אַהימְסַה פַּרַמוֹ דהרמה. זה המשפט שמיוחס לבוּדְהַה. פירושו: "אי-אלימות הינה העיקרון העליון". הבְּהַגַוַד-גִיתָא תומכת בעקרון זה כגישה בריאה לחיים, אך אין הוא העיקרון העליון. ככול שאדם ממעיט באלימות מיותרת, כך הוא יכול לנקות את ליבו מאנוכיות ולפתח רגישות ואהבה לסובבים אותו, וכך הוא יכול ליצור אוירה התומכת בצמיחתו הרוחנית. אדם אלים סוגר את ליבו לסבל שהוא גורם לזולת. באופן זה הוא גורם לא רק נזק להם אלא גם לעצמו. זאת משום שאדם הסוגר את ליבו לאחר ולסבלו, מרחיק מליבו את רגש הרחמים, החמלה וההשתתפות בצער. אדם כזה לא יהיה מסוגל למצות את מלוא רגשותיו ביחסיו עם הזולת, ולכן יסבול בעצמו ולא ימצה את אישיותו במלואה. כתוצאה מזאת הוא לא יחוש סיפוק מלא ביחסיו בעולם. האדם האלים עושה עוול לעצמו. הוא הורס את רגשותיו העדינים ביותר.
אך בעולמנו האלימות נחוצה לפעמים. בעולם שכל אחד מנסה לבסס את עליונותו על חשבון הזולת, נחוצה אלימות, ולו רק כדי לאפשר שקט ושלווה. שוטר, למשל, חייב להיות אלים כנגד פורעי החוק. בהנחה שהחוק נכון וטוב והשוטר פועל מתוך מניעים נכונים, אלימותו של השוטר הינה חיובית. הוא נוקט באלימות כדי לצמצם את האלימות. לכן אין עיקרון ה"אַהימְסַה" העיקרון העליון. באופן דומה, כול אכילה מלווה באלימות מסוימת. אפילו הצמחונים, המשתדלים לצמצם את האלימות למינימום, יאלצו להיות אלימים כלשהו כלפי הצמחים. כי הרי גם הצמחים חשים בסבל כאשר אלימים כלפיהם. מכאן, הבְּהַגַוַד-גִיתָא מצדדת באי-אלימות, אך לא כעקרון מוחלט. הבְּהַגַוַד-גִיתָא מצדדת בצמצום האלימות בגדר האפשר, ובו זמנית, את האלימות הנחוצה יש לבצע במסגרת שיקולים של טובה וצמיחה רוחנית.
בשְׂרימַד-בְּהָאגַוַתַם (1.2.6) נאמר שה"פַּרוֹ דהרמה", העיקרון העליון הינו לפתח אהבה לעליון. עקרון אי-האלימות כעקרון העליון יכול להוביל למסקנה של שלילת האישיות, ולכן שלילת הרצון ויחסים. למה? כי אלימות היא תוצר של אנוכיות לא מסופקת. מכאן, כדי להפסיק את האלימות יש לשלול את האנוכיות באדם. ישנם כאלה הסוברים שאין באדם מניעים שאינם אנוכיים. מכאן שיש, על-פי תפיסה זו, לשלול את כול מניעיו של האדם, כדי להגיע לעולם לא אלים. על-פי הבודהיזם ניתן לשלול את כול מניעיו של האדם אם נתפוס את העולם כלא קיים (נירְוַנַה=חידלון), ונאפס את האני (אַנָאטְמַן=אין-אני). זרם הבְּהַקְתי, מכול מקום, רואה את האנוכיות אך ככסות מעוותת של טבע האהבה. באמצעות פעולה נכונה בעולם, ובאמצעות הבנה נאותה של החיים וידע, ניתן לחשוף את טבע האהבה. על-פי הגִיתָא, אפילו פעולה אלימה, אם היא נעשית במסגרת ידע ומניע נכון, יכולה לשרת את הצמיחה הרוחנית, כמו גם להועיל לכלל העולם.
