"ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו;… ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות, ג'. ז'-ט')

כאשר שוב נושבת באוויר רוח של בחירות, כאשר החבל המהודק על הצוואר חונק לחלוטין את מעמד הביניים. כאשר העם זועק אל מול הלחץ "שהמצרים" (הממשלה) לוחצים אותו, ואין שומע. כאשר לא קם שום נביא לחלץ את העם מבית עבדים. כאשר השלטון הדמוקרטי מעביר את כל המדינה לידיים פרטיות. כאשר בעל הון אמריקאי שבשמשך כל חייו התעשר מבניית בתי הימורים (משמע, התעשר מלרושש אזרחים) שולט בכל אמצעי התקשורת השונים בארץ רחוקה במזרח התיכון. כאשר עיתונאים בכירים כותבים בפה מלא שהם פשוט מפחדים לומר את אשר על ליבם – הגיע הזמן לבדוק דרכים חלופיות.

רבות נאמר על השלטון הנוכחי, נאמר אפילו שהוא "משטר המאתגר את הדמוקרטיה" (דפני ליף). אני מסכים שלשלטון זה אכן ניתן לקרוא "משטר" אך איני מסכים שהוא מאתגר את הדמוקרטיה – אלא הוא פועל יוצא שלה. כבר במאה שעברה נוכחנו לדעת עד כמה מסוכנת הדמוקרטיה, עד כמה כל צורת שלטון באשר היא יכולה להפוך לדיקטטורה חשוכה אם היא אינה מושתתת על ערכים אוניברסליים (ראה גרמניה של שנות השלושים במאה שעברה).

ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם ש"דמוקרטיה הינה צורת שלטון גרועה, אך היא הכי טובה שיש לנו כרגע".

למה דמוקרטיה הינה צורת שלטון גרועה?
מכיוון שכל אדם בעל כריזמה ויכולת שכנוע יכול לתפוס את כס השלטון בעזרת בעלי הון עשירים שמממנים מסע בחירות יקר. היום כלל לא נחוץ שלמנהיג יהיה תכונות של מנהיג.

ומהן תכונות של מנהיג אמיתי? קודם כל, הרצון לפעול למען טובת הכלל. כמובן שמנהיג צריך להיות ישר, בעל כושר מנהיגות ויכולת דיפלומטית גבוהה. אך קודם כל הוא צריך לדעת ולרצות להיות משרת של כל אחד ואחד מאזרחיו. כנאמר על ידי המלך פְּרַאטַפַּרוּדְרַה בצ'איטניה צַ'ריתָאמְרִּתַה, "אלי, אני המשרת הכי צייתן של המשרתים שלך. תשוקתי היא שתקבל אותי כמשרת של המשרתים שלך." (צ'.צ'. מַדְהְיַה, 14.18)

דיון זה מחזיר אותי כמה שנים אחורה לאירוע חברתי אשר אינו ניחן בחשיבות כלשהי. סביר להניח שאף לא אחד מחבריי זוכר סיפור זה, אך בגלל השיחה הבאה הוא נחקק בזיכרוני.

ישבנו בשישי בערב בבית של חבר, הייתה שם בחורה שלמען האמת, אינני מכירה כלל. באיזשהו שלב היא שאלה אותי איך אני ישן בלילה, עניתי שאני ישן על הצד. היא אמרה לי שזה לא טוב, שעל הצד ישנים אנשים חלשים. מי שישן על הגב לעומת זאת ופורס ידיים לצדדים, הוא מלך! ככה מלך ישן, חופשי ומתפרס על כל השטח!

לא עניתי לה. מאוחר יותר בבית חשבתי על איך שהתחלפו היוצרות. מלך הוא אדם חופשי? אני יכול לנסוע כל שנה (לפעמים גם לכל השנה) להודו. אך האם גם ראש ממשלה יכול לעשות זאת? בוודאי שלא! ראש ממשלה הוא איש עסוק שאין לו טיפת זמן לעצמו, הוא בכלל לא חופשי לעשות כרצונו, יש לו אחריות ענקית לדאוג לרווחת כל האזרחים.
אך לצערנו ההיסטוריה, עוד הרבה לפני העידן הדמוקרטי לימדה אותנו שהמנהיג מחויב לפעול אך ורק למען האינטרסים הפרטיים שלו ושל בעלי ההון המקורבים לו. הדמוקרטיה שינתה את צורת השלטון אך מהותו נשארה זהה. בעוד שבפועל מנהיג לא רק אמור לעמוד בקצה הפירמידה אלא גם בבסיסה. כלומר, האזרחים עובדים בשביל טובת המדינה (שהמנהיג עומד בראשה) והמנהיג (המדינה) אמור לעבוד למען טובת האזרחים. כך אמורה להתקיים חברה בריאה.

המיסים מהווים דוגמא טובה בהקשר זה; המיסים שאנו משלמים אמורים לעלות למעלה אל תקציב המדינה, ולרדת אלינו בחזרה דרך פעולות רווחה כאלו ואחרות.
ככה חברה מתוקנת צריכה להתקיים; איש איש צריך לפעול על-פי אופיו ותכונותיו למען שגשוגה של החברה – רק כך נוכל כולנו לשגשג גם במישור האישי. ובנוסף, כמובן שעדיף מלך שמתחשב במדינות הגובלות איתו, ולא כזה "שפורס ידיים לצדדים ומתפרס על כל השטח."

שיטת השלטון הוֵדית – מכנה משותף
דפי ההיסטוריה מראים לנו שחור על גבי לבן שכל צורת שלטון באשר היא יכולה להפוך לדיקטטורה אפלה. הדמוקרטיה לא הובילה אותנו לעולם נאור של שלום ושגשוג. העולם רחוק מאוד מכך. המדינות הראשונות שפיתחו נשק להשמדה המונית היו דמוקרטיות.

בצורת השלטון הוֵדית היה מלך שהודרך על ידי מועצת בְּרָאהְמַנים (כוהנים), שיטת ממשל זו דומה במקצת למועצת הפילוסופים של אפלטון. מלך שהיה עובר על ההוראות הוֵדיות המכוונות אל עבר טובת הכלל וצמיחתה הרוחנית והכלכלית של החברה, היה מודח על ידי מועצת הכוהנים. נכון שגם שיטה זו יכולה להסתאב אם הכוהנים יעשו יד אחת עם המלך, כפי שניתן לראות מעל דפי התנ"ך. וכמובן שבישראל של היום לא הייתי מפקיד את המדינה בידיי כוהניה. אך מבחינה תיאורטית עדיין מדובר בצורת ממשל בריאה, הניחנת בידע ובפיקוח מבחוץ על מעמד המלוכה.

אך למרות זאת חזרנו אל נקודת הפתיחה, כיצד ניתן לבחור מנהיג וכיצד כחברה נוכל לשגשג?

"ארבע מחלקות החברה האנושית נוצרו בידי בהתאם לשלוש מידות הטבע החומרי והעבודה המיוחסת להן…" (ב.ג. 4.13)

ארבע המחלקות הן:

1. האנשים המשכילים: מורים, אנשי רוח ואנשי דת.
2. אנשי מנהל: מדינאיים ומצביאים.
3. אנשי מסחר: סוחרים ובנקאיים.
4. כמובן, פועלים.

כן, קיימים מחלקות בחברה, ולפי הבהגווד-גיטה האל בעצמו יצר אותן, אך אין לקבוע אותן על-פי מוצא לידתו של האדם, אלא על-פי מידות הטבע והעבודה המיוחסת להן. משמע על-פי תכונותיו ואופיו של האדם אל מול העבודה אותה הוא צריך לבצע. המילה "לידה" כלל אינה נזכרת בפסוק הנ"ל. למשל, בנאדם שאינו חפץ בטובת הכלל, האופי שלו לא מאפשר לו להיות מנהיג.

הספרות הוֵדית מדמה את ארבעת המחלקות לגוף האנושי; הבְּרָאהְמַנּים נחשבים לראש, אנשי המנהל לזרועות, הסוחרים לקיבה ולבטן והפועלים לרגליים. כדי שהגוף יהיה בריא חייב להיות שיתוף פעולה מלא בין האבירים השונים. באופן דומה כדי שחברה תשגשג נחוץ שיתוף פעולה בין המעמדות השונים.

המכנה המשותף האמיתי
אסביר נקודה זו דרך מילותיו של שרילה פרבהופאדה במבוא לבהגווד-גיטה. אני מוצא שדבריו משקפים היטב את מצבה של האנושות וגם מציעים פתרון פרקטי ומעשי.

"ומהי תודעה? תודעה זה "אני". ומהו ה"אני"? כאשר התודעה אינה טהורה, "אני" פירושו "אני אדון כל הסובב אותי. אני הנהנה." כל ישות חיים חושבת שהיא אדון העולם ויוצרו, והלך מחשבה זה מהווה הבסיס לקיומו של העולם החומרי. לתודעה חומרית שני היבטים ראשיים – האחד שאני הבורא, והשני, שאני הנהנה. אלא שאלוהים הוא שניהם – הבורא והנהנה, ואילו ישות החיים, חלקיקו של האל, אינה אלא משתפת פעולה; היא נבראת ותפקידה לענג. חלק של מכונה למשל, משתף פעולה עם המכונה השלמה; ואיבר בגוף משתלב בפעילות הגוף כולו. הידיים, הרגליים, העיניים, ושאר אברי הגוף אינם למעשה, הנהנים האמיתיים. זו הקיבה שמתענגת. הרגליים נעות, הידיים מספקות מזון, השיניים לועסות, וכך פועלים אברי הגוף כולם לסיפוק הקיבה. זאת משום שהקיבה מהווה החלק העיקרי בהזנת מערכת הגוף. הכול איפוא, נמסר לה. עץ מזינים על-ידי השקיית שורשיו, והגוף ניזון על-ידי השבעת הקיבה. לצורך בריאות תקינה חייבים האיברים לשתף פעולה ולהשביע את הקיבה. באופן דומה, האל הוא הנהנה והבורא, ואנו, ישויות החיים הכפופות לו, נועדנו לשתף עמו פעולה ולספקו. למעשה, שיתוף הפעולה הזה עוזר גם לנו, ממש כשם שהמזון שמתעכל בקיבה מזין את שאר אברי הגוף. אם ינסו אצבעות היד להתענג מהמזון לבדן, מבלי להעבירו לקיבה, הרי שיחוו רק תיסכול. אלוהים, אם כן, הוא הבורא והנהנה המרכזי, בעוד שישויות החיים הן משתפות פעולה. הן נהנות משיתוף פעולה. היחסים שביניהם הם כיחסים שבין אדון למשרת; אם האדון מרוצה, גם המשרת מרוצה. לכן, אף על פי שהנטייה להיות בורא ונהנה בעולם החומרי קיימת גם בישויות החיים, שהרי זו מצויה באל שברא את עולם התופעות. על הכול לפעול לסיפוקו של האל."

מכיוון שהחומר מטבעו חולף, לא ניתן למצוא בו את אושרנו. שמחה רגעית ובטחון זמני אינם מספקים אותנו באמת. ניסינו הכול, כל כך הרבה צורות שלטון לא הובילו אותנו אל הנחלה, אל הארץ המובטחת. השגשוג טרם הגיע, השלום אינו נראה באופק וגם במישור האישי איננו מסופקים כלל וכלל.

אז למה לא לנסות את דרך האהבה הנצחית? הרצון להיות במרכז רק הגביר בנו את התאווה ואת חוסר הסיפוק, רק הבעיר את המדורה והצית עוד מלחמות. הרצון לשלוט הוא הסיבה לכל הסכסוכים הוא הסיבה לחוסר השגשוג וחוסר הסיפוק הפנימי. גם אם נחליף ממשלה ולא נשנה את תודעתנו – מתודעת לקיחה לתודעת ניתנה, לא נשיג דבר – שום שינוי אינו יבוא.

אך אם נצא מהמרכז וניתן לאל את מקומו. אם נחזור ונפתח את מערכת היחסים הנצחית שלנו איתו. הסיפוק האישי יפתח את ליבנו לתודעה של נתינה, במצב שכזה שום שלטון או משטר לא יוכל לנו. מכננו המשותף יהיה על דרך החיוב ולא על השלילה (דופקים אותנו), לא יהיו ניגודי אינטרסים שיעיפו את הרכבת מהמסילה. כל אחד יפעל לסיפוק השלם וכשהשלם מרוצה כולם מרוצים.

אלוהים הוא השורש וכאשר נשקה אותו כולנו נפרח, כאשר נאהב אותו באמת – נאהב את כולם.

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• על כדורגל ויוגה
• מערב או מזרח – מבט אל פני היהדות
• עוד...