17.1  ארג'ונה שאל: הו קרישנה, מה מעמדם של מי שאינם מקיימים את כללי הכתובים וממציאים להם עבודת פולחן משלהם? האם הם שרויים בטובות, בלהיטות או בבערות?

17.2  אישיות אלוה העליון אמר: האמונה נחלקת לשלושה סוגים — אמונה בטובות, אמונה בלהיטות ואמונה בבערות — על-פי מידות הטבע שחוברות לנשמה שבגוף. שמע נא עתה על אודות אלה.

17.3  הו בן בְּהַרַתַה, אמונתו של אדם היא תולדת המידות שמשפיעות עליו. נאמר שישות החיים מפתחת את אמונתה בהתאם למידות החומריות שחוברות לה.

17.4  אנשים במידת הטובות סוגדים לאלים-למחצה; במידת הלהיטות סוגדים לדמונים; ומי ששרויים בבערות סוגדים לשדים ולרוחות.

17.5  מי שמתרגלים סיגופים קשים שאינם מומלצים בכתובים, ומבצעים אותם מתוך גאווה ואנוכיות, והם שטופי תאווה וקשורים לחומר, סכלים שכאלה, שמענים את יסודות גופם החומרי כמו גם את נשמת-העל ששוכן בתוכם, ידועים כדמונים.

17.7  אפילו המזון שמעדיף האדם נחלק לשלושה סוגים, על-פי שלוש מידות הטבע. זה נכון גם לגבי הקרבות, סיגופים וצדקה. עתה הקשב להבחנות שביניהם.

17.8  מזון האהוב על השרויים בטובות מאריך את תוחלת החיים, מטהר את ההוויה ומעניק כוח, בריאות, חדוות חיים וסיפוק. מזון כזה הוא עסיסי, שמן, מזין ומביא שמחה ללב.

17.9  מזון שהוא יותר מדי מר, חמוץ, מלוח, חריף, צורב, יבש ושורף — אהוב על אנשים במידת הלהיטות. מזון כזה גורם למועקה, ייסורים ומחלות.

17.10  מזון שהוכן יותר משלוש שעות לפני אכילתו, מזון תפל, רקוב ומצחין, ומזון שמותקן משאריות ומדברים שאינם ראויים למאכל — מזון כזה אהוב על אנשים במידת החושך.

17.11  בהקרבות, זו שמתבצעת על-פי הוראות הכתובים, מתוך חובה וללא ציפייה לגמול, היא מטבע הטובות.

17.12  הו הטוב בבְּהָארַתים, דע כי הקרבה למען רווח חומרי או להאדרת הגאווה היא במידת הלהיטות.

17.13  הקרבה שאינה על-פי כללי הכתובים, ללא חלוקת פְּרַסָאדַם (מזון רוחני), ללא זמרת מזמורים וֵדיים, ללא מתן גמול לכוהנים וללא אמונה, נחשבת במידת הבערות.

17.14  חישול הגוף מתבטא בסגידה לאלוהים, לבְּרָאהְמַנּים, למורה הרוחני ולבוגרים יותר, כגון אב ואם; וכן בניקיון, בפשטות, בפרישות מינית ובאי-אלימות.

17.15  חישול הדיבור מתבטא באמירת אמת ובאמירת דברים נעימים ומועילים, שאינם מסעירים או מעוררים כעס בזולת, וכן בציטוט הספרות הוֵדית בדרך קבע.

17.16  וחישול המיינד מתבטא בתחושת סיפוק, פשטות, רצינות, שליטה עצמית וטיהור ההוויה.

17.17  בשעה ששלוש צורות החישול הללו מתבצעות מתוך אמונה נשגבת, מבלי לצפות לגמול חומרי ולמען העליון בלבד, הן נחשבות לחישול במידת הטובות.

17.18  סגפנות שמניעיה גאווה וחיפוש אחר כבוד, הוקרה והערצה — נחשבת במידת הלהיטות. היא אינה יציבה ואף לא מתמדת.

17.19  סיגופים שמתבצעים בסכלות או מתוך עינוי עצמי, או שנועדו לפגוע ולהרוס אחרים, נאמר שהם במידת הבערות.

17.20  צדקה שניתנת מתוך חובה וללא ציפייה לגמול, בזמן ובמקום המתאימים ולאדם ראוי, נחשבת במידת הטובות.

17.21  לעומת זאת, צדקה שמניעיה ציפייה לגמול, או שאיפה לפירות הנאה, או כזו שמתבצעת מתוך צרות עין, היא צדקה במידת הלהיטות.

17.22  וצדקה שניתנת במקום טמא, בזמן לא מתאים, לאדם לא ראוי או ללא תשומת לב או כבוד הולם — נחשבת במידת הבערות.

17.23  עוד מראשית הבריאה השתמשו בשלוש המילים אוֹםּ תַת סַת לציין את האמת המוחלטת העליונה. הבְּרָאהְמַנּים משתמשים בשלושה סמלים מייצגים אלה במזמורים הוֵדיים ובמהלך הקרבות לסיפוקו של העליון.

17.24  משום כך, מי שחותרים לנשגב ומבצעים הקרבות, סיגופים וצדקה בהתאם לכללי הכתובים — אלה פותחים תמיד ב'אוֹםּ' כדי להגיע לעליון.

17.25  הקרבות, סיגופים וצדקה — את אלה צריך לבצע ללא ציפייה לטובת הנאה ובלוויית המילה 'תַת'. תכליתן של פעילויות נשגבות שכאלה היא השתחררות מהסבך החומרי.

17.26  הו בן פְּרּיתְהָא, האמת המוחלטת היא מטרת מנחת המסירות, ומצוינת במילה 'סַת'. גם מבצעה של הקרבה כזו נקרא 'סַת', וכן כל מעשי ההקרבה, הסיגופים והצדקה, שבטבעם המוחלט מתבצעים לסיפוקו של העליון.

17.28  הו בן פְּרּיתְהָא, כל מעשה הקרבה, צדקה או סיגופים שמתבצע ללא אמונה בעליון הוא בן חלוף. הוא נקרא 'אַסַת' והוא חסר ערך בחיים אלה ובחיים הבאים.