השוני שבאחדות

תפישת המציאות והאלוהות הוֵדית הינה עמוקה ומרתקת וניתן לקחת אותה לכיוונים שונים ומשונים. לא בכדי רבים הוגי הדעות אשר שאבו את רעיונותיהם מהמעיין הבלתי נדלה של הספרות הוֵדית העתיקה. במאמרי "גילוי האישיות המקורית" דנתי בהרחבה בתהליך התיאולוגי העמוק אשר עבר על הודו במשך אלפיים שנה, תהליך שכבר מזמן חרג מגבולותיה ולקח חלק מרכזי בעיצובה של הפילוסופיה המערבית אשר מושתתת על התנ"ך, חכמת יוון והמדע המודרני.

מכיוון שהספרות הוֵדית מיועדת לכלל האדם ומדברת בצורה שונה לאנשים בעלי תודעה שונה, ניתן לראות אותה כרצופת סתירות. במאמר זה אנסה בעזרת מורים שונים לרדת למעמקיי תפישת האלוהות הוֵדית ולהסביר את היבטה העליון.

הספרות הוֵדית מורכבת מארבע וֵדות, 108 אוּפַּנישַׁדות, פּוּרָאנַות (ספרות היסטורית כגון המהָאבְּהָארַתַה אשר בתוכה מצויים הבְּהַגַוַד-גִיתָא והרָאמַיָנה) וֵדָאנְתַה-סֻוּתְרַה ושְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. כל הספרות נכתבה או נערכה על-ידי אותו מחבר. הספרות הוֵדית דנה במדע הרוחני ומעניקה כלים דרכם ניתן לאמת את הנחותיה.

הבְּהַגַוַד-גִיתָא אשר מהווה תמצית כל הידע הוֵדי והשְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם שנחשב ל"פריו הבשל של עץ המשאלות של הספרות הוֵדית" (בהאג. 1.1.3) מוגדרים על-ידי שְׂרִילַה וְיָאסַדֵוַה (המחבר והעורך עצמו) לספרים החשובים ביותר בספרות זו, לכן טבעי הוא הדבר שבמאמרי אתבסס עליהם ואיעזר במורים אשר עקבו בקפדנות אחר גישתו של שְׂרִילַה וְיָאסַדֵוַה.

הכול אחד?
רבים הוגי הדעות אשר טוענים שבבסיס הפילוסופיה הוֵדית מדובר על אחדות אחת גדולה ואינסופית, משמע שכולנו רקמה רוחנית אחת גדולה. בבְּהַגַוַד-גִיתָא (5.18) נאמר, "בזכותו של ידע אמיתי, רואים החכמים הענווים בעין שווה בְּרָאהְמַנַּה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל-הכלבים (חסר המעמד)."

למה רואים החכמים את כולם בעין שווה? כל זרמי הפילוסופיה ההודים (בניגוד למסורת הקאסטות הנוקשת) טוענים שבממד העמוק ביותר של קיומנו אין שום הבדל בינינו. עד כאן ישנה הסכמה מלאה בין הזרמים. הזרם האמפרסונליסטי של שנקראצ'ריה טוען שאין הבדל כי למעשה הכול אחד. אין לנו זהות ייחודית, כולנו חלק מהבְּרַהְמַן הנצחי. לעומתו, זרם הוַיְשְׁנַוַה ההולך אחר משנתו של שְׂרי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ חולק לחלוטין על תפישה זו השוללת את קיומנו הייחודי. הבה ונראה את דבריו של שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה, מגדולי הוַיְשְׁנַוים של העת החדשה על פסוק זה:

"אדם מודע לקְרישְׁנַה (אלוהים) אינו מפלה בין מיני חיים שונים או בין מעמדות. הבְּרָאהְמַנַּה וחסר המעמד נבדלים אמנם, מבחינה חברתית, כמו שגם כלב, פרה או פיל נבדלים זה מזה במינם, אולם מנקודת ראותו של המלומד בנשגב, ההבדלים הגופניים הללו הם חסרי משמעות. זאת משום שהכול קשורים לעליון; האל מצוי בלב כול באמצעות חלקו המוחלט פַּרַמָאתְמָא. הבנת העליון בצורה כזו מהווה ידע אמיתי. האל אינו מתחשב בהבדלים הגופניים שבמעמדות או במיני החיים השונים; הוא מעניק את חסדו באופן שווה לכול ונוהג בהם כידיד, אף שבמצבים השונים כולם הוא שומר על מעמדו כפַּרַמָאתְמָא. הוא מצוי כפַּרַמָאתְמָא בחסר המעמד כמו גם בבְּרָאהְמַנַּה, אף ששניים אלה נבדלים בגופם. הגוף הוא תוצר חומרי של מידות-טבע שונות, בעוד שהנשמה ונשמת-העל שבתוך הגוף הם בעלי אותה איכות רוחנית. מכל מקום, השוויון האיכותי הזה שביניהם, אין לפרשו כשוויון כמותי, שהרי הנשמה הייחודית מצויה רק בגופה שלה, בעוד שהפַּרַמָאתְמָא מצוי בגופים כולם. אדם מודע לקרישנה בקי בכל זה בשלמות, ומכאן שהוא המלומד האמיתי, וניחן בראייה שווה. מודעות, נצחיות וחדווה מאפיינות גם את הנשמה וגם את נשמת-העל. אלא שהנשמה הייחודית מודעת רק בתחומי גופה המוגבלים, ואילו נשמת-העל מודע לגופים כולם, ומצוי בכולם ללא אפליה."

כלומר שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה מדבר על הבדל כמותי ביננו לבין העליון. הוא מסכים עם שנקראצ'ריה על כך שאנו נבדלים מן הגוף, הכסות הגשמית. אך אינו שולל את זהותנו הייחודית כחלקים נפרדים של האל, אשר מצוי בכול ונפרד מן הכול. על מה שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה מבסס את דבריו?

"אנשי רוח מלומדים, היודעים את האמת המוחלטת, קוראים למהות חסרת שניות זו, בְּרַהְמַן, פַּרַמָאתְמָא או בְּהַגַוָאן." (בהאג. 1.2.11)

בְּרַהְמַן פירושו ההיבט הבלתי אישי של האל, או הרוח חסר הראשית השורה בכול. פַּרַמָאתְמָא הינו היבטו המקומי של האל בלב כל ישות חיה ובתוך כל אטום. ואילו בְּהַגַוָאן הינו היבטו האישי של האל, דמותו הנשגבת אשר נפרדת מהכול. כלומר השְׂרִימַד בְּהָאגַוַתַם מסכים שבהיבט מסוים ניתן לראות שהכול אחד, אך האל הוא לא רק הכול, אלא גם נפרד מהכול. כלומר הספרות הוֵדית מתארת את האל כאישי ובלתי אישי בו זמנית. תפישת האלוהות הבלתי אישית מכניסה גם אותנו הנבדלים מן החומר, אל תוך האלוהות. ואילו ההיבט האישי משאיר אותנו כאישיות ייחודית ורוחנית הניחנת ביחסים עם האל העליון. כמובן שניתן לשחק עם הפסוקים הוֵדיים ולהציג אותם באיזו צורה שנבחר לפי השקפתנו.

מהי התפישה הוֵדית האמתית?
אין ספק שזו השאלה המהותית ביותר שעולה לאחר דיון זה. אין זה יתכן ששני הזרמים צודקים, מכיוון שזרם אחד מבטל את אישיותנו ו"הופך" גם אותנו לאלוהים, ואילו האחר טוען שאנו אלוהיים אך רק חלקים מושלמים של השלם העליון. בְּהוּריגַ'ן פְּרַבְּהוּ, תלמידו של שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה, מציע בספרו "Unveiling his Lotus Feet" דרך יפה דרכה ניתן לגבור על הסתירות לכאורה שנוצרו. הוא מסכים על כך שישנם פסוקים שונים לכאן או לכאן, אך לטענתו הגישה הפרסונלית יכולה להסביר גם את הפסוקים האמפרסונלים, ואילו חסידי ההיבט הבלתי אישי נשארים חסרי אונים אל מול הפסוקים הדנים בהיבטו האישי של האל. ההנחה היא ששְׂרִילַה וְיָאסַדֵוַה ראה את המציאות בצורה נכונה ולכן הספרות הוֵדית נקייה משגיאות וסתירות. הגישה האמפרסונלית של שנקראצ'ריה מתקשה מאוד להסביר את פסוקי הבאגותם המתארים את האל כאישיות ואילו שְׂרי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ התמודד בקלות עם הפסוקים אשר שמים את דגשם על ההיבט הבלתי אישי. הבְּהַגַוַד-גִיתָא (14.27) מסכימה לחלוטין עם גישתו של שְׂרי צַ'יְתַנְיַה מַהָאפְּרַבְּהוּ, "ואני הוא מקור הבְּרַהְמַן הבלתי אישי, שהוא בן אלמוות, בלתי מתכלה ונצחי, ומהווה מצב היסוד לאושר עילאי." ההיבט האישי של האל, לפי הגִיתָא, הוא המקור להיבט הבלתי אישי, אשר הוא רק זוהר הקרינה אשר מופץ מדמותו הרוחנית של האל.

ההבדל שבינינו לבינו
הספרות הוֵדית טוענת שאנו נבדלים מן החומר וכך גם האל, אנו נצחיים בדיוק כמוהו. אם כך מה ההבדל בינו ובינינו? תחילת הפרק השביעי של הספר הראשון של השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם עונה על שאלה זו בצורה יפיפייה. פרקים ארבע, חמש ושש מתארים את חוסר שביעות רצונו של שְׂרִילַה ויאסדה, המחבר והעורך של הספרות הוֵדית. בשיחה עם מורו הרוחני נָארַדַה מוּני, הוא מבין את הסיבה לדכדוכו הרב; הוא אינו תיאר והדגיש את היבטו האישי של האל ואינו כיוון אל נתיב הדבקות והמסירות (בְּהַקְתי-יוגה) אשר מוביל את האדם אל שלב השלמות – אהבת אלוהים.

לאחר כל זאת וְיָאסַדֵוַה מתיישב בדד להגות על מנת לכתוב את פאר יצירתו – השְׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם אשר מתאר לפרטי פרטים את ההיבט העליון של האמת המוחלטת. "במקום זה, באָשְׂרַמַה, המוקף בעצי תות, ישב וְיָאסַדֵוַה להגות לאחר שהזדכך בנוגעו במים. כך מיקד את מחשבתו, כשהוא מעסיקה בשלמות, בקושרו אותה לשירות מסור (בְּהַקְתי-יוגה) ללא שמץ של חומרנות, וכך ראה את אישיות אלוה המוחלט בלוויית אונו החיצוני, שהיה נתון תחת שליטתו המלאה." (בהאג. 1.7.3-4)

בְּהוּריגַ'ן פְּרַבְּהוּ אומר על פסוק זה, "וְיָאסַדֵוַה הבין בצורה מושלמת את האמת המוחלטת. הוא ראה את האל (אשר הוא בברור אישיות – "פּוּרוּשַׁם פֻּוּרְנַּם" ולא בלתי אישי); הוא ראה את האנרגיות שלו, כולל הפנימית, החיצונית והגבולית (אנו, ישות החיים)… בהקשר לכך שוְיָאסַדֵוַה ראה את האל "בלוויית אונו החיצוני, שהיה נתון תחת שליטתו המלאה", ניתן לראות שהאל עצמו לעולם לא יכול ליפול לאשליה (אונו החיצוני של האל, היא האנרגיה המשלה אשר גורמת לנו להזדהות עם החומר)… האון החיצוני של האל הינו נחות ממנו." גם שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה מסכים עם טענה זו, "האנרגיה המוזכרת כאן היא האנרגיה החיצונית… האנרגיה החיצונית מושווית לחשיכה כיוון שהיא שומרת את ישויות החיים בחשיכת הבערות. המילה אַפַּאשָרַיַם (תחת שליטה מלאה) מציינת שאנרגיה זו של האל נתונה לחלוטין תחת שליטתו."

אם כך האל שולט לחלוטין על האנרגיה החיצונית, הפסוק הבא מראה את השפעתה של אנרגיה זו, עלינו, "בשל אנרגיה חיצונית זו חושבת עצמה ישות החיים, על אף היותה נשגבת לשלוש מידות הטבע, לתוצר הטבע וכך נאלצת היא לסבול מתגובות המצוקות החומריות." (בהאג. 1.7.5)

כלומר, ההבדל בינינו לבין האל למרות טבענו הרוחני הוא גדול, האל שולט באנרגיה החיצונית ובנו היא מתעתעת. אם אנו אלוהים אין שום סיכוי לאנרגיה נחותה ממנו (ומאיתנו) לשלוט בנו. אך בפועל ניתן לראות שהאדם אכן מזדהה עם החומר, משמע נתון לשבי האון החיצוני של האל. ההזדהות עם החומר, היא סיבת הסבל והסכסוכים, היא מונעת את השגשוג והשלום. היא לא מאפשרת לנו לראות "בעין שווה בְּרָאהְמַנַּה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל-הכלבים (חסר המעמד)." כפי שהגִיתָא מתארת אדם בעל תודעה מפותחת.

לסיכום
הספרות הוֵדית מציגה את האל כאישי ובלתי אישי. פילוסופיה זו, עליה מסתמך זרם הוַיְשְׁנַוַה היא היחידה המשאירה את האל שלם ומושלם. ההיבט האישי מהווה המקור להיבט הבלתי אישי, כשם שהשמש מהווה המקור לקרני השמש ולאור השמש. דרך תהליך השירות המסור (בְּהַקְתי-יוגה) הגיע שְׂרִילַה וְיָאסַדֵוַה לשלב השלמות בו הוא רואה את האל ואת המציאות. שְׂרִילַה פְּרַבְּהוּפָּאדַה אומר בהתעמקותו לפסוק זה (בהאג. 1.7.4), "ראייה מושלמת של האמת המוחלטת אפשרית רק אגב תהליך התקשרות של שירות מסור. דבר זה מאושש גם בבְּהַגַוַד-גִיתָא. ניתן להיווכח בשלמות באמת המוחלטת אישיות אלוה רק אגב תהליך השירות המסור."

ההבדל בינינו לבין האל הוא שאנו עלולים למעוד והוא לא, אנו יודעים את המתרחש בגופנו בלבד והוא כדברי הגִיתָא (13.3), "יודע הגוף בגופים כולם". ההבנה שאנו נבדלים מגופנו לבדה אינה מספיקה כדי לגבור על החומר. כדי להתעלות למישור הרוחני דרושה התקשרות לרוחני ולא רק התנתקות מהגשמי. ללא היבטו האישי של האל, אין לנו מושא התקשרות וכך איננו יכולים להשתחרר מאחיזתו של האון החיצוני. ומאידך, על ידי התחברות להיבטו האישי של האל ברוח של אהבה ומסירות, ניתן לחוות בסיפוק פנימי אינסופי המחלץ אותנו על נקלה מהאנרגיה המשלה ומחבר אותנו למציאות מופלאה אשר מעבר לזמן ולדמיון.

"העיסוק (דְהַרְמַה) העליון עבור כלל האנושות הוא אותו עיסוק שבאמצעותו מגיע האדם לשירות מסור לריבון הנשגב. שירות מסור כזה חייב להיות משולל מניע אישי ובלתי מופרע, על מנת לספק לחלוטין את העצמי." (בהאג. 1.2.6)