שלב הבְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַהּ, אחדות עם המוחלט, הוא שיא השלמות עבור האימפרסונליסט, בעוד שהפרסונליסט, הדָבֵק הטהור, ממשיך ומתקדם לעבר שירות מסור. מכאן שמי שעוסק בשירות מסור, כמאליו כבר שרוי בשלב הגאולה שנקרא בְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַהּ, אחדות עם המוחלט. שהרי ללא אחדות שכזו, אי אפשר לשרת את העליון. במישור המוחלט אין עוד הבדל בין המשרת למשורת, ובו בזמן, במובן רוחני נעלה יותר, הם גם נבדלים זה מזה.

מי ששבוי בתפיסת חיים חומרית ופועל לצורך עינוג חושים נאלץ לסבול, בעוד ששירות מסור במישור המוחלט פטור מסבל. דָבֵק מודע לקרישנה אינו מקונן עוד ואינו כמה למאומה. אלוהים מלא כולו, וכמותו גם אותה ישות חיים שעוסקת בשירותו ומודעת לו. היא כמו נהר שנוקה מלכלוכיו. מאחר שהדָבֵק הטהור חושב על קרישנה בלבד, רק טבעי שהוא שרוי בחדווה תמידית. אבדן חומרי אינו עוד מקור לצער עבורו, והוא אינו מתאווה לרווח חומרי, מאחר שהוא מסופק כליל בשירות האל. כיוון שהוא מודע למעמדה הנצחי של ישות החיים — להיותה חלקיק של אלוהים שנועד לעסוק בשירותו — הרי שאינו מבקש הנאות חומריות. איש בעולם החומרי אינו נעלה בעיניו או נחות; אין לו ולא כלום עם עמדות זמניות שכאלה, שבסך הכול באות וחולפות. הוא גם אינו מבחין בין זהב לאבן. שלב שכזה, שלב הבְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַהּ, הוא טבעי וקל לדָבֵק הטהור. רעיון ההיטמעות בברהמן העליון ואיבוד הזהות הייחודית נראה לו אז שטני ונתעב, התעלות לכוכבי עדן אינה עוד אלא חיזיון חולף, והחושים נהיים כמו נחש עקור שיניים. נחש ללא שיניו הארסיות לא יכול להרע, ומשול לחושים שמצויים בשליטה. העולם הזה מלא בסבל למי שתודעתו חומרית, בעוד שלדָבֵק, הוא אינו שונה מוַיְקוּנְּטְהַה, העולם הרוחני. אדם בעל מעמד רם בעולם זה אינו חשוב בעיניו יותר מנמלה סתמית. אולם רק בחסדו של שְׂרִי צ'איטניה, שהטיף את דרך השירות המסור לתקופתנו, אפשר להגיע לשלב שכזה.