זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון

זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון

קרישנה וארג'ונהרק כעת ממרומיי ההימלאיה ההודית, קל לי יותר לכתוב בצורה נקייה וברורה על הנעשה בארצנו. מביט בעצב על המצב, על הפצועים וההרוגים משני הצדדים. עוד לפני שטסתי, רגע לפני הכניסה הקרקעית, ראיתי את המובילים הרבים יורדים דרומה, נושאים על גביהם טנקים ונגמשים והזיכרונות הרבים החלו לצוף.

האינתיפאדה השנייה החלה חודש לפני גיוסי ונגמרה חודש לאחר שחרורי. שלוש שנים העברתי מקו לקו, מגזרה לגזרה, לא היה אפילו זמן לעצור ולהתאמן. שלושה חודשים העברתי בתוך גוש קטיף. זכור לי היטב, כיצד יום-יום, לקראת שקיעה, הייתי לוקח את הג'יפ הממוגן, חותך את כל הגוש ונוסע  עם מפקדי לחוף הים. שם בין הדקלים, היינו מתבוננים בשקיעה, נרגעים קצת מכל הבלגן ומייחלים לכך שיום אחד נחיה בעולם יותר טוב, ונוכל לבוא לחוף המקסים הזה עם בגד ים ולא עם אפוד, קסדה ומחסנית בהכנס.

רבות הפעמים שבהם באתי במגע עם התושבים המקומיים, ראיתי בעיניהם שהם אנשים טובים ורגילים, שבדיוק כמוני רוצים לחיות בשקט. גם הם פוחדים מן הטרור. לעתים מחבלים חמושים היו באים לביתם מפנים לעצמם חדר הפונה לכביש הראשי עליו עברו רכבים ישראלים. הם היו יורים על הציר ובורחים, כלל לא היה אכפת להם, שאחר כך הבית היה נהרס על ידי דחפורים, כדי שבעתיד לא ניתן יהיה לירות ממנו. אני זוכר כיצד בין בתי פחונים, ילדים קטנים שיחקו כדורגל, רציתי גם אני לשחק איתם. נאסר עלינו לתת להם אוכל, כי אחר כך, לעתים היו מגיעות תלונות על הרעלה. לא פעם לא יכולתי להתאפק וכאשר אף אחד לא ראה, הגנבתי לילדים כיף-כף או פסק זמן תוצרת הארץ, עיניהם ברקו משמחה.

המצב שם היה סבוך מאוד, פעם, למשל ירו עלינו ממטע זיתים, לאחר הסריקות הרבות, הגיע דחפור וחיסל את המטע. בעל המטע ניגש אל מפקדי, ובענווה רבה שאל אותו האם הדחפור לפחות יוכל לתקן פה משהו בצנרת הביוב שקרסה לפני זמן רב ואין איש שייתקן זאת. הדחפור נשאר לשעת עבודה נוספת ותיקן את הביוב. בעל המטע ההרוס הודה לנו רבות, בעיניו ראיתי שגם הוא מתנגד לטרור.

כאשר צה"ל יצא מעזה עם אזרחי גוש קטיף, הייתי בהודו. לאחר ההתנקות הפחד החל לתקוף את אזרחי הדרום. טילים ורקטות החלו ליפול ביישובים ובערים. מדינת ישראל נהפכה למדינה היחידה בהיסטוריה אשר יוצאת מהשטח המסופח, ממשיכה לספק לו חשמל, תרופות ומוצרי מזון בסיסיים ובתמורה מקבלת ירי מאסיבי על אזרחיה, הגרים בסמוך לגבול החדש.

עידן הלאום
בשנה שעברה, כאשר ביל קלינטון היה בארץ הוא אמר משפט מעניין מאוד: "אם גרים בקרבכם מיליון וחצי תושבים, שאינם אזרחים ואינם בעלי זכות הצבעה, אינכם יכולים לקרוא למדינה שלכם מדינה דמוקרטית. אך מצד שני, אם תתנו להם זכות הצבעה, לא תוכלו להיקרא מדינה יהודית. לכן הפתרון היחיד הוא שתי מדינות לשני עמים."

פעם, בתקופה הקולוניאלית, ללאום לא הייתה השפעה, שלטון צרפתי, בריטי או טורקי יכול היה להתפרש על שטח ענק ולשלוט על לאומים רבים. הדמוקרטיה אשר החליפה את השלטון המלוכני, שינתה את התמונה לטוב ולרע. הכוח כביכול ניתן לאזרחים, וכך הגאווה הלאומית שלהם, ההזדהות הלאומית ותחושת השייכות גברו, והביאו למצב בו כל לאום ועם דורש שטח אדמה משלו, בו יוכל לשלוט. מהבחינה הזו, יש צדק רב בדבריו של קלינטון, בעידן הלאום, דרושה הפרדה מוחלטת, אך האם בעקבותיה גם השקט יבוא? ואם כן, לכמה זמן?

כאשר הייתי קטן דיברו על שלום, עכשיו אין כבר איש אשר דן בכך. הדיבורים כיום הם על הסכם, או הסדר קבע. שלום, ויחסי שכנות אמיתיים אינם עומדים אפילו על סדר היום. מבחינה פרקטית, רבים הטוענים שפתרון שתי המדינות לשני העמים, הוא באמת היחיד שיכול כרגע להחזיק מעמד (בתנאי שפותרים את סוגיית ירושלים), אך מי אמר שבעוד עשר, עשרים, או שלושים שנה הסכסוך לא יקום לתחייה? לא פעם ולא פעמיים, כתוב בתנ"ך והארץ שקטה ארבעים שנה. ולאחר, כמובן, המלחמה קמה מן המתים ותופסת שוב את מקומה. לכן, אם ברצוננו לפתור את הסכסוך באמת, עלינו לרדת יותר לעומקו ולעקרו מן השורש.

הזדהות עם גוף ולאום
בספר בראשית כאשר מתוארת לידתם של עשיו ויעקב, מדובר על כך שמרחמה של רבקה ייוולדו שני לאומים. כבר אז הם רבו על ירושה וטריטוריה ונאלצו להיפרד. כאשר אנו מבדילים ביננו לבין האחר על בסיס הבדלים של גזע, דת ולאום, הסיכוי לסיים סכסוך הינו אפסי.

בספרו אלטנוילנד מנסה בנימין זאב הרצל, להעלות את הקוראים מעבר לאותה הזדהות עם דת ולאום. הוא יודע שפתרונות פוליטיים אינם מחזיקים לאורך זמן ומזמין את כולם לקחת חלק בחברה החדשה, השיתופית והאוטופית שלו: "אני לא רוצה לשעמם אתכם בסיפורי המאבקים הפוליטיים שלנו. הם דומים למאבקים בכל מקום בעולם, אבל אני יכול לומר לכם דבר אחד: הכבוד הבסיסי לאנושות נשמר אצלנו בדרך כלל. ובמה אשר נוגע לדתות, הרי שלצד בתי הכנסת שלנו תוכלו למצוא בתי תפילה של נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים וברהמהנים." (עמ' 151)

אך גם חברה כפי שהרצל רוצה לא יכולה באמת להתקיים. למה? מכיוון שהיא עדיין מושתתת על תפישה גופנית. על מנת ליצור באמת חברה שחיה בשלום ובשגשוג דרוש להתנתק מזיקתנו ומהזדקקותנו העזה לדת חומרית, גזע ולאום. על מנת שנוכל להתנתק מזיקה זו עלינו לפתח הבנה רוחנית על ההבדל שבין רוח לחומר. ויחד עם זאת למצוא תפישה חלופית לזו הגופנית, אשר האדם המודרני כה זקוק לה. תפישה אשר יכולה למלא את נפשו של האדם ולהעניק לו סיפוק ושלווה, אשר כה חסרים בעידן המודרני.

דיון זה עומד במרכז הספרות הוֵדית הענפה. מבחינת ספרות זו, ההבחנה שבין רוח לחומר מהווה הבסיס אשר בלעדיו לא ניתן להתקדם בחיים רוחניים. בעולם המודרני אנו נוטים לשייך את עצמנו לדת וללאום על פי לידתנו, משמע על פי מוצאו של הגוף. אך מאידך, מהו אותו גוף? האם הגוף הוא אנחנו?

אני לא הגוף הזה
כאשר אנו מסתכלים על האיברים השונים אשר בגופנו, אנו אומרים; זו היד שלי, זוהי הרגל שלי, זה הראש שלי והינה כאן ממוקמת בטני. אם נחלק כך את כל אברי הגוף אנו מבינים שהגוף הוא "שלי", אך "שלי" לעולם אינו חופף ל"אני". כלומר דבר מה שהוא שלי לעולם לא יוכל להיות אני. "שלי" ו"אני" אלו הם קווים מגבילים שלא נפגשים לעולם. אם כך הגוף הוא שלי אך הוא לא אני, משמע שאני נבדל מגופי. אם אכן אני נבדל מגופי, שאלה מתבקשת היא; מי אני? הגוף הוא אובייקט הניתן למדידה בכלים אובייקטיבים. בעזרתו האדיבה של המדע המודרני ביכולתנו לדעת רבות על הגוף. אנו יכולים למדוד אותו לאורכו, רוחבו ועומקו, אפילו גלי המוח ניתנים למדידה. אך האם ניתן למדוד גם את חוויותינו? לא, מכיוון שהן סובייקטיביות. הגוף הוא אובייקט בעוד שאנו חווים את עצמנו כסובייקטים לחלוטין, לכן יש פה שניים, הגוף – האובייקט ואני – הסובייקט.

ניתן לראות שאנו נבדלים מגופנו, הבה וניכנס יותר פנימה, מה לגבי המחשבות? רגשות? זיכרונות? כולנו מכירים את התחושה שבה אנו מנסים להתרכז בדבר מה, אך המחשבה נודדת מאיתנו. אנו מנסים להשיבה, אך לשווא. מי הוא אותו 'אני' שממנו המחשבה נודדת? עיקרון זהה פועל גם בתחום הרגש; לפעמים אנו מנסים להביע רגש, אך הוא נתקע. לפעמים אנו מנסים להדחיק, אך הרגש פורץ החוצה מבלי שנוכל לשלוט בו. אם המחשבות והרגשות היו חלק מה'אני', אזי לבטח יכולנו לשלוט בהן. הוא הדין לגבי הזיכרון, שתדיר בוגד בנו. מי הוא אותו "בי" שבו הזיכרון בוגד? אפשר להיווכח בכך שלפני עשר שנים השקפותינו והאמונות שלנו על החיים היו שונות מהיום. הכול בנו משתנה, האמונה משתנה, הרצונות, המעשים, הלבוש, הרגלי הבילוי והתזונה. הכול משתנה כל הזמן אולם אנחנו מרגישים זהים כל הזמן. אני אותו אחד שהייתי לפני עשר שנים; נכון, גופי השתנה, אמונותיי השתנו, כך גם רצונותיי ומעשיי, אך אין ביכולתי להגיד שאני השתנתי, אני נשאר אותו אחד לחלוטין, רק בגוף קצת שונה, בעל התנהגות שונה וכדומה.

לכן, אם הגוף הוא חולף ומשתנה ואני, החיים, התודעה, הנשמה שבתוך הגוף, נשאר זהה ונבדל כל הזמן, למה עליי להזדהות עם מוצאו של הגוף? למה עליי לראות אחד כידיד ואת האחר כאויב? כל התפישה הזו מבוססת על הבחנה שגויה שאני זה הגוף הזה. ברגע שנחיה ונחנך את ילדנו כבר משחר ילדותם לכך שהם נבדלים מגופם, נוכל לגדל דור שלם לאהבה ולא לשנאה, לשלום ולא למלחמה.

לסיכום
הבהגווד גיטה אינו ספר אשר כפוף לדת כזו או אחרת, הוא מדובר בין שני מחנות הלוחמים בשדה הקרב של קוּרוּקְשֵׁתְרַה. כלומר, הגיטה עומדת באמצע, היא לא נוקטת צד ומדוברת לטובת כולם. האוניברסאליות של הגיטה מזמינה כל אחד ואחת ללא הבדל בין דת, גזע, לאום ומין, וללא צורך בהמרת דתו המקורית, ללמוד את המדע הרוחני. אותו מדע שעל ידי תרגולו מאפשר לנו לחוות את היותנו נפרדים מן הגוף החולף, ומחבר אותנו מחדש למושא האהבה המקורי – אלוהים.

בדומה לגיטה, כך גם אלוהים אינו כיתתי ואינו שייך לעם כזה או אחר. ההיפך הוא הנכון, כולנו שייכים לו. גם הדרך הדיפלומטית וגם זו הצבאית לא מצליחות לסיים את הסכסוך והחורבן מכיוון שהן מתבססות על תפישה גופנית. בדומה להן, גם הדת החומרית, המוכרת לנו כיום, לוקה בפגם זה. הבהגווד גיטה מזמינה אותנו להתעלות מעל התפישה הגופנית ומעל הדת הארצית, ולהתחבר לדת רוחנית, בה אנו מבינים שאנו נבדלים מגופנו, בדת זו, כולנו נשמות רוחניות וכולנו פועלים תוך שיתוף פעולה, למען סיפוקו של השלם, אלוהים.

הדרך אשר מושתתת על הזדהות עם דת חומרית, גזע ולאום מובילה אותנו פעם אחר פעם אל תופת הסכסוך והחורבן, אז למה לא לנסות דרך אחרת? אתם לא חושבים שהגיע הזמן? מה יש לנו להפסיד? הבהגווד גיטה מזמינה אותנו למסע עמוק וקסום, מסע אינדיבידואלי אשר מתחיל מהפרט אך בכוחו להצמיח את החברה כולה.



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר