הרצאה: בהגווד גיטה 2.18-20 – מה הטעם במעורבות ארצית?

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן ב- 28.04.2011, תל אביב | קובץ להורדה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"…אי עשייה לא תציל, כי לכל אחד יש את הקארמה שלו. כל מה שאתה יכול לעשות זה להיות כלי נכון על ידי זה שתלמד לטהר את התודעה שלך מכל אנוכיות, מכל אינטרסנטיות ארצית, מכל מוטיבציה חומרית, ואז תוכל לעשות את הדבר הנכון ולהפוך כל עשייה ועשייה ליוגה."

מאפייניה של הנשמה

"כליון הגוף החומרי של ישות החיים הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית, הוא וודאי. לכן הו נצר בְּהַרַתַה, קום והילחם". בהגווד-גיטה 2.18

דורית לובן: מדהים שזו המסקנה. עכשיו עלינו להבין מדוע זו המסקנה של קרישנה. כליון הגוף החומרי של ישות החיים הבלתי נכחדת, הבלתי מדידה והנצחית. קודם כל יש פה אינפורמציה מאד חשובה, שאי אפשר לכמת את הנשמה, היא לא מדידה. הנשמה היא מטבע אחר, היא לא חומר. חומר אפשר למדוד באיזושהי צורה. אבל את הנשמה אי אפשר למדוד, היא לא מטבע חומרי. נאמר שהיא מזערית, קראנו בפסוק הקודם שהיא מזערית, והיא נמצאת בגוף כולו, ולא רק שאי אפשר למדוד אותה, אי אפשר למצוא אותה בשום מכשיר חומרי.

תלמיד נ': מצד שני, היא זוהרת כמו אלף שמשות.

דורית לובן: זה רק לתת לנו הבנה על אור, אור הוא לא חומרי במהותו. האור המקורי הוא רוחני.

תלמיד נ': אנחנו לא מכירים אור אחר חוץ מאור חומרי.

דורית לובן: לכן נותנים לנו דוגמא, הבנה מסוימת על הזוהר הרוחני, שהוא הרבה יותר חזק מהזוהר של השמש. אתה מתכוון לומר לעומת הקטנות שלה?

תלמיד נ': לעומת הקטנות שלה היא מאד זוהרת.

דורית לובן: היא מאד עוצמתית, אבל היא בלתי מדידה.

תלמיד ר': אז איך אמרו שהיא קטנטנה?

דורית לובן: לא היית בשיעור הקודם, אבל זה רק כדי לתת לנו איזו הבנה מסוימת שהיא זערורית, במובן הזה שהיא לא התודעה השולטת. היא תודעה שיכולה בקלות רבה להישלט בידי האנרגיה החומרית. היא מזערית מטבעה, יש לה טבע קטן, משמע שבקלות רבה היא נופלת תחת השפעות החומר. וביודענו זאת עלינו למצוא מקלט בגדול, כדי שלא ניפול תחת השפעות החומר. כי אנחנו כשלעצמנו קטנים מאד. זאת ההבנה. לעומת ההבנה ש"אני אלוהים", יש תפיסות רוחניות שאומרות, "אני אלוהים" ואז אני גדול, עצום, ענק ואינסופי ואין לי צורך בשום מקלט. ההבנה הזו אומרת שאנחנו מאד זערוריים, קטנים. האנרגיה החומרית היא אומנם נחותה אבל בגלל הקטנות שלנו אנחנו יכולים להימשך אליה וליפול תחת ההשפעה שלה, לכן אנחנו חייבים לקחת מקלט בגדול. זאת ההבנה האמיתית.

ממה אי אפשר לברוח?

דורית לובן: אז היא בלתי מדידה, נצחית, בלתי נכחדת, ובגלל שהכיליון של הגוף החומרי של אותה ישות חיים הוא וודאי, אז מה הטעם לא לעשות את חובותינו? זה הרעיון מאחורי ה"קום והילחם". למה "קום והילחם"? כוון שמישהו יכול לומר, "אני רוצה להגן על הגוף שלי אז אני לא יוצא למלחמה", נכון? יש את הסיפור המפורסם הזה שמופיע בכמה תרבויות, אני שמעתי אותו בשתי גרסאות אבל אני אספר אחת שהיא בטח באמצע. מספרים על אותו קיסר, שיום אחד המשרת, היועץ הראשי שלו בא אליו בבהלה נוראית, ואמר, "הייתי עכשיו בשוק, ואני חייב, חייב בשנייה הזו את הסוסים הטובים ביותר שיש לך, לנסוע לסמרה", איפה זה סמרה?

תלמיד ג': זה באזור בגדד, ארצות ערב, מדבריות סמרה.

דורית לובן: זהו, זה קשור עם עיראק, ואז המלך שהוא מאד חכם, מבין שקרה משהו יוצא דופן, אז הוא הולך לשוק כדי לברר מה הסעיר כל כך את היועץ והוציא אותו מכל שיווי משקל והכריח אותו לקחת את הסוסים הטובים ביותר ומהר לנסוע לסמרה? ואז את מי הוא פוגש בשוק?

תלמיד ד': את המוות.

דורית לובן: איך נראה המוות?

תלמיד ד': אישה זקנה ומכוערת.

דורית לובן: אישה זקנה ומכוערת. איזו גרסה אתה מכיר?

תלמיד ר': איש צעיר, עם שיער שחור…

דורית לובן: מה שלא יהיה הוא פוגש את אישיות המוות, זו מישהי שהוא לא מכיר, אז הוא פונה אליה, "גברתי, את נראית לי אחרת בשוק, אולי ידוע לך מה קרה עם היועץ שלי?". ומה היא אומרת לו? "כן, אני אישיות המוות, ומאד הופתעתי למצוא אותו פה כי עוד שעתיים אני צריכה לפגוש אותו בסמרה".

כולם צוחקים

תלמיד ר': סיפור גדול.

דורית לובן: סיפור גדול, מה שזה אומר זה שאין סיבה לא לעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות, כי הגוף גם ככה יתכלה והנשמה היא נצחית, ולעשות את מה שאנחנו אמורים לעשות, זו ההזדמנות היחידה, על פי הבהגווד-גיטה, לעשות את היוגה שלנו. את העשייה שתרומם אותנו מבחינה רוחנית, את התודעה. כי לא למות או כן למות זה משהו שהוא לא ידוע לנו מתי זה יקרה. זה משהו שאיך שלא יהיה יקרה מתישהו, אבל אם אנחנו לומדים לחיות את  החיים ברוח של יוגה, בעשייה יוגית, נצמח.  אז לכן הוא אומר לו, "הגוף מתכלה, הנשמה היא נצחית, לכן עשה את חובתך, קום והילחם". בהדרגה הוא יסביר לנו שאפשר להפוך את המלחמה הזו ליוגה, להזדמנות לצמיחה, לכן זה הפתרון הטוב ביותר, עשה את חובתך. זו האמירה פה, קום והילחם. כי ארג'ונה יכול לחשוב, כמו שאנחנו רואים שהוא חושב בסוף הפרק השני, שמה הטעם לצאת למלחמה? אני הרי לא הגוף הזה? מה הטעם להילחם על דברים ארציים אם אנחנו לא הגוף הזה? מה הטעם להתאמץ עבור דברים ארציים אם אנחנו לא הגוף הזה? מה הטעם?

מה הטעם במעורבות חומרית?

תלמיד נ': אנחנו לא יכולים לא לעשות שום דבר…

דורית לובן: ובכן, ארג'ונה יכול היה ללכת ליער, לעשות יוגה, ארג'ונה יכול היה לפרוש מהנטיות שלו. ארג'ונה היה מאד מיומן ביוגה, הוא יכול היה לפרוש ליער ולתרגל יוגה. ובאמת מה הטעם לעסוק במלחמה או בכול פעילות ארצית לאור הידיעה שאני לא הגוף הזה? מישהו מוכן לתת רעיון מה הטעם?

תלמידה ג': אולי כי הטבע של הנשמה זה שירות לאלוהים…

דורית לובן: יש משהו טוב במה שאמרת. אולי הטבע של הנשמה זה לשרת ואז אם נעשה משהו בעולם הזה נוכל דרך זה ללמוד את רוח השירות. השאלה שאני שואלת היא לא שאלה סתמית, כי יש הרבה תהליכים רוחניים שבוחרים באי עשייה חומרית. אנשים מתקדשים לאי עשייה חומרית, להתנתקות ובאמת לפרישות, כי אני באמת לא הגוף הזה, אז מה הטעם להיות מעורב בעולם? הגיטה אומרת שאני לא הגוף הזה, אבל אני יכולה לעשות את המעשים שלי בעולם ברוח של תרגול, ברוח של יוגה, ואז יש משמעות לעשייה הזו. זו עשייה מאד משמעותית, ואז היתרון הוא שזו הנטייה הטבעית שלי לעשות את הדברים. ואז אני נוטה להילחם, לרקוד, לשיר, כל אחד מאיתנו נוטה למשהו, ואז את זה אני אעשה, והעשייה הזו תהפוך למשמעותית כי אני יעשה אותה ברוח היוגה. אני אעשה אותה איך שהגיטה מלמדת, עוד מעט נשמע יותר, איך להתבונן על אגו בתוך העשייה, איך ללמוד להגיש כמנחה את העשייה הזו, איך לחבר אותה למציאות הרוחנית ולהפוך אותה לגשר שמגשר אותי, הנשמה, אל המציאות הרוחנית ומצמיח אותי, ומצעיד אותי בגשר עד ליעד.

עשייה לא תציל אותך

תלמידה ב': למה דווקא הדוגמא הזו של ארג'ונה כלוחם? זה מעניין שדווקא הדוגמא של מה צריך לעשות במקום לא לעשות כלום, זה להילחם.

דורית לובן: אפשר לראות את זה גם כ-למה דווקא מלחמה? יש קונטקסט של הסיפור שצומח וארג'ונה הוא באמת הקנדידט המתאים לשמוע את הבהגווד-גיטה במצוקה המאוד גדולה שלו בין להילחם ולבין לא להילחם. אז הקונטקסט הסיפורי הוא באמת מלחמה. אבל היתרון הגדול הוא שבמלחמה נתבע מקסימום רגשות. זה אקט מאד אלים כשלעצמו, זו שיא המעורבות החומרית מבחינה מסוימת, ובאקט הזה, במקום הזה, ארג'ונה הצליח לשמור על תודעה רוחנית, או ללמוד להיות בתודעה רוחנית. הוא הצליח ללמוד להיות יוגי כלוחם. ואז מהמקום הזה כל אחד מאיתנו יהיה קצת פחות מזה. המלחמות שלנו הם מלחמות יותר קטנות, או בעשיות שלנו יהיה לנו יותר קל ללמוד איך להיות יוגי בכל מצב, אפילו במלחמה, אפילו בהרג שבשום מקום זה בלתי נתפס שהרג יכול להיות יוגה, וגם זה לא נתפס ברמת הגיטה, זה לא שהגיטה זה ספר מלחמה או מעודד הרג, הגיטה לא מעודדת הרג בשום רמה, ועדיין ארג'ונה הוא לוחם, ובתור לוחם, הוא ילמד להיות יוגי, וזה השיא. ואם כבר רוצים לקחת את זה בצורה אנלוגית, יש כאלה שמפרשים את ארג'ונה, שהיה אחד מחמישה אחים, והאנלוגיה היא שאלו הם חמשת החושים ושהמלחמה בקרובי המשפחה זו המלחמה בזהויות הכוזבות שלנו, באגו, בחיבורים האגואיים שלנו. אנחנו אמורים ללמוד בהדרגה להילחם ולהכניע ולהתחבר. אבל הגיטה פחות מדברת בשפה הזו. היא יותר מדברת שכל אחד מאיתנו צריך לעשות משהו, והמשהו הזה הוא טבעי לנו, ארג'ונה היה לוחם בכל רמ"ח אבריו. יש תיאור מאד יפה במַהָאבְּהַרַתַה, יש קטע בסיפור, לא בגיטה, שהאישה המשותפת לחמשת הפָּאנְדַוים, דְרוֹפַּדי, ארג'ונה זכה בה בתחרות, הוא היה צריך לפגוע בעין של דג שהסתובב על התקרה, והוא היה צריך להסתכל על הדג דרך שלולית מים, ולירות. הוא היחיד שהצליח וזכה בדְרוֹפַּדי. כמובן כך היה מיועד שיהיה, איכשהו הסתדר שדְרוֹפַּדי הפכה להיות האישה של חמשת האחים. וזה גם היה אמור להיות כך, בכל אופן שארג'ונה ניצח בתחרות וזכה בדְרוֹפַּדי, הוא לא היה לבוש כלוחם, הוא היה לבוש כבְּרָאהְמַנַּה, ואף אחד לא ידע שהוא לוחם, הוא היה במסווה, הוא התחפש לבְּרָאהְמַנַּה, הסיפור אילץ אותו לעשות כך, ואז הבְּרָאהְמַנַּה הביא את השלל הביתה. האח והאב של דְרוֹפַּדי ידעו שדְרוֹפַּדי מיועדת לארג'ונה, אבל הם לא היו בטוחים שהבְּרָאהְמַנַּה הזה הוא ארג'ונה. הם מאד תמהו לדעת מי זה הבְּרָאהְמַנַּה הזה. ואז אחיה של דְרוֹפַּדי, דְהְרּישְׁטַדְיוּמְנַה, התגנב בלילה, בשקט, בשקט ליד הבקתה שהם התגוררו בה, הבְּרָאהְמַנּים, הם התחפשו כל האחים לבְּרָאהְמַנּים, והוא שמע על מה הם משוחחים. הם כולם שכבו על הרצפה, הם חיו בדלות ופשטות רבה כמו בְּרָאהְמַנים, ועל מה הם שוחחו? על כלי נשק ומלחמה. ואז הוא הבין שהם קְשַׁתְרייוֹת. הטבע הוא כל כך עמוק. קְשַׁתְרייוֹת זה לוחמים בתרבות הודית. ואז בבוקר הוא הציג את עצמו, והם הציגו את עצמם והיה ברור שארג'ונה באמת, כמיועד וכאמור זכה בדְרוֹפַּדי. אז הוא היה באמת לוחם, בכל רמה, לכן היוגה שלו תצטרך להיות איפה שהוא עובד, מלחמה. אז היוגה תהיה בעשייה הטבעית שלנו. לכל אחד מאיתנו יש נטייה אחרת, אבל לכן הגיטה היא כל כך אוניברסאלית, כי אותם כללי תודעה שרלוונטיים לארג'ונה הם רלוונטיים לכל אדם, בין אם זה במלחמה, ובין אם זה יחסים ואהבה, בכל מקום אנחנו רוצים ללמוד את אותו דבר, להשתחרר מאנוכיות, להשתחרר מאגו, וללמוד לחבר את עצמנו לטבע הרוחני הנצחי בכל עשייה ועשייה. לכן הוא אומר לו, אי עשייה לא תעזור לך, אתה רוצה להציל את הגוף שלך, אתה רוצה להציל את הגוף של אלו שמנגד? אי עשייה לא תציל, כי לכל אחד יש את הקארמה שלו. כל מה שאתה יכול לעשות זה להיות כלי נכון על ידי זה שתלמד לטהר את התודעה שלך מכל אנוכיות, מכל אינטרסנטיות ארצית, מכל מוטיבציה חומרית, ואז תוכל  לעשות את הדבר הנכון ולהפוך כל עשייה ועשייה ליוגה. זה בעצם מה שהוא אומר לו. הוא עונה לו פה על השאלה, למה מלחמה.

הנשמה לא עושה

"מי שסבור שישות החיים הורגת או נהרגת אינו יודע שהרי העצמי אינו קוטל ואינו נקטל." בהגווד-גיטה 2.19

זאת אומרת, מי שחושב, שוב, צריך לקרוא את זה בזהירות ולא לחשוב שזה מעודד הרג, אבל עדיין זה מדבר על אמירות מוחלטות, מי שחושב שאני, הנשמה, הורגת או נהרגת, לא יודע, כי הנשמה לא הורגת ולא נהרגת, מה זה אומר?

תלמיד ': האגו רק הורג ונהרג.

דורית לובן: הלוואי והאגו היה נהרג אבל האגו הורג והגוף נהרג. אני מסכימה איתך שהמעשים שמתרחשים במציאות החיצונית הם תלויי גוף, מיינד, אגו. הם תלויי הגוף החומרי שעוטף אותנו, גוף גשמי וגוף סמוי. אני, הנשמה, לא הגוף הזה. לכן קודם כל ברור שאי אפשר להרוג אותי. אבל גם אני לא יכולה להרוג. אני, הנשמה, לא עושה דברים בעולם הזה, מה שעושה דברים בעולם הזה… עלינו להבין מה אני כן עושה. כמו שאמרת, מי שפועל מתוך אגו, נאמר שהוא הורג, אבל בעצם אני, הנשמה, מזדהה עם גוף שעכשיו מבצע פעולה ומה מבצע פעולה? אמונות, מידות הטבע, נשמת העל, ההיבט האלוהי שמאפשר לפעולות האלו להתרחש בהתאם להזדהות שלי. אני מזדהה עם הגוף ורוצה לפעול דרכו באופן אינטרסנטי, באופן אגואי, אבל אני, הנשמה, באמת לא עושה. והדרך להבין את זה היא להשתמש בגוף ככלי לצמיחה רוחנית. ולא לעשיות אינטרסנטיות, אגוצנטריות.

מה בין הנשמה למחשבים?

תלמידה ב': זאת אומרת שהנטייה הטבעית של ארג'ונה בגוף של ארג'ונה זה להיות לוחם? זאת אומרת זה לא נצחי?

דורית לובן: אצל ארג'ונה זה קצת שונה, כי ארג'ונה הוא ביחסים נצחיים כאלה עם אלוהים, אבל זה סיפור ספציפי כי הוא אישיות שהופיעה יחד עם קרישנה לבצע משימה גדולה. אז יש לו טבע יותר עמוק מאשר רק הטבע של הגוף. אבל זה נכון מאד לגבינו לפחות, יש לנו גוף מסוים, יש לנו טבע מסוים של גוף… אם נחשוב על זה בצורה כזו, אם הייתי כלב, מאד קל לחשוב על זה למי שיש כלב, מה הכלב הזה היה עושה? משחק, אוכל, נובח, מקשקש בזנב, אוהב את הבעלים שלו, אוכל ספרים, עושה פיפי באמצע השטיח, כל אחד מאיתנו היה מגיב לעולם ככלב, גוף הכלב היה מתנה את העשיות שלי. כמובן שלכלב אין את היכולת להפוך את העשייה ליוגה, רק גוף אדם יכול. אבל הייתי מותנית לחלוטין לנבוח. מה בין הנשמה לנביחה? או, מה בין נביחה ליכולת שירה? אבל אם אנחנו בוחרים להפוך את זה ליוגה אז אנחנו חורגים רק מהנטייה ופועלים בעולם נכון. אחרת אנחנו מופעלים על ידי הנטיות שלנו.

תלמידה י': אבל בעולם הרוחני אין שירה?

דורית לובן: כל מילה היא שירה, אבל אני מדברת בעולם החומרי הזה, יש מישהו שיש לו קול יפה, יש מישהו שיש לו נטייה לשיר. טוב, ניקח דוגמא אחרת, מה בין הנשמה לבין מחשבים? אין בעולם הרוחני מחשבים. אין צורך, יש תקשורת סמויה מהירה יותר, וחינם. שאלו פעם את פְּרַבְּהוּפָּאד מה מאפיין את העולם הרוחני, זה היה בתקופה שהיו מגייסים למלחמת וייטנאם, אז הוא ענה שאין שם גיוס חובה. המון סטודנטים שהצטרפו ניסו להתחמק מהגיוס. אז עכשיו אני אומרת על אותו רעיון, שאין שם מחשבים. בכל אופן הנטייה לפעולה היא הנטייה של הגוף ואנחנו מקבלים את הגוף מתוך שרשרת של התנסויות קרמתיות. אני, הנשמה, מותנית לכל גוף ובכל גוף אני פועלת כאילו זה אני. אבל נאמר שבעצם, זה לא אני. כשאני אומרת, זה לא אני, זה לא אומר שאני לא אחראית על המעשה. אומרים הנשמה לא הורגת ולא נהרגת, אבל אם לי יש הזדהות עם הגוף הזה שפגעו בו, ועכשיו אני הולכת להרוג מישהו כי מגיע לו, כי הוא פגע בי, זו לא הנשמה, אבל בגלל הזדהות אני הופכת להיות אחראית למעשה הזה ואז אני אקבל קארמה מתאימה והוולד עם התודעה הזו שתגרור עוד תודעה, שתגרור עוד תודעה, ואני שבויה פה בעולם החומרי עד שאני אשתחרר מהתודעה, "אני הגוף הזה, והמעשים האלה נועדו להביא לי אושר חומרי". ברור מה שאמרתי?

הכלא של הנשמה

תלמיד א': תישאר בכלא, ואין מה לעשות, עד שיוציאו אותך .

דורית לובן: כן, בכלא, ועוברת מתא לתא, בכל מיני חיים, עד שנוציא את עצמנו, או עד שנרצה לצאת ואז נזכה בתהליך הזה שמוציא אותנו. אז נאמר, הנשמה לא הורגת ולא נהרגת. מי שחושב שהוא הורג, הוא אחראי על ההרג. מי שפועל ביוגה, שוב, זה מאד נדיר שמי שפועל ביוגה יצטרך להרוג, אבל זה המקרה של ארג'ונה, זה מאד נדיר. זה לא שגרתי שמי שפועל ביוגה צריך להרוג, זה המקרה המאוד מיוחד של ארג'ונה שהיה הורג בכל מקרה והיה נלחם בכל מקרה כי זה התפקיד שלו, להגן על המדינה והאזרחים. וכיוון שזה התפקיד שלו בכל מקרה, מה שקרישנה ממליץ לו, הוא אומר, "קח את זה והפוך את זה ליוגה, כי זה התפקיד שלך איך שלא יהיה, להגן, להילחם למען טובת האזרחים. קום והילחם."

טבע הנשמה, כלים להתבוננות

"הנשמה אינה נולדת, גם לא מתה לעולם, היא לא התהוותה, אינה מתהווה, ולא תתהווה, היא חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כליון הגוף." בהגווד-גיטה 2.20

דורית לובן: היא לא עוברת שום תהליכים, הנשמה, כל מה שאנחנו רואים כתהליכים, כל דבר בעולם נולד, נשמר לכמה זמן, נכחד, כל התהליכים שאנחנו רואים בעולם הזה הם לא חלים עליי, על הנשמה. הם לא חלים בשום מצב עליי, על הנשמה. הם חלים על הגוף. הנשמה היא נצחית, היא מטבע של ידע, אושר, מודעות מלאה, זה הטבע של הנשמה. היא נצחית. מה שנראה כמו התהוות, שימור, והרס זה בעצם הפעולה של המידות, זה בעצם הפעולה של האנרגיה החומרית. האנרגיה החומרית יוצרת את התנועה הזו וכל גוף מתחיל, נשמר נהרס, אבל זה לא אני, זה לא חל עליי. הפסוקים האלו אמורים לפתח בנו סוג של ראייה, אנחנו שומעים אותם בשביל להתחיל לראות את המציאות דרך הידע הזה.

תלמיד נ': יש איזו משמעות מיוחדת למילה התהוות, שמופיע פה בעבר, הוות ועתיד? למה מתכוונים שאומרים מתהווה?

דורית לובן: לגוף הזה יש התחלה, הוא מתהווה ברגע מסוים. זרע נפגש עם ביצית ומתחילות חלוקות, חלוקות, ברגע מסוים נוצרים כל מיני אברים שונים בגוף ואז התינוק בא לעולם. לגוף יש רגע של התחלה, בעבר הגוף לא היה.

תלמיד נ': אבל הנשמה היא לא הגוף.

דורית לובן: נכון, אבל מדברים עליה בשפה… שום שפה שמדברת על הגוף לא מתאימה לנשמה. יש פה אינסוף מילים שקשורות לגוף, מתהווה, התהווה, הנשמה היא לא כזו. המילים האלו שמתייחסות לגוף הם לא רלוונטיות לנשמה. מה שמשתנה זה הגוף, לא הנשמה בהקשר הזה. וכיוון שיש אבולוציה טבעית מגוף נמוך לגוף גבוה, בהדרגה אפילו בגוף תא, נשמות שבגוף כזה, יקבלו גוף יותר גבוה עד שהם יגיעו לגוף אדם, זה תהליך אוטומטי שמתרחש ביקום. זה חוק קוסמי, לפחות הספרות הודית מתארת את זה כחוק. מהגוף הנמוך יש אבולוציה טבעית לגוף אדם. גוף אדם הוא צומת שבו אפשר לעשות עבודה. אפשר לומר, מה זה אומר עבודה אם הנשמה לא משתנה? מה זאת העבודה הרוחנית? איפה חלה צמיחה? בעצם הצמיחה שחלה היא בניקיון ההזדהות. בניקיון המיינד, האגו. אנו ממוססים את ההזדהות עם החומר. הדוגמא שנותנים זו מראה. יש מראה שלפעמים היא מאובקת מאד או מצויר עליה צורות אחרות, את מסתכלת עליה ואת רואה כלב, חתול, או אפילו אדם. אבל ככול שאת מנקה אותה יותר מאגו בתהליך הרוחני היא תשקף את המציאות הרוחנית, את העצמי, את הנשמה. ואז נראה  את עצמנו כמו שאנחנו אז נוכל להיות קשובים לרגשות האמיתיים, לטבע האוהב והאמיתי של הנשמה. זה לא שהיא משתנה, אלא אנחנו צריכים לנקות את המסכים. בו זמנית כן מדברים על מצב שמתישהו מתעורר רצון אמיתי.

בגוף אדם יש אפשרות של בחירה. זה חלק מהמהות הבלתי משתנה של הנשמה, שיש לה בחירה. אתן לך דוגמא, הרמוניום לא משתנה אבל לי יש אפשרות בחירה איזה צליל להפיק ממנו. זאת אומרת, הנשמה היא במהותה מטבע של בחירה, ויש לנו את האפשרות לבחור שזה מהותי לנו. אנחנו יכולים לבחור ולנסות להיות אדון או לחזור לטבע המשרת שלנו.

תלמיד ג': נשמה של התא יכולה לבחור?

דורית לובן: לא בשלב הזה, רק בגוף אדם ועד אז היא מטפסת באופן טבעי במיני הגופים.

תלמיד ג': אז כמה שלבים עליה לעבור?

דורית לובן: זה לא לגמרי פשוט. יש תיאור בודות, מגוף הזה, עוברים לגוף הזה… אבל הרבה פעמים אנחנו במעגלים. לפעמים אנחנו קופצים, בגלל קארמה. לא התחלנו מתא, אנחנו מתחילים ממקום מאד גבוה. תא לא יוצר קארמה ואז הוא עולה. בגוף אדם כן יוצרים קארמה גוף אדם הוא צומת אפשר ליצור קארמה שלילית, אפשר ליצור קארמה חיובית, אפשר לרדת, להישאר, לעלות.

אחריות אישית, בר מצווה וקארמה

תלמיד ג': זאת אומרת, שהנשמה שבגוף התא ואז בגוף אדם לא השתנתה?

דורית לובן: לא. זאת אומרת שהנשמה בגוף אדם, נשמה בגוף התא, נשמה בגוף של צמח זו אותה נשמה מהותית. רק היא כלואה בכלא. הקארמה חלה על תודעה אגואית שלנו. לכלבים אין קארמה, הם שורפים קארמה. הגעת לגוף כלב בגלל קארמה, אבל בגוף כלב אתה שורף את זה. כלב לא יכול לעשות משהו לא נכון, רק אדם לאדם יש בחירה מודעת, כלב כבול. כמו אדם אבל מאיזה גיל? גיל בר מצווה למשל, שאומרים שהגיע למצוות, גם בתרבות הודית יש את זה, יש הבנה שמהגיל הזה הוא אחראי למעשיו. אפילו ילד לא אחראי למעשיו. שוב, הוא יכול לבחור דברים אם מצפים ממנו לאחריות ברמות שונות, אבל אחריות קרמתית מלאה למעשיו זה מגיל בוגר. אדם בוגר הוא אחראי למעשיו.

תלמיד א': גם אצלם 13 זה הגיל?

דורית לובן: גם אצלם, אצלנו. באופן כללי כן. מה שקורה שהבחירה אפשרית. משהו כן רנדומלי קורה. איך מתחילה התעניינות רוחנית? זה מוסבר שלמעשה בעולם החומרי יש שתי אפשרויות, לרצות ליהנות בחומר, כי באנו לפה להיות אדונים, או אחרי שאנחנו סובלים מספיק מהחומר, אנחנו רוצים לפתח פרישות ולפרוש מחומר כי סבלנו, אבל זה לא חיים רוחניים מלאים. חיים רוחניים מלאים, מתואר בכתבים, מתחילים ממגע עם חיים רוחניים מלאים. איך מתחיל מגע כזה? אנשים שיש להם תודעה רוחנית ומסתובבים בעולם ובאים במגע עם אחרים בעולם והם מתחילים להם את החיים הרוחניים. זה מתואר כמו זורעים זרע, הזרע של התחלה רוחנית. וזה לגמרי רנדומאלי. אז הרצון הטוב של הקדושים, וכשאנחנו באים במגע איתם זה מנגן על המיתר, זה יוצר הטבעה רוחנית ומתחיל לעורר אותנו. ויום אחד ההתעוררות הזו תבשיל כמו נבט שמתחיל לנבוט ובוקע את האדמה, זה יבקע את התודעה החומרית ויתעורר בנו רצון. אז זה כן מתחיל מחסד של אחרים, וזה רנדומאלי. לא יודעים מי יפגוש, איפה יפגוש, איך יפגוש. אלוהים הטוב שולח את הקדושים והם פה מסתובבים כמידת הרצון שלהם ואנחנו באים איתם במגע. זה נותן לך את נקודת ההתחלה. משם מתחילה בחירה. בהתחלה זה לא בחירה, זה צובר נביטה, ואז זה מגיע לרגע של בחירה ואז אנחנו בוחרים. ואז מתחיל תהליך שהוא באמת הסרת המסכים שזה גם נשען על חסד כל הדרך.

תלמידה ג': התהליכים האלה מתרחשים בגוף מסוים, לפי הפסוק הזה הם לא נכנסים באמת לנשמה.

דורית לובן: לא. זאת הנקודה, פה צריך לחדד, זה לא מדויק.

תלמידה ג': זה לא שהם לא נכנסים באמת, הם לא ממשיכים לאנשהו.

דורית לובן: הם כן, זאת הנקודה. לכן הוא אומר לו "קום והילחם", שארג'ונה ילחם ביוגה, מה זה אומר? שיעשה את העשייה החיצונית כי זה הטבע שלו, אבל המהותי שבדבר יהיה התודעה שבה הוא יעשה את זה. הוא יעשה בתודעה לא אגואית, כמנחה. כדרך מחברת לאלוהים, כעשייה רוחנית ולכן זה יעורר את התודעה שלו לאהבה הטבעית שלה, לאהבת אלוהים. וללא הבדל מה הוא עשה, התודעה הרוחנית שלו היא הוא. אם הוא לא ישנה את הדרך, החיים הבאים יהיו בדיוק מאותו מקום תודעתי שממנו הוא הפסיק. זה עובר איתו.

שינוי מול ניקוי

תלמידה ג': אז למה אומרים שהנשמה לא מתהווה?

דורית לובן: אנסה לתת דוגמא, למשל ניקח יהלום בתוך כלי אטום, אנחנו משפשפים אותו והכלי נעשה קצת יותר צלול, לא לגמרי. ואז אני הולכת לישון, למחרת אמשיך לשפשף ולשפשף. בגלל שזה המון עבודה, למחרת אני מתעוררת ואמשיך לשפשף את הכלי. ובסוף יגיע הרגע שהכלי יהיה לגמרי צלול ויראו את היהלום כמו שהוא. היהלום לא השתנה, אבל עכשיו רואים אותו והוא חווה את עצמו גם. זה התהליך הרוחני ויכול להימשך כמה גלגולים. אבל מאותו מקום של ניקיון את מגיעה לגוף הבא. שהוא הרבה יותר נקי מהגוף הקודם.

להתחיל לזהות את היהלום

תלמידה ג': נאמר יש תא בגוף שהוא נשמה, אז הנשמה הזו הופכת להיות אני?

דורית לובן: לא, לא, לא. כל הדיבור הוא מבולבל. את נשמה, שקיבלה גוף שמתאים לתודעה שלה. מה התודעה שלך? תודעה של אדם, תודעה של בחירה, לכן יש לך גוף אדם. הנשמות האחרות שמהוות את הגוף הזה, יש להן תודעה של תא, וזה הגוף שיש להן. זה לא שבמקרה נשמה אחת מכל התאים האלה הפכה להיות אני. לי יש גוף אדם. גוף אדם מורכב מהרבה תאים כמו שבמדינה יש מלך, אז התודעה שלו היא להיות מלך, יש הרבה אזרחים שזו התודעה שלהם, להיות אזרחים. הגוף הזה הוא מיוחד, התודעה היא מספיק מפותחת להתחיל לזהות שיש שם יהלום.

תלמידה ג': אבל עדיין יש מצב שתודעה מאד גבוהה יכולה לרדת.

דורית לובן: תודעה מאד גבוהה לא פתאום יורדת. כשאדם מתחיל לעשות עשייה רוחנית. הוא יכול ליפול מזה, אבל אפילו אם הוא נופל, הוא יחזור לאותו מקום גבוה. וזה אחד הדברים שארג'ונה שואל את קרישנה בפרק השישי. מה קורה לאדם שהתחיל, עשה כברת דרך אבל מעד. ואז קרישנה עונה לו, בגלגול הבא הוא יגיע לאותו מקום שממנו התחיל. זאת אומרת, הוא יתחיל מאותו מקום שאליו הוא הגיע לפני המעידה. מהתודעה הגבוהה. כי זה שלו. כיוון שהתודעה התעוררה, גם אם יש ירידה, אי אפשר לכסות את ההתעוררות של התודעה. ובאופן מעשי חווינו בהרבה אנשים, נפילות רוחניות, והרבה פעמים, דווקא לקראת המוות, שמצאו מחלה או משהו, ואז הם ידעו שהם חייבים, כל הידע הרוחני עלה. זו תופעה שעל הרבה אנשים ראינו אותה. שהם חזרו לתודעה מלאה, לתודעה רוחנית מאד עמוקה.

תלמיד ג': מי זה שמשפשף את הצנצנת?

דורית לובן: שאלה מאד יפה. מי משפשף ומנקה את הצנצנת? חלק מזה זה הרצון של היהלום, 50 אחוז, ו-50 אחוז זה החסד.

תלמיד ג': ליהלום יש השפעה על הצנצנת?

דורית לובן: כן, כן. מה ההשפעה של היהלום על הצנצנת? ההתעוררות שלו לידיעה שהוא יהלום.

תלמיד ג': הוא לא יודע את זה?

דורית לובן: לא. בגוף אדם יש אפשרות לדעת את זה. זה החופש התודעתי. בגוף אדם אנחנו יכולים לדעת, "אני נשמה רוחנית". בגוף של כלב אין בכלל שאלה של ידיעה כזו. כשאני יודעת שאני נשמה רוחנית, וזה בזכות הארה. שיבוא מישהו ויגע בו, ויעיר אותו לידיעה הזו, "אתה יהלום", היהלום יתחיל להגיד, "אני רוצה להאיר", ואז הוא יתפלל, ואז עושים את העבודה.

תלמיד ג': אמרת חמישים אחוז, מי זה החמישים אחוז השני?

דורית לובן: חברנו הטוב, בצורה של גורו, זה חסד, החסד האלוהי. כשאנחנו מדברים על התנקות, אז אנחנו רוצים אבל אנחנו לא יכולים לעשות התהליך, החסד עושה את זה. תפילה, בקשה, הרצון הטוב של… החסד הטוב.

תלמידה ט': גם התרגול עושה את זה.

דורית לובן: כן, אבל מה זה תרגול? תרגול זה לשלוף את הלכלוכים? או תרגול זה ללמוד להיות תלוי באמת בחסד? בעצם התרגול של בהקטי זה ללמוד להיות תלוי בחסד. בדרך כלל בעולם הזה התודעה שלנו זה "אני העושה", אז מה אני אעשה עכשיו כדי לנקות את עצמי? מה לעשות? מה לעשות?

תלמיד ד': רגע, התרגול זה לא הרצון?

דורית לובן: רצון זה לא תרגול. רצון זה רצון, ותרגול זה תרגול. אתה יכול לתרגל לרצות יותר. זה תרגול אפשרי.

תלמידה ג': אז כל מי שנמצא פה בחדר היה אינספור פעמים בגוף אדם?

דורית לובן: סביר להניח שהיינו כבר הרבה פעמים בני אדם. אנחנו הרבה זמן בעולם החומרי וסביר להניח שכל מי שנמצא עכשיו בגוף אדם, הוא כבר היה בגוף אדם. למרות שיש אנשים שנראה שהגיעו זה עתה הגיעו מגופים מאד אחרים. אבל באופן כללי כולנו נאורים וזכינו הרבה פעמים בגוף אדם. ועוד יותר עמוק מזה, סביר להניח שלכל אחד מאיתנו היה איזשהו מגע קודם עם משהו רוחני ויש לנו משיכה רוחנית.

תלמידה ג': חייב להיות לכולם לא? לכל הנשמות.

להיות קדוש

דורית לובן: לא. יש נשמות שאין להם משיכה, אנחנו מקווים שיהיה להם. זה קצת תלוי בך, תמר. זה תלוי בכל אחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לעורר. זה כמו מחלה מדבקת, חיים רוחניים. למי שיש קצת רוחניות, כמו שאמרנו, יכול לגעת ולהתחיל חיים רוחניים למישהו אחר. כמו שאנחנו יכולים להתחיל חיים רוחניים לתאים שלנו, אנחנו יכולים להתחיל חיים רוחניים לאחרים מחוץ לגוף שלנו.

תלמידה ב': אבל אמרת שקדושים עושים את זה.

דורית לובן: נכון, אבל כל אחד מאיתנו יכול להיות קדוש. אם הוא ייתן חסד אז יקראו לו קדוש.

תלמידה ב': כן? אפילו אם אנחנו נפולים?

דורית לובן: כן, הרעיון הוא שאומרים קדושים, זה שהם באמת לוקחים את זה על עצמם. אבל עקרונית כל אחד יכול להתחיל משהו למישהו. לעורר את התודעה הרוחנית של מישהו.

תלמידה י': זה משנה מה התודעה של מי שנתן לך את זה?

דורית לובן: זה יכול לשנות, אבל בו זמנית, בגלל שההתחלה היא כל כך ראשונית, אז כל התחלה ראשונית היא טובה. אם את מקבלת את זה ממישהו שהוא מאד מודע אז זה מאד עמוק. אנחנו מדברים על זה שאנחנו לא הגוף הזה, זה שוקע לאט, לאט, אנחנו מקבלים משהו מזה. אבל כאשר מישהו שהוא מאד realized אומר את זה, אז זה עמוק. יש את הסיפור הזה, אני לא בטוחה מי הגורו שאמר את זה, שמעתי גם כמה גרסאות לגבי מי היה הגורו המפורסם שעשה את זה, על כל פנים היה ילד חולה בסוכרת, אסור היה לו לאכול מתוק וללא הבדל כמה הרופאים הזהירו אותו והפצירו בו, הוא לא יכול היה להתאפק, כל פעם חזר לאכול משהו מתוק. אז האימא החליטה שהיא תלך לגורו, שהגורו יגיד לו. היא הלכה לגורו, והגורו אמר, "תחזרי בשבוע הבא, אני אדבר איתו עוד שבוע". כעבור שבוע היא חזרה עם הילד ואז הגורו אמר, "מהיום והלאה אתה לא תאכל יותר ממתקים". והילד הפסיק לאכול ממתקים. האימא מאד שמחה ואז היא חזרה אל הגורו להגיד לו תודה ושזה באמת עבד, ואז היא שאלה אותו, למה לא אמרת את זה לפני שבוע? מה קרה? מה ההבדל, למה לא אמרת את זה לפני שבוע? ומה הגורו אמר? "לפני שבוע, עוד אכלתי ממתקים".

תלות זו האחריות היחידה

תלמיד ד': אם אפשר להתעכב עוד הפעם על העניין של הרצון והחסד כי זה נראה לי כמו בריחה מאחריות. דיברנו על תרגול, אם התרגול מגיע מחסד או מרצון.

דורית לובן: אחד הדברים שאנחנו לומדים במהלך התרגול שגם הרצון שלנו מאד קטן ועלוב, ולא מספיק, אבל בגלל שאנחנו מכוונים את עצמנו לחסד, אז הרצון גדל. למעשה המושג רצון, הוא מושג רחב. המילה היא שְׁרַדְהַה. המושג שְׁרַדְהַה זה אמון, רצון. בהתחלה יש לנו רצון מאד קטן כי הוא התעורר ממגע ראשוני. רצון הוא סוג של אמון, שיש משהו, אולי זה ייתן לי משהו שאין לי. אולי פה אני אקבל מענה לשאלות שאני שואל, אולי פה אני אקבל מענה למצוקה שאני חווה. מן אמון ראשוני מאד קטן, שיש בזה משהו. מה האמון הראשוני הזה עושה? הוא מביא אותנו לחפש דרך. השלב הבא שקורה, שהאמון הראשוני הזה מביא אותנו לחברה של אלה שיש להם את זה. ולשלב הזה קוראים סָאדְהוּ סַנְגַה, התרועעות עם קדושים, או התרועעות עם מי שיש לו ידע רוחני, כי יש לנו אמון ראשוני. אתה יכול להגיד רצון רוחני, אתה יכול להגיד אמון. אמון שפה אני אקבל מענה לצורך שלי. ואז האמון הזה בהתרועעות של אנשים, אנחנו יושבים פה ומדברים בהגווד-גיטה, זה מעורר את הרצון, מעורר את האמון. ומה השלב הבא אחרי שהאמון/רצון מתעורר, מה קורה? אנחנו רוצים להתחיל לתרגל. ואז אנחנו מתחילים לתרגל. מה זה התרגול? התרגול הוא איזושהי עשייה חיובית על בסיס קבוע. אנחנו באים לפה ושומעים בהגווד-גיטה, זה תרגול, אולי נתחיל לעשות ג'פה, זה תרגול, לשיר זה תרגול. להתחיל לתרגל תרגול חיובי שיתחיל לעורר את התודעה לחיים רוחניים. ואז מתחיל השלב הבא שנקרא אַנַרְתַה ניבְריתי. להיפטר, או הניקיון של האַנַרְתוֹת. מה זה אַנַרְתוֹת? אנ- ארתה. אַרְתַה זה הדבר הרצון, אַנָארְתַה זה הדבר הלא רצוי. להיפטר מכל מה שלא רצוי בלב. מה לא רצוי בלב? קנאה, חמדנות, שנאה, עוינות, אנוכיות, לא חסר. לכל אחד מאיתנו יש את המקומות שלו, ממה הוא רוצה להיפטר. כי כל אחד מותנה שונה. מכל ההתניות. אַנַרְתַה ניבְריתי בסופו של דבר אגו ניבְריתי. זה להשתחרר מהאגו. וזה תהליך ארוך. אתה שואל, איפה הרצון ואיפה החסד? אני רוצה להשתחרר מאגו, אני רוצה להשתחרר מקנאה, מתחרותיות,מאגוצנטריות, מאינטרסנטיות, אני רוצה, מה עכשיו? איך אני אעשה את זה? איך זה יקרה? איך אני אתרגל את זה?

אני אתרגל לראות אנשים ולהגיד "לא, אני לא מקנא בהם"? אני יכולה לתרגל, לתת להם מתנות, כל פעם שאני מקנא אני אתן למישהו משהו. סיפרה לי מישהי שתרגלה את זה.

תלמיד ד': האם הלמידה, התרגול, הסָאדְהוּ סַנְגַה, השימוש באינטליגנציה, כל הדברים האלה, זה משהו שבא מבפנים, הרצון שמתעורר זה תולדה של האגו? או….

דורית לובן: לא, אני לא מדברת על אגו. בזכות העשייה הזו, מתנקה הצנצנת ואתה יותר ויותר רואה את העצמי הרוחני, אתה יותר ויותר משתקף כפי שאתה באמת. ואז אתה זוהר יותר, מאמין יותר, רוצה יותר, אבל אתה צריך להבין שכל התהליך הזה נעשה בחברה של חסד. אני מנסה להסביר שלהיתלות בחסד זה לא חוסר אחריות אלא זו האחריות היחידה שאנחנו מסוגלים לה. כי אני לא יכולה בכוח הזרוע לנקות את הקנאה. אני יכולה לרצות, אני יכולה להתפלל, אני יכולה לבקש ואז זה יתנקה.

תלמיד ד': זה נראה כמו שני כוחות שבאים משני מקומות שונים, אחד בא מלמטה שזה הרצון והחסד.

דורית לובן: הרצון שלך זו החוויה העצמית שלך היותר מלאה שלך את עצמך. ואז אתה עוד יותר רוצה והטעמים הרוחניים נעשים יותר מובהקים ואתה רוצה לוותר על הטעמים הנמוכים. הרצון הוא מהותי לנשמה. קודם גד שאל אם היהלום רוצה. היהלום הוא מטבע של רצון. זה לא יהלום חומר, זה יהלום רוצה. הנשמה רוצה, הנשמה אוהבת, הנשמה נותנת, הנשמה מאושרת או סובלת. זה אני. היום אני חווה אושר, שמחה, צער, נתינה, לקיחה, היום אני חווה את כל זה דרך האגו, דרך המעטה של האגו, ולכן אני מזדהה עם סבל, שמחה וצער ששייכים לאגו, לתפיסה האגואית שלי. אבל במקור אני זו שרוצה, וכשאני מנקה את הצנצנת, אז הרצון המקורי נחשף, זה האור, הרצון המקורי, האמונה הראשונית, האהבה המקורית, זה נחשף. אז בחברה נכונה אנחנו מתנקים. הרצון והחסד פוגשים יחד לנקות את הכלי ואז אני נעשית יותר ויותר צלולה, לעצמי ולעולם.

מקור החסד

תלמיד ד': אז החסד כל הזמן נובע בתהליך?

דורית לובן: החסד הוא ישנו כל הזמן, הוא מאד פרסונאלי בו זמנית. זה לא איזו מאסת אנרגיה אלא מערכת יחסי גומלין עם מקור החסד. לכן זה יחסים. החסד מזמין אותנו ליחסים, יחסי אהבה. כמידת התמסרותנו, כך אנחנו חווים יחסים.

תלמיד נ': אבל יש מידה מסוימת של חסד שנופל כמו גשם על כולם.

דורית לובן: כן, יש מידה מסוימת של חסד כזה אבל ככל שתזמין אותו יותר תוכל ליצור איתו יחסים אישיים. זה לא שהוא לא אוטומטי, הוא לא מכני, זה שהוא על כולם זה לא אומר שהוא מכני, הוא עדיין יכול להיות פרסונאלי.

להכיל את הכאב

תלמיד נ': הנשמה לא יודעת סבל? אין סבל בנשמה? מה עם סבל הפרידה?

דורית לובן: הנשמה לא יודעת סבל. סבל, או אי סבל, עלינו להגדיר את המילים. הנשמה אוהבת, הנשמה חווה אהבה, באהבה יש את כל מגוון הרגשות. סבל, שוב, זה עניין של הגדרה, אבל אם אנחנו מבדילים בין סבל וכאב, שסבל מתחיל איפה שאנחנו לא מסוגלים להכיל כאב, אז סבל זה מקום שבו אנחנו מרגישים סובלים. מגדירים את עצמנו כסובלים, כקורבן, כחסרי אונים מול הכאב האינסופי שגדול עליי. למשל המושג פָּארַדוּקַה דוּקי, המילה דוּקַה, מה זו המילה דוּקַה, דוּקי, בסנסקריט?

תלמידים: סבל.

דורית לובן: סבל. ואומרים שהקדוש הוא דוּקי, הוא סובל את סבלו של האחר. אז אפשר להגיד, מה שווה להיות קדוש, הוא סובל.

תלמיד נ': הוא יכול להכיל את זה.

דורית לובן: כן. לא רק שהוא יכול להכיל את זה, זה הטבע האהבה. אם אתה אוהב, אכפת לך, אז אתה גם כואב. זה בלתי נמנע. אתה לא יכול לומר: "אני אוהב בלי כאב. אני לא מוכן להיכנס לשלב הזה, עד לכאן". זה לא אהבה, כי באהבה באופן טבעי, אם אכפת לך ממישהו, אז באופן טבעי יכאב לך אם כואב לו. יכאב לך געגועים, אבל גם יכאב לו, יכאב לך. אז זה בלתי נמנע, אבל זה לא סבל חומרי.

בהקטי זה תלות מוחלטת

תלמיד ר': אם אין בידינו בכלל את האפשרות לעזור לו, למישהו.

דורית לובן: אז אתה יכול להתפלל עבורו. חיים רוחניים מלמדים אותנו להיות מאד, מאד תלויים. אפילו הרצון שלנו, אנחנו מבינים שאנחנו מתפללים שיגדילו אותו כי אנחנו תלויים. בכוחותינו האנושיים, האישיים, אנחנו יכולים מעט מאד. וזאת ההבנה של תהליך הבהקטי. זה נראה מאד חסר אונים, וזה נראה מאד לא הרואי. יוגי, לוחם, בכוחות עצמו, מפתח כוחות, עושה. אבל בהקטי היא מאד, מאד בלתי נראית ויש פשטות מאד גדולה. היא בלתי נראית במובן הזה שאנשים שיש להם בהקטי הם לא נראים…הם יכולים להיראות לפעמים, אם יש את העיניים המתאימות, אבל זה לאו דווקא שהם יהיו בולטים. כי הטבע הוא של תלות מוחלטת. יכולים אפילו לתפוס אותם כחלשים ברמה הראשונית כי התלות המלאה הזו, המוד הוא יותר של ילד שתלוי בהורה. פרבהופאד אומר איך לעשות את הגַ'פַּה, כמו ילד שמתחנן לאימא. אז המוד הוא של תלות וזה מוד שמאד קשה לנשמה המותנית.

תלמיד ד': כל רַסַה המוד שלה זה תלות?

דורית לובן: כל רַסַה המוד שלה זה תלות, רַסַה זה  כבר הרבה יותר עמוק. [מצב] של תלות מוחלטת ומשם האהבה הטבעית עולה. תלות מלאה בחסד. זה התמסרות. אני לבדי לא יכולה לעשות כלום בעולם הזה. אפילו אם נראה שאני עושה. בהדרגה  נלמד, כמו שנאמר פה, הנשמה לא הורגת ולא נהרגת, אז גם אם מישהו מיומן בהרג, זה לא הוא. אז רק צריך ללמוד את המציאות ואז נלמד להיות מאד תלויים. כי להרוג זה לא בעיה. אם יש לך גוף מתאים, הוא יהרוג. אם יש לך גוף לא מתאים, אז תעשה משהו אחר, אבל הנקודה היא שזה לא אתה. זה הגוף שפועל, אבל אם אתה הופך את זה ליוגה, ולומד להיות תלוי בכל מעשיך, אז תרוויח את המציאות הרוחנית, אז תתחבר באהבה לאלוהים. התהליך הוא בעצם לפתח תלות. וזה מאד לא פשוט לנשמה המותנית. כי הנשמה המותנית מחזיקה. אם אני לא אדאג לעצמי, מי ידאג לי?

תלמיד ר': אף אחד.

דורית לובן: אף אחד, כל אחד מעוניין בעצמו, אולי יהיו כמה שידאגו לי אולי לא, כל אחד… הטבע שלנו זה להחזיק בעולם הזה. ולהרפות ולראות שיש מישהו שדואג במלוא מובן המילה, לחלוטין, זה תהליך לא פשוט שדורש בניית אמון. שדורש רצון, זה התהליך שאנחנו עוברים, ללמוד לחיות בלי שום אחיזה, מתוך רפיון מלא, מתוך תלות מלאה.  זה תהליך גדול, זה לא פשוט, אבל זו ראיית המציאות, זה קורה איך שלא יהיה. איך שלא יהיה אנחנו לא העושים, אנחנו רק צריכים ללמוד לראות את זה.וכשנלמד לראות את זה, שלא נזדהה יותר עם ה"אני העושה", נוכל לעשות את אותו דבר מבלי לעשות. זה מה שעוד מעט קרישנה ילמד את ארג'ונה. להילחם מבלי להילחם. לעשות מבלי לעשות. עשייה ללא עשייה. קארמה ואקארמה. וזה התהליך הגדול. אז גם רצון, אנחנו לומדים בהדרגה שהוא קטן אבל בחסד, או אם נתרועע עם מי שיש לו רצון גדול, איכשהו נקבל רצון גדול. איכשהו נתעורר, נתנקה, משהו יתנקה ואז האור המקורי, הרצון המקורי בהדרגה ייחשף.



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר