יחסים ואהבה

הרא קרישנהכל אדם חש במעמקי נשמתו שאין דבר הנעלה מאהבה טהורה, גם אין דבר המביא אושר רב יותר מאהבה. למרות שכל אדם בעולם יודע זאת ושואף לזאת, נראה שהמצוקה האנושית הגדולה ביותר כיום נסובה סביב אי יכולתו של האדם לאהוב ולהיות אהוב. חוסר יכולת ליצור יחסים מאפיינת את האדם המודרני. מה סיבתה? אנוכיות. מאמר זה מנתח כיצד אנוכיות מעיבה על היכולת ליצור יחסי אהבה, ומה היוגה של אהבה מציעה בתור תרופה.

יהיו שיטענו שאהבה ויחסים חשובים רק במישור הארצי, אך כשאדם מתעלה מעל מישור זה למישור הרוחני, אין הוא זקוק ליחסים ואהבה. הוא שרוי בתוכו וחווה את אחדותו עם העליון. גישה זו הינה רציונליזציה של חוסר יכולת למצוא יחסים ראויים – שלילת היחסים והעולם כתגובה לסבלות החיים. הבהגווד-גיטה לא תומכת בפתרון זה. עוד בראשיתה (2.12) הגיטה מבססת את הנשמה כעקרון העליון של החיים. אנחנו נשמה קטנה, והאל נשמה עליונה (14.27). קרישנה מבסס בבהגווד-גיטה שיחסים ואהבה לאל (בהקטי) הינם טבעה הנצחי של הנשמה. מכאן שאהבה הינה טבענו העמוק ביותר. המטרה היא לשוב לטבענו המקורי של יחסים טהורים, ולא להימלט מהם.

מה זו אהבה?
אהבה הינה יחסים המשוללים אנוכיות, בם צרכיו של מושא האהבה הינם במרכז מעינינו. אנוכיות, וביטויה כתאווה, נראית כאהבה, אך למעשה היא הפכית לאהבה. זאת משום שביחסים המבוססים על תאווה צרכינו החומריים – הגשמיים והאנוכיים – עומדים בראש מעינינו, ואנו מצפים שבן זוגנו יספק צרכים אלו.

אהבה מבוססת על מרכיבים שונים:
א) סוג היחסים ויחסי השירות המעורבים בם.
ב) עוצמת היחסים.
ג) יחסים טהורים.

סוג היחסים ויחסי השירות המעורבים בם:
לכול אדם מערכות יחסים רבות. יחסי בעל ואישה שונים מיחסי הורות. המכנה המשותף לכול היחסים, אם נרצה שיצמחו ליחסי אהבה, הינו שירות התואם ליחסים, מחויבות ליחסים ורגשות הנכונים למערכת כזאת. למשל, יחסי הורות ויחסי נאהבים לא הולכים ביחד, זה רַסָאבְּהָאסַה. יחסים כאלה הם כמו מעדן אורז בחלב שהוסיפו לו חול.

עצמת היחסים
יחסי אהבה נמדדים בעצמתם. יחסי אהבה בין גבר לאישה, או בין הורים לילדיהם, מוגבלים בעצמתם. זאת משום שאובייקט האהבה מוגדר על-פי גוף ונפש חומריים, שמטבעם הינם מוגבלים ובני חלוף. יחסים כאלו תמיד מהולים במידה זו או אחרת של אנוכיות ותאווה. יחסי אהבה עם האל שונים במהותם מיחסים ארציים. הם תוצר של התעוררות הנשמה ליחסי אהבתה המקוריים עם האל. יחסים אלו מאפשרים עוצמה אינסופית, ומכאן גם סיפוק אינסופי. מעצם טבע הנשמה הנצחי, מושא האהבה שלה הוא האל. במציאות החומרית היא נתונה לאשליה שמקורה ברצון להתחרות באל. תחת אשליה זו היא שוכחת את יחסיה המקוריים עמו ומחפשת לממש את רצונה בעליונות במערכות יחסים ארציות שיתנו חיזוק לרצונה המעוות. מכאן שאהבה ארצית בסיסה הוא אשליה, והיא מהווה אך תחליף לא מספק לאהבה לאל. כאשר אדם מקדיש עצמו לעורר את יחסיו עם האל, ובמסגרת זו יוצר יחסים (עם אשתו, ילדיו, חבריו, וכו') שהם פועל יוצא של יחסיו עם האל, אהבתו אליהם הינה ביטוי וחלק מאהבתו לעליון. מכאן שכעוצמת יחסיו עם העליון כך תגדל עוצמת יחסיו עם מושאי אהבתו.

יחסים טהורים, או מה מונע מיחסים להיות טהורים:
א) ראיית האחר במושגי מישהו משהו.
ב) מרוכזות עצמית.
ג) ראיית האחר במושגי הצרכים האנוכיים שלי.
ד) ראיית האחר דרך תבניות.

ראיית האחר במושגי מישהו משהו
ראיית האחר בתור מישהו ולא משהו זה הבסיס ליחסים טהורים. מישהו זו הנשמה המודעת לזהותה הרוחנית. זו, מעצם היותה בעלת אישיות רוחנית, מזמינה את המישהו האחר לחילופי יחסים ולהתייחסות רגשית וערכית במישור הרוחני. אדם המזדהה עם עצמו כגופו ונפשו ולא מבין ומפנים שהוא נשמה השונה מגופו ונפשו, רואה עצמו בתור משהו. פירושו של דבר שהוא מזדהה עם צרכיו הגופניים והנפשיים, ולא רואה ולא מודע לצרכיו הרוחניים.

אדם כזה יטה, מתוקף צרכיו והגדרתו העצמית, לראות גם את זולתו במושגי צרכיו החומריים והנפשיים. הוא לא יהיה מסוגל להזדהות עם, ולהבין את צרכיו האמיתיים, הרוחניים, של זולתו ואושרו האמיתי. הוא יראה אותו כחומר, ולא כנשמה רוחנית הכמהה ליחסים עם העליון. מכאן שיחסיו עם זולתו לא יהיו באמת יחסי אהבה מספקים.

אדם חומרני שואף להגביר את עושרו. מכאן שהוא יחפש הזדמנויות להפריד את הרכוש אותו הוא חומד מבעליו. הוא שואף להפריד את המשהו מהמישהו. אם נחמוד את רכוש הזולת, רכוש זה הוא משהו בעבורנו. אך אם נראה את רכוש הזולת כנועד לאושרו וסיפוקו, התייחסות כזאת הופכת את המשהו ללא נפרד מהמישהו. אדם כזה לא ישאף לרכוש זולתו, אלא יאחל לו שרכושו יביא לו אושר (או אף צמיחה רוחנית). ולגבי הגוף שלו/שלה – אם נחמוד אותו ונתאווה בו לעצמנו, ימנע הדבר מלראות אותו/אותה כמישהו ולכן באמת לאהבם. אך אם נעריך את גופו/גופה כנועד עבורם, ובמקום לחמוד אותו נרצה (בסוג מסוים של יחסים) לבטא דרכו חיבה לנשמה ומסעה הרוחני, התייחסות כזאת לגוף היא רוחנית ויכולה אף לסייע בצמיחה הרוחנית.

יחסי אישות יכולים להיות חומריים או רוחניים. אם המניע להם הוא תאווה – הם אך חומריים, ומרחיקים אחד את השני מיחסים אמיתיים ומספקים. ביטוי גופני לחיבה שמטרתה תמיכה בצמיחה הרוחנית – יחס כזה כלול ביוגה של אהבה.

יש המאמינים שאהבה טהורה יכולה להיות אך במישור של נתינה בלבד. אך אם נרצה את המישהו שיעזור לנו בצמיחתנו הרוחנית, רצייה כזאת הינה רוחנית וטהורה. אין היא פוגמת בראיית האחר בתור מישהו. אנו כעין מזמינים אותו לממש את טבעו הרוחני (של שירות לאלוהים) ולראות את העזרה לנו לצמיחה לעבר האל כשירותו לאל. זהו חלקו של השותף בעבודה הרוחנית במסגרת הזוגיות. אם אדם זקוק לחיבתו של בן זוגו לצורך צמיחה רוחנית, ההזדקקות וההענקה של החיבה הינם חלק מיחסים טהורים. אך אם נשאף להם ונבקשם למען צרכינו החומריים, תענוגנו או יצרינו – למען האגו שלנו – הזדקקות כזאת פוגמת בטהרת היחסים ובהתפתחות הרוחנית של בני הזוג.

מרוכזות עצמית
אדם המרוכז בעצמו לא פנוי ליחסים. אין הוא מסוגל להפנות את מלוא תשומת הלב שלו ליחסים עם בן זוגו. חוויה כזאת מתרחשת, למשל, כאשר אדם נכנס לבית בו צופים בטלוויזיה. הצופים נמשכים כמגנט לטלוויזיה ואינם פנויים ליחסים עם זולתם. זו הרגשה של עלבון, בדידות והזנחה. ילדים הגדלים באווירה שכזאת חשים לא אהובים, ולכן מועדים להפרעות אישיות קשות.

ראיית האחר במושגי הצרכים שלי
אדם, מעצם היותו חי ומודע, הינו בעל צרכים. אין זה שאדם חומרי הוא אנוכי ולכן בעל צרכים, ואדם רוחני הינו משולל אנוכיות, ולכן חסר צרכים. ישנם צרכים חומריים וצרכים רוחניים. צרכים חומריים הם צרכי הגוף והנפש, ללא תלות בנשמה. צרכים כאלה מוגדרים כאנוכיים. חיבה ותמיכה רגשית הינם חשובים מאוד בצמיחה הרוחנית. אם הם מוענקים למטרה זו אין הם חומריים. הם הופכים לרוחניים מעצם העסקתם בשירות מטרה זו.

צרכי האדם נחלקים לצרכים גופניים, נפשיים ורוחניים. צרכי הגוף נמדדים במושגי סיפוק החושים ועינוגם. צרכי הנפש נמדדים במושגי ערך ומשמעות. צרכים רוחניים הינם בתחום הצמיחה הרוחנית ויחסי האדם עם אלוהים. ישנם צרכים רוחניים טהורים, כמו שמיעה אודותיו, התרועעות איתו, וכו', וישנם צרכים שניתן להופכם לרוחניים. למשל, אוכל כשלעצמו אינו רוחני. אך אם נקדשו לאל הוא הופך בכך לרוחני. מכאן שאכילתו, בתודעה מתאימה, יכולה להיות חלק מצמיחתנו הרוחנית. אם נבקש מבת/בן זוגנו שיכינו לנו אוכל שלא ראוי להיות מוקדש לאל (כמו בשר), זה לא יתרום לחיינו הרוחניים. אך אם נבקש אוכל ראוי, שקודש לאל, נוכל לספק את צרכינו החומריים בד בבד עם צמיחתנו הרוחנית.

אדם הרואה את האחר במושגי הצרכים האנוכיים שלו (זהו בני, ואני תולה בו ציפיות גדולות) ייתכן שיתייחס לאחר באופן הנראה כאישי. ההרגשה של מי שמתייחסים אליו כך היא שהוא "אהוב" ו"רצוי" על אדם זה כול עוד הוא 'מספק את הסחורה', ומעבר לזה אין לו זכות קיום. יחסים כאלה הם בעיקר הורסניים לילדים, שחשים שאין להם ערך ומשמעות מעבר לסיפוק צרכי וציפיות הוריהם. לרוב הם חשים שאישיותם העצמית מחוקה והם יוצרים אישיות שאולה שנועדה אך לספק את הוריהם.

ראיית האחר דרך תבניות
כאשר תבניות מסוגים שונים מעורבות ביחסינו עם האחר, יחסים אלו נוטים להתעוות. כל אדם רואה את האחר לאור תבניות שונות. כמידת מעורבות התבניות שלו ביחסים עם האחר, כך יחסיו עם האחר עלולים להיפגע. ישנן תבניות פסיכולוגיות, חברתיות (סטיגמות למיניהן), דתיות (חילוני, מאמין, חרדי) גופניות (גבר, אישה, צעיר, זקן, שחור, לבן), לאומיות (יהודי, ערבי, נוצרי), וכו'.

יתכן שגבר ואישה מוצאים עצמם מתאימים זה לזו בתחילת דרכם, אך לאחר זמן, דווקא בעת התקרבם אחד לשני, הגבר יתחיל לראות את בת זוגו כמייצגת את אימו, ויעביר על בת זוגו את רגשות ילדותו המודחקים. מצד אחד הוא יימשך לבת זוגו (שיתכן שמייצגת עבורו את אימו), ומצד שני ייתכן והוא שומר בליבו כעסים מודחקים כלפי אימו, וכעסים אלו הוא "ילביש" על בת זוגתו על לא עוול בכפה. כך גם ייתכן והאישה "תלביש" על בן זוגה את תבניותיה ופחדיה (למשל, כתוצאה מניצול מיני בילדותה). אם הם לא ישקדו להתגבר על תבניות אלו, יחסיהם יהיו מועדים לקשיים. לאור סטיגמות חברתיות, לאומיות או דתיות, יתכן ואדם לא יהיה פתוח ליחסים עם בן או בת זוג שאחרת היו מתאימים לו ביותר. דוגמא לזאת קיימת ביחסי יהודים-ערבים. דוגמא נוספת לסטיגמה, או ל"מחלת עור" – אם אדם חושב שהוא יהודי ומצהיר שהוא אוהב את כול היהודים. למעשה אין הוא אוהב או מסוגל לאהוב את המישהו בפנים. הוא "אוהב" את יהדותם, שהיא חלק מהאגו החומרי שלו ואין הוא באמת מתייחס אליהם, לאישיותם הרוחנית. אין לו מושג מה היא אהבה אמיתית. עד שהוא לא ישתחרר מ"אהבה" סטיגמתית שכזאת, הוא לא יהיה מסוגל באמת לאהוב.

אדם יתכן ויראה גם את האחר במושגי התניותיו והאידיאות החומריות שלו. ראיית האחר דרך אידיאות פילוסופיות גורמת לאדם לראות את האחר במושגי הכללה, הפשטה וניתוח, הפוגמים בראיית האחר כאינדיבידואל בעל אישיות ייחודית. ככול שאנו מתייחסים למישהו בתור משהו, כך יחסינו הינם פחות אישיים ופחות מספקים.

ההתמודדות עם מצוקת האהבה
אנוכיות ותאווה אך מביאים סבל. רוב האנושות שרויה בסבל זה. טבעי שאדם יתהה לגבי דרכו ויבקש לשנותה לאור סבלו. הרי כול רצונו הוא להיות מאושר. ממש כשם שאדם שנוכח שהוא חולה מייד מחפש את סיבת המחלה ועושה הכול כדי לרפא אותה, כך היינו מצפים שככול שסבלו של האדם רב יותר, כך כמיהתו לשינוי רוחני תגדל. אך המציאות מורה שאך מעטים פונים לדרך רוחנית לשם פתירת מצוקתם. ורוב הפונים לדרך הרוחנית לא לוקחים את דרך האהבה, הכרוכה בויתור על אנוכיות ותאווה, אלא מחפשים אחר מסגרת שתחפה על מצוקתם החומרית.

הדבר המאפיין ביותר את האדם המודרני זו חולשתו הגדולה וחוסר יכולתו לעמוד בפני כאב. אדם בריא בנפשו, שקיבל אהבה רבה בילדותו, הינו חזק מספיק כדי להתמודד עם כאבי החיים ולהסיק מתישהו שיש לשנות את כיוון החיים מהיסוד – מחומרי לרוחני. אך המציאות המודרנית מולידה אנשים עם חסך רגשי גדול, חסך שמוליד בתוכם כאב עצום. גישתם לחיים הינה לרוב בריחה מכאב זה. כול תרבות הבילוי, ובעיקר צפייה ממושכת בטלוויזיה, הינם אמצעים לברוח מכאב, מסבל. בריחה כזאת הופכת את האדם לחלש. במקום להתמודד עם מצוקותיו, תולדת היותו לא אהוב ולא אוהב, מאמציו מופנים, באופן אובססיבי, ליותר בילוי, ליותר התענגות, וליותר תחליפים לאהבה. תחליפים אלו, בצורה של חיי מין, למשל, לא ממש מספקים אותו, ובו זמנית מחלישים את נכונותו לטיפול שורש בבעיותיו.

בהקטי יוגה הינה טיפול השורש במצוקה של האדם המודרני. היא מציבה כאובייקט של אהבה את אלוהים עצמו[i]. במגע עימו, מצוקת האהבה מתחילה להיעלם, והמתרגל חש שניתנים לו כלים להתמודד עם הנטייה לאנוכיות ותאווה, ולהחליפה באהבה המספקת ביותר את הנשמה. כלי העבודה העיקרי ביחסים עם האל, או הדרך העיקרית אליו היא חזרה מתמדת על שמותיו[ii]. מי שיתמיד בזאת, תחת הדרכה ראויה, במהרה ימצא עצמו צועד על דרך המלך לעבר שלמות החיים. אפילו כאן, במציאות (הישראלית) הקשה.

לא ניתן באופן מלאכותי לשנות את גישתנו לאחר, אפילו אם אנו מודעים לפגמים שבה. יש להפנות את רצוננו להשתנות לכיוון התפתחות רוחנית, וזו תאפשר לנו מאוחר יותר את השינוי המיוחל. דרך תרגול היוגה ניתן לשנות ולהשתנות. מדיטציית הרא קרישנה הרא קרישנה מאפשרת לנו להתחבר לרובד של הנשמה, רובד שבו אנו מוצאים את סיפוקנו מעצם התחברותנו לטבענו המקורי. רק לאור התעוררות רוחנית כזאת והסיפוק שהאדם מרגיש – במישור החומרי, הנפשי והרוחני – ניתן לצאת לאחר וליצור יחסים לא מתוך צורך אנוכי, אלא מתוך עצם טבענו האוהב. כשהאדם חש עצמו שלם ומסופק במישור הנשמה, ממילא הוא יהיה מודע לתבניות המעיבות על יחסיו עם הזולת, או שניתן יהיה להביאן בקלות יחסית לסף ההכרה שלו ולהתגבר עליהן .

סיכום
תורת היוגה מתחילה מהקביעה שאנו איננו גופנו; אנו נשמה שמקורה בעולם הרוחני, אך כעת היא מכוסה בגוף חומרי ונפשי, ומתוך אשליה מזהה עצמה עימם, ורואה לאור זאת את האנוכיות והתאווה, אויביה הגדולים ביותר, כמשרתים את האינטרסים שלה. כדי להתגבר על זאת עלינו ללמוד לעומק את תורת היוגה ולעשות ברצינות רבה את מדיטציית הרא קרישנה. כדי להגיע מתוך שכנוע מלא לשלב התרגול של המדיטציה, ולהפיק ממנה את מלוא התועלת, יש לקרוא ברצינות רבה את הבהגווד-גיטה והשרימד בהאגותם בחברתו והדרכתו של מורה מיומן. בדרך זו ניתן להתגבר על מרב הספקות ומתוך שכנוע רב להתקדם.

——————————————————————————–

[i] אלוהים, לפי תורת הבהקטי, בהיבטו העליון, הינו מישהו כול יכול הניחן בכול המעלות והתכונות. הוא מבקש את אושרו ביחסי אהבה עם הנשמות, שנבעו ממנו לצורך זה של יחסים ואהבה. (חזרה)

[ii] אלוהים ושמו אינם תוצר חומרי. בהיותם על המישור הרוחני המוחלט, השם של האל והאל עצמו הינם זהים. מכאן שבשעה שאדם חוזר על שמות האל, חזרה זו מעוררת ומטהרת את תודעתו וכך הוא חווה במהרה בנוכחותו של האל בשמו. בדרך זו הוא שב ומתרועע ישירות עם האל.



מאמרים נוספים מאת גוּנָאוַתַר דָאס

מורה לבהקטי יוגה ולפילוסופיה של היוגה.

כתיבת תגובה

Bookmark and Share
וידאו
מהי מטרת החיים?
שיחה על הצורך הבסיסי של כל בני האדם - לאהוב ולהיות אהוב
עולם מעבר לשמים
קליפ תמונות מוורינדאוון - הודו, המלווה בשירו של מייקל קסידי
פרות שמחות
ארגון "הגנה על פרות" בהודו דואג לפרות ושוורים פצועים בדרך מיוחדת במינה
הרשמה לניוזלטר