכלי שמנתח. שמנסה להבין, שעושה את השיקולים השונים כדי להחליט.
ויש זהות. זהות זה "מי אני", איך אני תופסת את עצמי. הזהות זו ההזדהות שלי עם המיינד ועם הגוף הזה. זו אני, זו הזהות: "אני זה הגוף, המיינד והאינטליגנציה הללו". אלה האברים שמפעילים את המערכת, ויש את הנשמה.

למי אין חווית זהות?

תלמידה א': זהות תלויה בזכרון. זכרון שמקשר את האדם לזהות.

דורית לובן: אדם שיש לו בעיות זכרון, אז אין לו רצף. אני מניחה שזה קורה לאנשים עם בעיות זכרון. אבל באופן כללי יש לנו חוויות רצף של "אני". אנחנו זוכרים ברמה כזו או אחרת את עצמנו, אפילו אם אנחנו לא זוכרים פרטים יש לנו תחושה די ברורה, "זה אני".

תלמידה א': אם יש מישהו עם זכרון לטווח קצר ועם זכרון לטווח ארוך אז התודעה שלהם יכולה להיות אותו דבר?

דורית לובן: אני לא כל כך מכירה אנשים כאלה. פגשת אנשים כאלה?

תלמיד ד':
יש אנשים כאלה.

דורית לובן:
אז אין להם חווית "אני"?

תלמיד ד': יש להם חווית אני.

דורית לובן: חווית "אני" לא קשורה לכל זה. חווית "אני" קשורה לנשמה, באה מהנשמה. הנשמה היא מטבע של קיום נצחי. סַת זה חווית "אני", קיום. צ'ית זה מודעות, בכל רמה. המיינד והאינטליגנציה יוצרים תודעה מסויימת, אבל המודעות הראשונית היא שלי, של הנשמה. כאשר אני מזדהה עם הגוף, המיינד והאגו החומרי, אני חושבת שזה אני, אבל חווית האני הראשונית היא לא תלויה בגוף, היא לא פיזית, היא של הנשמה. היום אנחנו מתרגמים, "אני זה זה[הגוף]".

תלמידה א': יש אנשים שאין להם חווית "אני"? או שהם יכולים לנתק את החוויה הזאתי…

דורית לובן: אין דבר כזה, את מכירה כאלה? מה השאלה? אני לא מכירה כאלה פשוט. אולי יש, אני לא יודעת. אפילו לכלב יש חווית "אני", לעכבר יש חווית "אני", לג'וק יש חווית "אני". תנסי להבין, זה לא גופני חווית "אני". אם לא היתה לו חווית "אני" הוא לא היה בורח כשמתקיפים אותו. אגיד לך למי אין חווית אני, באיזה תודעה אין חווית אני.

רמות שונות של תודעת על פי הספרות הוֵדית

הספרות הוֵדית מחלקת את התודעה לחמש רמות.
רמת התודעה הראשונה נקראת אַנַה, אַנַה משמע אוכל. זו תודעת אוכל. זו בעצם תודעה חושית ראשונית. זו התודעה של אמבות, פחות או יותר. הם רק מזינים את עצמם, תאים. אין אפילו פחד בחוויה הזאתי. אין תחושת "אני", ישנו רק שימור עצמי דרך הזנה. זו תודעה ראשונה של קיום מאד נמוך.
הקיום השני הוא פְּרָאנַה, שהוא [מתייחס] כבר לזוחלים, חרקים, פְּרָאנַה מוֹיַה. פְּרָאנַה זה חיים, תפיסת "אני". כל יצור חי שמגיע לתודעת פְּרָאנַה הוא בעצם מזהה: "זה אני וזו הסכנה שלי". משמע שישנו "אני" ויש משהו שמסכן אותי. ואז הוא בתהליכים של התגוננות. אפילו ג'וק, את רואה את זה. אם הם היו במצב של אמבה, של אַנַה מוֹיַה, זה היה הרבה יותר קל לתפוס אותם.

(כולם צוחקים)

חווית "אני" ישנה אפילו ביצורים הנמוכים ביותר, וזה דורש אטימות מאד מוחלטת כמו אצל אמֵבַּה כדי לא לזהות את הקיום האישי שלי. אז אפילו לחרקים יש תודעת "אני" מסויימת.
אחר כך, השלב הבא של תודעה הוא מַנַה מוֹיַה, חוויה של עולם רגשי. אנחנו רואים את זה אצל יונקים, כלבים, חתולים, אולי עכברים. אנחנו יכולים להתיידד איתם, ליצור מערכת יחסים מסויימת, הם אוהבים אותנו, אנחנו אוהבים אותם. יש מערכת יחסים עם קופים, יש כל מיני. עם אנשים כמובן. אלה הם יצורים שכבר הגיעו לתודעה רגשית.

לתודעה האנושית יש יתרון נוסף, השלב הרביעי, שנקרא גְ'נָאנַה, או ויגְ'נָאנַה – חשיבה שכלית שבו אדם יכול לנתח מצבים, לבחור, לדון, לבחור בחיים רוחניים, להבין שהוא לא הגוף הזה. זהו שלב של ידע, אין את זה אצל בעלי חיים. הם לא יכולים לצבור ידע רוחני. ידע אינפורמטיבי הם יכולים עד רמה מסויימת, כלב יכול לדעת, ללכת לפה, ללכת לשם, אפשר לאלף אותם בידע מסוים, אבל ידע פילוסופי הם לא מסוגלים [להבין]. זה השלב של גְ'נָאנַה או ויגְ'נָאנַה.

השלב האחרון הוא שלב של שלמות או אַנַנְדַה. זהו שלב שאדם מגיע להתעוררות הנשמה, לחיים רוחניים, אַנַנְדַה מוֹיַה, שלב השלמות. אלו חמישה שלבים של תודעה. התודעה השנייה היא פְּרָאנַה משמע זהות, תחושת אני והגנה על החיים. אני לא חושבת שיש אדם שאין לו [חווית "אני"]. אלא אם כן הוא הגיע לתודעת אמבה, ואז אני לא יודעת מה זה. אני לא מנסה להגיד משהו לא יפה. אולי הוא בכזו אטימות, כמו מישהו ששוכב ללא הכרה ואנחנו מאכילים אותו ואין לו תודעת "אני". כמו צמחים.

תלמידה א': אם אין קשר לגוף.

דורית לובן: כל זה ניתן לשינוי. אנשים מחליפים שם, אנשים מחליפים מין, אנשים מחליפים דת, מחליפים צבע, חלקי גוף, ועדיין יש להם תפיסת "אני". כי אני לא נמצא בתוך כל זה, אני זה בנשמה. אני זאת הנשמה. גם כשאנשים עוזבים את הגוף הם נשארים עם אותה תפיסת זהות. זאת ההנחה הראשונית של הבהגווד גיטה, שמעולם לא היה זמן שאני, או חווית "אני" לא הייתה. נכנסתי לגוף והזדהתי והיום נולדתי. אני מכירה אנשים שעשו תהליך של ריגרסיה, כעוברים הם זוכרים את ה"אני". יש להם חווית "אני" מדוייקת. פגשתי מישהו גם שמתאר חוויה של כניסה לרחם עם אותה חווית "אני". אלו אנשים שיכלו לחזור אחורה לחוויות ראשוניות ביותר. חווית אני ישנה ללא הבדל מה צורת הגוף.

תלמידה א': גם בשינה?

דורית לובן: כשאת חולמת יש לך חווית "אני" מאד ברורה.

תלמידה א': מה אם כשחולמים ללא מודעות?

השינה של הנשמה

אנחנו יכולים להיות רדומים ללא מודעות. זה משהו אחר. כאשר אנחנו רדומים למודעות שלנו אז אנחנו רדומים להכל. לא תגני על עצמך במצב של שינה, אפילו לא תאכילי את עצמך מתוך שינה. את לא בתודעת אמבה מבחינתי. את במצב של שינה. שינה זה מצב תודעתי מסוג אחר. שינה, או הרדמה זה מצב אחר. בו זמנית ברגע שנתעורר מיד נדע מי אנחנו, לא?

גד לובן: הכתבים אומרים שתחושת ה"אני" נשארת בצורה מאד אקטיבית בזמן השינה וכשמתעוררים יש איזו תחושה "ישנתי שינה עמוקה".

דורית לובן:
כן, זאת נקודה, "ישנתי שינה עמוקה", מי ישן? "אני ישנתי שינה עמוקה", ישנה חווית המשכיות גם לזמן של השינה.

תלמידה א': כשאומרים שהנשמה עושה כל מיני דברים חשובים בזמן השינה גם אם…

דורית לובן: לא הנשמה, מה שעושה את העבודה החשובה זה המיינד. המיינד, או הנפש צריכה לעשות המון עיבודים, גם הגוף, הגוף מעכל בשינה, שינה זה זמן מאד חשוב בעבודה. הגוף מעכל בזמן השינה, זו העבודה העיקרית של הגוף. עיכול פיזי וגם עיכול רעיוני, מחשבתי. המיינד מעכל, החלומות עוזרים לזה. המיינד מפריש, הגוף מפריש. ישנם הרבה תהליכים בשעת שינה, אבל לא של הנשמה. נשמה יכולה לעשות גם דברים [בשינה] אם היא ערנית. מי שבתודעה רוחנית גם בשעת שינה התודעה הרוחנית שלו ממשיכה. סגרנו נושא גדול.

אגו זה כמו דבק

תלמיד ב': תודעה של האני אף פעם לא נמחקת, מה שלומדים לעשות זה להפריד. זה תודעת אני וזה לא אני. זה האני האמיתי, וזה האני המזוייף. ולחיות עם שניהם.

דורית לובן: אתה לומד לזהות את האגו. לא עם שניהם, בהדרגה היית רוצה למוסס את האגו.

תלמיד ב': כן, אבל הוא אף פעם לא יתמוסס לחלוטין, הוא לא יעלם.

דורית לובן: הוא יעלם. הוא נעשה שקוף, אתה לא צריך אותו. בשלב מסויים אין אגו.

תלמיד ג': זו רמה מאד גבוהה, אחת הרמות הגבוהות ביותר.

דורית לובן: מאד גבוהה, זהו אחד הסימנים לשלמות, שאדם השתחרר מאגו. זה מאד גבוה. אבל זו החתירה. החתירה היא להשתחרר מאגו כי היום האגו, כמו שמתואר פה, הוא זהות כוזבת. אנחנו חושבים: "זה אני", וזה עומד להגמר. האני הזה לא יהיה. כשנאמר פה "מעולם לא היה זמן שבו לא היינו", לא מדובר על הגוף. לא מדובר על הנפש הזו, לא על האינטליגנציה הזו, לא על הגוף הזה. מדובר על הזהות הפנימית, על הנשמה.
התהליך הרוחני נועד לעורר אותנו בהדרגה, לחוויה הפנימית. נועד לעורר את העצמי ובהדרגה לחוות את עצמי יותר ויותר כזהות הרוחנית הפנימית. אדם מאד מתקדם מבחינה רוחנית חווה את עצמו כזהות הפנימית הרוחנית ומבין שזה [הגוף] רק בגד. לא פשוט להבין את זה, אבל כשפְּרַבְּהוּפָּאד היה אומר את זה, אז היתה תחושה מאד עמוקה, כי הוא היה realized. כאשר אומרים את זה אנשים שהם הרבה יותר realized, אז גם אנחנו מתעוררים לחוויה הזו, "אנחנו לא הגוף הזה". אבל אחרת נצטרך לעבור תהליך ארוך. זהו התהליך, להבין: "אני לא הגוף הזה".

תלמידה ג': זה לא שאנחנו מבטלים את האגו, אנחנו הופכים את האגו לאגו רוחני.

דורית לובן: ממוססים אותו. מהו אגו? אגו משמע זהות. אנחנו צריכים להבין מהו אגו. אגו זה כמו דבק. זהות זה דבק, זהות מדביקה. אם אני חושבת: "אני יהודיה", אז אני מזדהה עם כל היהודים. יש איזה דבק שמדביק אותי ליהודים. אם אני חושבת: "אני ישראלית", יש דבק שמדביק אותי לישראלים. אם אני חושבת: "אני קיבוצניקית", יש דבק שמדביק אותי לקיבוצניקים. אם אני חושבת שאני אישה, יש דבק שידביק אותי לנשים. זהות זה דבק.
אם אני חושבת שאני הגוף הזה אז אני דבוקה אליו. כאשר אני, הנשמה, חושבת: "אני הגוף", אני נדבקת לגוף. אני חיה כאילו אני זה הגוף. אז זהות היא דבק. אנחנו רוצים לחזור לזהות המקורית כי הזהות הזו היא כוזבת.
ברור לחלוטין שכשאנחנו שומעים את זה בשיעור, השמיעה הזו לבדה לא תעורר אותנו להבין את זה.
הבהגווד גיטה מהר מאד תתן לנו דרכים, דרכי התבוננות יותר ויותר מלאות, איך לחוות, איך ליצור את ההפרדה הפנימית, איך להתעורר לטבע המקורי. ככל שהטבע המקורי מתעורר, האגו נעשה יותר שקוף, יותר ממוסס, אנחנו נעשים פחות אגואיים. זהו התהליך הרוחני שאנו עוברים. האגו נעשה יותר ויותר קטן. במובן מסוים זוהי חזרה לזהות המקורית. האגו מתמוסס, הופך לשקוף, משקף את האני האמיתי. האמונות, או הזהות הזו: "אני זה הגוף" כבר לא קיימת.

תלמיד ב': אבל תמיד יש זהות.

דורית לובן: זהות אחרת ישנה תמיד, אבל היא לא אגו חומרי. אין צורך בחומר הזה. החומר החומרי הזה הוא חומר מטעה. אגו זה חומר. חומר סמוי שעכשיו מדביק אותי למערכת, שגורם לי לחשוב שזה אני. זה חומר סמוי. אין צורך בו, לכן הוא מתנקה. כמו המיינד, המיינד גם הופך להיות צלול כדי שהרגשות הרוחניים ישתקפו דרכו.

רמת האינטליגנציה וחיים רוחניים

תלמיד ד': אז היית אומרת שלאינטליגנציה יש תפקיד מכריע בזה?

דורית לובן:
לאינטליגנציה יש תפקיד מכריע בזה שאנחנו יושבים ומנסים להבין את זה עכשיו. אבל גם האינטליגנציה צריכה המון היטהרות, המון נקיון.

תלמיד ד':
רמת אינטליגנציה גבוהה או נמוכה, זה לא משהו בעל משמעות?

דורית לובן:
רמת האי קיו לא בהכרח תעזור.

תלמיד ד': לא מדבר על זה. אני מדבר על ההבנה, על הקליטה.

דורית לובן: אינטליגנציה רוחנית פירושה, אינטליגנציה שמפרידה בין חומר לרוח, שנקייה מהשפעות האגו.
אז ככל שאנחנו יותר משתמשים באינטליגנציה כדי להבין את הדברים האלה היא תיטהר.

תלמיד ד': כי פעם אמרת שאנשים שהאינטליגנציה שלהם לא בבערות, יכול להיות שיהיה להם יותר קל לעשות את התהליך הזה כי יש להם פחות מחסומים.

דורית לובן:
בקונטקסט מסויים אמרתי הרבה דברים, אבל הנקודה המרכזית לגבי האינטליגנציה, היא שהאינטליגנציה היא כלי. אנחנו לא יכולים בלעדיו. יש אנשים שלא צריכים מבחינה מסויימת, עקרונית, ללמוד את הידע הזה בצורה מסודרת, כי הם כבר מגיעים ממקום מאד גבוה, הלב מאד נקי וטהור עם תובנות מאד עמוקות, רוחניות.
אבל באופן כללי צריך הרבה אינטליגנציה כדי להתחיל להבין על מה מדובר. האינטליגנציה תוביל אותנו לתרגל, והתרגול יעשה את העבודה. אינטליגנציה לבדה היא כלי מוגבל, כי אינטליגנציה היא חומרית. אין שום כלי חומרי שיכול לעורר את הנשמה לחיים רוחניים. אין שום כלי חומרי שיכול לעשות את העבודה הזו. אז האינטליגנציה יכולה לכוון אותנו, אבל מה שיעורר את הנשמה לחיים רוחניים, זה מגע עם רוחניות.
הידע הזה כשלעצמו עובד על האינטליגנציה, אבל הוא עובד גם בעוד המון רמות. כאשר אנחנו מדברים את הידע הזה, מה שקרישנה אומר, דרך האינטליגנציה אנחנו שומעים אותו, אבל בעצם הוא מחלחל ומעיר את הנשמה. מטהר את הלב. לכן עצם השמיעה של הידע, אפילו אם אנחנו לא מבינים לגמרי, הקצת שאנחנו מבינים מטהר את הלב בהדרגה, ואיזשהן תובנות מתעוררות. כל אחד פה נוכח בזה, אם הוא לומד מספיק זמן גיטה.
בהדרגה האינטליגנציה תכוון אותנו לתרגול, להתבוננות. עוד כמה פסוקים נדבר על תרגול, ואז האינטליגנציה תכוון את התרגול. יש לה חשיבות מירבית, כמובן. הידע הזה כשלעצמו מטהר את האינטליגנציה.

תלמיד ב': אפילו מישהו ברמה הכי גבוה, נאמר, כל הזמן אומר, "הגוף הזה הוא לא אני", עצם האמירה הזו אני חושב שהגוף זה אני, כי אחרת לא הייתי צריך בכלל להגיד שהגוף זה לא אני. זה בסוף, כשאתה מתנקה.

דורית לובן:
בסוף אתה לא אומר, הרבה לפני הסוף אתה אומר הרבה דברים אחרים. יש הרבה מה לומר, אתה לא צריך להגיד רק את זה. אנחנו רק בפרק 2. הדיון באגו, אפשר להגיד שהוא עד הפרק השישי של הבהגווד גיטה, ששת הפרקים הראשונים. זה דיון שבו אתה מגדיר את עצמך שונה מהגוף, אתה מגדיר את עצמך, אני הנשמה, זה הגוף, זה האגו, אתה לומד איך להיות העושה מבלי לעשות, אתה לומד את כל ההבנות האלה.
מהפרק השביעי של הבהגווד גיטה יש אמירה אחרת. כי כל עוד אתה אומר "אני לא הגוף הזה" אתה מצביע על סוג מסויים של הבדלה, הבחנה, חומר, רוח. בפרק השביעי מתחיל דיון מאד מחבר. גם החומר הוא גילוי רוחני. אתה לומד לראות מציאות רוחנית מלאה בכל דבר. הדיון הפנימי הזה של שיחה, אני לא הגוף הזה, אני כן הגוף הזה, אני לא הגוף הזה, זה דיון של ששת הפרקים הראשונים.
אבל עכשיו מותר לנו לדון בו, לכן חזרנו אליו כי זה דיון מאד מרכזי וחשוב. אבל חיים רוחניים בסופו של דבר, זה התחברות אוהבת אל המציאות הרוחנית. וכשאתה אוהב, אתה לא רוצה כמובן להפריד אלא אתה רוצה לראות את האהוב בכל מקום, וזה הופך להיות ראייה מאד מחוברת, ואתה רואה את הרוחני, האלוהי בכל דבר.

תלמיד ב: זה נראה כאילו עם האני הכוזב אתה חי בשלמות.

דורית לובן:
לא עם האני הכוזב אתה חי בשלמות. עם האני הכוזב אי אפשר לחיות בשלמות.

תלמיד ב: אם אתה יודע שהוא כוזב אז אתה יכול לחיות איתו בשלמות.

דורית לובן: זה לא עובד ככה, יש פה איזה חוסר הבנה פנימי.
אני כוזב זה אומר שאתה מזוהה היום עם כל המאווים, התניות, האמונות של המערכת הזו שאתה קורא לה אני.
אםאתה מזוהה עם זה, אז אתה לא מזוהה עם החיים הפנימיים הרוחנים. אתה לא יכול לחיות בשלום עם האגו הכוזב. כי הוא אומר לך דברים הפוכים למה שאתה באמת רוצה. האגו החומרי אומר לך: "אני נפלא, כולם תראו אותי, אני נהדר". ומה הנשמה רוצה? הנשמה רוצה לשרת ולאהוב. יש פה שני כיווני עשייה, או שני כוחות שסותרים אחד את השני. לא קל לחיות בשלום עם הרצון להיות במרכז, להיות נפלא, לרצות שכולם יעריכו אותי דווקא, או לראות בכל מצב ומצב כמה ערך אני מקבל מהמצב הזה. לא קל לחיות בשלום עם זה כשאתה רוצה חיים רוחניים. זה אגו, זה אגו כוזב. אז עם זה לא קל לחיות בשלום. אז אתה ממוסס את האגו הכוזב, זאת הנקודה, ואתה חי בשלום עם עצמך.

[תלמיד ג:
אז למה אדם בתודעה רוחנית דואג לקיים את הגוף? מה הטעם לחיות?]

דורית לובן: כיוון שיש לו תפקידים, כיוון שיש לו מה לעשות.

תלמיד ג: הוא משרת את הנשמה?

דורית לובן: אם אתה נניח מורה ואתה רוצה ללמד, אז צריך גוף שחי כדי ללמד. אז אתה אוכל כמידת הצורך, אולי אין לך צורך אולי אתה אוכל כי מזכירים לך, אתה לא חייב לאכול הרבה, אבל אתה צריך לקיים גוף ונשמה ביחד. זה הביטוי הוֵדי.

תלמיד ג: מורה קרוב לנשמה יהיה רזה.

תלוי, כן, אבל אם יש לו הרבה תלמידים שרוצים להאכיל אותו, ייתכן שיהיה שמן. (צוחקים) יש מקרים כאלה. אם אתה הורה ויש לך ילדים שתלויים בך, אם אתה נותן ידע, אם אתה לוחם או מגן, יש תפקידים, גם אין סיבה…

תלמיד ג: התפקיד הוא של הנשמה?

דורית לובן:
לא. התפקיד הוא של הגוף אבל כיוון שבתפקיד הזה אנשים אחרים תלויים בך, אז אתה לא גורם סבל לאף אחד בעולם הזה.

תלמידה א: אבל אז זה אגו, אם אנשים אחרים תלויים בך.

דורית לובן:
לא אגו, למה אגו, אני מדברת פה על מהות, למה אגו? אני אסביר מה זה אגו בהקשר הזה. בהקשר הזה אגו יהיה כשאנחנו בונים את הזהות בזה שאחרים תלויים בי. אם הזהות שלי: "אני חשובה כי אחרים תלויים בי", או "אי אפשר בלעדיי", אבל אם אני מכירה מציאות פשוטה, ואני פועלת בתוך המציאות הזאתי בלי בניית אישיות: "זה לא רלוונטי, אני עושה את מה שאני צריכה לעשות", ובו זמנית, אני הנשמה חיה חיים פנימים מלאים, האגו [לא] (?) יכול להיות מעורב בזה. זה בדיוק הרעיון של הגיטה. קרישנה אמר לארג'ונה לא לפרוש ואתה אומר מה הטעם לחיות. קרישנה אמר אין טעם לפרוש. יש פסוק מאד יפה, הוא אומר בפרק השלישי: לאדם שהגיע להגשמה רוחנית אין עוד סיבה לעשות משהו בעולם הזה אבל אין לו גם סיבה לפרוש מעשייה, לכן עשה את חובתך.

[לאדם שהגשים את עצמו, אין עוד מטרה להגשים בביצוע חובותיו, גם אין לו סיבה לחדול מפעילות שכזו, ואינו צריך להיתלות בשום ישות חיה. [ב.ג 3.18]
תלמידה א: למה אין לו סיבה לפרוש?

דורית לובן:
משום שלפרוש זה גם יכול להיות אגו או בחירה שלי, אינטרס שלי. למה לפרוש? אני בסיטואציה מסויימת, יש לי תפקידים בעולם הזה, אני יכולה להמשיך ולתרגל, הגשמה רוחנית לא סותרת עשייה בעולם, זאת הנקודה המרכזית. זה מה שהגיטה מלמדת, איך לעשות בלי אגו, היא לא מלמדת איך לא לעשות, איך לפרוש מעשייה, אלא איך לפרוש מאגו, וכתרגול, העשייה היא מקום מאד טוב לתרגל פרישות מאגו. זה השיעור הגדול של הגיטה, איך לעשות בעולם מתוך פרישות מאגו. משמע איך לא לבנות את הזהות שלי…
אני חושבת שאם נדבר יותר, נקרא יותר ונכנס לזה יותר לעומק בהדרגה זה יהיה יותר ברור שהגיטה אומרת לעשות ללא אגו, מה הכוונה. אני קצת אסביר אבל זה יוסבר יותר לעומק כשנמשיך ונקרא.
אנחנו עושים דברים כי אנחנו אוהבים לעשות אותם, עוד לפני אגו. לגוף הזה ולכל גוף יש נטיית עשייה. גם לא לעשות זה לא טבעי לגוף. בגוף יש נטייה לעשות, מישהו אוהב לצייר, מישהו אוהב לרקוד, מישהו אוהב לשיר, מישהו אוהב לעזור לאחרים…זה לא חייב להיות אגו. זה נטייה. כמו שלכלב יש גוף של כלב. מה כלב עושה בגוף הכלב שלו? עשיות כלביות. בסנסקריט המילה אגו היא אפילו יותר עמוקה מהמילה זהות. מה המילה בסנסקריט?

תלמידים: אַהָאנְקַרַה.

דורית לובן: אַהָאנְקַרַה. מה זה אומר?

תלמידים:
אני העושה…

דורית לובן: אני העושה, עושה האני. יש קשר ישיר בין עשייה וזהות. אגו זה עשייה שיוצרת זהות.
כל מה שאני עושה בעולם הזה בדר"כ כשאני בחוויה אגואית, אני עושה וזה מגדיר אותי, וההגדרה העצמית הזאתי מולידה עוד עשייה שמגדירה אותי, וההגדרה הזאתי מולידה עוד עשייה…
ואנחנו כל הזמן פועלים מתוך בנייה עצמית ועשייה, בנייה עצמית ועשייה. המעגל הזה ברור.
עכשיו, הרעיון הוא איך לעשות בעולם, להמשיך לפעול, אני עכשיו בזה, זה המצב הקיומי שלי, אני עכשיו עושה את מה שטבעי לי, אבל אני לא חייבת לבנות את הזהות שלי על זה. יש לי נטייה לעבוד, אני אוהבת לשיר, אז אני אמשיך לשיר. אני יכולה, קודם כל בשלב התרגול אני יכולה להפוך את זה. זו תשובה נוספת שאולי תענה לך על השאלה. בשלב התרגול אני משתמשת בעשייה כדי ללמוד להשתחרר מאגו או מבניית זהות בתוך העשייה, ובשלב השלמות למה אני ממשיכה לעשות? כי אני אוהבת. וזה הנקודה המרכזית. גם אדם בשלב השלמות, מה הנשמה רוצה לעשות? לאהוב. לתת. איך היא אוהבת ונותנת? חמלה כלפי כלל ישויות החיים בעולם הזה, וכשאני אמות אני אלך לאן שאלוהים רוצה שאני אלך. אבל כל עוד יש לי גוף אני יכולה להשתמש בו לאהוב, לתת לעזור להשפיע טוב על אחרים.
אז במובן הזה אין לי סיבה לפרוש מהעשייה, ושאני לא בשלב השלמות עשייה היא יוגה. יוגה זה תהליך השתחררות מאגו. היוגה שהגיטה מלמדת היא איך לעשות פה, עכשיו, בנטייה הטבעית או בעשיית הטבעית שלי, ולהפוך את זה ליוגה. בכל שלב יש סיבה למה לפעול. אין מצב שאין סיבה לפעול. כל עוד אני בגוף. אם אני לא אהיה בגוף אוקיי, מי יודע לאן אגיע אח"כ. כל עוד אני בגוף אין סיבה להפסיק את העשייה , כי העשייה יכולה להיות או יוגה – דרך להגשמה עצמית, או היא יכולה להיות גם שלב של שלמות. גם בשלב השלמות אני יכולה לעשות את אותו דבר רק בלי אגו, מתוך נתינה עוד יותר עמוקה, מתוך ראיית האחר ולפעול בצורה הזאתי.
אז אין סיבה לא לעשות, אין סיבה לפרוש, הדבר היחידי שמפריע לנו בעולם הזה זה לא העשייה אלא האגו. הוא מפריע לנו, הוא מפריע לזולתנו. אגו זאת הבעיה. לכן הגיטה דנה בפרישות מאגו ולא פרישות מעשייה, וזה הדבר הכי מדהים שעוד מעט נראה את קרישנה אומר לארג'ונה, כשאנחנו ממשיכים וקוראים את הטקסט, זה מאד מדהים.
האמת היא שהגיטה בנויה בצורה מדהימה. כי עכשיו הוא נותן כמה פסוקים שנקרא אותם לעומק כיצד אנחנו לא הגוף הזה, אבל אחרי שארג'ונה שומע את הפסוקים האלה: אתה לא הגוף הזה, זוכרים מה יהיה בפסוקים הבאים? מישהו זוכר? אחרי פסוק 30 או 31. קרישנה מסיים את הפסוקים על הבחנה בין גוף לחומר, יש שבעה פסוקים מאד מדהימים, מישהו זוכר אותם?

תלמידה ט:
זה הפסוקים שהוא אומר לו שהוא איש של כבוד? ואם…

דורית לובן: קרישנה אומר לארג'ונה, אתה לא הגוף הזה, המון פסוקים, 20 פסוקים הוא אומר לו, אתה לא הגוף הזה, ואז בשבעה פסוקים הבאים הוא אומר לו: אבל אתה לוחם, ובשביל איש כבוד גרועה החרפה ממוות. ומה יחשבו מצביאי הצבא הדגולים על זה שאתה נס מהמלחמה הזאתי ואתה לא רוצה להלחם? הוא ממש נותן טיעונים שמדברים אלל האגו או אל התפיסה הגופנית של ארג'ונה, למה הוא עושה את זה? זה נראה כל כך תמוה, שנים שלא יכלתי להבין למה קרישנה פתאום מוריד את הדיון לרמות כל כך נמוכות, למה קרישנה אחרי 20 פסוקים שמדברים על ההבחנה בין גוף לחומר אומר לארג'ונה, אבל יש לך גוף מסויים ולגוף הזה יש נטייה מסויימת, והכי טוב ללמוד לעשות יוגה בתוך הנטייה הטבעית. אבל הפסוק הבא, [ב.ג 2.38], שהוא אחרי שבעת הפסוקים האלה שהוא מדבר על אתה לוחם וללוחם יש פסיכולוגיה מסויימת, טבע מסוים, הוא אומר לו: "עכשיו תלמד לעשות את מה שטבעי לך אבל בלי אגו". ואז מתחיל הדיון באיך לפעול, איך לעשות, איך לתרגל קארמה יוגה, איך לתרגל יוגה בתוך עשייה. זה הדיון. אז הוא אומר לו בהתחלה: "אתה לא הגוף הזה", אחר כך הוא אומר: "אבל יש לך נטייה מסויימת, יש לך גוף מסויים, טבעי לך לפעול בתוכו בצורה מסויימת, עכשיו תקח את הפעילות הטבעית הזאת ותהפוך אותה ליוגה, תלמד לעשות את זה בלי אגו". זה הרצף שבו קרישנה בונה את הדיון.

תלמידה ג:
זה לא סותר אחד את השני.

דורית לובן:
להפך, אתה לא הגוף הזה, יש לך נטייה גופנית מסויימת, עכשיו תפעל בדרך שתחבר, שתעורר את העצמי הרוחני ותנקה אותך מאגו.

תלמידה א: אחר כך הוא מדבר אל האגו שלו ומבלבל אותו?

דורית לובן: לא. הוא לא מנסה לבלבל אותו. הוא אומר משהו מאד מהותי. הוא מלמד אותו קארמה יוגה, שזה הדיון המרכזי של הבהגווד גיטה. קארמה יוגה זה יוגה בפעולה, איך להפוך את העשייה היומיומית שלנו את החיים ליוגה. אז הוא לא מבלבל אותו, הוא אומר לו משהו מאד מהותי שכל אחד מאיתנו צריך להבין אותו. יש לי גוף מסויים, לגוף הזה יש דרך פעולה מסויימת. מה אנחנו יודעים על יוגה בדר"כ? אדם עוזב את העשייה הרגילה שלו, בא לפה לשיעור על מדיטציה ויוגה, או בא למכון ליוגה לשעה שעתיים ועושה תרגילים, עשיתי יוגה. אבל קרישנה אומר לארג'ונה בוא תיקח, כמו שתמיד אומרים מורים ליוגה, תיקח את המזרון ותפרוס אותו על כל החיים, את מזרון היוגה. תפרוס אותו על כל עשייה ועשייה. זה בעצם מה שהגיטה מלמדת. שוב, כל אחד בתחום העשייה שלו, בתחום היחסים שלו: הורות, זוגיות, חברים, השפעה על העולם, מקצוע, כל אחד בתחום העשייה המיידי שלו, שמה שהוא צריך ללמוד כדי להיות יוגי, זה בהגווד גיטה. קרישנה לא מבלבל את ארג'ונה, קרישנה מסביר לו.



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר