השיבה מזרחה – על ציונות והרא קרישנה

יוגה של אהבהלעיתים אני נתקל בשאלה, "האם אתה ציוני?" או, "מה דעתך על ציונות?" תשובתי לרוב הינה, תגדיר מהי ציונות ואומר לך מה אני חושב עליה.

גם הברון רוטשילד וגם בנימין זאב הרצל מכונים וכינו את עצמם "ציונים", אך ההיסטוריה מוכיחה שהם נאבקו בניהם ללא סוף. (ראה מאמרו המצוין של גיא רולניק, מייסד ועורך של עיתון דה מרקר בישראל).

בקום המדינה הגישה של רוטשילד היא זו שניצחה והונהגה על-ידי שותפו הנכבד, דוד בן גוריון. ההבדל העצום בין "המדינה היהודית" של ראש ממשלתנו הראשון לבין "מדינת היהודים" של חוזה המדינה, הוא כמו ההבדל שבין מערב למזרח; אין מדובר במשחקי מילים.

אין בכוונתי לערוך במאמר זה, השוואה בין הגישות השונות הקיימות בתוך התנועה הציונית, את הפוליטיקה אשאיר לאחרים. במאמר זה אנסה רק לפרוש על קצה המזלג את גישתו של הרצל, ואציג איך דווקא תנועת הרא קרישנה, אשר הוקמה במערב באמצע שנות השישים, יכולה לסייע רבות לחזונו של הרצל על הקמת חברה חדשה אשר תצעיד את האנושות אל עבר עתיד ורוד ומשותף.

ארץ ישנה חדשה
ראשית אתן רקע קצר לספרו של הרצל "אלטנוילנד".

ד"ר פרידריך לבנברג מצעירי יהודי ווינה של תחילת המאה העשרים היה מיואש לגמרי מהחיים. גם מר קינגסקורט, גרמני אשר היגר לאמריקה והתעשר כקורח, העביר את חייו ללא שום תקווה; הוא בז למין האנושי ושנא אותו בכל מאודו.

לכן הוא רכש אי קטן ומבודד אשר בו יוכל להתבודד לחלוטין ולהימנע מחברתם של בני אדם. מר קינגסקורט חיפש צעיר משכיל ומיואש שישמש לו כבן לוויה ויחיה איתו באי. ד"ר פרידריך היה מספיק מיואש כדי לקבל את הצעתו של המיליונר אשר היה מבוגר ממנו ב-20 שנה.

בדרך לאי הם עצרו בפלשתינה של תחילת המאה העשרים. הם הזדעזעו מהעוני ומהזוהמה וברחו מהר. עשרים שנה אחר-כך היאכטה שלהם שוב מפליגה בים, הפעם לכיוון אירופה. כאשר הם עגנו בפורט סעיד נודע להם שהדרך לאסיה כבר לא עוברת דרך תעלת סואץ, אלא דרך נמליה המפוארים של… פלשתינה.

השניים משתוקקים לראות את אשר התרחש בהיעדרם, מפליגים לפלשתינה. עם הגעתם הם פוגשים את דוד ליטבק, אשר ד"ר פרידריך תרם למשפחתו הענייה את הכסף אשר קיבל ממר קינגסקורט, לפני יציאתם המשותפת להתבודדות מוחלטת מהמין האנושי.

דוד ליטבק מזהה את האיש שהציל את משפחתו לפני שני עשורים ומראה להם את החברה החדשה אשר קמה בפלשתינה.

בסיס רחב
כבר ביומם הראשון בפלשתינה המכונה "אלטנוילנד" – ארץ ישנה חדשה, מסביר להם דוד ליטבק את בסיס הפילוסופיה של החברה השיתופית החדשה שקמה לה בארץ העתיקה; "אני לא רוצה לשעמם אתכם בסיפורי המאבקים הפוליטיים שלנו. הם דומים למאבקים בכל מקום בעולם, אבל אני יכול לומר לכם דבר אחד: הכבוד הבסיסי לאנושות נשמר אצלנו בדרך כלל. ובמה אשר נוגע לדתות, הרי שלצד בתי הכנסת שלנו תוכלו למצוא בתי תפילה של נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים וברהמהנים." (עמ' 151)

אם כך, החברה החדשה אשר מציג הרצל בספרו פתוחה לכל אחד אשר רוצה לקחת בה חלק, היא מזמינה את כל דתות העולם להתאחד למען מטרה משותפת; "מהמחזה הגדול של האחווה בין הדתות תוכלו ליהנות בירושלים." (עמ' 151) אומר דוד ליטבק לאורחיו.

רשיד חברו המוסלמי של דוד ליטבק, מחדד נקודה זו, "שנינו מתפללים בבתי תפילה שונים לאותו אלוהים, שהוא האל העליון השוכן מעל כולנו. בתי התפילה שלנו עומדים זה ליד זה, ואני מאמין באמונה שלמה שתפילותינו מתאחדות אי שם במרומים וממשיכות דרכן יחד עד שהן מגיעות לאבינו שבשמיים." (עמ' 188)

בספרו "מעבר ללידה ומוות" מבטא שרילה פרבהופאדה (מייסד תנועת הרא קרישנה במערב) את אותה הנקודה שהעלה הרצל בספרו:

"המילה "ודַה" פירושה ספר ידע. קיימים ספרי ידע רבים ושונים בהתאם לארץ, לאוכלוסייה, לסביבה וכו'. ספרי הידע בהודו נקראים ודות. במערב הם נקראים תנ"ך והברית החדשה. המוסלמים מקבלים את הקוראן. מה מטרת כל ספרי הידע הללו? מטרתם להכשיר אותנו להבין את עמדתנו כנשמה טהורה." (עמ' 6-7)

רבים כיום האנשים אשר חושבים שהציונות היא תנועה גזענית, הרוצה לדרוך על האחר. מספרו של הרצל אנו מקבלים תמונה שונה לגמרי. ציוני נוסף, הרש"ר הירש, רב אורתודוכסי מן המאה התשע עשרה, אומר בספרו "אגרות צפון": "עלינו להתבונן על כל יצור כעל ילד ה' כאח לך." (עמ' 83)

את תפישתו ההומאנית של הרצל כלפי האנושות, מרחיב הרש"ר הירש כלפי כל חי, "כמו עם האדם כן תתנהג עם כל יצור ממך ולמטה; מהאדמה אשר תישא הכול, עד הצמחים ומפלגת בעלי החיים." (עמ' 85).

הבהגווד-גיטה (5.18) מתארת מהו ידע,"בזכותו של ידע אמיתי, רואים החכמים הענווים בעין שווה בְּרָאהְמַנַּה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל הכלבים (חסר המעמד)."

או במילים אחרות, תנועת הרא קרישנה אשר עוקבת אחר הבהגווד-גיטה, חותרת אל אותו אידיאל של שוויון כלפי כל חי אותו מבקש הרש"ר הירש מהאדם היהודי-ציוני.

המקומות הקדושים
בעזרתו האדיבה של דוד ליטבק אשר מראה לשני אורחיו את הארץ לאורכה ולרוחבה, פורש הרצל את השקפת עולמו ומסביר את בנייתה של החברה החדשה לפרטי פרטים. חברה זו הינה שיתופית, בלתי מופרטת – אם כי לא נטולה יזמות פרטית, מחושבת להפליא מבחינה כלכלית ומנסה לדאוג לכל חבריה ולאנושות בכלל.

אין ביכולתו של מאמר זה להתמקד בכל פרטיה של "החברה החדשה", במיוחד לא בפרטים המעשיים והיומיומיים. עלי לדלג ולעבור לפרטים הגדולים, אל הבסיס הרחב עליו בונה הרצל את רעיונותיו.

בנסיעה מחיפה לטבריה ד"ר פרידריך שואל את מארחו, "איך פתרתם את בעיית המקומות הקדושים?" "זאת לא הייתה בעיה" ענה דוד והמשיך, "כשהשאלה הזו הועלתה על-ידי התנועה הציונית במאה הקודמת, יהודים רבים חשבו שאי אפשר להתגבר עליה – כמוך, אדוני הדוקטור… הקושי הזה קיים רק במחשבתם של יהודים פחדנים. הרי המקומות הקדושים לנצרות היו מאז ומתמיד ברשותם של לא-נוצרים, אבל כבר מאות שנים לא נערכו מסעות צלב… גוטפירד מבויון ואביריו ראו בכך שפלשתינה מוחזקת על-ידי המוסלמים פגיעה חמורה, אבל בסוף המאה התשעה עשרה כבר לא היה אפשר להיתקל ברגש דומה… כך הגיעו למסקנה שהסטאטוס קוו, כמו שמכנים את המצב, הוא הפתרון הטוב ביותר לכל הנוגעים בדבר. אבל זו הייתה מחשבה תועלתנית שנבעה מן הריאל-פוליטיק. לצדה התגבשה גם מחשבה נעלה יותר, אידיאל-פוליטית, אם תרשו לי להשתמש במושג כזה. הרי שמדובר במקומות קדושים לבעלות הפיזית אין חשיבות, והרגש הדתי יבוא על סיפוקו בצורה הטובה יותר דווקא אם מקומות הפולחן לא יהיו בבעלותה הבלעדית של מדינה כלשהיא. לפי מונח משפטי מן החוק הרומי, המקומות הקדושים נחשבים למקומות קדושים שאסור לסחור בהם. זה היה האמצעי היחיד להבטיח שהם יישארו לנצח קניינם המשותף של כל המאמינים הדתיים." (עמ' 192)

גישה זו פותרת חלק גדול מן הסכסוך האדיר המתחולל במזרח התיכון. הקצב של הפוליטיקה וההתרחשויות בישראל הוא כה גדול, שכבר שכחנו שממשלת רבין השנייה חתרה בדיוק לפתרונו של הרצל. פלשתינאים היו יכולים להגיע דרך מזרח העיר אל הר הבית ולהתפלל במקום הקדוש להם.

פתרון זה הוא "כשר" גם מבחינת היהדות האורתודוכסית וגם מבחינת הלאומית הדתית, מכיוון שניתן לראותו מבעד לדפי התנ"ך, "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב וְיוֹרֵנוּ מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציוֹן תצא תורה ודבר ה' מירושלים: ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וְכִתְתוּ חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ידעו עוד מלחמה: בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ישעיה, ב'. ב'-ה)

רצוי – מצוי
הרצל משתמש בשני ביטויים חשובים ביותר, "ריאל-פוליטיק" ו"אידיאל-פוליטית". ישנו האידיאל הגבוה אליו עלינו לשאוף, אך הוא רחוק מאוד מן הקיים כרגע. אל לנו לקפוץ אליו בטרם עת. עלינו לחנך את הציבור אליו בהדרגה. לאחר שנים של סכסוכים ומלחמות, המבוססות על דת ולאום, לא ניתן באחת לבטל אותם. לא ניתן לנסות ולכונן "מדינת כל אזרחיה" כל עוד אנו מגדירים את עצמנו על פי תפישות גופניות – לאומיות ודתיות.

תפקידם של המנהיגים הפוליטיים הינו להגיע להסדר מוסכם ומשולב (אף שפתרון זה הינו זמני) ללא הכרזות חד-צדדיות. ואילו תפקידם של אנשי הרוח אינו לסכל מהלכים מדיניים, אלא לנסות ולהעניק ידע רוחני אמיתי אשר יעזור לנו להגיע בעתיד אל פתרון נצחי ולא זמני כפי שמוצע לנו בפוליטיקה של היום.

אנשי רוח המתעלמים מ"ריאל-פוליטיק", כלומר מהמצב כיום, עושים נזק רב לכל תושבי האזור. לא ניתן לקפוץ לכיתה י"ב מבלי להתחיל את כיתה א'.

תנועת הרא קרישנה היא גם סוג של "אלטנוילנד"; היא תנועה עתיקת יומין אך חדשה במערב. תנועה זו מבוססת על הספרות הוֵדית העתיקה אשר חותרת אל אותו אידיאל נשגב עליו רומז הרצל – אנושות מאוחדת תחת אלוהים אחד.

כיוון שתנועה זו אינה מתעסקת ישירות בפוליטיקה היומיומית היא לא מפריעה למנהיגים להתעסק בתוך תחומי "המצוי"; היא אינה מבקשת שנקפוץ היישר אל "הרצוי", אלא מלמדת בצורה מסודרת ויסודית הנסמכת על שושלת הוראה עתיקת יומין, מי אנחנו, מהי המציאות וכיצד ניתן להתחבר לרובד העמוק ביותר שלה באמצעות החיים המעשיים. רק כאשר נתחבר לאותו רובד עמוק, מילותיהן "היפות" של אנשי הרוח בארץ כיום, יוכלו להועיל לעשייה המעשית במקום להזיק.

לפי הספרות הוֵדית הכול שייך לאלוהים ודבר לא שייך לנו. אך לא ניתן להתחבר ולפעול באופן זה בדרך מלאכותית. הרצל רצה חברה המשוללת אנוכיות, אך ללא התחברות עמוקה לידע רוחני ולסיפוק פנימי הנובע מעבודה רוחנית, לא ניתן לפתח חברה שכזו.

הספרות הוֵדית בכלל ותנועת הרא קרישנה בפרט, מלמדות אותנו כיצד ניתן לפעול בעולם ללא מניע אנוכי. כל עוד חסר לנו משהו, תמיד נפעל כדי לקחת מהאחר את אשר חסר לנו. רק כאשר נהיה שלמים מבפנים נוכל לפעול ללא כל מניע אנוכי.

לפי הבהגווד-גיטה רק החייאת מערכת היחסים הנצחית שלנו עם האל הנצחי, תוכל לספק אותנו באמת ולהביא לפתרון נצחי. אלוהים הוא השורש וכאשר נשקה אותו – כולנו נפרח. הוא המכנה המשותף היחיד שיכול לאחד את כלל הבריאה.

השיבה מזרחה
למעשה, מאז גלות בבל החלו השקפות זרות להיכנס אל תוך תחומי היהדות, ועם השנים הם הצמיחו שורשים של ממש. הרש"ר הירש כותב, "התורה הלכה בגולה, אותיות הכתב וחלק המעשה החיצון ניצולו, – הרוח האצור באותות המעשה ואותיות הכתב – הרוח הזה – ברח בהיחבא." (עמ' 110) הרש"ר הירש ממשיך, "והנה בעת ההיא הופיע איש דגול ונעלה בעל רוח כביר… הוא התאמץ בינו לבין עצמו לעשות פשרה בין הקצוות המתנגדות. ואופן הפשרה אשר עשה הודיע בשער בת רבים, ויהיה מורה ומנהל לאלה אשר היו "נבוכים" העומדים גם כן במלחמת הדעות…" (עמ' 111)

היהדות עמדה בפני משבר אדיר, המוני אדם עמדו לזנוח אותה. הרמב"ם, הלוא הוא "מורה הנבוכים", עשה פשרה למען לא תאבד היהדות לגמרי.

הרש"ר הירש מודה שפשרה זו אף פגעה ביהדות ולא רק הועילה, "אופן ההשוואה הוליד גם טוב וגם רע." (עמ' 111) הרש"ר ממשיך לתאר את הרמב"ם, "הלך נפשו ורוחו הנעלה כוונו בייחוד אל חכמת יוון וערב, וכן הייתה גם השגתו על דבר החיים. – הוא חדר מן החוץ אל היהדות והביא עמו השקפות אלו." (עמ' 111)

חכמת יוון חדרה אל תוך תחומי היהדות; היא הפכה אותה מרגשית לשכלית, ממעשית לפילוסופית בלבד, מאלוהים חיים לאלוהים מופשט ללא רוח חיים. מרטין בובר במאמרו "חידושה של היהדות" (1910) מבכה נקודה זו, "הרעיון מתקלש ומחוויר עד שהאל החי מתגלגל בסכֵמה שאין בה רוח חיים."

בובר, ציוני אשר תמך בגישתו של הרצל, מבקש במאמרו מהיהדות לחזור מזרחה, לחזור להיות יהדות של מעשים, "עוד מוצא אתה שעוד מימי קדם לא עמדה האמונה במרכז הדת היהודית אלא המעשה. והוא מן הסתם ההבדל היסודי שבין מזרח למערב: לאיש המזרח המעשה הוא המכריע ולגבי איש המערב – האמונה היא הקשר העיקרי שבין האדם לאלוהיו."

תפישתו הפילוסופית-ציונית של בובר דומה מאוד לשל הרצל (ראה מאמרי חידושה של היהדות) ולהפתעתי הרבה אני מוצא שדווקא פועלה של תנועת הרא קרישנה בארץ ובעולם היא זו המקיימת את העקרונות הרוחניים אליהם כיוונו גדולי הוגי הדעות בציונות הרוחנית.

כנראה שגם הרצל הבין נקודה זו וכך הוא כותב בספרו, "לילה אחד, לפני זמן רב, פרידריך וקינגסקורט הגיעו לירושלים. הם נכנסו אז אל העיר עם חשיכה מצדה המערבי; היום הם הגיעו אליה עם אור ומצדה המזרחי."

המערב מושווה לחושך והמזרח לאור, הרצל ממשיך, "אז ראו על הגבעות עיר מנוונת ועגמומית; היום עמדה לפניהם עיר תוססת ורבת הוד, שחידשה את ימיה כקדם. אז הייתה ירושלים עיר מתה; היום זוהי עיר שקמה לתחייה." (עמ' 265)

הציונות ה"מערבית", הקפיטליסטית והמופרטת של הרוטשילדים השתלבה עם היהדות ה"מערבית" והמופרטת אשר רצתה להשתלט על אלוהים ועל אדמתו. לעומתם עמדו (וכולי תקווה שעדיין עומדות) הציונות והיהדות "המזרחיות", אשר הן שיתופיות ומתחשבות, אשר בהן אלוהים הוא של כולם וכולם שלו.

רק במצב שכזה נוכל לחיות בחברה בריאה ומשגשגת ואת הדרך לאידיאל נשגב זה מלמדת בהצלחה רבה ברחבי העולם כולו תנועת הרא קרישנה.

כך מסיים הרצל את רומנו האוטופי, "אנחנו רואים כאן צורה חדשה, מאושרת יותר, של חיים משותפים בין בני אדם – מי אחראי לכך?

ליטבק הזקן אמר: המצוקה!
הארכיטקט שטיינק אמר: התאחדותו מחדש של העם!
קינגסקורט אמר: אמצעי התחבורה החדשים!
ד"ר מרכוס אמר: המדע!
ג'ו לוי אמר: כוח הרצון!
פרופסור שטיינק אמר: כוחות הטבע!
המטיף האנגלי הופקינס אמר: הסובלנות ההדדית!
רשיד ביי אמר: האמונה בכוחות עצמנו!
דוד ליטבק אמר: האהבה והסבל!
והרב שמואל קם ואמר בחגיגיות: אלוהים!"



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

2 תגובות לפוסט "השיבה מזרחה – על ציונות והרא קרישנה"

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר