ישויות החיים אשר מותנות לטבע החומרי הן מסוגים שונים. יש כאלה ששמחות, יש כאלה שפעילות מאוד, ויש חסרות ישע. ההיבטים הנפשיים הללו הם גורמי התנייתן של הישויות. פרק זה מסביר את כל סוגי ההתניות הללו. ראשית מוסברת מידת הטוֹבוּת. מי שמותנה למידה זו הופך לחכם ממי שמותנים למידות אחרות. הוא אינו מושפע כל כך מסבל חומרי, וחש את עצמו כמתקדם בידע חומרי.

הברהמנה אמור להימצא במידה זו ונחשב למייצגה. תחושת האושר שלו מקורה בהבנה שבמידת הטוֹבוּת הוא משוחרר, פחות או יותר, מתגובות החטא. בספרות הוֵדית נאמר שמידת הטוֹבוּת פירושה יותר ידע, ותחושת אושר רבה יותר.

הבעיה היא שמי שמצוי במידה זו נוטה לחשוב שהוא מתקדם בידע וטוב מזולתו, וזוהי התנייתו. המדענים והוגי הדעות הם דוגמה יפה. הם מתגאים מאוד בידיעותיהם, וכיוון שלרוב שיפרו את תנאי חייהם, הרי שהם חשים אושר חומרי כלשהו. תחושת הקִדמה והאושר שבחיים החומריים קושרת אותם למידת הטוֹבוּת החומרית. הם נמשכים לפעול במידה זו, טוֹבוּת, וכל עוד ממשיכה משיכתם, עליהם להוסיף ולהיוולד בגוף כלשהו בטבע החומרי. מכאן שסיכוייהם לגאולה או להתעלות לעולם הרוחני הם אפסיים. שוב ושוב הם יהפכו להוגי דעות, מדענים או משוררים, ושוב ושוב יסתבכו בסבל הלידה והמוות. רק אשליית הטבע החומרי היא זו שגורמת לאדם לחשוב חיים שכאלה לנעימים.