שאלות גדולות אודות המפץ הגדול

כאשר בוחנים מקרוב, הסברם הבוטח של הקוסמולוגים לגבי מקורו ומבנהו של היקום אינו נראה בטוח כלל.

הבט/י אל שמי הלילה הזרועים בכוכבים. מהיכן כל זה בא? רוב המדענים כיום ישיבו על השאלה הזאת בגרסה כלשהי של תיאורית המפץ הגדול. בתחילה, הם יאמרו, כלל החומר ביקום היה מרוכז בנקודה אחת בה שרר חום אדיר, ואז הכול התפוצץ בכוח עצום. מן העננה הלוהטת אדירת המימדים של חלקיקים תת אטומיים נוצרו בהדרגה אטומים, ואז כוכבים, גלקסיות, כוכבי לכת, ולבסוף חיים. השערה זו קיבלה כיום מעמד של אמת מוחלטת. אינספור ספרי לימוד, רבי מכר, חוברות מדעיות, ותכניות טלוויזיה מספרים לנו את סיפור ה"בריאה" הזה, תוך אוירה מכוונת של קדושת בראשית.

כסיפור, אין ספק שזה אכן מרגש וסוחף. ומאחר שנראה שסיפור המפץ הגדול מבוסס על תצפיות ממשיות ועל השיטה המדעית, אנשים רבים מוצאים אותו הגיוני יותר מתיאור הבריאה הדתי. מכל מקום, התיאוריה הקוסמולוגית של המפץ הגדול הינה בסך הכול האחרונה בשרשרת של ניסיונות להסביר את היקום בדרך מכניסטית, דרך שרואה את העולם והאדם כתוצרים חומריים בלבד, שפועלים על פי חוקים חומריים גרידא.

המסורת המדעית דוחה הסברים על-טבעיים לראשית היקום, במיוחד הסברים שמקבלים את קיומה של אישיות עליונה כבורא, בטענה שהסברים כאלה סותרים את השיטה המדעית. בהשקפת עולם מכניסטית מצטמצם אלוהים, אם הוא קיים בכלל, למשרת זוטר שתפקידו מסתכם במתיחת הקפיץ של שעון היקום. ואז, לא נותרת בידו הברירה אלא לאפשר לכול להתרחש על פי החוקים הפיזיקאליים שנקבעו מראש. דבר זה הופך את חוקי הפיזיקה לחזקים יותר מאלוהים עצמו, או את אלוהים סתם לאנרגיה יקומית מופשטת. מה שבטוח, בתמונת העולם שמציירים מפיצי תיאורית המפץ הגדול לא נותר מקום רב לאלוהים אישי, מתכנן ושליט עליון. ארווין שרדינגר האוסטרי, חתן פרס נובל בתחום הפיזיקה התיאורטית, ומי שגילה את המשוואה הבסיסית של המכאניקה הקוונטית, כותב ב"שכל וחומר": "אלוהים אישי לא יכול להוות חלק במודל של יקום שהופך אפשרי רק במחיר הסרת כל דבר אישי ממנו". אל לנו לחשוב אפוא שהמדענים הוציאו את אלוהים מן העולם או שהגבילו את תפקידו, על סמך ממצאיהם המדעיים. אדרבא, השיטה שבחרו בה מראשיתה מוציאה את אלוהים מן התמונה.

ניסיונם של המדענים להבין את ראשית היקום על בסיס פיזיקאלי טהור נשען על שלוש הנחות:

1) שכל התופעות הינן ברות הסבר באמצעות חוקי טבע שמבוטאים בשפה מתמטית.

2) חוקים פיזיקאליים אלה הינם ברי ישום בכל מקום ובכל זמן.

3) חוקי הטבע הבסיסיים הינם פשוטים במהותם.

אנשים רבים מקבלים הנחות אלה כמובנות מאליהן, אך הן לא הוכחו כעובדות ממשיות, וזה לא יהיה פשוט כלל להוכיח אותן. הן מהוות בסך הכול דרך מסוימת להבנת המציאות. לנוכח התופעות המורכבות הרבות בהן פוגש המתבונן בעולם, המדענים החליטו לנסות להפעיל את הגישה הרדוקציוניסטית.

ישנן כמה סיבות שמניעות את המדענים לנסות לבנות מודל פשוט של המציאות. אם אפשר לתאר את ההוויה הבסיסית של היקום באמצעות כללים כמותיים פשוטים, או אז יש לנו סיכוי כלשהו להבין את המציאות (ולשלוט בה), למרות המגבלות של השכל האנושי. הם מניחים אפוא שניתן לתאר את היקום באופן כזה, וממציאים שלל תיאוריות לשם כך. אולם אם היקום הינו מורכב באופן אינסופי, יהיה לנו קשה מאד להבין אותו בכוחם המוגבל של השכל והחושים האנושיים. נאמר לדוגמא שניתנים לנו מיליון מספרים ומבקשים מאתנו למצוא את התבנית המתארת אותם באמצעות משוואה. אם התבנית היא פשוטה, נוכל אולי לעשות זאת. אך אם התבנית הינה מסובכת מאוד, אולי לא נהיה מסוגלים אפילו לנחש את המשוואה.

הסינגולאריות האיומה

אחת מן הבעיות הקשות ביותר שעומדת בפני מדעני המפץ הגדול בניסיונם להסביר את "ראשית היקום", זו העובדה שהראשית שהם מציעים אינה ניתנת לתיאור מתמאטי. על פי תיאוריות המפץ הגדול הסטנדרטיות, מצבו הראשוני של היקום היה נקודה בעלת נפח אפס וטמפרטורה וצפיפות אינסופיים. המתמטיקה אינה מסוגלת לתאר מצב ראשוני שכזה. אי אפשר לומר עליו דבר, כל החישובים משתגעים. זה כמו לחלק ב-0. מה יוצא? 1? 5? 5 טריליון? אי אפשר לומר. תופעה זו נקראת באופן טכני "סינגולאריות".

סר ברנרד לאוול, פרופסור לאסטרונומית רדיו באוניברסיטת מנצ'סטר, כותב על סינגולאריות: "בניסיוננו לתאר את ראשית הזמן בכלים פיזיקאליים אנו נתקלים בנקודה זו במחסום. השאלה האם מחסום זה שעומד בפני תיאור מדעי של מצבו הראשוני של היקום הינו ממשי או לא, והקשיים הקונספטואליים שעולים מהתבוננות בישות יחידה בראשית הזמן, הינן שאלות בעלות חשיבות עליונה במחשבה המודרנית".

עד היום גדולי התיאורטיקנים של המפץ הגדול לא הצליחו לגבור על מחסום זה. תיאורית המפץ הגדול כלל אינה מתארת את ראשית היקום מכיוון שהסינגולאריות הראשונית אינה, בהגדרה, ניתנת לתיאור.

אפשר לומר לפיכך שתיאורית המפץ הגדול הינה בבעיה כבר מראשיתה. בעוד שפרסומים פופולאריים אודות המפץ הגדול מתעלמים או מחליקים את הקושי שבסינגולאריות הראשונית, קושי זה נחשב לאבן נגף רצינית בפרסומיהם הטכניים יותר של מדענים שמנסים להתמודד עם הסיבוכים המתמאטיים הנובעים ממנה. סטיבן הוקינג וג. פ. ר. אליס כותבים בספרם החשוב "המבנה בקנה מידה גדול של החלל-זמן" כי "באופן כללי ניתן להסתמך על העיקרון שאם תיאוריה פיזיקאלית מנבאת סינגולאריות, התיאוריה אינה תקפה". עוד הם מוסיפים כי "התוצאות שהשגנו תומכות ברעיון שהיקום התחיל בזמן סופי בעבר. מכל מקום, נקודת הבריאה האמיתית, הסינגולאריות, הינה מחוץ לתחומיהם של חוקי הפיזיקה הידועים כיום".

כל הסבר של ראשית היקום שמתחיל ממשהו שאינו ניתן לתיאור פיזיקאלי, הינו בפירוש בעייתי. וישנו קושי נוסף. מהיכן הגיעה הסינגולאריות? כאן עומדים המדענים בפני אותה בעיה שעומדת בפני אנשי הדת כאשר הם נשאלים "מאיפה בא אלוהים?", וממש כשם שאנשי הדת משיבים שאלוהים הינו סיבת כל הסיבות שאין לה עצמה סיבה, המדענים נאלצים עתה להכריז על נקודה שאינה ניתנת לתיאור מתמאטי של צפיפות אינסופית וגודל אפס, הקיימת לפני כל מושג של זמן ומרחב, שהינה הסיבה הראשונית לכל הסיבות. בנקודה זו נמצא המדען חסר הישע אשם באותו פשע אינטלקטואלי בלתי נסלח אותו תפל תמיד על הקדושים והמיסטיקנים – העלאת טענות על-טבעיות שאינן ניתנות לבדיקה. נראה שאם ברצונו לדעת משהו על מקור היקום, יהיה עליו לפנות עתה לשיטות מחקר וניסוי שחורגות מעבר לפיזיקאלי.

ניסיונות לפתרון

בניסיון להתחמק ממסקנה בלתי נעימה שכזו, מנסים המדענים וריאציות שונות על תיאורית המפץ הגדול, כדי לפתור את בעיית הסינגולאריות. ניסיון אחד כזה היה להניח שהיקום לא התחיל ממש מסינגולאריות. סיר ברנרד לאוול אומר שהסינגולאריות ביקום של המפץ הגדול "נחשבת לעיתים קרובות כקושי מתמטי שנובע מן ההנחה שהיקום הינו אחיד". המודלים הסטנדרטיים של המפץ הגדול הינם בעלי סימטריה מתמטית מושלמת, והיו פיזיקאים שחשבו שזו הסיבה לסינגולאריות, בשעה שפתרו את המשוואות המתמטיות של המצב הראשוני של המפץ הגדול בזמן אפס. בניסיון לתיקון, היו פיזיקאים שהכניסו למודלים שלהם חוסר אחידות התואמת לזו שנצפית ביקום. כך, הם קיוו, תהיה במצב הראשוני חוסר אחידות מספקת שתמנע מהכול להצטמצם לנקודה אחת ויחידה. אלא שתקווה זו נופצה בידי הוקינג ואליס, שקבעו על פי חישוביהם שגם מודל של מפץ גדול המכיל בתוכו חוסר אחידות בהתפלגות החומר התואמת למה שנצפה בפועל חייב להתחיל מסינגולאריות.

שאלת המקור

בעיית הסינגולאריות הינה בסך הכול חלק מהבעיה הגדולה יותר של הבנת מקור התנאים ההתחלתיים של היקום, יהיו הם באשר יהיו. אם מודל של ראשית כרוך בסינגולאריות, אין ספק שזה יוצר בעיות תיאורטיות חמורות. אבל אפילו אם אפשר היה להימנע בדרך כלשהי מסינגולאריות, עדיין נשארת השאלה כיצד נוצר היקום. בניסיון להתחמק כליל מהשאלה של המקור ישנם מדענים שהציעו "יקום קפיצי לאינסוף", כלומר יקום שמתפשט, מתכווץ לסינגולאריות, ושוב מתפשט ושוב מתכווץ, במשך זמן אינסופי. אין התחלה ואין סוף ליקום, רק מחזוריות אינסופית. זה פותר את בעיית המקור, בכך שאין מקור והיקום קיים לעד.

אלא שגם מודל זה מעלה בעיות חמורות. קודם כול, איש לא הצליח ליצור עדיין מכניזם מספק שיסביר את הקפיצות. יתר על כן, בספרו "שלוש הדקות הראשונות" מציין הפיזיקאי סטיבן ווינברג ששינויים הדרגתיים חייבים להתרחש ביקום במהלך מחזורי ההתפשטות וההתכווצות. פירושו של דבר שבנקודה מסוימת היתה חייבת להיות התחלה ולא חזרה לאחור, המשתרעת על תקופת זמן אינסופית. ושוב עלינו להתמודד עם שאלת המקור.

כדי לעקוף את הצורך לעסוק בשאלת המקור, יצא האסטרופיזיקאי הבריטי פאול דייוויס בניסיון יצירתי נוסף, מודל של יקום קפיצי בו ישנו שלב של זמן הזורם לאחור. היקום מתפשט תוך כדי שהזמן זורם קדימה, ואז מתכווץ לסינגולאריות. ואז, בהתרחבות הבאה, הזמן זורם לאחור ובמהלכו היקום מתפשט ושב ומתכווץ לסינגולאריות – אותה הסינגולאריות שממנה התחיל המחזור הקודם. במודל כזה העבר הופך לעתיד והעתיד לעבר, דבר שהופך את המלה "התחלה" לחסרת משמעות. תיאור זה נותן מעט מושג על שלל הדרכים היצירתיות שהמדענים נאלצים לנקוט בהן כדי לנסות להסביר את ראשית היקום.

היקום התופח (האינפלציוני)

אולם ישנן בעיות נוספות, מלבד השאלה כיצד נוצרו התנאים ההתחלתיים של היקום, שמטרידות את הקוסמולוגים המודרניים. למשל, כדי שתיאורית מפץ גדול סטנדרטית תוכל לנבא את פיזור החומר שאנו צופים ביקום, המצב ההתחלתי חייב להיות מכוון בדיוק שלא יאמן. השאלה הנשאלת היא כיצד קרה שבמצב ההתחלתי היו בדיוק הערכים המתאימים? הפיזיקאי אלן ה. גות' מ- M.I.T הציע גרסה של המפץ הגדול שמפיקה באופן אוטומטי את הכוונון העדין הדרוש, מבלי שיהיה צורך להכניס את הערכים המתאימים באופן מלאכותי למשוואה. מודל זה, הקרוי מודל התפיחה, מניח שבתוך אזור לוהט ביותר של היקום המתרחב במהירות, אזור קטן מתקרר ואז מתחיל להתפשט במהירות רבה לאין ערוך, בדומה לדרך בה מים המוחזקים במצב נוזלי מתחת לנקודת הקיפאון מתרחבים במהירות כשהם קופאים. שלב זה של התרחבות מהירה פותר כמה מן הבעיות הנלוות לתיאוריות המפץ הגדול הסטנדרטיות.

אלא שגרסתו של גות' לוקה בקשיים משלה. משוואותיו זקוקות בעצמן לכוונון עדין על מנת שיוכלו להפיק את היקום התופח שלו. כך הוא נאלץ להתמודד עם אותו קושי שניסה לעקוף. הוא קיווה לפתור את הכוונון העדין הדרוש ליקום של מפץ גדול, אולם הוא נתקל בכוונון הכרחי משלו, שאין לו דרך להסבירו. גות' ושותפו פאול ג'. סטיינהרדט מודים שאכן במודל שלהם "החישובים מפיקים תחזיות הגיוניות רק כאשר מציבים בפרמטרים ערכים בתחום צר. רוב המדענים (לרבות שנינו) סבורים שכוונון עדין שכזה אינו מתקבל על הדעת".11 אולם הם מביעים תקווה שבעתיד יפותחו תיאוריות מתמטיות שיוכלו להעניק סבירות למודל שלהם.

התלות הזאת בפיתוחים עתידיים שטרם נעשו מצביעה על קושי נוסף במודל של גות'.

תיאוריות העל המאוחדות של הפיזיקה (GUT) עליהן מבוסס היקום התופח הינן היפותטיות לחלוטין ו"כמעט שאינן נתמכות בניסויים, מאחר שלא ניתן למדוד במעבדה את רוב הניבויים שלהן". (תיאוריות העל המאוחדות הינן ניסיון ספקולטיבי למדי לקשור יחדיו כמה מהכוחות הפיזיקאליים היסודיים של היקום).

בעיה נוספת בתיאוריה של גות' היא שהוא אינו מנסה אפילו להסביר את מקורו של מצב ההתרחבות הלוהט ההכרחי להתרחשות התפיחה. הוא משחק עם שלושה תיאורי בראשית היפותטיים. הראשון הינו המפץ הגדול הסטנדרטי – לפי גות' אפיזודת התפיחה אמורה להתרחש בשלבים המוקדמים מאד שלו. מכל מקום, מודל זה משאיר אותנו עם בעיית הסינגולאריות הסבוכה, שכבר דנו בה. האפשרות השנייה היא להניח תנאי התחלתי של כאוס אקראי, שבו אזורים אחדים הינם חמים, ואחרים קרים, כמה מתפשטים, וכמה מתכווצים. התפיחה תתחיל באזור לוהט ומתפשט. אולם גות' מודה שאין הסבר למקור הכאוס האקראי הראשוני הדמיוני הזה.

האלטרנטיבה השלישית, שגות' נוטה לה ביותר, היא שהאזור הלוהט המתפשט מופיע באופן קוונטום-מכני מלא-כלום. במאמר שהופיע ב1984- ב-" Scientific American ", גות' ופאול ג' סטיינהרדט אומרים, "מודל התפיחה מספק מכניזם שמאפשר ליקום הנצפה להתפתח מאזור אינפיניטסימלי. יהיה זה מפתה לצעוד עוד צעד קדימה ולשער שהיקום כולו הופיע למעשה מלא-כלום".

רעיון כזה קוסם אולי למדענים, שנרתעים מכל אפשרות של תבונה עליונה שתכננה את היקום, אולם אם נבחן אותו מקרוב, נראה שאינו עומד במבחן. ה"לא-כלום" שגות' מדבר עליו הינו מצב היפותטי של ואקום קוונטום-מכני שמתרחש בתיאורית-על מאוחדת, שעדיין לא חוברה, שאמורה לאחד בין נוסחאותיהן של המכאניקה הקוונטית ותורת היחסות. במלים אחרות, כיום לא ניתן לתאר את מצב הואקום הזה אפילו באופן תיאורטי.

מכל מקום, הפיזיקאים הצליחו כבר לתאר סוג פשוט יותר של ואקום קוונטום-מכני שניתן להמחישו כים של "חלקיקים וירטואליים" (שבכוח), כלומר חלקיקים אטומיים שכמעט קיימים, אך לא ממש קיימים. מזמן לזמן כמה מן החלקיקים האטומיים הללו מזנקים מתוך הואקום אל המציאות הממשית. התרחשויות אלה נקראות תנודות ואקום. לא ניתן לצפות בתנודות הללו במישרין, אולם ישנן תיאוריות שמבוססות עליהן הנתמכות על ידי ניסויים מעבדתיים. מה שקורה מבחינה תיאורטית זה שחלקיק ואנטי חלקיק מופיעים ללא סיבה מהואקום וכמעט מיד מבטלים זה את זה ונעלמים. גות' ושותפיו מציעים שבמקום חלקיק מזערי אחד, היקום כולו זינק מתוך הואקום. ובמקום שיעלם מידית, יקומנו מתמיד בדרך כלשהי כבר מיליארדי שנים. בעיית הסינגולאריות נעקפה בזכות יקום שמופיע מעט מעבר למצב של סינגולאריות.

ישנן שתי נקודות תורפה בסיסיות בתסריט הזה. ראשית, הוא כרוך בקפיצה ספקולטיבית מאוד מהתנסותנו המוגבלת עם חלקיקים תת אטומיים בתנאי מעבדה ליקום כולו. כפי שמזהירים סטפן הוקינג וג.פ.ר. אליס את חבריהם למחקר, שאינם מהססים לקפוץ בפזיזות לתוך ספקולציות פראיות שכאלה, "ההנחה שחוקי הפיזיקה שנקבעים במעבדה הינם ישימים לנקודות אחרות בחלל-זמן שבהם יתכן והתנאים שונים לחלוטין, כרוכה כמובן, בקפיצת דרך גדולה מאד". ושנית, זה מטעה מאד לדבר על ואקום קוונטום-מכני כעל "לא-כלום פשוטו כמשמעו". לצורך תיאורו של הואקום הקוונטום-מכני, אפילו הפשוט יחסית, המתואר על ידי התיאוריה העכשווית, דרושים פרקים שלמים של מתמטיקה מופשטת ביותר. אין ספק שמהות שכזו הינה "משהו", וזה מעלה את השאלה המעניינת, מהיכן יכול היה להופיע "ואקום" מורכב שכזה.

בנקודה זו הבה ונשוב לבעיה המקורית שגות' ניסה לפתור באמצעות מודל התפיחה שלו: הניסיון לבטל את הצורך בכוונון העדין שדרוש לתנאים ההתחלתיים על מנת להפיק את היקום הנצפה. כפי שראינו, הוא לא הצליח בניסיונו. השאלה הנשאלת היא האם איזושהי גרסה של מפץ גדול, לרבות זו של גות', יכולה בכלל לחזות את היקום הנצפה? כל מה שגות' מצליח להפיק מן המצב ההתחלתי המורכב שלו זהו יקום שקוטרו כ-9 סנטימטרים המלא בסך הכול בגז אחיד, בצפיפות ובחום אדירים. זה אמנם יתפשט ויתקרר, אולם אין שום סיבה להניח שמתישהו זה יהפוך ליותר מעננת גז אחידה. למעשה, שום תיאורית מפץ גדול לא נותנת יותר מזה. ואם אחרי כל כך הרבה ניסיונות לשיפור והתאמה כל מה שמופק זה יקום המורכב מגז המפולג באופן אחיד, נוכל רק לדמיין מה יהיה דרוש כדי להפיק את היקום כפי שמוכר לנו כיום.

הסבר מדעי טוב מסביר תופעות מורכבות רבות על סמך מבנה תיאורטי פשוט. אולם ביקום התופח של גות' – ולמעשה בכל תיאוריות המפץ הגדול הסטנדרטיות – קורה בדיוק ההפך; מאוסף משוואות מורכבות ומסובכות ביותר אנו מקבלים בסך הכול כדור אחיד, מתרחב, של גז. למרות כל זאת, מפרסמים הביטאונים המדעיים כתבות למכביר אודות מודל התפיחה, בליווי איורי הייטק, שנותנים את הרושם שגות' השיג סוף סוף את המטרה העליונה – הבנת ראשיתו של היקום. זה לא בדיוק כך, כנראה. אולי עליהם לפרסם בירחונים טור קבוע שמתאר את תיאורית ראשית היקום של החודש.

קשה לדמיין אפילו את מורכבותם של התנאים ההתחלתיים הדרושים להפקת יקום כפי שמוכר לנו כיום, על שלל המבנים וצורות החיים שבו. נראה שתנאים אלה נבחרו בצורה מדויקת מידי ביקומנו מכדי שיוכלו להיות מוסברים רק על סמך חוקי הפיזיקה. לכן אין זה בלתי הגיוני לשער קיומו של מתכנן. מכל מקום, מספר מדענים ידועי שם, שרעיון שכזה אינו בכלל בגדר אפשרות עבורם, מוצאים מקלט בשלב זה במה שהם מכנים "העיקרון האנתרופי".

הם מציעים שהואקום הקוונטום-מכני מפיק מיליוני יקומים. רובם הגדול אינם מותאמים ליצירת חיים, ומשום כך גם אינם מכילים צופים שיכלו ללמוד את תנאיהם. ישנם מכל מקום, יקומים, לרבות שלנו, שמותאמים ליצירת צופים. זה לא מפתיע אפוא, שצופים אלה יגלו שעולמם מכיל תנאים מדויקים להפליא המאפשרים את קיומם של חיים. על פי קו מחשבה זה, הצופים אינם אמורים לצפות למצוא תנאים פחות מורכבים מאלה. עצם קיומם של בני אדם מהווה עבור הדוגלים בעקרון האנתרופי הסבר לשאלה מדוע היקום מותאם ליצירת בני אדם.

אלא שלהטוטנות שכזו אינה הסבר כלל.

צורה נוספת של להטוטנות מילולית זה לומר, כפי שעושים מדענים רבים, שהיקום נוצר במקרה. אלא שגם זה אינו הסבר כלל. לומר שמשהו קרה פעם אחת במקרה זה כמו לומר "זה קרה" או "זה ישנו". ומשפטים כאלה אינם מהווים הסבר מדעי. הם אינם נותנים לנו יותר ממה שידענו קודם. במילים אחרות, המדענים, בפנייתם למקרה או לעקרון האנתרופי לא הסבירו למעשה דבר על מקור היקום.

בנקודה זו יכולים אולי המדענים לסלוח לנו על הצעתנו ששיטותיהם אינן מתאימות כל כך למשימה שלפניהם. ואכן, בנוסף לבעיות שהצגנו כבר, נראה שתורת היחסות הכללית והמכאניקה הקוונטית, שני הכלים האינטלקטואלים באמצעותם מנסים הקוסמולוגים להגדיר את התפתחות היקום, מכילים כמה פגמים. נכון שתיאוריות אלו הוכחו כיעילות מאוד בתיאור תופעות פיזיקאליות מסוימות, אולם אין זה מוכיח שהן מושלמות מכל בחינה.

תורת היחסות הכללית מתארת חלל-זמן מעוקל והיא מהווה חלק אינטגראלי מכל תיאוריה שדנה בראשית היקום, לרבות המפץ הגדול ומודל התפיחה של גות'. אם נמצאים פגמים הדורשים תיקון בתורת היחסות הכללית, או אז יש לתקן את כל המודלים של היקום שמבוססים עליה.

אחת מן הבעיות העיקריות בתורת היחסות הכללית ובתיאוריה המוקדמת יותר של איינשטיין, תורת היחסות הפרטית, היא שהן מבטלות את מושג הזמן כפי שאנו מכירים אותו. בפיזיקה הקלאסית מתייחסים לזמן כמשתנה בלתי תלוי במרחב, דבר המאפשר לרשום את תנועתו של אובייקט במרחב ובזמן. בנקודה מסוימת בזמן, האובייקט נמצא בנקודה מסוימת במרחב. כאשר הזמן משתנה, מצבו של האובייקט במרחב משתנה.

אולם בתורת היחסות של איינשטיין מושג זה נעלם, ובמקום זה זמן ומרחב נארגים יחדיו לחלל-זמן רציף ארבע-מימדי. לא עוד ניתן לתאר אובייקט כתופס נקודה מסוימת במרחב בנקודה מסוימת בזמן. תיאור יחסותי של אובייקט יראה את קיומו המרחבי והזמני בכללותו, מחובר מן הראשית לאחרית, בכל מקום וזמן בו הוא נמצא. אדם למשל, יתואר כהתפתחות שלמה מעובר ועד לגוויה. מבנים כאלה מכונים "תולעי חלל-זמן". הפיזיקה אינה מרשה לתולעת חלל-זמן כזו לומר, "עכשיו אני מבוגר ופעם הייתי ילד". אין מעבר של זמן; הרצף כולו קיים כיחידה אחת. אם אנחנו תולעי חלל-זמן, הרי שאנחנו בסך הכול מבנים חומריים, ולא אנשים בעלי מודעות. הגדרתנו ככאלה מבטלת כל תפיסה אינדיבידואלית של עבר, הווה ועתיד ומובילה למסקנה שתפיסות אלו אינן מציאותיות כלל.

במכתב למיכאל בסו, איינשטיין כותב: "אתה צריך לקבל את הרעיון שזמן סובייקטיבי עם הדגשו על ההווה הינו חסר משמעות אובייקטיבית". לאחר מותו של בסו איינשטיין ניסה לנחם את אלמנתו: "מיכאל הקדים אותי במעט בעזיבת עולם מוזר זה. זה חסר חשיבות. עבור פיזיקאים משוכנעים שכמותנו, ההבדל בין עבר, הווה ועתיד הינו בסך הכול אשליה, מתמידה ככל שתהיה". רעיון זה שולל למעשה את מושג התודעה הכולל בתוכו את קיומו המציאותי של הרגע הנחווה בהווה. אנחנו חווים את צורתנו העכשווית כאמיתית, בעוד שאת צורת התינוק שלנו כקיימת רק בזיכרון. אין ספק שכישויות מודעות אנו אכן חווים שאנחנו מצויים בצורה גופנית מסוימת בנקודה מסוימת בזמן. למרות העובדה שתורת היחסות הופכת סידרה של מאורעות לישות אחת מאוחדת של חלל-זמן, החוויה הממשית שלנו היא של נקודות עוקבות בזמן המשתנות ברציפות. פירושו של דבר שכל תיאוריה של ראשית היקום המבוססת על תורת היחסות אינה מסוגלת להסביר זמן כפי שנחווה בתודעתנו, ומכאן שאינה שלימה ולכן גם בלתי קבילה.

הפיזיקה הקוונטית והמציאות

כל התיאוריות הקוסמולוגיות העכשוויות מבוססות גם על המכאניקה הקוונטית, שמגדירה את פעילותם של חלקיקים אטומיים ותת אטומיים. הפיזיקה הקוונטית שונה מעצם יסודה מהפיזיקה הקלאסית של ניוטון. הפיזיקה הקלאסית עוסקת בהתנהגות של חומר מוצק, בעוד שהפיזיקה הקוונטית עוסקת רק בביטויים מתמטיים של תצפיות ומדידות. מציאות חומרית מוצקה נעלמת.

הפיזיקאי ורנר הייזנברג, חתן פרס נובל, אומר, "מסתבר שאיננו יכולים יותר לדבר על התנהגות של חלקיק בנפרד מתהליך התצפית. כתוצאה מכך אנחנו נוטים להאמין בסופו של דבר שחוקי הטבע שניסחנו באופן מתמטי בתורה הקוונטית אינם עוסקים יותר בחלקיקים עצמם אלא בידע שלנו אודות חלקיקים אלמנטאריים". בנוסף למכשירי הניסוי, גם הצופה צריך להיות מובא בחשבון בניתוח המערכת כגורם עצמאי הנפרד מן המכשירים.

אלא שקיימות בעיות עקרוניות בניסיון ליישם את המכאניקה הקוונטית ליקום. מעצם ההגדרה, היקום כולל את כל הצופים, כך שלא קיים צופה חיצוני למערכת היקום הפיזיקאלית. בניסיון ליצור גרסה של מכאניקה קוונטית שאינה דורשת צופה חיצוני, הציעו פיזיקאים חשובים, כגון ג'ון וילר, שהיקום מתחלק ללא הרף לאינספור עותקים. כל יקום מקביל מכיל צופים שצופים במערכת הספציפית הזאת של האלטרנטיבות הקוונטיות, ולפי תיאוריה זו היקומים הללו כולם הינם אמיתיים.

בתגובתו לכך כותב בריס ד. וויט ב-" Physics Today ", "אני זוכר עדיין את הזעזוע שחוויתי במפגשי הראשון עם תפיסת ריבוי העולמות. הרעיון של 10 בחזקת 100 ויותר עותקים שונים במקצת של עצמנו, כשכל אחד מהם מוסיף ומתחלק לעותקים נוספים, שהופכים בסופו של דבר לשונים עד לבלי הכר מן המקור, אינו מתיישב בקלות עם השכל הישר. זוהי סכיזופרניה בגדול". זו רק אחת משלל ההנחות המוזרות שנאלצים מדענים לאמץ אם ברצונם לנסות ולבנות תיאורית מפץ גדול של ראשית היקום התואמת את המכאניקה הקוונטית.

אלא שבנתיב הרדוקציוניסטי, שרוב המדענים צועדים בו, ישנן בעיות נוספות. עצם העובדה שגם תורת היחסות הכללית וגם המכאניקה הקוונטית שתיהן מובילות לתוצאות מוזרות ובלתי מציאותיות בשעה שמנסים להשתמש בהן לפתרון שאלות קוסמולוגיות, הינה גרועה דיה. אלא שכדי לתאר את היקום ואת ראשיתו, על המדענים לבנות תיאוריה כוללת שתאחד את שתי התיאוריות הללו, והקשיים הכרוכים בכך גדולים לאין שיעור. התוצאה המוצעת תהיה תיאוריה מאוחדת גדולה (GUT) המסוגלת לתאר את כל הכוחות הפועלים ביקום באמצעות ביטוי מתמטי מקיף אחד. תורת היחסות הכללית דרושה כדי להסביר את המבנה הבסיסי של החלל-זמן, בעוד שהמכאניקה הקוונטית דרושה כדי להסביר את התנהגותם של חלקיקים תת אטומיים. אלא שלמרבה הצער שתי התיאוריות האלו סותרות זו את זו.

תיאורית השדה הקוונטי, שמנסה לתאר את התנהגותם של אלקטרונים על ידי צירוף המכאניקה הקוונטית עם תיאורית היחסות הפרטית של איינשטיין, מהווה הצעד הראשון לעבר האינטגרציה המתמטית כזאת. אף שתיאוריה זו זקפה לזכותה הצלחות לא מבוטלות, מתוודה הפיזיקאי האנגלי וחתן פרס נובל, פ.א.מ. דיראק, שהמציא את התיאוריה, "זה נראה ממש בלתי אפשרי לבסס את התיאוריה על יסודות מתמטיים מוצקים". הצעד הבא, שהינו קשה לאין ערוך, יהיה לצרף את תורת היחסות הכללית עם המכאניקה הקוונטית, ואין לאיש כיום אפילו שמץ של מושג כיצד לעשות את זה. הפיזיקאי המפורסם וחתן פרס נובל, סטיבן ווינברג, מודה שזה יכול לקחת מאה או אפילו מאתים שנה עד שימצא מודל מתמטי מתאים.

הקוסמולוגים זקוקים לתיאורית-על לצורך תיאור ראשית היקום, ואין להם עדיין תיאוריה כזאת. מכאן שהמפץ הגדול ומודל התפיחה הינם חסרי יסודות מוצקים.

מאז ימיהם של ניוטון וגלילאו נוהגת הפיזיקה לבטא כל דבר במונחים מתמטיים. יתרה מזה, התיאורים המתמטיים חייבים להיות מאושרים על ידי תצפיות וניסויים מבוקרים. הראינו שתיאוריות המפץ הגדול אינן עומדות בדרישות אלה. גם פשטות מודגשת כדרישה הכרחית, ותיאוריות המפץ הגדול נכשלות גם בזה, כי כפי שראינו, כל נוסח הופך להיות מוזר ומעוות יותר ויותר. הן בדיוק מה שניוטון וגלילאו לא היו אוהבים – מעשיות כדי לסתום פרצות בידע הקיים.

נראה איפה, שתיאוריות המפץ הגדול אינן מהוות הסבר מדעי ממשי לראשית היקום.

ואף על פי כן מנסים המדענים במתכוון, בחוברות מדעיות פופולאריות, בתכניות טלוויזיה מיוחדות, ובבתי הספר, ליצור את הרושם שהם הצליחו כבר להסביר, באמצעות חוקי הפיזיקה בלבד, איך היקום נוצר. דבר לא יכול להיות רחוק יותר מן המציאות.

ומה עם גלקסיות?

עד כה נוכחנו שניסיונם של הקוסמולוגים להבין את היקום בתוך הגבולות של תפיסותיהם החומריות הצרות לא הצליח להסביר את ראשית היקום. יתר על כן, ראינו שהתיאוריות שלהם לא מסוגלות אפילו לתאר את מה שהם מוצאים ביקום עכשיו.

תיאורית המפץ הגדול למשל, אינה מסבירה את קיומן של גלקסיות. תארו לעצמכם מדען גאוני הבקיא בתיאוריות הקוסמולוגיות העכשוויות, אולם אינו מודע לממצאי התצפיות האסטרונומיות. האם יהיה ביכולתו לנבא היווצרותן של גלקסיות? ודאי שלא. התוצאה היחידה שיכולות להניב התיאוריות הסטנדרטיות היא יקום העשוי מענן גז המפולג בצורה אחידה. צפיפותו של ענן זה תהיה אולי אטום אחד למטר מעוקב, קצת פחות מואקום מושלם.

כדי ליצור משהו אחר דרושות התאמות מיוחדות בתנאים ההתחלתיים של היקום, דבר שהמדענים מוצאים אותו קשה למדי להצדקה. על פי המסורת המדעית, תיאוריה נחשבת לקבילה אם הישר מן המבנה הראשוני שלה ניתן לנבא תצפיות. תיאוריה שצריך לשחק איתה כל הזמן כדי להשיג ניבויים סבירים הינה בעלת ערך המוטל בספק.

כפי שסטיבן ווינברג אומר ב-'שלוש הדקות הראשונות', "תיאורית היווצרותן של גלקסיות הינה אחת מן הבעיות הקשות ביותר באסטרופיזיקה, בעיה שנראית כיום רחוקה מפתרון". ואז, באותה נשימה הוא אומר, "אבל זה כבר סיפור אחר". אולם לא, חכה רגע – זה בדיוק אותו הסיפור! אם תיאורית המפץ הגדול אינה מסוגלת להסביר את הסיבה הראשונית של היקום או מאפיינים מרכזיים של היקום כגון גלקסיות, אז מה היא מסבירה? נראה שלא הרבה כל כך.

מסה חסרה

תיאורית המפץ הגדול אמורה להסביר את היקום, אולם הבעיה היא שמאפיינים רבים של היקום אינם מובנים בצורה מספקת כדי ליצור הסבר כזה. אחת מן הבעיות המסתוריות ביותר בניסיון להבין את היקום כיום היא בעיית המסה החסרה. הפיזיקאי דיוויד סצ'רם מאוניברסיטת שיקגו מסביר, "מסך כל האור שפולטת גלקסיית שביל החלב, ביכולתנו להעריך שהגלקסיה שלנו מכילה מסה של כמאה מיליארד שמשות. אולם כאשר בוחנים כיצד אותו האובייקט [שביל החלב] מתייחס לגלקסיה שכנה, אנדרומדה, נמצא שפועל בין הגלקסיה שלנו לאנדרומדה כוח משיכה, כאילו היא הייתה בעלת מסה הגדולה פי כמעט עשר". מסתבר מזה שיותר מ-90 אחוז ממסת היקום למעשה חסרה בהסבר הפיזיקאלי. חלקיקים תת אטומיים ערטילאיים הנקראים נויטרינים הוצעו כפתרון. במקור הפיזיקאים הגדירו את הנויטרינים כחסרי מסה, אולם עתה הם קיבלו פתאום מסה שדי בה כדי להסביר את החומר החסר ביקום. כמה נוח.

גם אם נניח בצד את שאלת המקור הראשוני ונתבונן רק בתמונת היקום כפי שאנו רואים אותו כיום, נמצא ששאלות רבות עדיין אינן פתורות. המדענים מבטיחים לציבור בנימה של שכנוע עמוק שהם יודעים שהיקום מתפרש לכך וכך מיליוני שנות אור וקיים כך וכך מיליארדי שנים.

הם אומרים שהם זיהו כבר את כל הגופים העיקריים ביקום – כוכבים רחוקים, גלקסיות, ערפיליות, קווזארים וכיוצא בזה, אף שאפילו גלקסיית שביל החלב המקומית שלנו אינה מובנת עדיין כראוי.

ב-" "Scientific Americanלמשל, כותב האסטרונום ברט ג'. בוק, "אני זוכר שבאמצע שנות השבעים אני ועמיתי לתצפית בגלקסיה היינו מלאי בטחון עצמי… לא היה לנו צל של מושג שבקרוב נצטרך לשנות כלפי מעלה את הרדיוס של שביל החלב פי שלוש או יותר, ולהכפיל את המסה שלו פי עשר". אם מדידות בסיסיות שכאלה שונו לאחרונה, אחרי עשרות שנות תצפית, בצורה דרסטית שכזו, מה טומן לנו העתיד? האם יהיו שינויים דרסטיים עוד יותר?

ואפילו במערכת השמש שלנו אנו מוצאים בעיות משמעותיות. התיאור המסורתי להיווצרות כוכבי הלכת – שהם נדחסו מעננים קוסמיים של אבק וגז – עומד על בסיס רעוע למדי, כיוון שעד כה לא הצליחו לפתור באופן מספק את משוואות האינטראקציה של ענני הגז. וויליאם מקריי, פרופ' לאסטרונומיה באוניברסיטת סוסקס באנגליה ונשיא לשעבר של האגודה המלכותית לאסטרונומיה, אומר, "שאלת ראשיתה של מערכת השמש הינה אולי הבולטת ביותר מכל הבעיות הבלתי פתורות באסטרונומיה".

כל מתבונן נקי ממשוא פנים יכול להיווכח עתה שאסטרטגית הרדוקציה החומרית בה נוקטים הקוסמולוגים אינה מאפשרת להם להגיע למסקנות מוצקות לגבי מקור וטבע היקום, למרות הפוזה הידענית שהם מציגים לציבור. ברור שאין שום הכרח לעמוד על כך שהתשובות הסופיות לשאלות הקוסמולוגיות חייבות להימצא בחוקים פיזיקאליים פשוטים שמבוטאים בצורה מתמטית. למעשה, הגישה הכמותית לא הצליחה להסביר תופעות רבות קרובות לנו הרבה יותר, שלא לדבר על היקום האדיר. מכאן שזה מוקדם מדי לבטל גישות אלטרנטיביות היכולות לערב אולי הסברים לא פיזיקאליים – הסברים המכילים עקרונות שמעבר לחוקי הפיזיקה הידועים.

תמונת מציאות שונה

יתכן מאד שסיבות לא פיזיקאליות מעורבות בתולדות היקום, ויתכן אפילו שישנם בו אזורים שחוקי הפיזיקה אינם חלים בהם. הפיזיקאי דיוויד בוהם מודה, "ישנה תמיד האפשרות שיתכן וקיים מגוון אינסופי של איכויות, תכונות, ישויות, מערכות, מישורים, וכו', בנוסף לידועים לנו, בהם פועלים בהתאם סוגים חדשים של חוקי טבע". מכאן שאפשרי למדי שככל שתמשיך להתפתח הבנתנו לגבי חוקי הטבע, תתגלה לנו תמונת מציאות שונה לגמרי מזו שמקובלת על רוב האנשים כיום.

כפי שראינו כבר עם יקום קפיצי לאינסוף ויקום מתפצל לאינסוף, כמה מן המודלים והקונספציות שמציגים הקוסמולוגים נוגדים את השכל הישר. אל תחשבו שרעיונות מוזרים אלה אינם מקובלים על הזרם הרווח במחשבה המדעית. כל מה שבחנו עד כה הם למעשה הספקולציות המקובלות והמכובדות ביותר כיום.

הבה נתבונן עתה על כמה רעיונות מוזרים עוד יותר שמתרוצצים חופשי בעולם הקוסמולוגיה המודרנית. המדען ג'ון גריבין, מחבר "חורים לבנים", ספר שמתמצת נושאים אלה, מכנה אותם באופן ראוי להערכה כ"סידרה העדכנית של זינוקים דמיוניים שיצרו הוגים יצירתיים שאנו מכנים אותם כיום מדענים – במקום נביאים, חוזים או מתקשרים". אחד מהם זה חור לבן – קווזאר שמזרים מתוכו גלקסיות בפרץ קוסמי. גריבין אומר, "האם החורים הלבנים יכולים באמת להתחלק כך שגלקסיות ישכפלו עצמן כמו אמבות, באמצעות רביית בתולים? מאחר שזה נשמע כל כך בלתי אפשרי במושגי ההתנסות היומיומית שלנו לגבי התנהגות של חומר, מן הראוי שנבחן את התיאוריות הסטנדרטיות של התהוות גלקסיות ונראה עד כמה אין להן יכולת להסביר את היקום האמיתי. התחלקות של חורים לבנים נראית אולי כפתרון של המפלט האחרון, אולם באין תיאוריה אחרת שמציעה פתרון מספק, פתרון זה הינו הפתרון שעלינו לקבל".

רעיון נוסף שמעסיק ברצינות את הקוסמולוגים הוא מנהרות חלל-זמן או "חורי-תולעת קוסמיים". לראשונה זה נדון ברצינות ב-1962על ידי הפיזיקאי ג'ון ווילר בספרו "גאומטרודינמיקה". הרעיון הפך פופולארי בתודעת הציבור דרך סרטים בדיוניים כמו מלחמת הכוכבים, שם ספינות חלל חוצות כבזק את החלל החיצון, ועורכות מסעות בין-גלקטיים שברגיל היו לוקחים מיליוני שנים במהירות האור. גרסאות של חורי תולעת מופיעות ככניסות לעבר ולעתיד, או אפילו ליקומים אחרים.

בראשית המאה איינשטיין הניח את קיומו של מימד רביעי; כיום, ככל שהמסקנות של משוואות שדה הכבידה שלו מובנות באופן מלא יותר, מתווספים עוד מימדים. פאול דיוויס, פיזיקאי תיאורטי, כותב, "בנוסף לשלושת מימדי המרחב ומימד הזמן שאנו חווים בחיי היומיום, ישנם שבעה מימדי חלל נוספים שעד כה לא הבחינו בהם".

מטרת התיאורים הללו היא להראות שאפילו המדענים החומריים נאלצים להציע הסברים ליקום שמותחים את השכל במידה שלא תאמן. אך האם עלינו למתוח את שכלנו רק בכיוון שמצביע עליו המדע החומרי? אולי אפשר למתוח את השכל לכיוונים אחרים לגמרי. אם אפשר לחשוב על מימדים חומריים גבוהים יותר, מדוע לא לחשוב על מימדים מסוג שונה לגמרי? אין ספק שקיים צורך ברעיונות מקטגוריות חדשות, רעיונות שיקראו תגר על הגישה המדעית הרדוקציוניסטית של היום להבנת היקום. גישה זו גורסת שהיקום הינו בסופו של דבר פשוט וניתן להסבירו באופן ממצה במונחים של חוקים כמותיים.

אבל נניח שאין זה כך. אין ספק שהיקום נראה מורכב להפליא ובעל היבטים שאינם ניתנים לבחינה באמצעות שיטות כמותיות. אם נאמר שאכן הוא כזה, באיזו גישה נשתמש כדי לרכוש ידע אודותיו? המאפיינים המורכבים והמסודרים הרבים ביקום מצביעים על קיומו של מעצב אינטליגנטי. לאור רעיון זה, ניתן לחשוב על הגישה האפשרית הבאה: אם הסיבה הראשונית ליקום הינה ישות אינטליגנטית עליונה, או אז, ישנה תקווה שנוכל להבין את טבעה המוחלט של המציאות בעזרת מידע מישות זאת. אין ספק שזו הצעה נועזת לומר שישנה ישות כזו, אולם אין היא נועזת יותר מההצעה שאפשר להסביר את הכול באמצעות חוקים פיזיקאליים פשוטים שניתנים להצגה מתמטית. וממש כמו בגישה הכמותית, ערכה של הגישה החלופית הזו יבחן במידת הצלחתה היישומית. אין זה צודק לדחות אותה מבלי לבדוק את יכולתה להשיג ידע מעשי על המציאות.

לרבים המושג של אינטליגנציה עליונה יתחבר עם השקפת העולם היהודית-נוצרית הדתית. אולם האלטרנטיבות לתיאוריות המדעיות הנוכחיות אינן מוגבלות לתיאור הבריאה התנ"כי בלבד. ממש כשם שישנם הסברים חומריים רבים לראשית היקום, אפשריים הסברים רבים הכרוכים בבורא אישי.

עבור מי שמחפשים להרחיב את אפשרויותיהם האינטלקטואליות, יכולות הוודות של הודו העתיקה להוות מקור עשיר ביותר של רעיונות לגבי הבנת היקום ומקומנו בו. הוודות מציגות קוסמולוגיה מתוחכמת ביותר. כמה מן התפיסות שונות לחלוטין מאלו שמקובלות כיום; בעוד שאחרות תואמות באופן מפתיע את הממצאים המדעיים העכשוויים. לדוגמה, קארל סאגאן, בצילומיו בהודו בקטע מהסדרה הטלוויזיונית שלו "קוסמוס", אומר, "הרעיונות הקוסמולוגיים העתיקים המתוחכמים ביותר באים מהודו. הינדואיזם [המבוסס על הוודות] הינו הדת היחידה שלוח הזמנים שלה מתאים לקוסמולוגיה המדעית". הוא מציין שחכמיה של הודו הקדומה חשבו שהיקום עובר מחזוריות של בריאה והרס בלוח זמנים שמשתרע על מיליארדי שנים.

כמו במדע המודרני, מהווה האטום (בסנסקריט, אַנוּ) היחידה הבסיסית של החומר. אולם הוודות מציגות גם חלקיק של תודעה שנקרא ג'יוָאתְמָא , וכן עקרון מודע עליון מאוחד שנקרא פַּרַמָאתְמָא (נשמת-העל). הישות העליונה, שנחשבת כמקור לאנרגיות פיזיקאליות ויקומיות שונות, מתוארת כאישיות המצויה בכל ובו זמנית, מקומית; היקום קיים בה והיא קיימת בכל אטום ואטום ביקום. כפי שנראה לאורך החוברת הזו, רעיונות כאלה מספקים הבנה שלמה ועקבית יותר לגבי טבע היקום וראשיתו. תודעה, במיוחד, הינה היבט בסיסי של המציאות, ותיאוריות שמנסות להסביר את היקום באופן מלא, אינן יכולות להתעלם ממנה. בתקופה שבה מדענים מציעים רעיונות כמו יקומים מתפצלים שוב ושוב, חורי תולעת קוסמיים למסעות מאזור אחד של חלל-זמן לאחר, יקומים בהם הזמן נע לאחור, מימד אחד עשר של חלל-זמן, וכו', התפיסות הטרנסצנדנטאליות העתיקות של הוודות ראויות לשיקול דעת ממשי. אין ספק שהמודלים של המפץ הגדול והיקום התופח, הנשענים על יסודות מתמטיים ותיאורטיים רעועים, אינם מסוגלים לתת תשובות מספקות לשאלות בסיסיות אודות היקום, הגלקסיות והכוכבים בתוכו, וצורות החיים שאנו מוצאים בו כיום. יתכן שתודעת על, מעצב אינטליגנטי להפליא – ולא מערכת של משוואות מתמטיות בלתי אישיות – מהווה ההסבר המלא ליקום, שנראה עתה כה בלתי מובן.



מאמרים נוספים מאת אלי תמל

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה".

3 תגובות לפוסט "שאלות גדולות אודות המפץ הגדול"

  • תשובה לעדי

    אלי תמל:

    שלום עדי.

    כל קודם, ברצוני לבקש ממך שתקרא שוב את המאמר.
    הרוב המוחלט של המאמר אינו דן כלל על אלוהים, אלא מתאר מנקודת ראות מדעית את התיאוריות הפיזיקליות הקיימות, ומדגיש את הבעיות הרבות שקיימות בהן. מחבר המאמר (שאני תרגמתי אותו מאנגלית) הוא ד"ר לפיזיקה בעל שם עולמי, והוא מנוסח בשפה מדעית מדוייקת בתיאור העובדות.
    בקרב הקהילה המדעית ישנו ויכוח ער על הבעיות הקיימות כיום בפיזיקה, ויש הסכמה כללית שהתיאוריות הנוכחיות אינן מסוגלות לפתור אותן באופן מספק. יש מדענים שמשוכנעים שלמרות שכעת אין לנו פתרון לבעיות, בעתיד ימצאו התשובות ותבנה תיאוריה פיזיקלית שתצליח להסביר את כל מה שאנו רואים. מדענים אחרים טוענים שהמבנה המתימטי עליו מתבססת הפיזיקה אינו מסוגל באופן עקרוני לתאר את המתרחש סביבנו ללא הוספת גורמים נוספים הקשורים לתודעה.
    אלא שאם נסתכל בכלי התקשורת ובספרי הלימוד הסטנדרטיים של מערכת החינוך, לא נמצא כמעט זכר לכך שקיימות בעיות מהותיות בתיאוריות הפיזיקליות הקיימות, ושהמדענים חלוקים ביניהם בסוגיה זו. לכן רוב האנשים בעולם (שאלה מקורות המידע מהם הם ניזונים) משוכנעים שטיעונים כגון אלה המובאים במאמר אינם אלא דעות קדומות ובורות. מטרתינו היא להעלות נושאים אלה למודעות ולהכיר בכך שהמציאות אינה כה ברורה ופשוטה כמו שאנשים מסויימים רוצים להאמין.

    לגבי אלוהים והוכחה: מבחינה פילוסופית אין שום דרך להכיר את העולם סביבנו שלא דרך החושים, ה-mind (הבונה מהאותות החושיים תמונת עולם קוהרנטית) והאינטליגנציה. גדולי הפילוסופים המערביים כגון דקארט, קאנט ואפלטון, כמו גם רוב הפילוסופים של הודו, הסכימו ביניהם שמה שאנו חווים כמציאות אינו אלא מבנה קוגניטיבי משוחזר ושאין לנו שום דרך להכיר באמת את המציאות כמות שהיא בעזרת תצפיות חושיות.
    הפיזיקה, כמו שהיא מוגדרת, אינה אלא ניסיון לבנות מודלים התואמים לתצפיות חושיות והמסוגלים לנבא תצפיות דומות של ניסויים עתידיים. אין היא מתיימרת שמודלים אלה מתארים באמת את המציאות כמות שהיא. לכן בהגדרה, אין תיאוריה פיזיקלית או תצפיות התואמות אליה בגדר "הוכחה" שמשהו במציאות הוא כזה או אחר. זו נקודה עקרונית שחייבים להבין היטב. בסופו של דבר, אין דרך "להוכיח" דבר לגבי המציאות.

    אלא שמלבד החושים החיצוניים, יש לבני אדם גם תודעה ויכולת רפלקטיבית של הסתכלות פנימית. לאנשים רבים במהלך הדורות היו חוויות פנימיות עמוקות של קשר עם מהויות שמעבר לחומר. לא מדובר על מסורת דתית שבה אנשים חונכו מילדות באופן מכאני להאמין באלוהים (שאז מדובר בלא יותר מקליפה ריקה), אלא בהתנסויות מעשיות שלוו בשינוי מהותי של האישיות, ושהן דומות במהותן בקרב עמים ותרבויות השונים ביניהם באופן מוחלט.
    כיוון שאין באופן עקרוני עדיפות לתצפיות חושיות חיצוניות על פני חוויות פנימיות בניסיון לתאר את המציאות, ויש בסיס נרחב של חוויות כאלה שיש ביניהן קווי דמיון רבים, יתכן מאוד שהמציאות כמות שהיא כוללת חלקים שאינם ניתנים להסבר על ידי הפיזיקה כיום.

    אלי.

  • רואים שלאדם שכתב את זה אין שום מושג במדע

    עדי:

    להגיד שההנחה הבסיסית, שאומרת שניתן לתאר את העולם באמצעות פיזיקה ומתמטיקה, לא מוכחת ולדבר במשך מאמר שלם על אלוהים ועוד דברים שביניהם לבין ההוכחה הכי קטנה אין שום קשר, זה פשוט מראה על בורות.

    • גד לובן:

      כיוון שלא ניתן להוכיח שאפשר לתאר את העולם באופן מושלם באמצעות מתמטיקה ופיזיקה, וכיוון שהמימד החשוב ביותר בחיים, התודעה, לא ניתנת, בעקרון, לתיאור מתימאטי/פיזיקאלי, לכן מן הסתם עלינו לפנות להסברים אחרים, שייתכן וכוללים את אלוהים. דיבור על אלוהים לא אמור לשלול את הפיזיקה, כי אם לסייג אותה. גד.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר