באחד המוספים הרבים של עיתון 'ידיעות אחרונות' בחג הפסח – דנו בערך החירות. כמה פסיכולוגים ניסו להסביר שלמעשה חירות אמתית אינה קיימת, אלא בראשינו בלבד. טענתם הייתה שאנו רוצים להיות חופשיים ולעשות רק מה שבא לנו, אך לצערנו, תמיד החברה תכתיב את אילוציה וכך לעולם לא נוכל להיות חופשיים (דבריהם מבוססים בעיקרם על 'עקרון העונג' אל מול 'עקרון המציאות' של פרויד). הם המשיכו וטענו שחירות זו מקורה בבריחה ולמעשה הנה משעבדת אותנו לפחד וחרדה ואינה מעניקה לנו את החופש אשר לו אנו כמהים.

לאורך כל הכתבה חיכיתי לתפנית, כל הפסיכולוגים דיברו ותפסו 'חופש' כרצון להיות עצמאי ולא תלוי באיש ובדבר. הם אפילו ציינו שמכיוון שאנו חפצים בחופש כזה אפילו מוסד הנישואין נשחק, הרצון לחופש מוחלט לפי דבריהם, מונע מאיתנו לאהוב – מכיוון שאיננו רוצים לשים את טובת מושא אהבתנו לפני טובנו אנו.

אני תופס את ערך החירות בצורה שונה לגמרי, איני מאמין שלעשות רק מה שבא לי, או במילים אחרות להשתעבד לחושי, לדחפיי ולפחדיי – פירושם חירות. צודקים אותם פסיכולוגים שטוענים שחירות כזו לא קיימת, אך מאידך הם אינם מצביעים כלל וכלל על דרך אחרת היכולה להובילנו אל החופש.

למזלי, התפנית לה קיוויתי אכן הגיעה. ד"ר יאיר כספי מהמכון לחקר הפסיכולוגיה ביהדות סיכם את הכתבה. הוא טען שהיהדות תופסת בצורה שונה לחלוטין את מהות החופש. לטענתו, הפסיכולוגיה המערבית מעודדת אותנו להגשים את כל תשוקתנו, להעצים את האגו ואת המרדף אחר סיפוק החושים. ומנגד, עומדת היהדות, אשר מבקשת מאיתנו להשתחרר מכל אותם דברים שאליהם המערב דוחף אותנו. החירות ביהדות לדידו, היא דווקא, קבלת הסמכות, היא הרצון להשתייך לתכנית עליונה ולפעול מתוך תחושת שליחות. חירות אמתית לפי מילותיו, הנה להגשים את ייעודנו.

קדושת המעשה
האמת היא שמאוד הזדהיתי עם דבריו. אולי הייתי מנסח אותם באופן קצת שונה, אך גם לפי הבנתי היהדות מכוונת אל עבר אותה חירות אשר מושגת בצורת ייעוד וקבלת סמכות. מילותיו של ד"ר יאיר כספי החזירו אותי אל מאמרו הנפלא של מרדכי מרטין בובר 'חידושה של היהדות' (עליו כתבתי מאמר באתר זה והזכרתי אותו במאמר נוסף).

אלו הן מילותיו של בובר עצמו: "עוד מוצא אתה שעוד מימי קדם לא עמדה האמונה במרכז הדת היהודית אלא המעשה. והוא מן הסתם ההבדל היסודי שבין מזרח למערב: לאיש המזרח המעשה הוא המכריע ולגבי איש המערב – האמונה היא הקשר העיקרי שבין האדם לאלוהיו."

בובר אשר קורא ליהדות לחזור מזרחה, אל שורשיה, רוצה שהיהדות תתבסס על מעשים ולא על אמונות. כלומר דרך עשייתנו היומיומית נוכל להתחבר לאלוהים. "נכון הדבר, הנביאים טענו, כי כל פולחן הבל הנהו, אך הם לא באו להקל על חיי הדת, אלא להחמיר אותם, לעשותם אמתיים ושלמים, הם באו להכריז על קדושת המעשה." בובר רוצה להעלות את כולנו לדרגת הנבואה, רק כאשר נגיע אליה נוכל להיות חופשיים. הנביאים הגיעו לדרגתם בעקבות התמסרות מוחלטת, מתוך הקדשת כל מעשיהם עבור אל. בובר מצטרף להזמנתם של הנביאים ומזמין גם אותנו. כלומר, לא רק יחידי סגולה יכולים להתמסר לאל, הנביאים תמיד הזמינו את הציבור בכללותו להצטרף אליהם. שלב הטוהר והשלמות של בובר אשר בו נוכל להיות "אנשים מוחלטים כפי שדרשו הנביאים", מבוסס על קדושת המעשה, כלומר על ביצוע כל פעולה ופעולה כמנחה לאל.

"ברם כל הסוברים שהכוונה היא למצוות אנשים מלומדה או לטקס חסר טעם ותוך, אינם אלא טועים; הלוא בעצם כל מעשה, ואפילו הפעוט שבהם, שלכאורה חסר-עניין הוא, מתכוון כלפי האל, והמימרה המאוחרת "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" שרירה כבר כאן במלוא משמעותה."

בובר הולך רחוק יותר מפולחן ומצוות אשר ניתן לבצעם מתוך רצון לגמול, משמע מניע אנוכי. בובר החותר במאמרו "אל רעיון האחדות" האידאי והנשגב, יודע שעל מנת לקיימו דרושה התגברות על אנוכיות. דרך אפשרית לכך היא התחברות לאל אישי על ידי הקדשת המעשים לו. כאשר אנו שמים את האל במרכז אנו יכולים לגבור על זווית ראייתנו האנוכית והצרה ולפעול למען האל והכלל – למען אידאל נשגב המביאנו אל עבר הייעוד והחירות.

מכיוון שאלוהים הוא השלם המושלם, טובתו היא גם טובתנו האמיתית, והתמסרותנו לו היא חירותנו. בובר יודע שוויתור כזה על אנוכיות כפי שהנביאים מבקשים מהעם הוא נדיר לביצוע, הוא הרבה מעבר למה שהדת הארצית מבקשת מחסדיה. לכן, בנוסף הוא גם מלמד אותנו היכן ניתן לפגוש בטוהר שכזה, "אכן כאן ניתן לָמַעשה שפע של גבורה ורוממות, שאין אנו מוצאים כמותן אלא ברליגיוזיות ההודית הקדומה."

בהגווד-גיטה
לכן, הבה ונלך לבהגווד-גיטה, פנינת החכמה של "הרליגיוזיות ההודית הקדומה." וננסה ללמוד ממנה על "קדושת המעשה" של בובר.

הבהגווד-גיטה דנה רבות במדע הפעולה; מהי פעולה נכונה? מהי פעולה אסורה? איזו פעולה משעבדת אותנו ואיזו משחררת? מדע הפעולה הוא מדע מורכב, אפילו אָרג'וּנה לוחם הצדק העניו והמשכיל מתבלבל ושואל, "… מדוע ברצונך לגוררני למלחמה נוראה שכזו, אם סבור אתה שתבונה עדיפה על פעילות תועלתנית? תבונתי מתבלבלת לנוכח הוראותיך כפלות המשמעות… " (ב.ג. 3.1-2)

לאחר שלמד שהוא נבדל מגופו, ולאחר שנדרש לוותר על מניעיו האנוכיים, אָרג'וּנה עדיין מתקשה להבין את חובתו. הוא חושב שחובתו היא "חומרית", לכן מעדיף לפרוש ממנה ולפנות ליער על מנת לחיות "חיים רוחניים". אך פרישה ליער יכולה אף היא להיות חומרית ומשעבדת, משמע, מושתתת על מניע אנוכי. הגיטה מלמדת את אָרג'וּנה איך אפילו בשדה הקרב הוא יכול להיות יוגי מושלם.

לארג'ונה נאמר, "לא ההימנעות מפעולה לבדה משחררת מתגובה, גם לא ההתנזרות לבדה מביאה לשלמות." (ב.ג. 3.4) הימנעות מפעולה, גם היא סוג של פעולה שאף יכולה להגביר את זיקתנו לחיי החומר, ואילו התנזרות מטעמי יוקרה וכבוד או מטעמי נוחות בוודאי שלא מביאה לשלמות. לפני הגיטה אָרג'וּנה היה לוחם וגם לאחריה הוא נשאר כזה, מבחינה חיצונית שום דבר לא השתנה. אך השינוי העמוק טמון במצב תודעתו. לפני שיחתו עם מורו הרוחני שיקוליו ולבטיו נבעו ממקום אנוכי. הוא חישב מה ירוויח או יפסיד. לאחר תֹם השיחה, תם גם בלבולו של אָרג'וּנה, הוא גבר על כל שיקול אנוכי והתמסר לאל בכל ליבו.

דרך המורה
"מי שאינו מתעב, גם לא חומד את פירות מעשיו, נחשב למתנזר תמיד. הו אָרג'וּנה גיבור חיל, מאחר שהוא פטור מכל שניות, הרי שהוא גובר בקלות על השעבוד החומרי, ושרוי בגאולה שלמה." (ב.ג. 5.3) ההתמסרות והגשת השירות האוהב לאל, מביאים לסיפוק עצמי כה גדול אשר מכבה את אש התאווה. במצב שכזה, אין שום בעיה לא לתעב ולא לחמוד. אך השאלה המתבקשת היא, כיצד ניתן לדעת שמעשינו הם אכן ראויים בפני האל? או במילים אחרות, אם אנו באמת רוצים "למצוא חן בעיני האלוה", כדברי ספר הכוזרי עלינו לפעול עבורו, אך כיצד נדע שאנו באמת עושים את רצונו?

"פנה למורה רוחני ונסה ללמוד ממנו את האמת. חקור אותו בכניעות והגש לו שירותך. מי שהגיעו להגשמה רוחנית יכולים להקנות לך ידע, כיוון שחזו באמת." (ב.ג. 4.34)

מפסוק זה ניתן ללמוד רבות. הפנייה למורה רוחני בראש ובראשונה מרככת את האגו. אנו לא יודעים הכול, אנו לא הכי מוצלחים, אנו צריכים עזרה. פנייה שכזו מוסיפה לנו הרבה ענווה שהיא מצרך חשוב מאוד לרוצה להתקדם בחיים רוחניים, לרוצה להיות חופשי באמת. כל עוד האדם חושב עצמו לגדול וחשוב, משמע, מלא גאווה, כיצד יוכל לבסס יחסים ראויים עם הגדול האמיתי? היחסים איתו אפשריים רק ברגע שמקבלים שהוא גדול ואנו קטנים, הוא השלם ואנו חלקיקים. הוא אדון ואנו משרתים. לכן ענווה היא מצרך כה חשוב בדרך לאלוהות, המאפשר לנו לצאת מהמרוכזות העצמית בה אנו שרויים.

בנוסף הגיטה מבקשת מאיתנו שנחקור את המורה בכניעות, פירושו של דבר שלא נקבל דברים בצורה עיוורת. עלינו לחקור ולשאול, אך מתוך ענווה ולא ברוח של התרסה. עלינו להגיש למורה את שירותנו, כלומר לעזור לו בתכניותיו. מכיוון שהוא חזה באמת הוא יכול ללמד אותנו עליה. ראשית, הגיוני הדבר שנוכל ללמוד על משהו רק ממישהו שיודע את הנושא הנ"ל. כאשר אנחנו רוצים ללמוד רפואה אנו נלך למוסד לימודי מוכר אשר מסמיך רופאים. לכן, גם כאשר אנו רוצים להבין את מדע האלוהים אנו צריכים ללמוד ממורה שבקי במדע הזה. אי אפשר לכפות על אלוהים להתגלות בפנינו, אך כפי שדנו רבות באתר זה, אלוהים הנו מסור מאוד לאוהביו. המורה הרוחני מאוד יקר לאל, ודרך המורה האל חושף את עצמו גם עבור התלמידים.

הדרך לאל עוברת דרך המורה הרוחני, או דרך הנביא אשר נותן לנו את הכלים הרלוונטיים לנו, ומכוון אותנו על בסיס הכתבים ועל פי נטיות לבנו לדרך הטובה עבורנו. דרך שבה על-ידי תהליך הדרגתי נוכל להתחבר מחדש לאל ולוותר על מניעינו האנוכיים. אך כיצד נדע שאכן פגשנו במורה אמתי, הרי שרלטנים ישנם המון ובכל פינה?

ראשית, מורה רוחני חייב שיהיה לו מורה רוחני, כי אחרת אין ביכולתו וביכולת חושיו הבלתי מושלמים להבין את המושלם. לכן הוא צריך להשתייך לשושלת הוראה מוסמכת העוברת מדור אל דור ומקורה באל עצמו. מורה רוחני אמיתי הוא כזה אשר רואה את עצמו כמשרת של מורו ומשרת של תלמידיו – הוא זה העוזר להם להתקדם מבחינה רוחנית. שרילה בהַקְתיסידְדְהָאנְתַה סַרַסְוַתי מגדולי המורים הרוחניים בהודו של תחילת המאה שעברה, מסביר במאמרו 'יותר עניו מגבעול של עשב' את דרך הענווה המשחררת אותנו משעבודנו לחומר ומצעידה אותנו אל עבר החירות:

"אלה הנתונים להנאות חומרניות לא יכולים, לעולם, להיות ענווים. הנשמה, במצב של שעבוד, מזדהה עם הגוף הפיזי ועם התודעה החומרית. שגיאה זו גורמת לנשמה הכבולה להיות קשורה לדברים של העולם הזה כאילו הם תורמים לרווחתם של הגוף והנפש. לגבעול העשב, באותו האופן, יש קשרים ענווים משלו עם סביבתו הפיזית. מצד אחד הוא לא עומד בדרכם של אחרים, ומצד שני, הוא משלים עם זה שדורכים עליו בלי כל מחאה. ניתן אפוא להתייחס לעשב כסמל הענווה בין כל האובייקטים של העולם הזה. אבל, בכל זאת, יש לו מעמד משלו בעולם הזה ולו רק לשמש דוגמא של ענווה לאחרים. אבל הנשמה לא יכולה לתבוע שום מקום, גבוה או נמוך, בעולם הזה. הנשמה במצבה הכבול לא מבינה עובדה זו. הנשמה הכבולה, בהתאם, מאמינה שקשריה עם הדברים והדאגות של העולם הזה הם אמתיים. האדם לא יכול להיות באמת יותר עניו מעלה העשב כל עוד הוא מכיר בצורכיהם של גופו ונפשו. הוא יכול רק להתיימר להיות כזה."

או במילים אחרות, כל עוד האדם מרוכז בעצמו וברצונותיו הוא נשאר משועבד לחומר וחירותו נשללת ממנו.

ידע עולה – ידע יורד
פעמים רבות בשיחותיי השונות אנשים אומרים לי שהם מעדיפים לצעוד עם המדע מכיוון שהמדע הוא עניו. הוא לא טוען שהוא יודע הכול, אלא הוא חוקר ומנסה לגלות, בעוד שהדת טוענת שהידע כבר טמון אצלה. ראשית, אני חושב שדת ומדע אינם עומדים בסתירה ויכולים לשלב ידיים ולהצעיד את האנושות קדימה. הסתירה בניהם מצויה אך ורק בדרך המחקר, או דרך קבלת הידע.

נניח שלאֵם יש שני בנים, האחד אומר לה: "אמא יקרה, בגלל ענוותי, אני מטיל ספק בהכל, אפילו בך אין לי אמון מלא. אני עניו, אולי לעולם לא יהיה לי ידע מושלם, אך בכל זאת, אני יוצא לחפש ולחקור אחר זהותו של אבי." הילד השני פונה לאמו ואומר: "אמא יקרה, אני מקבל אותך כסמכות, הבה ואמרי לי, מיהו אבי?"

שתי שאלות עולות מדוגמה זו, ראשית מיהו הילד העניו? זה אשר מקבל את סמכות אמו או זה אשר אינו נותן בה אמון? שנית, למי משניהם יש סיכוי טוב יותר לדעת את זהות אביו? ללא סמכותה של האם, אפשר לנדוד בכל הארץ ולשאול "אולי אתה אבי? אולי אתה?" אך איזה סיכוי יש לנו כך למצוא את אבינו? בגלל שאנחנו מוגבלים והאל לא, תהליכנו המוגבל לא יעזור לנו להבין אותו. איזו מן ענווה זה לא לקבל סמכות לעולם? המורה הרוחני אינו טוען שהוא יודע משהו, הוא טוען שמורו יודע והוא רק חוזר על דבריו. רבות דנו בכך שאם יש מתכנן לבריאה אזי לבטח הוא השאיר חוברת הוראות איפה שהוא.

אם כך, קבלת הסמכות מבצעת בנו שתי פעולות; ראשית, אנו מודים באזלת ידינו ופונים לסמכות מתוך ענווה. הענווה מרככת ופותחת את הלב, רק בלב פתוח ורך יכולה להתפתח אהבה. שנית, כל תחום ידע שהוא בתוך עולם החומר מצריך למידה ועזרה מסמכות, אז למה אנו חושבים שאת הידע הרוחני ניתן לרכוש לבד? קבלת ידע בתהליך יורד אשר נובע מהמקור העליון, יכול בהחלט לתת לנו תשובות מושלמות שאינן ניתנות להשגה בתהליך הידע העולה. ידע אמיתי, לפי הגיטה הוא זה אשר סולל את דרכינו אל עבר החירות.

לסיכום
קבלת המורה היא שלב הכרחי בדרכנו להגשמה עצמית, המורה מכוון אותנו לאט ובזהירות על בסיס הכתבים ומראה לנו את רצון האל. "כאשר אדם מגיש לי באהבה ובמסירות עלה, פרח פרי או מים – הריני מקבל את מנחתו." (ב.ג. 9.26) אלוהים אינו זקוק לדבר, אך הוא מקבל את "האהבה והמסירות" שבתוך המנחה. דרך המורה והחומר אנו לומדים את "קדושת המעשה", אנו לומדים כיצד כל פעולה שהיא יכולה להפוך לפעולה רוחנית הגורמת לנו להתעלות מעל אנוכיות ושעבוד, ומחברת אותנו לאלוהים. לאט לאט ובהדרגה המתרגל הופך את כל חייו למנחה. יתכן והוא פחות נצמד לפולחן ומצוות, אך כפי שבובר אמר הנביאים לא ביטלו את הפולחן כדי להקל בחיי הדת אלא על מנת "להופכם אמיתיים".

"כל אשר תפעל, תאכל, תגיש או תחלק, גם כל סיגוף עשה כמנחה לי." (ב.ג. 9.27) בעזרת הפיכת חייו למנחה המתרגל ממשיך להתקדם עד אשר תודעתו ממוקדת כולה באל וליבו גועש מאהבה אליו. או אז הוא יכול לקיים את האידיאל של התנ"ך והגיטה יחדיו, "הגה בי במחשבתך תמיד, היה לדבקי, השתחווה לפני וסגוד לי. אם כל כולך תתמקד בי כך, הרי שתבוא אלי." (ב.ג. 9.34) או בגרסה התנכ"ית, "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים, ו'. ה)

אהבת האל היא החירות האמתית.

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

3 תגובות לפוסט "מורה רוחני – הצעד אל החופש"