בהגווד גיטה: פרק 18, פסוק 55
תַתוֹ מָאםּ תַתְתְוַתוֹ גְ'נָֿאתְוָא וישַׂתֵא תַד-אַנַנְתַרַם
מי שבקיא לגמרי במדע של קרישנה זכאי להיכנס למשכנו, לממלכה הרוחנית. אולם היהפכות לברהמן, אין פירושה איבוד הזהות האישית. שהרי שירות מסור פירושו שישנו אלוהים, ישנו דָבֵק, וישנו תהליך השירות. ידע זה נשמר לעד, גם לאחר הגאולה. גאולה כרוכה בהשתחררות מתפיסת חיים חומרית; אותן קטגוריות קיימות גם בעולם הרוחני, וגם אותה זהות ייחודית, אלא ששם זה בתודעת קרישנה טהורה. אין לטעות ולהבין שהמילה וישַׂתֵא, "נכנס אליי", תומכת בתאוריה המוניסטית שבשלב הגאולה נטמעת הנשמה ומתאחדת עם הברהמן הבלתי אישי. לא. כאן פירושה התעלות למשכן העליון, לחברתו של האל, כדי לעסוק שם כפרטים ייחודיים בשירותו. כאשר ציפור ירוקה, למשל, נכנסת לעץ ירוק, היא אינה נטמעת בתוך העץ, אלא נהנית מפירותיו. האימפרסונליסטים נותנים את דוגמת הנהרות שזורמים לים ומתמזגים. ייתכן שהם מפיקים עונג ממצב שכזה, אלא שהפרסונליסט שומר על זהותו הייחודית, כמו יצורי הים. מעמקי הים שורצים ביצורים חיים; לא די להכיר רק את פני הים, דרוש גם ידע מלא על היצורים אשר חיים במעמקיו.
השירות הטהור הוא זה שמקנה לדָבֵק את ההבנה האמיתית על מעלותיו ושפעיו הנשגבים של אלוהים. בפרק האחד-עשר נאמר שהבנה כזו אפשרית רק על-ידי שירות מסור, וזה מאושש עתה כאן; השירות המסור מקנה הבנה על אישיות אלוה וכניסה לממלכתו.
אדם שהתעלה לשלב הבְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַהּ והשתחרר מתפיסות חומריות, אם הוא זוכה ושומע על האל, הריהו מתחיל בשירות מסור. שלב הבְּרַהְמַה-בְּהֻוּתַהּ מתפתח מוכנית על-ידי שמיעה על אישיות אלוה. או אז נעלמת הזוהמה החומרית, כלומר חמדנות ותאווה לעינוג חושים. כשאלה נעלמות מהלב, מתעצמת זיקתו של הדָבֵק לשירות המסור, וזיקה זו מסלקת כל טומאה חומרית. במצב זה זוכה הדָבֵק להבין את אישיות אלוה. גם השרימד בהאגותם מאשש זאת. תהליך הבהקטי, השירות הנשגב, נמשך גם לאחר הגאולה. זה מאושש בוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה (4.1.12): אָ-פְּרָאיַנָּאת תַתְרָאפּי הי דְרּישְׁטַם. שלב הגאולה של השירות המסור מוגדר בשרימד בהאגותם כשיבתה של ישות החיים לזהותה או למעמדה היסודי. מעמד זה כבר הוסבר: כל ישויות החיים הן חלקיקים של אלוהים, ומכאן ששירות הוא מעמדן היסודי, ואינו נפסק גם לאחר הגאולה. גאולה אמיתית היא השתחררות מתפיסות חיים מוטעות.