שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה
2.59 אפשר אולי, להגביל את הנשמה שבגוף מהנאה חושית גם בשעה שטעמם של מושאי החושים עדיין חי בה. אולם כאשר היא חדלה מפעילות כזו, לאור התנסות בטעם נעלה יותר, היא נשארת יציבה בתודעתה.
2.60 הו אַרְג'וּנַה, החושים עזים ותובעניים עד מאוד, ויכולים לסחוף בחוזקה אפילו מֶחשָבו של אדם בעל אבחנה שמתאמץ לרסנם.
2.61 מי שמרסן את חושיו ושומר אותם תחת שליטה מלאה וממקד תודעתו בי, ידוע כאדם בעל תבונה יציבה.
2.62 אגב הירהור במושאי החושים, האדם נקשר אליהם. מקשר זה צומחת תאווה, ומתאווה מתעורר כעס.
2.63 כעס מעוות את המציאות, ומעיוות המציאות מתבלבל הזיכרון. עם בילבול הזיכרון אובדת התבונה, וכאשר אובדת התבונה, שב האדם ונופל לקיום החומרי.
2.64 לעומת זאת מי שחופשי מכל התקשרות ודחייה, ומסוגל לרסן את חושיו באמצעות כללי הגאולה – הלה זוכה במלוא חסדו של האל.
2.65 מי שמסופק כך (בתודעת קרישנה) – עבורו לא קיימות עוד שלוש מצוקות הקיום החומרי; ובתודעה מסופקת שכזו, במהרה מתייצבת תבונתו.