חיכינו. וחיכינו. היה זה יום קיץ מהביל בפלורידה. שמש הבוקר סינוורה דרך החלונות הרחבים של אחד משערי היציאה בנמל התעופה. אישה צעירה, בלונדינית, לבושה בקפידה במדים הכוללים חולצה לבנה מגוהצת, אפודה כחולה ומכנסיים כחולים תואמים, התקרבה אל הדלפק, וסרקה את החדר בביישנות, ואז הודיעה על עיכוב של שעה. נוסעים נאנחו, עצבניים ומשתוקקים לברוח מהחום ולנסוע צפונה. עם טלפונים סלולריים צמודים לאוזניהם, הם הציצו בלי הפסק בשעוני היד שלהם.

ביניהם עמדה אישה בגיל העמידה. היה לה שיער אדום-חום בתסרוקת מוקפדת. ההליכות והלבוש שלה רמזו לכך שהיא אישה אמידה ובעלת טעם משובח. לפתע, היא האדימה, הטיחה את כרטיס העלייה למטוס שלה וצרחה, "לא! אתם לא יכולים לעשות לי את זה". הזעם שלה הרעיש את כל הנוכחים. כולם בהו, בעוד היא צעדה בכעס אל הדלפק, תקעה את אצבעה הישר בפרצופה של הדיילת וצעקה, "אני מזהירה אותך, אל תרגיזי אותי, תעלי אותי על המטוס הזה מיד!"

הדיילת נסוגה לאחור. "אבל, גיברת, אני לא יכולה לעשות כלום. מערכת המיזוג של המטוס התקלקלה."

שפתיה של האישה רטטו. העיניים שלה בערו והיא צרחה בקול רם יותר "אל תאבקי איתי, ילדה מטומטמת שכמוך. את לא יודעת מי אני. לעזעזל, תעשי משהו. עכשיו! אני לא יכולה לסבול את זה." היא המשיכה לדבר עוד ועוד.

אחרי שסיימה את המתקפה המילולית שלה, היא סרקה בזעם את אולם הנוסעים. העיניים שלה נחו עליי, ביושבי לבדי בפינת החדר בבגדי הסוואמי שלי בצבע הזעפרן. היא צעדה בכעס לעברי בעוד כל שאר הנוסעים מלווים אותה במבטם. כעת, כמעט עומדת עליי, פניה מעוותים מכעס, היא צרחה: "אתה נזיר?"

אוי אלוהים, חשבתי לעצמי, למה אני. באמת שלא הייתי צריך את זה. אחרי שבוע מפרך של הרצאות ופגישות, רק רציתי שיניחו לי לנפשי.

"ענה לי", היא התעקשה. "אתה נזיר?"

"משהו כזה", לחשתי. כל האולם הביט, בלי ספק שמחים שאני נבחרתי כמוקד תשומת הלב שלה ולא הם.

"אז אני דורשת תשובה", היא קראה עליי תיגר. "מדוע הטיסה שלי מתעכבת? מדוע אלוהים עושה לי את זה?"

"בבקשה גברתי", אמרתי. "שבי ונוכל לדבר על זה". היא התיישבה לצידי. "שמי רדהנאת סוואמי", אמרתי. "את יכולה לקרוא לי סוואמי. בבקשה ספרי לי מה מכביד על ליבך?" שאלתי את השאלה הזאת אלפי פעמים ולעולם איני יודע למה לצפות.

היא אמרה לי ששמה דורות’י, שהיא עקרת-בית בת 57 שנים, ושהיא גרה בחוף המזרחי. היא חיה בשמחה עם משפחתה עד ש…ואז התחילה להתייפח. היא שלפה מתיקה טישו אחר טישו, קינחה את אפה ובכתה עוד ועוד.

"זה היה טרגי", היא אמרה. "בבת אחת איבדתי את בעלי מזה שלושים שנה ואת שלושת ילדיי. עכשיו אני לבד. אני לא יכולה לסבול את הכאב". היא אחזה בידית של המושב. "ואז רימו אותי. הבנק עיקל את הבית שלי וזרק אותי אל הרחוב. אתה רואה את תיק היד הזה? זה כל מה שנשאר לי".

כשהבטתי בפניה מקרוב יותר, שמתי לב שמתחת לחיצוניות המסורקת היטב, גוון עורה היה חיוור מאוד, גבותיה מתוחות ושפתיה נמתחו כלפי מטה בעצב. דורות’י המשיכה והסבירה שאם כל העצב הזה לא היה מספיק, אז לפני זמן לא רב היא אובחנה כחולה בסרטן סופני. נשאר לה חודש אחד בלבד לחיות. במאמץ נואש להציל את חייה, היא גילתה מרפאת סרטן במקסיקו שטוענת שייתכן שיש להם מרפא בשבילה. אך היא היתה אמורה להתאשפז היום. אם היא תפסיד את טיסת הקישור שלה בוושינגטון סיכוייה לשרוד אבודים.

אחד מהעיסוקים שלי הוא פיקוח על השירותים הרוחניים בבית חולים בהודו. בעבר ייעצתי לקורבנות של מתקפות טרוריסטים, רעידות אדמה, טסונאמים, אונס, טראומה, מחלות, עוני ושברון לב מכל מיני סוגים. אך איני יכול להיזכר בפנים חרושות ייסורים יותר מאשר אלה של דורות’י. "ועכשיו הטיסה הזאת מאחרת", היא אמרה. "והנה הלך לו הסיכוי האחרון שלי לחיות. ניסיתי להיות אישה ואמא טובה, אני הולכת לכנסיה, אני נותנת צדקה, מעולם לא פגעתי באף אחד בכוונה תחילה. אך כעת אין אדם אחד בכל העולם שאיכפת לו אם אמות או אחיה. מדוע אלוהים עושה לי את זה?"

דקות אחדות לפני כן התכווצתי מההתנהגות המרגיזה שלה. כמה קל לשפוט אנשים על פי דברים חיצוניים. ההבנה של מה שנמצא מתחת לפני השטח הציפה את ליבי בחמלה. כשראתה את הדמעות שניקוו  בעיניי, קולה התרכך מעט.

"נראה שאולי לְךָ אכפת", היא אמרה.

מה יכולתי לעשות? הרגשתי חלש מכדי לעשות משהו. עצמתי את עיניי, והתפללתי להיות כלי כדי לעזור לה. "דורות’י, אני משתתף בצערך. את נשמה מיוחדת במינה".

"מיוחדת". היא התנשפה. "נזרקתי כמו חתיכת אשפה חסרת ערך ואני עומדת למות. אך אני באמת חושבת שאתה חושב שאני מיוחדת, ואני מודה לך על כך".

"ייתכן שאין דבר שאת יכולה לעשות לגבי מה שקרה", אמרתי, "אך את יכולה לבחור כיצד להגיב לדברים שקרו. התגובה שלך יכולה להשפיע על העתיד".

"למה אתה מתכוון?"

"את יכולה להתאבל על כך שהעולם רימה אותך באכזריות ולבלות את ימייך בקללות על החיים, לגרום לאחרים אי-נוחות, ולמות מוות חסר משמעות. או שאת יכולה להיכנס עמוק יותר אל החוויות הללו ולגדול מבחינה רוחנית". זכרתי את ההערה שלה לגבי העובדה שהיא הולכת לכנסיה."

"האם לא כתוב בברית החדשה, 'חפש ואז תמצא' וגם 'תידפק על הדלת והיא תיפתח'? האם תעדיפי למות בדיכאון או בהכרת תודה? הבחירה בידייך." היד שלה רעדה והיא תפסה את זרועי.

"אני כל כך מפחדת, סוואמי, אני כל כך מפחדת למות. אנא ספר לי מהו מוות". הפנים שלה כמו נבלו. מה יכולתי לעשות? חשתי כל כך חדל אישים. לו היתה לי העוצמה לרפא את המחלה שלה. אך לא היתה לי. ובכל זאת, שנות התרגול של בהקטי לימדו אותי שלכולנו יש את הכוח להרגיע את ליבו של האחר על-ידי מגע עם האהבה שבתוכינו. הרגשתי כמו מנתח בחדר ניתוח והתפללתי חרישית לפני שהתחלתי שוב לדבר.

"כדי להבין את המוות", אמרתי, "עלינו תחילה להבין את החיים. תחשבי על השאלה הבאה: מי את?"

"שמי דורות’י, אני אמריקאית…"

"דורות’י כשהיית תינוקת, לפני שנתנו לך שם, לא היית כבר בן אדם? אם היית מראה לי היום תמונה שלך כתינוקת, היית אומרת, 'זאת אני', אך הגוף שלך השתנה. המיינד שלך, האינטלקט והרצונות שלך השתנו. מתי היתה הפעם האחרונה שחשקת בחלב אימך? הכל בך השתנה, אולם, הנה את כאן. את יכולה לשנות את שמך, את האזרחות שלך, את הדת שלך, ועם הטכנולוגיה של היום את יכולה לשנות גם את המין שלך. אז איזה חלק בך לא משתנה? מיהו העד שמתבונן בכל השינויים הללו? העד הזה הוא את, האני האמיתי שלך.

"אני לא בטוחה שאני מבינה למה אתה חותר", אמרה דורות’י, "מה הוא האני האמיתי שלי?"

"הינך היישות המודעת, כוח החיים, הנשמה שבתוך הגוף, שחווה את כל החוויות של תקופת החיים הזאת. הינך רואה דרך העיניים שלך, טועמת עם הלשון, מריחה באף, חושבת עם השכל שלך – אך מי את, היישות שתופסת את כל הרשמים הללו? זוהי הנשמה. הגוף הוא כמו מכונית והנשמה היא הנהג. אל לנו להזניח את הצרכים של הנשמה. אנחנו מזינים בהתלהבות רבה את הצרכים של הגוף והמיינד, אך אם אנחנו מזניחים את הצרכים של הנשמה אנחנו מפסידים את היופי האמיתי של חיים בגוף אדם".

"תמשיך", אמרה דורות’י.

"בעלי חיים ושאר מיני חיים לא אנושיים מגיבים למצבים על פי האינסטינקטים שלהם. אריות לא מחליטים להיות צמחונים מסיבות מוסריות, ופרות לא הופכות להיות אוכלות בשר. למעשה, יישויות שאינן בני אדם נדחפות לספק את צרכיהם – אכילה, שינה, התרבות והגנה – על פי האינסטינקטים הייחודיים להם. בני אדם זוכים במתנה יקרת ערך, בעזרתה הוא יכול להשיג את הרווחים העמוקים ביותר או את האסונות הגדולים ביותר. המתנה הזאת היא רצון חופשי.

"אך עם הברכה של רצון חופשי מגיע גם מחיר, כלומר אחריות. אנחנו יכולים לבחור להיות קדושים או פושעים, או כל דבר בטווח שבינהם, ואנחנו גם אחראים לתוצאות של הבחירות הללו".

"אתה מדבר על קארמה", אמרה דורות’י. הופתעתי מהידע שלה על העולם. "מעולם לא הבנתי לגמרי את הרעיון הזה", היא אמרה.

הסברתי לה שקארמה הוא חוק טבע, כמו כוח הכבידה, שפועל בלי קשר לכך שאנחנו מאמינים בו או לא." אנו קוצרים את אשר זרענו", נאמר בברית החדשה. או כפי שאומרים בשיקגו, בה נולדתי, "הכל חוזר אלייך…". אם אני גורם כאב לאחרים, כאב דומה יחזור אליי בבוא הזמן. אם אני מתייחס לאחרים בחמלה, אז מזל טוב יהיה מנת חלקי. לא נראה היה שדורות’י מתעודדת, ואני התחלתי לחשוב שאולי ניתבתי את השיחה בינינו לכיוון לא נכון.

"זה נשמע כמו הצדקה לכך שאנשים יכולים להיות קשוחים ושיפוטיים ביחסם לגבי סבל", היא אמרה. והיא בהחלט ציינה נקודה טובה. לצערי, הייתי עד לנטייה זו בדיוק, אצלי כמו גם אצל אחרים.

"דורות’י", אמרתי, "התרבות המסורתית בהודו מלמדת שקארמה ושאר עיניינים מסתוריים לא נועדו לרפות את ידינו כדי שנחשוב שאנחנו קורבנות חסרי אונים של יקום קר ומרושע. ליתר דיוק, אנחנו צריכים להרגיש מעודדים ולקחת על עצמינו את האחריות לבחירות שלנו ביודעינו כי הדרך שבה אנחנו חיים יכולה לעשות את ההבדל. לגבי עצמי, גיליתי שאמיתות רוחניות מובילות אותי לשמחה שבחמלה ומסירות, ראשית כל כלפי עצמי. עניי עירך קודמים. ברגע שאני יכול לסלוח לעצמי על היותי בלתי מושלם, אז אני יכול להתחיל להתייחס לאחרים באותה חמלה. תרגול בהקטי לימד אותי שכולנו קשורים אחד בשני, בשמחה ובצער…"

"אז מה בדיוק אני אמורה לעשות עם כל זה?" שאלה דורות’י. "אם כל מה שקורה לי הוא באשמתי, הקארמה שלי, אני לא רואה איך אני יכולה להתחמק מלהטביע את עצמי ברגשות אשמה".

דורות’י היתה מורעבת מבחינה רגשית וחשתי שהפגישה איתה היתה מבחן למימוש הרוחני שלי.

"במקום להטביע את עצמך ברגשות אשמה, יש בידייך הזדמנות יקרה מפז לטבול בחסד. הפילוסופיה של קארמה אמורה לרומם אותנו ולעודד אותנו לעשות את הבחירות הנכונות בזמני שמחה וצער. דיכאון מעכב את ההתקדמות שלנו. בכל מצב אליו אנחנו מגיעים יש לנו הזדמנות לשנות מן היסוד את האופן שבו אנו רואים את אותו המצב. תרגול רוחני אינו מביא להעלמות של כל המצוקות, אך הוא יכול לעזור לנו לראות משברים בעיניים חדשות, ופעמים רבות הראייה העמוקה הזאת מובילה לשקט נפשי רב יותר. אני מתרגל זאת כבר שנים רבות ואני יודע שזה עזר לי לראות את היד המכוונת של אלוהים בכל דבר…"

"סוואמי, אל תיתן לי שום דוגמה דתית. היה לי מספיק מזה בילדותי. בכנסיה לימדו אותנו שהטובים הולכים לגן-עדן והרעים לגיהינום. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה לשמוע על זה. ספר לי באמת את מה שבליבך."

היא עשתה עבודה טובה מאוד בלדחוף אותי להסביר דברים שאי אפשר לראות בעולם הפיזי, כמו הנשמה, חוק הקארמה, וגילגול נשמות.

" ניתן לייחס טרגדיות בחיים האלה לדברים שנעשו בחיים קודמים. משום שהנשמה היא נצחית, אנחנו נושאים את התוצאות מהחיים האלה לבאים." זה ממש הכעיס את דורות’י.

"זה לא צריך להיות חשוב מה עשינו בחיים אחרים. למה אנחנו צריכים להאמין שאלוהים הוא רחום כשאנחנו רואים בחיים האלה שאנשים טובים סובלים ואנשים מרושעים משגשגים?"

"לפני שנים רבות", אמרתי, "סגפן זקן בהרי ההימלאיה חלק איתי אנלוגיה מעניינת. היא די פשוטה אך מאירה את הנושא". איזכור העובדה שביליתי זמן מה בהרי ההימלאיה כנראה מצא חן בעיניה, משום ששמתי לב בפעם הראשונה לסימנים של חיוך על שפתיה של דורות’י.

"היוגי נתן את האנלוגיה של איכר הממלא את הממגורה שלו בדגנים משובחים אבל מוסיף דגנים רקובים למעלה. הממגורה מתרוקנת מלמטה, ואז, כשהאיכר הולך למכור את הדגנים, תחילה הדגנים המשובחים מוצאים מהממגורה ולזמן מה הוא נהנה מרווחה כלכלית. אך עם הזמן השגשוג יגיע אל קיצו ועוני יהיה מנת חלקו.

"ואז היוגי סיפר על איכר אחר שממלא את הממגורה שלו בדגנים רקובים. עם הזמן הוא לומד להשתפר ומתחיל לשפוך רק דגנים משובחים וטריים לממגורה. ייתכן כי כעת הוא סובל ממעשי העבר, אך עתיד מזהיר מחכה לו.

"אנחנו בני האדם יוצרים את הגורל שלנו. אנחנו חופשיים לעשות בחירות. אך מרגע שאנחנו פועלים, אנחנו נכבלים בתוצאות הקרמיות של מעשינו. את יכולה לבחור לעלות על מטוס לוושינגטון, אך מרגע שהמטוס ממריא הבחירה להיכן תגיעי כבר לא בידייך…"

פתאום, קולה של הדיילת הגיע אלינו ממערכת ההגברה והודיע על עיכוב נוסף של כשעה. דורות’י ייבבה. חייכתי לעברה באהדה.

"הנה שוב הבחירה, להתמקד בסבל הטמון בגורלינו או לשנות מן היסוד את האופן שבו אנחנו רואים את הגורל הזה. לרובינו יש תערובת של זרעים קרמתיים של גורל, שמחכים לנבוט. אך הדבר החשוב ביותר שניתן ללמוד מן הבהגווד גיטה הוא שאנחנו נשמות נצחיות, טרנסדנטליים לכל התגובות הקרמתיות. וזה מאוד מרגיע לדעת את זה. אפילו תוך כדי מצוקה גדולה, אנשים שחיים עם המודעות לטבעם הנצחי יכולים להיות שמחים. בברית החדשה נאמר שממלכת אלוהים נמצאת בתוכינו. שמחה אמיתית היא חוויה של הלב. ומהו הדבר שאליו הלב משתוקק?"

עיניה העצובות של דורות’י חיפשו את עיניי. "הלב שלי משתוקק לאהבה", היא אמרה.

"כולנו כך", אמרתי. "הצורך שלנו לאהוב ולהיות נאהבים מקורו באהבה המקורית שלנו לאלוהים". ציטטתי את מילותיה של אמא תרזה מכלכותא שאמרה לי כמה שנים קודם לכן: "הבעיה הגדולה ביותר בעולם איננה הרעב של הבטן אלא הרעב של הלב. בכל רחבי העולם עשירים ועניים כאחד סובלים. הם בודדים, רעבים לאהבה. רק אהבת אלוהים יכולה לספק את הרעב של הלב".

"אתה הינדי ואני נוצריה", אמרה דורות’י. "על איזה אלוהים אתה מדבר?"

הבטתי החוצה דרך החלון על השמש הקייצית הלוהטת. "באמריקה קוראים לה סאן, במקסיקו סול, ובהודו סוריה. אך האם זוהי שמש אמריקנית או מקסיקנית? המהות של כל הדתות היא אחת, לאהוב את אלוהים – לא משנה מהו השם בו אנו קוראים לאלוהים – ולחיות ככלי לאהבה הזאת. להתמיר גאוותנות לענווה, תאוות בצע לחסד, קנאה להכרת תודה, נקמנות לסליחה, אנוכיות לשירות לאחר, אדישות לחמלה, ספק לאמונה ותאווה לאהבה. האהבה היא אוניברסלית לכל הנתיבים הרוחניים".

לא נראה היה שמשהו ממה שאמרתי נקלט אצל דורות’י.

"מישהו אמר לי", היא פלטה, "שהסיבה שאני סובלת היא בגלל שאלוהים רוצה לחוות את הסבל של העולם דרכי. איזה מן אלוהים זה?"

"אנשים ממציאים רעיונות לגבי אלוהים כבר שנים רבות", עניתי. "במסורת הבהקטי יש לנו שלושה נתיבים בעזרתם אנחנו בודקים ידע אמיתי על אלוהים: גורו, סדהו ושסטרה. גורו פירושו מורה רוחני. סדהו משמעו אנשים קדושים. ושסטרה אלה הם הכתובים, ידע שמתגלה על-ידי אלוהים. לכל אורך ההיסטוריה כתבים שונים ניתנו בהתאם לזמן, למקום ולאופי האנשים להם נועדו ההוראות. אולי הטקסים שונים אבל המהות של כתבים אמיתיים היא תמיד זהה. עם זאת, משום שאנשים נוהגים להמציא פירושים, מתרגלי בהקטי מקבלים את ההבנה של הכתובים מגורו או מורה שמגיע משושלת מורים מוסמכת. השושלת של בהקטי הולכת אחורה לתקופה המקדימה את ההיסטוריה הכתובה – שושלת של נשמות טהורות ששמרו על הרוח המקורית של הכתובים במשך הדורות. חברתם של סדהו היא חשובה משום שכך שאנחנו יכולים לחלוק את ההבנות והתובנות שלנו עם אנשים נוספים שנמצאים על נתיב שמוביל לאלוהים…"

דורות’י לא השתכנעה. "מה מורי הבהקטי שלך אומרים לגבי השאלה: מדוע אלוהים נתן לנו בחירה חופשית כאשר זה גורם לכל-כך הרבה אנשים סבל?"

"כדי שאהבה תוכל להתקיים", אמרתי, "חייבת להיות בחירה חופשית. ניתן להכריח אנשים לציית אבל לא ניתן להכריח אותם לאהוב. בלי החופש הזה אין משמעות רבה לאהבה. כשאנחנו בוחרים לברוח מאלוהים, אנחנו נכנסים אל תוך העולם החומרי ושוכחים את הטבע האוהב המקורי שלנו. אנחנו מתכסים בעננה שמסווה את טבעם האמיתי של הדברים".

"כמו וילון?" היא שאלה.

"כן כמו וילון".

"ובכן, אני חושבת שאני עוטה על עצמי כיסויים רבים".

"כולנו כך. לכיסוי קוראים 'מאיה', אשליה, בתוכה אנחנו שוכחים את הזהות האמיתית שלנו ונודדים, לידה אחר לידה, ברדיפה אחרי תענוגות שטחיות. הממשות האמיתית של שמחה היא עמוק בתוך ליבנו. אנא הביני, המצב שלך הוא הזדמנות…"

דורות’י נאנחה. "כיצד סבל הוא הזדמנות?"

"אפשר לספר לך סיפור על אשה קדושה?"

"כן, בבקשה".

"שמה היה המלכה קונתי, אשה מאוד צדיקה ומסורה. היא עברה קשיים בלתי ניתנים לתיאור. בעלה מת כשהיא היתה צעירה מאוד. כאלמנה היא גידלה חמישה בנים קטנים. הבכור נועד לרשת את המלוכה לכשיתבגר. משום שילדיה היו אהובים כל כך – בשל טוהרם וכישוריהם, יריבם בער מקנאה. האיש המרושע גנב את המלוכה ושלט. כל הרכוש של קונתי נלקח ממנה וילדיה נשלחו לגלות. הם עמדו בפני נסיונות התנקשות ורדיפה מתמדת. בסופו של דבר, רודפיה הובאו לדין ובנה הבכור הועלה על כס המלכות. בתקופה הזאת היא התפללה לקרישנה: 'בכל המצוקות הללו לא היה לי אל מי לפנות מלבדך. במצב ההוא לא היה לי מקלט לבד מלקרוא בשמך, וכשקראתי לך זכרתי אותך בכל רגע ורגע. תודה אלי, על כך שהסבל שלי היה גם מקור אושרי הגדול ביותר'.

סיפרתי לה על עבודתו של רופא מפורסם, שסיפר שלפעמים פציינטים באים אליו ואומרים לו שהעובדה שהם לקו בהתקף לב היה הדבר הטוב ביותר שקרה להם. וכיצד זה כך? משום שרק משבר כזה גרם להם להעריך מחדש את הכרת התודה שלהם על החיים, את ההרגלים שלהם, את סדרי העדיפויות שלהם, ואף לראות את הברכות שהם תמיד המעיטו בערכן. נראה היה שדבריי הגיעו אל דורות’י.

"בהקטי אינה בהכרח גורמת למצב החומרי שלנו להיעלם", אמרתי, "אך, לכל הפחות היא מאפשרת לנו להתמקד במשהו מעבר למרירות שלנו. וחשוב יותר מכך, כשאנחנו נפתחים אל האפשרות שיש הסבר אחר מעבר לגורל אכזר, אנחנו עשויים למצוא שישנה אישיות עליונה אוהבת שדואגת לנו. במצבך הנוכחי, דורות’י, את יכולה לפנות לאלוהים כפי שאף אדם אחר לא יכול לפנות אליו".

היא עצמה את עיניה ושאלה, "במסורת שלך, האם יש לכם מדיטציה שעוזרת לפנות לאלוהים?"

"ישנן צורות רבות של מדיטציה", אמרתי לה. "אני קיבלתי אחת המתורגלת מאז העת העתיקה, בכדי להעיר את האהבה הרדומה שבנשמה. אפשר ללמד אותך?"

"בבקשה".

"זוהי מנטרה. בסנסקריט 'מנ' – פירושו המיינד, המחשב ו-'טרה' פירושו לשחרר. המיינד מושווה למראה. במשך אינסוף לידות איפשרנו לאבק לכסות את המראה של המיינד – אבק בצורה של תפיסות מוטעות, רצונות ופחדים. במצב הזה כל מה שאנחנו רואים זה את האבק, ולכן זה הדבר איתו אנו מזדהים. החזרה על המנטרה היא תהליך לניקוי המראה של המיינד כדי להחזיר אותה לבהירות הטבעית שלה – בה נראה מי אנחנו באמת, נשמה טהורה, חלק מאלוהים, נצחית, מלאה בידע ובאושר. ככל שהמיינד מתנקה, כך התכונות האלוהיות של העצמי מתגלות על-פני השטח, בעוד בערות וכל החברים שלו נמוגים. ככל שאנחנו מתקרבים למצב הזה, אנחנו יכולים לחוות את האהבה הטבועה בתוכינו – לאלוהים. כשאהבה לאלוהים מתעוררת, אהבה בלתי מותנית לכל ישויות החיים מתגלה באופן ספונטני. אנחנו מבינים שכולם הם אחים ואחיות שלנו וחלק מהאל האהוב שלנו.

מערכת ההגברה של האולם השמיעה קולות פיצוח וכל הנוכחים נדרכו, והביטו לעבר הדיילת, כמו אסירים המביטים אל עבר ועדת 'שחרור על תנאי', משתוקקים להשתחרר.

"אני מצטערת", היא הודיעה, "אבל הם עוד לא הצליחו לתקן את מערכת המיזוג, יהיה עיכוב נוסף של שעה".

דורות’י היכתה על מצחה, "סוואמי, למד אותי את המנטרה".

"בבקשה חיזרי אחריי, מילה אחר מילה", ביקשתי. "הרא… קרישנה… הרא… קרישנה… קרישנה… קרישנה… הרא… הרא… הרא… רמה… הרא… רמה… רמה… רמה… הרא… הרא…"

דורות’י הנידה בראשה ונפנפה כלפי בידה, "אני לעולם לא אזכור את זה".

"את רוצה שאכתוב זאת בשבילך?"

היא חיטטה בתיקה ושלפה עט ונייר. "כן, אך זה לא מעניין אותי אלא אם אבין את המשמעות של המנטרה".

אחרי שכתבתי את המנטרה, הסברתי לה שאלו הם שמותיו של אלוהים האחד. 'קרישנה' משמעו שובה לב כל, 'רמה' פירושו מאגר כל העונג ו'הרא' הוא השם של האספקט הנשי, החומל של אלוהים. דורות’י לקחה את פיסת הנייר ושיקעה את עצמה בשינון המנטרה פעם אחר פעם. השאלתי ממנה את הסלולרי שלה והלכתי הצידה כדי להתקשר לחבר ולעדכן אותו לגבי העיכוב הלא-מוגדר של הטיסה.

כשחזרתי והתיישבתי לידה, דורות’י ישבה בעיניים עצומות. היא נשענה אחורה ולקחה נשימות עמוקות. היא הביטה בי ושאלה, "היכן אתה גר?"

"אני נוסע הרבה, אך את מרבית זמני אני מבלה במומבאי, הודו".

"כמה אנשים מגיעים להרצאותיך במומבאי?"

"בימי ראשון, אולי אלפיים. בתקופות של עלייה לרגל זה יותר קרוב לארבעת אלפים".

"להיכן אתה נוסע עכשיו?"

"למקדש בהרטפורד, קונטיקט. אך בדיוק כמוך – פיספסתי את טיסת הקישור, לכן אין ספק שלא אספיק להרצות שם".

"אתה נוסע לשם באופן קבוע?"

"הוזמנתי כבר מספר שנים, אך זוהי ההזדמנות הראשונה שמצאתי לבקר שם".

"כמה אנשים מחכים לך שם?"

"אני חושב שבסביבות מאה איש".

היא שוב לקחה נשימה עמוקה. ואז, כאילו מנקה את יגונה דרך הנשימה, היא שיחררה את המילים: "עכשיו אני מבינה". להפתעתי, שפתיה נמתחו לרוחב פניה לכדי חיוך של אושר והעיניים שלה נצצו כמו של ילד.

"העיכוב בטיסה הוא המזל הטוב שלי", היא אמרה. "אני בטוחה שישנם אלפי אנשים שהיו מוכנים לתת הכל כדי לשבת איתך אפילו רק למשך מספר דקות, ולי יש את כולך רק לעצמי – ולמשך שעות!"

אני חייב להודות שעיניי התמלאו דמעות. "העיכוב הוא מזלי הטוב", אמרתי, "אין שום מקום בעולם שהייתי רוצה להיות בו ברגע זה מאשר איתך כאן. את נשמה מיוחדת במינה".

דורות’י ניגבה דמעה מלחיה. "כן, עכשיו אני מבינה. זוהי ברכה מאלוהים". עברתי למושב אחר כדי לתת לה מעט פרטיות. כמובן, גם אני הייתי זקוק לזה.

לבסוף, אחרי עיכוב של שש שעות, הגיעה ההודעה שכולנו חיכינו לה. אותה גברת במדים כחולים הודיעה – "הטיסה מוכנה לעלייה. מי שמעוניין יכול לעלות עליה כעת".

"חיכינו שש שעות", צעק אחד הנוסעים. "למה שמישהו לא ירצה לעלות עליה?"

הדיילת הביטה בנו במבוכה ואמרה, "בתהליך של תיקון מערכת מיזוג האוויר, השירותים על המטוס הפסיקו לפעול. לא יהיו שירותים בטיסה זו. אתם מתבקשים להתפנות בשדה התעופה לפני העלייה למטוס. אנחנו מבקשים במיוחד שתקחו את ילדיכם לשירותים משום שזוהי ההזדמנות האחרונה עד שננחת בשדה התעופה בוושינגטון. אבל, החדשות הטובות הן שמיזוג האוויר פועל".

הנוסעים קמו ורצו אל השירותים. אמא אחת משכה את בנה בן הארבע ביד, "בוא כבר טימי, בוא נלך לשירותים".

"- אבל אמא אני לא צריך ללכת".

"- אתה חייב ללכת!" תיקנה אותו אימו. "בוא כבר". היא תפסה את ידו של הילד וגררה אותו לשירותים.

"- אין לי פיפי."

"- אתה הולך בכל מקרה…"

זה היה מטוס נוסעים עם חמישים מקומות. החדשות הטובות היו שהמטוס טס. החדשות הרעות היו שהשירותים היו נעולים, האורות לא עבדו, וגם מיזוג האוויר, אחרי כל השעות האלה, עדיין לא עבד. היה זה יום של 35 מעלות. המטוס היה חם, מהביל, חשוך, וטימי החליט שהוא בעצם כן צריך פיפי ובכה במשך כל הטיסה. כשסוף סוף נחתנו, כל הנוסעים היו אומללים.

כולם, חוץ מאחת.

בעוד כולנו משתרכים במורד המדרגות של המטוס אל מסלול ההמראה, דורות’י ישבה בכיסא גלגלים, לבקשתה, מחייכת מאוזן לאוזן ומנפנפת לשלום לכל הממהרים. הנוסעים היו המומים לראות מישהי מביניהם שיכולה להיות כל כך שמחה. עצרתי לידה כדי להיפרד ממנה.

"סוואמי", היא אמרה, "שיננתי את המנטרה בלי הפסקה במשך כל הטיסה. מזה זמן כה רב  שאיני זוכרת את עצמי שמחה כל כך". היא נתנה לי את פיסת הנייר עם המנטרה. "האם אתה מוכן לכתוב לי מסר כזיכרון ממך?" לקחתי ממנה את העט, וכתבתי כמה אני מעריך אותה וגם תפילה קטנה. היא הצמידה את הפתק אל ליבה וחייכה, בעוד דמעות זולגות ויורדות על לחייה. היא אמרה משהו שלעולם לא אשכח.

"כעת, חיים או מוות", היא אמרה, "הם בגדר פרט בלבד. אני יודעת שאלוהים איתי. תודה רבה לך".

מיהרתי אל תוך הטרמינל והבטתי בלוח הטיסות. לחברת התעופה שלי נותרה טיסה אחת בלבד להרטפורד. היא יצאה בעוד עשר דקות מטרמינל אחר. היה עוד סיכוי. האם ראיתם אי פעם סוואמי דוהר לאורך מסדרונות של נמל תעופה? איש אחד צעק לעברי, "למה אתה לא משתמש בשטיח המעופף שלך?"

בעודי רץ, קלטתי ששכחתי לקחת את מספר הטלפון של דורות’י. איך אוכל כעת לדעת מה עלה בגורלה? עד היום אני מצטער על טיפשותי זו. הצלחתי להגיע רגע לפני שסגרו את שער העלייה למטוס.

במרכז התרבות בהרטפורד, המארחים שלי שינו את לוח הזמנים כדי להתאימו לאיחור שלי. שאלתי אותם אם יש נושא מסוים עליו הם היו רוצים שאדבר.

"על מה שאתה רוצה", היתה התשובה.

"להרצאה הערב", אמרתי, "קוראים 'למה איחרתי כל כך להרצאה".



מאמרים נוספים מאת רָאדְהָאנת סְוָאמי

• המסע של דורות'י
• עוד...