מבוא לבהגווד גיטה – תמצית הפרק הראשון והסבר על שלוש רמות הגיתא

הנחות היסוד של יוגה:

1. המציאות מורכבת מחומר ורוח: החומר הינו משולל חיים ומודעות,ואילו הרוח, הינה נצחית, מודעת ומלאת עונג (סַת-צ'ית-אַנַנְדַה).
2. אני אינני גופי הזמני והחולף (על שני היבטיו – הפיזי והנפשי שנתונים לשינויים מתמידים), אלא נשמה רוחנית נצחית. (זה נכון לגבי כל יצור חי ולא רק לגבי אנשים).
3. כל עוד שבויה הנשמה בהזדהות גופנית (משמע, מזדהה עם גופה וחושבת אותו לעצמה) היא חווה לידה, מוות, זקנה וחולי חוזרים ונשנים.
4. בערות לגבי טבענו האמיתי מהווה שורש הסבל.
5. טבעו הרוחני של העצמי מאופיין בעונג אינסופי שמקורו בנתינה ואהבה, בעוד שהאווירה החומרית מאופיינת באגוצנטריות – אני במרכז והעולם נועד לענג אותי – אשליה שלא ניתן לממשה לעולם.
6. פעילותנו בחיים אלה מכתיבה את תודעתנו, שמהווה הבסיס לגופנו הבא – חוק הקַרְמַה.
7. מי שתודעתו השתחררה מכל הזדהות חומרית, אינו חוזר ומתגלגל בגוף אלא שב לזהותו הרוחנית הנצחית וליחסיו הנצחיים עם העליון.
8. ישנה אמת מוחלטת, עליונה, בעלת היבטים רבים, אף היא מטבע הסַת-צ'ית-אַנַנְדַה (נצחיות, מודעות ועונג), ממנה נובע הכול.
9. על ידי תירגול יוגה (על צורותיה הרבות), מיטהר האדם מזהותו החומרית הכוזבת ושב לאווירה הרוחנית הנצחית של אושר עילאי, לאיחודו הטבעי עם העליון.

תמצית הפרק הראשון והסבר על שלוש רמות הגִיתָא:
דְהְריתַרָאשְׂטְרַה ופָּאנְדוּ הינם אחים, ובניהם, בני דודים. הם בניה של אותה משפחה, שושלת הקוּרוּ, ששלטה באותה עת בעולם כולו. בני דְהְריתַרָאשְׂטְרַה הינם רעי לב, ושלטונם יביא רעה לכול. למען טובתו של העולם צריכים עתה בני פָּאנְדוּ ישרי הדרך להילחם בהם, אלא שמלחמה איתם פירושה מותם של בני משפחה רבים – כולם יקרים מאד ללב.

אַרְג'וּנַה, הקשת האגדי וגדול לוחמיו של מחנה הפָּאנְדַוים, עומד על מרכבתו בין שני המחנות וצופה בציבור הרב הזה של קרובים וידידים, ולבו נשבר מחמלה. הוא פונה אז לקרישנה, רכב מרכבתו, ידידו, מורו, ומורה העולם – האל העליון – ומבקש לפרוש מקרב.

הבְּהַגַוַד-גִיתָא, או שירת האל, הינה שיחתו של קרישנה עם אַרְג'וּנַה כדי לשכנעו לשוב לחובתו – שיחה שהפכה לספר עבודה חשוב ביותר לכמהים ליוגה ולחיים רוחניים.

אַרְג'וּנַה רוצה לפרוש ממעורבות מכאיבה, דבר שנתפס בדרך כלל כמהות היוֹגַה – התנתקות מהעולם. אלא שקרישנה מלמדו עקרון יוגי אחר – קרמה-יוגה – הפיכת הכאן ועכשיו לעשיה יוגית, או לתהליך של התחברות לעליון.

העובדה ששיחה חשובה זו התרחשה על רקע של שדה קרב הינה משמעותית; אם אַרְג'וּנַה יכול לפעול ביוֹגַה בעת מלחמה, שתובעת מעורבות רגשית ונפשית מכאיבה וקשה, גם כל אחד מאיתנו יכול ללמוד לפעול ביוֹגַה בשדה הפעולה הפרטי שלו, על השמחה והצער שלו. בנוסף, אם תהליך היוגה פירושו השתחררות מזהות כוזבת ומהיצמדות לכוזב, הרי שכמו אַרְג'וּנַה, גם כל אחד מאיתנו נתבע להילחם ו"להרוג" – למוסס בתוכו אותן זהויות כוזבות שקשורות לתפיסה הגופנית ולקשרים גופניים.

קרישנה שימש כרכב מרכבתו של אַרְג'וּנַה, ולמרות שכרכב הוא לא נלחם, היה זה הוא למעשה, שהוביל את אַרְג'וּנַה לניצחון. ניתן להמשיל את זה לנו; במרכבת הגוף הסוסים הם החושים, המושכות זה המֵחְשַב (הנפש), הרכב זו התבונה, והנוסע זו הנשמה. יוגה פירושה להזמין את האל לשמש לנו כרכב. משמע, להפוך את תבונתנו לאלוהית, או מחוברת לעליון, ואז, בכוח התבונה הרוחנית, לנהוג את המרכבה לעבר שלמות.

וישנו היבט גבוה יותר של יוגה, יוגה כחיבור של אהבה בין האל לנשמה. ואכן, ההיבט העליון של האל, כבְּהַקְתַה-וַתְסַלַה, או מי שאוהב את דבקיו, מתגלה במערכת היחסים שבין קרישנה לאַרְג'וּנַה. האל העליון, אדון הכול, מפיק עונג נשגב לשמש כרכב, או משרת פשוט, של דבקו.

שלוש רמות הגִיתָא:
הגִיתָא מציגה שלוש רמות תודעה או תפיסות מציאות – מן הנמוכה והחומרית, ועד לשלמות הרוחנית.

הדילמה של אַרְג'וּנַה – להילחם או לא – מבוססת על תפיסת עולם חומרית-אנוכית תחת השפעת שלוש המידות: מה עדיף לי – שלום העולם ואובדן משפחתי, או שלמות משפחתי. במצב תודעתי כזה תועלתנות מהווה המניע היחיד לפעולה, והעולם, שנתפס באמצעות החושים והשכל, נתפס כולו כחומר (גשמי וסמוי). משמע שחיים מתחילים עם הלידה ונגמרים עם המוות. גופי זה אני, ומי שקשורים לגופי הם שלי. אושר מקורו במגע עם העולם, ומידת הטובות הארצית מהווה הטוב העליון.

שבוי בתפיסת חיים כזו, אַרְג'וּנַה מסרב להילחם, אולם מיד בראשית הפרק השני קרישנה מעורר אותו לראיית עולם רחבה יותר ונכונה יותר: העולם אינו רק חומר, אלא מורכב מחומר ורוח. החומר מתכלה וזמני, בעוד שהרוח, הנשמה, או העצמי האמיתי, הינו נצחי. החתירה לשיחרור העצמי הנצחי מכבלי החומר החולף זו תכלית החיים, וככל שמשתחררים יותר מהאחיזה בחומר, או מאגוצנריות ואינטרסנטיות חומרית, חווים יותר את טבעו הרוחני של העצמי, שהינו מטבע של נצחיות, מודעות וחדווה אינסופית. ללא הבדל מה יהיו תוצאות המלחמה, קרישנה מעודד את אַרְג'וּנַה להפוך את מלחמתו ליוגה, או למאבק לצמיחה ולגאולה רוחנית. "הילחם לשם הלחימה עצמה, מבלי להתחשב בשמחה או בצער, בזכייה או באובדן, בנצחון או בתבוסה, שהרי אז יהיו מעשייך פטורים תמיד מחטא [קַרְמַה]"(ב.ג. 2.38)

האויב האמיתי
קרישנה מצביע לאַרְג'וּנַה על האויב האמיתי – התאווה (אינטרסנטיות אגוצנטרית).

"במגע עם הבריאה החומרית והתרועעות עם מידת הלהיטות, הופכת אהבתה הנצחית של ישות החיים לאל, לתאווה… תאווה בלתי מסופקת הופכת אז לכעס; כעס הופך לאשליה, ואשליה מנציחה את הקיום החומרי. מכאן שהתאווה הינה גדול אויביה של ישות החיים."(מתוך ההסבר לבְּהַגַוַד-גִיתָא 3.37).

קרישנה עוד מורה לאַרְג'וּנַה, "מי שמכיר עצמו כנשגב מהחושים החומריים, מהמחשב ומהתבונה, חייב לייצב את מֵחְשַבו בעזרת תבונה רוחנית שקולה, ואז – בכוח רוחני – למגר אויב זה שאינו יודע שובעה, הידוע כתאווה."(ב.ג. 3.43)

זו למעשה המלחמה האמיתית – המלחמה באגוצנטריות, ותחום הפעולה הטבעי של כל אחד מאיתנו הינו שדה הקרב, או שדה העבודה שלנו.

התמסרות
הגִיתָא דנה בשלב נוסף, או בראיית עולם רחבה עוד יותר – שלב השלמות, בו נחווה העולם כהתגלות השפע האלוהי: הכול – החומר והרוח – מקורו באל ונועד להנאתו המתרחבת לעד, ומשום כך אלוהי. הנשמה שהתעוררה לאהבתה הנצחית לאל (בְּהַקְתִי) יודעת או פוגשת את האל דרך התמסרות לו (בְּהַקְתִי-יוגה). בשלב זה תם המתח שבין הכמיהה הרוחנית לטעמים חומריים, ואין עוד מאבק או חתירה לשלמות; המניע היחיד לפעולה זו אהבה טהורה מכל מניע אחר – אהבה לאל ולשאר ישויות החיים. ואכן, הוראתו הסופית של קרישנה לאַרְג'וּנַה (ב.ג. 18.66) היא לנטוש את כל חובותיו הדְהַרְמיות (אותן חובות המתייחסות לטבעו החומרי ומחויבויותיו החומריים) ופשוט להתמסר לו, כי התמסרות כזו מהווה הדהרמה העליונה, או הטבע הנצחי של העצמי.

הפרק הראשון מציג את חולשת לבו של אַרְג'וּנַה ואת טיעוניו נגד מלחמה, ומכין בכך את הבמה לדיון הרוחני העמוק של הבְּהַגַוַד-גִיתָא.

"כמו אַרְג'וּנַה, גם כל אחד מאיתנו שרוי בחרדה מתמדת בקיום החומרי. עצם קיומנו חדור באווירה של חידלון, אף שלא נועדנו לחוות באיום של כליון." (מתוך ההקדמה של הבְּהַגַוַד-גִיתָא). אלא שאַרְג'וּנַה פונה במצוקתו למורה רוחני, וזהו שיעורה הראשון של הבְּהַגַוַד-גִיתָא.

מאמר זה הוא חלק מהספר "מתאווה לאהבה – שיחות על הבהגוד גיתא".