אמון פגוע יכול להיבנות באמצעות התרועעות עם אלו שראויים לאמון. הנכווה ברותחין נזהר בצוננים. זו עובדה. אך בלי להתגבר על הכוויה לא ניתן להתקדם. חייב האדם שיהיה לו שביב של אמון שיש אלוהים שידאג להפגיש אותו עם מישהו הראוי לאמון. הרוצה להגיע לאל חייב להתפלל אליו שיפגיש אותו עם נציג ראוי שלו. אין דרך אחרת.
כאשר אדם פוגש בסמכות רוחנית אמיתית – אדם שאין לו שום מניע חומרי, אלא רק רוצה לחלוק את אהבתו את אלוהים עם כל דורש – כל חשש להיפגע ולהיות מנוצל נעלמים לחלוטין. אפשר לפתוח את הלב לחלוטין.

גם אדם שהגיע לכפר נידח בהודו לאחר שעות של נסיעה וסוכן נסיעות בעיר שרימה אותו לחלוטין, יהיה חייב לתת שוב את אמונו בסוכן נסיעות מקומי מהכפר, כי אחרת אין לו שום סיכוי לנסוע משם בחזרה. ללא אמון אין לנו את היכולת לבצע שום פעולה בעולם זה.

אתה צודק שבחיים רוחניים אתה נותן את עצמך ולכן החשש הרבה יותר גדול. בהוריג'ן פרבהו בספרו על השרימד-בהאגותם מתייחס לכך, לטענתו כאשר אנו מדברים על התמסרות ישר נכנס פחד ללבנו. אם נתעמק בו נגלה שמקורו של הפחד נובע מכך שנאלץ לוותר על כל מיני דברים. אך מאידך חוקי הטבע מראים לנו שבכל מקרה נאלץ לוותר מתישהו על כל מה שיש לנו, לכן החשש והפחד הוא לחינם.