סיפור חיים פרק ו' – קוסמטיקה רוחנית
אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי הן ארבע שנים של חיים במסגרת של אַשְׁרַם. יום יום, שעה שעה, חייתי בין 5-6 מראות – לא אלו שתלויות על הקיר ומספרות לנו כמה אנחנו יפים או שמנים או פצועים וכו'; אלו היו מראות רנטגן, אם.אר.איי שהסתובבו סביבי ואני סביבם, כי כך הם החיים באַשְׁרַם….
אלו היו החברות הכי טובות שלי; למרות שלרוב קינאתי בהן, התחרתי בהן, התנשאתי מעליהן, פגעתי בהן ונפגעתי מהן.
חיים באַשְׁרַם הם כמו טיפול אצל הקוסמטיקאית – מוציאים את כל ה"שחורים". כשהייתי בטוחה שאני נפלאה ומדהימה – אף אחת לא ממש יכלה לסבול אותי; כל ההוויה שלי היתה מרוכזת בכמה אני נפלאה ויותר טובה משאר יצורי החיים עלי אדמות, ובמיוחד מחמש שותפותי לאַשְׁרַם…. כל פעם כזאת היתה מכה גדולה לאגו.
באופן כל-כך טבעי (לעולם שאנחנו חיים בו), בעשיות משותפות נכנס בי להט התחרותיות שהשאיר אותי בבדידות מול אותן חמש מראות, חברותי היקרות…ייחלתי לכישלונן, והתפללתי להצלחתי.
אני זוכרת ימים על ימים של קנאה שכרסמה בכל תא בנפשי המתייסרת, ימים שהביאו אותי לתפילה מעומק הלב – בימים שאיזנו את תחושת הגאווה הכוזבת שמיהרה לצאת בכל הזדמנות ולשלוט בכל הווייתי.
הייתי ביקורתית כדי להצדיק את עצמי, ואת נפלאוּתי. חיפשתי "שחורים" (אם במודע או שלא במודע) אצל אחרים/ות כדי לא לראות את ה"שחורים" שלי, וזה היה ממש גרוע; עם כל גל של ביקורת, הלב עוד יותר נסגר וכולי נתמלאתי "שחורים" על שלל גונם.
אך ככל שהימים הקשים האלו גברו, כך התנקו יותר ויותר "שחורים". כשיש מי שמגיב לתודעה שלנו- ל"שחורים", זו מתנה גדולה עבור מי שרוצה ללמוד את עצמו ולהשתפר – להשתנות.
אני חושבת שכאנשים שרוצים להיות טובים יותר לעצמם ולסביבה, אם יש בינינו כאלה שרוצים להתקדם בדרכם הרוחנית, כאנשים שרוצים להתנקות מ"שחורים", אחד המצרכים החשובים במתכונים המצוינים האלו, הוא המוכנות שלנו לראות את עצמנו ב"מראות" שנמצאות סביבנו. להיות מוכנים לבדוק את עצמנו בכל רגע – לא בחיטוט, אלא בבדיקה כנה שמביאה עבודה ופירות.
אם מישהו אומר לנו משהו לא נעים, מתנהג או מגיב אלינו בצורה לא נעימה, או לא מגיב בכלל – לא להדוף, לקבל, לבדוק: מה עשיתי לא נכון? מה לא בסדר אצלי? איזה "שחור" יצא עכשיו? איזה "שחור" ישנו תמיד? איך לשנות?
לפעמים זה פשוט לראות את ה"שחורים" שלנו, אבל לרוב זה קשה. קשה כי זה מכוער, ואנחנו לא רוצים לראות את זה, קשה כי לרוב זה ענק מאיתנו, דבוק לכל תא בגופנו.
אז מה עושים? איך משנים?
נראה לי שזה דורש ויתור על כמה דברים, ויתור על הנטייה שלנו לברוח מהתמודדות נכונה ובוגרת למקומות כמו ביקורת, כעס, גאווה, רחמים עצמיים, התגוננות, אלכוהול וכדו', ולעמוד מול הדבר בענווה ככל שאפשר.
לגבי עצמי
כמו שלא הזמנתי ולא יצרתי את "כישורי" ואת התכונות הטובות (המעטות מדי…) שקיימות בי, כך גם עם חוסר הכישורים, והתכונות הלא כל-כך טובות. הקארמה אחראית לכל. אבל, אם הקארמה אחראית לכל ואין ביכולתנו לשנות, אז מה התקווה?
יש תקווה! אני לא מכירה שיטות מתוחכמות או תרגולים שעוזרים בצורה שורשית ויסודית להיפתר מ"שחורים", ולהיות טובים יותר ( אם כי אולי יש כאלה ). הדרך שלי היא דרך הבהקטי, בהקטי יוגה – בדרך הזאת, ההבנה היא שהכל בא מאלוהים, הוא האּישְׂוַרַה – השולט בכל, והוא החבר הטוב של מי שרוצה להיות חבר שלו…
כיוון שהוא השולט העליון, הוא גם שולט בקארמה, ויכול לשנות אותה כרצונו.
אחריות
כאן נכנסת האחריות שלנו. אנחנו יכולים להגיד O.K קארמה… ולהרים ידיים או לומר: "טוב, זה לא אני, זו הקארמה שלי" ולהיות כמו בובת חוטים בידי חוקי הקארמה, או שנבין איפה האחריות שלנו.
במישור החומרי אנחנו אחראים לקארמה, אנחנו נושאים אותה מגוף לגוף, ויוצרים קארמה חדשה בכל גוף, כולל בגוף הנוכחי.
קארמה היא חוק חומרי שמאפשר לנו להגשים מאוויים חומרים ובו בזמן להתעייף מהניסיונות הנואשים, גלגול אחר גלגול להתענג בנפרד מהטבע הרוחני שלנו, בנפרד מאלוהים.
כשאנחנו רוויים במנטאליות אנוכית ורצון לתענוגות חומריים בשלל צבעיהם, אנחנו נתונים לקארמה, ויוצרים קארמה.
בשביל לצאת ממעגלי הקארמה, הבהגווד-גיטה מסבירה שאנחנו צריכים להתחבר למציאות הרוחנית הנצחית, וכאן האחריות שלנו, הבחירה שלנו, ואם נבחר בדרך הרוחנית, אז ניסיונותינו לשנות, להשתפר, יהיו מלאי תקווה. הנקודה היא לפרוץ את מעגלי הקארמה אל מציאות אחרת, המציאות הרוחנית, וכל זה אפשרי על-ידי חסד רוחני. כיוון שאנחנו בגוף חומרי, אנחנו מאוד מוגבלים, לכן אם אנחנו רוצים שינוי, שינוי אמיתי, אנחנו זקוקים לחסד, אנחנו צריכים עזרה ממי שיצר אותנו, ממתכנת הקארמה – אלוהים.
חסד…
אנחנו צריכים הרבה, הרבה חסד, כדי שדברים יזוזו אצלנו לעומקם, אבל לפני שנפנה לחסד אנחנו רוצים להבין כיצד לאפשר חסד, לאפשר לו להגיע אלינו.
נוכל להיות כלי קיבול לחסד כשנוותר על הצורך לשלוט. אנחנו רגילים לפחד מאיבוד שליטה כי בחוויה שלנו, בעומקנו אנחנו חסרי הגנה אוהבת, כי תחושת השליטה מאפשרת את מהותנו החומרית. בגלל אנוכיות ואינסוף רצונות לעונג אנחנו משחקים ב"נדמה לי" ומשתמשים במשאבי עולם החומר כאילו אנחנו שולטים פה…..
כל עוד אנחנו חושבים שאנחנו שולטים, אנחנו חיים בעצם בשקר. אולי נבדוק רגע, איפה אנחנו שולטים: בחוקי הטבע? בטח שלא, בזקנה? מה פתאום, במחלות? לא, בזמן המכלה כל? בגורל? בכמות הסבל והשמחה שפוקדים אותנו? בגוף שלנו?- מתי נצטרך פיפי, כמה שערות יצמחו בגוף, קמטים, שיניים, חניכיים…. במוות? אנחנו בעצם לא שולטים בכלום.
אנחנו מתכננים תכניות שההתממשות ו/או ההצלחה שלהם אפילו לא בידינו. לכן כפי שמוסבר בבהגווד-גיטה, בשביל לאפשר לחסד לבוא אלינו, אנחנו צריכים להעיז לוותר על שליטה, להרפות מהצורך הזה ולפנות לחסד, לפנות לאלוהים בענווה, מתוך תלות רוחנית בו. כמו תינוק שמתחיל ללכת ומחזיק ביד של אבא, לגמרי בטוח בידו האוהבת של אבא, שלא יעזוב אותו, ויוביל אותו לאן שצריך.
וזה מה שיפה בדרך הזאת, שכשאנחנו פונים אליו (אלוהים) ממקום נכון וכנה, מקום שמחובר אליו, הוא עוזר לנו, הוא מגן עלינו, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, ואנחנו לחלק בלתי נפרד מ"חייו". כך הטעם הרוחני הולך ומתגבר ותופס מקום נכבד בהווייתנו, כשלאט, לאט (לפעמים יותר מדי לאט….) ה"שחורים" עוזבים אותנו ואת מקומם תופסות תכונות חיוביות שלא הכרנו, וחלקן שלא היו בנו קודם.
לסיום
לא מספיק שהקוסמטיקאית מוציאה את השחורים, אחרי כמה זמן הם מופיעים שוב וצריך לחזור אל הקוסמטיקאית…
אז אנחנו רוצים להוציא את ה"שחורים" שבלב מהשורש, שלא יופיעו שם יותר ובשביל זה, כמו עם ה"שחורים" בפנים – נאכל בריא ונשמור על ניקיון והיגיינה; נבדוק את עצמנו, נבין את האחריות שלנו ונפנה לחסד.
אוראל שלום
הכוונה ב"משחקים בנדמה לי" היא: כשילדים משחקים במלך ומלכה, הם נכנסים לתפקיד ובמשך כל זמן המשחק הם מתייחסים אל כל משתתפי המשחק כאילו הם חיים בממלכה. הילדים משחקים ב"נדמה לי". בשביל לפעול בניגוד לטבע שלנו, כדי *להתענג בנפרד מהיחסים שלנו עם אלוהים, אנחנו צריכים את תחושת השליטה. אי אפשר להתענג בלי תחושת שליטה אם גלויה או סמויה. לכן, כדי להתענג בעולם החומר, אנחנו "משחקים בנדמה לי"- מתכסים בתחושת שליטה שמאפשרת את ניסיון מימוש הרצונות החומרים, וחיים כאילו אנחנו מלכי העולם או משהו כזה, כשאפילו על הגוף שלנו, על המחשבות והרגשות שלנו, אין לנו שליטה.
* המושג להתענג, מתייחס לעונג חומרי- בגוף הגשמי והסמוי (מחשבות, רגשות,רצונות, אינטליגנציה וזהות).
באשר לשאלה השנייה: אהבה היא הכוח החזק ביותר שיש. כשאנחנו מרגישים אהובים, אנחנו חזקים, מוגנים, וכשלא מרגישים אהובים אז אנחנו חלשים, חסרי הגנה.
בטבענו הרוחני אנחנו אוהבים ואהובים באיכות בלתי מוגבלת. כאשר אנחנו מתרחקים מטבע זה שלנו, ומתמזגים עם הטבע החומרי המאופיין באנוכיות, אנחנו כמו נכנסים לתוך עולם וירטואלי (אך אמיתי למדי) שבו אנחנו מנסים לממש תשוקות חומריות כאלה ואחרות, ובעולם כזה- העולם בו אנחנו חיים, אהבה- מקור הכוח וההגנה החזק ביותר, מתעוותת ומקבלת צורות שונות של תאווה. אנחנו לא באמת אוהבים, אנחנו תאבים…. אנחנו אוהבים את מה/מי שמסב לנו עונג ומשרת את האינטרסים האנוכיים שלנו. לכן בתחושה העמוקה ביותר שלנו, בבסיס שעליו נבנו שריונות ההגנה החיצוניים לנו, אנחנו חשים כמו חסרי הגנה אוהבת.
מה זאת אומרת "משחקים ב"נדמה לי"?
לא הבנתי מה הכוונה "משחקים בנדמה לי"…?
בהקשר של : "בגלל אנוכיות ואינסוף רצונות לעונג אנחנו משחקים ב"נדמה לי" ומשתמשים במשאבי עולם החומר כאילו אנחנו שולטים פה….." (תחת הכותרת "חסד")
ואולי תוכלי להרחיב קצת על "בעומקנו אנחנו חסרי הגנה אוהבת" ? בהקשר של המשפט : "אנחנו רגילים לפחד מאיבוד שליטה כי בחוויה שלנו, בעומקנו אנחנו חסרי הגנה אוהבת, כי תחושת השליטה מאפשרת את מהותנו החומרית."