כול דבר בטבע נחלק לשלוש מידות. שלוש מידות אלו אחראיות לכלל המציאות החומרית גם כובלות אל האדם לחומר. מי שמודע לשלוש המידות וכיצד הן מפעילות אותו, יכול להשתחרר ולהגיע לגאולה רוחנית.

"הו ארג'ונה גיבור חיל, הטבע החומרי מורכב משלוש מידות – טובות, להיטות ובערות. בשעה שישות החיים הנצחית באה במגע עם הטבע, הריהי מותנית על ידי מידות אלה." (ב.ג. 14.5)

"מידת הטובות מתנה לאושר; להיטות קושרת לפעילות תועלתנית הישגית; ובערות, שמסתירה כל ידע, כובלת לטירוף." (ב.ג. 14.9)

הנשמה הטהורה, כמו גם הקיום הרוחני כולו, הינם מטבע סַת-צ'ית-אָנַנְדַה (קיום נצחי, מודעות ואושר), אולם בגלל רצונה האגוצנטרי של הנשמה לחקות את אלוהים ולהיות במרכז והכי, היא מוטלת לעולם החומרי.

העולם החומרי הינו מעין מציאות חילופית (וירטואלית) שנועדה לאפשר לנשמה לחקות את המציאות הרוחנית אולם מתוך תחושה של "אני במרכז". זהו מכניזם חומרי המורכב משלוש מידות (בערות, להיטות וטובות) שמאפשר לטבעה המקורי של הנשמה – טבע הסַת -צ'ית-אָנַנְדַה – להשתקף בצורה כלשהי דרך חומר.

שורש הקיום החומרי
הנשמה שבאה לעולם החומרי נעטפת באנרגיה חומרית, כלומר, בגוף חומרי (גוף אחר גוף). היא מזדהה עם גופה ומאמינה שזה היא ונקשרת לעולם החומרי כמקור אושרה. בגלל המשיכה הזו לחומר, או תלותה המדומה בו, היא הופכת מותנית ונשלטת על ידי החומר.

אגוצנטריות הינה שורש הקיום החומרי ושלוש המידות הינן כמו צבעים שונים שצובעים את האגוצנטריות הראשונית הזו בטעמים שונים. ממגע האגוצנטריות עם שלוש המידות, מתרחב העולם החומרי כולו, על כלל מופעיו ומרכיביו (החומר הגשמי, אינטליגנציה ונפש).

טבע הקיום הנצחי – סַת – מתבטא בעולם החומרי (באופן מעוות) במידת הבערות. מידה זו, במגע עם האגו החומרי (או רצונן האגוצנטרי של ישויות החיים לטעום את טעם ה"אלוהים"), הינה אחראית להתהווּת החומר (או הקיום) הגשמי – אדמה, מים, אש, אויר וחלל (אתר) – לרבות הגוף החומרי והחושים שחוברים לו. מידת הבערות אחראית גם לתפיסות חיים נבערות וגסות כמו אטימות, עצלות, סימום, שינה, טירוף ואי-עשייה, ומהווה סיבת ההרס בעולם.

המודעות הרוחנית – צ'ית – נגלית בעולם החומרי במידת הלהיטות, שבמגע עם האגו החומרי, יוצרת את האינטליגנציה החומרית. מידה זו הינה המניע הגדול להישגיות, יצירה ועשייה בעולם. סימניה הם התקשרות עזה, מאמץ אינטרסנטי רב, ותשוקות ומאוויים חסרי רסן.

העונג הרוחני – אָנַנְדַה – נגלה בעולם החומרי במידת הטובות. זו, במגע עם האגו החומרי, יוצרת את הנפש (מַנַס) החומרית, דרכה אנו חווים עונג (החושים אינם חווים עונג כשלעצמם. הם בסך הכול פתחי חישה שמעבירים גירויים למוח, וגירויים אלה מסוּוגים לנעימים ובלתי נעימים בהתאם לתפיסת העונג שמעוגנת בנפשנו). מידת הטובות הינה טהורה מן האחרות וסימניה צלילות, פתיחות, שיקול דעת, סובלנות, נתינה וכו', ובכוחה לקיים ולשמר.

התופעות בעולם החומרי כולן הינן צירוף כזה או אחר של שלוש המידות, וגם כל אחד (או ליתר דיוק, כל גוף שעוטף נשמה) מורכב מצירוף כלשהו של שלוש המידות, ומתנה את ישות החיים לדרכי פעולה והנאה מסויימים.

אדם בטובות למשל, בונה את ערכו על עשיית טוב; אדם בלהיטות בונה את ערכו על הצלחה; ואדם בבערות בונה את ערכו על ניצול או מסכנות.

ישנה התאמה מלאה בין גופנו לבין העולם. פירושו של דבר שגופנו מותאם לחוש עונג בעולם – הגוף מורכב מחושים (חוש ריח, חוש מגע, חוש ראייה, חוש טעם, וחוש שמיעה) שמוצאים עונג במגע עם מושאי החושים שמרכיבים את העולם (ריחות, מגעים, מראות, טעמים וצלילים).

הגוף שבתוכו אנו מצויים מכתיב את הנאות החושים עליהן אנו מתענגים – בגוף של כלב למשל, אנו נהנים ממערכת מסוימת של מושאי חושים, השונה לחלוטין מהנאות החושים שמענגות אותנו בגוף אדם. וכאנשים, כל אחד מאיתנו נוטה למצוא עונג בדברים שונים. השוני מקורו בהבדלים בטעמים, ואלה מקורם בהבדלים בהזדהות או בתפיסה העצמית-הגופנית שלנו (שהרי כנשמות, כולנו מטבע סַת-צ'ית-אָנַנְדַה ובעלי טעמים רוחניים-נשגבים, שעתה, בגלל הזדהות חומרית, אנחנו רדומים להם ומזדהים עם גוף וטעמים חומריים תוצרי שלוש המידות).

צבעי המידות
אפשר להשוות את שלוש המידות לשלושת צבעי היסוד, מהם ניתן ליצור אינספור גוונים:

כחול (כהה, עמום, כמעט אטום לאור המקורי) – מידת הבערות.

אדום (צבע של להט ותשוקה) – מידת הלהיטות.

צהוב (בהיר, צלול, ומשקף את האור הרוחני המקורי כמעט במלואו) – מידת הטובות.

כל גוף וכל תופעה בטבע הינם ערבוב יחודי של שלושה צבעים אלה. מכאן גם שהאישיות אותה אנו חושבים ל"אני" הינה בסך הכול עירבוב, או גוון, מסוים של המידות (תולדת הקארמה שלנו), שמכתיב את התיחסותנו לעולם. פירושו של דבר שהנפש של כל אחד צבועה, או מותנית, על ידי ערבוב יחודי של שלוש המידות הללו, ועל פי הצבע, או התניה ייחודית זו, נוטה הנפש להימשך או לדחות (נעים לי, לא נעים לי) את מושאי החושים.

"הו בן בְּהָארַתַה, לעיתים מידת הטובות גוברת ומביסה את מידות הלהיטות והבערות. לעיתים מידת הלהיטות מביסה טובות ובערות, ולעיתים בערות מביסה טובות ולהיטות. וכך נמשכת התחרות לעליונות לעד." (ב.ג. 14.10)

העולם החומרי מצוי בתנועה מתמדת – בין בריאה לקיום ולהרס, בין מתח לרוגע, בין נאורות לחושך, בין מלחמות לועידות שלום… שעות היום והלילה מתחלפות, עונות השנה באות בזו אחר זו, וגם אנחנו לפעמים פעילים מאד, לפעמים עצלים או ישנים, ולפעמים נהנים מן הדברים הקטנים של החיים – כל זה הינו ביטוי לתנועה המתמדת של המידות.

שעות הבוקר המוקדמות (השחר) למשל, נחשבות למידת הטובות. הן משרות שקט, עומק ושלווה, וטובוֹת להגוּת, התבוננות פנימית, חיבור עם הטבע, ומחשבות נעלות. עם התעוררות העולם לפעולה, בשעות הבוקר המאוחרות יותר והצהריים, אלה שעות הלהיטות – שעות של עשייה מאומצת, עסקים וכו'. ושעות הערב והלילה הן שעות הבערות, שיעילות ביותר לשינה ומוקדשות בעיקר לעיסוקים של אי-עשייה (בילויים).

המידות שולטת בכול
השפעתן של המידות ניכרת בכל תחומי החיים. במזונות שאנו אוכלים למשל, אוכל מזין, טרי, קל לעיכול, ומשולל אלימות הינו בטובות ומקנה טובות, מזון חריף מדי שמעורר את היצר אך מעיק על העיכול הינו בלהיטות ומעורר להיטות, ומזון שכרוך באלימות, כבד לעיכול, ולא טרי (כל המזון הקפוא הינו בקטגוריה זו), הינו בבערות ומשפיע בערות על מי שאוכל אותו.

גם מעשינו כולם מותנים על ידי המידות ששולטות בנו. מתן צדקה למשל, יכול להיעשות בבערות, בלהיטות, או בטובות. כולנו אוהבים לתרום לעיתים או לתת נדבה לעני, ולפטור בכך את מצפוננו. מכל מקום, אם זה ניתן במקום ובזמן לא מתאימים, לאדם לא ראוי, וללא תשומת לב או כבוד הולם (למשל נתינת כסף לאדם שישתמש בכסף זה לסמים או לפשע, או לתת למישהו משהו באופן משפיל, רק כדי להיפטר ממנו, וכו') – זו נתינה בבערות. צדקה שניתנת שלא מתוך רוחב לב ומניעיה הם גמול או כבוד והוקרה (כשהמניע הוא איך זה נראה ונחשב בחברה; או "הנדבן הגדול…") – זו צדקה בלהיטות. ואילו צדקה שניתנת ללא ציפיה לגמול, ובמקום ובזמן המתאימים, לאדם ראוי (מתוך ראיית הצורך האמיתי של מי שתורמים לו ורצון להיטיב עמו), הינה בטובות.

גם ידע מושפע מן המידות: "דע כי אותו ידע שבאמצעותו רואים את הטבע הרוחני האחד והבלתי נחלק שבכל ישויות החיים, אף שאלה נחלקות לצורות לאינספור, הינו ידע במידת הטובות." (ב.ג. 18.20)

אדם בטובות הינו נאור ורגיש לזולת. האחר כלול בעולמו כמושא טבעי לאהבה ונתינה. מאחר שהוא מודע ליצר החיים שבכל חי, הרי שהוא נמנע כמידת יכולתו מלפגוע אפילו ביצור הזעיר ביותר. בגלל רגישותו לאחר, הוא מודע לטבען הדומה של כלל הישויות, על שמחתן וצערן, ולצרכיהן הדומים.

"דע כי ידע שמבחין בסוגים שונים של ישויות חיים על פי גופיהן השונים, הינו במידת הלהיטות." (ב.ג. 18.21)

אדם בלהיטות הינו מאד אינטרסנטי; משמע שהוא רואה את העולם מתוך האינטרס שלו. הוא לא רואה את הדברים כמות שהם, אלא על פי הערך שיש להם עבורו. ומאחר שלגופים שונים יש שימושים שונים (עם אחדים הוא יכול לבלות; אחדים, לאכול; עם אחדים להתחרות; ובאחדים לשלוט), הרי שהוא מודע לשוני החיצוני-גופני בלבד, מבלי לדעת את הפנימי, הרוחני, הדומה.

"ואותו ידע שקושר לסוג פעולה אחד ויחיד, כאילו אין דבר מלבדו, מבלי לדעת את האמת, והינו זעום ביותר, נקרא ידע במידת החושך." (ב.ג. 18.22)

כל צורה של פנאטיות הינה תולדת המידה הזו, גם כל צורה של קיצוניות. זוהי ראיית עולם מצומצמת ואטומה שלא מאפשרת שום גישור או דיאלוג.

החלטיות על פי המידות
החלטיות איתנה ובלתי מעורערת, שמוּנעת ממערכת ערכים נעלה, הינה במידת הטובות. החלטיות שזכייה בצידה, כלומר שמוּנעת מהתקשרות לרווח או תועלת אישית, הינה במידת הלהיטות. והחלטיות שאינה חורגת מעבר לחלומות, פחד, יאוש, מירמור ואשליה, כלומר שאינה עומדת במבחן המציאות, הינה במידת הבערות.

אושר
אושר שבראשיתו הינו כמו רעל אולם באחריתו מתוק כנקטר (משמע שכרוך בהשקעה רבה והתמדה לפני שאפשר יהיה לראות פירות) ומעורר לצמיחה אישית, הינו במידת הטובות. אושר שנובע ממגע החושים עם מושאיהם ובראשיתו נראה כמו נקטר, אך באחריתו כמו רעל (משמע עונג מידי וחולף, שרק מגביר את ההזדהות הגופנית), הינו במידת הלהיטות. ואושר שאינו אלא דמיון שווא מראשית לאחרית ונובע משינה, עצלות ואשליה, הינו במידת הבערות.

למעשה, אין ישות או תופעה בקיום החומרי אשר פטורה משלוש המידות החומריות הללו. ספרות, מוסיקה, מחול, אזורי מגורים, סוגי בילוי, מין, חברה, יחסים, משלח יד, הרגלי נקיון, בגדים, סיגופים, פרישות, אמונות – הכול – מושפעים מן המידות ונחלקים לסוגים שונים על פיהן, מן הנבער והחשוך ועד לטוב ולנאור.

המימד הנשגב
וישנו כמובן, מימד רביעי-נשגב, שמעבר לשלוש המידות, שבו נעשים הדברים מתוך הבנת טבעו הרוחני של העצמי והתחברות לעליון. זהו מישור החופש האמיתי שמעבר לכל התניה וקארמה. כי אפילו מידת הטובות, שהינה יפה ונעלה מן האחרות, כרוכה באגו (אף כי מטבע אגוצנטרי מעודן יותר) ומתנה וקושרת ללידה חוזרת בעולם החומרי (גם לא ניתן למצוא טובות טהורה בעולם זה, הפטורה מלהיטות ובערות, כיוון ששלוש המידות מצויות באינטראקציה מתמדת).

על ידי שינוי מודע של הרגלים אפשר לעבור ממידה נמוכה למידה גבוהה יותר. מכל מקום, מטרת התרגול הרוחני היא להשתחרר מכל אגוצנטריות ומכל זיקה חומרית, ולהתעלות לנשגב. ואכן, מי שעל-ידי תרגול יוגה מתעלה ומשתחרר משלוש המידות, אף שהוא ממשיך ופועל בעולם, הוא אינו סבוך בו עוד, ועם מותו, הוא לא ישוב להיוולד כאן לעולם, אלא יחזור לקיום הרוחני הנצחי, ליחסי אהבתו הנצחיים עם האל.

מאמרים נוספים מאת וָארְשַׁבְּהָאנַוי‎

• על אגו וקנאה
• טבע הפעולה – מבוא לבהגווד גיטה
• התרבות הוֵדית ופסיכולוגיה מונעת
• הליכה בנתיבים זרים מסוכנת
• פרק 15 של הבהגווד גיטה
• שלוש מידות הטבע
• תקציר הבהגווד גיטה
• הבנת הפרק ה-13 של הבהגווד גיטה
• המורה והתלמיד
• עוד...

2 תגובות לפוסט "שלוש מידות הטבע"