אמונה באלוהים
מאת: 
"אהבה טהורה לאלוהים מצויה לעד בליבן של כל הנשמות. אין היא דבר שצריך לייבאו ממקור חיצוני כלשהו. כאשר הלב מיטהר על ידי שמיעה וזימרת תהילותיו של האל, אהבה זו מתעוררת באופן טבעי." — צ'איטניה-צַ'ריתָאמְריתַה (מַדְהְיַה 22.108)
כמה לא פשוט, כך סתם, להאמין באלוהים. אף על פי כן, אמונה באלוהים זה הדבר הטבעי ביותר לנשמה. זה ממש כמו שלתינוק אין דבר יותר טבעי מיחסים עם אמו. אך טבעי לילד להאמין (אמונה מלשון אמון) באמו ואביו ולאהוב אותם. הם הרי הביאו אותו לעולם כדי לאהוב אותו, להפוך אותו למאושר. זו אמונתו של הילד. כך גם אלוהים יצר את הנשמה כדי לאהוב אותה, ואין סיבה לנשמה לא לאהוב אותו. אין מי שרוצה את טובתה יותר ממנו. אין מי שכמה לאהבתה יותר ממנו. בשביל הנשמה, אמונה באלוהים זה המפתח לאושר, משמעות ובטחון.
אם הכול כה פשוט, למה האמונה באלוהים כרוכה בסיבוכים? איפשהו, בממד חיים אחר, הנשמה שכה כמהה לאהבה לאל וכה תלויה בו, פיתחה עוינות וקנאה כלפיו, ונוצר בקע ביחסים. כל העיוותים בעולם קיימים לאור עויינות זו, ומסתיימים כשזו נעקרת מהלב. כיצד עוינות זאת התפתחה למרות האהבה הראשונית? יש פילוסופיה מקסימה שמרחיבה ומעמיקה בשאלה זו, הקשורה לחופש הבחירה הבסיסי של הנשמה ביחסיה הנצחיים עם האל. במאמר זה אין בכוונתי להרחיב בנושא, גם אין כעת צורך. ממש כמו שבעת שריפה, כל מה שצריך זה לדעת את דרך המילוט. בהתאם, כל מה שצריך כדי לשוב ליחסינו הראשוניים עם אלוהים זה להבין מה מונע מאתנו לחדש את יחסינו איתו, ולהשתחרר ממניעים אלו, ממסכים אלו. וכשנצעד בטוחות בדרך אליו, אפשר לדון בסיבות להסתבכות אתו.
אמונה ככפופה לצרכים פילוסופיים
פעם האזנתי ביוטיוב להרצאה של רב מישיבת מרכז הרב, שהסביר שאין לדבר עם ילדים על אלוהים עד שהם גדולים מספיק ללמוד בישיבה, כי אחרת הם, חס וחלילה, יחשבו את אלוהים באופן טבעי למישהו, לאיש בעל תארים, שנמצא במקום ובזמן מסוימים, וכך יעברו על כללי עבודה זרה. במילים אחרות, כבר מראשית חייו נתון הילד לאינדוקטרינציה שמרחיקה אותו מהאינטואיציות הראשוניות של יחסים עם אלוהים. כל אדם המתפלל לאלוהים, בהדרגה יחווה אותו כמישהו שמקשיב לו, שרוצה את טובתו ויכול לשנות גורלות. באופן זה מתבססים יחסים אישיים אתו. בלימודיי במחשבת ישראל שמעתי שהרמב"ם מלמד שראוי להתפלל לאלוהים כי זה עושה טוב לנפש, אך אל לאדם לחשוב שאלוהים שומע אותו באמת (אם אלוהים היה שומע את תפילותינו ומושפע מהן, הוא היה משתנה, אך לפי הרמב"ם, מה שמשתנה הוא לא נצחי, וכיוון שאלוהים נצחי, ממילא הוא לא שומע לתפילותינו, גם לא באמת בורא את העולם או משגיח עלינו). האם תפיסות שכאלה מעודדות אמונה באלוהים אישי? בדרך זו עומדים בפני אדם שרוצה ליצור קשר חי עם אלוהים אינספור מכשולים מבית.
אמונה ככפופה לצרכים חברתיים
כבר מראשית חייו תפיסת אלוהים של האדם מותנית לאמונה קולקטיבית – של כל המשפחה, של כל השבט או של העם. באופן טבעי הילד מיישר קו עם אמונת הוריו. פעמים, מי שעובר על אמונה "נכונה" זו נתון לסנקציות חמורות – מנידוי ועד עונש מוות. אמונה "נכונה" זו חשובה לאגו המשפחתי או לאחדות השבט או העם. זה דבר נפוץ שמשטרים ועמים מעצבים את האמונה הדתית של נתיניהם בהתאם לצרכיהם הפוליטיים. הממלכה הרומאית הפכה את הנצרות לדת הרשמית ועיצבה אותה כך שתלכד את כל נתיניה. קראתי לאחרונה, בהקשר לתקופת הרמדאן, שיש מקומות שבם מי שאוכל באמצע היום, יתכן ויוצא להורג; לא בגלל שהוא פוגע באלוהים, אלא בגלל שהוא פוגע בליכוד החברתי/צבאי. צבאות ערב זכו בעבר לניצחונות חשובים דווקא בתקופה זו, בגלל האחדות וההתעוררות הדתית שמאפיינת את תקופת הרמדאן. אני בעד התעוררות דתית אמתית, אך כאשר התעוררות דתית שכזו מטרתה הישגים פוליטיים, יש בה בעייתיות, בלשון המעטה.
המקור לפנטיזם ואתיאיזם
בתקופת החיים הראשונה ההורים מהווים דגם של אלוהים לילד. הסתבכות ביחסים אלו תשפיע, ללא ספק, על אמונותיו ותפיסת אלוהים של הילד. הרבה מהפנטיות הדתית, מחד, או הסלידה מאמונה באלוהים (קרי, אתיאיזם) מאידך, נובעים מהסביבה בה גדל הילד ויחסיו עם הוריו. תרבות בריאה יודעת ליצור סביבת גידול נכונה לילדים, כדי שאלו יוכלו לפתח את אהבתם הטבעית לאלוהים. אני מאמין שאזרחים שכאלה הם הנכס הגדול ביותר למשפחה ולמדינה שלהם.
האם האמונה שלי, אפילו המעוותת ביותר, פוגעת באלוהים או מפחיתה מכבודו? יש המלמדים זכות על האינדוקטרינציה שהילד עובר; זאת כדי שלא יפגע ויפחית מכבודו של אלוהים ולא יעורר את זעמו. אך עבור אלוהים, האבא העליון, האדם הוא כתינוק אהוב. אפילו אם תינוק שכזה עושה צרכיו על הוריו, אין זה מעורר את זעמם ואין הם נפגעים ממנו ומענישים אותו; הם ממשיכים לטפל בו באהבה. למעשה, מי שנפגע מ"חילול השם" אינו אלוהים, אלא נציגיו הפוליטיים המעוותים, או אלו שבונים את האגו שלהם על "לנו יש אלוהים אמתי, לא מוגבל, והם אך עובדי אלילים". נציגים פוליטיים מעוותים שכאלה, הלוקחים על עצמם לייצג את אלוהים, אחראים להתפשטות האתיאיזם ולפנטיזם הדתי בעולם.
פילוסופיה
המאמר מתחיל מציטוט מספר הצ'איטניה צַ'ריתָאמְרִתַה, בו ניתן למצוא את הנקודות הפילוסופיות העליונות של דרך הבהקטי, דרך האהבה לאלוהים. ציטוט זה מורה שאהבת אלוהים היא טבענו הנצחי. גם בתורה ניתן למצוא אותה הנחה. שם ישנה הוראה לכל אדם לאהוב את אלוהים (ואהבת את אדוני אלוהיך…). ממש כמו שאדם יכול ללכת משום שיכולת ההליכה (עצמות, שרירים, קואורדינציה וכו') טבועה בו מעצם לידתו, כך ספרות היוגה מתייחסת אלינו כנשמות נצחיות, שטבע האהבה לאלוהים טמון בנו לעד, אך יתכן שבמצבנו הנוכחי טבע זה מכוסה. העבודה הרוחנית היא לחשוף טבע אהבה זה. מכל מקום, לא ניתן לחשוף מה שלא קיים, או מה שלא טבעי לנו. מעבר להנחות הפילוסופיות, ניתן לצפות שכלל האנושות מתייחסת לאלוהים – בין אם כמאמינים או כלא מאמינים בו. בנוסף, אפשר לצפות שבעת מצוקה גדולה, אפילו אדם "לא מאמין" נוטה לפנות לאלוהים. אך הייחודי בדרך הבהקטי יוגה זה התרגול, או היישום, שמביא לחוויה ומפגש עם אלוהים. עבור המתרגל, זו ההוכחה הסופית, שמעבר לכל פילוסופיה והתנהגות חברתית זו או אחרת. המתרגל הרציני חווה בהדרגה את אלוהים כמישהו עליון, כמישהו האבהי מכל, כיפה מכל, ואולי גם כמאהב העליון, כמישהו ש"ראשו כתר פז ושחורים תלתליו". הפילוסופיה של הבהקטי מלמדת שאלוהים הוא אחד השורה בכל, היודע כל והכול יכול. אך מעבר לפן זה ובו זמנית, יש פן אישי של אלוהים המהווה מושא לאהבה. פן זה נחשב לנעלה מהפן האחדותי, ממש כמו שהשמש הממוקמת במקום אחד חשובה יותר מקרני השמש שלה השורים בכל. בנוסף, הפילוסופיה של הבהקטי מלמדת כיצד אלוהים משתנה ולא משתנה בו זמנית. לכן הוא נצחי, ובו זמנית גם אישי.
מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס
 |
מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.
|
שייך לקטגוריות 2 תגובות לפוסט "אמונה באלוהים"
כתיבת תגובה
|
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב |
|
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי |
|
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה |
השוואה
הציטוט מתוך המאמר:
"אך הייחודי בדרך הבהקטי יוגה זה התרגול, או היישום, שמביא לחוויה ומפגש עם אלוהים. עבור המתרגל"
מהווה אנלוגיה די ברורה ליהדות –
היהדות אינה דת של אמונה כמו הנצרות, עיקר היהדות הוא ביצוע המצוות היום יומיות כל יום.
להבנתי קיום מצוות הוא תרגול!
וכאן השאלה:
האם תוכל להתחיל למשמעות תרגול היהדות לעומת תרגול הודעת קרישנה?
"תרגול שמביא לחוויה ומפגש עם אלוהים" – כדי שתרגול יביא לחוויה ומפגש עם אלוהים תפיסת אלוהים צריכה להיות כזאת שמאפשרת מפגש. לאור הבנה זו, צריך לראות אם התרגול אכן מביא למפגש שכזה, או שממלא מטרה אחרת. במילים אחרות, בלי להבין נכונה מי הוא האדם, מי הוא אלוהים ומה היחסים ביניהם, להשוות בין תרגול לתרגול זו אמירה סתמית.