חזרנו באוטובוס לדלהי במטרה להמשיך משם לרישיקש. אני העדפתי לנסוע בדרך אחרת, לבקר את קמאל דיפ סינג ולראות את מקדש הזהב בארמיצר, אבל חוה לא רצתה להתעכב, היא רצתה להגיע לרישיקש כל עוד היא מלאה בתיירים ולהצטרף לזרם.

אמרתי לעצמי שהמסע עוד ארוך והעדפתי להתפשר. חוה הייתה נמרצת. בהתנהגותה לא נותר זכר לשתיקה הארוכה ולהליך ההתבוננות הפנימית. שאלתי אותה איך הייתה לה הסדנה. "היה נחמד לשתוק עשרה ימים, להתנתק קצת מהסביבה ולהרגיש שלווה," אמרה, "יצאתי משם הרבה יותר קלה ורגועה. בסך הכול זאת הייתה חוויה מעניינת ואני שמחה שהשתתפתי בה, אבל אני גם מרגישה שמיציתי אותה ואני רוצה כבר להמשיך לטייל."

"בשבילי זה היה מאוד משמעותי," אמרתי, "חוויה רוחנית חזקה."

"מעניין. מבחינתי זה רק עוד זיכרון נחמד לאוסף. מה זה אומר מבחינתך, חוויה רוחנית? מה קרה לך שם?"

"קרו לי המון דברים בזמן המדיטציה. פתאום צצו לי רגשות כלפי ההורים שלי. כל מיני רגשות שהדחקתי שלוש שנים. בכיתי הרבה."

חוה הביטה בי מופתעת וליטפה את עורפי ברוך.

"חשבתי המון. אולי המטרה של המדיטציה היא לא לחשוב, אבל אני מרגיש שהמחשבות דווקא עזרו לי. הן עזרו לי למקד את עצמי בחיפוש. השקיעה בהן, תוך כדי התמודדות עם הקושי של הישיבה הממושכת, שמרה עליי ערני וחידדה אותי. הבנתי למשל שאם הגוף שלנו זמני ומשתנה כל הזמן ואנחנו עדיין נשארים אותם האנשים, אז המשמעות היא שאנחנו לא הגוף הזה."

"לא הגוף הזה?" אמרה, "אז מי אנחנו?"

"כרגע אני לא יודע מי אנחנו, אבל אני יודע מי אנחנו לא."

"לא רק הגוף משתנה," טענה חוה, "גם אנחנו משתנים, פעם חשבת ככה והיום אתה חושב אחרת, פעם היית דתי והיום אתה לא, אתה כל הזמן משתנה."

"המחשבות שלי משתנות, האמונות שלי משתנות, הלבוש, הרצונות והמעשים משתנים בעקבות האמונות, אבל אני תמיד נשאר אני. שיניתי את כל אורח החיים שלי, שיניתי אפילו את השם, אבל עדיין אני מרגיש אותו אדם בדיוק."

"זאת מחשבה מעניינת. כשתגלה מי אנחנו, בבקשה תודיע לי," אמרה חוה בצחוק וחיבקה אותי. "אתה חייב להרגיע קצת את החיפוש שלך, אתה נהיה אובססיבי. כשרודפים אחרי משהו, הוא בורח. אל תרדוף אחרי התשובות, תוריד הילוך. תהיה כמו נמר שיוצא לטרף, תזחל בשקט בתוך העשב בלי שהמטרה תראה אותך, חכה לרגע המתאים, עד שתהיה בשל לגמרי וקרוב מספיק, ואז תסתער בכל הכוח ותשאג!" אמרה חוה ושאגה לעברי בצחוק רועם ובידיים מושטות קדימה. נרתעתי לרגע לאחור ופרצתי בצחוק.

"עד אז תירגע, נסה ליהנות מהטיול, לנוח, עבדת מאוד קשה בשנה האחרונה," הוסיפה.

"אולי את צודקת, אני באמת נהיה אובססיבי. בואי ניהנה ברישיקש ונראה מה יקרה," אמרתי. הנחתי את ראשי על כתפה ונרדמתי עד שהאוטובוס הגיע ליעדו.

התמקמנו בלקשמן ג'ולה, באזור מרוחק מעט מהעיירה המוקדשת להתגלות האל ראמה. על-פי הספרות הוֵודית הופיע ראמה עלי אדמות לפני כמיליון וחצי שנה. עלילותיו מסופרות באִיתִיהָאסָה^[1] וידועות בשם רָאמַאיָנָה. בית ההארחה היה נחמד והייתה לו מרפסת יפה המשקיפה אל ההרים המצויים סביב. נוף לנהר לא היה לנו מהמרפסת, אך המיקום היה שקט ורחוק מההמולה, ומצוי בערך כעשר דקות הליכה מהגנגס. ג'ולה הוא גשר בשפת המקום, ואכן היו באזור שני גשרים ענקיים שעליהם אפשר לחצות את הגנגס. רישיקש מציעה לתייר מגוון סדנאות מדיטציה ויוגה. חוה לא רצתה עוד סדנה, היא העדיפה לטייל, ליהנות מהנוף, מהאוכל הטוב ומחברתי. הסכמתי להניח קצת לחיפושיי. ביליתי את מרבית היום בחברתה ובחברת ישראלים נוספים שהכרנו. את היום היינו מעבירים בטיולים רגליים קצרים וברביצה במסעדות, תוך כדי משחקי קלפים ממושכים. העדפנו בעיקר את המסעדות המצויות על גדות הגנגס, שהנוף סביבן היה עוצר נשימה. בערב היינו אוכלים בדאבּוֹת, מסעדות עממיות המציעות אוכל זול וטעים, ובלילה היינו מתבודדים באינטימיות, שוקעים בשיחות אישיות ומתאחדים באמצעות המגע המיני.

 שמה של רישיקש הוא אחד משמותיו של האל ופירושו "אדון החושים". בימים ההם נתתי לחושיי לשלוט בי כליל.

לאחר שבוע של רביצה התחלתי קצת להתעייף ונטשתי את משחקי הקלפים, שמלכתחילה כלל לא אהבתי. הייתי מגיע עם חוה למסעדה, אך לאחר ארוחת הבוקר נהגתי לצאת לבדי לטיול ארוך, לרוב לאורך הגנגס. חיפשתי פינות שקטות שאוכל לשבת בהן, להגות ולקרוא. התבוננתי היטב בנהר, מנסה להכיל את קדושתו. האווירה סביב הנהר הייתה עוצמתית בעיניי, אך לא ידעתי למה.

הָרִידְוָואר, העיר ששוכנת כשעה נסיעה מרישיקש, היא מקום עלייה לרגל. במהלך אלפי שנים קדושים וסגפנים רבים מצאו מקלט במקום, ובעזרת הנהר השמימי ומדיטציה יומיומית הם התחברו אל האלוהי. לא רק יוגים גדולים נהגו לבקר באתר, גם אנשי משפחה רבים היו עולים לרגל, רוחצים בנהר, מקבלים ידע רוחני מהקדושים ומעניקים תרומות. בעבר העלייה לרגל, כלומר הדרך, הייתה משמעותית לא פחות מהמקום עצמו. במשך כל ההליכה, שארכה לעתים שבועות וחודשים של מסע, היה האדם הוגה במקום הקדוש שאליו הוא צועד, וכאשר היה מגיע, תודעתו הייתה ממוקדת כולה במקום הקדוש ובמטרה הנעלה. כיום, בעזרת התחבורה, מגיעים מאוד מהר אל המקומות הקדושים, אך המחשבות עדיין נתונות לעסק, לעבודה, לחברים. כלומר, פעם היה לוקח לגוף הרבה זמן להגיע לאתר הקודש, אך הנפש הייתה מצויה בו כבר בדרך, ואילו עכשיו הגוף מגיע מהר, אך לנפש לוקח הרבה זמן, היא מגיעה הרבה אחריו. לא פעם זה קורה ממש סמוך למועד העזיבה.

עם השנים תורמים האנשים פחות ופחות לקדושים, וגם הקדושים ברובם כבר לא כל-כך קדושים. הרבה אנשים התמקמו סביב המקום הקדוש כדי לגרוף רווחים גדולים מהציבור הרב שמגיע. כך הפכה הרידוואר לעיר של ממש, ואילו התיירים הזרים עברו לרישיקש הסמוכה, המצויה באזור הררי ושקט יותר. תהיתי אם חוה צודקת ועצם האמונה של המקומיים והעולים לרגל היא זו המעניקה לנהר את עוצמתו. השערה נוספת שעלתה בלבי הייתה שאין פה עניין של קדושה, שהיופי של הנהר והטבע האדיר המצוי סביבו מעניקים עוצמה ורוגע. זהו דבר טבעי לחלוטין שאינו מצריך אמונה ומיסטיקה.

שאלתי מקומיים על מהות הקדושה של הנהר, אך התשובות שקיבלתי היו שונות מאדם לאדם. היו שטענו כי הנהר קדוש מכיוון שהאל שיווה רחץ בו את שֹערו, אחרים סיפרו לי שהנהר נובע מאגודלו של וישנו ולכן הוא קדוש. גרסה נוספת סיפרה שמקורו של הנהר מצוי במציאות הרוחנית הנמצאת מעבר ליקומים החומריים, ושפעם וישנו פצע את מעטפת היקום ברגלו וכך הגנגס חדר אל תוך היקום. הגרסאות, אם כן, היו רבות, דבר שפגע מבחינתי בקדושת המקום. גם באשר לריבוי האלים, התשובות שקיבלתי היו שונות ומשונות. היו שטענו כי כל אחד מהאלים מהווה איבר אחר של אלוהים, אחרים סיפרו לי שכל האלים זהים למעשה, ודמויותיהם השונות נועדו לכך שכל אדם יוכל לבחור דמות שהוא מתחבר אליה. גרסה נוספת מסרה שמעבר לאלים מצוי הבְּרַהְמָן הבלתי-אישי, אור אינסופי המהווה את האמת המוחלטת. מצאתי שההינדואיזם רצוף בגרסאות שונות ובזרמים שונים. מבחינה פילוסופית לא הייתי שבע רצון מהתשובות שקיבלתי, אך עדיין, על אף החינוך החרדי שלי, משהו בתוכי מאוד משך אותי דווקא לסגידה האישית לצלמי האלים המצויה במקדשים. הרגשתי חצוי לחלוטין. מצד אחד מוחי ראה בסגידה זו עבודת אלילים מבחינה דתית ומעשה ילדותי מבחינה פילוסופית, ומצד שני, לבי נמס שוב ושוב בכל פעם ששמעתי את צלצול הפעמון וראיתי את הקטורת, את מנורת השמן ואת הפרחים שהמאמינים היו מגישים לצלם ולתמונה. לפני שטסתי להודו, חשבתי שהסגידה לפסלים היא ילדותית, אך שהפילוסופיה ההודית העמוקה תעניק לי תשובות. בשלב הזה של המסע, התשובות הפילוסופיות לא סיפקו אותי ואילו סגידת ההמון החלה שובה את לבי.

יום אחד, בעת שישבתי על שפת הנהר, ניגש אליי אדם בעל שער ארוך וזקן, וגופו ערום מלבד בד דק שהיה כרוך על פלג גופו התחתון. אנשים דומים שנתקלתי בהם עד אז היו מעשנים הרבה חשיש באצטלה של פעילות רוחנית, ועוררו בי חשש. האיש הזה היה קצת שונה. הוא פנה אליי באנגלית עילגת ואמר: "אם אתה רוצה להבין באמת כוח גדול של אימא גנגס, אתה צריך לרחוץ בתוכה, אי אפשר רק להסתכל."

"לרחוץ בתוכה?" שאלתי.

"כן," אמר האיש, "לרחוץ בגנגס לטהר אותך, היא תעזור לך להבין חיים."

"ואם אני לא מאמין בקדושתו של הנהר?" הקשיתי.

"כשאתה לקחת תרופה או לשתות רעל הוא להשפיע עליך אם אתה מאמין או לא. אין בזה אמונה, הגנגס טהורה ומי שלגעת בה גם להיות טהור."

שכנועו העצמי של הקדוש השפיע עליי. הוא היה משוכנע בדרך שחי בה, ואילו אני הייתי אכול ספקות מכל עבר. קינאתי בו על היותו משוכנע לגמרי, אך הרי גם אבי שלי משוכנע לחלוטין, ובאותו ביטחון היה אומר לי שקדושת הנהר היא קשקוש אחד גדול.

הקדוש כאילו קרא את מחשבותיי: "שאלות כל החיים יש. אפשר לשאול כל הזמן. זה לעשות אותך שמח? לעשות טוב רק לשאול כל הזמן, לנסות להבין בשכל? אני לא יודע לשאול הרבה. בקושי יודע לדבר אנגלית. אין לי בית ואני לבקש מאנשים כסף בשביל לאכול, אבל כל יום אני לבוא לכאן לרחוץ במים. אחר כך אני לקחת קצת מים ולתת אותם בחזרה לאימא גנגס. והלב שלי לשמוח עד השמים. אתה יותר צעיר ממני וכבר חכם, לקרוא הרבה. אבל אתה לא למצוא את השמחה שלך בספרים. השמחה רק בחיים עצמם, כשאתה עושה, מתרגל, מרגיש בעצמך דברים."

מבטו של הקדוש חדר את מחסומיי ונעצר עמוק בתוכי. רעדתי ולבי הלם. "אתה צודק," אמרתי לבסוף, "אני רוצה לרחוץ בנהר."

"יפה," אמר, הוא הוציא מתיקו בד ונתן לי אותו במתנה. ניסיתי להתנגד, לא רציתי לקחת רכוש של אדם עני. הוא התעקש ואמר לי להתכסות בבד זה כאשר אני רוחץ בנהר. "לפני לרחוץ," הוסיף, "צריך להשתחוות לפני אימא גנגס, אחר כך להיכנס למים לאט, להתרכז. אסור לשחות ולשחק במים, צריך לטבול את כל הגוף שלוש פעמים ואז בידיים צמודות להתפלל. זה יהפוך את חיים שלך מאושר ושלם." הקדוש סיים את דבריו ופנה ללכת. עצרתי בעדו: "חכה, חכה, לאן אתה הולך? אני רוצה ללמוד ממך עוד."

"אני לא מורה," אמר, "אני רק נווד. כל זמן אתה פה, אתה לרחוץ בנהר ולהתפלל להכוונה, ככה אתה למצוא את המורה ואת הדרך טוב לך." הוא סיים את דבריו ועזב את המקום.

נשארתי קפוא במקומי ומבולבל לחלוטין, הרגשתי שהאיש שזה עתה פגשתי הוא קדוש או "מואר" באמת. הוא היה בדיוק מי שרציתי לפגוש, עליו חשבתי כאשר החלטתי לטוס להודו. אך הוא המשיך הלאה ואני שוב נותרתי לבדי, ללא מכוון. התיישבתי על שפת הנהר, מתבונן במים הזורמים. נזכרתי בספרו של הרמן הסה, "סידהארתא", שם דובר על הנהר שבז לזמן ומצוי תמיד בעבר, בהווה ובעתיד. הנהר זורם תמיד, הוא עובר את מקום ישיבתי, אך בו-בזמן הוא נמצא בו וגם יגיע אליו בעתיד. עבר, הווה ועתיד מצויים יחדיו בנהר. המשכתי לבחון במוחי רעיון זה וחשבתי: לו רק יכול היה האיש הקדוש להיות איתי בכל הזמנים. פתאום הבנתי שלמעשה הוא לא הלך לשום מקום. הוא לא נטש אותי לבדי, הוא השאיר לי מטמון יקר מפז – הוראות ברורות. אם אמלא אותן בהווה ובעתיד, אמשיך להיות בחברתו של הקדוש, נוכחותו בחיי לא תהיה רק בעבר.

מבלי להבין בכלל מה אני עושה, פשטתי את בגדיי והתכסיתי בבד שנתן לי. חששתי להשתחוות לנהר, שמא יראו אותי אנשים ויחשבו אותי למשוגע, לכן רק קדתי קידה ונכנסתי בתשומת לב מרבית למים. טבלתי בנהר את כל גופי, כולל הראש, שלוש פעמים. ההרגשה הייתה משחררת וסוחפת לחלוטין. למעשה, גם שעות אחר כך לא הצלחתי להבין בדיוק מה חוויתי ומה התרחש בנהר. המים היו פושרים. עמדתי בהם, והם הגיעו עד מותניי. הצמדתי את כפות ידיי זו לזו והתפללתי: "אני לא יודע למי אני פונה, לנהר עצמו או לאל המיוצג בדמות נהר. אבל אני מתחנן לעזרה, אני רוצה למצוא את הדרך ואת המקום שלי, אני רוצה להעניק משמעות לחיי. אני רוצה למצוא אמת שלא משתנה ותמיד נשארת זהה, אני מתחנן… אני רוצה לדעת מי אני!"

רוב חיי נהגתי להתפלל, אך תפילה זו הייתה שונה, הרגשתי כל-כך בתולי, כאילו זו הייתה למעשה תפילתי הראשונה. לא תכננתי מה לומר, התפילה פשוט יצאה ממני בצורה ספונטנית לחלוטין. הרגשתי קל ומשוחרר. התפילה והרחצה הוציאו ממני הרבה רעל ששכב בתוכי שנים ואולי גלגולים שלמים. הרגשתי טהור ומאושר, אך ידעתי שזו רק ההתחלה, והדרך אל האמת ואל עצמי עדיין רחוקה.

התיישבתי על סלע סמוך למים והודיתי לאימא גנגס על החוויה, על התמיכה ועל העזרה ששלחה לי בדמותו של האיש הקדוש. חשבתי על חוה, רציתי לחלוק איתה את החוויה המדהימה שזכיתי לחוות. חשבתי על הוריי, מה היו חושבים לו ראו אותי כך, מגדל את שערי ואת זקני, יושב על גדות הגנגס כשרק פיסת בד על פלג גופי התחתון. הרגשתי כל-כך טוב בלבוש הזה, כל-כך טבעי, ללא שום מסכות. חשבתי לעצמי שכך אני קרוב יותר ללבושם של משה ושל העם בעת נדודיהם במדבר, מאשר בלבוש השחור של האוכלוסייה החרדית. נזכרתי במוריי בישיבה, מעולם לא נתקלתי אצלם בענווה כמו זו שהייתה לאיש הקדוש. הבנתי מדבריו שאני צריך למצוא מורה, אך גם הבנתי שאינני צריך לצאת ולחפש מורה שכזה. אני צריך לרצות ולהתפלל והמורה כבר יופיע מולי. אבל איך אדע שזה הוא כשאפגוש בו? חששתי לרגע, אך חשש זה נמוג כאשר העפתי מבט אל עבר הנהר. בתוך תוכי ידעתי – אימא גנגס תיתן לי סימן. הרגשתי שהנהר אוהב אותי ומחבק אותי. רק מאמי זכיתי לקבל אהבה כזו ללא גבול וללא תנאי, אך על אף אהבתה האינסופית, הייתה ידה של אמי קצרה מלהגן עליי. לעומתה, הרגשתי שידה של אימא גנגס יכולה לגונן עליי לחלוטין מכל פגע.

היחסים ביני ובין חוה רק התהדקו בעקבות שהותי לצד הנהר. את מרבית שעות היום העברנו בנפרד וכאשר הייתי שב אחר הצהריים מהתבודדותי וחוזר אל בית ההארחה, חוה הייתה מתנפלת עליי בנשיקות. המרחק במהלך היום אפשר לכל אחד מאיתנו מרחב מחיה וגם הכניס את אלמנט הגעגוע אל תוך מערכת היחסים שלנו.

כעבור שבוע חוה הייתה בשלה להמשיך הלאה בטיול. היעד הבא היה פושקר, במדבר הרג'סטאני. אך אני לא מיהרתי לעזוב את הנהר, שבו מצאתי מחסה. חוה לא רצתה להמשיך בלעדיי והסכימה להישאר שבוע נוסף.

ניצלתי את הזמן לרחצה יומית בנהר. כבר לא פחדתי להשתחוות והייתי צונח אפיים ארצה אל מול מימיו הקדושים של הגנגס. באחד הימים פגשתי נער הודי שהגיע משִׁימְלָה, בירת ההימלאיה ההודית, כדי לפזר את האפר של אמו בגנגס. הוא סיפר לי כיצד שיווה, אל החורבן וההרס, ואשתו פַּרְוָטי, שליטת האנרגיה החומרית ובת הרי ההימלאיה, דנו בטוהרו של הנהר. שיווה סיפר לאשתו שרוב האנשים אינם מאמינים בלב שלם בטוהר הנהר. היא מיאנה להאמין. הם הגיעו לנהר מחופשים, שיווה כחולה חשוך מרפא ופרווטי כאשתו, שלוקחת אותו לרחצתו האחרונה לפני עוזבו את גופו. במהלך היום היא ביקשה מאלפי אנשים לעזור לה לרחוץ אותו בנהר, אך הסבירה להם שרק מי שבאמת טהור יכול לעזור לה, כי כל מי שלא טהור יידבק במחלה. השעות חלפו וכך גם האנשים, ואיש לא הסכים לעזור, כולם חששו. השמש כבר החלה שוקעת, זמן הרחצה המבורך הלך ואזל. פרווטי כבר החלה לחשוב שאיש מהרוחצים אינו מאמין בטוהרו של הנהר. לבסוף פנתה לחקלאי שזה עתה הגיע מהכפר. הוא חייך חיוך רחב ואמר: "אין בעיה, רק ארחץ לרגע בנהר בעצמי וכך אטהר." פרווטי הבינה שמבין אלפי אנשים רק אדם אחד באמת מאמין בטוהרו של הנהר.

גם אני חשתי בבירור שהנהר מטהר, לא היה לי ספק בכך. באף אחת מהרחצות לא הצלחתי להגיע לאותה חוויה כמו ברחצת הבתולין שלי, אך הייאוש לא חדר ללבי. הרגשתי שאימא גנגס בוחנת אותי ורוצה לראות את התמדתי. נוסף על כך, ניסיתי לדבר עם כל "קדוש" שנקרה בדרכי. רובם סתם ניסו להוליך אותי שולל, למכור לי סמים ולדרוש כסף על כך שיעניקו לי ידע רוחני. הבנתי שמורה אמיתי הוא מצרך מאוד נדיר בהודו החומרנית של ימינו. עם הצער על הקושי למצוא לי מורה, הרגשתי בר מזל על כך שכן פגשתי קודם לכן קדוש אמיתי.

בכל ערב, בסביבות שעה שש, הלכתי עם חוה לפּוּגָ'ה^[2] על גדות הנהר. עשרות ולעתים מאות סירות קטנות שולחו לתוך המים, מצוידות בפרחים ובנרות. המראה היה נפלא. הנהר היה כה יפה בשעת שקיעה, לאור הנרות הרבים ששטו בתוכו. טקס קבלת הלילה והשכבתה של אימא גנגס סימל עבורי את תום יומי הרוחני ואת תחילת לילי החומרי. את שעות היום הייתי מעביר בנהר בהגות ובקריאה ואילו את הלילה בהתענגות על אוכל ועל סקס, בעישון צ'ראס ובשינה. הרגשתי חצוי אך שמח באיזון זה, לא רציתי להיות קיצוני בחיפושי הרוחני. תהיתי אם אולי כך אני מצליח לשלב בין רוח לחומר, בין זן לאחזקת האופנוע. למרות זאת, בתוך תוכי ידעתי שאני משקר לעצמי ושלא ניחנתי בכוח הדרוש כדי להתמסר לחלוטין למסע הרוחני.

את יומי האחרון לפני הנסיעה לפושקר רציתי להעביר בחברתה של אימא גנגס. רציתי לקבל ממנה את כל אשר רצתה לתת לי. הצטיידתי בכריך ובספרו של עזריאל קרליבך, "הודו – יומן דרכים", נוסף על התנ"ך הקטן שנשאתי איתי תמיד בתיק. הותרתי את חוה ישנה במיטה, השארתי פתק על השידה ויצאתי לכיוון הנהר. השעה הייתה יחסית מוקדמת, הרחוב היה כמעט ריק והחנויות עדיין סגורות. אפילו שורת הקבצנים לא הייתה מלאה, וחלקם עדיין היו שרועים על הרצפה מכוסים בשמיכות צמר מחוררות ומלוכלכות. הנחתי כמה מטבעות אצל מי שהיה ער והמשכתי הלאה. חציתי את הגשר. למדתי כבר להחביא את מזוני בתוך התיק כך שהקופים הערמומיים ששוכנים על הגשר לא יגנבו לי אותו. לאחר כמה דקות הליכה הגעתי לפיסת חוף קטנה, שהייתה אחת הפינות האהובות עליי. הנהר היה פרוש לרגליי, מעליו העיירה, מקושטת במקדשיה, ובאופק הרים מכוסים בצמחייה ועצים שנושקים לשמים. הבוקר היה קריר. ידעתי שבהמשך היום יתחמם, אך בכל זאת העדפתי קודם כול לרחוץ בנהר. התעלמתי מהקור, התפשטתי והשתחוויתי. נכנסתי לנהר עטוף באותה פיסת בד שקיבלתי מהקדוש. המים היו קרים, אך לא נתתי דעתי לכך. נשאתי תפילה לאימא גנגס וסירבתי להיפרד ממנה, אמרתי לעצמי שארחץ בה שוב לפני שאחזור אל בית ההארחה. השמש החלה לחמם ואני התיישבתי בפינה חשופה כדי להתייבש בקרניה הנעימות. פרה רבצה לידי ואירחה לי לחברה. האווירה נעמה לי מאוד: קול המים הזורמים המשול לשירתה של אימא גנגס, יופייה הרב, ההרים הירוקים מסביב וחברתי החדשה, הפרה – הכול היה מופלא. לא האמנתי שאפשר לחוש כך.

פתחתי את הספר בעמוד שעצרתי בו אתמול. במקרה או שלא במקרה, הגעתי לשיחה בין קרליבך להודי משכיל, בשעה שהם יושבים במרפסתו של ההודי בחברת כמה מקומיים נוספים. קרליבך דיבר על עונייה של הודו. הוא טען שכדי לשבור את הרעב, ההודים צריכים לאכול את הפרה, וכדי למגר את העוני עליהם למכור את עורה. הוא טען שריבוי הפרות מחליש את הפרות עצמן כי הן לא מוצאות מספיק מזון, ומחליש גם את האדם, הנאלץ לתת להן מהמעט המצוי ברשותו.

התבוננתי בפרה ששכבה בשקט לידי. חברתה נעמה לי וכבר נקשרתי אליה, לא יכולתי לחשוב עליה כעל מזון. נזכרתי בהודי המבוגר בדלהי שהסביר לי על קדושתה של הפרה. המשכתי לקרוא בשקיקה, ממתין לתשובתו של ההודי המשכיל, שלא איחרה לבוא. כך מתאר זאת קרליבך:

"עליכם לסלוח לו" אמר בעל הבית והצביע עליי, "הוא בא מארץ נחשלת מאוד. גם לנו בהודו היו שבטים פרימיטיביים כאלה – לפני מאות בשנים בעודנו יושבים בג'ונגל. אל תבוא עמו בדין. הוא אינו אשם. בארצו שלו עדיין אין ציביליזציה…

"תושבי ישראל שייכים לדת היהודית שהיא משונה ומפגרת ביותר. יש להם ספר, שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ"ך; ספר זה מתחיל בסיפור על בריאת העולם. יודעים אתם, כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל, וברא תחילה שמים וארץ, וירח וכוכבים, ואחר-כך יבשת וימים ואחרי כן חיה ועוף, והכל למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… ויודעים אתם, מי הוא אותו עליון מכל?"

איש מן המסובים לא ידע. ניחשו, אך לא מצאו.

"האדם!…" אמר בעל הבית בתרועה.

כולם פרצו בצחוק אדיר. (…)

"אם כן," שאלו, "למה נבראו הכוכבים, שאין לו לאדם כל תועלת בהם, שהאדם אינו יכול לגור בהם? ואם העיקר הוא האדם – לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקייה, התוכי ובת היענה? מה הצורך בנמר ובזאב, וביחמור ובשועל, בכלב הים ובליש? ובשביל מי הרי ההימלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים, ולשם מה צוקי סלעים ויערות עד – מה טעם עולם ומלואו? מה? היכן השכל וההיגיון?"

"ההיגיון," אמר, "פשוט מאוד. הם המציאו להם את האגדה הזאת, כדי שיוכלו לעשות כל העולה על שרירות ליבם. כדי שיוכלו לרדוף אחרי תאוותיהם בלא כל רסן. הם אמרו, שהאדם הוא תכלית הבריאה כדי שיהא לו צידוק לדרוך על כל היצורים, להתאכזר לכל היקום, לשעבד לעצמו את כל אשר עיניו רואות, להשמיד להנאתו מכל הבא לידו, – שכן הכול נחות דרגה לגביו, הכול נוצר רק למענו, עולם נבנה על מנת שהוא יהרוס אותו… הוא שאמרתי – פראים."^[3]

 עצרתי את קריאתי והנחתי את הספר בצד. רציתי לחשוב על הדברים. אולי ההודי הקצין קצת את דבריו בכוונה תחילה כדי שאורחו יבין? או שמא אורחו, המחבר עצמו, הגזים בתיאוריו של ההודי כדי שקוראיו יבינו? אכן יש צדק בדבריו של ההודי, חשבתי, האדם רואה את עצמו כתכלית הבריאה, האדם רואה את עצמו כנעלה מכל חי. הוא רואה את שאר יצורי החיים כאובייקטים שנועדו עבורו ועבור תענוגו. זכרתי כי בספר בראשית ציווה האל על האדם למלא את הארץ, לכבוש אותה ולרדות בכל החי. פתחתי את הספר בפרק הראשון ואכן, זיכרוני לא הטעה אותי, אך בהמשך נכתב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.^[4]

כלומר, האל אינו מתיר אכילת בשר. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.^[5] כלומר, עשב השדה נועד בשביל כל החי וגם החיות ניחנו בנפש. אם כן, חשבתי, פירושו של ההודי לספר בראשית שגוי, אך אין זו אשמתו, הוא פירש אותו כפי שאנו פירשנו בעצמנו. עושה רושם שלא קראנו נכון, שנתקענו באמצע הפרק הראשון ולא המשכנו הלאה. פרק ב' מטיל על האדם אחריות גדולה מזו של שאר בעלי החיים: וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.^[6] אבל אחריות זו לא מעניקה לו את הלגיטימציה לרצוח ולהרוס. שליט אמור להיות המשרת של אזרחיו, וכך גם האדם אמור לעזור לאל לשמור על ההרמוניה. אף חיה לא נדרשת לעבוד לפי סיפור הבריאה, רק האדם נדרש לכך. האל דורש מהאדם להיות המשרת של כל הבריאה. אך בפועל האדם התעוור מכוחו הרב. לא רק שהוא דורס ומשמיד את מה שנקרה בדרכו, אלא אפילו עם בוראו הוא מתחרה: וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.^[7] טיעון זה של הנחש, המשול לתאווה הקיימת באדם, הוא זה ששכנע את חוה לנגוס מעץ הדעת, כלומר, האדם לא הסתפק ברדייה בכול, הוא חשק גם בכיסאו של אלוהים. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.^[8]מתחילת ספר בראשית, ולמעשה לאורך כל התנ"ך, יש מלחמה קשה של האדם באל. האדם מקנא באל ורוצה לתפוס את מקומו. האדם המודרני, בין שהוא מאמין בקיומו של האל ובין שלא, חושב את עצמו לאדון הבריאה, לכן בסופו של דבר ההודי צדק.

המשכתי לזרום עם מחשבותיי כשם שהגנגס ממשיך לזרום אל עבר הים. הפרה שלידי כבר המשיכה הלאה והחלה לאכול עלים של עץ המצוי בקרבת מקום. אך לבי המשיך איתה, התחלתי לחשוב על צמחונות בצורה רצינית ביותר. אכילת הבשר, הבנתי פתאום, היא חלק מהרצון האבסורדי שלנו לשלוט בכול. אימצתי את מוחי כדי למצוא בתנ"ך דבר מה על צמחונות. עוד תהיתי למה אני מחפש אישורים בתנ"ך כדי להיות צמחוני. הרי כבר נטשתי אורח חיים זה. נרגעתי מהמאמץ, נשמתי עמוק, ופתאום כל הידע התנ"כי על צמחונות שהיה מצוי בחלק האחורי של מוחי עבר אל קדמת הבמה. יש קונצנזוס כמעט מוחלט בעולם הדתי על העובדה שלאדם הראשון לא הותרה אכילת בשר. רק לאחר דור המבול החוטא הותרה אכילת הבשר: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל.^[9]זהו למעשה ההיתר הראשון לאכילת בשר בתנ"ך והוא מגיע בעקבות ההידרדרות הרוחנית והמוסרית של הציבור בכללותו. כלומר, היתר זה נובע מכך שהאדם לא הצליח לדבוק באידאל הנעלה יותר. פסוק זה צץ במוחי, ופתחתי את התנ"ך כדי למצוא אותו ולבדוק את הקשרו לטקסט. ראיתי כי אכן מדובר על מעין בריאה שנייה. אלוהים מברך את נוח ואת בניו בברכה דומה לזו שאדם וחוה זכו לה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ^[10] הפסוק האחרון מצביע על השינוי הגדול: לאדם וחוה הותר לאכול רק צומח ואילו לנוח הותר גם החי. אולי לאחר המבול אלוהים התייאש מן האדם ונתן לו חוקים קלים יותר? חשבתי לעצמי שאינני חפץ בחוקים קלים. המשכתי לקרוא את הפסוק הבא: אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.^[11] כל עוד כולם היו צמחונים לא נדרשו דינים כאלו. שני דברים הסקתי מכך: ראשית, צמחוני מתעלה באחת מעל עניין הכשרות. שנית, כל עניין הכשרות נועד להגביל אכילת בשר שלוחת רסן. האל התיר את אכילת הבשר, אך נתן תנאים מגבילים לכך.

האם מתחבא משהו נוסף בתוך פסוק זה? הרגשתי שברגע זה אני מתחיל לקצור את הפירות מכל שנותיי בישיבה. מוחי היה מורגל לנסות ולפענח מה מסתתר מאחורי המשפט הסתום, וגם כאן הפענוח הגיע מהר. "בשר בנפשו", משמע כי אסור לנו לאכול את החיה בעודה חיה ונושמת, עלינו קודם כול לשחוט אותה. "דמו לא תאכלו" – אכן השחיטה הכשרה תולה את החיה כשראשה הערוף כלפי מטה כדי שכל הדם יצא ואחר כך ממליחה את הגופה, אך האם אפשר לדעת בוודאות שכל הדם יצא? אני בספק. עלתה בי המחשבה כי מי שחרד להלכה, מוטב לו להימנע מבשר למען הסרת הספק, אך בפועל זה לא קורה, למה? כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר.^[12] אכילת הבשר היא תאווה שהאדם לא מצליח לגבור עליה. התאווה גרמה לחוה לנגוס מן התפוח ולגירוש מגן עדן. לאחר מכן התאווה גרמה לאדם לרצות לבנות מגדל עד השמים, ולכן האל בלבל את השפות, דבר שיצר לאומים וסכסוכים. הנחש, המשול בידי חכמינו לתאווה הקיימת באדם, הוא אויבנו הגדול ביותר, עלינו לרסן אותו ולא לתת לו דרור. לכן התנ"ך מגביל את אכילת הבשר למען ריסון התאווה, אך אנחנו, ברוב תאוותנו, הפכנו את ההגבלה למצווה.

פסוקים שונים המזהירים מפני השעבוד לאכילת בשר הציפו את מוחי. נזכרתי באזהרותיו של הנביא הושע, שרמז כי אכילת בשר תחזיר אותנו לימי העבדות, ובמלך שלמה, הפילוסוף האהוב עליי, גיבור ילדותי, שאמר: טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.^[13]

שמחתי על הגילויים הללו, אך שוב עלתה בי השאלה: למה אני זקוק לתנ"ך כדי שיאשר לי להיות צמחוני? הלוא כבר חייתי בארץ בניגוד גמור לחיי ההלכה, למה עכשיו בהודו מוחי שוב מחפש את האישור? בכל אופן, החלטתי הייתה נחושה – עם או בלי אישורם של הנביאים, הכוהנים והמלכים – אני אהפוך לצמחוני. הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל יותר לאכול בשר. תהיתי אם לרחיצתי בגנגס יש השפעה על החלטתי. האם אימא גנגס, אשר כה חמלה עליי, עוררה חמלה גם בלבי שלי? תשובה לא הייתה לי, אך הייתי מאושר מהחלטתי.

הצהריים חלפו, השמש החלה להשלים את הקפתה מערבה, שעת רחצת הפרידה שלי הגיעה. השתחוויתי מתוך הוקרת תודה חסרת תקדים לאימא גנגס ונכנסתי שוב למימיה. הודיתי לה על כל מה שנתנה לי, וביקשתי ממנה שתמשיך לגונן עליי ולהנחות אותי עד שאמצא את דרכי, עד שאבין מחדש את זהותי שאבדה לי.

בדרכי לבית ההארחה, כאשר הגעתי לגשר נתקלו עיניי בתוך ההמון בבחור קטוע יד הלבוש כולו בכתום ומחזיק בידו האחת קערה לקיבוץ נדבות. מראה זה היה שכיח ביותר ברישיקש, אך בעוד שרוב האנשים הללו ניסו להדגיש את אומללותם ולעורר את מצפונם של העוברים ושבים, איש זה כלל לא הביט באנשים מסביב. עיניו היו עצומות למחצה ודמעות זלגו מהן ושטפו את פניו. דמעות כאלו לא ראיתי מימיי. הן לא נראו בעיניי כדמעות של אושר או של עצב. הוא הלך ושר, חזר שוב ושוב על אותה המנטרה. הייתי מהופנט. בשנייה אחת שבה האיש הזה את לבי ונגע בי במקום כל-כך עמוק. גון עורו הכהה בהק, והאנשים סביבו נראו לי חיוורים, כמו היו שחקנים בסרט ישן שהוקרן ברקע ורק הקבצן העומד לפניהם הוא ממשי ומואר. התאמצתי לשמוע ולהבין את המנטרה שהוא שר בקול רווי בכאב ובעונג בו-בזמן: "הרא קרישנה הרא קרישנה קרישנה קרישנה הרא הרא. הרא ראמה הרא ראמה ראמה ראמה הרא הרא."

לא הבנתי את המשמעות, אך המנטרה חדרה פנימה ודקרה במקום שלא ידעתי על קיומו. הבטתי בו עד שיצא מטווח ראייתי. המשכתי ללכת, חציתי את הגשר, התבוננתי שוב באימא גנגס והודיתי לה גם על הרגע הזה.

---

[1] החלק ההיסטורי של הספרות הוֵדית.

[2] סנסקריט: סגידה.

[3] "הודו – יומן דרכים", עזריאל קרליבך. הוצאת ספריית מעריב, 1986, עמודים 46-44.

[4] בראשית א, כט.

[5] בראשית א, ל.

[6] בראשית ב, טו.

[7] בראשית ג, ה.

[8] בראשית יא, ד.

[9] בראשית ט, ג.

[10] בראשית ט, א-ג.

[11] בראשית ט, ד.

[12] דברים יב, כ.

[13] משלי טו, יז.

לפרטים נוספים על הספר, ניתן לכתוב ל-elianuss@gmail.com



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...

תגובה אחת לפוסט "רישיקש: הפגישה עם אמא גנגס – מתוך הספר "בעקבות הדרך""