כאשר אלוהים מהווה מרכז חיינו

כאשר אלוהים מהווה מרכז חיינו

יוגה של אהבההחיים משולים לסרט, כל אחד הוא הגיבור בסרט של עצמו וניצב בסרטו של האחר. הסרט שלנו מצטלב עם סרטים של אחרים. הרצון להיות "הגיבור", נורא מקשה עלינו לקבל ולהכיל גיבורים נוספים. ניתן לראות בסרטים, שכאשר שני גיבורים נפגשים, בדרך כלל הם עוינים.

מעל כל הסרטים והגיבורים, יושב במאי מאוד מיוחד. הוא קשוב ופתוח לרצונותיהם של הגיבורים, אפילו אם הם ממש מטורפים. הבמאי רוצה בטובתם של כל הגיבורים, ולכן נותן הוראות, אך אינו מצווה ואינו כופה.

רוב הגיבורים מתעלמים מהוראות הבמאי, כי הבמאי רוצה ליצור תמונה שתוכל להכיל את כולם. אך הגיבור חושש שנוכחותם של שאר הגיבורים תחליש אותו, ותהפוך את העלילה לנטולת גיבורים.

לבמאי יש יתרון על הגיבור, כי הוא מכיר את כל הגיבורים ואת כל התסריטים. רק הבמאי יכול לאחד את כל הגיבורים בכול הסרטים לסרט אחד, אומנם ללא גיבורים אך בו כולם יהיו מרוצים. אך כל גיבור בשלו, מתרכז בעצמו ואת דעתו אינו נותן על האחר. כדי לאחד את כולם יש צורך לקבל את הבמאי כגיבור האחד.

רק ברגע שאנו נוותר על הרצון להיות "הגיבורים" נוכל באמת להבין את החיים, ולחיות את חיינו בהרמוניה עם כל הסובבים…

"הו ברהמה, כל אשר נראה כבעל ערך, אם אינו מתייחס אליי הינו בלתי ממשי. דע כי אותו החזר אור אשר נראה באפילה הינו אוני האשלייתי." (בהאג. 2.9.34)

הבמאי האמיתי
הרצון להיות "הגיבור" עיוור את עיננו, וכך אנו חושבים את עצמנו לבמאים ומתעלמים מהבמאי האמיתי – אלוהים, שהוא למעשה הגיבור האמיתי. אין דבר שלא מתייחס או קשור אליו. הרי אנו משתמשים בכל-כך הרבה דברים, שאין לנו שום יכולת ליצור; דברים אלו (כגון אדמה, מים, אש ואוויר…) ניתנו לנו על-ידי ההפקה שעובדת בשירותו של הבמאי, המהווה המקור לכול.

מתוך אנוכיות אנו חיים בנפרד מהמקור. אנו מתעלמים מקיומו. לא פשוט לחזור עכשיו אליו ולפנות לו מקום בליבנו, כי קנאה, תאווה ועוינות ממלאות את הלב. הן כולן פועל יוצא של אותה אנוכיות שהובילה אותנו לרצות לשחק את תפקיד הגיבור.

מי שמתחיל להתעייף מתפקיד הגיבור, בהינתן החסד המחבר אותו לאלוהים, יכול להתחיל לצאת מתפקיד זה.

"מי שמסורים לשרתני באהבה תמיד – אותם אני חונן בתבונה שבעזרתה יוכלו לבוא אלי. כאות לחסד מיוחד, אני, השוכן בלבם, מבער בלפיד הידע את חשכת בערותם." (ב.ג. 10.10-11)

כאשר אנו מבינים שאיננו הגיבורים, אנו מתרחקים מהאון האשלייתי (של הפסוק הקודם). החזר האור הזעיר שראינו באפילה שבה את לבנו, אך הוא רק בבואה מעוותת של האור האמיתי. אנו נכנסים למנהרה, מתרחקים מאור האשליה, האור האמיתי עדיין רחוק. אך בגלל שאנו רוצים לחזור חזרה ולשתף פעולה עם הבמאי, הוא מאיר את לבנו, בלפיד של ידע. וכמו שכל ילד יודע, כאשר יש אור החושך מפחד, פשוט נמוג…

השתחררות מאשליה
"פנה למורה רוחני ונסה ללמוד ממנו את האמת. חקור אותו בכניעות והגש לו שירותך. מי שהגיעו להגשמה רוחנית יכולים להקנות לך ידע, כיוון שחזו באמת." (ב.ג. 4.34)

כדי להשתחרר מאנוכיות ומאחיזתו של אור האשליה, דרוש אדם שכבר בעצמו השתחרר.

רק מי שידיו חופשיות, יכול להתיר את הכבלים שלנו. בנוסף, הרצון הכנה שלנו ללמוד ולהתנקות מאותה אנוכיות יפגיש אותנו עם אדם כזה בגלל היותו רב חסד. עצם פנייתנו אליו מתוך כבוד וענווה כבר תרכך את לבנו, ותתחיל לפנות בתוכו מקום לאהבה.

לכן, הצעד הראשון שלנו הוא למצוא מורה שיוכל לכוון אותנו.

תפקידו של המורה הוא ללמד אותנו הן במישור הפילוסופי והן במעשי כיצד להוציא את עצמנו מהמרכז, ולשים במקומנו את האל. או במילים אחרות, כיצד לחיות מול אלוהים בכול רגע ורגע.

תחת הדרכתו של המורה בזהירות רבה נתחיל להתקדם. צריך לעבור שלב אחר שלב ואין שום קיצורי דרך, אורך הדרך היא כמידת ההתמסרות. עבור האדם שמקדיש את כולו – הדרך היא קצרה מאוד. בהתחלה נבין שהחיים לא סובבים סביבנו, ואנו רק חלק שתפקידו לשרת את השלם. אנו חלק ממשפחה, מאיזור מגורים, ממדינה, מיבשת, מעולם ומיקום. קשה לשרת ולרצות את כולם. אך ברגע שנתחבר לאל, המהווה השורש לכול, בצורה מוכנית ניטיב עם כולם. ממש כמו עץ, כאשר אנו משקים את השורש, כל הענפים, העלים והפירות מרוצים…

אך מה גורם לי להפנות עורף לתהליך שלום זה? למה הכול נשמע כל-כך יפה, אך שום צעד איני עושה?

"אישיות אלוה העילאי אמר: זו התאווה בלבד, ארג'וַנַה, אשר נולדת ממגע עם מידת הלהיטות ואחר הופכת לזעם. היא אויבו שטוף החטא והמשחית-כל של עולם זה." (ב.ג. 3.37)

תאווה
התאווה, האנוכיות, הרצון לשלוט ולהיות במרכז הם אלו אשר מרחיקים אותי מהאידאל הנשגב.

בעולם הזוי זה אין כמעט הבדל בין תאווה לאהבה, למרות שהן ממש הפוכות – אחת מן השנייה. כיצד ניתן להבדיל, לדעת מה ומה? כיצד ניתן לדעת, אם אני פועל מתוך תאווה או אהבה?

תאווה פירושה אנוכיות, כאשר אנו פועלים רק על-מנת לענג את חושינו זו תאווה. כאשר אנו, רואים ומתחשבים בצרכיו של האחר זו אהבה. כאשר התאווה משתלטת עלינו אנו שמים את עצמינו במרכז. ואילו כאשר אהבה מניעה אותנו, אנו מבינים את היותנו חלק ולא השלם.

התאווה גורמת לנו לחיות על-פי הדחפים "בא לי או לא בא לי", ואילו אהבה מלמדת אותנו לחיות בצורה שקולה, מאוזנת, מחייבת ומתחשבת. תאווה זה לראות את האחרים כאובייקטים שנועדו להנאתי. ובאהבה אנו רואים אותם כסובייקטים. כלומר, התאווה גורמת לנו להסתכל על האחר כחפץ למען עינוגי, בעוד שאהבה היא לשמח את האחר.

התאווה תמיד מכוונת אותנו אל עבר הארעי, ולכן היא אינה יודעת שובע. אהבה מכוונת אותנו אל האל הנצחי, ולכן רק בה נמצא את סיפוקנו.

"לכן תאווה ואהבה הינן שונות לגמרי. תאווה דומה לעלטה כבדה, ואילו אהבה דומה לשמש הזוהרת." (צ'.צ' אאדי 4.171)

"הו ארג'וַנַה, הריבון העליון שוכן בלב כל, ומכוון את נדודיהן של כל ישויות החיים, שכמו ישובות במכונה עשויה מאנרגיה חומרית. הו נצר בהרתה, התמסר לו כליל. בחסדו תזכה בשלווה עילאית ותגיע למשכן הנצחי, העליון."(ב.ג. 18.61-62)

הבמאי, אלוהים, יושב עמוק בליבנו, ומכוון אותנו אליו, התמסרות לו, מנקה אותנו מתאווה ומכוונת אותנו בהדרגה אל אותה אהבה נצחית שלעולם לא מתכלה.

כך האדם שיודע להבחין בין תאווה לאהבה ומוצא מורה רוחני מוסמך, מתחיל לתרגל בהקטי-יוגה, או יוגה של אהבה ומסירות לאל, לבריאה ולברואים. המתרגל מתחיל לחיות מול האל, על-ידי כך שאת פעולותיו הוא מתחיל לעשות בשבילו; "כל אשר תפעל, תאכל, תציע או תחלק, גם כל סיגוף – עשה כמנחה לי." (ב.ג. 9.27).

בהדרגה המתרגל מבין שטובת האל היא גם טובתו האישית וכך הוא מפסיק לנסות ולהשקות עלה-עלה ומתרכז בשורש. מתרגל הבהקטי-יוגה אינו זונח את העולם ברצונו להקדיש את חייו לרוח. ההפך הוא הנכון, הוא פועל ביתר מרץ בתוך עולם זה, רק שלא למען עצמו בלבד כי אם למען האל.

לאט-לאט עם התרגול וכוחו המופלא של הזמן, האנוכיות בלב מצטמצמת, ואהבה והחמלה שתמיד היו שם מתחילות לקבל ביטוי.

הבמאי הצנוע, שחיכה כל-כך הרבה שנים בשקט, שב למקומו ותופס פיקוד. המתרגל מבין שבעצם אפילו בחייו שלו הוא לא המרכז. האל הוא המרכז בכול רגע ורגע, הוא הראשית האמצע ואחרית כל יש. "הגיבור" מרפה מאחיזתו ונותן לבמאי להוביל אותו, הסרט זורם ללא הפרעות ומציף את כולם באושר.

גיבור באמת הוא מי שלא מפחד לאבד שליטה שמלכתחילה לא נמצאת בידו.

גיבור באמת הוא מי שמעז להרפות ולהתמסר לבמאי היודע כול…

"נטוש את כל צורות הדת והתמסר רק לי. אני אגאלך מן התגובות לחטא כולן. אל תירא." (ב.ג. 18.66)



מאמרים נוספים מאת רז הנדלר

פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.

תגובה אחת לפוסט "כאשר אלוהים מהווה מרכז חיינו"

  • קצר וקולע . מאמר יפה

    אודריה:

    במיוחד אהבתי את אחד המשפטים האחרונים "גיבור באמת הוא מי שלא מפחד לאבד שליטה שמלכתחילה לא נמצאת בידו."

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר