בשעה שמתעוררת בישראל תנועת מחאה אמיתית, בשעה שאנשים בלתי מסופקים יוצאים ואף לנים ברחובות, בשעה שעם שלם רוצה להחזיר את המדינה המופרטת לבעלותו ודורש צדק. בשעה זו, ברצוני להפנות את תשומת לבכם, ולבקש מכם להתחיל ולהתבונן עמוק פנימה, ולשאול מהו המקור לחוסר הסיפוק וחוסר הצדק? מהו המקור למלחמת השליטה?

במאמר זה איני מתכוון רק להציג שאלות ובעיות, אלא לנסות ולהציע גם פתרונות. כדי להגיע לפתרונים פרקטיים עליי גם לתת רקע פילוסופי.

בהקטי-יוגה הינה תנועת מחאה נצחית, היא נלחמת באנוכיות ששולטת באדם ובעולם, היא מוחה לא רק כאשר העשירים בעזרת השליטים עושקים את העניים – אלא היא מוחה על כל עוול שהוא; בין יהודים לערבים, שחורים ללבנים ובין בני-אדם כלפיי בעלי-חיים אחרים.

אין ספק שהעולם הזה רחוק מאוד משגשוג והרמוניה. מדינה עוינת מדינה. עם עוין עם. איש עוין את רעהו. אוכלוסיית העולם שרויה בפני משברים בלתי פוסקים; חברתיים, סביבתיים וכלכליים.

למה?
יש שיגידו שמאבקים פוליטיים הם הסיבה. תשובה זו נכונה, אך באופן חלקי בלבד. אין ספק שמאבקים אלו משפיעים על העולם. אך מה הסיבה לאותם מאבקים? למה מלכתחילה עולה הצורך להיאבק? למה לא לשתף פעולה? מהו המקור של ניגודי האינטרסים שמובילים למאבק?

על פי הבהגווד גיטה הסיבה היא התאווה:
"אישיות אלוה העילאי אמר: זו התאווה בלבד, ארג'ונה, אשר נולדת ממגע עם מידת הלהיטות ואחר הופכת לזעם. היא אויבו שטוף החטא והמשחית-כל של עולם זה." (ב.ג. 3.37)

הבהגווד-גיטה הינה דיון פילוסופי על טבע האמת ומדע הפעולה. דיון זה מתרחש בשדה הקרב של קוּרוּקְשֵׁתְרַה רגע לפני פרוץ מלחמת אחים עקובה מדם. הבהגווד-גיטה דוברה לפני כ-5000 שנה. היא נודעת ברחבי תבל כפנינת החוכמה ההודית. במשך אלפי שנים, פנו אנשי מחשבה אל הבהגווד-גיטה בחיפושם אחר תשובות לשאלותיהם העמוקות ביותר, לגבי העצמי, תודעה והיקום. כפי שנאמר בפסוק למעלה, הבהגווד-גיטה טוענת כי התאווה היא אויבו שטוף החטא והמשחית-כל של עולם זה.

אם נאמר שהאהבה היא לפעול למען האחר ולראות את צרכיו, אז תאווה היא ההיפך הגמור, שכן היא מעמידה את הצורך שלנו במרכז.

תאווה פירושה אנוכיות; כאשר אנו פועלים רק על-מנת לענג את חושינו זו תאווה. ואילו ברגע שאנו רואים ומתחשבים בצרכיו של האחר – זו אהבה. כאשר אהבה מניעה אותנו, אנו מבינים את היותנו חלק ממכלול ולא השלם.

התאווה גורמת לנו לחיות על-פי הדחפים "בא לי או לא בא לי", ואילו אהבה מלמדת אותנו לחיות בצורה שקולה, מאוזנת, מחייבת ומתחשבת. תאווה זה לראות את האחרים כאובייקטים שנועדו להנאתי, בעוד שבאהבה אנו רואים אותם כסובייקטים. כלומר, התאווה גורמת לנו להסתכל על האחר כחפץ למען עינוגי, בעוד שאהבה היא לשמח את האחר.

מהי בהקטי-יוגה?
בהקטי-יוגה הינו תהליך שנועד לשנות את תודעתנו מתודעת "לקיחה" לתודעת "נתינה". או במילים אחרות; לשנות את לבנו מתאווה לאהבה. בהקטי, בפירושה המילולי מסנסקריט, הינה דבקות ומסירות. יוגה, הינה התחברות. משמע שבהקטי-יוגה, הינה יוגה של אהבה, או התחברות באהבה לאל, לבריאה ולברואים.

כל עוד חסר לנו משהו, ואין שלום בליבנו, תמיד נבקש לקחת מן האחר את מה שחסר לנו. וכך אנו נהפכים לחברה של "סוחרים" – אני נותן כדי לקחת, ונמצא רק איפה ש"משתלם" לי להיות. כלומר, החוסר הפנימי הופך אותנו לאנוכיים. ומכיוון שכמעט לכולנו קיים חוסר כזה, אנו חיים בחברה אינטרסנטית ואגוצנטרית. מיותר לציין ששגשוג והרמוניה אינם בנמצא בחברה שכזו לאורך זמן. לכן ניתן לסכם שהאנוכיות היא שורש כל רע.

אדם אנוכי רואה את עצמו במרכז. אדם כזה יוצא אל העולם כדי לקחת ממנו כמה שיותר, גם אם זה בא על חשבונו של האחר. כאשר כל אחד רק רוצה לקחת; אין שום פלא שמשאביי הבריאה אינם מספיקים. רק כאשר נצא לעולם כדי לתת יהיה לכולם מה לקבל. רק כאשר נהיה מלאים בעצמנו, נוכל לצאת אל העולם כדי לתת ולקבל ולא ניתן כדי לקחת. רק כך נוכל לבטל ולגבור על ניגודי האינטרסים.

כדי להגיע לאותה שלמות שתוביל לשגשוג והרמוניה, יש לרדת לחקר עומקה של הנפש, וזו בדיוק הפילוסופיה של היוגה.

כאשר ילד מפחד ללכת לבד בחושך, לרוב, לוקחים אותו בחושך ומראים לו שהחושך לא כל-כך מפחיד. היוגה לעומת זאת, תנסה להעמיק יותר, ולשאול: מדוע מתעורר בו פחד? היא תציע לבדוק את מהות הפחד, לרדת אל שורש העניין, ולא להסתפק "בכיבוי שריפות".

כשמתרגלי היוגה כועסים על פלוני, הם מסיטים הצידה את התגובה הטבעית המתעוררת של כעס המופנה כלפי הזולת ושואלים: מדוע מתעורר בי כעס? הייתכן שהכעס כבר היה קיים בתוכי, ופלוני רק גרם לו לצאת? מחובתו של היוגי לבדוק בתוכו מדוע קיים בו כעס.

מי אני?
אם כן, כדי להיכנס אל עומק נפשו, השאלה הראשונה שעל היוגי לשאול היא; מי אני? שכן, כל עוד אדם אינו יודע מי הוא, אין שום סיכוי לשלום בלבו.

כולנו מכירים את החוויה המוצאת את ביטויה באמירות פשוטות ופסקניות כגון:
"זו היד שלי, וזה הראש שלי, הנה הבטן שלי ואלה הן רגליי". אם נחלק את כל הגוף על-פי אותו עיקרון, נגלה כי למרות שהגוף כולו הוא שלנו. הוא בכל זאת לא חופף ל"אנחנו", ולו מפאת העובדה שאנו יכולים להתבונן בו ולבחון אותו, על כל חלקיו.

"שלי" אין פירושו "אני". גם האוטו הוא שלי, אך איני האוטו. גם מכשיר הטלפון הסלולארי הוא שלי, אך בוודאי שאיני המכשיר. כלומר, אני נבדל מגופי. בשלב הבא לומד היוגי דרך תרגול וחוויה המביאה להכרה, שגם המחשבות שלו נפרדות ממה שהוא 'אני'. כולנו מכירים את התחושה שבה אנו מנסים להתרכז בדבר מה, אך המחשבה נודדת מאיתנו. אנו מנסים להשיבה, אך לשווא.

מי הוא אותו 'אני' שממנו המחשבה נודדת? עיקרון זהה פועל גם בתחום הרגש; לפעמים אנו מנסים להביע רגש, אך הוא נתקע. לפעמים אנו מנסים להדחיק, אך הרגש פורץ החוצה מבלי שנוכל לשלוט בו. על פי היוגה, אם המחשבות והרגשות היו חלק מה'אני', אזי לבטח יכולנו לשלוט בהן. הוא הדין לגבי הזיכרון, שתדיר בוגד בנו.

דרך התרגול, מתעוררת החוויה המוחשית שאנו נבדלים לא רק מן הגוף, אלא גם מתפקודי החשיבה, הרגש והרצון.

פעם הייתי בגוף של ילד, כיום אני בגוף של גבר ובעתיד אהיה בגוף של זקן. התאים והרקמות המרכיבים את גופי התחלפו. טעמיי, אמונותיי, פעולותיי ודרך חיי השתנו לחלוטין במרוצת השנים. אך עדיין ישנו איזה שהוא ניצוץ שנשאר זהה, למרות כל השינויים הרבים – אני תמיד נשאר אני. ממש כמו שיר הילדים המפורסם: "לפעמים אני שמח, לפעמים עצוב, אבל אני תמיד נשאר אני".

אני חי, מרגיש וחווה. אני לא גוש הכימיקלים המת שמרכיב את גופי. חתן פרס-נובל לפסיכולוגיה ורפואה, אלברט סזנט גיורגי אמר פעם: "חיפושי אחר סוד החיים נסתיימו באטומים ואלקטרונים, שהם חסרי חיים לחלוטין. במקום כלשהו לאורך הדרך חמקו החיים מבעד לאצבעותיי. לכן עתה, לעת זקנה, אני מתחקה על עקבותיי." (לקוח מתוך הספר "לשוב חזרה", הוצאת בי.בי.טי)

מהו ההבדל שבין גוף חי לגוף מת? למה מכונת כביסה, רכב וחללית לאחר שהתקלקלו תמיד ניתן לתקן (לפעמים מבחינה כלכלית הדבר אינו משתלם), אך גבעול קטן של עשב לאחר שניתק משורשו כבר לעולם לא נוכל להשיב לחיים?

גופי עשוי מאותם הכימיקלים בשינוי מרקם שמהם עשויים רכב, חללית ומכונת כביסה.

אך מכונה אינה חפצה בדבר, היא אינה יוצאת להפגין ברחובות! היא חומר מת העשוי מאותם היסודות בשינוי מרקם – שמהם עשויים האדם והכלב. אך לאדם ולכלב יש רצון, אינטליגנציה וכוח חיוּת שלמכונה אין; לאדם ולכלב יש תודעה! תודעתו הבלתי מפותחת של הכלב אינה גורמת לו לצאת ולמחות על חוסר הצדק, אך תודעתו המפותחת של האדם מאפשרת לו לחתור אל עבר רמת מוסר גבוהה יותר.

התודעה היא ההבדל שבין גוף חי לגוף מת. כאשר גופי מודע, אני מרגיש כל נגיעה קלה שנוגעים בו. אך לאחר רגע המוות, גם אם יבתרו את הגוף לא ארגיש דבר, כי גופי נמצא ללא תודעה, משמע ללא רוח חיים.

"ממש כמו השמש האחת שמאירה את היקום כולו, מאירה ישות החיים האחת שבגוף את הגוף כולו בתודעה." (ב.ג.13.34)

הנחות היסוד של עולם היוגה
הנחת היסוד הראשונה של היוגה היא שהגוף תמיד מת ובעל הגוף – הנשמה, תמיד חי. הנשמה הינה כוח החִיוּת שמאיר את כל הגוף בתודעה. לכן גוף ללא נשמה הינו חסר כול תועלת. ניתן לראות, שאנו בתור ישויות חיות נמשכים לחיים שבתוך הגוף ולא לגוף עצמו. למשל, ילד בא לבית-החולים, לבקר את סבו שלקה בליבו. הרופא בפרצוף עצוב, אומר לו: "מצטער, סבא הלך." אם סבא היה רק הגוף הזה, אז לאן הוא הלך? הוא פה שוכב. אך לנו אין כל עניין בגופה, אנו נמשכים לחיים המצויים בתוכה.

ההבדל בין גוף לגופה אם כך, הוא שבגוף מצויה נשמה המקנה לו חיים, ואילו גופה הינה מחוסרת נשמה, משמע ללא תודעה וחיים.

"יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הינו בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים." (ב.ג. 2.16)

חוקי הטבע מורים לנו שכל מה שנולד חייב למות, זהו העיקרון השולט בחומר. כלומר, החומר ניחן בהתחלה ובסוף; לכל מה שהתחיל חייב להיות גם סוף. לכן, כל ביטחון וכל סיפוק שנקבל מהחומר – סופו יהיה להיגמר. כל מרד יוביל בסופו של דבר לכניעה שתהפוך למרד נוסף. או במילים אחרות; בחומר אין סיפוק אמיתי וביטחון מוחלט, כי החומר ניחן בטבע ארעי.

עקרונית, מרגע שנולדנו, הדבר הכי בטוח בחיינו הוא המוות. אז למה אנו עושים ממנו כזה עניין? למה אנו לא יכולים אפילו לתפוס "שאין אני"?

אולי מכיוון שאנו נצחיים?

אנו נוטים לחפש רק את מה שאיבדנו. למשל, כל עוד המפתח לביתי נמצא בכיסי; איני מחפש אחריו. אך ברגע שהוא אובד – מיד אפתח בחיפושים. אם כך, עצם החיפוש אחר חיי נצח, מהווה אינדיקציה לזה שאנו נצחיים. עצם החיפוש אחר אהבה, חדווה ומודעות מהווה אינדיקציה לכך שאלו קיימים.

אכן, הפילוסופיה של היוגה טוענת שהנשמה הינה מטבע של סַת צ'יד ואָנַנְדַה, שלוש מילים סנסקריטיות שמשמעותן: נצח, מודעות וחדווה. אם אכן אנו מטבע נצחי והחומר מטבע חולף, ברור למדי שלא נוכל למצוא בו את אושרנו. וכמובן שאם אנחנו מטבענו מלאים בחדווה נשגבה, לא נוותר, לא נרפה ולא נסתפק בשום שמחה רגעית – עד אשר נחזור אל אותה חדווה המהווה טבענו האוהב והאהוב – טבענו האמיתי.

למעשה, על-פי היוגה, מצבינו זהה לדג שהוטל אל מחוץ למים. אנו אשר נצחיים במהותנו, מצויים בתוך גוף בן חלוף ובעולם יחסי וארעי, רחוק כל-כך מטבענו הנצחי והמוחלט. במצב שכזה, אין פלא שאיננו מסופקים ואנוכיות משתלטת על כל קיומנו. אנוכיות וחוסר סיפוק זה גורמים לעשיר לרצות עוד ועוד, מחריפים את ניגודי האינטרסים בין בעלי ההון והפוליטיקאים, דבר המביא לרמיסת כלל הציבור, או בקונטקסט הישראלי – מעמד הביניים.

איך ניתן להתגבר על אותה אנוכיות, ולחזור חזרה אל טבענו האוהב?
נאמר שהתודעה משולה למים – במקור טהורה וצלולה. אך כאשר מים באים במגע עם בוץ, צואה, או כל פסולת אחרת הם מתלכלכים ומאבדים את טבעם הטהור והצלול. בהקטי-יוגה הינו תהליך לזיקוק מי תודעתנו ולהשיבם למצבם המקורי – הצלול והטהור. כאמור, מכיוון שאנו מטבע נצחי, החומר החולף לעולם אינו מסוגל לספק אותנו. או במילים אחרות, רק הנצחי יכול להביא לנו סיפוק נצחי, שלא מתכלה ואינו דועך.

נקודה זו מובילה אותנו אל עבר הנחת היסוד השנייה של ספרות היוגה. רק למען הסדר הטוב, הנחת היסוד הראשונה, טוענת שאני לא הגוף הזה אלא הנשמה המצויה בתוכו,. ושטבע הנשמה הינו נצחי, מודע ומלא בחדווה נשגבה. הנחת היסוד השנייה טוענת שחיים מקורם מחיים.

חיים מקורם מחיים – זו ההנחה השנייה של היוגה, וניתן לראות אותה בטבע הלכה למעשה. שתי גופות מתות לא יכולות ליצור גוף חי; משמע שיצור חי אחד יוצר יצור חי אחר ולא תרכובת כימיקלים כזו או אחרת.

אנו יכולים לראות שכל יצור חי נולד. לכל נולד ישנו מוליד; יצור חי מוליד יצור חי אחר, זהו חוק הטבע. לכן כדי שחיים ייווצרו חייב להיות גם היצור החי הראשון שלא נולד ותמיד היה (אלוהים) שהוליד את המולד הראשון. הגיון פשוט.

ככה מדע עובד. מעלים לאוויר הנחות יסוד הגיוניות (אינני גוף זה, חיים מקורם בחיים) ולוקחים לבדיקה במעבדה.

בהקטי-יוגה, הכוללת בתוכה מדיטציה, תפילה, תזונה מתאימה ואורח חיים מתחשב ונותן לאל, לבריאה ולברואים – מהווה את הדרך (הניסוי) לבחון ולאמת הנחות יסוד אלה. רק אם ננסה נדע.

אין כאן כל דרישה לאמונה – זו דרך של חקירה עצמית, המזמינה כל אחד לתרגל ולבדוק.

רק דרך חזרה לשורש הבעיה נוכל לחתור אל עבר פתרון אמיתי.

אם אני נצחי והאל הוא נצחי, משמע ששנינו מאותו הטבע, רק טבעי שהחיבור (יוגה) בינינו, ברוח של אהבה ומסירות (בהקטי), יביא אושר, שלום ושלמות ללבנו.

בהקטי-יוגה היא עשייה מתוך אהבה ומסירות לאל, לבריאה ולברואים. מתרגל הבהקטי לומד לחיות מול האל בכל רגע ורגע. כלומר, עבור המתרגל האל מהווה המרכז ולא הוא עצמו.

העשייה עבור האל והסביבה, בעזרת מדיטציה ואורח חיים פשוט ומתחשב, מרככים את הלב ובהדרגה האנוכיות, העוינות, הכעס, הקנאה והחמדנות, פשוט מתפוגגים על-ידי כוחה המטהר של אהבה שאיננה מושתתת על מניע אנוכי.

זהו השיעור שהבהגווד-גיטה מלמדת אותנו.

סיפורו של ארג'ונה
ארג'ונה הוא לוחם – קְשַׁתְרייַה (בסנסקריט), שאמור לגונן על האזרחים. המלחמה למען עקרונות הדהרמה בפתח, ארג'ונה אמור להילחם למען הצדק ושגשוגה של הקיסרות. אך פתאום רגע לפני הקרב הגדול שעבורו הוא חיכה שנים כה רבות, הוא נתקף בפחד ובחוסר רצון להילחם. ארג'ונה משול לשוטר שמסרב לאכוף את החוק, כי העבריינים הינם בני משפחתו. הלוחם הדגול מוטל למצב איום, מחד הוא רוצה לבצע את חובתו (את הדהרמה שלו), ומאידך הוא אינו רוצה לגרום סבל לבני משפחה כה רבים. הוא מקונן אפילו על כל הנשים שבעליהן ייהרגו בקרב. אכן מצב בהחלט לא נעים. מצוקתו של ארג'ונה נובעת מהתייחסותו האנוכית לבני משפחתו ולחובתו. אנוכיות זאת היא פועל יוצא של הזדהותו השגויה עם גופו החולף. בראשית הגיטה קרישנה מצביע לארג'ונה על טעותו – אין הוא הגוף הזה אלא הנשמה הנצחית שבו, ועליו לראות את קשריו וחובתו מנקודת מבט זו. רק באופן זה הוא יוכל לפתור את כל מצוקותיו. למזלו של ארג'ונה, האל בכבודו ובעצמו משמש כרכבו, כלומר, כנהג מרכבתו, ומורה לו ולנו כיצד ניתן לפעול בעולם זה ללא אנוכיות.

הבהגווד-גיטה, דנה רבות במדע הפעולה, מהי פעולה אסורה מהי אי פעולה ומהי פעולה נכונה.

"מורכבות המעשיים הינה קשה מאוד להבנה. על כן חייב אדם לדעת כראוי מהי פעולה, מהי פעולה אסורה ומהי אי פעולה. מי שרואה אי פעולה בפעולה ופעולה באי פעולה, הינו החכם באדם. למרות מעורבותו בפעילויות שונות, הריהו שרוי בנשגב." (ב.ג. 4.17-18)

מי שפועל לא למען סיפוקו האישי אלא למען סיפוקו של האל, הינו חכם לפי הבהגווד-גיטה. ההימנעות מפעולה לא מובילה אותנו לשלמות, אלא הפעולה שמתבצעת ללא מניע אנוכי.
האל מהווה המרכז והשורש וכאשר נשקה אותו כולנו נפרח.

לפי זרם הבהקטי היחסים ביננו לבין האל מהווים אושרנו האמיתי, ודרכם ניתן לצאת אל העולם ממקום שלם ולפתח יחסים עם הסובבים אותנו, ברוח של נתינה וקבלה ולא נתינה ולקיחה. רק כך השגשוג יגיע.

בהקטי-יוגה הינו תהליך להחייאת יחסי האהבה הרדומים בין הנשמה לאל, וכפועל יוצא מכך, נפתח מערכות יחסים נכונות יותר, אוהבות יותר וממקום שלם יותר – כלפי כל ישויות החיים.

שרָאדְהָא – רצון ואמון ראשוני
על מנת שנסכים באמת להתמסר לאל ולתהליך, דרוש רצון ואמון ראשוני (אמון, לא אמונה).
ללא אמון ורצון, למעשה אין ביכולתנו לעשות שום פעולה בעולם זה. למשל, כאשר מתעורר בי רצון לטוס לחו"ל, אני פונה לסוכנות נסיעות שיש לי אמון בה. בלי הרצון לטוס ואמון בסוכנות הנסיעות ובחברת התעופה, אין ביכולתנו אפילו לרכוש כרטיס טיסה.

כך גם בסוגיה שלפנינו, הבהגווד-גיטה דנה במדע הרוחני. כדי ללמוד ולהבין מדע זה דרוש רצון ואמון ראשוני.

לצורך המחשה, בשיעור הראשון בפיזיקה המורה כותב נוסחה על הלוח, שאין לתלמיד שום סיכוי להבינה ולבדוק אם היא נכונה. אך התלמיד נותן אמון במורה ובתהליך ובסוף השנה הוא יוכל להסביר את אותה נוסחה גם לאחרים.

גם למתרגל בהקטי-יוגה יש בהתחלה ספקות, אך הרצון והאמון הראשוני במורה, בכתבים ובתהליך גורמים לו להתחיל ולתרגל, וככול שהוא מתמיד בתרגולו ורואה על עצמו את התקדמותו הרוחנית, האמון גובר והספקות מצטמצמים.

בעיקר על-ידי מדיטציה ומפגש עם מתרגלים נוספים, מתחיל המתרגל "הטירון" להתבונן פנימה בתוככי לבו, ולפגוש באותה אנוכיות שללא יודעין הִנחתה את פעולותיו שנים כה רבות.

רק כאשר אנו מודעים ללכלוך ניתן לחתור אל עבר ניקיון. המדיטציה מעלה כלפי מעלה כל-כך הרבה דברים שהיו מודחקים בפינת לבנו האפלה ביותר. היחסים עם המתרגלים הנוספים משמשים כמראה דרכה ניתן להתחיל לראות ולנקות את כל הלכלוכים.

התרגול הרוחני דורש כנות ויכולת להכיל את העובדה שאנו רחוקים מאוד משלמות וטוהר.

בזרם הבהקטי אף אחד לא מדבר על "הארה" מיידית, ושתוך זמן כזה או אחר נגיע לשלמות.
הדרך אינה קצרה ואינה ארוכה, היא תלויה בכנות שלנו, ברצוננו ובמידת התמסרותנו.
לפעמים הקושי יכול להיות גדול, אך המתרגל לומד לראות את כל אשר קורה לו כשיעור וכל דקה כמבחן.

כאשר המתרגל מביט קדימה הוא רואה שהדרך עדיין ארוכה, אך כאשר הוא מביט לאחור, הוא מבין שהוא כבר התקדם כברת דרך די גדולה.

ישנן דרכים רוחניות הממליצות על התנתקות מהחומר כדי להגיע לשלמות. התנתקות שכזו מלאה בהתנזרויות, סיגופים והדחקת רגשות שלרוב מתפוצצים הישר בפנים.
דרך הבהקטי אינה ממליצה על התנתקות; היא ממליצה על פעילות במסירות.

אם נחזור אל ארג'ונה, לפני המלחמה הוא היה לוחם וגם אחריה הוא נשאר לוחם. כלפי חוץ שום דבר לא השתנה. אך תודעתו של ארג'ונה השתנתה לחלוטין; בהתחלה הוא חישב מה ייצא לו מפעולתו או מאי פעולה. אך לאחר השיחה עם האל, הוא כבר לא עסק בחישובים אנוכיים מסוג זה, וביצע את פעולתו ללא שמץ של אנוכיות; למען האל ולטובת הבריאה וכלל ישויות החיים. אם האל הוא השורש, המקור לכול, אז כמובן שטובתו היא גם טובתנו.

ניתן לדמות את האל והנבראים כגוף ואיבריו. כל איבר בגוף הינו חיוני כל עוד הוא עושה את תפקידו. ממש כמו שבורג מחוץ למכונה הינו חסר תועלת, אך כשאנו מחברים אותו בחזרה למכונה הוא מגשים את ייעודו.

כך גם אנחנו, כאשר אנו חיים בנפרד מן האל, אנו לא מסופקים ושלמים, אנו כמו בורג חוץ למכונה. חוסר הסיפוק ההולך וגדל מביא לאנוכיות הולכת וגדלה, שלבסוף מוציאה אותנו להפגין ברחוב.

בהקטי-יוגה מחברת אותנו מחדש לאל מבלי לאבד את זהותנו. אנו כן משילים את זהותנו החומרית, אך איננו נותרים ללא זהות, אנו חושפים את זהותנו הרוחנית – האמיתית.

מטרתו של היוגי היא להחיות את יחסי השירות והאהבה שלו לאל. כאיש משפחה, היוגי משרת את האל בכך שהוא עוזר לבני משפחתו לצמוח רוחנית. כך גם ביחסיו עם חבריו וסביבתו. יחסי היוגי עם האל מהווים הקרקע ליחסיו עם בני משפחתו, חבריו וסביבתו. יחסיו עם האל ממלאים אותו ונותנים לו את האפשרות לצאת ממקום שלם אל העולם ולפעול בתוכו ללא מניע אנוכי; והפעולה ללא מניע אנוכי היא זו המובילה אותו אל אלוהים ומעמיקה את יחסיו עמו.

הכול אם כן, מתחיל מן האל ושב אל האל ובאמצע נמצאים אנחנו בעולם זה ויש לנו עוד הרבה עבודה.

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...