חלומות ומציאות
לא מכבר, בעת נסיעתי ברכבת שמעתי שיחה בין שתי חיילות. הן דיברו מה יעשו כאשר יסיימו את שירותן הצבאי. כאשר דנו בעיניים בורקות ביום המחר, העתיד הקרוב והרחוק התמזגו יחדיו. הן קפצו בין נושאים, מקומות, נופים וארצות והפליגו בלי סוף בארץ החלומות.
רצה הגורל ותחנת ירידתי מן הרכבת הייתה גם תחנתן, נעמדנו שלושתנו אל מול הדלת בעוד הרכבת נכנסה באיטיות אל שטח התחנה. כמה שניות בודדות לפני שהדלת נפתחה ודרכינו ייפרדו לעולמי עד, אמרתי: "בזמן הצבא חולמים הרבה חלומות, אך לאחר השחרור ישנה מציאות." שתיהן חייכו בהבנה, ואחת מהן אמרה, לאחר שבחנה את לבושי אשר היה שונה מנוף אנשי הרכבת באותו הבוקר: "אתה דווקא נראה כמו אחד שחי את החלום". והמשיכה: "לפעמים חלומות הופכים למציאות." וכך נפרדנו.
בעודי עולה על רכבת ההמשך הרהרתי בדבריה, האם אני חי את החלום? אולי, תלוי את מי שואלים, או במילים אחרות, תלוי מיהו החולם. נכון שבכל שנה אני שוהה כמה חודשים בהודו, אך מאידך משכורתי אינה גבוהה, אני חי בדירה שכורה וכדומה.
אך מבחינתי, הנקודה החשובה כאן, היא לא האם אני חי את החלום, אלא העובדה שאין מדובר בחלום שחלמתי לפני למעלה מעשור. חיי הנוכחיים שונים בתכלית מכל חלומותיי במהלך ילדותי והתבגרותי.
אמונה וסביבה
אנו נולדים אל תוך חברה מסוימת, זוכים לחינוך מסוים, גדלים על ערכים כאלו או אחרים ומסתובבים עם אנשים מסוימים. הסביבה, החינוך והערכים מקנים לנו מאגר של אמונות. מאמונה צומח רצון, ומרצון צומחת פעולה. למשל, לאחר הצבא, אנשים טסים להודו או לדרום אמריקה כי הם מאמינים ששם יהיה להם טוב. ללא האמונה הזו, לא היה מתפתח רצון ובטח שלא פעולה.
אם כך, החברה מכתיבה לנו, בדרכים ישירות ועקיפות את מאגר אמונתנו, אשר ממנו מתפתחים רצון ופעולה, משמע שהאמונה מעצבת את חיינו ולא אנו אותה. אנו נוטים לחשוב שזכות הבחירה שלנו היא חופשית, שאנו מעצבים את חיינו לפי איך שאנו רוצים. אך כל אחד מאיתנו אשר חצה או יחצה את שנות השלושים לחייו וייבחן את מהלך התפתחותו, יוכל לראות שהחיים והנסיבות עיצבו אותו ולא הוא אותם.
תפיסתנו את החיים נובעת מתוך מאגר אמונות שלא באמת בחרנו בהן וכך אנו חולמים חלומות בהתאם לאותן האמונות, אשר לבסוף מתנפצות במזח המציאות.
הטלת ספק
אחד הדברים אשר אפיינו אולי יותר מכל, את תחילת שנות העשרים של חיי היה הספק. בהתחלה הוא התגנב אל אופן החיים שבו עלינו לחיות את הזמן שהוקצב לנו כאן. כשהשתחררתי מהצבא, רציתי לקחת שנה-שנתיים של חופש, ולאחר להתחיל לרוץ. לאן? לא בדיוק ידעתי. למה? גם לשאלה זו לא הייתה לי תשובה. אך רציתי לרוץ, להשיג מעמד ואם אפשר גם קצת כסף, בכדי שירפד את החיים.
באותה העת לא היה לי חלום ספציפי (שחקן כדורסל מקצועי, כבר כמה שנים קודם לכן הבנתי שלא אהיה), אבל באופן כללי רציתי שיהיה לי הרבה בכמה שפחות מאמץ. שנת השחרור הייתה רבת תהפוכות בחיי; תקופות של עבודה רבה ותקופת אבטלה, רגעים של אושר שאין כדוגמתו אל מול אחרים שבהם הוויסקי מהווה הנחמה היחידה. מצד אחד כל העולם היה פרוש לפני, הייתי חופשי לחלוטין. אך מאידך, כל הזמן הייתי כבול; כבול לנורמה, כבול לחוקים, כבול למגבלותיי הכלכליות וכבול לסמים אשר חשבתי שהם החופש בהתגלמותו.
באותה שנה השיחות על העתיד ועל החיים, תפסו חלק מרכזי מהשיח. התבוננתי ובחנתי את עולם 'המבוגרים' שסוף סוף נכנסתי אליו. עולם, ששנים חיכיתי לרגע אשר אוכל לפסוע בו, לרגע שבו אוכל בעצמי לעצב את חיי. אך כאשר הרגע הגיע ונהייתי אדון לעצמי, לא באמת הרגשתי יותר חופשי מקודם, לא באמת הגעתי לארץ המובטחת. פתאום, ברגע שחלום השחרור הגדול התגשם התחילו לצוץ להם כל מיני חלומות גדולים יותר.
כאשר קראתי באותה התקופה את 'אשת אחאב' של סינה ג'טר נסלנד וביחד עם הגיבורה אונה ספנסר ניפצנו לחלוטין את החלום האמריקאי, ובמקום זה נדדנו בתלאות הים (אוקיינוס החומר הסוער) תוך כדי צפייה מתמדת בכוכבים (עולם החלומות), הרגשתי איך הספק על דרך החיים המקובלת בסביבתי חודר לכל רמ"ח איבריי. ממש לפני טיסתי להודו קראתי את 'מלחמה ושלום' של טולסטוי בתרגומה המופלא של לאה גולדברג. הרבה לא הבנתי מהספר, חוץ מדבר אחד קטן אך משמעותי. החלק שעוסק במלחמה המתאר את מלחמת רוסיה-צרפת מבוסס על המציאות וההיסטוריה, ואילו החלק אשר מדבר על השלום הינו פרי דמיונו של המחבר. משמע, המלחמה היא המציאות, השלום הוא רק חלום.
הרגשתי בשל לנסוע להודו…
גדילתו של הספק
מסעי בהודו רק הגדיל את הספק והרחיב אותו לממדים עצומים. הטלתי ספק בהכול: בעיתון, בחדשות, במלחמה ובשלום. הטלתי ספק גם בחלומות וגם במציאות. הטלתי ספק באדם והתבודדתי רבות, הטלתי גם ספק בכל התיאוריות המקובלות.
השהייה הרבה מחוץ לבית ולסביבה המוכרת החזירו אותי עשור לאחור. גם אז, בתחילת גיל העשרה יצאתי מסביבתי ודרכתי על קרקע לא מוכרת. במסגרת שליחותו של אבי מטעם הסוכנות היהודית, אשר הפגישה אותנו עם טוקומן, עיר קטנה בשום מקום של צפון ארגנטינה.
למעשה כל התיכון לא חשבתי ולא נזכרתי בשנתיים שהעברתי בארגנטינה, אך בהודו הכול חזר. נזכרתי בבית הכנסת הקטן של הקהילה האשכנזית בעיר, נזכרתי איך אלוהים היה איתי
שם בכל רגע ורגע. איך פניתי אליו כמו אל חבר טוב, בכל כך הרבה מקרים. איך צמרמורת נעימה טיילה בכל גופי, כאשר שרו את 'אדון עולם' בלחן שקט ומקסים.
כשנגמרה השליחות וחזרתי לקיבוץ כל יחסיי עם האל נעלמו. בקיבוץ אין אלוהים. ובכלל, עם המפץ הגדול והאבולוציה, למה צריך להישאר תקוע במחשבות פרימיטיביות, על יצור נצחי בעל אינטליגנציה מושלמת? או במילים אחרות, הסביבה הצליחה לעצב את אמונתי בניגוד גמור לחווייתי האישית, בניגוד גמור לרגש הגועש שכה כמהה לאל חי.
נחזור להודו, כאשר שוב התנתקתי מסביבתי שוב הר הגעש התפרץ, שוב לא יכולתי להדחיק את אותו הרגש אשר היה עצור בקרבי. אותו רגש השלים את הספק. הספק על אורח החיים המודרני. הספק על תיאוריות אשר נחשבות לעובדות אך בפועל לא חורגות ממישור האמונה, השתלב כה יפה עם כמיהה עזה אשר בערה בתוכי. כמיהה שמים רבים לא יכבו אותה ונהרות לא ישטפו אותה.
הספק הפך לאמונה
הספק פער בור אדיר בתוכי אשר אותו רק אמונה יכולה למלא. אך לא סתם אמונה ובוודאי שלא עיוורת. אמונה המושתתת על ידע ועל חוויה אישית. אמונה ללא אינטרסים, ללא רצון לגמול וללא פחד. אמונה, אשר צומחת מתוך רצון ראשוני ועם השנים, התרגול והחוויה הופכת למפגש ישיר אשר מקנה ידיעה.
כך, מתוך ספק גדול נולדתי מחדש, ולאט לאט מצאתי לי פינה. הספק המשיך להוביל אותי, וכל דבר בחנתי ובחנתי מספר רב של פעמים. אך מול כמיהה כה גדולה אפילו ספקן ציני כמוני לא יכול היה להישאר אדיש. כיום אני צועד בחלום שכלל לא חלמתי, החיילת טענה שלפעמים חלומות הופכים למציאות, אז אסכם גם אני בקלישאה מאמר זה שכלל לא תכננתי לכתוב: לפעמים, המציאות עולה על כל דמיון.
מאמרים נוספים מאת רז הנדלר
פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.
|