"עתה איני יודע עוד את חובתי ושלוותי אבדה בגלל חולשת לבי. הריני פונה איפוא, ומבקש שתבהיר לי מה נכון עבורי. עתה הינני תלמידך ונשמה מסורה לך. אנא הורני."(ב.ג. 2.7)

מעצם מבנהו של הטבע החומרי גוררת כל פעילות חומרית לשיעבוד ולבילבול. וכל צעד רק מוסיף ומסבך. דרוש איפוא, מורה רוחני מוסמך שידריכנו להגשמת מטרת החיים. הספרות הוֵדית כולה מורה על פנייה למורה רוחני כזה, שבכוחו לשחררנו ממבוכי החיים שלוכדים אותנו בעל כורחנו. אלה משולים לשריפת יער שפורצת בדרך כלשהי מבלי שאיש יציתה. איש לא מזמין שרפה, אולם זו פורצת מעצמה, ואנו חסרי אונים. כמותה גם הבעיות בעולם זה; אלה צצות מעצמן, ללא כל הזמנה.

"…ומי שרוי בבילבול חומרי? מי שאינו מבין את בעיות החיים… הגוף האנושי הינו נכס יקר ערך לישות החיים, כיוון שבאמצעותו ביכולתה לפתור את בעיות החיים; ומכאן שמי שמחמיץ הזדמנות זו, הרי שהוא קמצן. בְּרָאהְמַנַה לעומתו, הוא מי שיודע לנצל את גופו לפתרון בעיות החיים…" (ב.ג. – התעמקות 2.7)

פתרון הבעיות
הכול סובלים מבעיות לאינספור, אך רק בודדים האנשים שפונים לפתרון רוחני. מהו שמנחה אדם היכן לחפש את פתרונו? מערכת האמונות שלו. ואמונות מושפעות משלוש המידות החומריות, איש איש על-פי הקארמה, או הגורל שלו.

מכל מקום, האמון בדרך רוחנית מקורו שונה; רק רוחני יכול לעורר את הרוחני. מכאן שמי שנמשך כיום לחיים רוחניים בהכרח נפגש כבר, אפילו באקראי, עם הרוחני בעבר, בחיים אלה או בקודמים; בלא יודעין הוטבעה בו הטבעה רוחנית ראשונית שכיום מבשילה למשיכה, או לאמון ממשי. אדם כזה, כמו ארג'ונה, פונה במצוקתו לנתיב הרוחני ומבקש הדרכה ממורה רוחני.

העולם החומרי מושווה לעיתים לקורי עכביש; חרק שנלכד בהם, כל צעד שהוא עושה כדי להשתחרר רק מסבך אותו יותר. חוק הקארמה הוא כזה; כל פעילות גוררת תגובה, שגוררת פעולה, שגוררת תגובה, וכך אנחנו סבוכים לעד בשרשרת של פעולות ותגובות. הטוב והרע פוקדים אותנו, כמו עונות השנה, בין אם אנחנו רוצים בהם, ובין אם לא. את הטוב אנחנו חושבים למנעמי החיים, ואת הרע, לבעיות החיים, מבלי להבין שעצם הקיום החומרי הוא בעיתי – לידה, חולי, זקנה ומוות – אלה ארבעת כתליו של הכלא החומרי, והשלשלאות שכובלות אותנו לכאן זו התאווה.

התבונה האנושית הינה מפותחת יותר משאר מיני החיים ומאפשרת הבנות עמוקות על טבע החיים והעולם. אדם יכול להבחין בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, ובעיקר בין חומר לרוח. לכן הגוף האנושי נועד במיוחד למסע רוחני – אל מעבר לכל מצוקות החיים.

אם הקיום החומרי משול לים אדיר, הרי שהגוף האנושי משול לספינה חזקה. הרוח הטובה שמשיטה את הספינה זה הידע הוֵדי, ורב החובל, זהו המורה הרוחני. בים הגדול ישנן אינספור סכנות, חלקן גלויות וחלקן סמויות, ונדרש ידע, ניסיון ומיומנות כדי להתמודד איתן. צריך להכיר גם את הכיוון והיעד. אלה בדיוק הינם כישוריו של המורה הרוחני – הוא חווה באמת ויודע את הדרך אליה, על כל המכשולים שבדרך. והמכשולים רבים מאד…

מכשול התאווה
המכשול הראשון והגדול ביותר זו התאווה – ההתאוות האגוצנטרית להיות במרכז והכי (האגו החומרי) שמהווה שורש הקיום החומרי. בגללה מתכסה הנשמה הרוחנית באשליה החומרית ונכבלת לצורך הנבער לנפלאות, והיפוכו, המסכנות.

ואכן, מתרגל טירון בחיים רוחניים נוטה לחשוב עצמו לנאור במיוחד ורב כישורים רוחניים. בשלב מסויים הוא מבחין כמובן, שהאחרים אינם משוכנעים כמוהו בנפלאותו, ואז, כמו בנדנדה, לפעמים הוא חש עצמו למעלה, ולפעמים למטה, שקוע כליל בתחושת הערך המופרזת או הפגועה שלו.

כדי לשמר את ערכו, יתכן שהוא יטיל על עצמו איסורים שונים או התחיבויות, שאמורים לדעתו לזרז את התקדמותו הרוחנית, אך בדרך כלל הוא ימצא עצמו נכשל מלקיימם.

במאבקו לנפלאות, לא נותר לו אלא להאמין עתה שרק שינוי במצבו החיצוני יכול להביאו למטרה הנכספת. וכך הוא ממשיך להיות שקוע בעצמו, מתלבט בין אינספור אפשרויות חיצוניות.

לאחר תירגול ממושך וצבירת ידע, יתכן שהוא ישיג שלווה כלשהי ושליטה במחשבותיו ובמעשיו. אנשים יבואו אז לשמוע אותו ויחלקו לו כבוד, ואולי גם הערצה וכסף, ואז סוף סוף הוא יחוש עצמו נאור ורב כישורים באמת…

זהו מכשול האגו, וישנם עוד מכשולים רבים כגון אמונות שגויות, רגשות שליליים, נטייה לרמות, הרגלים רעים, והרבה בערות. הגוּרוּ אמור לנווט את תלמידו דרך כל אלה אל היעד העליון – חזרה לטבע הרוחני הנצחי, ליחסי האהבה הנצחיים עם אלוהים.

הגוּרוּ מושווה גם לגנן. לב התלמיד הינו הגינה שבה צומח שתיל הבהקטי, או שתיל האהבה הרוחנית לאל. אלא שהשתיל בתחילה הינו קטן וחלש מאד ודורש טיפול זהיר. הגוּרוּ מלמד את התלמיד כיצד לגונן על השתיל הרך, כיצד להשקותו (בידע רוחני ובתרגולים מדיטטיביים אחרים), ומלמדו לנקות את הגינה מעשבים שוטים (המכשולים שנזכרו לעיל).

הקשר בין המורה לתלמיד אינו קשר רשמי או עסקי; זהו קשר של אהבה – של מפגש בין כנותו של התלמיד לחסדו האינסופי של המורה.

כנות התלמיד
ישנם מורים רבים, וישנם תלמידים רבים. לא כל התלמידים הינם כנים או רציניים באותה מידה, גם לא כל המורים אמיתיים ונאורים באותה מידה. וכמובן, גם הדרכים רבות… מכל מקום, כיוון שאיננו לבד בדרך, ונשמת-העל, או האלוהים שבלב, מנחה את נתיבנו בהתאם לרצוננו, הרי שכנותו של התלמיד הינה חשובה במיוחד.

מסופר בהקשר זה על נשים מסוימות בהודו, שמאחר שהן יודעות שלאנשים קדושים נולדים ילדים קדושים, הן הולכות אל גדות הנהרות, שם יושבים הסָאדְהוּ (הקדושים הפרושים), ומנסות לפתות אותם כדי לזכות מהם בילד. ישנם גברים שיודעים שישנן נשים שמנסות לפתות את הסָאדְהוּ, ואלה מתחפשים לסָאדְהוּ ומתישבים על גדות הנהרות, כדי לפגוש את הנשים הללו… כלומר, רמאי פוגש רמאי.

כאשר קרישנה מורה לארג'ונה על הצורך לפנות למורה רוחני, הוא מסביר את כישוריו של התלמיד ואת כישוריו של המורה:

"פנה למורה רוחני ונסה ללמוד ממנו את האמת. חקור אותו בכניעות והגש לו שירותך. מי שהגיעו להגשמה רוחנית יכולים להקנות לך ידע, כיוון שחזו באמת." (ב.ג. 4.34)

"צניעות; ענווה; אי אלימות; סובלנות; פשטות; פנייה למורה רוחני; נקיון, יציבות, שליטה עצמית; … הבנת החשיבות שבהגשמה עצמית; וחיפוש אחר האמת – אלה כולם אני רואה כידע, ומלבדם הכול הינו בסך הכול בערות."(ב.ג. 13.8)

אלה הם עקרונות הידע, ובלעדיהם כל מאגרי הידע החומרי העצומים שבידינו הינם בסך הכול בערות, כיוון שמתיחסים רק לזמני ולחולף. אולם רק מי שניחן בתכונות כאלה יכול ללמד אותן, לכן הגוּרוּ נקרא גם אָצָ'ארְיַה, או מי שמלמד על-ידי דוגמה אישית.

קבלה עיוורת וחקרנות עיוורת (או ווכחנות) – שתיהן אינן מומלצות לתלמיד רציני. עליו לפנות אל המורה ברוח ענווה, מתוך רצון אמיתי לדעת ולהבין.

מאחר ששירות ונתינה הינם טבעו האמיתי של העצמי, תפקידו של המורה לחשוף ולעודד את רוח השירות בתלמידו, ושירות קשור בענווה – ראיית האחר וצרכיו לפני צרכי שלי.

התלמיד לומד לשרת את המורה, והמורה, המשרת המושלם, נוטה חסד לתלמידו ופוקח את עיניו בלפיד הידע ומסלק את חשכת בערותו.

מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

• על אגו וקנאה
• טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה
• התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת
• הליכה בנתיבים זרים מסוכנת
• פרק 15 של הבהגווד גיטה
• שלוש מידות הטבע
• תקציר הבהגווד גיטה
• הבנת הפרק ה-13 של הבהגווד גיטה
• המורה והתלמיד
• עוד...