התכנסנו אתמול, כל המשפחה, לחגוג את יום הגבורות של אימי. היו חברים, בנים ונכדים. כולנו איחלנו שתזכה בבריאות ונחת מהרבה נכדים ונינים.

אך היום חשבתי מחדש מה אני באמת מאחל לאימי (ומיהרתי לומר לה זאת בטלפון). בריאות? מה הטעם לאחל מה שבקרוב יילקח? איחלתי לה שתפנה מבטה פנימה, ותתחיל את המסע למקור שלה, לעבר אלוהים. את שלה לעולם, היא עשתה – עלתה לארץ ונלחמה עליה, גידלה בנים ונכדים – אך כעת, בגיל גבורות, יש לה אתגר אחר – לשוב לבית האמיתי שלה, ליחסים הנצחיים עם אלוהים.

בזקנה כל מערכות הגוף מתדרדרות. אינטואיטיבית אדם מגייס את משאבי החיים שבו כדי לעצור התדרדרות זאת. אך לא ניתן למנוע זאת, אפילו בעזרת הרופאים הטובים ביותר והתרופות היקרות ביותר. למה? כי זה רצון האל. שום כוח בעולם לא יכול לגבור על רצונו. קרישנה מופיע לנו בצורת הזמן המכלה כול. אלוהים דרך נציגו, הזמן, מכריז לנו שתמה תקופת שהייתנו בגוף זה.

קרישנה מכריז בכך שזה לא הכיוון בו נהיה מאושרים. זה בלתי אפשרי. גוף זקן הוא כפרי סחוט, ללא מיץ. כעת מה שנותר זה להתפלל שאלוהים ומשרתיו, או נציגיו עלי אדמות, ינחו אותנו איך להחיות את יחסינו איתו ולשוב למשכנו הנצחי. זה דורש התכנסות פנימה, זה דורש להרפות מהמאמץ להיות בריא בכול מחיר, זה דורש להיפרד, לפחות מנטאלית, מכול הקשרים, מכול היקר; זה דורש להפסיק לבקש אחר עוד קצת הנאות חושים, הנאות של חושים סחוטים ובלים, ולחפש אחר האושר הנצחי שקיים בתוכנו – בנשמה. זה האתגר הגדול של החיים. לכן אלוהים בחסדו הרב נתן לנו את הזקנה והמחלות – כדחיפה להרפות ולהתחבר.
בבהגווד גיטה (8.6) נאמר:

"אותה הוויה שזוכר האדם בעוזבו את גופו, אליה הוא יגיע תמיד."

הרגע האחרון והגוף הבא
ברגע האחרון של החיים, אדם חומרני יזכור את שהוא קשור אליו – בני משפחה יקרים, רכוש, משימות שלקח על עצמו, כול מה שהוא אוהב ושונא ואותן שאיפות שעדיין לא הוגשמו בחייו (רציתי לסדר את בני ונכדי ולהבטיח את עתידם, בני משפחתי עדיין תלויים בי וזקוקים לי, כמה כואב). מחשבות ורצונות אלו יישאו אותו לגוף הבא שלו.

הגוף הבא נועד לאפשר לממש אותן שאיפות בלתי פתורות מהחיים הקודמים. אך מחדש, בגוף הבא, ניצור אינספור משאלות חדשות שלא ניתנות למימוש, מחדש נכרע תחת המחלות והזקנה, ואם נמות בתודעה שכזאת, נשוב וניוולד לעולם שלא יעשה אותנו באמת מאושרים, אלא יכפוף אותנו שוב ושוב למעגל הלידה והמוות הבלתי פוסקים. זהו השיעור של החיים. כאשר פעמוני המוות, בדמות זקנה ומחלות, מצלצלים, עלינו להרפות ולהתחבר, להתחבר לאלוהים היושב בליבנו וממתין שנפנה פנינו אליו:

"ומי שבקץ חייו, בנוטשו את גופו, זוכר רק אותי, זוכה מייד בטבעי, אין כל ספק בכך." (ב.ג. 8.5)

מי שבקץ חייו מתאווה לאל, לשוב ליחסים עימו, מי שוויתר על כול עונג חומרי חולף, ושאיפתו היחידה זה לשוב למקורו הרוחני, ליחסי אהבה עם האל, אדם כזה ייזכה בחסדו של האל לזכור אותו בעת המוות, ולא ישוב להיוולד בעולם החומרי. בגיטה (4.9) נאמר:

"מי שיודע את טבעם הנשגב של התגלותי ומעשי, אינו שב ונולד בעולם החומרי, לאחר נוטשו את גופו, אלא מגיע למשכני הנצחי."

כדי לזכור את האל בעת המוות, יש לחדול מלנסות לברוח מהמוות. המוות הוא אויב של מי שבורח ממנו, אך ידיד גדול של מי שמוכן לקדם פניו כראוי. כיצד להתכונן למוות? יש לקרוא את אותם כתבים המתארים את האל ותהילותיו ולחזור ללא הפסק על שמותיו, ומעל לכול, להתרועע עם משרתיו/נציגיו הרחומים של קרישנה, שיודעים כיצד לעזור לאדם לסיים את חייו בתהילה.

בתהילים נאמר "כי בי חפץ ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי." (תהילים, פרק צא, פסוק יד). בכתבי היוגה נאמר שהדרך לדעת את האל זה באמצעות שמו. מי שנושא את שם האל ללא הפסקה ובאופן טהור, בעת המוות האל יופיע לפניו ו"ייפלוט" אותו משבי החומר.

כיצד עלינו לסיים את חיינו?
ספר השרימד בהאגותם גדוש בתיאורים וידע אודות סבך החיים, כיצד להבין את האל וכיצד להתחבר אליו. ספר זה מוקדש לאותם אנשים החפצים בקשר עימו. הספר מורה לנו כיצד על אדם החפץ בשלמות להכין עצמו לרגע המוות. הנה קטע מספר זה המתאר כיצד אדם קדוש מכין אדם שסיים את חייו, לשלמות החיים:

"הזמן הנצחי הבלתי מנוצח גובר באורח סמוי על הקשורים מדי לענייני משפחה והוגים בם תמיד. מַהָאתְמָא וידוּרַה ידע כל זאת, ולכן פנה אל דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ואמר: מלכי היקר, אנא עזוב מקום זה מייד, ללא כל דיחוי. הבט וראה כיצד השתלט עליך הפחד.
איש בעולם החומרי לא יכול להביא מזור למצב מטיל מורא זה. אדוני, זהו אישיות אלוה המופיע כזמן הנצחי [קָאלַה] הפוקד את כולנו.

כל מי שנתון להשפעת קָאלַה העליון (הזמן הנצחי) חייב למסור את חייו היקרים לו מכול, שלא לדבר על דברים אחרים כרכוש, כבוד, ילדים, אדמה ובית.

אביך, אחיך, דורשי-שלומך ובניך, כולם מתו ועזבו את העולם. אתה עצמך חיית את רוב שנותיך, גופך נכה, ואתה חי בביתם של אחרים.

היית עיוור מלידתך, ולאחרונה הפכת לכבד שמיעה. זיכרונך אובד, ותבונתך מופרעת. שיניך נושרות, כבדך פגום, ואתה מכחכח ליחה בגרונך.

אבוי, כמה חזקות תקוותיה של ישות החיים להמשיך את חייה. למעשה חי הינך בדיוק ככלב-בית המלחך את שאריות המזון שמגיש לך בְּהִימַה.

אינך צריך לחיות חיי-השפלה ולהתקיים על נדבותיהם של אלה שניסית להמית באש וברעל. העלבת גם את אחת מנשותיהם וחמסת את ממלכתם ורכושם.

למרות חוסר רצונך למות וחפצך לחיות אף במחיר כבוד והוקרה, גופך הכילי ייקמול ללא ספק ויישחק כבגד ישן.

אדם נקרא בלתי-מופרע אם הוא הולך למקום מרוחק ובלתי ידוע, וחופשי מכל התחייבות, נוטש את גופו החומרי כאשר הוא הופך לחסר תועלת.

אדם המתעורר להבין, בין אם בכוחות עצמו או בעזרת זולתו, את הכזב והסבל שבעולם חומרי זה ולפיכך נוטש את ביתו ונסמך לחלוטין על אישיות אלוה השוכן בלבו, הינו ללא ספק אדם ראשון במעלה.

לכן, אנא עזוב מיד אל הצפון, ללא ידיעת קרוביך, כי במהרה יגיע הזמן שבו תיגרענה כל תכונותיו הטובות של האדם.

מַהָארָאגַ'ה דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, נצר למשפחת אָגַ'מִידְּהַהּ, ניתק באחת, תוך החלטה נחושה, את עבותות קשריו המשפחתיים, בהגיעו לשכנוע מלא בזכותו של ידע חדור תובנה [פְּרַגְ'נָא]. כך עזב מייד את ביתו ופנה אל נתיב הגאולה, כפי שהורה לו אחיו הצעיר וידוּרַה." (שרימד בהאגותם 1.13.17-29).

נתיב הגאולה אינו מוות; הבהגווד גיטה מלמדת שמי שנולד סופו למות, והמת ישוב ויחיה. מה יהיו חייו הבאים של המת זו השאלה הגדולה. יוגי הוא מי שמכין עצמו לרגע המוות כך שלא ייוולד יותר בתוך גוף חומרי, שמועד לסבל של לידה ומוות, אלא ישוב לגופו הרוחני, באמצעותו הוא יזכה להתרועע לנצח עם אלוהים. זו הגאולה האמיתית מכל סבל חומרי, גם הבסיס לאושר אולטימטיבי.

מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

• אמונה באלוהים
• מדיטציה
• שנה טוב לכוּוּוּוּלם
• יום הולדת לקרישנה
• חיי משפחה רוחניים
• צמחונות, אי אלימות וחיים רוחניים
• מדריך לבחירות 2015
• חיים רוחניים ויתושים
• הסיפור האלוהי – האחד הפך לרבים לצורך יחסים
• עוד...