"אנשים סבורים כי ההצלחה בדתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה אינם מחייבים את קבלת סמכותו של אישיות אלוה. לפי דעתם, דהרמה, או עקרונות דתיים, נועדו ליצור אלוהים דמיוני כדי לעורר את האדם להפוך למוסרי, הגון וישר, למען השלום והשלווה החברתיים. אלה אף מוסיפים ואומרים שלמעשה קבלת קיומו של אלוהים אינה דרושה כלל, שהרי די לעקוב אחר עקרונות המוסר והצדק." (בהאג. 4.21.30 התעמקות)

טענה זו היא טענה פוסט מודרניסטית בעליל, שְׂרִילַה פרבהופאדה נוגע בה, שנים לפני שהגישה הפוסט מודרנית השתלטה על המערב. רבים היום העוקבים אחר גישה זו, הם טוענים שהדת ואלוהים הינם המצאה של השלטון על מנת לשלוט בעם, להפוך אותו לכנוע ומפוחד במקרה הרע או למוסרי והגון במקרה הטוב. לדידם, ברגע שנצליח להיות מוסריים והגונים גם בלי הדת והאל נוכל לבטל אותם ולחיות חיים שלווים והרמוניים גם בלעדיהם.

שתי שאלות מרכזיות עולות מטענות אלו:

1. האם באמת ניתן להיות הגונים ומוסריים בכל מאת האחוזים גם ללא אלוהים?
2. במידה והתשובה לשאלה הראשונה היא כן, עולה השאלה השנייה, אם אלוהים לא קיים, כיצד נוצרו העולם והחיים? או במילים אחרות, גם אם ניתן לחיות חיים מוסריים ללא הדת, לא די בכך על מנת לבטל את קיומו של אלוהים. לפני שדנים במוסריותו של אלוהים או ברמת המוסר של האדם בלעדיו, צריך לספק תיאוריה המאוששת על ידי ממצאים, אשר מראה כיצד חיים יכולים להתפתח מחוסר חיים.

בְּהוּריגַ'ן פְּרַבְּהוּ בספרו Unveiling His Lotus Feet מתייחס אף הוא לנקודה זו, "הרעיון שהכול נוצר במקרה אינו מהווה אלטרנטיבה רציונלית לגישה התיאיסטית. הגיון פשוט מצביע על כך שאם נניח ל"סדר" להסתדר בעצמו, התוצאה תהיה כאוס. "סדר" בהגדרתו הוא משהו "שסודר", כלומר שמישהו סידר ולא שילוב או אינטראקציה של אלמנטים."
כלומר אין ביכולתה של הגישה הפוסט מודרנית לבטל את אלוהים, מכיוון שהיא לא מציעה שום תיאוריה מדעית או לפחות הנחת יסוד רציונלית למוצא היקום ולמקור החיים. זאת אומרת שגם אם הדת היא המצאה פרי מוחו של האדם, אין ביכולתנו לטעון שאלוהים אף הוא המצאה, מכיוון שאין לנו את היכולת להסביר את קיומנו בלעדיו. אם כך, לאחר שענינו על השאלה השנייה, והראינו שלא די בביטול חשיבותה של הדת על מנת לבטל את אלוהים, ניתן לחזור לשאלתנו הראשונה.

האם ניתן להיות מוסרי והגון לחלוטין ללא האל?
אין ספק שישנם אנשים רבים אשר אינם מאמינים באלוהים והם מאוד מוסריים והגונים. מאידך, ישנם אנשים דתיים רבים (בכל דתות העולם) אשר מתנהגים באנוכיות גסה ורומסים את האחר אשר אינו חושב כמוהם. כלומר, אמונה באלוהים לא בהכרח הופכת אותנו לאנשים טובים יותר, על כך אין שום ויכוח.

כדי לדון בצורה עמוקה בשאלה שהעלנו, עלינו תחילה לשאול שאלה נוספת, מתי נוכל להיות הגונים ומוסריים לחלוטין? כלומר, על מנת שנוכל להשתחרר מכל מניע אנוכי ולפעול בכל מאת האחוזים לטובת הכלל ביושר מלא, אנו צריכים בעצמנו להיות במקום עמוק ויציב; אנו צריכים להיות מסופקים לחלוטין מבפנים. מכיוון שהאדם חותר לסיפוק ולשלמות, כל עוד הוא אינו שלם, הוא תמיד ייצא אל העולם כדי לחפש ולקחת את מה שחסר לו. כלומר, הוא תמיד יפעל מתוך מניע אנוכי כלשהו. כל עוד המניע לפעולה שלנו הינו אנוכי, אין לנו את היכולת לבוא אל העולם כדי לתת באופן טהור. רק ברגע שנחיה ונפעל בתודעת נתינה נוכל באמת להיות אנשים הגונים ומוסריים. הגעה למצב שכזה דורשת תרגול רוחני ויתכן שבשלבים הראשונים המתרגל עדיין אינו בוגר וטהור, אך עצם הרצון לגבור על המניע האנוכי והתמסרותו להליך הרוחני מוליד תקווה וסיפוק, המאפשרים לנו להתעלות מעבר למניע האנוכי, שמצמצם את יכולתנו להיות אנשים הגונים ומוסריים.

דורית לובן (בספרה מתאווה לאהבה) מנתחת בצורה מופלאה את טבע האדם בעולם החומר: "העולם החומרי מאופיין במאבק נואש לעליונות, ל"אלוהיות" ולשליטה; כל אחד מאתנו שואף להיות "הכי". כל אחד מאתנו הוא מרכז הסיפור הפרטי שלו, כשהאחרים משמשים כניצבים בסיפורו. אלא שגם להם יש את סיפורם הפרטי שבו הם הגיבור ואנחנו הניצבים. לפעמים כמו מצטלבים סיפורים, ואז נראה שאוהבים, ואחר כך נפרדים הסיפורים, ונפרדים האוהבים. חוסר ההתאמה הזה בסיפורים הופך את המרדף אחרי אושר חומרי למרדף תעתועים." ובלי אושר לא יתכן סיפוק אמיתי וללא סיפוק לא נוכל להשתחרר מאנוכיותנו וממרוכזותנו העצמית.

כלומר, על מנת שנוכל לפעול ממקום שלם, עלינו למצוא אותו, עלינו להתחבר לממד עמוק יותר של קיומנו.

החיפוש אחר מקור הסיפוק
הספרות הוֵדית מכוונת ומנחה את האדם לחיפוש אחר סיפוק ומשמעות. הדרך לכך, בראש ובראשונה עוברת דרך הבנת המציאות. על מנת שנוכל לפעול ללא אנוכיות עלינו להיות שלמים ומסופקים. כדי שנוכל להיות שלמים ומסופקים, עלינו קודם כל לדעת מי אנחנו. לכן שאלת ה'מי אני?' הינה הראשונה שבה נוגעת הבְּהַגַוַד-גִיטה.

"מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות. כשם שהנשמה שבגוף ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות, לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. מי שדעתו לא מוטרדת אינו מתבלבל משינוי שכזה." (ב.ג. 2.12-13)

הבְּהַגַוַד-גִיטה טוענת שאנו לא הגוף אשר בתוכו אנו חיים, אנו הנשמה, או כוח החיוּת, אותה נשמה היא נצחית. הספרות הוֵדית ממליצה להיעזר בניתוח לוגי של הנחותיה, בכוחו של ניתוח כזה לחדד את הנחות היסוד של ספרות זו ולהגביר את אמוננו בה.
לכן הבה ונתחיל לבחון את הנחת היסוד הראשונה:

אינני גוף זה – נתחיל את ניתוחינו מניתוחו של הגוף. בכלליות הגוף מורכב (לא ניכנס כאן לשיעור אנטומיה) מחמישה מצבי צבירה של החומר (שמים, אויר, אש, מים ואדמה). הגוף שלנו הוא רק צירוף מסוים של מצבי צבירה אלו. האטומים והיסודות מתחברים יחדיו ובדרך מדהימה שאין בכוחנו לבדוק אותה נוצרים תאים ורקמות בגוף שנולדים ומתים כל הזמן ומתחלפים על ידי אחרים, ובהתאם לכך ובעזרת הזמן גם הגוף משתנה. תוך שבע שנים אין כבר זכר לשום תא שהיה בגופי לפני כן (ישנה מחלוקת בקרב הביולוגים לגבי התחלפותם של תאי המוח, אך אין מחלוקת שהתוכן שלהם משתנה כל הזמן). כלומר, לילד בגיל 14 אין שום שריד מגופו משהיה בן 7. זאת אומרת שכל חלקי גופו הוחלפו אך למרות זאת הוא מרגיש אותו אחד. השאלה הנשאלת היא, אם גופי השתנה כליל אך למרות זאת אני מרגיש אותו אחד – אז מי אני?

כאשר אנו מסתכלים על האיברים השונים אשר בגופנו, אנו אומרים; זו היד שלי, זוהי הרגל שלי, זה הראש שלי והינה כאן ממוקמת בטני. אם נחלק כך את כל אברי הגוף אנו מבינים שהגוף הוא "שלי", אך "שלי" לעולם אינו חופף ל"אני". כלומר דבר מה שהוא שלי לעולם לא יוכל להיות אני. "שלי" ו"אני" אלו הם קווים מגבילים שלא נפגשים לעולם. אם כך, הגוף הוא שלי אך הוא לא אני, משמע שאני נבדל מגופי, לכן השאלה בעודה נותרה; מי אני? הגוף הוא אובייקט הניתן למדידה בכלים אובייקטיבים. בעזרתו האדיבה של המדע המודרני ביכולתנו לדעת רבות על הגוף. אנו יכולים למדוד אותו לאורכו, רוחבו ועומקו, אפילו גלי המוח ניתנים למדידה. אך האם ניתן למדוד גם את חוויותינו? לא, מכיוון שהן סובייקטיביות. הגוף הוא אובייקט בעוד שאנו חווים את עצמנו כסובייקטים לחלוטין, לכן יש פה שניים, הגוף – האובייקט ואני – הסובייקט.

ניתן לראות שאנו נבדלים מגופנו. הבה וניכנס יותר פנימה, מה לגבי המחשבות? רגשות? זיכרונות? כולנו מכירים את התחושה שבה אנו מנסים להתרכז בדבר מה, אך המחשבה נודדת מאיתנו. אנו מנסים להשיבה, אך לשווא. מי הוא אותו 'אני' שממנו המחשבה נודדת? עיקרון זהה פועל גם בתחום הרגש; לפעמים אנו מנסים להביע רגש, אך הוא נתקע. לפעמים אנו מנסים להדחיק, אך הרגש פורץ החוצה מבלי שנוכל לשלוט בו. אם המחשבות והרגשות היו חלק מה'אני', אזי לבטח יכולנו לשלוט בהן. הוא הדין לגבי הזיכרון, שתדיר בוגד בנו. מי הוא אותו 'בי' שבו הזיכרון בוגד? אפשר להיווכח בכך שלפני עשר שנים השקפותינו והאמונות שלנו על החיים היו שונות מהיום. הכול בנו משתנה, האמונה משתנה, הרצונות, המעשים, הלבוש, הרגלי הבילוי והתזונה. הכול משתנה כל הזמן אולם אנחנו מרגישים זהים כל הזמן. אני אותו אחד שהייתי לפני עשר שנים; נכון, גופי השתנה, אמונותיי השתנו, כך גם רצונותיי ומעשיי, אך אין ביכולתי להגיד שאני השתנתי, אני נשאר אותו אחד לחלוטין, רק בגוף קצת שונה, בעל התנהגות שונה וכדומה. ממש כמו שיר הילדים המפורסם: "לפעמים אני שמח ולפעמים עצוב אבל אני תמיד נשאר אני."

כדי להבין נקודה זו יותר לעומק, אנו צריכים לשאול את עצמינו "מהם חיים?" הגוף מורכב מכימיקלים שלעצמם הינם חסרי חיים. חתן פרס-נובל לפסיכולוגיה ורפואה, אלברט סזנט גיורגי אמר פעם: "חיפושי אחר סוד החיים נסתיימו באטומים ואלקטרונים, שהם חסרי חיים לחלוטין. במקום כלשהו לאורך הדרך חמקו החיים מבעד לאצבעותיי. לכן עתה, לעת זקנה, אני מתחקה על עקבותיי."

אני לא הגוף הזה אלא התודעה, החיים שבתוכו, זוהי הנחת היסוד הראשונה של הספרות הוֵדית, אשר מוסיפה על כך וטוענת שהנשמה היא מטבע נצחי, מודע וניחן בחדווה נשגבת.
לכן, על מנת שנוכל לממש את טבענו המלא חדווה, עלינו לבדוק האם באמת יתכן שאנו מטבע נצחי.

הטבע הנצחי
"הנשמה אינה נולדת, גם לא מתה לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה ולא תתהווה. היא חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כיליון הגוף." (ב.ג. 2.20)

הנשמה היא נצחית והגוף בן חלוף. החומר הוא מה שנולד, ולכן סופו למות. הנשמה לא נולדה ולכן גם לא תמות. עצם חיפושנו אחר חיי נצח, מהווה אינדיקציה לכך שאנו נצחיים (שימו לב שאנו, בני האדם, נוטים לחפש רק את מה שאיבדנו. למשל, כל עוד המפתח של ביתי נמצא בכיסי, איני מחפש אותו, אך ברגע שהוא אובד – אתחיל בחיפושי אחריו). על-פי אותו עקרון, עצם חיפושנו אחר נצחיות, חתירה לידע ואהבה – מהווה אינדיקציה לכך שיש קיום נצחי, שישנה מודעות מלאה ושישנם אושר ואהבה. כל מחשבה, דמיון או חלום שחודרים אל תודעתנו מגיעים ממקום כלשהו. כיצד משהו שלא קיים בשום חלל ובשום זמן יכול בכלל להיכנס אל תודעתנו? כיצד ביכולתנו לפנטז על נצח אם הוא לא קיים במישור כלשהו?

אכן, הספרות הוֵדית מלמדת אותנו שהנשמה היא מטבע של סַת-צ'יד-אָנַנְדַה, כלומר, נצחיות, מודעות וחדווה. מכיוון שאנו מטבע נצחי, החולף לעולם אינו יכול לספק אותנו. החומר נולד ומת (כמו הגוף, האוטו, המזגן וכו' – כל חומר מתכלה לבסוף). לכן גם כל סיפוק ובטחון שנקבל מהחומר, סופו להיגמר. אנו נשמות נצחיות, אך מכיוון שהפכנו מותנים לחומר ואנו מזדהים איתו, אנו מנסים לממש את טבע הנצחיות, הידע והחדווה שבנו דרך החומר הזמני אשר אינו ניחן בנצחיות ומעצם טבעו החולף, גם לא בחדווה אמיתית.

לכן תהליך זה, של חיפוש הנצחיות ואושרנו בחומר, נועד כולו לכישלון ומפה נובע שמבלי התחברות לטבענו הנצחי לא נוכל להיות מסופקים. וכבר דנו בנקודה שללא הסיפוק הפנימי לא ניתן לפעול ללא שמץ של אנוכיות. כל עוד אנוכיות קיימת, אין שאלה של מוסר והגינות מוחלטים.

הנצחי העליון
כאן אנו מגיעים להנחת היסוד השנייה של הספרות הוֵדית – חיים מקורם מחיים. הנחה זו ניתן לראות בטבע הלכה למעשה. שתי גופות מתות לא יכולות ליצור גוף חי; משמע שתא חי אחד יוצר תא חי אחר ולא תרכובת כימיקלים כזו או אחרת. אנו יכולים לראות שכל יצור חי נולד. לכל נולד ישנו מוליד אשר הוליד אותו. יצור חי אחד מוליד יצור חי אחר, זהו חוק הטבע. לכן כדי שחיים ייווצרו חייב להיות גם היצור החי הראשון, שלא נולד ותמיד היה (אלוהים) אשר הוליד את המולד הראשון.

מכיוון שהחומר הוא זמני אין ביכולתו להעניק לנו סיפוק אמיתי וביטחון אמיתי. כל סיפוק וביטחון שנשיג במרוצת השנים מן החומר הארעי, אף הוא יתכלה לבסוף. אך אם אנחנו נצחיים וגם אלוהים הוא נצחי, אזי לבטח, הוא ורק הוא יכול לספק את ליבנו עד תום. למה? מכיוון שאנו נצחיים והוא נצחי, משמע שאנו מאותו הטבע. חיינו בעולם החומר משולים לדג אשר נמצא מחוץ למים. החזרה אל הנצחי, תהווה מבחינת הדג, חזרתו אל המים. השרימד בהאגותם (9.4.68) נותן לנו מושג כלשהו על טיב היחסים בין הנשמה לאל, "הדבקים מצויים בליבי תמיד, ואני תמיד בליבם. הם אינם יודעים דבר מלבדי, וגם אני איני מסוגל לשכוח אותם."

על מנת שנוכל לפעול ללא מניע אנוכי, אנו צריכים להיות מסופקים ושלמים. מכיוון שאנו נצחיים החולף לא יכול להעניק לנו את סיפוקנו – רק הנצחי יכול. לכן, אנו צריכים את אלוהים. אנו צריכים אותו כדי לצאת מהמרוכזות העצמית בה אנו שבויים. אנו צריכים אותו כדי שנוכל לגבור על הרובד הגשמי ולחדור עמוק יותר למעמקי המציאות. אנו צריכים את אלוהים על מנת שנוכל למצוא אושר וסיפוק אמיתיים. אנו צריכים את אלוהים, כי מערכת היחסים שלנו איתו היא טבענו המקורי.

החיבור לאל ברוח של דבקות ומסירות (בְּהַקְטי), מעלה את המתרגל אל מעבר לכללי המוסר והצדק. אין ספק שמוסר וצדק חשובים מאוד לחברה מתורבתת, אך בסופו של יום הם מהווים אך אמת יחסית המותאמת לזמן ולמקום מסוים. מוסר הינו בסך הכול צמצום האגו האישי לקודים תרבותיים מקובלים. ואילו בְּהַקְטי יוגה הינה השתחררות מלאה מאגו, אשר מוסריות כלולה בתוכה מעצם טבעה. התבונה האלוהית רואה את המציאות בצורה שלמה יותר מכללי המוסר אשר האדם יצק לחייו, לכן הדבקות בנתיב הרוחני והחיבור לאל, הינם בעלי חשיבות גבוהה יותר מזו של המוסר הארצי.

נסכם עם דבריו של שְׂרִילַה פרבהופאדה אודות קנאה, אנוכיות והדרך לגבור עליהם: "הכול בעולם החומרי מקנאים בזולתם. אך כשהוגים או משוחחים על שמו הקדוש של האל, נעלמת קנאה זו כמו גם כל כמיהה חומרית. קנאתנו באישיות אלוה גורמת לנו לקנא גם בכל שאר ישויות החיים. מכאן ששלום אמיתי, אחדות ואחוות אחים אפשריים בחברה האנושית רק כאשר נחדל מקנאתנו באישיות אלוה." (בהאג. 4.30.36 התעמקות)

הספרות הוֵדית עצמה נכתבה כדי לעזור לנו להתגבר על קנאה זו המובילה רק לסכסוך ולסבל:

"סבלה החומרי של ישות החיים, הזר ומיותר לה לחלוטין, יכול להיעלם ישירות על ידי תהליך ההתחברות של שירות מסור. אולם המוני האדם אינם יודעים זאת, ולכן חיבר וְיָאסַדֵוַה המלומד ספרות וֵדית זו, הדנה באמת העליונה." (בהאג. 1.7.6)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

3 תגובות לפוסט "מוסר וצדק ללא אלוהים"