שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

עלילת הבְּהַגַוַד-גִיתָא מתרחשת בשדה הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, על סף מלחמת אחים עקובה מדם. למאמר המלא »

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

• המימד השלישי – הנשמה
• ההבדל בין תרבות חומרית לתרבות רוחנית
• מהי קארמה-יוגה
• טבע האגו
• שלוש רמות של מוטיבציה
• תהליך ההיווצרות של התניות
• תהליך מיסוס האגו
• אזורי האושר
• תרבות של הורות, בריאות ואגו, תפקיד האגו במערכת החומרית
• השינוי שבא מבפנים
• היסטוריה של הנשמה
• צבעי האגו

דורית לובן: הבהגווד-גיטה היא ספרות יחסית קטנה, רק 700 פסוקים, לקוחה מספר ענק שנקרא המהַמָאבְּהַרַתַה, שידוע כההיסטוריה הגדולה של העולם בסנסקריט. ספרות מאד מאד עתיקה, בת אלפי שנים. למעשה הבהגווד-גיטה זה ספר עבודה למי שרוצה לפשוט את האגו, לפשוט את הכיסויים החומריים ולהגיע למישור העצמי הרוחני, לטבע הנשמה, להגיע אל עצמו.

המימד השלישי – הנשמה

אחת מהנחות היסוד של הגיטה היא שבתודעה רגילה, חומרית אנחנו חושבים שאנחנו הגוף הזה. בתודעה חומרית אנחנו מתייחסים לשתי רמות קיום: הגוף הפיזי והגוף הסמוי. הגוף הסמוי מורכב משלושה היבטים אשר בדרך כלל אנו משייכים אותם אל העצמי בתרבות רגילה. הנפש במיוחד, האינטליגנציה ותפיסת הזהות שלנו הם בדר"כ נחשבים לרוחני, והגוף זה הגשמי, הלא רוחני. אך למעשה הידע של היוגה או תרבות היוגה מדבר על שלוש רמות של עצמי, או שלוש רמות קיום בתוך ההוויה הזו: יש את הגוף, יש את הגוף הסמוי – נפש, אינטליגנציה וזהות וישנו "אני".

ה"אני" זו הנחת יסוד נוספת של הגיטה. ישנו "אני" השונה באופן מהותי, בסיסי, בכל דרך, מטבע העצמי העכשווי החומרי. או במילים אחרות אני שונה בכל דרך מהחומר שעוטף אותי. החומר שעוטף אותי הינו מטבע מתכלה משתנה, הגוף בשינוי מתמיד ולבסוף מגיע לכליון. גם הנפש נמצאת בשינוי מתמיד, התשוקות, הרצונות, האמונות בשינוי מתמיד גם האינטליגנציה, וכמובן שתפיסת הזהות בשינוי מתמיד. כל המרכיבים הללו הם בשינוי מתמיד, ולפי ההבנה הזו הם מהווים את טבע האַסַת, הטבע החולף והחיצוני: הטבע החומרי.

"אני" לעומת זאת, הנשמה, המימד השלישי, אני מטבע שונה. אני לא מטבע מתכלה, אפילו לא מטבע משתנה, אני מטבע נצחי, סַת, קיום נצחי, מודעות, צ'ית, ואושר אַנַנְדַה. אלו הנחות היסוד של הבהגווד-גיטה. ישנו הבדל מהותי בין "אני", המודעת, המחפשת אושר, הכמהה לאושר, בעלת תחושת קיום, לבין החומר שעוטף אותי. החומר שעוטף אותי הוא מאד דומה לחומר המת. מאד קל להבין שלחומר מת אין תחושת קיום, זהות או מודעות, ולאור זאת אין לו גם כמיהה לאושר. על פי הנחות היסוד של הבהגווד-גיטה החומר הזה שעוטף אותי הוא מאותו טבע מתכלה, משולל תודעה ומשולל כמיהה לאושר.

ההבדל בין תרבות חומרית לתרבות רוחנית

למה אני בכל זאת כמהה לאושר? או המערכת השלמה הזו שאני קוראת לה היום "אני" כן כמהה לאושר?

כי אני, הנשמה, זה הטבע שלי אושר, אהבה, אַנַנְדַה. הטבע שלי הוא מודעות. לכן גוף חי הוא מודע, וברגע שהחיים עוזבים את הגוף הוא הופך להיות גוף חסר תודעה, מת. גוף מת מתנהג כמו כל חומר אחר. חוק שימור אנרגיה וכדומה. "אני" לא מטבע של חומר, והנחת היסוד הזו היא בסיס לתרבות שלמה של ערכים, של חיפוש אחר אושר מטבע שונה.

בתרבות חומרית אנו מבינים את עצמנו בשני מימדי החומר (הגוף החומרי והגוף הסמוי) ולאור זה אנו מחפשים אושר בשני המימדים האלו. אושר לחושים, אושר לנפש, לאינטליגנציה ולזהות. אושר לזהות הוא תחושת ערך, אגו, הערכה. המילה אגו בתרבות היוגה מתוארת כזהות, תפיסת העצמי זו הגדרה מאד מדוייקת. במישור הזה אושר זה הערכה, איך חושבים עליי, כל העולם נע על זה, ערך זו נקודה מאד מרכזית.

אנו מכירים את ארבעת סוגי האושר האלה ובתוכם כל סוגי האושר החומריים מסתדרים, אבל עצם הכמיהה שלנו לאושר היא לא מטבע חומרי, היא מטבע רוחני. עצם הכמיהה לאושר, עצם הכמיהה למודעות, עצם תחושת הקיום והרצון לשמר את עצמי הם לא מטבע חומרי אלא מטבע של חיים וזה המאפיין שלי.

על פי הבהגווד-גיטה, אם רק אדע יותר לעומק מי אני, רק אז אוכל להיות באמת מאושרת. טענת היסוד של התורות המזרחיות, בודהזים, יוגה, היא שאין אושר בעולם הזה. העולם הזה הוא לא עולם של אושר. לא שאין בו דברים משמחים, אבל החוויה היא כפי שנאמר באחד הפסוקים של הגיטה, מהכוכב הגבוה ביותר…[8.16] מהמציאות הגבוהה ביותר ועד המציאות הנמוכה ביותר הכל זה רק סבל. ולמה הכל זה רק סבל? כי הכל זה רק לידה ומוות חוזרים ונשנים ובין הלידה והמוות אנו מנסים להשיג אושר בתוך מימד שלא מזין את העצמי הנצחי. כאשר אנו מזינים רק את שני ההיבטים האחרים של האני, הגוף והגוף הסמוי, אנחנו לא מזינים את העצמי הרוחני, אנחנו לא מזינים אותי. וכשאני לא מוזנת, ללא הבדל מה אני אעשה בעולם הזה, אני לא ארגיש, או לא אחווה את אותו הסיפוק שאני, הנשמה, כמהה לו. זאת הטענה. ואז תרבות היוגה הינה תרבות שלמה של עבודה ותרגול איך לעורר את העצמי, איך להזין את העצמי ולמעשה לחוות את אותה חווית אושר או סיפוק שאנו כמהים לה, ולא מצליחים להשיג אותה במציאות הרגילה.

מהבחינה הזו הבהגווד-גיטה הוא ספר עבודה לאנשים שהתעוררו להבנה שהעולם הזה לא באמת מספק את מה שאנחנו כמהים לו, או לא מספק באופן מלא. אחד הדברים המיוחדים לבהגווד-גיטה שזה לא ספר של פרישות.

אפשר לחשוב שלאור הנחות היסוד שהזכרתי שהשלב הבא זה לפרוש ליער, למנזר, למדבר לכל מיני מקומות ולתרגל חיים פנימיים שמטרתם לספק את העצמי.

מהי קארמה-יוגה

אך הבהגווד-גיטה נותנת דרך תרגול מאד מיוחדת הנקראת קארמה-יוגה (שתי מילים שבמהותן סותרות אחת את השניים):
קארמה היא פעילות בעולם הזה שכובלות אותנו לתשוקות שמובילות למעשים שמובילים לתשוקות. קארמה זה שרשרת אין סופית של מעשים ותגובות למעשים.
יוגה זה תהליך של השתחררות מקארמה. התשחררות מהמכבלים לאמונות חומריות, למעשים חומריים, בעצם התנתקות מעולם הקארמה.

הבהגווד-גיטה נותנת את השילוב הזה, קארמה-יוגה. בעצם זה צירוף מאד מיוחד ולא פשוט להבנה שבא ללמד אותנו איך לפעול בעולם ללא אגו. איך לפעול בעולם מתוך העצמי הרוחני, ולא מתוך הזהות חיצונית המשתנה, הזהות כוזבת, האגו חומרי. זאת האומנות הגדולה.

לכן ספר זה מדובר לפני תחילתו של קרב. ארג'ונה הקשת העילאי, כפי שהוא מתואר בבהגווד-גיטה עומד להילחם בקרובים ובידידים ורוצה לפרוש מן המלחמה. החובה שלו, היא להילחם. כל הספר מלמד אותו איך לפעול, איך להילחם בלי אגו. איך להיות עושה בעולם הזה שעושה את חובותיו, כל אחד מאיתנו יש לו את העשייה ואת החובות בשדה הקרב, שדה הפעולה שלו ובתוך זה הבהגווד-גיטה מלמדת איך לפעול בעולם מבלי להיות העושה. זאת אומנות גדולה שדורשת את כל השלבים השונים שתרבות היוגה חושפת, שלב אחרי שלב, איך בהדרגה להתנקות יותר ויותר מהאגו ומהעשייה האגואית, מעשייה קרמתית.

טבע האגו

עשייה אגואית משמע עשייה שנובעת מתוך אגו, אגב המילה אגו מאד מעניינת בסנסקריט. פירוש המילה אגו הוא אַהַנְקַרַה – זו המילה לאותה אנרגיית זהות שמדביקה היום אותי, את הנשמה הנצחית, למערכת הפסיכופיזית הזו, לגוף ולנפש ואני היום חושבת – זה אני. ויש איזשהו דבק. זהות זה סוג של דבק. היום אני מזדהה וחושבת זה אני ומי שדומה לי הוא שלי ואז אני מאד מאד מזדהה עם בני עמי, בני משפחתי, בני מיני,זהות היא דבק.

כשחזרתי לפני שנתיים מהודו, היינו בשדה התעופה והתקבצו ישראלים, זה היה אחרי שהיה פיגוע במומבי, הרבה אנשים נהרגו, 180 איש והיו גם ישראלים. אנחנו היינו במקום דיי נידח ולא ידענו על הפיגוע הזה, אז שאלנו את האנשים מה קרה ואמרו שהיה פיגוע. שאלתי כמה אנשים נהרגו ואז מישהי אמרה "רק שלושה נהרגו", וכולם אמרו לה: "מה פיתאום, מה פיתאום! 180", והיא אמרה: "לא, רק שלושה, רק שלושה יהודים", אז שאלו אותה: "ומה עם ההודים?", לא משנה מה התודעה שלה, אבל הנקודה שלכולנו יש את זה.

צונמי ביפן עשרות אלפי הרוגים, ישראלי אחד נעדר, כולם נחרדים. נכון? הזדהות זה משהו שאנחנו לא יכולים לראות איפה הוא קיים אבל הוא באנרגיית דבק, שמדביקה, "אני שייכת לזה, אני זה, זה התרחבות שלי" כולנו מרגישים ככה, כולנו חושבים ככה. אגו והאגו זה דבק.

המילה אגו בסנסקריט היא מאד מעניינת, בשפתנו אגו זה אני, פשוט אני, אבל המילה בסנסקריט לאגו היא אַהַנְקַרַה, זו מילה שמורכבת משתי מילים, "אני" – אַהַ, קַרַה זה מאותו שורש של קארמה, אני העושה, עושה האני. למעשה במילה הזו אנחנו מבינים את מהות הזהות, איך אנחנו מזהים את עצמנו.

כל עשייה שאנו עושים היא ישר מזהה אותנו:
"אני עושה את זה"
"אני זה זו שעושה את זה"
"אני כזאת, אני נפלאה"
"אני גרועה כי אני עושה את זה"
"הצלחתי, הצלחה היא אני"
"נכשלתי, אני העושה"

עשייה גם מגדירה אותי – "אני העושה", ואני מגדירה את העשייה – בגלל הזדהות אני יוצאת ועושה דברים, וזה מעגל אינסופי של קארמה. בעצם קארמה היא עשייה שגוררת עוד עשייה והאגו וקארמה כרוכים אחד בשני. קארמה מבוססת על אגו לא על עשייה בפני עצמה. אלא על עשייה במוּד של אגו, "אני העושה, עושה האני" וקארמה-יוגה פירושה לפעול בעולם מתוך תהליך של מיסוס האַהַנְקַרַה, מיסוס הזהות החומרית והתחברות לזהות המקורית. בעצם כל הגיטה מדברת על התהליך הזה, מהשלבים הראשונים ביותר שלו ועד לשלבים המתקדמים ביותר שלו. הפסוק הראשון שמדבר על התהליך הזה הוא 2.38. הפסוק מדבר על לחימה, כל אחד מאיתנו צריך לתרגם את המילה הילחם לעשה, כל אחד והעשייה שלו:

"הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בניצחון או תבוסה – שהרי אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מחטא" (בהגווד גיטה 2.38)

שלוש רמות של מוטיבציה

המילה חטא, משמע קארמה. "אז יהיו מעשיך פטורים תמיד מקארמה, משיעבוד". עשה לשם העשייה עצמה, זה יכול להשמע ריק. איך אפשר לעשות בשם העשייה לשמה? כל מה שאנו עושים יש לו מוטיבציה, סיבה. אין משהו שאנחנו עושים בעולם הזה ללא מוטיבציה והבהגווד-גיטה מסבירה על שלוש רמות בסיסיות של מוטיבציה:

רמה ראשונה זו רמת האגו. ברמת האגו יש אנשים שונים וטבעי האגו הם שונים, זה גם דיון מאד עמוק של הבהגווד-גיטה, אולי נספיק היום לדון בו קצת. איזה סוגי אגו יש ואז נלמד יותר להכיר את הכבלים והמסכים שלנו כי האגו הוא בצבעים שונים. אבל ללא מהם צבעי האגו, צבעי האגו יכולים יותר אטומים, יותר צלולים, מאפשרים לטבע הרוחני להתבטא או פחות להתבטא. בכל מקרה כל צבעי האגו מהווים סוג של מוטיבציה אגוצנטרית של אני במרכז, זו בעצם המוטיבציה הבסיסית ביותר של העולם הזה.

גם האנשים הטובים וגם האנשים הרעים פועלים למען ערך, למען זהות, למען אגו, בין אם זה אגו מעודן, אגו מקושט או אגו גס. נוכל להרחיב על זה אחר כך. המוטיבציה של כל אחד בעולם החומרי היא באיזשהו מישור אגוצנטרית. אפילו איך שאנחנו תופסים את העולם. אנחנו רואים את העולם מתוכנו, אנחנו כמעט מוגבלים לגמרי לראות אחרת, אנחנו כל כך תופסים את המציאות מתוך עצמנו. אנחנו אגוצנטרים. שוב, יש דרגות שונות של אגו ולכן אנחנו אגוצנטרים ברמות שונות ולכן המוטיבציה האגואית היא השלב הראשון של מוטיבציה. כשאדם פועל במישור האגו המוטיבציה שלו היא להצליח, לנצח, לזכות כדי להשיג את דברים שונים בהתאם לסוג האגו. יש אנשים שיש להם אגו יותר תחרותי אז הם רוצים להיות מספר 1. יש אנשים שיש להם אגו יותר פנימי, יותר טובים אז הם ירצו לעשות דברים שיותר מספקים את העצמי, שזה יותר קרוב לטבע הרוחני. יש אנשים מאד נבערים ואטומים שהם לא יראו מטר מלפניהם, אף אחד, חוץ מאת עצמם ואת הצרכים המידיים. אז אנשים שונים הם באגו שונה אבל המוטיבציה היא אגואית, זה השלב הראשון.

הספרות הוֵודית מכניסה אפילו תפיסה דתית שאנחנו בדר"כ משייכים אותה לרוחניות. אפילו תפיסות דתיות שבהם יש אני, ויש אלוהים שצריך לספק את צרכיי דרך מערכת חוקים ומצוות היא עדיין ברמת המוטיבציה האגואית כי אני במרכז ואלוהים בשבילי. אז אפילו זה, על פי התפיסה הזו, זה ברמת האגו, מוטיבציה אגואית.

השלב הבא של מוטיבציה, זה השלב שפה מדובר עליו [2.38] בו קרישנה מזמין בשלב הזה את ארג'ונה לפעולה. זה שלב שבו מתעוררת הבנה ראשונית ש"אני לא הגוף הזה". יש אני ויש את הגוף. אני, הנשמה, יש לי צורך עמוק ואמיתי להתחבר אל המציאות הרוחנית להתעורר לטבע האהבה הרוחני.

בשלב זה האגו הופך להיות המכשול הגדול. רבים מאיתנו שחשבו על החיים הרוחניים שמו לב שיש מכשול גדול מאד במישור האגו. בשלב זה אנו רוצים ללמוד לפעול ללא אגו. המוטיבציה לפעולה הופכת להיות השתחררות מאגו. זה שלב, שעכשיו נרחיב עליו, שבו קרישנה מדבר אל ארג'ונה בפסוק זה ובפסוקים הבאים.

ויש כמובן את השלב השלישי של מוטיבציה שזה כבר אלו שהגיעו להגשמה רוחנית והתעוררו לטבע האהבה, לטבע הנתינה של העצמי. אז המוטיבציה שלהם היא פשוט נתינה, אין כבר מאבק, אין צורך להשיג שום דבר בעולם הזה או בעשייה שלהם. הם פשוט פועלים מתוך טבע האהבה הנצחי. זה שוב סוג של מוטיבציה, אהבה.

תהליך ההיווצרות של התניות

אז יש שלוש רמות: אגו, שחרור מאגו ושלמות, אהבה. הפסוק הזה מדבר על השלב האמצעי, איך לפעול בעולם מתוך ניסיון להשתחרר מאגו. קרישנה אומר לארג'ונה: "תפעל מבלי להתחשב בתוצאות". הילחם מבלי להתחשב בשמחה, צער, זכייה, אובדן, נצחון, תבוסה, הדברים האלה הם התוצאות. אנחנו באופן טבעי פועלים בכדי להשיג משהו בעולם הזה. אבל מה התוצאות בדר"כ עושות? התוצאות בונות את האגו וחוזרות אל הטבע האגוצנטרי שלנו. הצלחה בונה את האגו, כישלון בונה בצורה שלילית את האגו. תבוסה, אובדן. כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה הוא בשביל התוצאות והתוצאות בונות אותי. קרישנה מציע כאן לארג'ונה להילחם מבלי להתחשב בתוצאות.

איך אפשר להילחם, או לעשות משהו בעולם הזה מבלי להתחשב בתוצאות? איך נפעל? אם נאמר, "לא מעניין אותי הצלחה או כישלון לכן אני מתאמץ מינימום" זה לא נשמע הגיוני. לא לעשות כלום ואז אין בכלל תוצאות, זה גם לא מה שקרישנה אומר לארג'ונה, כי הוא אומר לו "הילחם" תעשה. זה היה הרעיון הראשון של ארג'ונה, "אני אלך ליער, נפלא, מה טוב מזה? אני לא רוצה להילחם, אני נשמה רוחנית, אני אלך ליער, אתרגל חיים רוחניים ואני לא אצטרך להתעסק עם מלחמה יותר. קרישנה אומר לו, "לא, אתה צריך להילחם מבלי להתחשב בתוצאות" איך עושים את זה? מה כן עושים בעשייה כזו?

תלמיד א: את החובה.

דורית לובן: אוקי, אבל איך עושים את החובה? אני מסכימה איתך, אבל איך? הרעיון הוא שעושים את החובה מתוך חתירה להצלחה. באופן טבעי כולנו עושים משהו כדי להצליח, אנחנו לא עושים משהו כדי לא להצליח אבל מה ההבדל בין להתחשב בתוצאות לבין לא להתחשב בתוצאות?

תלמידה א: לא לקחת את ההצלחה לעצמי.

דורית לובן: אוקי, אבל איך זה אפשרי?

תלמידה ב: לעשות את זה כמנחה.

דורית לובן: זה השלב הבא, למעשה עכשיו זה שלב קודם. השלב הראשון הוא שקודם כל אנחנו צריכים להבין את האגו. האגו הוא המניע הגדול לפעולה בהוויה שלנו, בשלב האמצעי. מי שפונה לחיים רוחניים הוא בשלב שהוא מבין יש אני ויש אגו, והוא רוצה להשתחרר מאגו. בשלב הזה אנחנו צריכים להתחיל להתבונן באגו. זה השלב הראשון שהגיטה מציגה, התבוננות באגו. העשייה, אני אעשה אותה ככל יכולתי. מה יקרה? ברור שתהיה הצלחה או כישלון או משהו באמצע. איזשהי תוצאה תהיה. מה יקרה לי מול התוצאה? משהו אגואי יקרה לי עם התוצאה. בשלב רגיל התוצאה הופכת להטבעה ממשית על ההוויה שלי. "הצלחתי" זה יוצר בי חוויה חיובית, "נכשלתי" זה יוצר בי חוויה שלילית. קבלה עצמית שלילית. התוצאה יוצרת הטבעה ממשית על ההוויה שלי ואז זה מתנה אותי לעוד עשייה. כי מה עושה הטבעה? אם הצלחתי וזה יוצר הטבעה חיובית אני ארצה לחזור על זה ונוצרת התנייה. כל עוד אני פועלת ברמה האגואית נוצרת התנייה ובפעם הבאה שאני אפעל אני ארצה לעשות את אותו דבר שהצליח לי. יהיה לי אמון בהצלחות ובמה שנכשלתי בו אני אפתח חוסר אמון וזה יצור בסיס להתנייות, יצור את הבסיס לקארמה להתנייות עתידיות. לכן אם אני פועלת מתוך אגו, הצלחה וכישלון יוצרים הטבעה ממשית על ההוויה. הם יוצרים שינוי בהוויה לכן אני בשינוי מתמיד, בשינוי קרמתי.

כשאני פועלת מתוך רצון להשתחרר מאגו, מה קורה לי עם הצלחה? אם אני רוצה להשתחרר מאגו זו הזדמנות להתבונן באגו, באגו בפעולה, איך מתחיל להתנפח ואנחנו מתחילים להרגיש תחושות נעימות. אנחנו מתחילים להתבונן באגו. והזמן הטוב ביותר להתבונן באגו בדר"כ זה דווקא במקומות הקשים, שם אנחנו יכולים יותר להתנחם בהתבוננות הזאת. כשנכשלים, כשכועסים, כשלא מכבדים אותנו כפי שהיו צריכים לכבד. כל התחושות האלה הם הזדמנות מאד עמוקה להתבונן באגו ולהפוך גם את זה לערך חיובי. כי אחרת כל הדברים השליליים האלה או החיוביים יוצרים הטבעה שמשנה הוויה.

אם אני מתחילה להתבונן, פועלת בעולם מתוך התבוננות, מתוך לימוד, החיים הופכים להיות שיעור ושיעור כזה מתחיל לנקות אותי מקארמה. כי הטוב והרע לא מוטבעים עלי כהתנייה אלא כהזדמנות לשיעור. ההטבעה היחידה שתוטבע עלי זה הזדמנות לשיעור, הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להתנקות מאגו.

תהליך מיסוס האגו

לכן השלב הראשון של הבהגווד-גיטה – עשה בשם העשייה עצמה – פירושו של דבר שההתמודדות הראשונה היא להתחיל להתבונן באגו. זה תהליך גדול, זה תהליך שלוקח את הזמן שלו. אבל ההתבוננות באגו היא מאד מלמדת. שני דברים קורים כשאנחנו מתחילים להתבונן באגו, מה קורה?

תלמיד א: מתחיל להראות קצת אידיוטי.

דורית לובן: אוקי, זו נקודה אחת, אבל מה שעוד קורה? מתחילה להיות הפרדה: "אני לא האגו, אני יכולה ללמוד מההתנסות הזו, אני יכולה להפיק ממנה לקחים. אני לא זה, אני לא האגו משמע אני גם לא הכאב. אני יכולה להתחיל להתבונן בכאב. מול קושי, אני יכולה להתבונן באגו, אני לא הקושי. ואז חווית העצמי שלנו מתחילה להיפרד מאגו. אגו אמרנו שזה דבק, שמדביק אותי למערכת וההתבוננות היא סוג של ממוסס דבק או ממוסס אגו. בהדרגה ההתבוננות הזו מתחילה ליצור מרחק, הפרדה ביני לבין האגו וזה תהליך מאד חשוב כי הוא יביא אותנו לשלבים הבאים של הבהגווד-גיטה כי מתוך ההפרדה הראשונית הזו מהאגו נוכל להבין ש"לי", לעצמי הרוחני, יש צרכים שהם שונים מהצרכים של האגו. בדר"כ בתפיסה אגואית אנחנו מזוהים לחלוטין עם הצרכים של האגו, מה שטוב לאגו נראה שזה טוב לנו. אבל פה, המילה פה מאד מעניינת, נאמר: "חופשי תמיד מחטא, המילה חטא זה קארמה, קארמה זה אגו. זאת אומרת מה שטוב לאגו מסבך אותנו באגו ואגו, למרבה הפלא זה לא אזור האושר שלנו שזאת עוד הנחת יסוד מאד עמוקה של הבהגווד-גיטה או של הספרות הזו.

אזורי האושר

למה אגו הוא לא אזור האושר שלנו? היום אנחנו מחפשים אושר באזור האגו.

כי העצמי לא מסופק. כי האגו הוא כמו מסך לעצמי. אז אגו זה לא אזור האושר, "אני" הנשמה, היא מטבע של אושר, אגו הוא חומר. ברמת האושר, לא משנה כמה נזין את האגו או נזין אפילו את המערכת החומרית, אני, הנשמה לא מסופקת. אז אגו הוא לא אזור האושר שלנו. עכשיו דבר יותר מדהים שהבהגווד-גיטה תגיד, או הספרות הזו, שלא רק שאגו הוא לא אזור האושר שלנו, פעילות אגואית אפילו סותרת את האושר שלנו.
זו אמירה עוד יותר כבדה, לא רק שאגו הוא לא אזור האושר שלנו, אגו הוא אזור הסבל שלנו.

למה אגו הוא אזור הסבל שלנו? כי מהו טבע העצמי? כשאנחנו אומרים שטבע העצמי הוא קיום נצחי או חווית אני נצחית, מודעות ואושר, על איזה אושר מדובר? מהו אושר? מהי חווית האושר מהו אושר? על איזה אושר הבהגווד-גיטה מדברת? או איך היינו מגדירים אושר בצורה הכי אינטואיטיבית?

תלמידה ג: גילינו את הטבע של הנשמה.

דורית לובן: גילינו, מה אנחנו עושים עם הטבע הזה? מה ישנו בטבעה המקורי?

תלמידה ד: אהבה.

תלמידה ב: אוהבת.

דורית לובן: אוהבת, הנשמה אוהבת, יחסים. יחסים זה טבע האושר ואני חושבת שכל אחד מאיתנו, אם הוא יתבונן על עצמו הוא יראה שבלי יחסים, ללא הבדל כמה נקיף את עצמנו בגירויים לגוף, גירויים לאינטליגנציה, גירויים לנפש, גירויים לאגו, כל זה לא יספק את העצמי כי אני, הנשמה מסופקת ביחסים ואהבה.

מה הבעיה של יחסים ואהבה בעולם הזה? אם דיברנו על האגו.

תלמידה ה: האגו.

דורית לובן: האגו הוא הבעיה של יחסים ואהבה בעולם הזה. אנחנו אוהבים עד גבולות האגו שלנו.

תלמידה ו: הבעיה של זמניות גם מפריעה, לא?

דורית לובן: תחושה של זמניות, אוקי. גם מפריעה מאד כי הם נגמרים הכל נגמר בעולם הזה. הכל חולף, זמני ויש פרידה. זה אספקט אחד והאספקט העמוק ביותר הוא שבעצם האושר שלי הוא אושר של יחסים ואהבה והטבע של אגוצנטריות הוא "אני במרכז". מה הטבע של אהבה?

תלמיד ב: נתינה.

תלמיד א: אחד לוקח אחד נותן.

תלמידה ה: השני במרכז.

תלמידה ג: שירות.

דורית לובן: שירות, אני חושבת שהמילה שירות היא תהיה המילה העמוקה ביותר שדומה לבהקטי. זה התרגום של המילה בהקטי, שזה הטבע האוהב של העצמי. התרגום שפְּרַבְּהוּפָּאד נתן בבהגווד-גיטה הוא לא אהבה אפילו אלא שירות מסור. אהבה פירושה שירות לאהוב, שירות לאחר והטבע של הנשמה הוא אהבה, לאלוהים, לעליון ומשמה לכל כי הכל נובע ממנו.

אהבה היא הטבע שלנו, נתינה היא הטבע שלנו והאגו הינו מטבע לקחני. הוא בדיוק הפוך. כשאנחנו בסיטואציה מסויימת היינו רוצים שיסתכלו עלינו ויחשבו שאנחנו נפלאים. אנחנו בעצם בצורה מאד סמויה ועדינה לוקחים. כמידת צבעי האגו, ביחסים אנחנו יותר פתוחים או יותר צלולים ואז הטבע הנותן יותר משתקף. או שאנחנו יותר אטומים והטבע הנותן פחות משתקף אבל אנחנו תמיד אוהבים ונותנים עד גבולות האגו. לכן האגו הוא לא רק אזור האי אושר, הוא גם אזור הסבל, הוא אפילו היסוד שמונע אושר. יש פה בעצם שני כיווני אושר סותרים, הניסיון להשיג אושר אגואי, מול הטבע של העצמי. כל עוד אני חושבת שאני היא זו ומחפשת את האושר דרך תפיסת זהות כוזבת, דרך אגו חומרי, אני אחפש אושר שבסופו של דבר נוגד את הטבע של העצמי. שזו אמירה אפילו יותר עמוקה או יותר קיצונית.

לא רק שזה לא מספק את העצמי, הניסיון להיות במרכז ולהביא את העולם אלי, סותר את הטבע העמוק של העצמי, ולכן הוא לא מאפשר אושר אמיתי בשום רמה. זאת הטענה הבסיסית. לכן התהליך של השתחררות מאגו כל כך משמעותי ומהותי למי שרוצה אושר. אושר אפשרי ביחסים, יחסים ואהבה אפשריים כשאנחנו נקיים מאגו או יחסים הם עד כדי האגו שלנו וזה לא מספק את העצמי. זו הנוסחה הראשונית ללמה כדי ללכת לתהליך רוחני כזה או אחר שמשחרר מאגו. כי אגו הוא מפריע בתהליך הרוחני. כמובן לאגו יש את התפקידים שלו. שלא נחשוב שלאגו אין שימוש לאנרגיה החומרית. מאד מעניין שבאַיוֹרוֵדה מי שאחראי על המערכת החיסונית של הגוף זה דווקא האגו. מעניין להבין מה זה אומר. זה מאד מסתדר עם הפסיכולוגיה המערבית.

תרבות של הורות, בריאות ואגו, תפקיד האגו במערכת החומרית

הרעיון הוא שכשילד נולד ניבנת הפסיכולוגיה העכשווית של הגלגול הזה, מה שיבנה את הילד באופן בריא הוא אם יקבל הרבה אהבה. ילד שקיבל הרבה אהבה ובטחון ומקבל את הצרכים הפיזיים והנפשיים שלו, נוצר לו אגו בריא. אגו בריא משמע אגו שלם. יש לו קבלה עצמית בסיסית, מה שנקרא "ילד בטוח" בשפות היותר [מקצועיות]. האגו זה כמו אנרגיה שעוברת בכל המערכת. היא דבק, היא מדביקה אותי, הנשמה למערכת, היא מדביקה את כל המערכת אלי. והמסר שעובר בכל תא ותא בגוף "כולנו יחידה אחת", "כולנו עם אחד שצריך להגן על המולדת בפני הפרזיטים, בפני התוקפנים" זה מסר שעובר והוא מאד ברור, ואז הגוף חזק, עמיד ומחוסן או חסין מפני חולי. כשהאגו פרוץ, משמע שיש לנו הרבה חוסר קבלה עצמית, יש פרצות באגו. אין "צבא" מאוחד יש פרצות. אין חומת מגן אחידה, יכולים להיכנס פרזיטים או חולי. לא מועבר מסר, אין הזדהות מלאה, המסר הוא לא בריא, ואנחנו כאנשים עסוקים כל הזמן ביבוא, הפרצות הללו יוצרות וואקום ואנו כל הזמן עסוקים בייבוא. ומה אנחנו מנסים לייבא כל הזמן כשהאגו פרוץ?

ערך, אהבה, תשומת לב אנחנו כל הזמן צריכים אלינו, זה מצב ראשוני מאד לא טוב. לא לבריאות פיזית, נפשית ולא לחיים רוחניים. זה מקשה קצת על החיים הרוחניים. לכן בתרבות היוגה יש תרבות שלמה של הורות. איך להכשיר הורים להביא ילדים בטוחים כדי שהם יוכלו להיות יוגים. יוגים הרבה יותר נוח להם כשהם בריאים בנפשם. כמובן שבתרבות שלנו כולנו צריכים להתחיל מאיפה שאנחנו. העולם היום לא מייצר בקלות סוג כזה של אנשים. אחד הדברים המעניינים בתחילת הבהגווד-גיטה כשארג'ונה מתלונן שהולכת להיות מלחמה שתהרוג כל כך הרבה אנשים, אחת התלונות המרכזיות שלו, הוא אומר, בגלל מלחמה יוכלו לשמור על סדר חברתי. כשזה לא ישמר אי אפשר יהיה להביא ילדים לעולם תוך מודעות מלאה. לא תהיה התרבות, המסורת המתאימה לעשות את הדברים האלה מתוך תרגול רוחני מלא ואז הילדים שיוולדו הם יהיו לא מסופקים. ילדים לא מסופקים יוצרים חברה הורסנית. אנשים לא מסופקים יוצרים חברה הורסנית. הם זקוקים לעוד ועוד חומרי ורגשי, ואין להם שום מוסר בסיסי כי אין את הסיפוק הפנימי. בתרבות היוגה יש דיון מאד עמוק על בריאות פיזית ונפשית דרך אגו בריא. הרעיון הוא שאגו בריא קל מאד להשיל. כשהאגו בריא קל להשיל אותו. הוא יותר דומה לסיפוק הפנימי שאנו חשים במישור הנשמה. אדם עם אגו בריא הוא יותר מסופק מאדם עם אגו פחות בריא. בכל אופן, זה לא כל כך רלוונטי. אני מוצאת שבתרבות שלנו רובנו מתחילים ממקום לא מאורגן כל כך טוב פנימית ואנחנו צריכים ללמוד לעשות את התרגול הרוחני מאיפה שאנחנו, אבל הדבר האופטימי בנושא הזה הוא שאני, הנשמה הרוחנית, אני הרבה יותר עוצמתית מהחומר שעוטף אותי. לכן אם אני מתעוררת לחיים רוחנים, ללא הבדל איזה אגו יש לי, אני אוכל לנצח את המערכת, אני אוכל למוסס את האגו ולחזור אל העצמי. אז רצון הרוחני הוא יותר חזק אפילו מהמגבלות החומריות. זה אחד הדברים המעודדים בתהליך.

השינוי שבא מבפנים

בכל אופן, אגו הוא כרגע במציאות שלנו, של מי שמחפש להתפתח מבחינה רוחנית, אגו הוא המפריע הגדול, אבל הבהגווד-גיטה אומרת שאם נלמד לפעול בהתאם לאישיות הקיימת, בהתאם למהות החומרית הקיימת, בשפת הוֵדוֹת, בהתאם לדהרמה, לטבע הבסיסי שלנו, אם נלמד לפעול ובו זמנית את אותה הפעולה שלפני זה עשינו כדי להגדיר את עצמינו, נלמד לעשות לא בכדי לבנות אגו, אלא כהזדמנות לתרגול רוחני, נהפוך קארמה ליוגה. זאת האומנות הגדולה. לקחת את הקארמה, קארמה שמבוססת על הדהרמה. על הטבע שלי. כל אחד מאיתנו פועל בעולם הזה ואם נתבונן טוב, לפחות אנשים שחיים מספיק זמן בעולם, הצעירים אולי עדיין מחפשים את עצמם, אבל כל אחד מאיתנו עושה משהו שהוא טבעי לו. אנחנו מוצאים תחום עבודה שאולי יש שכרו בצידו אבל הוא טבעי גם למהות שלנו. באופן כללי, אם נסתכל כל אחד על עצמו, אנחנו עושים משהו, אנחנו מתפרנסים מזה ויש בזה תוצאות, אבל יש בזה גם נטייה. אז הנטייה היא לא קשורה עדיין לבניית [זהות]. יש נטייה טבעית, אז קרישנה אומר "בו נקח את הנטייה הטבעית, נעשה את מה שאנחנו עושים, את מה שאנחנו רגילים לעשות, את מה שאנחנו טובים בו, את מה שאנחנו עושים איך שלא יהיה והדבר היחידי שאנחנו צריכים ללמוד זה איך להתבונן באגו ואז למוסס את האגו בתוך התהליך הזה. כי כשאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים לעשות אנחנו גם בונים את הזהות והזהות הזו מתעתעת בטבע האמיתי שלנו. נעשה את אותו דבר שטבעי לנו. כמו ארג'ונה הוא לוחם אז שילחם. אם אחד מאיתנו מוסיקאי, גנן, כל אחד מה שהוא אוהב לעשות שיעשה, או מה שטבעי לו לעשות, או מה שהוא עושה. מישהו מאיתנו הורה, הוא לא יפסיק להיות הורה. מישהו מאיתנו בן זוג, הוא לא יפסיק להיות בן זוג. כל המקומות האלה הם מקומות של הטבע שלנו בהתייחסות שלנו אל העולם. אם נקח את זה ובתוך זה נלמד להתבונן באגו, נראה בהדרגה שהעשייה הפשוטה, היומיומית הטבעית לנו הופכת להיות יוגה. זה הדבר המאד מיוחד בבהגווד-גיטה, שבתוך החיים אנחנו הופכים להיות יוגים ויכולים ללמוד ולעשות התקדמות מדהימה מבלי בעצם לשנות אפילו, רותי הייתה אומרת, אפילו שערה אחת… לא צריך לשנות כלום, אנחנו יכולים פשוט לעשות את מה שאנחנו עושים אבל לשנות את התודעה. זה מה שאנחנו רוצים ללמוד לעשות . יש שאלות?

היסטוריה של הנשמה

תלמידה ו: את אומרת שהאגו זה בעצם לא הטבע שלנו, זה לא אמור להיות, אז למה זה ישנו?

דורית לובן: שאלה טובה, אני ארחיב את השאלה ואז התשובה. "למה אני הנשמה הנצחית, מטבע של אושר, אהבה, יחסים, מודעות, קיום, למה אני היום נמצאת בהוויה מתכלה, הגוף הזה. הוויה מתכלה, משתנה, אגואית. אם אני מטבע של נתינה, איך הגעתי לפה? בעצם זאת השאלה, מה אני עושה פה בכלל בתוך החומר הזה.

תלמידה ו: כן.

דורית לובן: פעם, ההיסטוריה של הנשמה. למעשה התשובה המיידית היא, כי רצינו לטעום את הטעם האגוצנטרי.

תלמידה ו: אבל אם הנשמה היא של אהבה ואינסופיות והיה לנו טוב ואהבנו…

דורית לובן: אף אחד לא אמר שהיה לנו טוב ואהבנו. זה לא בדיוק מה שנאמר. נאמר שזה הטבע שלנו. אני לא רוצה להיכנס יותר מידיי למטפיזיקה הגדולה. אולי אני אדבר בשפה יותר פילוסופית ואז יהיה יותר נוח לדבר.

הקיום רוחני מתואר עם שתי מהויות יש את הפּוּרוּשַׁה. פּוּרוּשַׁה זה הזכר, השליט, הנהנה ויש פְּרַקְרִיטי. פְּרַקְרִיטי זה האנרגיה. פּוּרוּשַׁה זה ה"ציר" ופְּרַקְרִיטי נשענת על הציר. פְּרַקְרִיטי היא האנרגיה. האנרגיה היא מטבע של התייחסות לפּוּרוּשַׁה, מגדירה את עצמה דרך הפּוּרוּשַׁה. הפּוּרוּשַׁה הוא המציאות הרוחנית האלוהית. פְּרַקְרִיטי זה ההתרחבויות האנרגטיות, אנחנו.

יש כמה סוגי אנרגיה, גם זה אנרגיה, אנרגיה חומרית אבל היא לא מודעת. אנחנו מטבע של אנרגיה מודעת. האנרגיה הזו נקראת אנרגיה גבולית או תַתַשְׁטַה. היא מודעת אבל היא מזערית, היא קטנה והיא יכולה להתכסות ע"י חומר, זה הטבע של הנשמה, של כולנו. כולנו מטבע של אנרגיה רוחנית מודעת. בגלל המודעות האישית שלנו יש בנו את האפשרות לבחור. לבחור מה? יש לנו מעט מאד בחירה. אם אנחנו מתחילים לדבר על טבע ההתניות החומריות, שעוד לא התחלנו לדבר על זה היום אבל הגיטה דנה מאד לעומק בטבע ההתניות החומריות וכמה חופש בחירה יש לנו כשאנחנו עדיין בזהות חומרית או כמה אי חופש יש לנו. בכל אופן יש לנו חופש מהותי אחד, והוא לבחור להיות בטבע המקורי שלנו, או לנסות לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה. להיות בטבע הפְּרַקְרִיטי או לנסות לטעם את טעם הפּוּרוּשַׁה. משמע, בשפה פשוטה, לנסות להיות אלוהים. כל אחד מאיתנו פה זה מישהו שמנסה להיות אלוהים. רבים מאיתנו בכלל לא מתייחסים לאלוהים אבל שוב הרצון להיות במרכז, ושכולם יהיו כלפיי, שזה משהו שהיינו רוצים בצורה כזו או אחרת. אצל ילדים זה מאד בולט, ילדים לא מתביישים ומסתירים את זה, אנחנו מאד מיומנים בלהסתיר את זה אבל אנחנו מאד רוצים להיות במרכז ושיראו אותנו ויחשבו שאנחנו נפלאים. אז מדובר על הקנאה הראשונית, אותו רצון ראשוני לטעום את טעם הפּוּרוּשַׁה הביא אותנו למציאות החומרית.

תלמידה ו: אבל, כלומר, למה יש לנו את הרצון הזה?

דורית לובן: כי יש לנו חופש בחירה.

תלמידה ו: אבל למה שנבחר במשהו שלא בטבע שלנו?

דורית לובן: כיוון שיש לנו מחשבה שיש שם יותר אושר. זאת אפשרות. יש מישהו אחר כשאת רואה שהוא מאושר את גם… האמת היא שזה קורה לנו כל הזמן. יש לנו טבע מסויים אבל בגלל שלשכן שלנו יש טבע אחר ויש לו משהו שנראה לנו יותר טוב ואז אנחנו עושים את מה שהוא עושה וזה נוגד את הטבע שלנו. זה קנאה. לזה קוראים קנאה. זה מתוך האפשרות שלנו לבחור.

תלמידה ו: בקנאה לא נכנס גם אגו?

דורית לובן: לא. לא הראשונית. זה בדיוק מה שאני מסבירה לך, על חופש הבחירה. חופש הבחירה הראשוני הוא, לפי התפיסה הזאתי, הוא רצון חופשי לטעום את הטעם אני אלוהים או להישאר בטבע המשרת. כולנו מטבע של שירות, אהבה, נתינה. כולנו, והמציאות הרוחנית היא כל כך מדהימה ששירות ואהבה באמת הם העונג הרוחני אבל בגלל שרצינו לטעום את הטעם, "אני במרכז, אני הפּוּרוּשַׁה", באנו למציאות החומרית ופה אנחנו מתנהגים כמו פּוּרוּשַׁה. כל אחד מאיתנו אדון, היינו רוצים שישרתו אותנו. שוב זו אמירה מאד גסה, ברור לנו שבהתאם לצבעי האגו השונים יש אנשים שהרבה יותר קרובים לשירות והרבה יותר קרובים לטבע הרוחני ויש אנשים שיותר רחוקים. אבל זה צבע האגו, שהוא אדוני ואנחנו מטבע של שירות. אנחנו מאד, מאד מאמינים באגו, באדונות כיוון שאת זה באנו לטעום. הקנאה הראשונית הזאתי. עכשיו אנחנו פה וכשאנחנו מתחילים להתעייף מהנסיון האגואי להיות במרכז, אנחנו מתעוררים בהדרגה לחיים רוחניים. נפתחים לחיים רוחניים. כיוון שאני נשמה רוחנית העולם הזה מבחינה מסויימת, וירטואלי. מבחינה רוחנית, הוא לא מהטבע הרוחני הנצחי, אבל כדי שאני אוכל לתפקד בו אני צריכה פה גוף שיתאים למציאות הזאתי. או נאמר את זה אחרת, כיוון שבגוף הרוחני שלי הנצחי או במהות הרוחנית הנצחית, אני לא מסוגלת להיות במרכז, אני צריכה תחפושת. נכון? עכשיו התחפשתי למלכה והנה אני מלכה ויש לי באמת משרתים, או לפחות משרת אחד. יש את הציור הזה של הבוס הגדול שכועס על הבוס הקטן והוא בתורו כועס על זה שתחתיו ובסוף הוא כועס על הכלב. אז כל אחד צריך את המשרת שלו כי הוא רוצה להיות אדון. פה אנו משחקים את המשחק. אם אני מלכה גדולה או מלכ קטנה, או כלב אבל כל אחד מאיתנו משחק את המשחק בהתאם לצבעי האגו. כל אחד מאיתנו טועם סוג כזה או אחר של אדונות. כשאנו מתעייפים מזה אנחנו מתחילים לחפש אושר בחיים רוחנים ואז יש לנו את התובנה הזו שבעצם שירות הוא מקור האושר שלי ולא אדונות. אדונות היא אגו ושירות היא מטבע של העצמי. זאת בעצם ההבנה למה אנחנו פה. אבל בשביל להיות פה אנחנו נעטפים בתחפושת ויש גם את התחפושת החיצונית, העולם. אני בטבע הרוחני, מטבע של אהבה ויחסים, המהות הרוחנית היא מלאה באושר וטעמים רוחניים אז פה אני מחפשת חיקויי לזה. למשל, אני מחפשת חיקוי לתפיסת העצמי הרוחנית, אז יש לי גוף, חושים, זה נותן לי את תחושת העצמי, כמובן זה לא נצחי, זה מתכלה. זה לא יכול להיות נצחי כי זה חיקוי, זה תחפושת אבל זה נותן תחושה "אני נצחית" לכך וכך שנים. אני רוצה להיות מודעת, אז יש לי את האינטילגנציה. האינטילגנציה היא כמו כלי. נאמר נקח את החולצה הזאתי, החולצה הזו היא כלי ליד, היא לא היד אבל בדיוק יש לה חור פה בשביל היד. כי היא מתאימה ליד. אותו דבר האינטילגנציה שלנו, היא לא האינטילגנציה המקורית אבל היא הכלי שדרכו אני יכולה היום להתבטא. בהתאם לרמת האינטילגנציה, בהתאם לרמת הגוף, בהתאם לקארמה קיבלתי אינטילגנציה מסויימת שממצא באופן חלקי את המודעות, את הצ'ית, המודעות הרוחנית הנצחית. אותו דבר הקיום הזה מבטא באופן חלקי, זמני את הקיום הרוחני. וכשאני רוצה לחוות אושר בעולם הזה, מה הכלי דרכו אני חווה את זה? הנפש. אז הגוף הזה הוא ממש חיקוי או בגד לטבע הרוחני ודרכו אני רוצה לממש לכך וכך שנים את החיפוש של אחר אושר ואז החיפוש הזה נכשל בדר"כ ואז יש את ההזדמנות הבאה בגלגול הבא בהתאם לתודעה שלי ברגע המוות, אני אנסה שוב פעם.

יש אני, הנשמה, מטבע של נתינה, ויש האגו שהוא מטבע של אדונות ואנחנו חיים בתוך הסתירה הזו שלא יוצרת נוחות רבה. לכן העולם הזה הוא לא עולם נוח. אני מניחה שרובנו שמנו לב לזה. בגלל הסתירה הפנימית הזו. אנחנו מנסים למצוא אושר איפה שאנחנו לא מצליחים למצוא אותו. כשאנחנו מתעוררים להבנה הזו אנחנו בשלים לחיים רוחניים.

צבעי האגו

הסברתי הרבה על צבעי האגו, אולי זה הזמן להסביר טיפה לעומק למה אני מתכוונת כשאני אומרת צבעי האגו. הידע הזה, שהספרות הזו מציגה, מציגה את החומר.

עד היום מדענים מנסים להבין מה הוא חומר. הפילוסופיה הוֵדית אומרת שהחומר הוא אנרגיה רוחנית, שיש בה משהו שונה מהרוחני. יש פה יסודות או משהו מאד סמוי שנקרא בשפת הוֵדוֹת – גוּנוֹת. גוּנה זה תכונה או איכות. ישנם שלושה כוחות סמויים שאחראים על יצירה או בריאה, שימור והרס. שלושה כוחות סמויים שהם הבסיס לכל חומר. הבסיס לחומר הגשמי. אנחנו רואים שכל חומר גשמי עובר את שינויים האלה כל הזמן. אנרגיה מתכלה, אנרגיה לובשת צורה, תופעות מתכלות, לובשות צורה, משתמרות. החומר בתנועה מתמדת, בשינוי בגלל הכוחות האלה. אבל הכוחות האלה גם משפיעים בצורה פנימית, סמויה. הם גם אחראים על החומר הסמוי. הם אחראים על האינטילגנציה, הם אחראים על האגו, הם אחראים על הנפש וגם בצורה סמויה יש להם היבט. הכוחות האלה מושווים הרבה פעמים לצבעים.
למשל הרס, איזה צבע היינו נותנים להרס?

תלמיד א: כהה.

דורית לובן: שחור, כחול כהה. מה הטבע של הרס? איזה תכונות סמויות אחראיות להרס? בהוויה שלנו, בהוויה של אחרים, בהוויה של העולם?

תלמידה א: שנאה, כעס.

דורית לובן: שנאה, כעס, סימום, אלימות, אטימות, עצלות. יש כל מיני כיוונים, אפילו ליכלוך.

תלמידה א: אמביציה, יצירה.

דורית לובן: נחכה אם זה שנייה כי נאמר פה משהו טיפה שונה. הרס זה בדר"כ הכוח שהורס ולא יוצרת. אז יש כוחות פיזית שהורסים ויש כוחות מאד סמויים שהורסים. עכשיו נדבר על יצירה. יצירה זה כוח בפני עצמו. עשייה בנייה. מהם האיכויות הפנימיות סמויות של יצירה או של להט? תחרותיות מאד מקדמת את זה. השגיות, כוח ,שליטה.

תלמיד א: מהירות.

דורית לובן: מהירות? מהירות נמצא שיש לה שימושים שונים. אפשר להרוס מהר…

תלמידה ב: רהבתנות.

דורית לובן: רהבתנות. זה הכוח שמביא לרצון לעשות או עשייה מתמדת, שאפתנות.

תלמידה א: קנאה?

דורית לובן: קנאה היא אצל כולם, כי קנאה היא ביטוי של האגו. קנאה היא האלמנט הראשוני.

תלמידה א: גם בטובות?

דורית לובן: יש, קטנה, הרבה פחות כי האגו הוא יותר צלול.

תלמידה ו: קנאה היא הבסיס. כן, לכל דבר, לקיום החומרי. מהם האיכויות שיוצרות שימור? סובלנות, שיקול דעת, טוב, ראיית האחר. למשל בהרס נראה אטימות גדולה לאחר.

תלמידה ב: ריקבון? הכוונה שימור ביחס לחוסר התפתחות.

דורית לובן: רקבון זה הפוך. רקבון זה תנועה אבל תנועה של הרס. רקבון זה צעד אחורה. זה לא שימור. כדי לשמר משהו הוא צריך להיות בטוב. את צודקת, אני מסכימה איתך שאם אנחנו לא נזוז, יהיה רקבון, אבל חוסר תזוזה בעולם הזה, אי עשייה, זה יהיה הרס. אי עשייה מאפיינת הרס. זה לא שימור. שימור זה עשייה מדודה, עשייה שקולה. למשל, לשמר נקיון דורש עשייה מתמדת לשימור נקיון. לשמר בריאות זה דורש סוג של יציבות.

תלמידה ד: את מתכוונת לשמר את הדברים הרצויים? לא את הדברים הלא רצויים?

דורית לובן: לשמר את הדברים הלא רצויים לא דורש שום מאמץ. יש אנרגיה שמדרדרת. זה לא דורש שימור. שימור זה עשייה. כל דבר בעולם הזה מעורבב בכל המידות. יצירה יכולה להיות הורסנית מאד. אבל אז יש בה את האלמנטים של בערות, של אטימות לעצמינו, אטימות לאחר. זה לא שחור לבן. אם אמרנו שבערות זה כהה, איזה צבע היינו נותנים ללהיטות?

תלמידים: אדום.

דורית לובן: אדום. יופי. ואם נקח טוב, שיקול דעת, ראיית האחר. בטבע השאפתן, העושה יש למעשה ראיית האחר. אבל איך רואים את האחר? איך האחר נראה למישהו מאד שאפתן? למישהו תאוותן?

תלמיד ג: לפי האינטרסים שלו.

תלמידה ד: מה הוא יכול לעשות בשבילי.

דורית לובן: הוא רואה את האחר, הוא צריך את האחר, בבערות לא רואים את האחר. אדם בבערות הוא מאד אטום. אבל אדם בלהיטות יראה את האחר אבל לצרכים שלו.

תלמידה ד: הוא בונה את עצמו על חשבון האחר.

דורית לובן: אדם בטובות, איך הוא יראה את האחר? אדם שיש לו טוב, שמוצא עונג בעשיית טוב לאחר, בראיית האחר. הוא יראה את האחר כהזדמנות לנתינה. כהזדמנות לאהבה, הוא יהיה הרבה יותר טוב ואז היינו משווים את הטובות לצהוב כי היא מאד דומה..

תלמיד ג: או שיאמרו שהוא פראייר.

דורית לובן: זה לא משנה מה יאמרו. משנה המציאות. אתה יודע, פראייר פראייר, אבל הלוואי וגם אנחנו היינו פראיירים כאלה כי בדר"כ בטובות אדם הוא הרבה יותר שלם. אבל זה עדיין לא שלמות. הצבע מושווה לצהוב כי הוא מאד דומה לצבע המקורי. הצבע המקורי הוא לבן. האור עליו שמים צהוב, זה מאד דומה. הטבע הראשוני של הנשמה משתקף דרך טובות, משתקף פחות דרך האדם הלהוט, השאפתן והאור המקורי משתקף הרבה פחות תחת המעטה הכהה של מידת הבערות, של ההרס, טיפשות. אז יש צבעים שונים לכוחות האלה והצבעים האלה הם צבעים שצובעים את ההוויה שלנו, את ההוויה החומרית. כל אחד מאיתנו נולד בעולם הזה לגוף מסוים על פי הקארמה והגוף הזה צבוע, קצת טובות, קצת צהוב, קצת אדום, קצת, הרבה כחול או הרבה אדום. צבעי היסוד. הכל מיקס. אלה הצבעיים היסודיים, אדום, צהוב, כחול. אבל זה דוגמא. זה לא שהצבעים האלה זה המידות. זה לא שמתלבשים ככה, זה לא שאנחנו צריכים להבין את זה ככה, אלא אנחנו צריכים להבין שבעצם המידות האלה הם צבעים שונים של אגו וכל אחד מאיתנו צבוע ע"י הצבעים השונים האלה וזה מדהים אם נחשוב, נתחיל להבין את העולם סביבנו, נראה שהעולם שלנו מורכב מהצבעים השונים האלה. אנשים, אנחנו, האחרים. למשל, אחד ההרגלים של מידת, אולי נקרא את זה שנייה[14.5]:

"הו ארג'ונה גיבור חיל, הטבע החומרי מורכב משלוש מידות (גוּנוֹת) – טובות, להיטות ובערות. בשעה שישות החיים הנצחית באה במגע עם הטבע, הריהי מותנית על ידי מידות אלה." (בהגווד גיטה 14.5)

בשעה שאנחנו באים לטעום את הטעם האגוצנטרי אנחנו מיד נצבעים בצבעי האגו ואנחנו מותנים לצבעים השונים האלו. הפסוק הבא אומר:

"הו הנקי מחטא, מידת הטובות טהורה מהאחרות, ומאירה ומשחררת מכל תגובות החטא. מי שמצויים במידה זו מותנים לתחושת אושר וידע." (בהגווד גיטה 14.6)

זאת האגוצנטריות שלהם. המידה הזו היא מאד מאירה, היא מאד דומה לאור המקורי אבל עדיין יש שם תפיסה אגואית ש"אני מסופקת ככה", ש"אני יודעת קצת יותר מאחרים", ש"אני שלווה יותר". אנחנו נקשרים לתחושת הנעימות החומרית הזאתי, שהיא אגואית. היא הרבה יותר יפה. הרבה פעמים מתרגלים רוחניים מבלבלים בין טובות לבין טובות טרנסצדנטלית, או בין לטובות למישור הרוחני. כי היא מאד דומה אבל יש בה עדיין אגו שאומר: "ככה אני רוצה ליהנות מהעולם, ככה אני פועלת בעולם, זאת אני שככה פועלת בעולם". התחושה הזאתי מרחיקה אותנו מהמישור הרוחני הנצחי. למרות שזו מידה מאד יפה, מידת הטובות. לעומת זאת מידת הלהיטות (בהגווד גיטה 14.7):

…מידת הלהיטות היא תולדה של תשוקות ומאווים אינסופיים וקושרת את ישות החיים לפעילות קרמתית, נושאת פרי משמע קרמתית… היא תולדה של תשוקות ומאווים אינסופיים לעשייה, להתרחבות אישית, לאגו שצריך כל הזמן הערכה, האדרה, הערצה, השגיות גדולה שמתנה לעשייה אין סופית מתוך אגו. מה שאנחנו קוראים במערב, עשייה מתוך אגו.

הגיע הזמן אז רק נקרא על מידת הבערות:

"הו בן בְּהַרַתַה, דע כי מידת החושך, תולדת הבערות, היא מקור אשלייתן של ישויות החיים שעוטות גוף. תוצאותיה הן טירוף, עצלות ושינה, שכובלים את הנשמה המותנית." (בהגווד גיטה 14.8)

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

2.50  אדם שעוסק בשירות מסור פוטר עצמו, עוד בחיים אלה, מתוצאות המעשים כולם – הטובים והרעים. לכן, שאף ליוגה – אומנות כל פעולה.

2.51  על-ידי עיסוק בשירות מסור לאל, קדושים דגולים או דְבֵקים משתחררים מתוצאות מעשיהם בעולם החומרי. בדרך זו אלה נגאלים ממחזוריות הלידה והמוות ומתעלים אל מעבר לכל סבל (ושבים לאלוהות).

2.52  בשעה שתבונתך תחצה את יער האשליה העבות, תהיה שווה-נפש לכל אשר נשמע ויישמע.

2.53  בשעה שנפשך לא תופרע עוד מן השפה הנמלצת שבוודות, ותשאר יציבה ושקועה בהגשמה עצמית, או אז תזכה בתודעה אלוהית.

2.54  ארג'ונה אמר: הו קרישנה, מהם סימניו של מי שתודעתו שרויה בנשגב? כיצד הוא מדבר, ומהי שפתו? כיצד הוא יושב וכיצד הוא מהלך?

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

[audio:https://www.dropbox.com/s/7f68w4ypsho4xnj/BG_2.47-48_2011-05-19_VDD_TLV_9.mp3?dl=1&raw=1]

2.47  זכותך לבצע את חובותיך, אולם אינך זכאי לפירות המעשה. לעולם אל תחשוב עצמך לגורמן של תוצאות מעשיך, ולעולם אל תדבוק באי-מילוי חובתך.

2.48  הו ארג'ונה, בצע חובתך ברוח שקולה, והימנע מכל זיקה להצלחה או כישלון. יישוב-דעת כזה נקרא יוגה.

שיעור זה ניתן על-ידי גונאותר דאס | קובץ להורדה

10.9  מחשבותיהם של דְבֵקי הטהורים נתונות לי, חייהם מוקדשים כליל לשירותי, והם מוצאים חדווה רבה ועונג בהאירם זה את זה ובהשיחם בי תמיד.

כל עוד אנחנו נתונים לחסכים נפשיים ורגשיים, אנחנו לא יכולים לאהוב באמת. כשאנו מגדירים את עצמנו "אני הגוף" או "אני הנפש/המחשבות וכו", וכשאנו חושבים שהאושר שלו אנו כמהים, יגיע מסיפוק הצרכים שלנו – אנחנו מותנים לאנוכיות ואשלייה, מכיוון שאין שום כמות של חומר או ערך, שיכולה לספק אותנו. לא ניתן ליצור מערכות יחסים מושלמות בעולם החומרי, עד שלא נמצא סיפוק פנימי בלבנו; על-פי היוגה, אותו סיפוק פנימי נולד ממערכת יחסים עם העליון.

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

7.2  עתה אגלה לפניך במלואו ידע זה, אשר דן בעולם התופעות ובטבע הרוחני כאחד. ביודעך זאת, דבר לא יִוותר עוד לדעתו.

7.3  מבין אלפי אדם אולי אחד חותר לשלמות, ומאלה שהשיגו שלמות, בקושי אחד מכירני באמת.

7.4  אדמה, מים, אש, אוויר, אתר, מֶחשָב, תבונה ועצמי כוזב – שמונה יסודות אלה מהווים יחדיו אוני החומריים הנפרדים.

7.5  הו ארג'ונה גיבור-חיל, מלבד אלה, ישנה אנרגיה אחרת שלי, עילית, אשר מורכבת מישויות החיים שמנצלות את משאבי הטבע החומרי הנחות.

7.6  יצורי החיים כולם מקורם בשני טבעים אלה. דע כי אני הוא המקור לכל הרוחני והחומרי שבעולם זה, ואף הכיליון.

7.7  הו כובש-העושר, אין אמת נעלה ממני. הכול נשען עלי, כמו פנינים אשר שזורות על חוט.

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

3.43 הו ארג'ונה גיבור-חייל, מי שמכיר עצמו כנשגב מהחושים החומריים, מהמֶחשָב ומהתבונה, חייב לייצב את מֶחשָבו בעזרת תבונה רוחנית שקולה (תודעת קרישנה), ואז – בכוח רוחני – למגר אויב זה שאינו יודע שובעה, הידוע כתאווה.

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

3.27  הנשמה הרוחנית מתבלבלת בהשפעת העצמי הכוזב, וחושבת עצמה לעושה הפעולות, שלמעשה מתבצעות על ידי שלוש מידות הטבע החומרי.

3.28  הו גיבור-חיל, מי שיודע את האמת המוחלטת אינו מעסיק עצמו בחושים ובעינוג חושים, שהרי הוא יודע היטב את ההבדל שבין עבודה מתוך מסירות לבין עבודה למען טובת הנאה.

שיעור זה ניתן על-ידי דורית לובן | קובץ להורדה

3.1  ארג'ונה אמר: הו גַ'נָארְדַנַה, הו קֵשַׂוַה, מדוע ברצונך לגוררני למלחמה נוראה שכזו, אם סבור אתה שתבונה עדיפה על פעילות תועלתנית?

3.2  תבונתי מתבלבלת לנוכח הוראותיך כפולות המשמעות. לכן, אנא אמור לי באופן חד משמעי איזו דרך טובה יותר עבורי.

3.3  אישיות אלוה העילאי אמר: הו ארג'ונה הנקי מחטא, כבר הסברתי ששניים הם סוגי האנשים שמבקשים להבין את העצמי. האחד נוטה להבינו באמצעות לימוד שכלתני-נסיוני, והאחר, באמצעות שירות מסור.

3.4  לא ההימנעות מפעולה לבדה משחררת מתגובה, גם לא ההתנזרות לבדה מביאה לשלמות.

3.5  הכול נאלצים לפעול בחוסר-ישע על-פי התכונות שרכשו ממידות הטבע החומרי; אף לא אחד יכול להימנע מעשייה כלשהי, ולו לרגע.

3.6  מי שמדכא את פעילות החושים, אף שבמֶחשָבו ממשיך והוגה במושאיהם, אין ספק שהוא מוליך עצמו שולל ונקרא מתחזה.

3.7  לעומת זאת, נעלה לאין ערוך הוא אדם כן שמנסה לרסן את פעילות חושיו באמצעות מֶחשָבו, ומתחיל בקארמה-יוגה (תודעת קרישנה) תוך ויתור על קשריו.