"נישואין – שבועה למחויבות עולמים

ללמוד לאהוב, בקשיים, בשמחה,

לפסיעה משותפת בנתיבי החיים

לשרת ולתמוך זה בזו לצמיחה."

זהו נוסח ההזמנה לחתונתי. לא ניסחתי אותו בעצמי. זוג חברים שעיצב לנו את ההזמנה, הציע גם את הנוסח שלה. אני בכלל לא חשבתי בכיוון הזה, אני חשבתי לכתוב על ההזמנה רק פרטים טכניים. אבל ככה זה, כאשר חיים מול וַיְשְׁנַוים, אפילו כרטיס הזמנה לחתונה הופך לרוחני.

כל-כך קל להיסחף בזרם ההכנות לחתונה. לבחור סוג שולחן, סוג כלים, סכו"ם, מפה ומפיות, ולשכוח את המטרה שלשמה התכנסנו; ברית – מחויבות עולמים לאל ולבת הזוג. המחויבות היא הדדית, שני בני הזוג מתחייבים להצמיח ולצמוח זה עם זו, בזמנים יפים ובזמנים קשים. הנאמנות של הבעל לאישה מסמלת את נאמנותו לאל, וכמובן שגם ההיפך. כל אחד מבני הזוג צריך ללמוד לשים את צרכי האחר לפני אלו שלו. או לפי מילותיה של דורית לובן, להפוך את סיפורנו מחד-גיבורי לדו-גיבורי.

כל-כך קל להיסחף… אבל הוַיְשְׁנַוים (מתרגלי זרם הבהקטי) העוזרים לי רבות בארגון החתונה, לא נותנים לזה לקרות. כאשר אני רואה את הרצינות והמסירות שלהם, את הרצון לעזור ללא שום גמול – אני מתחיל להבין מחויבות אמיתית מהי ומה פירושה האמיתי של המילה ברית.

אז כן, אני מתחתן, עם אליאן, זוגתי בשלוש שנים האחרונות. בחיים לא האמנתי שזה יקרה, שאניח את מקל הנדודים ואתמסד. אך כרגיל המציאות חזקה מכל דמיון, ובטח שיותר חזקה ממני. עד לפני כמה שנים ראיתי את מוסד הנישואים כמשהו חומרי לחלוטין שכובל אותי יותר ויותר לחומר. בחזיונותיי ראיתי את עצמי כפרוש שנודד ברחבי ההימלאיה ללא בית קבוע, מנותק לחלוטין מחיי החומר. אך הפלא ופלא, ככל שמשיכתי לאל הולכת וגוברת, כך גם גוברת המשיכה לפעול בעולם זה ולתרום לו יותר ויותר. אני, שסלדתי מבני אדם, וראיתי אותם כחיה חסרת תרבות, שמנצלת את תודעתה המפותחת למטרות בהמיות לחלוטין – מוצא יותר ויותר עניין ביחסים. יחסים עם זוגתי, משפחתי, חבריי ועם כל מי שנקרה בדרכי.

אני, שרציתי כל-כל להתנתק מן העולם, מוצא את עצמי מחובר אליו יותר ויותר, בזכות המשיכה שלי לאל.

בצורה מוכנית המשיכה ליחסים עם אל אישי הניחן בדמות מופלאה, מתרחבת אל עבר כלל ישות החיים. כבר איני שונא את האדם, כבר איני מבקר אותו ושופט אותו על כל צעד ושעל. אני כן מציע פתרונות ודרכים לשינוי, אני לא חושב שהחברה האנושית מתקדמת, אך איני שופט איש, אין אני מנסה לשנות את האדם, אלא רק קצת, לגעת בליבו.

רגע השיא
בלי ספק יום חתונתי מהווה רגע השיא בחזרתי לעולם. נכון שבשנתיים האחרונות קיצרתי את שהותי בהודו לשלושה-ארבעה חודשים בשנה. נכון שדירתי השכורה בקיבוץ עמוסה ברכוש (בעיקר כלי מטבח). נכון שכבר שלוש שנים אני מצוי בזוגיות חזקה ועמוקה. אבל החתונה נמצאת מעל לכל זה. החתונה מעגנת את אהבתנו ומחזקת את מחויבותנו זה לזו.

כמו כל דבר בעולם זה, גם החתונה יכולה להיות חומרית ואנוכית (למשל, בת זוגתי יפה ועשירה אז כדאי לי להתחתן איתה), ויכולה גם להיות רוחנית לחלוטין. כאשר לומדים לראות קודם כל את צרכיו של בן הזוג, לומדים לאהוב בקשיים ובשמחה. בפסיעה המשותפת בנתיבי החיים, לומדים לשים את האגו בצד ולצעוד יחדיו. חתונה יכולה להנציח את שיעבדונו לעולם החומר. תוך כדי הזדהות כוזבת עם הגוף, משפחה, עָם ולאום. אך היא יכולה להיות גם קרקע פורייה לצמיחה.

יחסים רוחניים
ביחסים רוחניים האל מהווה המרכז. כאשר גם אני וגם זוגתי שמים את האל במרכז יחסינו ואת התקדמותנו הרוחנית בראש סדר העדיפויות. כך אני עוזר לה והיא לי לצמוח ביחד יחדיו אל עבר האל. בהליכה משותפת יותר קל לראות את האגו החומרי, את הלכלוכים בלב שמפריעים לנו לפתוח אותו באמת. ביחד יותר קל לנקות, ולהתנקות וכך בהדרגה להפוך את גופנו למקום ראוי, בו יכול האל לשכון במלוא תפארתו. הלכלוכים בלב, כגון תאווה, כעס, חמדנות ועוינות, משאירים מעט מקום בלב לאל ולאהבה שאפשרית רק דרכו.

יחסים רוחניים הם אינטנסיביים מאוד, כל דבר הוא שיעור וכל דקה היא מבחן. הקשיים הם גדולים אך ההתמודדות איתם מחזקת. ועם כל קושי וכל התמודדות, לומדים קצת יותר לשרת ולתמוך זה בזו לצמיחה; וכך על-ידי עשייה, לבסוף גם אהבה אמיתית וכנה מגיעה.

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...