הרצאה: בהגווד גיטה 2.14-17 – חשיבה חיובית זו לא רק המלצה לחיים יותר טובים

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן ב- 14.04.2011, תל אביב | קובץ להורדה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

חשיבה חיובית זו לא המלצה כדי לעבור את החיים טוב יותר. היא מהותית להבנת החיים בהקשר הזה. היא מהותית להבנה שאני נשמה רוחנית מטבע מאד חיובי ויש תהליך מאד אפשרי שיביא אותי ליעד."

כוחה של אשליה

הו בן קוּנְתי, הופעתם בת החלוף של שמחה וצער והיעלמותם במרוצת הזמן משולות לבואן והעלמן של עונות החורף והקיץ, הו נצר בהרתה, אלה מקורן בסך הכל בתפיסה החושית, צריך אפוא ללמוד ולשאת בהן מבלי להטרד. בהגווד-גיטה [ב.ג. 2.15]

דורית לובן: שמחה וצער באים והולכים ולאף אחד אין מבחינה מסוימת שליטה. כמו שאין לנו שליטה על עונות החורף והקיץ אין לנו שליטה על שמחה וצער. כל חי עסוק בדרך כלל בשתי משימות, להשיג אושר ולדחות סבל, זה העיסוק המוחלט והבלעדי של כל חי. כל כך הרבה אנרגיה הולכת על זה אבל בעצם אנחנו עוסקים במשהו שאנחנו לא מסוגלים לעשות. אנחנו לא מסוגלים לדחות את הסבל או להזמין לנו את האושר. שזה נראה לפעמים יותר מיידי.

זה בא והולך, כל אחד וסיפור החיים שלו, הקארמה האישית שלנו תפגיש אותנו עם שמחה ותפגיש אותנו עם צער, כך פועל העולם. נאמר פה שזו לא פונקציה של ההשתדלות או ההתכוונות שלנו, כי אנחנו נשתדל ונתכוון גם בהתאם לקארמה שלנו. נחתור לאושר בהתאם לקארמה שלנו, ונימנע מסבל בהתאם לקארמה שלנו, על פי הטבע הקרמתי שיש לנו היום. זאת אומרת ששמחה וצער והניסיון להשיג או לדחות אותם, זה לא בידינו, אבל אנחנו עוסקים בזה, מתוך אשליה מלאה שזה בידינו. דורות על דורות של התנסות אנושית וחייתית ואף אחד מאיתנו עוד לא למד. עדיין אנחנו עסוקים בזה, להשיג אושר ולדחות סבל. אבל הפסוק הזה אומר, חורף, קיץ, אביב, סתיו, עונות השנה באות וחולפות ואנחנו לא עסוקים מהבוקר ועד הערב בלהשיג את החורף ולדחות את הקיץ, להשיג את האביב ולדחות את הסתיו. אם היינו שומעים על מישהו שעסוק בזה, מה היינו חושבים עליו? היינו חושבים הוא עושה משהו חסר היגיון. לרדוף אחרי האביב, שכל הזמן יהיה אביב. אי אפשר לרדוף אחרי האביב, אביב יבוא ואביב ילך. אותו דבר לגבי הניסיון שלנו לרדוף אחרי אושר ולדחות את הסבל. מה שנראה לנו כאושר או כסבל, זה בכלל תפיסה אישית שלנו. מה שנראה למישהו אחד כדבר מדהים, למישהו זה יכול להיות בלתי נסבל, מה שמישהו אחד תופס כאושר, מישהו אחר תופס כסבל. אנחנו עסוקים ברדיפה אחרי אושר חיצוני, המבוסס על תפיסה חיצונית של העצמי, שבסופו של דבר לא יוכל להביא לנו אושר אמיתי. האושר שאנחנו מנסים להשיג על פי התפיסה הקרמתית שלנו, על פי הקונספציות שלנו זה לא אושר שיכול לספק את העצמי. אבל אנחנו עסוקים בזה כל הזמן, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, להשיג אושר ולדחות סבל.

אושר אמיתי

נאמר פה, על האדם לשאת בהם מבלי להיטרד, וזו הנקודה. איך אפשר להבין שהמאמץ האינסופי הזה, לאושר ולדחיית סבל, לא באמת נושא פרי? זו נקודה ראשונה, הנקודה הבאה היא, אם לא זה המאמץ, בכל זאת אנחנו רוצים אושר, אז איפה נשקיע את מאמצינו כדי להשיג אושר אמיתי? זו השאלה הבאה.

זה לא שאנחנו אומרים, "אוקי שמחה וצער, מה אכפת, הכול אותו דבר", זה לא בדיוק, לא? זה לא אותו דבר, אף אחד מאיתנו לא אוהב צער וכל אחד מאיתנו שמח עם שמחה, אבל פה נאמר לשאת בהם מבלי להיטרד, זאת אומרת שיש איזשהו מקום אחר בתוכנו. הגיטה לא מדברת על אפאטיות, היא לא מדברת על אדישות, היא לא מדברת על אטימות. אטימות זו עוד אפשרות לא לחוות שמחה וצער, זו לא מטרת התרגול של הבהגווד-גיטה, להגיע לאטימות רגשית, שבה שמחה וצער נחווים אותו דבר. אלא היא רוצה ללמד אותנו משהו עמוק יותר. מה הדבר העמוק יותר שהגיטה רוצה ללמד? הדבר העמוק יותר שהגיטה רוצה ללמד זה אושר, אושר אמיתי, איפה מושג אושר אמיתי או איך נמצא את אותו אושר שמעבר לשמחה ולצער החיצוניים. ולאושר הזה נצטרך לקרוא במילים קצת שונות מ״אושר״, אפשר לקרוא לו סיפוק, מלאות, אהבה, מודעות, חופש, שלמות. זה המקום הפנימי שכשיש לנו אותו אנחנו יכולים להיות לא מוטרדים, או מסוגלים להכיל את השמחה והצער מבלי להתערער, ואז הפסוק הבא מביא אותנו למשפט הזה.

הו הטוב באנשים, (ארג'ונה), מי שאינו מופרע בשמחה וצער ונשאר יציב בשניהם הינו ראוי לגאולה.

בהגווד-גיטה [ב.ג. 2.15]

זאת אומרת, זה לא שהוא לא חווה שמחה, ולא חווה צער. הוא לא מתערער לנוכח שמחה וצער כי הוא מלא, הוא יודע את משמעות החיים האמיתית הוא יודע את העצמי, הוא יודע את הרוחני.

להתאמץ בכיוון הנכון

תלמידה י': קודם אמרת שגם ההשתדלות שלנו היא תוצאה של הקארמה שלנו, אבל יש את המשפט הזה, שאלוהים עוזר לאלו שעוזרים לעצמם, אנחנו חייבים להתאמץ כדי שמשהו יקרה לנו.

דורית לובן: השאלה היא למה להתאמץ, אם את מתאמצת בשביל משהו שבסוף לא  קורה כלום

מה הטעם להתאמץ.

תלמידה י': גם לדברים חומריים אנחנו מתאמצים.

דורית לובן: אנחנו מתאמצים על פי הקארמה שלנו. מי שבמידה המתאימה מתאמץ בהתאם למידה שלו. את מסוגלת לשבת בבית ולא להתאמץ?

תלמידה י': לא.

דורית לובן: אז תתאמצי. אין פה בחירה. הבחירה האמיתית היא להתאמץ לדבר הנכון. אדם יכול להתאמץ להשיג עושר גדול אדם יכול להתאמץ להשיג פרסום, כוח, השכלה, יופי. כל הדברים האלו אפשר לנסות להתאמץ או לא להתאמץ כדי להשיג איזשהו מעמד מסוים בעולם הזה, אבל הם לא יכנו לו את האושר שהוא מבקש. אז מאמץ כן. השקעה, התכוונות, כן, תשקיעי את אותו מאמץ בדבר האמיתי והוא ייתן לך שמחה, חדווה, אושר, או משמעות נצחיים. תשקיעי את אותה אנרגיה בדבר האמיתי. כי זה לא בא כמו עונות החורף והקיץ. מה שמושג במאמץ הזה הוא שלך לעד. התאמצת, השגת, מה הלאה? זה בורח. את לא מספקת את אותה כמיהה מאד עמוקה של העצמי, היא נשארת לא ממומשת. תתאמצי, אבל עבור הדבר הנכון. פה לא מדובר על השקעת אנרגיה, כולנו משקיעים אנרגיה לעבוד, להתפרנס, לממש את התחביבים שלנו, את הכישרונות שלנו, זה טבעי, זה קרמתי. אבל אם תעשי את זה מתוך מאמץ או התכוונות לעשייה רוחנית בתוך כל זה. זה יהיה בעל משמעות כי זה יהפוך ליוגה. אחרת מה השגת?

תלמידה י': ואז זה גם משחרר מקארמה? גם אם זה תחביב?

דורית לובן: כן, זה בדיוק הבהגווד-גיטה. זה לחלוטין נכון. ארג'ונה הולך להילחם כי זו הנטייה הטבעית שלו.

לחיים מתוך איבוד עצמי משוללי בחירה חופשית

תלמידה י': אבל זה לא היה ידוע מראש שהוא יעשה את זה? קרמתית, קארמה ידועה מראש, אנחנו יכולים לדעת כבר מה יקרה.

דורית לובן: קארמה ידועה מראש עד לגבולות הבחירה החופשית שלך, והבחירה הרוחנית היא מעבר לקארמה. זה לא ידוע מראש שתבחרי חיים רוחניים. במובן מסוים זה יכול להיות ידוע. זה ידוע על סמך בחירה מוקדמת. יש פה מקום של בחירה והבחירה היא כמה תלכי קדימה, הכנות, הרצון האישי, הכנות בתהליך. יש מקום שלנו. זה ברור?

תלמידה י': כן.

דורית לובן: הנקודה שהוא לא מאבד את זהותו האמיתית לנוכח הטלטלות של החיים. החיים הם מאד מטלטלים ומאד טובעניים כי האגו מטולטל מול קבלה ודחייה, השגיות כזו או אחרת. הנטייה הטבעית ברמת האגו זה לשכוח את העצמי. אנחנו מיטלטלים בתוך השמחה והצער ומאבדים את העצמי. זו בדרך כלל החוויה של קיום חומרי. אנחנו שמחים אז אנחנו יוצאים מגדרנו. אנחנו עצובים אז באמצע. אנחנו כל הזמן בטלטלה הזאת ואנחנו לא זוכרים את העצמי. אז מי שלא מתערער, משמע שהוא לא מאבד את העצמי. או חוזר אל העצמי, חוזר לדיון הרוחני, לזהות הראשונית, פנימה, בתוך כל המצבים האלה ומוצא את העצמי, הוא ראוי לגאולה. הוא בדרך לשלמות רוחנית משום שהוא לא מאבד את העצמי. אחרת העולם הזה הוא עולם של אנשים שבדרך כלל לא מודעים לטבע העמוק יותר שלהם וחיים מתוך איבוד עצמי. המושג הזה איבוד עצמי ברור?

תלמידים: כן.

דורית לובן: אנשים לא חווים. חיים רק על פי גלי השמחה והצער. על גלי האגו. והסיפור האגואי הזה למעשה מתנהל כל הזמן. אלא אם כן אנחנו עושים את העבודה או את ההתכוונות או את התהליך הרוחני. אנחנו לא נוגעים בעצמי. אובדים לעצמנו. בפרק 16 נאמר שאנחנו אובדים באינספור חרדות. אובדים לעצמנו בתוך חרדת הקיום החומרי.

כוחו של רצון טוב

תלמידה ט': קארמה היא צפויה. הבחירה היא לא צפויה. וגם החסד הוא לא צפוי נכון?

דורית לובן: החסד הוא לא צפוי.

תלמידה ט': אז רק קארמה צפויה?

דורית לובן: כן. החסד המאוד ראשוני לא צפוי. אחרי שיש חסד ראשוני כבר מאד ברור שיהיה עוד ועוד חסד. הוא לא צפוי וצפוי.

תלמידה ט': הוא ידוע שהוא יבוא אבל הוא לא צפוי. כלומר אי אפשר לעשות מפה (אסטרולוגית) מתי ואיך.

דורית לובן: לא. זה לא לגמרי מדויק כי יש מפות אסטרולוגיות שאפשר לראות התפתחות רוחנית של מישהו. משום שמרגע מסוים שזה מתחיל אפשר כבר לראות את זה. החסד לא מתחיל מחסד אלוהי. אני לא יודעת אם את זוכרת, איך מתחיל החסד ולמה הוא לא צפוי. הוא מתחיל ממגע עם רצון טוב אחר. זה לא צפוי. כשזה התחיל. נוצרה נביטה או התעוררות רוחנית היא מתחילה להשתלב בקארמה והקארמה מתחילה להתאים את עצמה להתפתחות הרוחנית של מישהו. ואז בשלב מסוים אפשר לראות את זה במפה האסטרולוגית של מישהו. את ההתפתחות הרוחנית של מישהו. עדיין יש בחירות עמוקות שהם שלנו  גם בתוך הנתיבים האלו. אנחנו יכולים לראות נטייה מאד עמוקה, אפשרות מאד עמוקה, עדיין יש לנו נקודה של בחירה. אפילו במפה אסטרולוגית אפשר לראות צומת.

תלמידה י': יש אפשרות. אבל אדם צריך לבחור.

דורית לובן: בדיוק. זו הנקודה. יש אפשרות, צומת, מקום מאד מסוים שיש אפשרות אבל הבחירה היא שלנו. החסד הוא צפוי…אנחנו אומרים חסר סיבה במובן הזה אפשר להגיד שהוא לא צפוי. הוא לא מותנה לשום דבר אבל הוא יבוא כי הוא כולו טוב. כיוון שהוא כולו טוב אפשר לצפות שהוא תמיד יהיה שם. כמו שהורה אוהב אז הילד יכול לצפות שכל מה שהוא צריך יהיה שם בשבילו. החסד נטול סיבה, הוא ישנו בגלל הטוב הטבעי.

יחסים הם מקום טבעי לעבודה רוחנית

תלמידה ש': כתוב פה על מישהו שהופך לנזיר ונוטש אישה צעירה ואמא למען מטרה נעלה. אבל הוא פוגע באחרים על הדרך.

דורית לובן: שאלה מאד קשה, לא בדיוק. בדרך כלל זה לא מומלץ. מתואר שם באופן כללי או לורד צ'איטניה?

תלמידים: לורד צ'איטניה.

דורית לובן: שרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ, שהוא לא אישיות רגילה. בדרך כלל הדברים האלה הם אפשריים במקרים יוצאי דופן. אם למישהו יש משימה עולמית, להציל את העולם ולצורך זה… כמו בודהה שנטש אישה יפיפייה וילד שרק נולד, אז אפשר להגיד, "ואו איזה אכזרי הוא היה", ושהוא חזר הביתה אבא שלו אמר לו שעכשיו תחזור למשפחה ותפסיק להיות בודהה. אבל התרומה שלו לאנושות, אי אפשר למנות אותה. אז יש אנשים מיוחדים ומסוימים כמו שרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ.

תלמיד א': גם פְּרַבְּהוּפָּאד עזב משפחה.

דורית לובן: בגיל חמישים ושש זה כבר לא אותו דבר. לפחות על פי המסורת זה הזמן לעשות את זה. אז הוא לא עשה את זה בזמן לא מתאים. אבל ששרי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ עשה את זה, שהוא לא אישיות רגילה, הוא קרישנה עצמו, ושהוא עשה את זה, זה היה למען טובת האנושות. וגם אותה אישה ואותה אמא מאד מיוחדות לא סבלו מזה באמת כי הן חוו געגועים עזים מתוך פגישה מתמדת איתו, שזה סיפור אחר לגמרי. באופן כללי זה לא אמור להיעשות באופן שרירותי וזה לא אמור ליצור סיטואציה של כאב, אבל במקרים יוצאי דופן שבהם המשימה היא כל כך חשובה, והאישיות היא כל כך גדולה אז  דברים כאלה קוראים. אבל זה לא מומלץ למרות שלפעמים זה קורה.

תלמידה א': שְׂרי צ'איטניה ידע שזו המשימה שלו? לכאורה הוא לא היה מודע.

דורית לובן: מה זאת אומרת? הוא היה מודע לחלוטין. בשביל זה הוא עזב. הוא היה מודע לאלוהות שלו. בוודאי, הוא לא רצה לחיות את זה, אבל הוא גילה את זה. בשלב הזה היו לו הרבה גילויים. זה כבר דיון יותר גבוה, אבל בדרך כלל זה לא מומלץ. מה שהבהגווד-גיטה ממליצה זה לבצע את היוגה שלך בתוך מערכות היחסים הטבעיות כי זה מקום שבו את נותנת ובו את גם זקוקה, שבו את באה עם האגו שלך. כיוון ששם האגו הוא במלוא פעילותו אז שם את יכולה גם לנקות אותו וללמוד לאהוב ולתת בצורה יותר עמוקה, כי בסופו של דבר הטבע של העצמי הוא נתינה ואהבה, והמקום הטבעי לנקות את האגו שלנו מלקיחה או מאגוצנטריות זה אותו מקום ששם אנחנו באמת אוהבים אבל, עדיין שבויים באגוצנטריות מסוימת. אז יחסים זה מקום מאד טבעי לעבודה. אם למישהו יש יחסים מול העולם שזה תפקידו, אז שם הוא צריך לעשות את זה. זאת הנקודה.

למה אנחנו פה?

יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות [הגוף החומרי] והנצחי [הנשמה] אינו משתנה, זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים. בהגווד-גיטה [ב.ג.2.16]

דורית לובן: למה הגוף החומרי נקרא חסר ממשות? אַסַת לעומת סַת. סַת זה נצחי ואַסַת זה חולף. הוא חסר ממשות משום שהוא משולל עצמיות. זה לא שהוא לא ממשי. הפילוסופיה הזו לא אומרת שאין גוף ושאנחנו רק באשליה לחשוב שאנחנו מוקפים בחומרים. יש חומר אבל החומר שמקיף אותי, הגוף הזה, הוא לא אני, הוא לא נצחי. הוא לא קבוע. אני הנשמה היא סַת, אני נצחית אני קבועה, אני קיימת לעד, היום אני מוקפת בחומר שלא נצחי הוא עכשיו ישנו ועוד מעט לא יהיה וקודם הוא לא היה ולכן הוא נחשב לאַסַת, לא נצחי, מה שנקרא לא ממשי, כי סַת זה גם נצחיות וגם ממשיות, ואני לעומת זאת ממשית ונצחית, אני מתקיימת לעד, הממשות שלי היא חיים אמיתיים. למעשה החיים הפנימיים, החיים של הנשמה הם החיים האמיתיים, הגוף או החיים של הגוף, כל עוד אני בגוף הזה הגוף חי, כל עוד אני בגוף הזה יש תחושה של עצמיות, של  זהות מסוימת עם הגוף הזה, של המיינד, של האינטליגנציה. אני חושבת שאני זה זה. ברגע שאני מבינה את עצמי נפרדת מהגוף, או שאני עוזבת את הגוף, אני ממשיכה לחיות, כיוון שהחיים הם אני ולא הגוף שעוטף אותי זה מה שנקרא פה אַסַת וסַת. כמובן שזה לא משהו שפשוט להבין אותו.

תלמידה א': בגוף נמוך יותר אז יש פחות נשמה?

דורית לובן: הנשמה נמצאת אפילו בצמח, שהוא יחסית לא מודע, או בחרק, או ציפור. הנשמה נמצאת בשלמותה. מלוא הנשמה נמצאת בכל גוף. קחי נהגים שונים ומכוניות שונות. נהג שנמצא בוולסווגן חיפושית שבקושי נוסעת הוא יכול להיות אותו נהג שאחר כך מתיישב באלפא רומאו 2011 אדומה. אותו נהג יכול להיות בשתי המכוניות במלואו הוא פה, ובמלואו הוא פה, המכונית מאפשרת מהירות שונה.

תלמידה א': כשהנשמה נמצאת בגוף היא נמצאת בכל הגוף או בחלק  מהגוף?

דורית לובן: לא, נתחיל מההתחלה. למה אנחנו פה במציאות החומרית?

תלמידים: קנאה.

דורית לובן: קנאה,  רצינו לטעום טעם. מה הטעם שרצינו לטעום? הוא מאד ברור כי כולנו מנסים לטעום אותו פה, אז על פי מה שאנחנו רוצים לטעום פה אנחנו מבינים מה רצינו לטעום, רצינו לטעום את הטעם…

תלמידה א': של שליטה.

דורית לובן: שליטה זה אספקט אחד, מיוחדות, נפלאות, אני במרכז. רצינו לטעום את הטעם 'אני אלוהים'. עכשיו זה הטעם שבשבילו אנחנו פה, פה אנחנו נאבקים, כל אחד בזירת המשחקים או המאבק או החיים שלו, אנחנו נאבקים על המקום, אני אלוהים, אני במרכז. עכשיו אני זו הנשמה, כשאני באה לפה, אני לא יכולה להילחם בלי גוף. קודם כל אף אחד לא יראה אותי, כי פה זו מציאות חושית, אבל אם אני אהיה בטבע הרוחני שלי אני אראה את המציאות, ומה אני במציאות? עוד נשמה מאד מיוחדת שהטבע שלה הוא שירות ואהבה. כשאני באה לפה לטעום את הטעם של אדונות אני באה לשכוח את זה ואז אני צריכה מערכת משכיחה. אז הגוף הזה עם החיקוי שלו לטבע הרוחני, שהאגו משקף זהות, האינטליגנציה משקפת את המודעות, המיינד משקף את היכולת לשמוח, את היכולת לטעום את האושר הרוחני, הגוף את חווית הקיום. הגוף הזה הוא כמו כלי דומה לטבע המקורי שלי, אבל כלי שמשכיח ממני את הטבע המקורי שלי ודרכו אני מנסה לעשות את המאבק הזה לעליונות. אני פה בכלי ובכלי הזה אני מנסה לעשות את המאבק הזה. אבל זה לא כל כך פשוט כי זה לא תמיד הולך קדימה המסע. המסע הזה הולך גם אחורה ולמעלה ולמטה. כי יש כל מיני רצונות, ואני עושה כל מיני דברים ובגלל זה אני גם טועמת כל מיני טעמים. אם אני רוצה להיות אטומה אני אקבל גוף מאד אטום, אם אני רוצה להיות מרושעת אני אקבל גוף מאד מרושע. אז יש מיני חיים שונים. יש גם כאלה שהם הפכים אבל זה לא מאד קיצוני. כי אם את מאד, מאד אטומה אז תקבלי גוף של אבן, או גוף מאד אטום ואז את לא יכולה להביע רגשות אחרים. אני מדברת על מיני חיים, אני מנסה להראות איך תודעה נמצאת במיני חיים. אני מסכימה שבבני אדם יש קרמות מאד מורכבות של טוב ורע, אני מסכימה עם זה אבל ברמה שאני מדברת עכשיו יש מיני חיים, יש צמחים וקופים ואפילו אבנים, עצים, יונקים ופרפרים ואלו מיני תודעות שאנחנו בעצם באים לטעום או במהלך החיים אנחנו מתקשרים לתודעות שונות וזוכים בגוף מתאים. אבל זה תמיד אני, אני בגוף. בכל אופן הנקודה המרכזית ביותר היא שאני פה, וזה הגוף שלי.

תלמידה א': אני זה חלקיק של הנשמה?

דורית לובן: לא , אני זה הנשמה, כולי. אני זה סַת, צ'ית, אָנַנְדַה. אני נצחית, עם זהות, אני מודעת, צ'ית, ומלאה באושר או כמהה לאושר שהוא איננו. אני מטבע של אושר. זה אני במלואי עם קשר מיוחד ואוהב עם אלוהים.  משום שאני מטבע של אהבה מאד מיוחד עם האישיות העליונה, מהמקום הזה אני מלאה באהבה לכלל ישויות החיים ולכל היש. אני לא ככה היום אבל זה הטבע המקורי שלי. היום הגוף הזה מסתיר ממני את הטבע הזה והיום אני מנסה לממש סַת, צ'ית, אָנַנְדַה דרך הבגד הזה שאני לובשת וחושבת שהוא אני. אז אמרנו קיום, מודעות, אושר, הכול ישנו במערכת אבל דרך כלים חומריים, דרך הכלי החומרי של הגוף.

גופים שונים נותנים מודעות שונה. גוף אדם מאפשר מודעות גבוהה יחסית, שמאפשרת לעשות מסע עד למודעות הגבוהה ביותר. זה גוף אדם. אז מי שהגיע לגוף אדם, הטבע הרוחני שלו יותר מתבטא ממי שיש לו גוף יותר נמוך, אבל הנשמה במלואה נמצאת בכל גוף וגוף. אין חלקיקים. רק תודעה יותר מכוסה. הדוגמא שנותנים זה האור המקורי ועד כמה הוא מכוסה. אם נשם עליו צלופן מאד בהיר אז האור יהיה מאד דומה. את יכולה לשם עליו צלופן מאד כהה ואז האור יהיה מאד עמום אבל זו אותה מנורה, רק הכיסוי, הבגד הוא שונה ויוצר תחושה שונה. אור כחול, אדום, ירוק, אפילו נותן טעמים שונים לחיים. מישהו שהוא באור כחול, ורוד, ירוק, זה הכול מודים שונים, נטיות שונות, התחברויות שונות לעולם החומרי, אבל זה תמיד אני. זה ברור? זה ענה על השאלה?

גוף אנושי זו הזדמנות פז

תלמיד י': האני של האדם זה השלב האחרון, זאת אומרת, עד שהוא יגיע לעצמי עליו לעבור את כל השלבים, כעץ, כפרפר, כנמלה?

דורית לובן: סביר להניח שעברנו הרבה פעמים, הרבה גופים, אין סוף גופים, זה לא מתמטי כל כך, עברנו בטח יותר מפעם אחת אינסוף גופים, גוף אדם הוא הזדמנות, זו הכוונה. כשהגעת לגוף אדם, אל תחמיץ אותה. זו הזדמנות פז לצאת מהמעגליות האינסופית הזו, של לידה ומוות, לידה ומוות. גוף אדם נועד לעשות את העבודה הרוחנית, זו ההבנה. לכן גוף אדם הוא מאד יקר, והספרות הודית מתחילה באמירה: עכשיו שהגעת לגוף אדם, תחקור את האמת, אַתְתוֹ בְּרַהְמַה ג'יגָ'אסָא. עכשיו תחקור את האמת, כי עכשיו אתה בגוף שיכול לעשות את זה. בגוף אחר לא תוכל לעשות את זה. אז זו הדחיפות שיש לנו בגוף אדם, לחקור את האמת. ואולי זה גם מתייחס לפסוק הקודם, בגוף אדם במקום לעשות את מה שהכלבים והחתולים עושים, או מה שכל העולם עושה, להשיג אושר ולדחות סבל, בגוף אדם אנחנו צריכים לעשות משהו אחר, בגוף אדם אנחנו צריכים לעשות את  חקר האמת. זה מה שגוף אדם אמור לעשות. זו הזדמנות מיוחדת והיחידה שיש בגוף הזה. כי גופים נמוכים יותר לא מאפשרים את זה. הם כן מאפשרים שמחה, הם כן מאפשרים צער. הם לא מאפשרים התקדמות רוחנית, צמיחה, חקירת האמת. זאת ההבנה.

יחסים נצחיים

תלמידה ט': אם הנשמה עוברת מגוף לגוף איך אנחנו מוצאים רצף? רצף ביחסים עם מישהו שאיננו.

דורית לובן: אדם שעזב את הגוף, איך אנחנו מוצאים רצף ביחסים איתו, זו השאלה?  זה תלוי מה התפקיד ומה היחסים. לפעמים הזיכרון מחייה, אבל צריך גם קשר חי. למשל אם יש תפקיד רוחני למישהו עבורנו אז נשאר שם קשר חי, השאלה היא איך נשמר קשר חי עם מישהו שיתכן שהוא בגוף אחר. זה סידור של הפַּרַמָאתְמָא שמשמר את המחויבות של אותה אישיות כלפינו, אני מדברת עכשיו על גורו.

תלמידה ב': אם אנחנו עוברים כל כך הרבה גלגולים וכל כך הרבה יחסים, למשל הורים, משפחה, המהות של היחסים נשארת אותו דבר?

דורית לובן: לא, אנחנו אותה נשמה אבל אנחנו לא אותה אישיות, כלומר, אנחנו לא אותו אגו. כיוון שהזהות משתנה. יתכוון שברצף גלגולים תמצאי משהו דומה אבל אם תיקחי עשרה גלגולים אחורה, התודעה יכולה להיות לגמרי שונה.

תלמידה ב': האם המערכות יחסים נשארות באותה צורה מחיים לחיים?

דורית לובן: זוגיות, הורות, זה שונה כי אנחנו שונים, אנחנו לא אותו דבר. זו לא אני, הנשמה עדיין לא התעוררה, הגוף בשינוי מתמיד.  אז הקשרים של הגוף הזה היום, הם לא דומים לקשרים שהיו לי בגוף הקודם עם מושאי האהבה שלי או מושאי השנאה שלי, יש תמיד שינוי כי התודעה היא כל הזמן בשינוי. אפילו קחי את עצמך היום, ואת היחסים שלך היום עם אותן נפשות פועלות, הם לא אותו דבר כמו לפני חמש או עשר שנים. זו עובדה שלפעמים יש חיבורים שנמשכים כמה שנים, זו עובדה. בגלל התקשרות, אנשים משמרים מערכות יחסים, אבל מתישהו, אחרי עשר גלגולים, אלף גלגולים, מיליון גלגולים, נסתכל על עצמנו בראי ולא נזהה. אין לנו שום חיבור לאינסוף הגופים שהיינו קודם. זה ברור?

תלמידה י': כן, אבל פעם אמרת שאנשים שעושים איתנו התקדמות רוחנית ממשיכים איתנו.

דורית לובן: כי יש חיבור רוחני. אלא אם כן, הם רוצים להגיע לאַיוֹדְיָא… איך שלא יהיה זה נכון.

שלמות רוחנית אפשרית

תלמיד י': כל כך הרבה גלגולים, רק יחידי סגולה מגיעים לספרות האלה, מיליוני בני אדם, את יכולה לספור אותם על כף היד.

דורית לובן: קודם כל קרישנה אומר בבהגווד-גיטה בתחילת הפרק השביעי, מבין אלפי אדם, אולי אחד חותר לדעת את האמת ומאלה שהגיעו לאמת בקושי אחד יודע אותי. אם ניקח את הזמן האינסופי אז בהדרגה נראה שיש יותר מקומץ אנשים, אם אתה סופר את זה במהלך היסטוריה אינסופית. נאמר את זה בשפה קצת קשה, אם אתה הולך לבית הסוהר אתה לא תצפה למצוא אנשים ישרי דרך שם. יהיו כמה שיעשו חזרה בתשובה וישנו את דרכם וילמדו, או הסיטואציה שם תגרום להם להתפקח מהאמונה הפנימית שיש להם בפשע. אחרת אלו אנשים שיש להם אמונה מסוימת באגוצנטריות מאד גדולה, מאד דומיננטית, ברורה. הם מאד אגוצנטריים כי הם מוכנים לעשות משהו על חשבון מישהו אחר. האמונה הזו היא עמוקה. לכן כאשר אתה הולך לבית הסוהר, אתה לא מצפה למצוא המון אנשים ישרים, זו עובדה. אותו דבר העולם החומרי הזה נחשב לבית סוהר. אחד השמות שלו הוא דוּרְגָא, מקום שקשה לצאת ממנו. זה נחשב לבית סוהר, מקום שמפריד את הנשמות שרוצות לטעום את הטעמים החומריים מהמציאות הרוחנית, החופשייה, שיש בה חופש מלא לאהוב ולהיות עצמנו. הפשע שלנו הוא אותו רצון ראשוני לטעום את הטעם, אני במרכז. האמונה באושר הזה כל כך גדולה שנדיר שמישהו רוצה לוותר על זה. אנחנו יושבים פה, כולנו באיזשהו מקום רוצים משהו מהסוג הזה, רוצים לוותר על אגו. זו איזושהי התחלה. אבל העובדה היא שזה די נדיר, זה לא חדר מאד גדול… בעוד מקומות יושבים אבל זה נדיר בעולם של אגוצנטריים לרצות להשתחרר מהאגוצנטריות. בו זמנית בעידן הקשה הזה של קלי יוגה, כיוון שהחיים הפכו להיות כל כך מאוסים ביחסים הבין אישיים, שזה דוחף אנשים ליותר עניין רוחני. יש דחיפה לחיפוש רוחני. במיוחד בנושא של מגעים בין אישיים, בעולם, בכל מערכות היחסים החברתיות. מישהו שעוסק בעסקים וחקר סיפר לנו ששישים אחוז מהחלטות הממשלה לא מתממשות. וככה זה נכון לגבי כל מוסד ומוסד, מהמוסדות הפוליטיים ועד לבתי הספר ומוסדות קטנים, המערכת פועלת בצורה כזו שאין יותר הורדה של סמכות מלמעלה. זה מאד קשה להיות מאושר בחברה כזו. בחברה שאין עשייה נכונה. העידן הזה הופך את החיים מאד לא פשוטים ברמה הבין אישית ולכן זה דוחף אנשים לרצון להשתחרר מהסבל החומרי הזה דרך צמיחה רוחנית. אז אפשר לומר שיש איזושהי עלייה, אבל עדיין טבעי שזה נדיר. ולהגיע לשלמות זה גם לא פשוט. אבל זה אפשרי, שזה כבר מעודד, זה אפשרי ותלוי בסופו של דבר במשהו מאד פשוט, ברצון. חסד ישנו, רצון איננו…רצון זו הבעיה. רצון מתפתח בחברה של רוצים אחרים. רצון מדבק. קוראים לזה בסנסקריט סָאדְהוּ סַנְגַה. על ידי התרועעות רוחנית. לכן כיושבים ולומדים ביחד זה מגביר את הרצון הרוחני, וככול שאנחנו רוצים יותר נמצא שדברים אפשריים. אין שום מגבלה חומרית באשר למי יעשה את המסע הזה. כולנו מוזמנים.

שלב השלמות

תלמידה ג': יש קשר בין אם הנשמה ערה לבין אם היא דבוקה לגוף או לא בגוף…

דורית לובן: נשמה ערה במישהו שעושה עבודה רוחנית, באופן טבעי האגו, הדבק, התחיל להתמוסס. מיסוס האגו זו הערנות של הנשמה. אז באופן טבעי היא תהיה פחות דבוקה לתפיסה הגופנית. שמחה וצער, זכייה ואובדן, מול כל השינויים וההתכלות של הגוף היא תישאר יציבה בתודעתה. זו ערנות. כי אני לא קשורה לגוף הזה באמת. בשורה התחתונה אני לא זה. תהיה תחושה של הגוף, אבל השאלה היא איך תתייחסי לתחושות הגוף. את לא מושפעת, הגוף עובר את מה שהוא עובר אבל את לא מושפעת או מושפעת הרבה פחות או בכלל לא מושפעת. אפילו הטיפה שאנחנו מתעוררים זה כבר משנה את התפיסה הגופנית שלנו. כל טיפת התעוררות משנה תפיסה גופנית. נפש, אגו אומרים, "הם רואים אותי, מה אומרים עליי", אבל אז יש הפרדה מסוימת ואנחנו יכולים לעמוד אחרת מול מה שבזמנים קודמים לפני שעשינו איזושהי צמיחה… זה אספקט אחד, אספקט אחר הוא בגלל שאנחנו חווים חיים פנימיים, יותר מלאים, אין צורך להגדרה חיצונית. אנחנו מאד עסוקים בהגדרה חיצונית, כי האגו צריך כל הזמן להגדיר את עצמו. העיסוק הזה מפסיק, את חיה חיים פנימיים בלי לצאת כל הזמן כדי להגדיר את עצמך. איך חווים את הגוף ממש פיזית? לא מוטרדים אני מניחה משמחה וצער.

חשיבה חיובית היא מהותית להבנת החיים

תלמידה י': פעם הייתה לנו שיחה ודיברנו על אופטימיות מול פסימיות. ואמרת שבשביל צמיחה רוחנית צריך אופטימיות.

דורית לובן: בו זמנית צריך את שניהם.

תלמידה י': אבל זה הרי קארמה, אם אתה אופטימי משמחה או פסימי.

דורית לובן: מבחינה מסוימת צריך שתי עיניים. עין אחת שרואה את השלילי ועין אחת שרואה את החיובי. כי בתהליך הרוחני אנחנו עסוקים בהזנה ועישוב, ניקוש. וההתבוננות הזו היא התבוננות באַנַרְתוֹת, בדברים הלא רצויים שבלב. אז הצד שמזין אופטימי. הצד שמנקה צריך לראות את העשבים. אז שתי עיניים צריכות להיות שם. כי אם אחשוב, "אוי אני רק העשבים האלה. הלכלוכים האלה", אז אני לא אשתדל לשום מקום. כי אני לא זה. אני הלכלוכים. אבל אם אני אחשוב, "הו, אני נפלאה ואני רק רוצה חיים רוחניים ואין לי שום לכלוכים", אני אתקע כי לא אוכל לנקות את מה שחוסם. צריך להיות גם זה וגם זה. בו זמנית יש אופטימיות בלתי מעורערת או החלטיות בלתי מעוררת בבסיס התרגול הרוחני. וזה לא קשור לקארמה. אדם יכול להיוולד עם לכלוך של פסימיות נגטיביות דיכאון אבל זה לכלוך וחיים רוחניים צריכים ללמד אותנו לנקות את הלכלוך הזה כדי להתעורר לטבע האמיתי שלנו. והטבע האמיתי הוא מלא שמחה. ואם נדע שזה מה שמחכה לנו, זה היעד האמיתי ונלך מבלי להתערער בדרך, אז נגיע ליעד. אין אפשרות שלא נגיע ליעד. לכן אופטימיות זה נכון. חשיבה חיובית זו לא המלצה כדי לעבור את החיים טוב יותר. היא מהותית להבנת החיים בהקשר הזה. היא מהותית להבנה שאני נשמה רוחנית מטבע מאד חיובי ויש תהליך מאד אפשרי שיביא אותי ליעד. זה יכול להיות קשה. מי שלא מטבע חיובי כל כך לחיים צריך לנקות את זה. צריך לנקות הרבה, הרבה עשבים בגינה הזו של חיים רוחניים. זה עשב.

דע כי זו אשר שורה בגוף כולו אינה נשמדת. אף לא אחד מסוגל לכלות את אותה נשמה בלתי נכחדת. בהגווד-גיטה [ב.ג 2.17]

מה שורה בגוף כולו? מודעות. תודעה שורה בגוף כולו. חישה עד קצה האצבעות, אנחנו חשים, אנחנו מודעים. בהתאם למגעים. עיניים למראות, אוזניים לצלילים. האינטליגנציה יכולה להעביר את כל זה. אנחנו לגמרי מודעים. ומתואר שהנשמה ממוקמת במקום אחד אבל היא שורה בגוף כולו. כמו שהמנורה ממוקמת במקום אחד והאור שורה בחדר כולו. הנשמה ממוקמת באזור הלב ומשם היא מפיצה את אור התודעה בכל הגוף הזה. זו ההבנה.

תפקידה של הקארמה בתרגול הרוחני

תלמידה י': אותה פעולה אנחנו יכולים לראות כשיעור. בדיוק אותה פעולה יכולה להראות סתם קארמה. ברגע שאנחנו מתחילים לחוות שיעור אישי אז זה הופך לשיעור אישי. גם אם אנחנו לא רואים את זה כשיעור אישי. זה שיעור אישי מקרישנה. אבל גם קארמה היא שיעור…

דורית לובן: גם קארמה היא לחלוטין שיעור, הבעיה היא שהשיעור בדרך כלל הוא מאד, מאד איטי. אבל כאשר את נעשת מודעת, בתוך תהליך רוחני אז השיעור מיידי, את רואה את השיעור ואת לומדת. בקארמה את צריכה לעבור עוד גלגול, ועוד כיתה א' ועוד כיתה א' ואז כמה גלגולים בכיתה ב'. זה שיעור מאד איטי כי הוא לא עובר דרך המודעות. אז זה אישי לגמרי.

תלמידה י': אז זה הכול לטובתנו.

דורית לובן: קארמה היא גם ביטוי לחסד.

תלמיד א': האם הנשמה נמצאת בכול תא ותא בגופנו?

דורית לובן: אפשר להגיד כן ולא. התודעה נמצאת בכל תא ותא בגופנו. התודעה. אבל אני הנשמה נמצאת באזור הלב. בכל אופן כל תא ותא בגפנו הוא נשמה אחרת, נשמה בפני עצמה. כי מה שמאפיין גוף חיי זו נשמה. כל תא יש לו חיים בפניי עצמו.

תלמיד א': אבל המרכז לא נותן הוראות?

דורית לובן: אני הנשמה מרכזית, זה ברור אבל כל תא הוא חי בפני עצמו. איך לומר את זה… הוא יצור חי בפני עצמו. משמע שהוא נולד, חי לכמה זמן, מתרבה ומת. זה תפקוד של כל גוף חי. כל גוף חיי עובר לידה, צמיחה, שימור, צאצאים באיזושהי צורה, דעיכה ומוות. כל תא עובר את השלבים האלה. וכל תא הוא יצור חי בפני עצמו. הגוף הזה מורכז ממיליארדי יצורים, וכל יצור הוא נשמה. אבל אני בגוף הזה הנשמה המרכזית וכל הגוף לכן משרת את המטרות שלי. אחד התפקודים של האגו שהוא מעביר מסרים לכל תא ותא. אחד המסרים שהוא מעביר זה, אנחנו שייכים לגוף הזה, והגוף הזה צריך להיות חזק ואיתן כדי להגן על המלך, עליי. כן יש זהות אחידה לגוף הזה וזה מסר שעובר במערכת. זה כמו מלך ונתינים וכל נתין הוא יצור חי בפני עצמו.

תלמידה ב': אמרת שקארמה זה הסוהר שכולא אותנו לעולם הזה.

דורית לובן: לא, מה שכולא אותנו בעולם הזה, זה הרצון שלנו.

תלמידה ב': אז קארמה זה האלה ביד של הסוהר שכולא אותנו בעולם הזה.

דורית לובן: אפשר לראות את ככה. את יכולה לראות את זה בצורה אחרת. קארמה היא לאו דווקא אלה. יש לה תפקיד הרבה יותר מתוחכם, היא עובדת על כל הרצונות שלך, והיא בהדרגה מייאשת אותך ומעייפת אותך מהניסיון להיות אלוהים.

תלמידה ב': אבל לשבת ולחשוב, הכול לטובה, זה משהו מאד בעייתי כי זה יכול להתיש את האמביציה להגיע לתוצאות רוחניות. אני פשוט אזרום לי עם הקארמה שלי…

דורית לובן: אין בעיה לזרום עם הקארמה, קארמה היא חסד, אבל היא חסד איטי מאד, שיש בו המון צמתים שבהן את יכולה לבחור או לא לבחור, לכן מי שרוצה לסמוך על קארמה הוא בצרה. זה לא כדאי, כדאי לעשות עבודה רוחנית. קארמה לא תביא אותך לשלמות, היא תביא אותך לעייפות אבל היא לא תביא אותך לשלמות. לכן כשלעצמה היא לא כלי מספיק להתעלות. קארמה היא רק מצע מסוים שמאפשר עייפות. הרבה פעמים אנחנו נותנים את הדוגמא של חריש. היא חורשת את האדמה, היא חורשת את הלב, אבל בלי הגשם של חסד ובלי הצמח שיהיה שם, זה לא יזוז לשום מקום. קארמה לבדה יש לה תפקיד, אבל היא לא תביא אותך לשלמות. אם תשבי ותחשבי, "הקארמה תעשה את העבודה", היא לא תעשה שום עבודה.

למה התהליך הרוחני קשה?

תלמידה ג': אם האגוצנטריות היא לא הטבע שלנו, ואני רוצה חיים רוחניים, אז למה זה עדיין כל כך קשה?

דורית לובן: זה מָאיָא, אשליה. זה בדיוק הסיפור של הקוף. כולם מכירים את הסיפור, אבל למי שלא מכיר אספר אותו שוב.

תלמידה י': הסיפור עצוב…

דורית לובן: עצוב או לא עצוב הוא מראה תודעה אשליתית. מה מאפיין את הקוף? הוא חמוד אבל טיפש, חמדן. בעלי הבתים בהודו רוצים, שזה גם קצת טיפשי, לחנך את הקופים, איך אפשר לחנך קוף? אבל זה בדיוק מָאיָא, אשליה. דברים בלתי אפשריים. בהודו זה המקום היחידי שראיתי קופים, הם נורא חוצפנים, הם נכנסים לבתים וגונבים דברים, וקורעים את הכביסה, ומשקפיים הם גונבים. כדי לחנך אותם בעל הבית שם על אדן החלון, מאחורי הסורג, בתוך הבית, כלי שנקרא לוטה, שנראה כמו צנצנת , למעלה צר, למטה רחב, ובתוך הכלי הוא שם בוטנים. בוטנים הם מאד אהובים על הקופים. ואז בא קוף, ושם את היד בתוך הלוטה, הוא אוסף את הבוטנים, ואז יש חופן גדול. שהוא עושה ככה (אגרוף) הוא לא יכול להוציא את היד מהפייה הצרה של הלוטה, (והלוטה לא עוברת את הסורגים) ואז הוא תקוע, אז הוא מושך ומושך, ולא ירפה. הוא לא ירפה כי בוטנים זה דבר מאד אהוב על הקופים. ומה עושה בעל הבית? וזה הקטע העצוב, הוא בא ומכה אותו על הגב שילמד לקח שלא ייקח את הבוטנים, אז הוא מכה אותו. ומה עם הקוף? ופה האשליה, זה המקום, הקוף לא מסוגל אינטלקטואלית לחבר שני דברים, המכות בגב והבוטנים. וזו הטיפשות שלנו. אנחנו לא מקשרים בין ההתקשרות ל"בוטנים", המקום הזה שבו אני במרכז, (לבין הסבל). הוא לא זוכה בכלום, ניסינו אלפי ומיליוני גלגולים, אנחנו עדיין אוחזים באותם "בוטנים" שלא נתנו לנו כלום, לא השגנו אותם אפילו. לבנתיים אנחנו מקבלים את "המכות בגב".

תלמידה ג': אנחנו חייבים לעשות, כי זה הטבע שלנו, עשייה, והגענו לגלגול הזה ויש לנו את הגוף הזה שנותן לנו יכולות מסוימות.

דורית לובן: אין בעיה. זו שאלה טובה. הבעיה היא לא עשייה. הבעיה היא עשייה קופית. אנחנו חייבים לעשות משהו. אסביר לך את זה יותר לעומק. ה"בוטנים" הם לא העשייה. כי קרישנה לא אומר לארג'ונה להפסיק להיות לוחם. הבעיה היא לא לעשות. אם את שרה, תשירי. זו לא הבעיה, לא לעשות. הבעיה היא איך לעשות. מהם ה"בוטנים". בואו נזהה את ה"בוטנים".

תלמידה ג': אבל לארג'ונה לא סתם קשה בסיטואציה שהוא נמצא בה. כי להיות לוחם וגם להיות רוחני זה דבר נורא, נורא קשה.

דורית לובן: אבל זה אפשרי, לכן יש גיטה. מה הם ה"בוטנים"? ה"בוטנים" הם לא שירה, ה"בוטנים" הם לא ריקוד, ה"בוטנים" זה לא כסף, ה"בוטנים" זה לא בוטנים, למי שאוהב בוטנים…אלו לא ה"הבוטנים". ה"בוטנים" זה לא החומר אנחנו רוצים אותו. ה"בוטנים זה האגו והערך החומרי שאנחנו בונים, אלה ה"בוטנים". "אני חשוב, אני מיוחד, אני הכי", זה האגוצנטריות.

תלמידה ג': אבל אם אין שום דבר אחר חוץ מהבוטנים?

דורית לובן: יש משהו אחר, אבל בגלל התקשרות אנחנו לא מתפנים, הקוף לא תלוי…

תלמידה ג': אבל אם ישימו לו עוגת קצפת אז הוא לא יזוז מהבוטנים.

דורית לובן: ברור שהוא יזוז מהבוטנים.

תלמידה ג': אז למה אין עוגת קצפת?

דורית לובן: מה שהקוף רוצה ולא מקשר זה ההתקשרות החומרית והמכות. מה ההתקשרות החומרית לפי הגיטה? לא הבוטנים, לא העוגת קצפת, אלא אגו, אגוצנטריות. אנחנו קשורים להיות "הכי", להיות במרכז, להיות אלוהים. זה הבוטנים. את יכולה להיות אפילו הזמרת הכי מפורסמת בעולם ולעשות את זה כיוגה. זה מה שארג'ונה למד לעשות. את יכולה להיות אמא ביוגה. את יכולה להיות אישה ביוגה. את יכולה להיות הכול ביוגה. וזה החופש האמיתי בחיי אנוש. כי כולם מותנים לעשות את מה שהם נוטים לעשות. כולנו עושים את מה שאנחנו אוהבים לעשות, אבל איך נעשה את זה? נעשה את זה כיוגה? כהתבוננות, מנחה, כל התהליכים של הגיטה. או שנעשה את זה לשם הסיפוק האגוצנטרי שלנו וזה יכבול אותנו. למה שנבחר באגוצנטריות? כי יש לנו עדיין טעם, כי לא וויתרנו. למרות שאנחנו מקבלים מכות, אנחנו עדיין לא מזהים לגמרי שיש לנו טעם. זו הנקודה המרכזית. כשלא יהיה לך טעם לבוטנים הם לא יהיו שם. את תרפי את היד, תוכלי ללכת ולא תקבלי יותר מכות, יש לך טעם לבוטנים. והבוטנים זה האגוצנטריות. יש לך משהו אחר, חיים רוחניים זה העוגת קצפת, אבל החיים הרוחניים האלה הם וויתור על האגו, הם וויתור על הבוטנים. זו הנקודה. זה ישנו אבל את צריכה לרצות את זה. ואם את לא רוצה אז אף אחד לא יכול לעזור לך. יכולים לעזור לך, אנחנו מדברים ושומעים גיטה כדי לעורר את הרצון. אבל הרצון הוא שלך, ואם לא תעשי  את הצעד שלך, ולא תרפי את מהבוטנים, את לא יכולה לבקש שמישהו ירפה לך את היד מהבוטנים. את מבינה? זה לא עוד עוגת קצפת או לא. יש עוגה, חיים רוחניים כל הזמן שם, אבל אנחנו קשורים לבוטנים, אנחנו כבר לא יודעים מה  הם הבוטנים האלה. בגלל אחיזה כל כך ממושכת בבוטנים, אם נפתח את היד נמצא שאין שם כלום אולי, או שהם כבר מעופשים אבל אנחנו עדיין אוחזים, ומאמינים ששם האושר שלי. אבל זה האגו. הגיטה לא מדברת על התקשרות לדברים חומריים ברמה הזאתי. את יכולה שיהיה לך בית יפה בכפר, את יכולה לבחור להיות בעיר, את יכולה לעשות את הכול אבל ללמוד לעשות את זה ביוגה. וזו האומנות שהגיטה מלמדת, איך לפעול. אומנות כל פעולה – ככה היא מוגדרת, היוגה היא אומנות כל פעולה. איך לפעול בעולם מתוך חיבור רוחני. אז ההתקשרות שלנו הוא מאד עמוק לאגו החומרי ולטעמים אגואיים, להיות במרכז, להיות הכי, מאד עמוק. ואם אנחנו רוצים להתנקות מזה אנחנו צריכים להיות מוכנים לראות עד כמה הוא עמוק ולא לחשוב שמישהו סידר איזה סידור לא טוב. שאלוהים לא יצר את העוגת קצפת, בהקשר למה שאמרת.  הכול ישנו, אנחנו רק צריכים לראות בעצמנו את הבחירות שלנו. כל אחד מאיתנו יודע שזה לא תהליך פשוט להשתחרר מאגו. למה זה לא תהליך פשוט את שואלת? זה לא תהליך פשוט כי אנחנו קשורים. יש לנו טעמים. זה לא כי אלוהים הוא רע וסידר דבק חזק. לא, כי אנחנו אוחזים, אנחנו אוחזים. לנו יש טעם להיות במרכז ו"הכי".

תלמידה ג': יש אנשים שיותר קל להם, זה גם קארמה.

דורית לובן: זה רצון, זה לא קארמה. יש אנשים אולי שעשו כברת דרך ארוכה יותר אבל זה עדיין ביטוי לרצון. שום דבר חומרי לא יכול להקל על הדרך. זה הרצון הרוחני. הרצון הרוחני יכול להיבנות. אז יש אנשים שבאים יותר בשלים. גם קארמה זה אחריות שלך, אפילו קארמה זו אחריות אישית. מה זה קארמה? גם בחירות, אחריות שלך. זו תמיד אחריות שלנו, חיים רוחניים. כמה אנחנו לוקחים, כמה אנחנו רציניים, כמה אנחנו הולכים קדימה. כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו מבינים שיש לנו חופש גמור, מוחלט, בסופו של דבר, להתקדם. אם אנחנו חושבים שיש איזשהו סידור שלא מאפשר לנו להתקדם, אז זה מאד מתסכל, כי אנחנו מאמינים שיש כוחות רעים שלא נותנים לנו מה שאנחנו רוצים, אבל זה עיוות. כי אם אנחנו חושבים ככה אז אין לנו סיכוי להשתחרר משני כיוונים. קודם כל כי זה אשליה, אבל גם, זה משמר אותנו בחוויית קורבן שלא מאפשרת פעולה נכונה, זאת האשליה.

נאמר פה בהסבר, פְּרַבְּהוּפָּאד מסביר שגודל הנשמה הוא כאחד חלקי עשרת אלפים של קצה שערה. אני קוראת פסוק 17 עכשיו. בזה הוא אומר שהנשמה היא מאד מזערית. וזה אחד הדברים המדהימים, למרות שאנחנו כל כך מזעריים, אנחנו מרגישים כל כך חשובים. בו זמנית אנחנו יודעים שזה לא קורה במרחב ובזמן פיזי, אבל עדיין אנחנו מאד מזעריים. וזה בא רק לתת לנו תחושה איך אנחנו מרגישים את עצמנו. כמובן שבו זמנית אנחנו צריכים להבין שאנחנו גם מאד חשובים, במישור הרוחני יש לנו חשיבות עמוקה, פנימית, מטבע היחסים הנצחיים שלנו עם המציאות הרוחנית. כל אחד מאיתנו הוא גם משמעותי. למרות שאנחנו קטנטנים, אנחנו לא אלוהים, אנחנו מאד משמעותיים כי אנחנו אוהבים בצורה מאד מיוחדת וייחודית ולכן יש לנו מיקום רוחני מאד מיוחד לכל אחד מאיתנו. למרות שיש אין סוף נשמות, לכל אחד מאיתנו יש ייחודיות, אבל זו לא הייחודיות הזאת, לא המיוחדות הזו שאנחנו רוצים לגוף הזה, שזו המחלה החומרית. המחלה האגוצנטרית.

מה קורה למתרגל שלא הגיע לשלמות?

תלמיד י': כשאדם מתחיל את הדרך, חס וחלילה קרה לו משהו, והוא הלך לעולמו. האם בגלגול הבא הוא מגיע וממשיך?

דורית לובן: זו שאלה שארג'ונה שואל את קרישנה בדיוק את אותה שאלה, בפרק השישי. מה קורה למי שהתחיל בדרך, או שהוא עוזב את העולם, או עוזב את התרגול. זה גם קורה, כשאדם עשה כברת דרך, ואז מתפתה למשהו אחר או עוזב את התרגול. ארג'ונה שואל, האם הוא מתפזר כמו ענן שמאבד את כל האחיזה, וקרישנה מסביר שאדם כזה ממשיך בדיוק מאותו מקום שממנו הפסיק. זה היתרון העצום של תרגול רוחני לעומת תרגול, או עשייה חומרית. אם הפסקת משהו חומרי באמצע, למדת מתמטיקה, והגעת לנקודה מסוימת ועזבת את העולם, או את הלימוד, הכול נעלם. גמרת B.A הגלגול הבא לא יביא אותך ל- M.A. אבל בחיים רוחניים, כל מה שהושג, כיוון שהוא במישור התודעה, הוא אתה. לכן עם זה אתה ממשיך לגלגול הבא, כי התודעה הזו זה אתה. אם צברת לזכותך את התודעה הזו, אז עכשיו היא שלך, ועם זה תמשיך בגלגול הבא, זו ההבטחה, אז זה מאד אופטימי.

אמביציה חומרית מול אמביציה רוחנית

תלמידה ג': אפשר להמיר אמביציה חומרית לאמביציה רוחנית?

דורית לובן: אפשר להמיר אמביציה, רק שזה יהיה בלי אגו. שזה לא תהיה אמביציה שאני רוצה להיות האדם הכי מתקדם מבחינה רוחנית. אמביציה שאני רוצה להיות התלמיד הכי טוב של הגוּרוּ שלי, זו אמביציה לא טובה. אמביציה רוחנית יכולה להיות החלטיות. אני זוכרת, זה היה לפני המון, המון שנים. פעם ראשונה שהגעתי להרצאה של הרא קרישנה ברחוב הירקון, והייתה שם איזו פסיכולוגית שאני לא זוכרת מי היא, היא עשתה מחקר על אותם אנשים שהיו בקומונה הקטנה הזו שאז הייתה ואני זוכרת שהיא סיפרה על תוצאות המחקר. אחד הדברים שהיא לא הבינה זה איך הם מסתדרים ביחד, כל אחד פה רוצה להיות מנהיג. אבל אחר כך היא אמרה שהיא מצאה בהם תכונות של אנשים שרוצים להשיג משהו בעולם הזה, החלטיות בלתי מעורערת, החלטיות מאד גדולה להשיג את המטרה. שזה נחוץ לכל מי שרוצה להשיג כל דבר בעולם הזה שדורש מאמץ. החלטיות להשיג את הדבר, שנות לימוד… יש להם את אותה איכות, להיאבק עד הסוף להשיג את המטרה. הם פשוט שינו את המטרה, אבל ההחלטיות הזו דרושה, והגיטה מסבירה על החלטיות בלתי מעורערת שנתמכת ביוגה. מה זאת אומרת החלטיות בלתי מעורערת שנתמכת ביוגה? שהיא מבוססת על הכמיהה הרוחנית, על הרצון הפנימי של העצמי. היא נתמכת במקום הזה. היא לא למען ההדרת האגו, היא לא למען ערך. אותה החלטיות נשענת על הטבע הרוחני הנצחי, על הרצון לממש את עצמי. אין בעיה עם אמביציה. אבל היא לא אגואית. אותה החלטיות צריכה להיות. להפך, החלטיות במידת הלהיטות היא תלוית תוצאות אבל החלטיות כזאתי היא בלתי מעורערת, גם אם אין תוצאות תהיה המשכיות, כי היעד ברור, ובסוף יהיו תוצאות.



מאמרים נוספים מאת יוגה של אהבה

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר