אני – אשליה או מציאות?

יוגה של אהבהפעם היה לי גוף של תינוק/ת, אחר כך של ילד/ה, אחר כך של נער/ה, אחר כך של איש/ה.

הגוף, על מרכיביו הגשמיים – מוצקים, נוזלים, חום, אויר ומרחב – משתנה כל הזמן. מה עוד משתנה? המחשבות שלי משתנות, הרגשות והתשוקות, גם האינטליגנציה משתנה, ואפילו תפיסת הזהות שלי משתנה (עם השינויים החיצוניים). אך למרות שהכל זורם ומשתנה ללא הרף, יש לי תחושה פנימית של קיום אחיד, רציף, ובלתי משתנה, כמו זהות-על קבועה שמעבר לכל השינויים התמידיים שחלים עלי.

המכלול שאנו קוראים לו "אני" מורכב אם כן, משלוש רמות קיום: 1. גוף חומרי גשמי (פיזי). 2. גוף חומרי סמוי (מנטלי). 3. העצמי המודע הרוחני (נשמה נצחית).

הגוף החומרי הגשמי מורכב מחמישה מרכיבים או מצבי צבירה: אדמה-מוצקות, מים-נוזליות, אש-חום ואור, אויר-גזים, אתר-מרחב וחלל.

הגוף החומרי הסמוי מורכב משלושה תפקודים, או אנרגיות: א. מֵחְשַב או נפש, שתפקודיו הם השתוקקות, חשיבה אסוציטיבית ורגשות, ב. אינטליגנציה, שתפקידה לנתח, לבחון ולהעריך, ג. זהות כוזבת, שמאפשרת את הזדהותה של הנשמה עם הגוף והנפש החומריים.

המֵחְשַב, או הנפש, מהווה מרכז החושים, שמביאים למֵחְשַב מידע חושי בצורה של מושאי חושים. המֵחְשַב הוא שמאחד, או מעבד, את כל נתוני החושים השונים (צליל, צורה, צבע …) לחוויה אחת. המֵחְשַב הינו חומר סמוי בלתי מודע שניתן להשוותו לתוכנת מַחשֵב מולטימדיה שמסוגלת לעבד מידע אודיו-ויזואלי לתצוגה אחת אינטגרטיבית. המֵחְשַב נוטה לעבד את החומר שמגיע אליו על פי רשמים קודמים שהצטברו בו, כלומר, על פי כלל הרשמים וההתניות שנרשמו אצלנו במודע ובתת מודע.

האינטליגנציה הבוחנת, המנתחת והמעריכה, גם היא אנרגיה חומרית סמויה ולכן בלתי מודעת. היא רק מחקה את התנהגותה של התודעה. היא מושכת את העצמי המודע, או הנשמה, להזדהות עמה. (העצמי המודע כמו מתבונן על מראת האינטליגנציה החומרית וחושב שזה הוא עצמו ושוכח את טבעו האמיתי. זה כמו שמזדהים עם שחקן בסרט.) האינטליגנציה החומרית מכוונת את תודעת העצמי אל התצוגה האחידה של המֵחְשַב, ועל ידי הזדהותו של העצמי עם התבונה החומרית, העצמי המודע מתחבר אל נתוני החושים. כלומר, החיבור העקיף הזה שבין העצמי המודע (הנשמה הרוחנית) לחומר הגשמי הינו אפשרי בגלל הזדהותו של העצמי הרוחני עם התבונה והנפש החומריים. זהות זו, או "דבק" זה, זו למעשה זהות כוזבת (תירגול יוגה ותירגולים רוחניים דומים נועדו לשחרר את הנשמה, או העצמי המודע, מכבלי ההזדהות הכוזבת ולהשיבנו לטבענו המקורי, הרוחני).

במקור, חווה הנשמה מושאי חושים לא חומריים – זה קורה בעולם רוחני, ביחסיה עם אלוהים. הנשמה הינה ישות רוחנית מלאה. כלומר, היא ניחנת בתפקודים חושיים, רגשיים ושכליים מלאים במימד רוחני. אולם מאחר שהנשמה הפנתה עורף לסיטואציה הרוחנית, בחיפוש אחר הנאות אנוכיות, היא מוטלת לגוף חומרי בעולם חומרי, ושוכחת את טבעה המקורי. נשמה שהתעייפה מהמציאות החומרית המלאכותית ומשתוקקת לשוב למעמדה המקורי, פונה לתרגולים רוחניים שמעוררים את החושים הרוחניים המקוריים שלה ומשיבים ומחברים אותה למציאות הרוחנית.

כמו במציאות וירטואלית, המידע החושי הנורמלי של המשתמש מוחלף בתצוגות מַחשֵב, שניתן להפסיקן בשלב מסויים, ולחזור לחוויה החושית המקורית.

איך אני? אז אם אני אינני אני…
אם אינני החומר הגשמי והסמוי שאני חושב/ת שאני, אז כיצד אני חווה את זה כעצמי?

התשוקות האנושיות כולן, על רבגוניותן ומורכבותן, מסתכמות בשלוש בסיסיות: הכמיהה לביטחון או קיום מתמשך, החיפוש אחר ידע ומודעות, וכמובן, החיפוש אחר אושר ואהבה.

ולמה? כי אני, הנשמה, מאחר שאני רוחני/ת, הרי שאני מטבע הסַת-צ'ית-אַנַנְדַה, כלומר, אני נצחי/ת, מודע/ת, ומאושר/ת ביחסי אהבה.

כאן, בקיום החומרי, אני אנוכי/ת, אני רוצה להיות המרכז ו"הכי", ולכן אני רואה את העולם שסביבי כנועד עבורי ונקשר/ת אליו. ההתקשרות או ההיצמדות הזו לדברים בעולם הינה שונה אצל כל אחד, בהתאם לטבעו היחודי תולדת הקארמה שלו (כלומר, פעילות קודמת, אפילו מחיים קודמים, שעיצבה את תודעתו ומשום כך גם את גופו הנוכחי).

באופן כללי ניתן לסווג את ההתקשרות האנוכית לעולם לשלושה סוגים ראשיים, או שלוש מידות טבע – כמו שלושת צבעי היסוד, כחול, אדום וצהוב, שניתן ליצור מהם אינספור גוונים.

שלוש מידות הטבע – טוֹבוּת, להיטות ובערות – אלה שלושת הכוחות שמפעילים את העולם החומרי, על כל המצוי בו. להיטות הינה בריאה, טוֹבוּת הינה קיום, ובערות הינה הרס. להיטות מאופיינת במאוויים ובתשוקות אדירות, טובות מאופיינת בנאורות ובתחושת סיפוק ושלווה, ובערות מאופיינת בטיפשות, עצלות ואטימות. השפעתן של המידות ניכרת בכל תחומי החיים. במזונות שאנו אוכלים למשל, אוכל מזין, טרי, קל לעיכול, ומשולל אלימות הינו בטוֹבוּת ומקנה טוֹבוּת, כלומר, שלווה, רוגע ובריאות. מזון חריף מדי שמעורר את היצר אך מעיק על העיכול הינו בלהיטות ומעורר להיטות ותאווה. מזון שכרוך באלימות, כבד לעיכול, ולא טרי – כל המזון הקפוא הינו בקטגוריה זו – הינו בבערות ומשפיע בערות וחוסר רגישות על מי שאוכל אותו. הגוף והנפש של כל אחד צבועים, או מותנים, על ידי ערבוב יחודי של שלוש המידות הללו, ועל פי הצבע, או התניה יחודית זו, אנו נוטים לקבל או לדחות את מושאי החושים (נעים לי, לא נעים לי).

מי שמושפע יותר מבערות, נמשך לאוירה מלוכלכת ועצלה. הוא מאד מרוכז בצרכים בסיסיים ואטום לקיומו של הזולת ולמכאוביו. במישור הדתי למשל, הוא יאמין מתוך פנטיות שאלוהים רק שלו ושל דתו, וכל השאר כופרים.

אדם בלהיטות הינו הישגי ותחרותי. הצלחה, יוקרה, כסף ומין דוחפים ומניעים את מעשיו. שלא כמו האדם בבערות, הוא זקוק לזולת – לצרכיו. לכן הוא יוצר חברה של אינטרסים הדדיים, שבה יוכל להשפיע, לממש את תשוקותיו הרבות, ולנסות לחוות את עליונותו.

בטוֹבוּת האדם טוב. הוא שקול, רגוע, מסופק בתוך עצמו, ואוהב לתת מעצמו לזולת. האחר אינו קיים לצרכיו, אלא כמושא לנתינה ואהבה. הטוֹבוּת הינה יפה, אך גם בה יש מידה של אנוכיות-אני חפץ/ה להינות מהעולם באוירה של טוֹבוּת, ולחשוב את עצמי לטוב/ה.

שוב להזכיר, האנוכיות, או הרצון להיות "הכי", מסתירים מאיתנו את המציאות האמיתית, הרוחנית, ואת טבענו הרוחני האמיתי וקושרים אותנו לתפיסה גופנית זמנית ולתודעה אשלייתית גוררת קארמה.

המציאות הרוחנית או מישור השלמות נקראים מישור של טובות טהורה (סוּדְהַה-סַתְתְוַה). זוהי טובות משוללת אנוכיות, מתוך ראיית המציאות האמיתית – אני נשמה רוחנית ולא גופי החומרי, וככזאת, איני מוצא/ת כל אושר בערך שבא ממעלות או מכישורים חומריים שמתייחסים לגופי ולנפשי, גם אינני מוצא/ת עונג בפעילויות שמניעיהן ותכליתן חומריים. טבעי הרוחני המאושר (אננדה) מתממש ביחסי אהבה רוחניים עם אלוהים ושאר ישויות החיים.

למה אני?
למה אני, הנשמה הרוחנית, הנצחית, המודעת והמאושרת, היגעתי לכאן, לעולם של סבל?

לפי הוֵדוֹת האחד, העליון, אלוהים, התרחב לרבים לצורך הנאה מיחסים-יחסי אהבה בינו לבין אינספור הרבים, שהם אנחנו, ישויות החיים. יחסים אלה מתקיימים לעד בעולם הרוחני, אלא שחלק מאותם רבים רצו לטעום את טעם ה"אלוהים". כלומר, חפצו לחוות את עצמם במרכז ו"הכי" ולשכוח את כפיפותן לאל. עבורם קיים העולם החומרי, ופה אנחנו מנסים להתחרות זה עם זה על עליונות וחשיבות.

עכשיו אם כן, אני בקיום חומרי כי רציתי-רציתי לחוות את עצמי במרכז. הקיום החומרי כולו הינו מערכת חילופית, וירטואלית, שנועדה לאפשר לי לחוות מציאות בלתי אפשרית שכזו-שאני המרכז.

מכל מקום, זה לא ממש עובד ולכן כרוך בסבל רב, כי למרבה הצער, רק אני חושב/ת את עצמי למרכז; כל מי שסביבי חושב את עצמו למרכז…

אגוצנטריות או אנוכיות הינה איפוא, הסיבה לנפילה לחומר, או למציאות של סבל, ומכאן שההשתחררות מאנוכיות הינה הדרך לגאולה.

מאשליה לגאולה
שלוש רמות תפיסת המציאות-מאנוכיות, או אשליה, לגאולה:

  1. המישור החומרי: במישור זה המציאות כולה נתפסת כחומר (הגישה המדעית של היום). חיים מתחילים עם הלידה ומסתיימים עם המוות. השכל, או ההגיון, זה הכלי לתפיסת המציאות, ועשיית טוב נמדדת על פי כללי מוסר והגינות. מאחר שהאדם במישור זה תופס את עצמו כחומר, כלומר, מזדהה עם גופו החומרי, הרי שהוא מחפש את אושרו בהתאם למידות הטבע שחוברות לו. המניע שלו לפעולה יהיה כדאיות או תועלתנות אנוכית-מהגסה ביותר של מידת הבערות ועד למעודנת ביותר של מידות הטובות. (התרבות הודית של הודו הקדומה התוותה נתיב מגשר בין השלב הראשון-המישור החומרי-לבין השלב השני. זוהי דרך הדהרמה, או פעילות חומרית לצורך שיחרור.)
  2. המישור החומרי-רוחני: במישור זה מבינים את קיומם של שניים-חומר ורוח; נשמה, או ניצוץ החיים, שזה האני האמיתי, לעומת הגוף והנפש החומריים. הנשמה הנצחית כלואה בגוף חומרי זמני. ידיעת המציאות מושגת במישור זה על ידי פרישות או היטהרות מזיקות חומריות. כלומר, ככל שהאדם משתחרר יותר מהתקשרויות או היצמדויות לחומר, תפיסת המציאות שלו הופכת רחבה ושלמה יותר. ועשיית טוב מתבטאת אז בחתירה לשיחרור (יוגה, במובנה הרחב)-שיחרור הנשמה מכבלי החומר, או נכון יותר, מהאשליה שבהזדהות החומרית. המניע לפעולתו של אדם שמצוי במישור זה יהיה אם כן, הרצון להשתחרר מכבלי החומר. אפשר לקרוא לשלב זה שלב של אנוכיות רוחנית, כיוון שהאדם חווה את עצמו כבול וסובל, וחפץ לכן להשתחרר. אדם בשלב זה, אף שממשיך ופועל על פי נטיותיו החומריות, לומד לפעול ממישור של חובה, מבלי להתקשר לפירות מעשיו (קארמה יוגה), ולומד לראות את החיים כשיעור, או כמסע לעבר צמיחה. נאמר שפעולות שנעשות בתודעה שכזו הינן פטורות מקארמה (פעולה גוררת קארמה היא פעולה שנעשית מתוך תודעה אנוכית-חומרית של המישור הראשון).
  3. המישור הרוחני: במישור זה המציאות )אפילו החומרית) נתפסת כרוחנית כולה. ישנו אלוהים וישנם אוניו השורים בכול-הכול מצוי באל והוא מצוי בכול, ובו זמנית הוא גם נבדל מהכול. הוא האחד שהתרחב לרבים-לאינספור נשמות-לצורך אהבה ויחסים עמן. מי שחווה את המציאות במישור זה, שב וחווה את עצמו כנשמה שטבעה זה לשתף פעולה עם אהבתו של האל. החתירה לשיחרור התחלפה אצלו בכמיהה עזה לאהבת אלוהים, וככל שהוא מתמסר יותר לאל, הוא יודע אותו יותר וחווה יותר את יחסיו איתו. בתחילה הוא פועל על פי נטיותיו החומריות ומקדיש את תוצאותיהן לאלוהים (שלב התרגול של הבהקטי-יוגה), אך בהדרגה הכמיהה לשרת את אלוהים ולחוות את יחסיו עמו גוברת אפילו על זיקתו לסוג מסויים של עבודה (שלב השלמות של בהקטי-יוגה). אהבה-לאל ולשאר הישויות-הופכת להיות המניע היחיד למעשיו. "זהו שלב השלמות שמי שמגיע אליו יודע שאין למעלה מזה."
  4. אז מי אני בסופו של דבר?
    אני במקורי נשמה רוחנית, נצחית, מודעת ומאושרת. שמתכחשת עתה לטבעה המקורי וליחסי אהבתה עם אלוהים, מתוך רצון למצוא את אושרה באופן נפרד ואגוצנטרי בקיום החומרי. בקיום החומרי אני מזדהה עם אינספור הגופים החומריים שעוטפים אותי וחושב/ת אותם לאני, וחווה בהם שמחה וסבל (יותר סבל כי עלי לחלות, להזדקן ולמות). בהגיעי לגוף אדם ביכולתי להבין את כל זה ולהתחיל את המסע חזרה לטבעי המקורי.

    יוגה (במובנה הרחב, כשהבהגווד גיטה ממליצה על קארמה-יוגה, ובמיוחד על בהקטי-יוגה) – זו הדרך לרומם את האדם מאותה אנוכיות חומרית או האשליה שאני במרכז, למישור של ידע והארה.

    

    מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

מתרגמת ספרות ודית עניפה ומחברת הספרים "מתאוה לאהבה" ו"סיפורו של זמן". מרצה לפילוסופיה של היוגה והתרבות הוודית.

7 תגובות לפוסט "אני – אשליה או מציאות?"

  • גיא:

    יש משהו שאני לא מבין, מדוע רצינו לטעום את הטעם של להיות אלוהים? הרי אם במצבינו הטבעי אנו נמצאים ביחסים עם אלוהים, שבו אנו כפופים לו אך מקבלים ורוצים מצב זה ומודעים שזה אושרנו, בכל זאת בחרנו לטעום את הטעם של להיות אלוהים, אז זה אומר שבמצב הטבעי שלנו לא היינו מסופקים.
    איך זה יכול להיות שלא היינו מסופקים במצבנו הטבעי?

    • גוּנָאוַתַר דָאס:

      קְרישְׁנַה מצהיר בבְּהַגַוַד-גִיתָא שהוא אבי כל הנשמות. מכאן שכולנו ילדיו. הילד אמנם קטן ותלוי בהוריו, אך בהיותו דומה לאביו, גם הוא רוצה להיות גדול כמוהו. זו הסיבה שילדים משחקים באבא ואמא, או ילדה מאמצת לה בובה. אין זה אומר שהילדים, כשמשחקים באבא ואמא, לא אוהבים את הוריהם ולא מאושרים ביחסים איתם, אך הם רוצים להתנסות בלהיות כמו הוריהם. באופן דומה, לנשמות במציאות הרוחנית יש יחסים עם האל, אך בו זמנית יש להן את היכולת לבחור אם לאהוב את אלוהים בכל ליבן, או להתנסות בלהיות כמוהו. אלוהים נתן לנשמות את החופש לבחור אם לשרת אותו באהבה, או לרצות להיות כמוהו. יש נשמות שבוחרות לשרת אותו באהבה, ויש שבוחרות להיות כמוהו. אלו שבוחרות להיות כמוהו נשלחות לעולם החומרי, כדי להתנסות ולהיות כאלוהים, ואלו שחפצות ביחסי אהבה עם האל, נשארות בחברתו ולומדות כיצד לאהוב אותו יותר ויותר. אלו שרוצות להתנסות בלהיות כאלוהים מקבלות גוף חומרי ומתחילות את מסע הסַמְסָארַה, את תהליך ההתגלגלות בגופים החומריים השונים. כאשר הנשמה מבינה שלא ניתן להיות כאלוהים, כאשר היא חדלה לרצות זאת, אזי, בהתאם לתכניתו של אלוהים, הוא שולח אליה את דבקיו הקרובים והאהובים, ואלה מעוררים בה את זיכרונה הרדום של משרתת אלוהים, ותחת הדרכתם הם מורים לה כיצד להגיע לשלמות של אהבה טהורה לאל.

  • אני:

    ישנה חכמה בדבריך כולנו נפגעים מאדם אחד או שניים בחיים, אך הסיבה נובעת מההבנה שלי ייתכן כי היא שגויה אבל כך אני מבינה את פני הדברים. הרצון להיות ההוויה ולא שום דבר חיצוני לעיתים מוביל גם בבחירות שנראות מוזרות. אין רע בלבחור קבוצה או שם כפי שאמרת זהו הרצון החופשי ועם זה אני יותר ממסכימה. ובכלל אני לא מאמינה בנכון או לא נכון כי הכל נכון והכל לא נכון. בעולם יש אין כלום ומתוך זה אתה בוחר מתוך חופש לאן אתה רוצה להשתייך ולהגדיר את שמך כקבוצה או כיחיד.

  • אני:

    אני מסכימה עם דבריך כי בעולם חומרי זה אנו מזדהים אנו הנשמה עושה מסע של כמה וכמה רבדים עד שמגיע רסיס שלה לגוף הפיסי בו כיוויכול יש לה הכי פחות חופשיות. וכרסיס הנמצא בגוף פיסי גשמי היא מזדהה עם הגוף וכואבת את כאב הגוף וחווה את החוויות מתוך הזדהות. אני מסכימה שכל אנשי דת למיניהם נמצאים בתחושה שהם יהודים נוצרים או מוסלמים ולא משלימים עם העובדה שהם חלק אלוהה קצת קשה כיצור דו מימדי לחיות בעולם במעבר לתלת מימדי. אני חווה זאת בעצמי לעיתים אני רחוקה משלמות אבל בהחלט אוהבת את אלוהיי בוראי ויוצרי. פשוט חשוב לי להבין כי כנראה עדיין לא הבנתי מתשובתך לעומק כי בכל זאת בתחושה שלי יש נפרדות גם פיסית עצם העובדה שאתם כקבוצה מכנים את עצמכם בשם מסויים ומבדילים מהאחר האין זה גם להתייחס למימד הפיסי על אף שהנכם צמחוניים ואולי טבעוניים והתודעה שלכם הינה חמלה עדין זה אתם כקבוצה שאני מבינה את עיקרייה משום שקשה לבד לעשות תהליך רוחני. ותודה על היחס לשאלה הקודמת:)

  • gad loven:

    חופש מהגדרות ושמות
    הגדרות ושמות לא תמיד מגבילים. לפעמים הם נחוצים כדי ליצור יחסים. למשל, אם אדע את שמך, אוכל להתייחס אליך באופן יותר אישי. אם אין קבוצות ואין הגדרות, כיצד תוכלי לממש את חופש הבחירה שלך? לבחור מי? לבחור מה? האם חופש זה שלילת כל הגדרות ושמות, או חופש זה היכולת לבחור כיאות? הצורך לא להגדיר ולא להשתייך, יתכן ונובע מאכזבה מקשרים. חלק מהעבודה של היוגי זה להשתחרר מהצורך לדחות את העולם והגדרותיו, וללמוד לתת אמון במי שראוי לאמון. בלי זה אי-אפשר ממש להתקדם רוחנית.

  • gad loven:

    הבדלות רוחניות
    זה לא שבחיים חומריים אדם עושה הבדלות ובחיים רוחניים הוא מתעלה מעל כל הבדלה. זה לא שעבור אדם רוחני הכול זה "אחד", ללא מגוון. בחיים חומריים אדם עושה הבדלות פועל יוצא של אנוכיות ואשליה, ובחיים רוחניים אדם עושה הבדלות פועל יוצא של יחסיו הנכונים עם האל וכלל ברואיו.
    ההבדלות במאמרים באתר הם בין בעלי תודעה חומרית לבעלי תודעה רוחנית. אדם דתי, למשל, מגדיר עצמו בהתאם לאגו החומרי שלו (עם שלי, ארץ שלי, דת שלי, וכו'), ודבק, או אדם שמקדיש עצמו לשירות ויחסים עם האל, לא עושה הבדלות כאלה, אך מבדיל בין אדם לאדם לאור ויתורו על תודעה חומרית ונכונותו להתמסר לשירות ויחסים עם האל. הבדלות אלו הוא עושה כדי לעזור לאלו השקועים בתודעה חומרית להשתחרר ממנה ולהתעורר לטבעו האמיתי, הנצחי.

  • אני:

    אני לומדת כרגע רפואה משולבת כשהבסיס לה הוא דווקא מהיהדות
    וכשאני קוראת את המאמר המקסים הזה אני מרגישה שאני קוראת בדיוק את אותן ההבנות.
    האם יש שוני בין יהדות להודים גם האותיות הן מעט זהות?
    קראתי מהאתר כי בסופו של דבר כולם נשמה נצחית לא משנה באיזה לאום בחרתי להשתייך. אני רואה שגם כאן שאלוהים הוא עליון המקור וסבית כל הסיבות
    אצלנו ברפואה אומרים תרופה של כל התרופות משום שהוא האהבה האינסופית.מצד שני כשאני ממשיכה לקרוא מהאתר מאמרים נוספים נשמע כאילו בכל זאת חשוב לכם להיות שונים אחרים כלומר אתם הודים או איך שתנסחו זאת זה נשמע מעט לא שלם.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר