תמיד כאישיות ייחודית

"על האדם להגות באישיות אלוה העילאי כיודע-כל, כקדום מכל, כשליט, כקטן מהקטן ביותר, כמקיים כול, כשורה מעבר לכל תפיסה חומרית, כבלתי נתפס, ותמיד כאישיות ייחודית. הוא מאיר כחמה ונשגב ומעבר לטבע החומרי." (ב.ג. 8.9)

פסוק זה מציג את תפיסת האלוהות הוֵדית בשלמותה. ראשית, האל הינו כל יכול והמקור לכול. לכן הוא הקדום מכל והוא יודע כל. אך כל יכולתו אינה מתבטאת רק בהיותו יודע כל, הקדום והגדול מכל. אלא גם בהיותו הקטן מהקטן ביותר.

מכיוון שהאל הוא כל יכול, הוא גם הגדול מכול כאשר הוא עוטה את דמותו היקומית (בְּהַגַוַד-גִיתָא פרק 11) וגם הקטן מכל כאשר הוא נכנס לכל אטום ואטום ולכל ישות חיה כנשמת-על (פַּרַמָאתְמָא). מי שהוא כל יכול אכן יודע הכול, אך כל יכול אמיתי הוא זה שיכול גם לא לדעת.

על-פי תפיסת האלוהות הוֵדית, האל הוא הקדום מכל משמע המקור, אך לאחר הבריאה הוא אינו "מסיים" את תפקידו אלא ממשיך לקיים את כולנו. למעשה לפי תפיסה זו אין מקום שהאל אינו נוכח בו. האל אינו רק יוצר החיים, אלא הוא גם החיים עצמם, כי בלעדיו אין חיים.

האל כאמור נכנס לכל אטום כנשמת-על (פַּרַמָאתְמָא) ונמצא מחוץ לכל כרוח בלתי אישית השורה בכל (בְּרַהְמַן). הבְּהַגַוַד-גִיתָא (9.4-5) מאששת טענה זו:

"בדמותי הסמויה שורה אני ביקום כולו. כל הישויות נמצאות בי אולם אני איני בהן. אלא שבו-זמנית כל הנברא אינו מצוי בי. הבט נא וראה את שפעת יכולתי המיסטית! אף על פי שאני הוא מקיימן של כל ישויות החיים, ואף שאני נמצא בכול, איני חלק מעולם התופעות הזה, שהרי אני הוא מקור הבריאה."

פילוסופיה זו שבה האל הוא גם הגדול מכול וגם הקטן מכל, מלמדת אותנו על כל יכולתו של האל. הימצאותו של האל בכול בעזרת אוניו השונים, אך היותו נפרד מהכול בתור אישיות ייחודית מדגישה את פילוסופית האחדות והשוני הבו-זמניים. הפסוק בתחילת המאמר מתאר פילוסופיה זו ומכין אותנו בהדרגה אל עבר ההבנה העמוקה ביותר של הספרות הוֵדית.

אנו צריכים להבין שהאל שורה מעבר לכל תפיסה חומרית ובלתי נתפס. משמע שאין ביכולתנו החומרית והמוגבלת, לתפוס אותו ולהבין אותו דרך מוחנו וחושינו המוגבלים. משמע שאין טעם להתווכח על קיומו או על היותו ניחן בדמות או אנרגיה אינסופית. אלא לבחון הנחות וֵדיות אלו בכלים וֵדיים. כלומר, דרך תרגול רוחני.

בשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם (4.11.23) נאמר: "הנשגב, האמת המוחלטת, לעולם אינו מצוי בתחום הבנתו של המאמץ החושי הבלתי מושלם, וגם אינו נתפס בהתנסות ישירה. הוא אדונם של שלל אונים, כמו האנרגיה החומרית המלאה, ואיש אינו מסוגל להבין את תכניותיו או מעשיו. יש להסיק איפוא, כי אף שהוא הסיבה המקורית לכל הסיבות, לא ניתן לדעתו באמצעות חשיבה עיונית."

מדיטציה על שמותיו הקדושים
הפסוק שהבאנו למעלה (הפותח את המאמר), קובע שהאל הוא "תמיד אישיות ייחודית". גם כאשר האל שורה בכול כאנרגיה אינסופית הוא תמיד נשאר בו זמנית אותה אישיות ייחודית, מקורית ונשגבת.

המדיטציה על שמותיו הקדושים של האל, היא זו שדרכה ניתן לחוות ולפגוש דמות זו, וכך לחיות מעל לכל ספק ולאמת את ההנחה הוֵדית.

"זִמרה מתמדת של שמו הקדוש של הריבון בהתאמה לסמכויות הדגולות, הינה הדרך להצלחה המשוללת כל ספקות ופחד. היא יאה לכול, לרבות אלה שהינם משוחררים מכל תשוקה חומרית." (בהאג. 2.1.11)

מדיטציה על שמותיו הקדושים של האל, שונה בתכלית מכל סוגי המדיטציה האחרים. המדיטציה באופן כללי היא כלי להתנתק ולגבור על החומר, בעוד שמדיטציה על שמותיו של האל מבצעת פעולה כפולה, גם התנתקות מן החומר וגם התחברות להיבטו האישי והמתוק של האל על-ידי חזרה על מַנְתְרַה המכילה בתוכה את שמותיו.

בעולם זה של שניות המילה "מים" אינה מרווה את צימאוני ואינה מספקת אותי. בכלל, ניתן לשים לב שאם ננסה למדוט על המילה "מים", ונחזור עליה כמו על מַנְתְרַה, פעולה זו תימאס עלינו במהרה ואינה מקנה סיפוק לנשמתנו. אך מאידך, מתרגלי הבְּהַקְתי-יוגה לדוגמא, חוזרים יומם וליל על המַהָא מַנְתְרַה (המַנְתְרַה הגדולה), אך הפלא ופלא, לא רק שפעולה זו אינה נמאסת על המתרגל הוישְׁנּוּי, ההיפך הוא הנכון, ככל שהוא מתמיד בשינון המַנְתְרַה ומודט עליה, סיפוקו רק הולך וגדל.

כיצד זה יתכן?
כפי שכבר הזכרנו קודם, אמירת המילה "מים" אינה מרווה את צימאוני, מכיוון שאנו נמצאים בעולם של שניות, בו המילה שונה ממהותה. על-פי הספרות הוֵדית, בעולם הרוחני המצוי במישור מוחלט אין הבדל שכזה. ולכן, אין הבדל בין האל לשמו. כלומר, כאשר אנו משננים ומודטים על שמותיו של האל, הוא בעצמו נוכח איתנו דרך שמו, שכאמור, לא שונה ממנו.

לאל יש אינספור שמות ותארים וכמובן שישנן אינספור מנתרות הקוראות בשמותיו הקדושים. אני יכול להמליץ, על המַנְתְרַה אותה אני מכיר, שאחריה עוקב זרם הוַיְשְׁנַוַה האדיר – מתרגלי הבְּהַקְתי-יוגה.

הַרֵא קְרישְׁנַה, הַרֵא קְרישְׁנַה, קְרישְׁנַה קְרישְׁנַה, הַרֵא הַרֵא
הַרֵא רָאמַה, הַרֵא רָאמַה, רָאמַה רָאמַה, הַרֵא הַרֵא

מַנְתְרַה זו המורכבת משש-עשרה הברות, היא למעשה קריאת אהבה לאל. קְרישְׁנַה פירושו שובה לב כול, ורָאמַה פירושו מאגר כל העונג. הַרֵא היא קריאה לפן הנשי באלוהות – לאנרגיית האהבה של האל. שילוב זה של שמותיו הקדושים של האל, הפונה אליו דרך "הַרֵא", אנרגית האהבה, היא מַנְתְרַה מומלצת בכתבים הוֵדים, ורבים המתרגלים בכול העולם החווים סיפוק הולך וגדל, יום-יום, שעה-שעה באמצעותה.

"למרות שתקופת קלי הינה ים של פגמים, יש בה מעלה אחת טובה; פשוט על ידי זמרת המַהָא-מַנתרַה הַרֵא קְרישְׁנַה אפשר להשתחרר משעבוד חומרי ולהתעלות לעולם הרוחני." (בהאג. 12.3.51)
מַנְתְרַה זו מזמינה את האל לפגישה אישית ואינטימית עם המתרגל, על מנת להחיות מחדש את יחסיי האהבה הנצחיים, הקיימים לעד בין הנשמה (אנו ישויות החיים) לבין האל עצמו.
חזרה מתמדת על מַנְתְרַה זו מפגישה אותנו בהדרגה עם היבטו האישי של האל ודרכה ניתן לדעת מעל לכל ספק שהאל נשאר תמיד כאישיות ייחודית.

שירות מסור
"אלי היקר, אפילו אנשים בני חורין מתקשים בביצוע שירות מסור טהור. אך רק שירות מסור כזה יכול לספקך. מיהו הרציני באמת לגבי שלמות החיים שיבחר בתהליך אחר להגשמה עצמית?" (בהאג. 4.24.55)

שירות מסור או בְּהַקְתי-יוגה הכולל בתוכו את המדיטציה על שמותיו הקדושים של האל מהווה על-פי השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם את התהליך המומלץ ביותר לשלמות ולהבנת האל.

"פעילותם האמיתית של אברי החישה – מֵחשַב, ראייה, מילים והחושים לרכישת ידע וחושי הפעולה כולם – נועדו לשמש כליל בשירותי. מבלי להעסיק כך את חושיה, אין לישות החיים כל סיכוי להיחלץ מן הסבך האדיר של הקיום החומרי." (בהאג. 5.5.27)

שירות מסור מתבטא בהעסקת כל חושינו, רכושנו ומעשינו בשירות האל תחת הדרכתו של מורה רוחני. רֻוּפַּה גוֹסְוָאמי (1489-1564), מגדולי מתרגלי הבְּהַקְתי-יוגה, מסביר לנו באיזה הלך רוח צריך לבצע את השירות המסור: "שירות לקְרישְׁנַה שמתבצע ברוח חיובית וללא תשוקה לרווח חומרי (קַרְמַה) או ספקולציות שכליות על טבע האמת (גְ'נָאנַה) וכדומה, נקרא שירות-מסור טהור." (בְּהַקְתי-רַסָאמְרִתַה-סינְדְהוּ 1.1.11) שירות מסור שכזה "מביס" את האל הבלתי-מנוצח, וכך האל מרצונו חושף עצמו בפני המתרגל.

"למראה האל עומד ממש למולו, דְהְרוּוַה מַהָארָאגַ'ה נסער כולו והשתחווה לפניו בהוקרה. הוא נפל אפיים ארצה כמקל ושקע כליל באהבת אלוהים. שרוי באקסטזה, הוא הביט באישיות אלוה כמו שותה אותו בעיניו, מנשק בפיו את כפות רגלי הלוטוס שלו, ומחבקו בזרועותיו." (בהאג 4.9.3)

יחסיי האהבה בין האל לבין העוסקים בשירות מסור הינם אקסטטיים לחלוטין; האל מזמין את כולנו לבוא ולחוות יחסים אלו. האל מזמין את כולנו לבוא ולהכיר אותו דרך השירות המסור.

"מי שיודעני, ללא ספק, כאישיות העליונה – יודע הכול. או אז הוא עוסק כולו בשירותי המסור." (ב.ג. 15.19)