אני

"מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות" (ב.ג. 2.12)

המשפט לעיל נאמר לאַרְג'וּנַה, הלוחם הגדול של המַהָאבְּהָארַתַה. בראשית הבְּהַגַוַד-גִיתָא מתואר כיצד אַרְג'וּנַה נקרע בין מחויבותו המשפחתית לבני דודיו רעי הלב שכפו עליו מלחמה, אף שלא רצה להילחם בהם, לבין מחויבותו להילחם נגדם למען הדְהַרְמַה.

דְהַרְמַה מתייחסת לטבע האדם כמו גם לחובות הנובעות מטבע זה. מימוש חובות אלו מסדירים את חייו החומריים ומקדמים את האדם רוחנית. מצוקתו של אַרְג'וּנַה נבעה מהתנגשות בין מחויבותו למשפחתו ומהדְהַרְמַה שלו. שניהם נבעו מתפיסה שגויה של האני. הוא החיל את האני על גופו ונפשו, למרות שאלו הם אך כסות חולפת, חיצונית וזרה לאני האמיתי. המחויבות של אַרְג'וּנַה לבני דודיו נבעה מהיותם התרחבות של הגוף שלו. באופן דומה, המחויבות של אַרְג'וּנַה להילחם על דְהַרְמַה נבעה מאופיו וטבעו החומרי, גם הם תולדה של הגוף שלו. כיוון שנוצר מצב בלתי אפשרי, שכפה עליו לוותר על מה שלא היה רוצה לוותר, גם לא מסוגל לוותר – על ה"אני" החומרי שלו שהתבטא בזיקתו למשפחתו או במחויבותו לדְהַרְמַה – אַרְג'וּנַה איבד את עשתונותיו. כתוצאה מאיבוד עשתונותיו אַרְג'וּנַה פנה לקְרישְׁנַה לעזרה.

בראשית הוראותיו, קְרישְׁנַה הצביע לאַרְג'וּנַה על מקור הבלבול שלו (2.11): "בעודך מדבר מילות מלומדים אתה מקונן על שאינו ראוי לצער. החכם אינו מקונן על החי, גם לא על המת."

אתה מדבר כמלומד, מדבר דברי מוסר ומדבר על חובות דתיות, אך למעשה אין לך מושג מי אתה. ללא ידיעה זו, כל אמרותיך הדתיות והמוסריות הן לריק. אתה משתמש באלו כדי להתמודד עם החרדה של אובדן חיים, אך למעשה אתה לא קורא את המציאות. המציאות היא שבעל הגוף, האני, תמיד חי, והגוף, הבגד שעוטף את האני, משולל חיים לעד. מי שיודע זאת, פטור מחרדה.

הידע הראשון שקְרישְׁנַה נותן בבְּהַגַוַד-גִיתָא מתחיל עם שאלת ה"אני". הבנה נכונה של מי אני היא התשתית לכול התובנות הרוחניות. ללא הבנה זו, לא ניתן להשתחרר מאגואיזם, שזו הסיבה למה אנו סבוכים וסובלים בחיים, גם לא ניתן להגיע לשלמות החיים – אהבת אלוהים טהורה.

מי אני?
"עצמי" ו"אני" הינם שני מושגים קשורים. ה"עצמי" הוא הנשמה, ו"אני" זה תחושת העצמיות של הנשמה המודעת לעצמה. אם כן, תחושת האני קיימת בגלל התודעה הנובעת מהעצמי.

עצמי פירושו אָתְמַן בסנסקריט. אָתְמַן מתייחס לגוף, לנפש, לנשמה ולעצמי האוניברסאלי – לאלוהים. קְרישְׁנַה מדבר על אָתְמַן נצחי. מוות או חידלון לא מתייחסים לעצמי האמיתי, גם העצמי האמיתי לא משתנה. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (2.16) נאמר: "יודעי האמת הסיקו כי חסר הממשות (הגוף החומרי) הוא בן חלוף, והנצחי (הנשמה) אינו משתנה. זאת הם הסיקו מלימוד טבעם של השניים."

פסוק זה מבסס עקרון חשוב – מה שנצחי אינו משתנה. ברור שהגוף והנפש משתנים, לכן יש להם התחלה וסוף. מכאן שקְרישְׁנַה מתייחס בפסוק זה לא לנפש אלא לנשמה, למהות החיים.

האין הנשמה משתנה? לפי תורת היוֹגַה, הנשמה היא האישיות האמיתית, ואילו הנפש היא אישיות שאולה, כבגד המולבש על הגוף, שמקבל את תבנית הגוף, אך אין הוא הגוף. האישיות הנפשית (שהיא מכלול של רגשות, מחשבות ורצונות) כל הזמן משתנה כפונקציה של הזמן ושלוש מידות הטבע, או כתוצאה מהמגע עם הסביבה. כמו האישיות החומרית, גם האישיות הנשמתית מורכבת מרגשות, רצונות ומחשבות, אך לא חומריים. כל אלו משתנים ללא הרף. מכאן, כיצד הנשמה לא משתנה?

הפסנתר מפיק צלילים, אך מהותו כפסנתר לא משתנה. באופן דומה, מהותה של הנשמה לא משתנה. שלא כנפש שמשתנה עם הזמן, ולכן לאורך זמן האישיות החומרית שלנו משתנה, לנשמה אישיות וזהות נצחית, לא משתנה. זו הסיבה שאנו חשים את עצמנו כבעלי עצמיות לא משתנה. מי שיתבונן בתוכו, ימצא בו "אני" שצופה על השינויים הגופניים והנפשיים שלו ולא משתנה על אף השינויים של אלה. תחושת אני לא משתנה זו מקורה בנשמה, בעצמי הנצחי. אם האני המתבונן לא משתנה לנוכח השינויים הגופניים והנפשיים, ניתן להסיק מזה שאין הוא מתייחס לגוף ולנפש, גם אינו תוצר של הגוף והנפש. מכאן המסקנה שישנו עצמי הנשגב לגוף ולנפש וישנה דואליות שלא ניתנת לרדוקציה בין הנשמה לבין הגוף והנפש.

דירוג בין עצמי לעצמי?
אדם במידת הטובות (ראה שלוש מידות הטבע) רואה עצמי אחד בכול הגופים השונים :"דע כי אותו ידע שבאמצעותו רואים את הטבע הרוחני האחד והבלתי נחלק שבכל ישויות החיים, אף שאלה נחלקות לצורות לאינספור, הוא ידע במידת הטובות." (ב.ג. 18.20).

מי ששרוי במידת הטובות, בתודעה חומרית, נוטה לראות אך עצמי אחד (טבע רוחני אחד) בכולם. אך מי ששרוי במישור הרוחני העליון לא רואה אך עצמי אחד, אלא מבדיל בין העצמי העליון, אלוהים, לו כולם כפופים, לבין העצמיים הכפופים (כלל הנשמות), כשלכל אחד ואחד יחסים נצחיים שונים עם האל. מכל מקום, אם הוא שרוי במידת הלהיטות, משמע שראייתו את העולם אינטרסנטית, הוא יטה להבדיל ולהפלות בין עצמי לעצמי על פי הגוף השונה "דע כי ידע שמבחין בסוגים שונים של ישויות חיים על-פי גופיהן השונים הוא במידת הלהיטות." (ב.ג. 18.21).

בגלל תפיסת "אני" ו"שלי" אנוכיים, הוא יחשיב עצמו לנעלה על כולם, והאחרים נחותים לו, מעצם מהותם הרוחנית. מידת הלהיטות פושה כיום בכול הדתות, לכן יש יהודים שחושבים עצמם לעליונים על כל העולם, יש דרוזים ששומרים על הסוד שהם העליונים, יש הודים שמאמינים שהם בני הגזע האָרי, העליון, והנאצים האמינו שהם הגזע העליון ולכן מותר להם להכרית את הנחותים מהם. כך, בגלל תפיסות רוחניות מעוותות הנובעות מאנוכיות, מתפתחות בשם הדת ומחוץ לדת תורות גזע שונות, שמרחיקות את האדם ממקורותיו הרוחניים האוטנטיים. אדם משוחרר מאשליה רואה את כול היצורים בעולם, שלא לדבר על בני-אדם, כשווים רוחנית. קְרישְׁנַה מסביר זאת בבְּהַגַוַד-גִיתָא (5.18): "בזכותו של ידע אמיתי, רואים החכמים הענווים בעין שווה בְּרָאהְמַנַּה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל-הכלבים (חסר המעמד)."

פעם ניגשו למורי הרוחני מספר תלמידים שחורי עור, והתלוננו על תלמידים אחרים שמעליבים אותם בקוראם להם כושים. שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה, המורה שלי, מייד ענה להם שאלו שעולבים בהם הם טיפשים, משום שהם רואים אותם כשחורים. אולם, הוא המשיך ואמר לתלמידיו, גם אתם טיפשים משום שגם אתם חושבים עצמכם לשחורים. אחרת לא הייתם נעלבים ונפגעים.

קְרישְׁנַה לא מפלה בין אדם לאדם, גם לא בין טוב לרע, אולם מחשיב כנשמות מפותחות את אלה שמתמסרים לו באהבה. הוא אומר (ב.ג. 9.29): "איני מקנא באיש, גם איני נוטה לאיש; שווה אני לכול. אך מי שמשרתני במסירות הוא ידיד, הוא בי, וגם אני ידיד לו."

הבנה נכונה של ההבדל בין הגוף לעצמי הרוחני היא הצעד הראשון לעבר שחרור האנושות מהאנוכיות שפושה בה, ויצירת אחווה אמיתית בין כל בני האדם על בסיס קידמה רוחנית.

אלוהים כעצמי עליון
קְרישְׁנַה מתגלה בבְּהַגַוַד-גִיתָא כאלוהים אינדיבידואלי ולא כאיזה עקרון פילוסופי עלום. אלוהים הוא אינדיבידואל, גם האדם הוא אינדיבידואל, אולם בהבדל גדול אחד. זה מוסבר בספרות הוֵדית (שְׂוֵתָאשְׂוַתַרַה אוּפַּנישַׁד 6.13): "אלוהים נצחי ויצורי החיים נצחיים. אלוהים מודע ויצורי החיים מודעים. אולם הוא האחד שכולם תלויים בו לסיפוק צרכיהם."

בספרות היוֹגַה נאמר שאלוהים הוא המקור שהכול נובע ממנו, הכול תלוי בו והכול נשלט על-ידו. הוא האמת המוחלטת.
אלוהים, העצמי העליון, המקור לכל הנשמות, מבקש להיות מאושר. כיצד? באמצעות יחסים. מוסבר בספרות היוֹגַה שאלוהים הוא האחד שברא את כל הסובבים ואת העולם, כדי לאפשר יחסי אהבה בינו ובין כל הברואים. בשְׂרִימַד בְּהָאגַוַתַם (2.9.33) מתואר מעמדו המוחלט של קְרישְׁנַה, אלוהים, ביחס לעולם הנברא באופן מאוד ברור:

"בְּרַהְמָא, זה אני, אישיות אלוה, אשר היה קיים לפני הבריאה, כאשר דבר לא היה מלבדי. הטבע החומרי, סיבת הבריאה, אף הוא לא היה. גם זה אשר אתה רואה עתה הינו אני, אישיות אלוה, ולאחר הכיליון, זה שיוותר, אף הוא יהיה אני, אישיות אלוה."

"אני" הוא העיקרון העליון, שכול המציאות – רוחנית כחומרית – נובעת ממנו וכפופה לו. זה מוסבר גם בבְּהַגַוַד-גִיתָא (14.27): "אני הוא מקור הבְּרַהְמַן הבלתי אישי, שהוא בן אלמוות, בלתי מתכלה ונצחי, ומהווה מצב היסוד לאושר עילאי."

יש האומרים שבְּרַהְמַן הוא המציאות העליונה, וישנו אך אָתְמַן, או עצמי ("אני"), אחד. הם אומרים שכאשר האדם משתחרר מאשליה הוא מבין שבְּרַהְמַן ואָתְמַן הם אחד. גרסא זו נשללת בבְּהַגַוַד-גִיתָא. כפי שפסוק זה מבאר, הבְּרַהְמַן, כמו כלל הנשמות, נובע מהאָתְמַן העליון, קְרישְׁנַה. לפי הבְּהַגַוַד-גִיתָא, הבְּרַהְמַן הוא האנרגיה של קְרישְׁנַה, וכלל הנשמות הן בניו ובנותיו הנצחיים:

"ישויות החיים בעולם מותנה זה הנן חלקיקים נצחיים שלי" (ב.ג. 15.7).

נצחיות ומשמעות
נצחיות היא בסיס למשמעות. יחסים חולפים מלמדים על חוסר המשמעות של החיים, על חיים שמסתיימים בסבל. אולם יחסים נצחיים הם נקודת המוצא לערך, למשמעות לחיים. מי שלא יודע את טבעם הנצחי של החיים, עבורו החיים הם סבל שמסתיים בסבל – סוף רע הכול רע. מי שיודע את טבעם הנצחי של החיים, שמנצל את החיים לצמיחה רוחנית, עבורו החיים הם טובים ויהיו טובים – סוף טוב הכול טוב. אפילו את הקטעים הקשים של חייו הוא רואה כמחיר שיש לשלם כדי שייגמרו בטוב. כול דבר שאנו נקשרים אליו שאינו נצחי, כל מגוון היחסים שאנו יוצרים, יהוו מקור לסבל, בגלל שבעת המוות נצטרך להיפרד מהם. אולם אותם יחסים שאנו יוצרים במסגרת המסע הרוחני שלנו, כיוון שמשרתים את יחסינו הנצחיים עם האל, טיבעם שונה. הם חולקים עם הנצח, ולכן הם ברי משמעות נצחית, שמאפשרת התעלות מהסבל החולף.

זהות חומרית וזהות רוחנית, נצחית
מ"אתה לא הגוף הזה" משתמע שלכל אדם בעולמנו שני סוגי זהויות – זהות נצחית וזהות חולפת, חומרית. הזהות החומרית מבוססת על אגואיזם שמטרתו לשלוט ולהתענג על הטבע החומרי. הזהות הנצחית מבוססת על אהבה נטולת אגואיזם – אהבה ושירות לאלוהים ולכול ברואיו. במהותנו אנו בעלי זהות רוחנית נצחית, אך במצבנו הנוכחי זהותנו הרוחנית התכסתה, ואנו נמצאים במצב של שכחה.

כיצד התכסינו בתודעה חומרית, הזרה לטבענו הנצחי? אם, לנוכח יחסיה עם אלוהים, הנשמה הנצחית מפתחת פּוּרוּשַׁה בְּהָאוַה, או רצון להיות כאלוהים ולהתענג כמוהו, היא נקלעת למצב בלתי אפשרי. זאת משום שבמציאות אלוהים הוא העליון הנצחי, והיא לעולם כפופה לו ביחסי שירות. כדי בכל זאת לממש את רצונה הבלתי אפשרי, קְרישְׁנַה יוצר מציאות וירטואלית ועוטף את הנשמה הזו בזהות כוזבת, באַהַנְקָארַה. תחת זהות כוזבת זו, נוצרת תחושה ש"אני הוא יוצר המציאות".

הנשמה העטופה בזהות כוזבת, מאבדת את הקשר האמיתי עם אלוהים ושוכחת את היותה כפופה לו. תחת מעטה הזהות הכוזבת הנשמה מאמינה שביכולתה להיות כאלוהים – להשתלט על הטבע החומרי ולהתענג עליו. עקב אמונה זו הנשמה מושפעת משלוש מידות הטבע החומרי, ואלו מעניקות לנשמה אישיות וגוף חומריים. אישיות וגוף חומריים אלו לכאורה מממשים את כמיהת הנשמה להיות כאלוהים, אך למעשה הופכים אותה למשועבדת לאנוכיות, לתאווה, לכעס ולהזיות גדלות. תחת הזהות הכוזבת הנשמה מתרחקת יותר ויותר מטבע האהבה שלה, ולכן זו סובלת יותר ויותר. ההוראה הראשונה של קְרישְׁנַה – "אתה לא הגוף הזה" – מהווה את ראשית השיבה של הנשמה לטבעה המקורי, של שירות מסור לאל. כך היא שבה לטבעה הנצחי ומתנסה באושר הנובע מעצם טבעה, פועל יוצא של יחסיה עם אלוהים.

סיכום
הבנת ההבדל בין הגוף לנשמה היא נקודת המוצא לפתרון של מצוקות החיים הבסיסיות – חרדת המוות, שאלת הערך והמשמעות לחיים, והיכולת ליצור אושר אמיתי, נצחי, שאינו תלוי במציאות החיצונית, החולפת. הבנה נכונה של מציאות מאפשרת לפעול נכון בעולם, ופעולה נכונה המבוססת על ידע אמיתי, תביא אותנו לשלמות העליונה, גם לאושר העליון – שירות אוהב טהור לאלוהים.