לאחרונה קראתי שני ספרים מלאי חיים העוסקים בסוגיית המוות. הקריאה התרחשה במקביל ונוכחתי לדעת כיצד שני ספרים כל כך שונים אשר נכתבו בתקופות שונות יכולים להשלים אחד את השני בצורה יוצאת מן הכלל.

האחד הוא 'המלט' של שייקספיר והשני הוא המבחן האחרון של גירירָאג' סְוָאמי אשר ראה לאחרונה אור גם בשפה העברית.

חיים על פני האדמה
רבות עסקה ועודנה עוסקת האנושות בשאלת קיומנו עלי האדמה. האם יש תכלית לחיינו? מהי משמעות החיים? אפילו בעידן הפוסט מודרני בו האדם מנסה לדחות את שאלת משמעות החיים ואף לבטלה, הוא עדיין מנסה למצוא משמעות בחיים.

הפילוסוף המקראי קהלת פותח את ספרו באלו המילים: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ–שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת א'. ב'-ג')

שקספיר ממשיך את קו מחשבתו של קהלת בן דוד, אשר מלך על ירושלים, דרך עיניו של המלט, הנסיך הדני, אשר פונה אל ידידו הורציו בעת שהוא מחזיק גולגלת בידו: "הסבור אתה כי גם פרצוף-פניו של אלכסנדר מוקדון היה כזה באדמה?" הורציו משיב: "ממש כזה." המלט שואל: "וריח אשר כזה העלה גם הוא? ממש כזה נסיכי." אומר הורציו. המלט מסכם את הנקודה בעודו משליך את הגולגולת ארצה: "מה עלובה היא התכלית, שסופנו להגיע אליה, הורציו!" (המלט, עמ' 154)

ספר קהלת נכתב ככל הנראה על ידי המלך שלמה בסוף חייו. המלך כמו מסכם את חייו:

"אֲנִי קֹהֶלֶת, הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל–בִּירוּשָׁלִָם. וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי, לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, תַּחַת הַשָּׁמָיִם… רָאִיתִי, אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ…. " (קהלת, א'. י"ב-י"ד) ירושלים בזמן כהונתו של המלך שלמה ידעה שפע ושגשוג אשר כמוהו לא ידעה לפני כן (ויש האומרים שגם לא לאחר מכן). המלך ממשיך ואומר:

"הִגְדַּלְתִּי, מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי, גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים; וְנָטַעְתִּי בָהֶם, עֵץ כָּל-פֶּרִי. עָשִׂיתִי לִי, בְּרֵכוֹת מָיִם–לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם, יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי; גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב, וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת; עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם–שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי, מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם; אַף חָכְמָתִי, עָמְדָה לִּי." (קהלת, ב'. ד'-ט')

המלך מתחיל את תיאורו מהקטן ועובר אל הגדול. במהלך חייו השיג את כל שאיפותיו של האדם מהחומר. הוא בנה בתים, נטע כרמים, קנה עבדים ושפחות, צאן ובקר. משם הוא ממשיך אל עבר הכסף והזהב, אחר, אל עבר הערצת המלכים סביב, ומסיים בכך שהתענג על כל מה שלו חפץ האדם. ובכל זאת הוא כותב:

"וּפָנִיתִי אֲנִי, בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל, שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ." (קהלת ב'. י"א.)

בדומה לאלכסנדר מוקדון, קהלת מבין שגם פרצופו שלו יסתיים כך, ואם כדברי המלט, התכלית שסופנו להגיע אליה היא כה עלובה, אז באמת, מה היתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?

להבין את זמניות החומר
מסופר על אלכסנדר מוקדון שכאשר שכב על ערש דווי הוא קיבץ סביבו את מקורביו וביקשם שלוש בקשות. הראשונה, שרק רופאים יסחבו את ארונו. השנייה, שידיו יישארו מחוץ לארון וגלויות לכל. והשלישית, שאת כל זהבו יפזרו תוך כדי מסע הלוויה. עוזריו הסכימו לכל אשר יגיד אך ביקשו שיסביר את בקשותיו המוזרות.

הוא ענה שהוא חפץ בכך שרק רופאים יינשאו את ארונו כדי להראות שגם הטוב שברופאים אינו יכול להציל את האדם ממוות. את ידיו ביקש להשאיר מחוץ לארון, למען יראו כולם שאינו לוקח איתו דבר. ופיזור זהבו נועד כדי להראות שכל עושרו של האדם חסר כל חשיבות ברגע המוות.

קהלת בן דוד מסכם את מסרו של אלכסנדר הגדול בפסוק אחד: "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ, עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא; וּמְאוּמָה לֹא-יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ, שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ." (קהלת, ה. י"ד)

פחד מוות
הפחד מהמוות, לפי חוקרים ומומחים, מושתת בעיקרו על שני גורמים עיקריים; האחד הוא כמובן, הפחד מהלא נודע, והשני הוא כי איננו רוצים לאבד את היקר לנו (חברים, משפחה, נכסים ומממון).

ב'מבחן האחרון' מביא גירירָאג' סְוָאמי את דבריו של ד"ר ויליאם ה דדווילר, דוקטור למדעי הדתות באוניברסיטת טמפל. הוא מסביר שבעבר המוות לא הוסתר, הוא מצטט את המלט ואת המשורר-הכומר האנגלי ג'ון דאן. הוא מראה איך בעבר נהגו להזכיר לנו בכל עת שאנו בני תמותה, שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אחר כך הוא מוסיף: "זו הייתה המנטליות הנפוצה באירופה עד לתקופת ההשכלה, שבה החלה התרחקות מהדת. מאז אנו מתקשים יותר ויותר להתמודד עם המוות ועם עובדת היותנו בני תמותה. כל מה שהחברה המודרנית רוצה וכמהה לו נקשר בהכחשת המוות." (המבחן האחרון, עמ' 34)

גירירָאג' כותב על האדם אשר מבין שסופו קרב: "משברי חיים אלה מעלים שאלות שאינן רק תאורטיות אלא גם מעשיות, אישיות ודחופות ביותר. האם הקיום שלי מסתיים ללא משמעות? מה יקרה לתודעה שלי שדרכה אני חווה תקווה, שמחה ופחד? אמנם בתודעתי אני יכול לתור ברחבי היקום אחר ערכים ואמיתות שמעבר לחומר, אך האם אני בסופו של דבר לא יותר מאוסף זמני של יסודות חומריים?… שאלות אלה עולות באופן טבעי במוחו של אדם חושב הניצב בפני המוות." (המבחן האחרון, עמ' 25-26)

למות כדי לחיות
"המוות מסלק כל דבר כוזב; המוות מגלה לנו מי הם חברינו האמיתיים; הוא חושף את סדרי העדיפויות האמיתיים שלנו; מביא איתו חכמה; מלמד על החולשות והפחדים שלנו; אבל חשוב מכל, המוות מלמד שהגוף החומרי והיקום החומרי אינם ביתנו. כאשר המוות קורא לכם, אל תפחדו או תסתתרו. חשפו את עצמכם וגלו מה יש לו להציע. אחרי הכול, הוא משרת ישר, נאמן ומסור של האל." (המבחן האחרון, עמ' 167-168)

מילים אלו אינן תיאורטיות בלבד, הן נכתבו על ידי בְּהַקְטי-טירטהה סְוָאמי כאשר שהה בעצמו על סף המוות. הוא הביט בו בלבן שבעיניים, ולא רק שלא פחד, אלא אפילו קיבל אותו באהבה אינסופית. זהו הכוח הטמון בתרגול רוחני, בהבנה שאנו נבדלים מן הגוף החולף, ובהבנה שהאל הוא לא רק כל יכול ואינסופי, אלא גם החבר הכי טוב שיש.

אם קהלת ושייקספיר מלמדים אותנו אודות הכזב שבחיי החומר, אודות החולף, אשר אינו הולך איתנו, אז 'המבחן האחרון' מלמד אותנו כיצד להתמודד עם אותה אשליה. כיצד להפוך את חיינו לאמיתיים. הוא מלמד אותנו שדרך תרגול של חיים רוחניים ניתן לחיות חיים רוויי משמעות, ולא פחות חשוב מכך, למות מוות מלא משמעות, למות כדי לחיות. כדברי חכמינו ש"המוות הוא רק לילה בין שני ימים."

אסיים עם פנייתו של בְּהַקְטי-טירטהה סְוָאמי אל מחלתו שלו, כאשר עמד ממש על סף המפגש הבלתי נמנע עם המוות:

"סרטן אהובי, גם סופך יגיע; או שנמות יחדיו או שתמות לפניי, אבל לא נישאר לנצח בגוף נורא זה. לכן, אין עוד צורך שנהיה אויבים, כי הטבע החומרי פועל על שנינו באופן זהה – הוא הורס אותנו. זהו זמן להודיה, כי אני מלא הוקרה לדברים הרבים והנפלאים שזימנת לי. כעת עליך למות, וגם עליי למות בסופו של דבר; לשנינו מוקצב זמן קצר. לכן ברצוני לשלוח את אהבתי והערכתי לדברים הנפלאים שהבאת לחיי. בייחוד כעת, אני שולח את אהבתי אלייך, סרטן, כי אחרי הכול אלוהים לא עושה טעויות, ומארגן הכול לטובתנו." (המבחן האחרון, עמ' 171)

מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

• אלטרנטיבה חיובית
• הברכה והקללה של המונותאיזם
• לילה בין שני ימים
• שמות האל
• מוסר וצדק ללא אלוהים
• המשרת של המשרתים
• חלומות ומציאות
• המסע של משה וארג'ונה
• זכרונות אישיים מעזה והצעת פתרון
• עוד...