במגע עם הבריאה החומרית והתרועעות עם מידת הלהיטות, אהבתה הנצחית של ישות החיים לקרישנה הופכת לתאווה. במילים אחרות, אהבת אלוהים הופכת לתאווה, ממש כמו חלב שהופך ליוגורט במגע עם תמרינְדי חמוץ. תאווה בלתי מסופקת הופכת אז לכעס; כעס הופך לאשליה, ואשליה מנציחה את הקיום החומרי. מכאן שתאווה היא גדול אויביה של ישות החיים; היא זו שגוררת את ישות החיים הטהורה ומשאירה אותה כבולה לעולם החומרי. כעס הוא גילוי של מידת הבערות; לכן המידות הנחותות מתבטאות בכעס ובתופעות דומות. מכאן שמי שמתרגל כללי חיים והתנהגות כמומלץ, ובמקום לגלוש לבערות מתעלה מלהיטות לטובות, ומפתח זיקה רוחנית — רק הוא ניצל מההידרדרות תולדת הכעס.

אישיות אלוה התרחב לרבים לצורך חדוותו הרוחנית שמתעצמת לעד. ישויות החיים הן חלקיק מאותה חדווה רוחנית; מכאן שהן ניחנות גם בעצמאות מזערית. אולם בשעה שהן מנצלות לרעה את עצמאותן, ורוח השירות שלהן הופכת לנטייה לעינוג חושים, הריהן נופלות בשבי התאווה. אלוהים ברא את העולם החומרי כדי לאפשר להן להגשים את נטיותיהן התאוותניות. מכל מקום, לנוכח תבוסתן בפעילותן התאוותנית הממושכת, הן מתחילות לחקור על מעמדן האמיתי.

הוֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה פותחת בחקירה כזו — אַתְהָאתוֹ בְּרַהְמַה-ג'יגְ'נָֿאסָא: חובתו של כל אחד לשאול על העליון. העליון מוסבר בשרימד בהאגותם כגַ'נְמָאדְי אַסְיַה יַתוֹ 'נְוַיָאד איתַרַתַשׂ צַ'ה, "הברהמן העליון הוא המקור לכול." מכאן שגם התאווה מקורה בעליון. ומכאן שגם תאווה וגם כעס יכולים להפוך לרוחניים כשהופכת התאווה לאהבת אלוהים, או לתודעת קרישנה — כלומר, כאשר רוצים הכול למען קרישנה. הַנוּמָאן, משרתו הגדול של ראמה, הצית בחמת זעם את עיר הזהב של רָאוַנַּה ושרפהּ לאפר, אלא שבמעשהו הפך לגדול הדְבֵקים. גם כאן, בבהגווד גיטה, קרישנה מעודד את ארג'ונה לכלות את חמתו באויביו למען סיפוקו של קרישנה. מכאן שאפילו תאווה וכעס, בשעה שמיושמים בתודעת קרישנה, הופכים מאויבים לידידים.