הבנת הבלתי מוגבל
"עננים ואבק נישאים באוויר אולם אנשים מעוטי תבונה אומרים שהשמיים מעוננים והאוויר מאובק. בצורה דומה הם מייחסים מושגים גופניים לעצמי הרוחני." (בהאג. 1.3.31)
כאשר השמיים מעוננים אנו אומרים שאין שמש היום, אך למעשה, ידוע לכולנו שהשמש עדיין קיימת, בדיוק כמו ביום בהיר, פשוט חושינו המוגבלים לא יכולים לראות אותה. שרילה פרבהופאדה אומר על פסוק זה: "בפסוק זה ניתן אישור נוסף לכך שעינינו וחושינו החומריים אינם יכולים לראות את הריבון, שכולו רוחני. איננו יכולים אפילו לאתר את הניצוץ הרוחני הקיים בתוך גופה החומרי של הישות החיה. אנחנו מסתכלים על הכסות החיצונית של הגוף והמֶחשָב הסמוי של ישות החיים, אולם איננו יכולים לראות את הניצוץ הרוחני שבתוך הגוף." למעשה שרילה פרבהופאדה אומר לנו שלא רק את אלוהים אנו לא יכולים לראות בעזרת חושינו המוגבלים, אלא אפילו את כוח החִיוּת שבתוך הגוף, כלומר את התודעה שמעניקה חיים לגוף המת אין ביכולתנו לראות ולמדוד. גם המדע המודרני על כל התקדמותו לא מצליח לתת שום תשובה המניחה את הדעת על מהות התודעה (ראה מאמר באתר זה מסתוריות התודעה), וכאמור גוף ללא תודעה, הינו גופה, חסר כל רוח חיים. מכיוון שאין אנו יכולים לראות ולמדוד את התודעה הקיימת בגוף, אנו מזהים ומגדירים אדם לפי גופו, באותו אופן ישנם כאלה הרואים את אלוהים כסך כל הקיים. כלומר, כולנו ביחד מרכיבים את האלוהות השלמה. שרילה פרבהופאדה מתייחס גם לנקודה זו, "כאשר אדון כלשהו נוסע במכונית, הנגלית לעין על נקלה, אנו מזהים את המכונית עם האדם שבתוך המכונית. כאשר נוסע הנשיא במכוניתו המסוימת שלו, אנו אומרים "הנה הנשיא". לזמן מה אנו מזהים את המכונית עם הנשיא. בדומה לכך, אנשים מעוטי תבונה, החפצים לראות את אלוהים מיד, ללא כישורים מתאימים, לומדים תחילה לראות את היקום החומרי הענק כגופו של הריבון, על אף שהריבון מצוי בתוכו ומחוצה לו. העננים שבשמיים וכחול השמיים הם דוגמא טובה ביותר בהקשר זה. על אף שגונם הכחול של השמיים, והשמיים עצמם שונים זה מזה, אנחנו תופסים את צבע השמיים ככחול. אולם זו תפיסה כללית שנועדה אך להדיוטות." או במילים אחרות, על ידי חושינו וכוח חשיבתנו המוגבל, אנו יכולים להבין או להגיע למסקנה על קיומו של כוח עליון כלשהו, אך זו תפיסה כללית ומעורפלת שאיננה נותנת לנו הבנה אמיתית על מהותו של אותו כוח או אנרגיה אינסופית, או כל הגדרה אחרת שאנו מנסים לייחס לבלתי מוגבל שאינו מתיישב עם שום הגדרה של מוחנו הדל.
דרך הכתבים
אם אכן קיים כוח עליון כלשהו, אשר הוא מושלם, כל יכול ובלתי מוגבל, אזי לבטח אין לנו שום יכולת לתפוס אותו בעזרת חושינו המוגבלים. כדי להיות כל יכול ומושלם, האל צריך להיות נוכח בכול, גם מבפנים וגם מבחוץ ולהישאר תמיד גם נפרד מהכול. הוא צריך לדעת הכול אך מאידך גם חייבת להיות לו האפשרות שלא לדעת. הוא זוכר הכול אך יכול גם לשכוח, הוא מסופק בעצמו ואינו זקוק לאיש, אך יחד עם זאת הוא כמהה ליחסים איתנו. הפרק השמיני (פסוק 9) של הבהגווד-גיטה נותן לנו דוגמא קטנה על שלמותו של האל, "על האדם להגות באישיות אלוה העילאי כיודע-כל, כקדום מכל, כשליט, כקטן מהקטן ביותר, כמקיים כול, כשורה מעבר לכל תפיסה חומרית, כבלתי נתפס, ותמיד כאישיות ייחודית. הוא מאיר כחמה ונשגב ומעבר לטבע החומרי." כל מה שמעבר לטבע החומרי הינו בלתי נתפס עבורנו, אך למרות זאת הכתבים הוֵדיים אינם חפצים שנקבל את דבריהם באמונה עיוורת, אלא הם מציעים דרך מתוחכמת לעין ערוך מקבלת ידע בצורה יבשה ועיוורת, או מאידך מלהסתפק בניתוח ספקולטיבי עקר של המציאות.
הספרות הוֵדית נותנת לנו את הנחות היסוד, אך אין היא מעוניינת שנקבל אותן בצורה אקסיומטית. לכן קיימת תורת הסָאנְקְהְיַה – ניתוח לוגי של המציאות, אשר תפקידו לבסס מבחינה הגיונית-שכלית את הנחות היסוד. אך לוגיקה שלעצמה טובה ככול שתהיה לא מספיקה כדי לבסס משהו כעובדה שרירה וקיימת, וכאן מקומו של התרגול הרוחני. כלומר, הספרות הוֵדית מלמדת אותנו את הנחות היסוד שלה, נותנת לנו כלים לוגיים להבין אותן ולבסוף, תרגול רוחני אשר יאשש כליל את הנחות היסוד ואת הלוגיקה.
כיצד זה יתכן?
כבר נוכחנו לדעת שדרך ניתוח ספקולטיבי אשר מעצם טבעו הינו מוגבל, אין לנו שום יכולת להסביר את הבלתי מוגבל. אפילו על השאלה הכביכול פשוטה, מה חיים? אין לנו שום תשובה אשר תהינה מקובלת על כולם ותספק את ליבנו עד תום.
אם קיים בורא ומתכנן לבריאה אז הגיוני מאוד שקיימת גם תכנית אשר עבורה הוא הוציא את הבריאה אל הפועל. אם קיימים מתכנן ותכנית אזי לבטח הוא ישאיר לנו דרך, אשר דרכה נוכל להבין את תכניתו.
"מי שמסורים לשרתני באהבה תמיד – אותם אני חונן בתבונה שבעזרתה יוכלו לבוא אלי. כאות לחסד מיוחד, אני, השוכן בלבם, מסלק בלפיד היֶדע את חשכת בערותם". (ב.ג. 10.10-11)
לפי הגיטה, הדרך היחידה להבין את האל היא ברצונו, כלומר, לא ניתן לכפות על אלוהים להתגלות בפנינו, אך הוא מתגלה בפני מי שמסור תמיד לשרתו באהבה. כלומר לא דרך המוח המוגבל נבין את המציאות הבלתי מוגבלת, אלא דרך הלב אשר אינו מוגבל נוכל להבין את הבלתי מוגבל. הדרך הכי טובה להכיר מישהו היא לאהוב אותו, כי כאשר אנו באמת אוהבים, מושא האהבה מרגיש פתוח ונוח לחשוף את עצמו במלואו בפני האוהב. לכן הגיטה חוזרת שוב ושוב על קביעתה, כי רק נתיב המסירות יעזור לנו להגיע אל מסתורי האמת, "הדמות שרואה אתה בעיניים נשגבות, לא על-ידי לימוד הוודות ניתן להבינה, גם לא על-ידי סיגופים קשים, מתן צדקה או סגידה. לא באלה ניתן לראותני כמות שאני. ארג'ונה יקירי, רק באמצעות שירות מסור ללא סייג ניתן להבין אותי כמות שאני – שניצב לפניך וניגלה לעיניך במישרין. רק בדרך זו תוכל לחדור אל מסתורי הבנתי." (ב.ג. 11.53-54)
כלומר, הדרך להבנת המציאות היא טיהור הלב, כי רק לב טהור יכול להכיל מציאות טהורה.
הצעד הראשון
"טיעונים ופלפולים עקרים אינם מובילים למסקנה חד משמעית. מי שדעתו אינה נבדלת מזו של קודמיו, אינו נחשב להוגה דעות של ממש. הוודות הינן מסועפות מאד, ולכן לא די ללמוד אותן כדי להבין את נתיב הדת האמיתי. עקרונותיה של דת אמת חבויים בלבו של אדם טהור שהגשים את זהותו הרוחנית. מכאן, כפי שמורים הכתובים, כדי לדעת את האמת יש לצעוד בנתיב שמלמדים המורים הדגולים." (מהָאבְּהָארַתַה, וַנַה-פַּרוַה, 313.117)
אם כך, הצעד הראשון הוא למצוא אדם טהור אשר יכול לעזור לנו לפתוח את ליבנו שלנו. אדם שיעזור לנו לנקות את חדר לבנו מלכלוכים אשר שוכנים בתוכו, גלגולים על גלגולים, ולהפכו למשכן מתאים עבור האל. הספרות הוֵדית לאורכה ולרוחבה מזמינה אותנו לבוא ולהכיר את האל העליון, המקור לכול. דרך הבהקטי, נתיב הדבקות והמסירות היא הדרך אשר גורמת לאל לחשוף עצמו עבור המתרגל. כאשר מתפתחים יחסים בין הנשמה לאל, הספק נעלם, קיומו של האל נהפך למוחשי לחלוטין וטיעונים ספקולטיביים לכאן או לכאן, נהפכים לחסרי כל חשיבות.
"שעה שחווה האדם, בזכות הגשמה עצמית, שגם לגוף הגשמי וגם לסמוי אין ולא כלום עם העצמי הטהור, באותה שעה רואה הוא את עצמו וכמו כן את הריבון." (בהאג. 1.3.33)
מאמרים נוספים מאת רז הנדלר
פעיל בעמותת "יוגה של אהבה". חוקר וכותב על הדתות והזרמים השונים. מחבר הספרים בעקבות הדרך, פנינים שזורות על חוט.
|
רז, התעלית! מקסים!
רז, התעלית! מקסים!
"הדרך הכי טובה להכיר מישהו היא לאהוב אותו, כי כאשר אנו באמת אוהבים, מושא האהבה מרגיש פתוח ונוח לחשוף את עצמו במלואו בפני האוהב…"