בוודות — בקַטְהַה אוּפַּנישַׁד ובשְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד — נאמר שאישיות אלוה העליון מקיים ישויות חיים לאינספור. הוא מקיימן במצביהן השונים שהשיגו על-פי פעילותן והתגובות לה. אותו אישיות אלוה גם חי, באמצעות חלקו המוחלט, בלבה של כל ישות חיה. רק הקדושים שרואים את אותו אל מבפנים ומבחוץ, משיגים שלווה שלמה ונצחית.

האמת הוֵדית שלמד ארג'ונה טובה לכל אחד בתבל שחושב את עצמו למלומד גדול, אף שלמעשה הוא נבער מדעת. האל מורה בפירוש שהוא, ארג'ונה, ושאר המלכים שהתקבצו לקרב, הם כולם ישויות ייחודיות לעד. האל הוא מקיימם הנצחי, במצבם המותנה כמו במשוחרר. אלוהים הוא הישות הייחודית העליונה, וגם ארג'ונה, בן-לווייתו הנצחי, ושאר המלכים, הם ישויות ייחודיות נצחיות. גם בעבר הם היו ייחודיים, ולא יחדלו להיות כאלה לעולם. ייחודיותם הייתה בעבר ותמשיך ללא הפרעה גם בעתיד. מכאן שאין לקונן על איש.

קרישנה, בר-הסמכא העליון, אינו מאשש כאן את הרעיון המָאיָאוָאדִי שהנשמה הייחודית, שנבדלת עתה על-ידי מעטה של מָאיָא, אשליה, תיטמע בברהמן הבלתי אישי לאחר גאולתה ותאבד את קיומה הייחודי. גם לא נתמך הרעיון שייחודיות קיימת רק במצב מותנה. קרישנה אומר כאן בבירור שייחודיותו, כמו גם ייחודיותם של השאר, נמשכת לעד, וזה מאושש גם באוּפַּנישַׁדות. קרישנה אינו נתון לאשליה לעולם, ומכאן שדבריו הם בעלי תוקף עליון. אם ייחודיות לא הייתה ממשית, הרי שקרישנה לא היה מדגישה — אפילו בעתיד. המָאיָאוָאדִים ינסו אולי לטעון שהייחודיות שנזכרת כאן אינה רוחנית אלא חומרית. אולם אפילו אם נקבל את טיעונם, כיצד נגדיר את ייחודיותו של קרישנה? לדבריו, ייחודיותו הייתה בעבר ותמשיך בעתיד. הוא אישש זאת בדרכים רבות, ואמר שהברהמן הבלתי אישי כפוף לו. הוא ייחודי-רוחני לעד; כי אילו היה נשמה מותנית בעלת תודעה ייחודית, הרי שהבהגווד גיטה שלו לא הייתה נחשבת לספר בר-סמכא. אדם רגיל, שלוקה בארבעת הפגמים או החולשות האנושיות ([1] חושים בלתי מושלמים, [2] נטייה לשגות, [3] נטייה לרמאות ו-[4] היותו נתון לאשליה), אינו מסוגל ללמד ידע ראוי לשמיעה. הגיטה נעלה מספרות שכזו ושום ספר ארצי לא משתווה לה. אולם אם קרישנה הוא אדם רגיל, הרי שכל חשיבותה אובדת.

המָאיָאוָאדִים גורסים שיחסת הרבים שנזכרת בפסוק זה היא צורנית, ומתייחסת בסך הכול לגוף. אלא שכבר בפסוק הקודם נדחתה התפיסה הגופנית כליל, ומדוע, אם כן, לשוב ולהתייחס לגוף? מכאן שהייחודיות קיימת במישור הרוחני. גדולי האָצָ'ארְיות, כגון שְׂרִי רָאמָאנוּגַ'ה, מאששים זאת. פעמים רבות בגיטה מצוין שרק דְבֵקים של האל מבינים את הייחודיות הרוחנית הזו. מי שמקנאים בקרישנה ומתכחשים לאלוהותו, הרי שהגישה הנכונה לספרות גדולה זו חסומה בפניהם. גישתם דומה במידה כלשהי לדבורה שלוקקת את צנצנת הדבש. ממש כשם שאי אפשר לטעום את טעם הדבש מבלי לפתוח את הצנצנת, מי שאינו דָבֵק לא מסוגל להבין את המסתורין והשגב שבגיטה. זה נאמר בפרק הרביעי. גם מי שמקנאים בעצם קיומו של אלוהים לא מסוגלים להבינה. מכאן שהסבריהם של המָאיָאוָאדִים לבהגווד גיטה רק מוליכים שולל ומסלפים את האמת כולה. שְׂרִי צ'איטניה אסר לקרוא פרשנויות כאלה, והזהיר מפני התפיסה המָאיָאוָאדִית, שהרי אז מאבדים את היכולת להבין את מסתוריה האמיתיים של הגיטה. לו הייתה הייחודיות מתייחסת לעולם התופעות בלבד, לא היה כל צורך במדרשיו של האל. הנשמה הייחודית והאל אינם אחד אלא רבים תמיד. זו עובדה נצחית שמאוששת בכתובים הוֵדיים שנזכרו לעיל.