זה עתה חזרתי מהודו עם כמה תובנות חדשות. נתחיל עם יתושים.
כל שנה, לרגל הנסיעה להודו, אני מצטייד בחומרים דוחי יתושים. יש מקומות בהודו שהיתושים בלתי נסבלים ואף מסוכנים – הם נשאים של מחלות שונות. כרגיל, הצטיידתי בחומרים המתאימים ומרחתי במקומות הראויים כדי לגונן עלי מפני היצורים הקטנים והמטרידים האלה. מזה זמן רב פיתחתי עוינות כלפיהם, ולפעמים אף חטאתי ומחצתי יצורים חסרי ישע אלה (ומצאתי שמידת הצער שלי בגינם לא גדולה מדי). להפתעתי, בביקור זה בהודו, למרות שהיתושים רחשו וזמזמו סביבי (שזה כשלעצמו מעמיד במבחן את יכולת השינה של האדם), הם כמעט ולא עקצו אותי! היו ימים ששכחתי למרוח את עצמי, ולמרות זאת הם לא נמשכו אלי. מה השתנה? ידוע שהיתושים אוהבים דם מתוק, ובוחלים מדם מר (הם יודעים את טעם הדם לפי ריח הזיעה). לאחרונה צמצמתי מאוד את כמות הממתקים שאני צורך, ובביקורי הזה בהודו לקחתי יום יום כדורים מרים מסוימים (שאמורים להגן על התייר המערבי מפני מלאריה, צהבת, דיזנטריה, וכו'). כתמיד, הייתי בטוח שהיתושים בהודו אוהבים אותי במיוחד, עד שגיליתי שהם אוהבים את הממתקים שלי ולא אותי. כשנפרדתי מהם, הם נפרדו ממני. איזו תגלית!
אבל כעת, כשחדלתי להיות מאוים ומוטרד מהם, התרתי לעצמי לראות את היתושים בעין אחרת, ואף לחוש אהדה מסוימת אליהם.

האם יתכן שהם לא סתם יצורים רעים, אלא שיש להם תפקיד, שהם מכשיר בידיו של האל, שנועד לקדם אותי בחיי הרוחניים?

חיים רוחניים כרוכים בשינוי של זהות – מזהות חומרית (אני הגוף החולף הזה) לזהות רוחנית (אני נשמה רוחנית נצחית, ואושרי טמון ביחסי שירות ואהבה לאלוהים). צריכת מתוקים נועדה לאפשר את האשליה שניתן להיות מאושרים בזהות החומרית שלי. המשהו המתוק נועד להמתיק את הקשיים ולהעלים את השקרים של חיי. משהו מתוק נועד להסתיר את העצב, החרדה, חוסר המשמעות, ריקנות ושיממון וכו', שיתכן וחיי נתונים להם. אנחנו נתונים לכל כך הרבה אובססיות שתפקידן להעלים את המצוקות הפנימיות שלנו. אך מה הוא שורש המצוקה? התעלמות מהזהות הרוחנית שלי. אם כן, מהיתושים למדתי הפעם שתפקידם בטבע זה למרר את חיי עד שאחדל מההרגל למצוא מקלט במתוקים. ההתמכרות הזאת לא ממש פותרת את המרירות שבליבי, אך שובה אותי במכניזם בריחתי שעוצר את נכונותי לגעת במקומות כואבים שבתוכי ולעשות משהו כדי לפתור אותם. האם זה לא אינטרס אמיתי שלי לפתור את מצוקותיי ולא לברוח מהן? התמודדות עם השקרים הפנימיים ועם מצוקותיי הם חלק חשוב במסע הרוחני.

אם היתושים הקטנים קיימים למעני, כדי להאיץ בי ולזרז את המסע הרוחני שלי, וכאשר אני מתמסר למסע הרוחני הם חדלים להטריד אותי (או שחדלים לעקוץ אותי, או שעקיצתם לא מטרידה אותי יותר), אולי כך הדבר לגבי "אויביי" הגדולים? אולי גם הם שליחי האל שנועדו להאיץ בי להתמסר לתהליך הרוחני?

הדבר החשוב ביותר שלמדתי ממקרה זה – עד כמה האינטרסים החומריים שלי קובעים את החמלה ויכולת האהבה שלי. בלי להשתחרר מאינטרסים אלו, לא תיתכן חמלה ואהבה אמיתית, גם לא עבודה רוחנית אמיתית.

חולי בהודו
כבר שלוש שנים ברציפות שנסיעתי לוורינדאוון שבהודו כרוכה בחולי זה או אחר. אולי זה קשור לגיל הלא צעיר שלי, אולי זה קשור לסניטציה הגרועה שם, וכו', אך אולי זה גם חסד מיוחד של קרישנה, אדונה של ורינדאוון.

יש, לאור חולי, שנכנסים למרה שחורה, לדיכאון, ויש שרוצים להוכיח לעצמם שהם חזקים מהחולי ובמהרה ימשיכו במסע תענוגי החיים. אני נוטה להתייחס לחולי כמתנה. התודעה ברגע המוות היא זאת שקובעת מה יהיה היעד הבא של הנשמה. חולי זה או אחר זה כמו בוחן פתע שנועד להבהיר לי עד כמה אני מוכן לרגע המכריע, ולהגביר את הכנותיי. בנוסף, חולי מלמד אותי כמה סבל יש בחיים החומריים; מי שנקשר לאושר מוגבל וחולף חייו מועדים לסבל. אם סבל (תולדת אושר מוגבל וחולף) הופך לתמריץ רוחני, סבל כזה הוא מבורך. חולי מלמד אותי שאני לא הגוף הזה. בזמן מחלה, כמו שפעת, כמה לא נוח בגוף. האין חוסר הנוחות הזה מלמד אותנו שאנו נפרדים, שונים מגופנו? חולי מלמד אותי שאני לא שולט על הגוף, ומזמין אותי לכן לשאול מי כן שולט עליו ואיזה מסר הוא מעביר לי דרך חולי זה. חולי מזמין אותי למדיטציה על מי אני – האם אני הגוף הזה, או אך מתבונן פסיווי? ואם אני אך מתבונן פסיווי, מי הוא זה שמפעיל באופן כה אינטליגנטי את עולמי הנפשי והגופני? חולי מביא אותי לענווה, שכה דרושה למסע הרוחני. כך, חולי, בתודעה מתאימה, ובעיקר חולי במקום קדוש שכה מעודד מחשבות רוחניות, מהווה ברכה גדולה. למרות שהייתי מוגבל קמעה עקב החולי ולא השתתפתי בכל האירועים שתכננתי להשתתף, אני שב מסופק לחלוטין.

ידידים ואויבים
ורינדאוון זה המקום בו קרישנה, דובר הבהגווד גיטה, הופיע לפני כ-5000 שנה. זהו מקום קדוש וקסום שישנם בו אזורים שהעולם המודרני כמעט ולא חדר אליהם, ושוכנים שם אנשים מאוד מפותחים רוחנית. שם נערכים כל שנה שני סמינרים הדנים בפילוסופיה של דרך הבהקטי ותרגולה. טובי המורים מכינים את חומר הלימודים לאורך השנה, ובעת הסמינר הם משקים את אזני המתאספים בנקטר רוחני כה מתוק, שיכול לחזק את יכולתם להתמודד עם אתגרי החיים ולשמור עצמם ממוקדים בחייהם הרוחניים – כל אחד בארצו ובעיסוקו. לסמינר באים כ-300 איש מרחבי תבל. כל שנה מגיעה גם קבוצת מתרגלי בהקטי מאיראן. במשך השנים למדתי שהם אנשים חביבים ביותר. תנאי החיים הרוחניים שם קשים משלי; מפחד השלטונות הם מתרגלים את דרך הבהקטי יוגה במחתרת. בגלל הקרבה הגיאוגרפית, בגלל המתח הפוליטי ובמיוחד בגלל חביבותם הרבה, כל הישראלים בכנס נמשכו אליהם, והם גם גילו עניין בנו, מקווים שיום אחד נוכל לבקר איש את רעהו בחופשיות ולחזק זה את זה בתרגול הרוחני. במסגרת ידידותנו הרוחנית, אנחנו נוהגים להתפלל לשלומם, והם מתפללים לשלומנו. אידיליה שלא מהעולם הזה.

מה למדתי מזה?

שרק חיים רוחניים אמיתיים יכולים להוות בסיס לשלום ואחווה בעולם. חיים רוחניים הם מסע הכרוך בוויתור על האינטרסנטיות האנוכית שלי, כדי לאפשר לי לממש את האינטרס העליון שלי – פיתוח יחסי אהבה עם אלוהים. מי שמתפתח בדרך זו, רואה את כל בני האדם (כמו גם את כלל היצורים החיים) כאחים רוחניים, בנים של האב העליון האחד, ורוצה את טובתם. בין בני האל, יש שמודעים ליחסים שלהם איתו ויש שלא מודעים, או אף הפנו לו עורף. עדיין, האינטרס העליון והמשותף לכולם, והבסיס היחידי לאושר ושפיות בחיים, זה לפתח אהבה אליו. בדרך זו, מי שמתעורר לאהבת אלוהים, חש אהבה לצועדים בדרך הרוחנית, וחש חמלה לאותם אחים רוחניים שלא צועדים עדיין בדרך הרוחנית ונתונים לכן לסבל חומרי.

בשעתו, בראשית האינתיפאדה הראשונה, ניגשתי לבחור מוסלמי צעיר שהביט בי בעוינות. חייכתי אליו ואמרתי לו שאני לא יהודי, ושאני לא מחשיב אותו למוסלמי. זה עורר את עניינו והוא שאל לזהותי. הסברתי לבחור שאני נשמה נצחית, משרת של אלוהים, או בקיצור עבדאללה. חיוך התפשט על פניו, והוא אמר: 'הו, גם אני עבדאללה.' כל המחיצות נעלמו ויכולנו להסביר פנים זה לזה.

הזהויות החומריות, כמו יהודי או מוסלמי, גבר או אשה, שחור או לבן, אינם זהותנו הנצחית, הרוחנית; זהות יהודית, למשל, מבוססת על לידה למשפחה מסוימת והתחילה בזמן מסוים בהיסטוריה. אולם זהות רוחנית מתייחסת ליחסים הנצחיים שלנו עם אלוהים. הזהות הטבעית של כלל בני האדם היא זהות רוחנית: "אני משרת אלוהים". אך מי שהפנה עורפו לאלוהים או תפיסת אלוהים שלו לוקה או אף שגויה, מאמץ מן הסתם זהות חלופית, חומרית. כיוון שזהות שכזו אינה זהותו האמיתית הנצחית, היא נתונה לאיום. זהות וערך עצמי קשורים זה לזה. מי שמחובר לזהותו הרוחנית, ממילא יהיה בעל ערך עצמי. אך מי שמנותק ממנה, יהיה נתון לתחושת ערך הבנויה על דברים חיצוניים. מי שמאיים על תחושת הערך החיצונית שאדם כזה עמל לבנות, הופך לרוב מושא לשנאה. זה הבסיס לשנאה בין בני האדם. התעלות למישור הרוחני של החיים יכולה לפתור מיידית רעה חולה זו.

מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

• אמונה באלוהים
• מדיטציה
• שנה טוב לכוּוּוּוּלם
• יום הולדת לקרישנה
• חיי משפחה רוחניים
• צמחונות, אי אלימות וחיים רוחניים
• מדריך לבחירות 2015
• חיים רוחניים ויתושים
• הסיפור האלוהי – האחד הפך לרבים לצורך יחסים
• עוד...