היחס בבהגווד גיטה לעבודה זרה

רבים מחשיבים את הבהגווד-גיטה לספר היוגה החשוב ביותר. בספר זה האל-העליון, קרישנה, המופיע עלי-אדמות בדמות אדם, נותן הוראות וידע שמאפשרים לאדם לצמוח לעבר יחסים עם האל, במסגרת מילוי חובותיו הארציות. טרנספורמציה של התודעה מאנוכיות ומרוכזות עצמית לעבר אהבה לאל מהווה את תרבות הבהקטי, שהיא דרך היוגה המומלצת והנושא המרכזי בבהגווד-גיטה.

לפי היהדות, כמו גם לפי האסלאם ובמידה מסוימת הנצרות, עבודה לאלים אחרים, או עבודה זרה, הינה בבחינת "יהרג ובל יעבור". יהודי, למשל, מצווה להילחם עד חורמה בתופעה זו. אך לא רק ביהדות; עבודה לאלים אחרים נחשבת על-ידי כל הדתות הנ"ל כהתנהגות והבנה לא מפותחים, פרימיטיביות, ואף לחטא ממש, והצורך להמיר את דת אלה שעובדים לאלים, ולא לאל-עליון (שעבורם הוא משולל כל צורה ותואר), הוא אחד מהמוטיבים המרכזיים של התפתחות ההיסטוריה האנושית בכלל בכל הקשור לקולוניאליזם מדיני כמו גם תרבותי. לא כך היחס לעבודה זרה בתרבות היוגה: תרבות היוגה רואה עבודה לאלים חומריים בגדר טעות בהבנת המציאות, שתחת תנאים נכונים יכולה להוביל להבנה ראויה של המציאות וכך לעבודת אלוהים טהורה. לכן מן הראוי לא להוקיע אותה אלא להכילה במסגרת התרגולות הדתיות.

עבודת אלוהים זה שירות לאלוהים, הנתפס כמי שניתן לספק אותו במעשינו ותפילותינו. כיוון שאלוהים נתפס כיום על-ידי רוב הדתות המערביות המרכזיות, כמו גם ביהדות, כמשהו מופשט, אחדותי ומעבר לכל תפיסה (החסידות, למשל, שמושתתת על הקבלה, מייחסת לאלוהים מימד כאילו אישי, אף שבאמת לדידה הוא אינסוף, מעבר לכל תפיסה), ממילא עבודת אלוהים, או סגידה אישית לו, לא תיתכן. כיוון שעבודה לאלוהים מחייבת התכוונות לאלוהים בעל אישיות ותארים, וכיוון שכל תפיסה כזאת מיוחסת מיידית ביהדות לעבודה זרה, אין כיום הבדל בין עבודה לאל ועבודה זרה. אך לא כך היה בעבר, כאשר אלוהים עדיין ניתפס כבעל אישיות ודמות שניתן לספקו (או להכעיסו), והיהדות הגדירה עצמה כנושאת דגל המלחמה בעבודה זרה.

מהי עבודה זרה?
עבודה זרה מוגדרת כעבודה למה או למי שאינו האל העליון. ברמה אחרת, מדובר על יחסה של הדת (יהדות בעיקר), כלפי פולחן דתי המופנה לישויות חומריות, מוגבלות. תורת הבהקטי אומרת שעקרונית אין עבודה כזאת. זאת משום שכל הקיים זה האל והאנרגיות שלו – "מלוא כל הארץ כבודו". העולם החומרי זה אנרגיה של האל. אלוהים והאנרגיות שלו שונים ובו זמנית לא שונים זה מזה; הם אחד. זה העיקרון שעליו מבוססת תורת הבהקטי. בעולם זה אין דבר מלבד האל, המתבטא ומתגלה באמצעות האנרגיות שלו. כל עוד שאנו כפופים לחומר, ניתן לעבוד את האל רק דרך האנרגיה החומרית שלו. כיוון שעולמנו עשוי מהאנרגיות שלו, ולא ניתן לעבוד את האל אלא באמצעות האנרגיות שלו, אין זה אפשרי לעבוד משהו שאינו אלוהים.

הוודות מתארות מציאות שבה יש אל-עליון, סיבת-הסיבות, שנמצא מעבר למציאות הנבראת. אל זה לא מתערב ישירות בניהול העולם. את העולם מנהלים בשמו ועבורו "אלים-למחצה" או "בני אלים" (על פי תהילים כ"ט 1, שהם מלאכים על פי פרשנים אחדים), כמו בְּרָאהְמָא, אינְדְרַה מלך עדן, וכו'. האלים-למחצה, או האדמיניסטרטורים של היקום ('צבא השמיים' בשפתנו), גם הם אנרגיה של האל. הם, כאינדיבידואלים, כפופים לאנרגיה של האל, הם עושי דברו, ולכן סגידה להם היא אמנם סגידה ל"אלים אחרים", אך עדיין זה לגיטימי, כי לא כל אחד מסוגל להבין בראשית צעדיו הרוחניים עקרונות גבוהים יותר, וצעד זה יתכן והוא צעד בכיוון הנכון.

סגידה לאלים אחרים – טעות או חטא?
אם אדם עובד את אלוהים מתוך הבנה והתכוונות שגויים, האל לא מקנא, שונא, ומעניש. אדרבה: הוא מכוון אותו, לטובתו, אל הדרך הנכונה. העקרון הוא שעבודה לאל-עליון תביא את האדם לאושר, בשעה שעבודה שגויה, לאלים-למחצה, תסבך אותו בסבל. בחמלתו הרבה, כאשר מישהו פונה ומחפש את העליון אף באופן שגוי, האל מכוון אותו במבוכי החיים כך שבסופו של דבר האדם מתקן את המעוות ומגיע אליו. עבודת אלוהים נכונה ותהליך התיקון של האדם מוצגים בפסוקים הבאים: "אני מקור העולמות הרוחניים והחומריים כולם. הכול נובע ממני. החכמים אשר יודעים דבר זה לאשורו, עוסקים בשירותי המסור וסוגדים לי בכל לבבם." (ב.ג. 10.8) כלומר – מי שמבין שהעולם החומרי זה אנרגיה של האל, מעסיק אנרגיה זו בשירותו ולסיפוקו ובדרך זו עובד אותו: "הו בן קוּנְתִי, כל אשר תפעל, תאכל, תציע או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי." (ב.ג. 2.27) כלומר, מי שפועל על פי עיקרון זה יפתח בהדרגה אהבה לאל ובסוף חייו ישוב אליו: "בדרך זו תשחרר מן השעבוד לפעולה, על תוצאותיה החיוביות והשליליות. אם תמקד בי מֶחשָבך על-פי עיקרון פרישות זה, הרי שתזכה בגאולה ותבוא אלי." (ב.ג. 9.28).

מי שמשתמש בעולם לתענוגו וסיפוקו של האל, יזכה בעונג נשגב. עונג זה נובע מהתפתחות יחסי האהבה עם האל. אך יש כאלה שרוצים לראות את העולם כנועד לתענוגם, ולא לתענוגו של האל. באנוכיותם הם פונים לאלים-למחצה, שהם נשמות כמונו, אך נאמנות במיוחד לאל, ואשר הוא השקיע בהם את אוניו המיוחדים כדי שיוכלו לנהל את היקום מטעמו: "מי שתבונתם נגזלה בידי תשוקות חומריות מתמסרים לאלים-למחצה וממלאים אחר מצוות ודרכי-סגידה על-פי דרכם." (ב.ג. 7.20).

אופני הסגידה לאלים-למחצה
ישנם מספר אופנים לסגוד לאלים-למחצה. ניתן לראותם "כאיברים חומריים" של האל הרוחני. במקרה זה סגידה לאלים-למחצה הינה אופן מסוים של סגידה לאל-העליון. יש הרואים אותם כדבקים, או משרתי האל, ואז פונים אליהם שיעזרו לסוגדים להשיג דרכם את מושא סגידתם. ישנה גם סגידה וֵדית תקנית לאלה הפונים לאלים-למחצה בבקשה של ברכות חומריות. במצב זה של סגידה תקנית, הסוגד מודע יותר ויותר שהאלים-למחצה מגשימים את משאלותיו מטעמו של האל-העליון וברשותו, וכך סופו שיפנה לאל-העליון ישירות ולא באמצעות תיווכם של האלים-למחצה. יש גם סגידה שמטרתה טובות הנאה גרידא, ואז סוגדים להם תוך התעלמות מיחסיהם עם האל-העליון; סגידה שכזו גוררת בסופה סבל ואי-סיפוק. אף שסגידה לאלים-למחצה עבור אנשים שכל עניינם זה האינטרס הצר שלהם נראית כשלילית, לפי הוודות יש בה יתרון להולכים בה. היא שמה אותם במצב של כפיפות לכוח עליון; כדי להגשים את משאלותיהם, עליהם להתחשב בקיום האלים-למחצה ולרָצות אותם. זה יכול להוביל, אם לצורך טקסי הסגידה אלו פונים לבְּרָאהְמַנּים מוסמכים (הכהנים הוֵדיים), לטיהורם מאנוכיות וגאווה יתרה ובסופו של דבר להעלותם למסלול של התקדמות רוחנית לעבר יחסים ישירים עם האל. לכן כתבי הקודש הוֵדיים מעודדים ככלל סגידה לאלים-למחצה, אפילו שהמניע לסגידה הינו אנוכיות צרת אופקים.

ומזווית אחרת, האל העליון מעודד סגידה לאלים-למחצה כאקט של שיעור, כדי שהסוגד ימצה את דרך המטריאליזם וייווכח בעצמו, שברכותיהם של האלים-למחצה הן זמניות וחולפות לעומת התועלת הנצחית שביחסים עם אישיות אלוה. כך בחירתו ביחסים עם האל לא תהיה פועל יוצא של כפייה אלא בחירה מתוך שכנוע ואהבה: "אני שוכן בלב כול כנשמת-העל. מיד עם השתוקק אדם לסגוד לאל-למחצה מסוים, אני מחזק את אמונתו. זאת כדי שיוכל להקדיש עצמו לאותו אל. חדור באמונה שכזו, הוא מתאמץ לסגוד לאל-למחצה מסוים, ומשיג את מבוקשו. אלא שלמעשה, אני הוא שמעניק ברכות אלה. חסרי התבונה סוגדים לאלים-למחצה וגמולם מוגבל וארעי. הסוגדים לאלים-למחצה מגיעים לכוכביהם של האלים-למחצה, בעוד שדבקיי שלי מגיעים לבסוף לכוכבי העילאי." (ב.ג. 7.21-23)

גורלם של הסוגדים לאלים-למחצה
מה גורלם של אלו שסוגדים לאלים-למחצה על-פי דרכי הסגידה הוֵדיות, בחפצם תענוגות שמימיים כמו שתיית עסיס הסומה המשכר? "מי שלומדים את הוודות ולוגמים את עסיס הסומה, בבקשם אחר כוכבי עדן, סוגדים לי בעקיפין. לאחר שאלה מיטהרים מחטאיהם כולם, הם נולדים על כוכבו הצדיק של אינְדְרַה שבעדן, ומתענגים שם על עונג שמימי. לאחר עינוג חושים שמימי למכביר, ועם כלות תוצאות מעשיהם הטובים, אלה שבים וחוזרים לכוכב בן-מוות זה. מכאן שמי שמבקשים עינוג חושים ודבקים בעקרונות שלוש הוודות, זוכים רק בלידה ומוות חוזרים ונשנים. הו בן קוּנְתי, הדבקים באלים אחרים ועובדים אותם באמונה, למעשה סוגדים לי, אלא שאינם עושים זאת בדרך הנכונה". (ב.ג. 9.20,21,23)

בבהגווד-גיטה קרישנה ממשיך ומנסה לשכנע את העובדים את האלים-למחצה בחוסר הטעם ובתוצאות השליליות לזה: "אני הוא הנהנה היחיד ואדון כל הקרבה. מכאן שמי שאינו מכיר את טבעי האמיתי, הנשגב – מועד. הסוגדים לאלים-למחצה, ייוולדו בקרב אלה; הסוגדים לאבות הקדומים, יצטרפו אליהם; הסוגדים לשדים ורוחות ייוולדו בין יצורים שכאלה; והסוגדים לי, יחיו עמי." (ב.ג. 9.24-25)

הוודות מציינות שתי דרכים להבין את האל העליון – סַגוּנַה ונירְגוּנַה. סַגוּנַה מתייחס לאלוהים כבעל תארים ותכונות, ונירְגוּנַה מתייחס לאלוהים כמשולל תארים ותכונות. יש כתבים המתארים את האל כמשולל כל תארים ותכונות ויש כתבים שמתארים את האל כמקור וכבעל כל התארים, התכונות והמעלות. אדם בעל תודעה חומרית לא יכול לתפוס את תאריו ותכונותיו הרוחניות של האל כמציאות לא מוגבלת. אם במצבו המותנה, במצב של קנאה באל ונתון לגאווה, הוא יהגה בתאריו הבלתי מוגבלים של האל, מובטח לו שיתפוס זאת באופן מעוות ויחוש קנאה כלפיו. כדי למנוע זאת יש כתבים המתארים את האל כמשולל תארים. כתבים אלו מעודדים אדם זה בעקיפין לסגוד לא לאל-העליון אלא לאלים-למחצה החומריים. בעשותו זאת נכונה הוא ייטהר בהדרגה ויום אחד יהיה ראוי להגות באל-העליון, בעל התארים הלא מוגבלים, ולפתח רוח של שירות ואהבה כלפיו.

הפסוקים לעי"ל מלמדים שלא ניתן לעבוד משהו שאינו אלוהים, אך ניתן לעבוד אותו באופן שגוי. לגבי זה קרישנה אומר שגם עבודה בדרך שגויה לא תיתכן ללא הרשאתו: "הו בן פְּרּיתְהָא, אני גומל לכול כפי התמסרותם לי, כולם פוסעים בנתיבי מכל בחינה." (ב.ג. 4.11) כלומר, לא ניתן ללכת אלא בנתיבים שהאל סלל, משמע שחופש הבחירה שלנו מותנה לרשות שלו. אך האל מאפשר לאדם לבחור את הנתיב שבו הוא רוצה לצעוד; אין הוא כופה או מעניש אותו על שהוא צועד בנתיב שגוי. זאת משום שהעיקרון הרוחני העליון ביחסים עם האל זו אהבה, ואהבה לא תיתכן ללא חופש בחירה. האל מאפשר לאדם ללכת בנתיב שבחר, כדי שילמד את השיעור שלו, אך הוא עושה הכול לשדל אותו לצעוד בנתיב האהבה אליו, כדי שסבלות החיים, תולדת הליכה בנתיבים שגויים, יחלפו במהרה, והוא ישוב למצב של אושר שלם והרמוניה איתו.

לסיכום
תורת הבהקטי מטרתה יחסים עם אלוהים. יש שתי דרכים להגיע למטרה זאת: א. התנתקות מהיש החולף והמוגבל, ואז התכוונות ליש הנצחי והלא מוגבל (דרך הגְ'נָאנַה), ב. שימוש בנטייה של האדם להתקשר ליש החולף והמוגבל, והפנייתו ליש הנצחי והלא מוגבל (דרך הקארמה יוגה). מנקודת מבט של דרך הבהקטי הדרך השנייה עדיפה על הראשונה. זאת משום שבדרך הראשונה, הכרוכה בהדחקת או שלילת הרגשות והנטייה להתקשרות שבאדם, אלוהים יתגלה כמהות פילוסופית שאינה מושא ליחסים ורגשות, ובדרך השנייה אלוהים יתגלה למאמין כאישיות בעלת רגשות המזמינה אותו ליחסי אהבה.

כיוון שהאל-העליון, האחד, שאין דבר מלבדו, לא מקנא באלים ואלילים אחרים ולא נוקם באלו שעובדים אותו בדמות האלים האחרים, אף אם באופן שגוי, עלינו גם ללמוד ממנו:

"מי שרואה את הכול מתקשר לאל העליון, שרואה את הישויות כולן כחלקיקיו, ורואה את האל מצוי בכל – אדם כזה לעולם לא ישנא שום חפץ או חי." (שְׂרי אישׂוֹפַּנישַׁד, מנטרה 6)



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

11 תגובות לפוסט "היחס בבהגווד גיטה לעבודה זרה"

  • raz hendler:

    באמת נכון הדבר ואני שמח שהתיקון הגיע מהר, ישו באמת היה דבק טהור שראה את האל מפנים ומבחוץ,ולא פחות חשוב מכך ראה איך הכול מתקשר לאל, פשוט במהלך הכתיבה חשבתי יותר על רבנים כיום מאשר על ישו, סליחה ותודה יל התיקון
    הרא קרישנה!

  • אלדן:

    הכל יפה מה שכתבת רק טעות אחת יש לך ידידי שמאז ימיו של משה לא קם אף דבק מן היהדות שראה את קרישנה פנים מול פנים האדם הזה הוא האדם המפורסם ביותר בעולם ושמו הוא ישו, והוא נחשב למשיח לפי הנצרות ולוישנוה טהור לפי תורת הבהקתי.חבל רק שהיהודים לא קיבלו אותו אבל זה נושא אחר כבר.

  • raz hendler:

    ראשית כל היהדות, מדברת על אל אישי ששומע את תפלתינו,שופט אותנו ומנחה אותנו:"לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" משלי טז',ט.
    וכמובן שאל כזה חייב להיות אישי וכמובן שלאל אישי יש דמות:"ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמינו כדמותנו" בראשית א',כו'.
    ספר תהילים מלא בתאורים שמצביעים על דמותו של האל: "הנוטע אוזן הלוא ישמע אם יוצר עין הלוא יביט" תהילים צד',ט'
    המלך שלמה עונה למשורר תהילים:"אוזן שומעת ועין רואה ה' עושה גם שניהם" משלי, יז',טו
    פסוק נוסף מספר תהילים: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" תהילים יט',ו'
    הדוגמאות עוד רבות מאוד, והמקום לכתיבת תגובה באתר לא מעודד כתיבה לכן נסיים בעוד מספר פסוקים: "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" שמות לג',יא'
    הפסוק האחרון על משה עבד ה' אומר כך: "ולא קם נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" דברים לד', י'
    ובכן באמת מאז ימיו של משה לא קם דבק מתוך הזרם שמכונה "יהדות" שראה את קרישנה פנים אל פנים אך אין זה אומר שהיהדות שוללת את קיומה של דמות ה'. ספר דברים לא רק מדבר על דמותו של האל אלא גם ממליץ לנו על אופן היחסים שראוי לפתח איתו: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכול נפשך" דברים, ו',ה
    שיר השירים אפילו מזכיר במקצת את שיערו של הריבון: "ראשו כתם פז קוצתיו תלתלים שחורות כעורב" פרק ה,יא'.
    די לעת עתה עם הציטוטים, היהדות מקורה בתנ"ך והתנ"ך בלי ספק דן באל אישי שניחן בדמות וניתן לפתח יחסים איתו.
    תודה רבה
    הרא קרישנה!

  • פלג:

    וואו, נדמה לי שאני מתחיל להבין.
    אני אסיר תודה על התשובה המפורטת!

  • gad loven:

    האם פנטיות?
    סתכלתי בציטוט. עד כמה שאני מבין, הדברים נכתבו על פתק שלא יועד לפרסום, והדבקים מצאו לנכון לפרסמו לאחר שפרבהופאד עזב את העולם. לא ניראה לי שזו אמירה אוניברסאלית, אלא תלוית הקשר פוליטי שאין אני מצוי בו. מכל מקום, פרבהופאד אכן ראה את עקרונות הבהקטי כאוניברסאליים, אך לא שלל דרכים אחרות, במיוחד לא דרכים שהיו בהן אלמנטים של בהקטי. מה שהוא כן שלל, היתה צביעות בשם הדת.

  • פלג:

    כתבת "עבודת-אלוהים היא לא פועל יוצא של ידיעה (שהוא ולא אחר העליון) או איסור, אלא פועל יוצא של מצב התודעה. בתודעה חומרית סוגדים לאל-חומרי, בתודעה של התנתקות מהעולם סוגדים למהות מופשטת, ובמצב של עייפות מיחסים חולפים ונהנתנות חומרית, וכמיהה ליחסים עם המוחלט, מתחילים לעבוד את האל העליון. אם קיים איסור לעבוד אלים חומריים וחייבים לעבוד רק את האל העליון, נמצא שרוב העובדים אותו עושים זאת מתוך מניעים לא נכונים. זה גורם להסתאבות מהירה של כל המערכת הדתית, גם להרבה אלימות פנימית וחיצונית, כמוצא לתסכול של המאמינים."

    דווקא בשל רוח זו, שאני מאד מתחבר עימה, אני לא מבין מדוע ב-10 הנקודות שרצה פרבהופאד להעלות בפני ראש ממשלת הודו דאז, אינדירה גאנדהי, נוכח הסעיף:
    (8) No religious group except followers of Bhagavad-gita

    התוכל לבאר?

  • gad loven:

    למה לסגוד לאלים ולמה יש להם דמות
    אדם סוגד לאלים-למחצה כי אין הוא רוצה/מוכן/מודע לאל-העליון. באנו הנה כדי להיות אדוני העולם; לא להיות כפופים לאדון מעלינו. לכן כל-כך קשה לעבוד את אלוהים, עבודה שמשמעה שעלינו לסגוד לו ללא כל מניע חומרי, פשוט מ"אהבה" שעדין אין לנו. אך אל חומרי, כאל-למחצה, זה סיפור אחר. הרי סוגדים לו כדי לקבל ברכות חומריות, משמע לא ממש לשרת אותו, אלא כדי להניע אותו לשרת אותנו. בהודו יש ה"אוהבים" את קְרישְׁנַה כי הוא מעשיר את חיי התאווה שלהם, או בגלל שהוא דמות פולקלורית מהנה. משמע שההמון סוגדים לו לא כאל עליון, אלא כאחד מאלי החומר או כדמות מיתולוגית. אדם מתחיל ברצינות לפנות לאל-העליון רק בשעה שהוא מתעייף מהמסע החומרי ופוגש דבקים שמעוררים בו את הכמיהה ליחסים עם העליון. עבודת-אלוהים היא לא פועל יוצא של ידיעה (שהוא ולא אחר העליון) או איסור, אלא פועל יוצא של מצב התודעה. בתודעה חומרית סוגדים לאל-חומרי, בתודעה של התנתקות מהעולם סוגדים למהות מופשטת, ובמצב של עייפות מיחסים חולפים ונהנתנות חומרית, וכמיהה ליחסים עם המוחלט, מתחילים לעבוד את האל העליון. אם קיים איסור לעבוד אלים חומריים וחייבים לעבוד רק את האל העליון, נמצא שרוב העובדים אותו עושים זאת מתוך מניעים לא נכונים. זה גורם להסתאבות מהירה של כל המערכת הדתית, גם להרבה אלימות פנימית וחיצונית, כמוצא לתסכול של המאמינים.
    הדמות של האלים השונים היא ממש כדמותנו. בעולם הרוחני יש לכולם דמות רוחנית. בעולם החומרי הדמות שהנשמה עוטה זה חיקוי לדמות המקורית. ההבדל בין הגוף שלנו לגוף של האלים-למחצה, שגופם מפותח יותר משלנו. כמו שאנו צריכים דמות לממש את טבע הסַת שלנו, או טבע הקיום שלנו, כך גם האלים השונים, שהם נשמות כמונו אך בגוף מפותח יותר, זקוקים לו. באמצעות הגוף אנחנו מתענגים על החושים. כך גם האלים השונים מתענגים על החיים ופועלים/מניעים את החומר, אך ברמה גבוהה לאין ערוך משלנו. הנטייה לשלול מאלוהים/אלים-למחצה/מלאכים את דמותם נובעת מנטיות אתיאיסטיות. באופן זה האדם מרחיק את מי שמעליו ויכול "להשתחרר" מהכפיפות לסמכויות גבוהות יותר. אתיאיזם מאפשר הומניזם, משמע שהאדם במרכז ולא אלוהים. כך, ככול שאלוהים משולל תארים ודמות, והאלים מופשטים מדמותם ותואריהם, כך הם הופכים לפחות רלוונטיים ומאיימים על האדם ומאפשרים תרבות הומניסטית, בה האדם במרכז ולא אלוהים.
    מקובל בוֵדות שלאלים דמות שאדם בעל תודעה נמוכה לא יכול לראות. מבחינה זו עלינו לצפות שבחלוף הזמן, ככול שתודעתו של האדם יורדת, כך פחות ופחות נוכל לראות את האלים, או שהם לא יחפצו להיראות לעינינו. זו סיבה למה האדם המודרני שולל את קיומם של האלים-למחצה/מלאכים, או ש"מפשיט" אותם מגופם.

  • פלג:

    מה ההיגיון (האלוהי) בכך שאדם יסגוד לאלים למחצה – למה צריך זאת – למה לא ליידע את כולם חד משמעית שהמטרה היא קרישנה עצמו, למה לתת את הפתח הזה לטעות – הפתח הזה לחשוב את קרישנה כ"עוד אחד" מפנתיאון ענק ושאר הבנות בעייתיות, האם זה כדי לשמר על התלם של קרישנה נקי מחומרנות? פגשתי בהודו רבים שמדברים על קרישנה כמו על מה שאנחנו קוראים האלים-למחצה, או חושבים על היחסים של ראדהה וקרישנה באופן ארצי לחלוטין, כך שזה לא בדיוק אפילו מונע שגיאות-הבנתיות שכאלה…

    בנוסף, מדוע האלים למחצה צריכים דמות – למשל גנש בעל ראש הפיל – זה פשוט, לא יודע, חמוד, אך גם קצת מוזר ומרתיע, ולכן אני שואל – מה הרציונאל האלוהי-בריאתי מאחורי זה.
    בגישה היהודית, עד כמה שהבנתי, לפחות איך שמפרשים את זה היום, המלאכים אמורים להיות (כמו כל דבר) מופשטים, ישויות שמתערבבות או פועלות בתוך הגשמי רק כשיש הכרח לכך, בנוסף, מדוע תפיסה זו נראית מאיימת פחות, ונוחה יותר לקבלה לעיתים?

    מקווה שהבהרתי עצמי טוב.
    תודה.

  • raz hendler:

    דרך הבהקתי!
    ביננו בלי ספק אין מחלוקת. דרך הבהקתי היא הדרך הכי פשוטה, הכי מהנה, והכי מתאימה לעידן זה, והיא הדרך שקרישנה ממליץ עליה בכול הזדמנות.
    פשוט אני בכול הזדמנות שניתנת לי מנסה לחבר בין "הזרמים" ולא להפריד ביניהם, כי חשוב מאוד לאחד את האנושות סביב אל אחד ולגרום לכמה שיותר אנשים לאהוב אותו.
    ולגבי האנשים שמונעים על ידי אגו חומרי, המלחמה בהם כפי שכתבתי היא לא על בסיס שנאה כי אם באמת כמו שכתבת, על בסיס חמלה, אני מסכים לגמרי, אך עדיין צריך להילחם באמונתם ולעזור להם להבין ששום ישועה לא תגיע מתרבות הצריכה ומתפיסת "האני במרכז" ולנסות לכוונם אל עבר הנתיב הרוחני.

  • gad loven:

    אגו חומרי זו העבודה הזרה האמיתית
    רז יקר, אכן הוספת למאמר מה שרציתי להוסיף, אך החלטתי להצטמצם לתיאור עבודת האלים-למחצה שבבְּהַגַוַד-גִיתָא. פרופסור שלום רוזנברג הינו מורי היקר, והייתה לי איתו שיחה מאוד מעניינת בנושא העבודה הזרה. לפי גרסתו את היהדות, לאלוהים יש אכן דמות רוחנית. בין שנינו הסכמנו שהמטרה העליונה זה אהבה לאותו אל עליון; המחלוקת בינו היתה רק על הדרך היעילה ביותר להגיע לזה – מקַרְמַה לבְּהַקְתי, או מגְ'נָאנַה לבְּהַקְתי. לפי הפרק ה-12 של הבְּהַגַוַד-גִיתָא, גם מי שצועד בדרך הגְ'נָאנַה, לבסוף יגיע לאל-העליון. לכן אין כאן מחלוקת אמיתית. הבעיה האמיתית, כפי שאתה מצביע כאן, היא להיפטר מהאגו החומרי, שמפריד בינינו לבין האל. עקרון זה הוא אוניברסאלי ומשותף לכל החפצים בחיים רוחניים, וזו הנקודה החשובה ביותר בבְּהַגַוַד-גִיתָא.
    אלו ששקועים עדיין באגו חומרי ראויים לחמלה ולא לשנאה. הם אויבים של עצמם ומנת חלקם סבל גדול. קרישנה אומר בבהגוד-גיתא (9.30), שאפילו החוטא הגדול ביותר יש להחשיבו כקדוש, אם הוא צועד בדרך האהבה לאל. דרך האהבה לאל יכולה לנקות את ליבו של החוטא הגדול ביותר, לכן מי שצועד ברצינות בדרך זו, ולא חשוב במסגרת איזו דת הוא צועד, ראוי להחשיבו לקדוש וטהור.

  • raz hendler:

    היבט נוסף לעבודה זרה ביהדות
    כאשר הגבתי לראשונה על המאמר,הגבתי לגבי "אלוהים אישי", רציתי גם לומר כמה מילים על עבודה זרה ביהדות, אך לא אמרתי, מכיוון שהמאמר כתוב טוב ומכוון את קוראיו לעבודת ה' נקייה וטהורה, לכן חשבתי שאין צורך להגיב יותר מדי, אך ליבי הרגיש אחרת, לכן בכל זאת כמה מילים: עבודה זרה ביהדות לא מדברת רק סגידה לאלים למחצה, מכשפות, שדים, רוחות וכו', אלא גם על סגידה למין ולכסף, סגידה שמושתת על תאווה ועל הזדהות כוזבת עם הגוף, "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו…" ישעיה ב',כ'.
    כלומר הזהב והכסף או החומר שלו סוגד מרבית העם היום, מוגדרת לפי התנ"ך כעבודה זרה. פרופ' ורב בישראל, מר שלום רוזנברג (שהוא אגב טיבעוני) הסביר בצורה נפלאה בגיליון "מוסף השבת" של מעריב שיצא לקראת חג השבועות בשנה שעברה:,הוא הסביר שלשייך אדם ללאום או מדינה על פי לידתו זוהי עבודה זרה.
    לסיכום, עבודה זרה לפי היהדות, היא להיות בן אדם חומרני שמונע מאגו, מושתת על תאווה וסוגד למין וכסף. באנשים אלו ניסו נביאי ישראל (כולל ישו ומוחמד) להילחם, והכוונה היא לא להרוג אותם אלא את אמונתם, כלומר להרוג את התאווה (עבודה זרה) ולהפוך אותה לאהבה (עבודת ה').
    ובשביל מטרה זו (וגם בשביל לענג את הדבקים) חוברו השרימד בהאגותם והבהגוד גיתא.
    הרא קרישנה!

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר