הזכות לשאול

הזכות לשאוליום שישי בצהריים, אני על הכביש, נוסע לבד, נהנה מהשקט, משני צדי הכביש שדות העמק הערומים נפרשים עד להרים. חלקם הגדול נזרעו לאחרונה וכשהגשם יגיע, לאט לאט, מרבד חיטה ירוק יחל לכסות את האדמה העירומה.

בצומת מרומזרת, שלט פרסומת תלוי מושך את עיניי, בכתובת גדולה שתופסת כמעט את כל השלט כתוב: "חינם". חינם היא אכן מילה הלוכדת טוב את העין. כאשר אני מתקרב ועומד ברמזור האדום, אני מחזיר את מבטי אל השלט. מתחת לחינם הגדול כתוב "צ'ייסרים למשתחררים".

מוחי המורגל לעבוד בקצב מסחרר ישר הפליג אל מחוזות העבר, בדיוק עשור קודם לכן, כאשר אני הייתי אחד מבין "המשתחררים". מילדות אנו מורגלים למסגרת אשר כלפי חוץ מעודדת אותנו להתנסות ולחוות אך במציאות מכתיבה לחלוטין את חשיבתנו והתנסותנו. מהגן אנו עוברים אל בית הספר היסודי, משם אל חטיבת הביניים ומסיימים בתיכון. המכנה המשותף המרכזי לכל התהליך הזה, הוא, שברובו רובנו פשוט עושים מה שכולם עושים. בסופו, שוב, רובנו ממשיכים לשירות הצבאי ולאחריו החופש מגיע! סוף למסגרות! או שלא.

לאחר השירות הצבאי, למעשה לראשונה בחיינו, אנו עומדים מול המציאות, מול האפשרויות אשר היא מציעה לנו, לראשונה אנו מרגישים שיש לנו זכות לבחור ולעצב את חיינו – תחושת החופש משכרת אותנו הרבה יותר מהצ'ייסרים שמוגשים חינם במסיבת השחרור.

בסופו של דבר, כשנביט שוב על תקופה זו, וניזכר בחיוך בימיה היפים, נגלה שלא באמת הבנו אותה לעומק, לא באמת היינו משוחררים. החברה הצליחה לכפות עלינו חופש מלאכותי. היא חינכה אותנו שלאחר השחרור מגיע לנו להתפרק. למעשה היא זו השולחת אותנו ל'טיול הגדול' כשם ששלחה אותנו גם לגן החובה וגם לשירות הצבאי. אחר כך היא תכוון אותנו אל עבר התואר, שוב תשלח אותנו ל'טיול של אחרי', ומשם עבודה, חתונה, משכנתא וכדו'.
האם באמת בחרנו בכל זה או שחונכנו לזה?

בחזרה לימי השחרור
למרות שגם בימי השחרור העליזים בהם החופש חיבק אותנו מכל כיוון, לא באמת היינו חופשיים, טמון בימים אלו משהו גדול. נכון, גם כאן המסגרת והחברה מעצבים לנו דרך, אך היא פחות מוגדרת, דבר הפותח חלון הזדמנויות, לפני המשכנתא והילדים – בו ניתן לשאול שאלות.
התקופה הזו, שבין הצבא ל"חיים האמיתיים", היא מהתקופות האופטימיות ביותר שיודע האזרח הישראלי. הוא מרגיש שכל העולם פתוח עבורו, שהגיע הזמן להתחיל ולהגשים את עצמו. לפעמים זו גם עשויה להיות תקופה מבלבלת שבו 'אני כבר נהפך למבוגר' וצריך לדעת להחליט לבד מה לעשות. לעיתים האפשרויות הרבות משאירות אותנו חסרי אונים וחסרי יכולת לקבל החלטות. פעמים מסוימות הרצון לפרוק לוקח אותנו לקיצוניות שאחריה קצת קשה לחזור למציאות, ולפעמים אנו מנצלים את הזמן ומתחילים לשאול שאלות.

האדם החושב
בזמן כתיבת המאמר, אני גם עוקב ומגיב בדיון בפייסבוק המדבר על תחיית המתים וגלגול נשמות. מדובר בבחור אשר יצא בשאלה ומקדיש חלק ניכר מזמנו להכפשת הדת היהודית. הוא מנסה לעשות זאת בשני אופנים עיקריים: 1. להראות כמה היא אינה מוסרית. 2. להוכיח ברבים שהיא פרימיטיבית וטיפשה לעומת המדע המודרני והאדם הנאור והחושב.

אם כך, הבחור הנ"ל הביא קטע קצר מהתלמוד בו מדובר על תחיית המתים, אכן קטע שנשמע הזוי לכל אדם חושב, וכך הוא מסתיים: "המטייל בהרים לפני בא הגשמים לא יראה חלזונות. לאחר הגשמים, ללא שהות, יתמלא ההר חלזונות. הכיצד? החלזונות נוצרו ממי הגשמים והאדמה.
כשם שעכברים וחלזונות נוצרים מאדמה כך בני האדם, שבשרם נרקבו, יחזרו שוב לבשר אדם." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צא, עמוד א)

נניח בצד את דבריי התלמוד ואבקש דווקא להתייחס לתגובות הרבות אשר מגיעות כל כמה דקות.

המגיבים הם אנשים 'רגילים', אזרחים טובים, אשר עובדים, מגדלים ילדים, מנסים לפרוע את המשכנתא וכדומה. הם בזים לתלמוד הפרימיטיבי אשר טוען שיש חיים לאחר המוות, הם מגדפים אותו, ומסבירים שניתן לראות שהגוף מת הוא נרקב באדמה, לכן לא יתכן שניוולד שוב. אך כל טענותיהם המלאות בדעות קדומות וסטריאוטיפים כלל לא בוחנות את הנושא לעומק. כלל לא דנות בסוגיה האמיתית, מי אני ומהם חיים?

נקודת המוצא שלהם היא שאני זה הגוף הזה. הם כלל לא שואלים שאלות ואינם בוחנים את מהות החיים. הם מאשימים את הדת בהליכה עיוורת בעוד שגם הם הולכים בה. גם הם לא מנסים לחקור ולערער את תפיסת עולמם.

מי אני?
בבהגווד גיטה (4.34) נאמר: "פנה למורה רוחני ונסה ללמוד ממנו את האמת. חקור אותו בכניעות והגש לו שירותך. מי שהגיעו להגשמה רוחנית יכולים להקנות לך ידע, כיוון שחזו באמת."

כלומר הגיטה מבקשת מאיתנו לחקור, להעז לשאול את השאלות: מי אני? למה אני פה? מה המטרה של כל זה? וכדו'. שאלות אלו צריכות להישאל על ידי כל בן אנוש; אל לנו לקבל דבר באופן עיוור. השאלה הראשונה שהגיטה שואלת היא: 'מי אני?'

נתחיל את ניתוחינו מניתוחו של הגוף. בכלליות הגוף מורכב (לא ניכנס כאן לשיעור אנטומיה) מחמישה יסודות (שמים, אויר, אש, מים ואדמה. בפילוסופיה ההודית יסודות אלו אין אלא הקטגוריות של מושאי החושים) שמורכבים מאינספור אטומים. אטום הוא החלקיק הסופי של ההתגלות החומרית, אשר אינו נחלק ואינו מתהווה לגוף. הגוף שלנו הוא רק צירופם של אטומים אלו. האטומים מתחברים יחדיו ובדרך מדהימה שאין בכוחנו לבדוק אותה נוצרים תאים ורקמות בגוף שנולדים ומתים כל הזמן ומתחלפים על ידי אחרים, ובהתאם לכך ובעזרת הזמן גם הגוף משתנה. תוך שבע שנים אין כבר זכר לשום תא שהיה בגופי לפני כן (ישנה מחלוקת בקרב הביולוגים לגבי התחלפותם של תאי המוח, אך כולם תמימי דעים שהתוכן שלהם משתנה). כלומר, לנער בגיל 14 אין שום שריד מגופו משהיה בן 7. זאת אומרת שכל חלקי גופו הוחלפו אך למרות זאת הוא מרגיש אותו אחד. השאלה הנשאלת היא, אם גופי השתנה כליל אך למרות זאת אני מרגיש אותו אחד – אז מי אני?

כאשר אנו מסתכלים על האיברים השונים אשר בגופנו, אנו אומרים; זו היד שלי, זוהי הרגל שלי, זה הראש שלי והינה כאן ממוקמת בטני. אם נחלק כך את כל אברי הגוף אנו מבינים שהגוף הוא "שלי", אך "שלי" לעולם אינו חופף ל"אני". כלומר דבר מה שהוא שלי לעולם לא יוכל להיות אני. "שלי" ו"אני" אלו הם קווים מגבילים שלא נפגשים לעולם. אם כך הגוף הוא שלי אך הוא לא אני, משמע שאני נבדל מגופי, לכן השאלה בעודה נותרה; מי אני? הגוף הוא אובייקט הניתן למדידה בכלים אובייקטיבים. בעזרתו האדיבה של המדע המודרני ביכולתנו לדעת רבות על הגוף. אנו יכולים למדוד אותו לאורכו, רוחבו ועומקו, אפילו גלי המוח ניתנים למדידה. אך האם ניתן למדוד גם את חוויותינו? לא, מכיוון שהן סובייקטיביות. הגוף הוא אובייקט בעוד שאנו חווים את עצמנו כסובייקטים שלא נתונים למדידה, לכן יש פה שניים, הגוף – האובייקט ואני – הסובייקט.

ניתן לראות שאנו נבדלים מגופנו. הבה וניכנס עמוק יותר, מה לגבי המחשבות? רגשות? זיכרונות? כולנו מכירים את התחושה שבה אנו מנסים להתרכז בדבר מה, אך המחשבה נודדת מאיתנו. אנו מנסים להשיבה, אך לשווא. מי הוא אותו 'אני' שממנו המחשבה נודדת? עיקרון זהה פועל גם בתחום הרגש; לפעמים אנו מנסים להביע רגש, אך הוא נתקע. לפעמים אנו מנסים להדחיק, אך הרגש פורץ החוצה מבלי שנוכל לשלוט בו. הוא הדין לגבי הזיכרון, שתדיר בוגד בנו. מי הוא אותו 'בי' שבו הזיכרון בוגד? אפשר להיווכח בכך שלפני עשר שנים השקפותינו והאמונות שלנו על החיים היו שונות מהיום. הכול בנו משתנה, האמונה משתנה, הרצונות, המעשים, הלבוש, הרגלי הבילוי והתזונה. הכול משתנה כל הזמן, אולם אנחנו מרגישים זהים כל הזמן. אני אותו אחד שהייתי לפני עשר שנים. נכון, גופי השתנה, אמונותיי השתנו, כך גם רצונותיי ומעשיי, אך אין ביכולתי להגיד שאני השתנתי; אני נשאר אותו מישהו לחלוטין, רק בגוף קצת שונה, בעל התנהגות שונה וכדומה. ממש כמו שיר הילדים המפורסם: "לפעמים אני שמח ולפעמים עצוב אבל אני תמיד נשאר אני."

פתאום, על ידי ניתוח לוגי קצר אשר רק מעלה את השאלות, תגובותיהם של כל 'הנאורים' נראות פרימיטיביות בדיוק כשם מילות התלמוד נראות להם.

לסיכום
לכן, משוחררים צעירים משלט הפרסומת, החיים הרבה יותר עמוקים מצ'ייסר כזה או אחר. אתם מצויים בתקופתכם הטובה ביותר, ללא מחויבויות רבות. זה הזמן שלכם לצאת קצת מאם הדרך, לפקוח טוב את העיניים, להסתכל מסביב והכי חשוב: להעז לשאול את השאלות הגדולות של החיים – מי אני, האם ניתן להיות באמת חופשי, והאם ניתן להשתחרר באמת מסבל. זוהי זכותכם הגדולה ביותר.



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

תגובה אחת לפוסט "הזכות לשאול"

  • נישואים בין אטומים וקשרים אחרים

    יפה. ניכר, ע"פ אדם הפרא של רוסו, למשל, להבין שחומר נוצר מתודעה, ואילו לא להיפך. ללא הגשמת התודעה, אנשים לא יכולים ליצור ציוויליזציה, משום שהם אינם מתעלים מעבר לדפוסי הפעולה של חיות ולטבען. מה ערכו, איפוא, של הידע הנרכש מתוך ההתרועעות עם הציוויליזציה, כל עוד הוא מופנה בניגוד לעקרון עליה היא מושתתת – יצירה בתוך החומר, מן התודעה… אותם עקרונות העושים אותנו לחיים בחברה אנושית, חברה עם חזון של בני-אדם, הם עקרונות המאפשרים לנו להיות מודעים לעצמנו, לשאול מי אנחנו, מה אנחנו, וכפי שציין זאת פאסקל, "האדם הוא קנה סוף, אמנם קנה סוף חושב הוא…".
    משמע, אנו מסוגלים להפליג במחשבתנו, לאן שנרצה, אלא שחופש זה מותנה בכך שנפעל כבני-אדם. הבחירה בידינו, ולא ניתן להתחמק ממנה ברגע בה היא ניתנת. אם אשתמש בחופש הבחירה שלי, לא על מנת לתרום למטרה של התרבות האנושית, להראות את מקור החיים ומי אנחנו, בתפיסה הישירה, ובמקום זאת להתווכח בטיעונים פילוסופיים עקרים, היוצאים נגד הכיוון ממנו התרבות הגיעה, האם בכלל אגשים את מטרתי בגוף אדם? מה לגבי צרכי הגופניים מהם אינני מתעלם? מהו אם כן, היתרון של חיים בגוף אדם? מה שבעלי דעות רבים מכנים, "מותר האדם מן הבהמה"?
    האמנם, העוסקים במבנה האטומי של העולם, מנתחים מציאות נתונה וקיימת, או שמא, מקורה של מציאות זאת, כפי שמראות תורות קוונטיות ואחרות, כמו למשל תורת היחסות, בתודעה? ואילו, ללא התשוקה והכמיהה לחיי משפחה משותפים, היוצרים יחד את מעגל הסמסארה (לידה ומוות), לא היינו מתקבצים לכדי הסידור המיישב, זה המאפשר לנו לשאול את השאלות הנ"ל, האם לא ניתן לומר, שנגזרות המדע החומרי, המורכבות למראית עין, אינן אלא תוצרי לוואי של תשוקות ומאוויי הלב? אותן אנו מכירים מחיי היום-יום?
    למה הדבר דומה? גבר ואישה נישאים, יש להם תשוקות ומאוויים, לחוות מגוון של חוויות מעדינות ועד עזות ומלאות רצון. עם זאת, נוצרות כ"כ הרבה סיטואציות לא רצויות: מה קורה כשהגבר או האישה לא חוזרים הביתה? מה קורה שצריך לעבוד קשה? לנקות ולסדר, גם כשהאישה לא יכולה? לעבוד, גם כאשר הגבר נותן את כל כולו למען משכורת צנועה? להחליף לתינוק חיתולים, לאחר שהוא עושה את צרכיו על דש הבגד?
    אפילו השאלה הידועה: מי מרים את מכסה האסלה?
    אם כך, כ"כ הרבה דברים בלתי-רצויים ולא-צפויים נוצרים, רק בגלל קומץ של מאוויים ותשוקות המתקבצות יחדיו. מהו איפוא, הדין של האטומים, המיתרים, המערכות הקוונטיות והאינרציאליות, ואף המחלות, סימני ההזדקנות, מזג האוויר המשובש, אסונות הטבע, שחלקן מייצר האדם – כ"כ הרבה תוצרי לוואי, שאינם, על פי המקסימה: חומר נוצר מתודעה, אלא הצדדים הלא-נעימים של הנישואין…
    האם נישואין יכולים לעבוד רק ע"פ התמקדות שוחקת ומתישה, כפי שכולם יודעים, בצדדים הלא-נעימים, הדורשים טיפול חיצוני? או שמא, ניתן להסיט את תשומת הלב מאלו, להפריח את חיי הנישואין בפועל, ע"י מחוות רוחניות, כגון מחמאות, תמיכה הדדית, עידוד, תשומת לב לצרכים רגשיים, ועוד רבות ונסתרות וצפונות וכהנה וכהנה? האמנם איש מאיתנו פועל ברוח זו, להפרחת הוול-בינג של האנושות, תוך הפניית תשומת הלב מן החומר אל הרוח, באופן המביא ללב סיפוק אמיתי, ואף את יישוב הדעת המיוחל לדעת את הדברים החשובים לנו באמת?…

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר