סיפורי קרישנה
סיפורי קרישנה: פרק 69 – נָארַדַה, החכם הדגול, מבקר בבתיו השונים של קרישנה
אחרי שקרישנה הרג את הזד נַרַקָאסוּרַה, שנקרא לעיתים גם בְּהַוּמָאסוּרַה, הוא נישא ל-16,000 נשים. הוא גם התרחב ל-16,000 דמויות ונישא לכל אחת מן הנשים הללו בבת אחת בארמונות שונים—דבר שהדהים עד מאד את הקדוש נָארַדַה. הלה, סקרן לראות כיצד האל מנהל את חייו עם נשים כה רבות, יצא אז לביקור בבתיו השונים. עם בואו לדְוָארַקָא, הוא ראה את הגנים והגינות שם מלבלבים בשלל צבעים. הבוסתנים עמוסים בפרי, ציפורים יפיפיות מצייצות, וטווסים צווחים בחדווה. הבריכות ומקווי המים היו גדושים בלוטוסים אדומים וכחולים, והיו שמלאו גם בשושני מים בשלל גוונים. ובאגמים שטו ברבורים ועגורים רבים, ממלאים את החלל בקירקורם. בעיר היו כ-900,000 ארמונות גדולים, כולם בנויים מאבן שיש מעולה ושעריהם ודלתותיהם עשויים מכסף. עמודי המפתן היו משובצים באבנים יקרות כגון אבני חכמים, אבני ספיר וברקת, והרצפות הבהיקו בזוהר נעים. הכבישים, השבילים, הרחובות, הצמתים והשווקים כולם היו מקושטים להפליא. היו גם בתי מגורים רבים בעיר, וגם בתי אסיפות ומקדשים, בנויים כולם לתפארת בשלל צורות מרהיבות. כל זה שיווה לעיר מראה זוהר ממש. השדרות הרחבות, הצמתים, השבילים, הרחובות, ואפילו המדרכות שלפני כל בית היו נקיים מאד. לצדי הדרכים צמחו שיחים, ובמרווחים קבועים ניצבו עצים גדולים שהצלו על השדרות והגנו מפני להט השמש על העוברים ושבים.
בקריה היפיפיה הזו השתכן שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה העילאי, בבתים רבים, וגדולי מלכי העולם ונסיכים היו באים כדי לסגוד לו שם. וישְׂוַקַרְמָא, אדריכל האלים-למחצה, הוא שתיכנן את הארמונות, ונראה שבבנייתם הפגין עד תום את כשרונו ואת גאונותו. מספרם של הבתים עלה על 16,000—אחד לכל אחת ממלכותיו של קרישנה. נָארַדַה הקדוש נכנס אז לאחד מן הבתים הללו. הוא ראה שם עמודים עשויים מאלמוגים, תיקרה משובצת במרגליות, והקירות והקשתות שבין העמודים זוהרים משלל אבני ספיר. וישְׂוַקַרְמָא התקין שם גם חופות רבות מעוטרות בשרשרות פנינים. הכסאות ושאר הרהיטים היו כולם משנהב משובץ בזהב וביהלומים, ומנורות מאבני חן האירו ופיזרו את החשיכה. עשנם המבוסם של הקטורת הבוערת והשרף הריחני מילא את האויר ואף פרץ אל מחוץ לחלונות, מטעה את הטווסים שישבו על המדרגות. אלה חשבו אותו לעננים והחלו לרקד בעליזות. היו שם גם אמות רבות, כולן מקושטות במחרוזות זהב ובצמידים ובסארים יפים. והיו גם משרתים רבים לבושים ברוב הדר במעילים, בטורבנים ועגילים. אולם למרות יופיים אלה עסקו כולם בעבודות הבית השונות.
נָארַדַה ראה את קרישנה יושב שם עם רוּקְמינִּידֵוִי, גברת הארמון הזה, והיא עצמה—אף שהיו לה שם אלפי אמות, כולן יפות ומוכשרות כמותה וממש בנות גילה—אחזה במו ידיה במניפה וציננה בה את האל. קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, מושא סגידתו של נָארַדַה, ואף-על-פי-כן, ברגע שראה את הקדוש נכנס לארמונו, הוא התרומם ממיטתה של רוּקְמינִּי ונעמד מתוך כבוד. קרישנה הינו מורו של העולם כולו, ועתה, כדי ללמד כיצד יש לכבד אדם קדוש כמו נָארַדַה, הוא כפף ראשו, נוגע עם קסדתו ברצפה. הוא השתחווה וגם נגע בכפות רגליו של הקדוש, ואז הזמין אותו בידיים צמודות לשבת על כסאו שלו.
קרישנה הינו אלוה עליון, מושא סגידתם של הדבקים כולם. הוא המורה הרוחני העליון, ומי הגנגס שנובעים מכפות רגליו מטהרים את שלושת העולמות. הבְּרָאהְמַנּים המיומנים כולם סוגדים לו, ומשום כך הוא נקרא בְּרַהְמַנְּיַה-דֵוַה.
בְּרַהְמַנְּיַה הוא מי שניחן במלוא המעלות הבְּרַהְמיניות, שהן: יושר, שליטה עצמית, טוהר, שליטה בחושים, פשטות, ידע מושלם מתוך ישום מעשי, ועיסוק בשירות מסור. קרישנה ניחן במעלות הללו כולן, וכמותו גם אלה שסוגדים לו, ואלפי ומליוני שמותיו השונים—ווישנו-סַהַסְרַה-נָאמַה—מיוחסים לו בהתאם למעלותיו הנשגבות.
בדְוָארַקָא קרישנה שיחק כבן אנוש מושלם. משום כך נָארַדַה לא התנגד כאשר האל שטף את רגליו והתיז אחר כך את המים על ראשו, יודע שמעשיו נועדו ללמד את כלל האנשים כיצד לנהוג בקדושים. קרישנה, אישיות אלוה, שהינו נָארָָאיַנַּה המקורי וידידה הנצחי של כל ישות חיה, סגד אז לנָארַדַה על-פי כל הכללים הוֵדיים. הוא בירך אותו גם במתיקות רבה, מכנה אותו בְּהַגַוָאן, או מי שמסופק בעצמו וניחן בידע, בפרישות, בכח, בפרסום, ביופי, ובשאר מעלות שכאלה. הוא אף שאל אותו בכוונה רבה, ״כיצד אוכל לשרת אותך?״
נָארַדַה השיב לו, ״אלי, כיוון שאתה הינך אישיות אלוה, אדון כל מיני החיים, הרי שהתנהגות שכזו מצדך אינה מפתיעה בכלל. אתה ידידה העליון של כל ישות חיה, אולם גם המעניש העליון של כל הרשעים וצרי העין. אני יודע שירדת עלי-אדמות לצורך קיומו התקין של העולם, ומכאן ששום כח אינו כופה עליך להופיע כאן; ברצונך שלך אתה מופיע ואחר כך נעלם. ברוב מזלי זכיתי לראות היום את כפות רגלי הלוטוס שלך. כי מי שנקשר לכפות רגליך, מתעלה מעל לכל מעורבות חומרית ואינו נגוע עוד במידות הטבע. אתה בלתי מוגבל, גם שפעתך הינה חסרת גבולות. האלים-למחצה הגדולים כמו ברהמה ושיווה הוגים בך ושומרים אותך בתוך לבם תמיד. ורק על-ידי קבלת כפות רגליך יכולות הנשמות המותנות, אשר מוטלות עתה בבאר החרבה של הקיום החומרי, להשתחרר משביין הנצחי. מכאן שאתה הינך מקלטן היחיד. אלי, בטובך הרב שאלת מה תוכל לעשות למעני. בקשתי איפוא, שלא אשכח את כפות רגלי הלוטוס שלך לעולם. בכל מקום שאמצא, אני רק מתפלל לזכור אותן תמיד.״
הברכה שביקש נָארַדַה הינה הברכה לה מתפלל כל דבק טהור. הלה אינו מבקש אחר כל רווח חומרי, או אפילו רוחני; תפילתו האחת היא שבשום מצב לא ישכח את כפות רגלי הלוטוס של האל. הוא אינו מתאווה לגן עדן, גם לא בוחל בגיהנום; הוא מרוצה בכל מקום כל עוד ביכולתו לזכור את אלוהיו. שְׂרִי צ'איטניה מורה על אותה תפילה ממש בשׂיקְשָׁאשְׁטַקַה שלו: הוא מבקש שם רק שירות מסור לידה אחר לידה. דבק טהור אינו שואף אפילו לשים קץ למעגל הלידה והמוות; לא אכפת לא אם יוסיף ויוולד במיני החיים השונים, ובלבד שלא ישכח את כפות רגליו של הריבון בכל מצבי החיים הללו.
נָארַדַה, אחרי שעזב את ארמונה של רוּקְמינִּי, חפץ לבחון את פעולתה של יוגַמָאיָא, אונו הפנימי של הריבון, ונכנס אז לארמונה של מלכה אחרת. שם קרישנה שיחק בשח עם אוּדְדְהַוַה ועם אשתו היקרה. מיד כאשר ראה אותו האל, הוא התרומם ממושבו והזמין את הקדוש להתיישב על כסאו שלו. שוב סגד לו הריבון באביזרי סגידה, כמו מקודם, ואחרי שסיים, כמו לא יודע מה התרחש בארמון הקודם, הוא אמר: ״נָארַדַה יקירי, אדם קדוש כמותך הינו מלא מעצמו. אנו, אנשי משפחה, זקוקים תמיד למשהו, בעוד שאתה מסופק תמיד בעצמך ואינך זקוק לעזרתו של איש. כיצד נוכל לקבל את פניך, מה עוד ביכולתנו להציע לך? ואף-על-פי-כן מאחר שאתה בְּרָאהְמַנַּה, הרי שחובתנו להעניק לך משהו, כמידת יכולתנו. הורה נא לנו איפוא, מה נוכל לעשות למענך.״
נָארַדַה שידע הכול על עלילותיו של הריבון, מיהר אז וללא מילה נוספת יצא מן הארמון, נדהם על מעשי האל. הוא נכנס אז לעוד ארמון, והפעם הוא ראה את קרישנה, כמו אב אוהב, מלטף את ילדיו הקטנים. ובארמון נוסף הוא ראה אותו מתכונן להתרחץ. כך נכנס נָארַדַה לכל אחד מששה עשר אלף הארמונות ובכל אחד מאלה הוא ראה את קרישנה עוסק בפעילות שונה.
בארמון אחד קרישנה עסק בהעלאת מינחה לאש הקרבן ובביצוע טקסי פולחן שמומלצים בוודות לאנשי משפחה. בארמון אחר הוא ערך את הקרבת הפַּנְצַ'ה-יַגְ'נַה. הקרבה זו ידועה גם כפַּנְצַ'ה-שֻׂוּנַה והיא בגדר חובה לכל איש משפחה. כל אחד, ובמיוחד אנשי משפחה, מבצעים ביודעין, או שלא ביודעין, חמישה מיני חטא. כאשר שותים מים מכלי, הורגים את החידקים הרבים שמצוים שם. גם כאשר טוחנים מזון במכונת טחינה או בשעת אכילה הורגים חידקים רבים. חידקים מומתים גם כאשר מנקים את הרצפה או כאשר מציתים אש, ונמלים וחרקים רבים מתים תחת פסיעותינו ברחוב. בין אם אנחנו מודעים לכך, ובין אם לאו, אנו גורמים להרג בכל אחד ממעשינו. משום כך חייב כל איש משפחה לבצע את הקרבת הפַּנְצַ'ה-שֻׂוּנַה כדי להשתחרר מן התגובות לכל החטאים הללו.
בארמון אחד קרישנה האכיל בדיוק בְּרָאהְמַנּים אחרי סיום טקסי הקרבה, בארמון אחר הוא שינן חרש את מַנְתְרַת הגָאיַתְרִי, ובארמון נוסף הוא תירגל לחימה בחרב ומגן. היו ארמונות שבהם קרישנה ניראה רוכב על סוסים או על פילים או נוסע במרכבה ומשוטט כה וכה. ובמקום אחר הוא ניראה שרוע, נח במיטתו. היה גם מקום שבו הוא ניראה יושב על כסא, מקשיב לתפילות ולדברי הלל מפי דבקיו. היו ארמונות שבהם הוא נמצא מתיעץ בדיוק עם שרים כמו אוּדְדְהַוַה על עניינים חשובים. ובארמון אחד הוא השתעשע בבריכה בחברתן של נערות שעשועים. במקום אחד הוא העניק פרות מקושטות כתרומה לבְּרָאהְמַנּים, ובמקום אחר הוא האזין לסיפורים היסטוריים מן הפּוּרָאנּות, כגון המַהָאבְּהָארַתַה. זוהי ספרות נלווית לוודות שמעבירה את הידע הוֵדי לאנשים פשוטים באמצעות תיאור אירועים היסטוריים מתולדות העולם. היה ארמון שבו קרישנה נימצא מבלה עם אשתו ומתבדח עמה. ובמקום אחר הוא השתתף עם אשתו בטקסי דת ופולחן. מאחר שניהול משק בית כרוך בהוצאות רבות, נאלצים אנשי משפחה לדאוג להגדלת נכסיהם. גם קרישנה ניראה במקום כלשהו דואג לקידומו הכלכלי. ובמקום אחר הוא ניראה נהנה מחיי משפחה על-פי כללי השָׂאסְתְרַה.
בארמון אחד הוא ישב בהגות, כמו מתמקד במחשבתו על אישיות אלוה שמעבר ליקומים החומריים. הגות על-פי הכתובים נועדה למקד את המחשבה על אישיות אלוה, וישנו. קרישנה הינו אמנם וישנו המקורי, אולם עתה, בתפקיד של אדם רגיל, הוא לימד בעצמו מהי הגות. היה מקום שבו קרישנה נמצא מרַצה את מבוגרי המשפחה ומספק להם את מחסורם. ובמקום אחר נָארַדַה ראה אותו דן בנושאי מלחמה, ובעוד מקום כורת שלום עם אויביו. הוא שוחח במקום אחד עם אחיו הבכור בַּלַראמה על הפעילות העליונה לטובת כלל החברה האנושית. נָארַדַה ראה אותו גם משיא בדיוק את בניו ובנותיו לכלות ולחתנים מתאימים בטקסי חתונה מפוארים; בארמון אחד הוא ראה אותו נפרד מבנותיו, ובאחר הוא ראה אותו מקבל את פניה של כלה. אנשי העיר כולם השתהו לנוכח הפאר וההדר שבטקסים הללו.
במקום אחד קרישנה ניראה מעלה קרבן לאלים-למחצה, שבעצם הינם בסך הכול התרחבויות איכותיות שלו. ובמקום אחר הוא ניראה עוסק בפעילות רווחה ציבורית, חופר בארות מים, בונה בתי מרגוע וגנים לאורחים לא ידועים, ומקים מנזרים ומקדשים גדולים לאנשים קדושים. אלה הן כמה מן החובות שמורות הוודות לאנשי משפחה לצורך הגשמת מאווייהם החומריים. קרישנה ניראה גם כמלך קְשַׁתְרייַה שיוצא ליער רכוב על סוסי סינְדְהי יפים כדי לצוד שם חיות. הוודות מתירות לקְשַׁתְריות להרוג לעיתים חיות מסוימות כדי לשמור על שלוות היער, או כדי להעלות את החיות לאש הקרבן. אלה רשאים לתרגל את אומנות ההרג כיוון שעליהם להרוג ללא רחם את אויביהם, למען שלום החברה. במקום אחד נָארַדַה ראה אפילו את קרישנה, אישיות אלוה העילאי ואדון כל כוחות הנסתר, נוהג כמרגל ומחליף את מלבושו הרגיל כדי להבין את מניעיהם של האזרחים בתוך הארמון ומחוצה לו.
קרישנה, שהינו נשמת-העל שבכל ישויות החיים, נהג כבן אנוש רגיל כדי להפגין את פעלולי אונו הפנימי. ונָארַדַה, שחזה בכל המעשים הללו, חייך עתה לעצמו ופנה אל האל: ״אלי היקר, אדון כל הכשפים ומושא הגותם של העוסקים בנסתר, כוחך הנסתר הינו בלתי נתפס אפילו לגדולים בנסתר כמו ברהמה ושיווה. והנה בחסדך, בזכות שירותי המתמיד לכפות רגליך, חשפת לפני את פעילות אונך הפנימי. אלי, אתה נערץ על הכול, והאלים-למחצה ושליטי ארבע עשרה מערכות הכוכבים כולם מודעים לתהילתך הנשגבת. עתה ברך נא אותי שאוכל לנוע ולנוד ביקום כולו ולזמר אודות תפארת מעשיך הנשגבים.״
אישיות אלוה אז השיב: ״נָארַדַה יקר, הו הקדוש בקרב האלים-למחצה, כידוע לך, אני הוא המורה העליון ומקיים את כללי הדת בשלמותם. אני גם האחראי העליון לאכיפתם של עקרונות הדת. וכדי ללמד את העולם כולו כיצד לנהוג, הריני בעצמי מבצע את כל המצוות הללו. בני היקר, רצוני שלא תתבלבל לנוכח הפגנה כזו של אוני הפנימי.״
אלוה עליון, מעורב לכאורה בחיי משפחה, לימד למעשה כיצד יכול אדם לטהר את חייו גם בעודו קשור לכבלי הקיום החומרי. חיי משפחה מנציחים מטבעם את הקיום החומרי, אולם קרישנה, ברוב חמלה לבעלי המשפחות, לימד את הדרך כיצד לטהר אפילו חיים שכאלה. כאשר קרישנה הופך למרכז כל הפעילויות, מתעלה איש המשפחה המודע לקרישנה מעל לכללים הוֵדיים ומיטהר מוכנית.
כך ראה נָארַדַה את קרישנה האחד מתרחב לדמויות מושלמות של עצמו וחי בששה עשר אלף ארמונות. בזכות אונו הבלתי נתפס הוא ניראה בכל אחד ואחד מארמונותיהן של המלכות. עוצמתו הינה אינסופית, ועתה לנוכח הפגנה חוזרת ונשנית שכזו של אונו הפנימי, היתה תדהמתו של נָארַדַה ללא גבול. קרישנה הציג כאילו הוא קשור מאד לארבעת עקרונות החיים התרבותיים, כלומר דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים וגאולה. ארבעת העקרונות הללו של חיים חומריים הינם נחוצים לצורך התקדמותה הרוחנית של החברה. קרישנה אמנם אינו צריך לבצע אותם, אולם עשה זאת כדי ללמד את האנשים לעקוב, לטובתם, אחר דוגמתו. קרישנה סיפק את נָארַדַה מכל בחינה. ועתה, מרוצה כליל מכל מה שראה, עזב הקדוש את דְוָארַקָא.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, בשעה שתיאר את מעשיו של קרישנה בדְוָארַקָא, הסביר למלך פַּרִיקְשׁית כיצד ירד האל לקיום החומרי באמצעות אונו הפנימי וכיצד הציג בעצמו אותם עקרונות שעצם קיומם מביא להגשמת מטרת החיים העליונה.
מלכות דְוָארַקָא, שמספרן עלה על שש עשרה אלף, העסיקו כליל את יופין הנשי בשירות נשגב לאל. הן חייכו אליו ועסקו בשירותו, והריבון, מרוצה מהן, נהג עמן ממש כמו בעל מושלם שנהנה מחיי משפחה. מכל מקום, יש לדעת שרק שְׂרִי קרישנה, שהינו מקור הבריאה, הקיום והחורבן, יכול לבצע עלילות שכאלה. כל מי שמאזין ברוב קשב לסיפור מעשיו של קרישנה בדְוָארַקָא או שתומך במי שמטיף לתודעת קרישנה—הלה לא יתקשה לצעוד בנתיב הגאולה ויזכה גם לטעום את מתק כפות רגלי הלוטוס של האל ולעסוק בשירותו המסור.
סיפורי קרישנה: פרק 64 – סיפורו של המלך נְרּיגַה
פעם אחת בני משפחתו של קרישנה—סָאמְבַּה, פְּרַדְיוּמְנַה, צְ'ארוּדְהָאנוּ, גַדַה ועוד—כולם נסיכי שושלת היַדוּ—יצאו לפיקניק ממושך ביער סמוך לדְוָארַקָא. במהלך טיולם, הם חשו צמא, וחיפשו מקווה מים כלשהו. הם מצאו אז באר, אלא שזו היתה חרבה, ולתדהמתם עוד מצאו בתוכה יצור מופלא—לטאה עצומה. ניכר היה שהחיה לכודה ואינה מסוגלת להחלץ בכוחות עצמה. מתוך רחמים הם ניסו להוציא אותה משם, אלא שלרוע המזל, לא הצליחו בנסיונם, חרף מאמציהם הרבים.
עם שובם הביתה הם סיפרו את הסיפור לקרישנה. וקרישנה, שהינו ידידן של כל ישויות החיים, הלך אז בעצמו אל הבאר, לבקשת בניו, ובקלות רבה האריך את ידו השמאלית ושלף את הלטאה. מיד למגע ידו של האל, פשטה הלטאה הגדולה את צורתה והפכה לאל-למחצה יפיפה, תושב כוכבי עדן. גופו כולו בהק כמו זהב מותך, הוא עטה מלבושים עדינים, וענד תכשיטים יקרי ערך לצוארו.
אף שלא נסתר מקרישנה מדוע הלה הפך ללטאה, למען כל השאר הוא שאל: ״אל-למחצה ברוך מזל, גופך היפיפה קורן כולו. מי אתה? ברכתי לך. נראה שאתה מנכבדי הכוכבים ממעל, ואינך מתאים לכאן בכלל. מכאן שמעשיך בעבר הם שהטילו אותך לחיי לטאה. אמור נא לי כיצד הגעת למצב כזה. אם אינך מתנגד לחשוף את סודך, גלה נא לנו את זהותך.״
למעשה, הלטאה הגדולה הזו היתה המלך נְרּיגַה, ולמשמע השאלה, הוא השתחווה מיד לפני האל, נוגע עם קסדתו הזוהרת כחמה באדמה. תחילה הוא חלק הוקרתו לאישיות אלוה ואז אמר: ״אלי, אני בנו של המלך איקְשְׁוָאקוּ ונודע כמלך נְרּיגַה. אם שמעת פעם על נותני הצדקה הגדולים, שמעת בודאי את שמי. אתה הרי העד, ומודע גם לזעיר שבמעשים שמבצעת ישות החיים—בעבר, בהווה ובעתיד; דבר אינו נסתר מהכרתך הנצחית. מכל מקום, כיוון שציווית עלי לגולל את סיפורי, הריני נכון לספר אותו במלואו.״
עתה החל המלך לספר את מעשה הידרדרותו, תולדת פעילות הקארמה-קָאנְּדַּה שביצע. הוא היה נדבן גדול שתרם פרות לאינספור, לדבריו, כמספר גרגירי החול, או כמספר הכוכבים שבשמים, או כמספר טיפות הגשם. על-פי הפולחן הוֵדי, אמור הנדבן לתרום פרות לבְּרָאהְמַנּים. ונראה שמלך זה הפליא לקיים את המצווה הזו. מכל מקום, די היה בסטיה קלה במעשיו כדי להטיל אותו לגוף של לטאה. משום כך הריבון מורה בבהגווד-גיטה שמי שמבקש לתרום וחפץ להפיק את מלוא התועלת מתרומתו, שיתרום את מינחתו לסיפוקו שלו (של קרישנה). נדבנות פירושה עשיית מעשים צדיקים, וכתוצאה מאלה זוכים להתעלות לכוכבי עדן. אלא שאין כל ערובה למי שהתעלה, שלא ישוב עוד ויפול משם. סיפורו של המלך נְרּיגַה רק מוכיח שפעילות למען גמול, אפילו הינה צדיקה עד מאד, אינה מסוגלת להקנות חיי חדווה נצחיים. או כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, כל פעולה, בין אם צדיקה ובין אם נפשעת, כובלת את מבצעה לתוצאותיה, אלא אם כן זו מתבצעת כיַגְ'נַה [הקרבה] למען אלוהים.
המלך נְרּיגַה המשיך ואמר שהפרות שנתן לא היו סתם פרות. כולן היו מבכירות, עטיניהן משופעים בחלב, והיו שלוות מאד ובריאות. כולן גם ניקנו בכסף שהושג כחוק. קרניהן צופו בזהב, פרסותיהן קושטו בכסף, והן עטו בדי משי שאימרותיהם שזורות בשרשראות ובפנינים. ובנוסף, הן לא ניתנו לסתם אנשים, אלא לנעלים שבבְּרָאהְמַנּים, שגם להם העניק מלבושים נאים ותכשיטי זהב. אלה היו בְּרָאהְמַנּים רבי כישורים, אף לא אחד מהם עשיר, ובני משפחתם חסרו תמיד את הדרוש למחייתם. בְּרָאהְמַנַּה אמיתי אינו צובר אף פעם כסף לחיי מותרות, כמו קְשַׁתְרייות או וַיְשְׂיות, אלא חי לו בצנע ובדלות, יודע שכסף מסיט את הלב לאורח חיים חומרני. זוהי שבועתו של בְּרָאהְמַנַּה, וכל אותם הבְּרָאהְמַנּים אכן נדרו את הנדר הנעלה הזה. כולם היו מלומדים בוודות, ביצעו סיגופים כנדרש, והיו סובלנים ורחבי אופקים, כיאה לבְּרָאהְמַנַּה מושלם, גם היו ידידים לכול. בנוסף, כולם היו גם צעירים ומוכשרים לפעול כבְּרָאהְמַנּים. המלך העניק להם פרות ובנוסף גם אדמה, זהב, בתים, סוסים ופילים. למי שלא נישאו עדיין ניתנו גם נשים, אמות, דגנים, כסף, כלי בישול, בגדים, אבנים יקרות, רהיטים, מרכבות וכו'. מתן הצדקה בוצע על-פי כל כללי הפולחן, והמלך גם אמר שהוא עשה עוד מעשי צדקה רבים, כגון חפירת בארות, נטיעת עצים לצדי הדרכים, והתקנת מאגרי מים בדרכים הראשיות.
המלך הוסיף: ״אלא שלרוע המזל, למרות כל זה, פרתו של בְּרָאהְמַנַּה אחד שבה במקרה והתערבבה עם עדר פרותי. מבלי לדעת הענקתי אז אותה פרה לבְּרָאהְמַנַּה אחר. וכאשר זה לקח אותה איתו, בא בעלה הקודם וטען שזו שלו, ״הפרה הזו ניתנה כבר קודם לי, מדוע שתיקח אותה?״ ומחלוקת התגלעה אז בין השניים. לבסוף שניהם פנו אלי, מאשימים שאותה פרה נתתי ואחר כך שבתי ולקחתי. זוהי עבירה חמורה לתת למישהו משהו, ובמיוחד לבְּרָאהְמַנַּה, ואחר כך לקחת את זה ממנו. ועתה, למישמע אותה אשמה מפי השניים, המלך השתומם, ״כיצד זה קרה?״ בענווה רבה הוא הציע לכל אחד מהם מאה אלף פרות בעבור אותה פרה שגרמה למריבה. הוא התפלל, הוא הציג עצמו כמשרתם, ואמר שחלה מן הסתם טעות. כדי לתקן את המעוּות הוא התחנן שיסכימו בטובם לקבל את המינחה שהציע כתמורה לפרה. הוא התחנן אליהם בכל לב שיצילו אותו מלפול לגיהנום בגלל טעות. רכושו של בְּרָאהְמַנַּה נקרא בְּרַהְמַה-סֵוַה, ועל-פי חוק מַנוּ, אפילו הממשלה אינה רשאית להחרים אותו. אלא ששני הבְּרָאהְמַנּים התעקשו שהפרה שלהם ואסור היה לתת אותה לאחר. וכך, איש מהם לא היה מוכן לוותר עליה גם תמורת מאה אלף פרות. מסרבים להצעת המלך, שניהם עזבו את הארמון בכעס, חשים שמעמדם נפגע.
אחר כך, כאשר הגיע זמנו של המלך לנטוש את גופו, הוא נלקח לפני יַמַרָאגַ'ה, אשר על המוות, והלה שאל אותו האם תחילה חפץ הוא ליהנות מתוצאות מעשיו הטובים, או שדוקא לשלם תחילה על מעשיו הרעים. האל-למחצה רמז גם שהמעשים הטובים שביצע המלך הינם רבים למכביר ומשום כך יהיה אושרו החומרי ללא גבול. אולם למרות הרמז, המלך התבלבל והחליט לשלם תחילה על מעשיו הרעים, ורק אחר כך לקבל את תוצאות מעשיו הטובים. מיד הפך אותו יַמַרָאגַ'ה ללטאה.
זמן רב עד מאד נשאר המלך נְרּיגַה בבאר כלטאה. הוא עוד אמר לקרישנה: ״אולם למרות מצבי השפל, זכרוני לא אבד, ולא חדלתי מלחשוב אודותיך, אלי, מעולם.״ ניכר שמי שמקיימים את כלליה של פעילות נושאת גמול לצורך זכייה בתועלת חומרית כלשהי אינם נבונים ביותר. לנוכח הברירה שהציג לפניו אל המוות, יכול היה המלך לבחור תחילה בתוצאות מעשיו הטובים, אולם הוא בחר לשלם קודם על מעשיו הרעים, ואז ליהנות ממעשיו הטובים ללא הפרעה. ככלל, הוא לא היה בעל תודעת קרישנה מפותחת. אדם מודע לקרישנה ניחן באהבה לקרישנה, לאלוהים, ולא באהבה למעשים טובים או רעים; משום כך גם אינו נתון לתוצאותיהם של מעשים שכאלה. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שבחסדו של האל משתחרר הדבק מהשפעת התגובות למעשיו.
מכל מקום, בדרך כלשהי, כתוצאה ממעשיו הטובים, שאף המלך נְרּיגַה לראות את הריבון. הוא אמר: ״תמיד קינן בי הרצון לפגוש בך אישית. מן הסתם הצירוף הזה שבין הנטיה למעשי פולחן וצדקה והרצון לראות אותך הוא שאיפשר לי לשמור על זכרוני, אפילו בגוף של לטאה.״ (אנשים שזוכרים את חייהם הקודמים נקראים גָ'אתי-סְמַרַה.) ״אלי, אתה הינך נשמת-העל שבלב כול. היוגִים הגדולים יודעים לראות אותך דרך הוודות והאוּפַּנישַׁדים. כדי להתעלות למעמד נשגב ולהשתוות לך באיכותם, אלה הוגים בך תמיד בתוך לבם. אולם אפילו קדושים כאלה, שרואים אותך בתוך לבם תמיד, אינם מסוגלים לראות אותך פנים אל פנים; משום כך מפתיע שאני זכיתי. כמלך, הייתי מעורב בפעילות רבה, גם חייתי בשיפעה ובמותרות והייתי נתון לשמחה ולצער שבקיום החומרי, ואף-על-פי-כן זכיתי לראות אותך. וכפי שידוע לי, רק מי שהשתחרר מקיום חומרי, זוכה בזה.״
המלך נְרּיגַה בחר אמנם לשלם תחילה על מעשיו הרעים, שהיו בסך הכול שגיאה שביצע במעשיו הטובים, ומיד הפך ללטאה, ולא זכה להתעלות לחיים של אל-למחצה. אולם במהלך מעשיו הטובים הוא גם הגה בקרישנה, ומשום כך זכה להשתחרר מהר מגוף הלטאה ולקבל גופו של אל-למחצה. מי שסוגדים לאל לצורך שיפעה חומרית, זוכים בגופים של אלים-למחצה רבי עוצמה. כאלים-למחצה אפשר שיזכו לראות את אישיות אלוה, אולם גם אז אינם ראויים להיכנס לממלכה הרוחנית, או לכוכבי הוַיקוּנְּטְהַה. מכל מקום, אם אלה ממשיכים לדבוק באל, או אז יזכו להיכנס לכוכבים הללו בהזדמנות הבאה.
המלך נְרּיגַה, אף שזכה עתה בגוף של אל-למחצה, המשיך לזכור הכול ואמר: ״אלי, אתה הינך אלוה עליון ומושא סגידתם של האלים-למחצה כולם. אינך סתם ישות חיים רגילה; אתה האישיות העילאית, פּוּרוּשׁותְתַמַה. אתה מקור אושרן של ישויות החיים, וידוע משום כך כגווינְדַה. אתה אדון כל הישויות שמצויות בגוף חומרי, אתה גם אדונן של אלה שמשוללות כל גוף גשמי.״ (בין משוללי הגוף הגשמי ישנן ישויות שמשוטטות בעולם החומרי כרוחות רפאים. ישנן לעומתן גם אלה שחיות בממלכה הרוחנית, וַיקוּנְּטְהַלוקַה, שגופן אינו עשוי בכלל מיסודות חומריים.) ״אלי, אתה אינך כושל לעולם. אתה העליון והטהור מכול, ומצוי גם בלב כול. אתה נָארָאיַנַּה, מקלטן של כל ישויות החיים. ומאחר שאתה יושב בלבן, הרי שאתה המכוון העליון של פעילות חושיהן, ונקרא איפוא, הְרּישִׁיקֵשַׂה.״
״קרישנה אלי, עתה, בגוף של אל-למחצה שהענקת לי, עלי ללכת לכוכב כלשהו בעדן, אולם בקשה לי אליך, שבחסדך תברך אותי שבכל צורת קיום ובכל כוכב שאליו אעבור, לעולם לא אשכח את כפות רגלי הלוטוס שלך. אתה מצוי בכול כסיבה ותוצאה, אתה סיבת כל הסיבות, ואונך ועוצמתך הינם ללא גבול. אתה האמת המוחלטת, אישיות אלוה העילאי והברהמן העליון. משום כך הריני משתחווה שוב ושוב לפניך. אלי היקר, גופך חדור כולו בחדוה ובידע נשגבים, ואתה נצחי. אתה אדון כל כוחות הנסתר, וידוע משום כך כיוגֵשְׂוַרַה. קבל נא אותי כגרגר אבק חסר חשיבות על כפות רגלי הלוטוס שלך.״
ואז, לפני שעזב לכוכבי עדן, הקיף המלך נְרּיגַה את האל, גם השתחווה לפניו ונגע עם קסדתו בכפות רגליו. ברשותו של הריבון הוא עלה אז לאוירון השמימי שבא לקחת אותו משם. אחרי שעזב, קרישנה הביע את הערכתו למסירותו של המלך לבְּרָאהְמַנּים, גם לנדבנותו הרבה ולדבקותו בפולחן הוֵדי. מי שאינו יכול להפוך לדבק של הריבון במישרין, מומלץ לו איפוא, לדבוק בעקרונות החיים הוֵדיים. כי כך יוכל יום אחד לזכות ולראות את האל, בין אם בזכות התעלות ישירה לממלכה הרוחנית, ובין אם על-ידי התעלות לממלכת עדן, משם רבים הסיכויים לעבור לכוכבים הרוחניים.
מוקף בבני משפחתו, כולם בני מעמד הקְשַׁתְרייות, קרישנה בחר עתה ללמד אותם לקח חשוב מדוגמתו המופתית של המלך נְרּיגַה. הוא אמר: ״אפילו מלך קְשַׁתְרייַה אדיר וחזק כאש אינו רשאי לפגוע ברכושו של בְּרָאהְמַנַּה ולהשתמש בו לצרכיו שלו, קל וחומר סתם מלכים שבסך הכול מתימרים להציג עצמם כחזקים בעולם. אפילו בליעת רעל אינה מסוכנת כגזילת רכושו של בְּרָאהְמַנַּה. שהרי ברעל ניתן לטפל—ישנן דרכים לנטרל את השפעתו; אולם אין כל ישועה למי ששגה ושתה את רעל גזילת רכושו של בְּרָאהְמַנַּה. המלך נְרּיגַה הינו דוגמה למופת. הוא היה רב עוצמה וצדיק, ואף-על-פי-כן, בגלל טעות פעוטה—לקיחת פרתו של בְּרָאהְמַנַּה בלא יודעין—הוא התגלגל לחיים נתעבים של לטאה. רעל משפיע רק על מי ששותה אותו, ואש ניתן לכבות בעזרת מים; אולם אש האַרַנּי שמצית הבְּרָאהְמַנַּה בכוחו הרוחני, בכוחה לשרוף לאפר את כל משפחתו של מי שהעלה את חמתו של בְּרָאהְמַנַּה שכזה.״ (לפנים נהגו הבְּרָאהְמַנּים להצית את אש הקרבן ללא כל גפרורים או אמצעים חיצוניים, אלא באמצעות מַנְתְרות רבות עוצמה שנקראות אַרַנּי.) ״די לגעת ברכושו של בְּרָאהְמַנַּה כדי לסבול במשך שלושה דורות, ואם ממש גוזלים רכוש כזה, נאלצת משפחתו של החומס לסבול עשרה דורות לפניו, ועשרה אחריו. לעומת זאת, מי שהופך לוַיְשְׁנַּוַה, או דבק של הריבון, הרי שבני משפחתו—עשרה דורות לפניו ועשרה אחריו—כולם יזכו בגאולה.״
קרישנה המשיך: ״אותו מלך סכל שמנסה, מבוסם כולו מעושרו, יוקרתו וכוחו, לגזול מבְּרָאהְמַנַּה את רכושו, בסך הכול סולל את דרכו לגיהנום; אין לו כל מושג כמה יצטרך לסבול בגלל מעשה נבער שכזה. מי שמפקיע רכושו של בְּרָאהְמַנַּה נדיב אשר תומך במשפחה גדולה, מוטל לגיהנום שנקרא קוּמְבְּהִיפָּאקַה; גם בני משפחתו נאלצים לסבול מתנאי חיים שכאלה. מי שנוטל רכוש שניתן לבְּרָאהְמַנַּה או שניתן על-ידי בְּרָאהְמַנַּה, נידון לפחות ל-60,000 אלף שנות חיים מתועבים כרימה בצואה. משום כך הריני מורה לכם עתה בני וקרובי כאן, שלא תעזו, אפילו בטעות, לגזול רכושו של בְּרָאהְמַנַּה, ולהביא חורבן על משפחתכם כולה. מי שרק מעז לרצות, קל וחומר מנסה בפועל לקחת רכוש שכזה, מקצר את תוחלת חייו. הוא יובס בידי אויביו, ינושל ממעמדו, ואחרי נטישת גופו יהפוך לנחש. ונחש הוא יצור שמציק לכל שאר ישויות החיים. משום כך עצתי היא שאפילו כאשר בְּרָאהְמַנַּה כועס עליכם ומכנה אותכם בשמות גנאי או פוגע בכם, אל תשיבו לו. שאו את כל זה בשקט, ממשיכים לחייך, ואף חילקו לו כבוד. כולכם יודעים היטב שאפילו אני בעצמי משתחווה לפני בְּרָאהְמַנּים ברוב כבוד, שלוש פעמים ביום. עקבו איפוא, על-פי עצתי ודוגמתי. כי לא אסלח למי שלא ימלא אחר אלה, והוא עוד יענש. עליכם ללמוד מדוגמתו של המלך נְרּיגַה שאפילו אם בלא יודעין גוזלים נכסיו של בְּרָאהְמַנַּה, נאלצים לסבול.״
כך הורה קרישנה, שפועל תמיד לטיהור ישויות החיים המותנות. והוראותיו לא נועדו רק לבני משפחתו ולתושבי דְוָארַקָא, אלא לחברה האנושית כולה. או אז נכנס הריבון לארמונו.
סיפורי קרישנה: פרק 65 – בַּלַרָאמַה מבקר בורינדאוון
בַּלַראמה נמלא געגועים אל אביו ואמו, מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה ויַשׂודָא, ומשום כך עלה על מרכבה ויצא נלהב לעבר ורינדאוון. זמן רב ציפו תושבי הכפר לשוב ולראות את קרישנה ובַּלַראמה, ובינתיים בגרו כבר ילדי הרועים והגופִּיות. עתה, עם בואו, כולם מיהרו לחבק אותו, גם בַּלַראמה השיב להם בחיבוק. אחר כך הוא פנה אל נַנְדַה ויַשׂודָא והשתחווה לפניהם בכבוד, ואלה בירכו אותו וכינו אותו גַ'גַדִישְׂוַרַה, או אדון היקום המקיים כול. זאת משום שקרישנה ובַּלַראמה שניהם מקיימים את כלל ישויות החיים. ואף-על-פי-כן התיסרו עתה נַנְדַה ויַשׂודָא מאד בגלל העדרם. ברוב צערם הם חיבקו את בַּלַראמה, מאמצים אותו אל ליבם, והחלו מתיפחים עד אין קץ, שוטפים אותו בדמעותיהם. אחר כך פנה בַּלַראמה והשתחווה לפני הרועים הבוגרים, והצעירים יותר השתחוו לפניו. כך ביטא בַּלַראמה את רגשות ידידותו לכל אחד מהם, איש איש על-פי גילו ויחסיו. עם חבריו בני גילו הוא לחץ ידיים ובצחוק רועם חיבק כל אחד מהם.
עתה, לאחר שהרועים הבוגרים והצעירים, הגופִּיות, המלך נַנְדַה ויַשׂודָא, כולם כבר קיבלו את פניו, התיישב בַּלַראמה בשמחה ביניהם. תחילה הוא שאל לשלומם, ואחר, מכיוון שלא ראו אותו זמן רב, החלו הם שואלים. תושבי ורינדאוון הקריבו הכול למען קרישנה, שבויים בקסמן של עיניו דמויות הלוטוס. הם לא ביקשו אפילו להתעלות לממלכת עדן או להיטמע בזוהר הברהמן ולהתאחד עם האמת המוחלטת; הם רצו רק לאהוב אותו. מסופקים כליל מחיי כפר פשוטים, הם לא ביקשו להם כל שפע או מותרות; הם לא ביקשו דבר לעצמם, רק תמיד היו שקועים במחשבות אודות קרישנה. ברוב אהבתם, עתה בהעדרו נשנק קולם כאשר החלו שואלים שאלותיהם.
תחילה שאלו נַנְדַה ויַשׂודָאמַיִי: ״בַּלַראמה יקירינו, האם ידידינו וַסוּדֵוַה ושאר בני משפחתו כולם חשים בטוב? אתה וקרישנה הפכתם כבר לאנשים מבוגרים, אבות לילדים. האם בשמחת חיי המשפחה אתם נזכרים לפעמים באביכם ובאמכם האומללים, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָאדֵוִי? אלה חדשות נפלאות שהרגתם את קַמְּסַה, המלך הרשע, וגאלתם את ידידינו וַסוּדֵוַה והשאר מידו הקשה. נפלא גם ששניכם, אתה וקרישנה, הבסתם את גַ'רָאסַנְדְהַה וקָאלְיַוַנַה ועתה אלה מתים, ושקבעתם משכנכם בעיר המבוצרת דְוָארַקָא.״
אל הגופִּיות שהגיעו שלח בַּלַראמה מבט אוהב, והן, לאחר יגונן הממושך בגלל העדר שני האחים, נמלאו עתה שמחה והחלו שואלות לשלומם. הן התענינו במיוחד האם קרישנה נהנה בחברתן של נשות דְוָארַקָא פּוּרִי המעודנות. ״האם הוא נזכר לפעמים באביו ובאמו ובשאר חבריו מוורינדאוון אליהם היה קשור כל כך בעבר?״ האם הוא מתכונן לבוא לכאן ולבקר את אמו? ואותנו האם הוא זוכר לפעמים—שכל כך אומללות עתה בלעדיו? קרישנה אולי שכח אותנו בקרב נשות העיר המטופחות, אולם אנחנו לא שכחנו אותו; אנחנו ממשיכות ומלקטות פרחים ושוזרות לו זרים, אלא שהוא לא בא, ומשום כך עוברים ימינו בבכי. אם רק היה בא לקבל את הזרים שהכנו. בַּלַראמה יקר, הו בן משפחת דַשָׂארְהַה, אתה יודע שכדי לזכות בידידותו של קרישנה אנו מוכנות להקריב הכול. קשרי משפחה הינם עזים כל כך, עד כי אפילו כאשר אלה הופכים מקור לסבל, קשה מאד לנתק אותם. זה נבצר אולי מאחרים, אולם אנו לא חששנו, וזנחנו אב ואם, אחים וקרובים. ואף-על-פי-כן, קרישנה נטש אותנו לפתע פתאום והסתלק. הוא ניתק את יחסינו הקרובים ללא סיבה ממשית ועזב לארץ זרה. ברוב פקחות וערמומיות הוא עוד אמר: 'גופִּיות יקרות שלי, אל נא תדאגו. לעולם לא אוכל להשיב לכן כגמולכן על שירותכן'. ואנו, נשים שכמותנו, כיצד יכולנו שלא להאמין לו? אלא שעכשיו אנחנו מבינות שמילותיו הענוגות נועדו בסך הכול לשטות בנו.״
גופִּי נוספת אמרה אז, במחאה על העדרו של קרישנה מוורינדאוון: ״בַּלַרָאמַגִ'י יקר, אותנו, בנות הכפר, קרישנה הצליח לשטות, אך מה עם נשות דְוָארַקָא? אל תחשוב שהן סכלות כמונו! לא קשה היה לו להוליך שולל בנות כפר, אולם נשות העיר הן פקחיות יותר וחכמות. אופתע אם אלה יוּלכו שולל אחרי דבריו ויאמינו לו.״
היתה עוד גופִּי שאמרה, ״ידידתי היקרה, קרישנה הינו מומחה בשימוש במילים. אין לו מתחרה באומנות הזו. בשפתו הססגונית ובנועם דיבורו ביכולתו להפיל כל אשה ברשתו. ובנוסף, הוא התמחה גם באומנות החיוכים, ואין אשה שיכולה לעמוד בפני חיוכו המצודד מבלי להיטרף אחריו ולהתמסר לו כליל.״
למישמע הדיבורים הללו, היתה גופִּי שאמרה, ״ידידותי, מה הטעם לדבר על קרישנה? אם מתחשק לכן להעביר זמנכן בדיבורים, בואו ונשוחח על נושא אחר. אם קרישנה האכזר יכול לחיות בלעדינו, מדוע שלא נוכל לחיות בלעדיו? ההבדל הוא שקרישנה מבלה לו בנעימים, בעוד שאנו איננו יכולות לשמוח בלעדיו.״
וככל שהגופִּיות הוסיפו לדבר, אהבתן לקרישנה עוד גברה והתעצמה; הן חוו עתה ממש את חיוכיו, את מילות אהבתו, את דמותו המצודדת, את תכונותיו וחיבוקיו. בעוצמת רגשותיהן, נראה היה להן שקרישנה בעצמו נמצא שם, מחולל לפניהן. עתה, בסערת הזכרונות המתוקים, הן לא יכלו עוד לעצור דמעותיהן, והחלו מתיפחות ללא מעצורים.
בַּלַראמה הבין כמובן את להט רגשותיהן וניסה להרגיע אותן. מומחה בהצגת דברים, הוא החל בעדינות ובכבוד לספר להן את סיפוריו של קרישנה, נוסך סיפוק בלבן. וכדי להוסיף ולשמח אותן, הוא נשאר בוורינדאוון חודשיים תמימים, חודשי צַ'יְתְרַה (שְבט) ווַיְשָׂאקְהַה (אדר). במשך חודשיים הוא נשאר עמן, מבלה איתן כל לילה ביערות הכפר ומספק את תשוקתן לאהבה. באותם חודשיים הוא חולל גם את מחול הרָאסַה עם הגופִּיות. העונה היתה עונת אביב, ומשב הרוח הקליל על גדות היַמוּנָא בישם את האויר בניחוחות פרחים, במיוחד בניחוח פרחי קַוּמוּדִי. הירח הפיץ אורו בכול וגדות הנהר זהרו בנועם רב. ושם, באוירה הזו, בילה לו בַּלַראמה בחברת הגופִּיות.
האל-למחצה וַרוּנַּה שלח אז את בתו וָארוּנִּי בצורת עסיס דבשי שנטף מגומחות העצים, והיער כולו נמלא בניחוח הוָארוּנִּי המתוק. גם בַּלַרָאמַגִ'י נמשך אל בשמו, וטעמו שבה אותו ואת הגופִּיות כליל, ועתה כולם שתו יחדיו. בשעה שהם שתו את העסיס הטבעי הזה, שוררו הגופִּיות את תפארתו של בַּלַראמה, ובַּלַראמה נמלא שמחה, כמו השתכר מן המשקה. עיניו התגלגלו מנועם, לצוארו השתלשלו זרים רבים מפרחי היער והכול דמה לחגיגה עצומה רווית חדוה ואושר עילאי. חיוך יפיפה היה נסוך על פניו של בַּלַראמה וטיפות זיעה עיטרו את פניו כמו אגלי טל רכים.
באוירת שמחה שכזו, רצה בַּלַראמה ליהנות עם הגופִּיות במימי היַמוּנָא, ומשום כך הזמין אותה להתקרב. אלא שיַמוּנָא התעלמה מדבריו, חושבת אותו לשיכור. עתה, רוגז על אי הציות הזה, רצה בַּלַראמה לבקוע את האדמה שלגדות הנהר במחרשתו. מחרשה ואלה הינם שני כלי הנשק של בַּלַראמה ואלה באים לשירותו כל אימת שהוא זקוק להם. כדי להעניש את יַמוּנָא, הוא חפץ עתה, בעזרת המחרשה, להביא אותה בכוח. הוא פנה אליה: ״נהר נקלה שכמותך! כיוון שלא צייתת לפקודתי, עכשיו אלמד אותך לקח! לא באת אלי מרצון, אולם עם מחרשתי אני אכריח אותך לבוא. אני אפצל אותך למאות יובלים!״
מבוהלת מאימה הופיעה אז יַמוּנָא בדמות נערה והשתטחה לכפות רגליו של בַּלַראמה ונשאה לו תפילה. ״בַּלַראמה יקירי, אתה החזק מכול וגם מקור שמחה לכול. למרבה הצער שכחתי את תפארתך ואת מעמדך הרם. אולם שבתי כבר לעשתונותי. עתה אני זוכרת שעם התגלות חלקית בלבד, כשֵׂשַׁה, אתה אוחז על ראשך את כל מערכות הכוכבים. אתה מקיים היקום, אישיות אלוה העילאי בעל ששת השפעים במלואם. שכחתי שאתה כל יכול ונכשלתי משום כך באי ציות והפכתי לחוטאת גדולה. אולם דע אלי, כי אני נשמה מסורה לך, ואתה הרי חנון מאד אל דבקיך. משום כך סלח נא לי על חוצפתי וטעותי ושחרר אותי בחסדך.״
רוחה הכנועה הקנתה ליַמוּנָא סליחה, ועתה היא התקרבה ובַּלַראמה נכנס למימיה והתענג שם בשחיה עם הגופִּיות, ממש כמו פיל שמשתעשע בחברת פילות רבות. זמן רב הוא בילה כך, לסיפוקו המלא, ואז יצא מן המים, ומיד באה אלת מזל והגישה לו מלבושים כחולים נאים ומחרוזות זהב. עתה, רחוץ, לבוש ומקושט, הוא היה יפה להפליא; גון גופו לבן, וכאשר הוא לבוש ומהודר, הוא נראה ממש כמו פילו הלבן של אינְדְרַה מלך עדן. עד היום מפוצלת היַמוּנָא ליובלים רבים—מעשה מחרשתו של בַּלַראמה—כשיר הלל לעוצמתו האדירה.
מדי לילה במשך חודשיים תמימים בילו כך בַּלַראמה והגופִּיות, והזמן חלף במהירות, כמו היה זה בסך הכול לילה אחד. בחברתו של בַּלַראמה נמלאו כל הגופִּיות ותושבי ורינדאוון שמחה, כמו לפנים, בנוכחות שני האחים.
סיפורי קרישנה: פרק 66 – גאולתם של פַּוּנְּדְּרַקַה ומלך קָאשִׂי
סיפורו של המלך פַּוּנְּדְּרַקַה הינו מעניין מאד. זאת משום שתמיד היו שוטים וסכלים שחשבו עצמם לאלוהים. אפילו בזמנו של קרישנה היה אויל כזה, שמו פַּוּנְּדְּרַקַה, שהציג עצמו כאלוהים. בשעה שבַּלַרָאַמה שהה בְורּינְדָאוַנַה, אותו פַּוּנְּדְּרַקַה, מלך מחוז קַרוּשַׁה, שלח אל קרישנה, ברוב טיפשות ושחצנות, שליח. קרישנה ידוע כאישיות אלוה, אלא שהמלך הסכל הזה שלח עתה מסר מתגרה שטען שהוא, ולא קרישנה, הינו וָאסוּדֵוַה. כיום רבים מאד חסידיהם הבורים של רמאים כאלה, וגם אז היו טפשים רבים שהאמינו לנוכל. בלתי מודע למצבו, הלה חשב עצמו לאל. השליח גם אמר שאישיות אלוה פַּוּנְּדְּרַקַה ירד לאדמה ברוב חסדו כדי לגאול את השרויים במצוקה.
מוקף בחסידים שוטים הסיק האיש שהוא אכן וָאסוּדֵוַה, אלוה עילאי. אין ספק שזו מסקנה ילדותית; ילדים במשחקם ממנים לפעמים אחד מהם למלך, והילד הנבחר מזדהה כליל עם תפקידו. כמותם, סכלים ונבערים בוחרים להם אדם כמותם לאלוהים, והלה מתחיל לחשוב עצמו לאל, כאילו שאפשר ליצור את אלוהים במשחקי ילדות או בקולות של בוחרים. ופַּוּנְּדְּרַקַה, נתון לרושם הכוזב הזה—חושב עצמו לאל—שלח עתה לדְוָארַקָא שליח, קורא תגר על מעמדו של קרישנה. באסיפה המלכותית, בנוכחותו של קרישנה, קרא אז השליח את המסר שנתן לו אדונו, וזה היה דברו:
״אני הוא וָאסוּדֵוַה, אישיות אלוה האחד והיחיד, ללא כל מתחרה. ירדתי עלי אדמות בחסדי נטול הסיבה כמלך פַּוּנְּדְּרַקַה, מתוך חמלה אינסופית לסבלן של הנשמות המותנות. ללא סמכות, גם בכזב, אתה מציג את עצמך כוָאסוּדֵוַה. חדל מתעמולה כוזבת שכזו ונטוש מעמדך. הו בן שושלת היַדוּ, וותר גם על סמליו של וָאסוּדֵוַה, בהם אתה נוהג להתהדר. פטוּר ממעמדך הכוזב, בוא אלי והתמסר. אולם אם בחוצפתך תתעלם ממילותי, הריני מזמין אותך לקרב—קרב שיכריע את הדין.״
למישמע הצהרתו של פַּוּנְּדְּרַקַה, פרצו חברי האסיפה, לרבות המלך אוּגְרַסֵנַה, בצחוק רועם וממושך. וקרישנה, נהנה מצחוקם הרם, נתן אז תשובתו: ״שליחו של פַּוּנְּדְּרַקַה, זה המסר שתמסור לאדונך: הוא בעצמו שוטה ורמאי. אני קורא לו רמאי במישרין ומסרב לציית להוראותיו. לעולם לא אנטוש את סמליו של וָאסוּדֵוַה, במיוחד לא את הגלגל, איתו אהרוג אותו ואת חסידיו עמו. אני אכחיד אותו ואת חבר מרעיו המטופשים, שיצרו להם חברה של מרמים ומרומים. או אז, מלך אויל שכמותך, תאלץ להסתיר פניך מבושה, ואחרי שנשק הגלגל יערוף את ראשך, יעוטו עייטים, בזים ונשרים על גוויתך. במקום להיות לי למקלט ולמגן, כפי שביקשת, תהיה נתון אז לחסדיהן של ציפורי טרף נחותות שכאלה. גופתך תושלך אז לכלבים שיטרפו אותה בהנאה רבה.״
השליח נשא לאדונו אז את דבריו של קרישנה, והלה האזין בסבלנות רבה לעלבונות. ואילו קרישנה, מבלי להשתהות, מיהר על מרכבתו להעניש את הנוכל. כיוון שפַּוּנְּדְּרַקַה התגורר באותה עת אצל ידידו מלכהּ של קָאשִׂי, קרישנה צר עתה על קָאשִׂי וכיתר את כל העיר.
המלך פַּוּנְּדְּרַקַה היה לוחם גדול, ומיד כאשר נודע לו על המתקפה, הוא יצא מן העיר בלווית שני גיסות אַקְשַׁוּהינִּי. מלך קָאשִׂי, כאות לידידותו, יצא גם הוא להילחם עם שלושה גיסות צבא. לראשונה, עתה בשדה הקרב, קרישנה ראה במו עיניו את פַּוּנְּדְּרַקַה. הלה היה מקושט בקונכיה, גלגל, פרח לוטוס ואלה; הוא נשא את קשת השָׂארְנְגַה; על חזו ביצבץ סימן השְׂרִיוַתְסַה; על צוארו היתה תלויה אבן קַוּסְתוּבְּהַה מדומה, והוא ענד חיקוי מדויק לזר הפרחים של וָאסוּדֵוַה. הוא לבש גם מלבושי משי צהובים, ועל דגל מרכבתו היתה חקוקה דמותו של גַרוּדַּה—שוב חיקוי מדויק לזה של קרישנה. הקסדה שלראשו נראתה יקרת ערך, ועגיליו, כדג החרב, ניצנצו וזהרו מאד. אלא שבסך הכול נראו כל הבגדים והאיפור הללו כחיקוי מובהק; הוא דמה יותר לשחקן על במה שהתחפש. כמה מצחיק היה לראות אותו שם, מחקה את הופעתו ומלבושיו של קרישנה, וקרישנה אכן לא התאפק ופרץ בצחוק צוהל.
חיליו של פַּוּנְּדְּרַקַה החלו להמטיר על קרישנה כלי נשקם—קלשונים, אלות, מוטות, כידונים, חרבות, פגיונים וחיצים—שעפו לעברו כמו גלים. אלא שקרישנה ניפץ אותם כולם. הוא חיסל גם את החילים, עוזריו של פַּוּנְּדְּרַקַה, כמו האש המכלה בעת החורבן ושורפת לאפר את הכול. מחנה האויב, על פיליו, מרכבותיו, סוסיו וחיליו, הופץ לכל עבר. שדה הקרב נמלא במרכבות פזורות ובגויות של בעלי חיים. היו שם סוסים, פילים, אנשים, חמורים וגמלים. שדה הקטל דמה עתה לזירת מחולו של שיווה בעת החורבן, דבר שנסך עידוד ויתר און בחיליו של קרישנה.
קרישנה פנה אז אל פַּוּנְּדְּרַקַה: ״ביקשת שאנטוש את סימניו של וישנו, ובמיוחד את נשק הגלגל. עתה אני מוסר אותו לך. היזהר! שוטה מטופש שכמותך, התחזית לוָאסוּדֵוַה בנסיון לחקות אותי.״ מדבריו של קרישנה מסתבר שאותו נוכל שמתחזה לאלוהים הינו הסכל שבסכלים. קרישנה המשיך: ״עתה אכריח אותך לשים קץ להצגה האוילית הזאת. רצית שאתמסר לך—הנה ההזדמנות. נילחם יחדיו, ואם אובס, לא אהסס להיכנע.״ אחרי מילות התוכחה, קרישנה, עם חץ אחד בלבד, ניפץ את מרכבתו של הרמאי, ובעזרת גלגלו ערף את ראשו, כמו שאינְדְרַה מקצץ פסגות הרים בנשק הברק. הוא גם הרג את מלך קָאשִׂי עם חיציו, ואז, ממש כמו הרוח העזה שמעיפה את עלעלי הלוטוס, הוא השליך את ראש המלך לעירו, כדי שבני המשפחה ומקרוביו כולם יוכלו לראות אותו. ואחרי שהמית את פַּוּנְּדְּרַקַה ואת קָאשִׂירָאגַ'הּ ידידו, קרישנה שב משדה הקרב לדְוָארַקָא, בירתו. שם, עם שובו, כל הסידְדְהים מכוכבי עדן שוררו את תפארתו.
באשר לפַּוּנְּדְּרַקַה, כיוון שהלה הגה תמיד בדרך כלשהי בוָאסוּדֵוַה—מתלבש ומתחפש לדמותו—הרי שזכה בגאולת הסָארֻוּפְּיַה, שהינה אחד מחמשת סוגי הגאולה; הוא התעלה לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה, שם ניחנים הדבקים באותה צורת גוף כמו זו של וישנו, בעלת ארבע הידיים, גם אוחזים בארבע ידיהם בארבעת הסמלים. הוא הגה בדמותו של וישנו תמיד, אלא שגם חשב עצמו לווישנו, וזו היתה עבירה. מכל מקום, עם מותו נסלחה העבירה; הוא זכה בגאולת הסָארֻוּפְּיַה, כלומר בדמות זהה לדמות האל.
ובאשר למלך קָאשִׂי, כאשר ראשו הושלך אל מעבר לשערי העיר, התקהלו שם אנשים, משתוממים למראה החפץ המופלא. אחר כך, כאשר הבחינו בעגילים, הם הבינו שזהו כנראה ראשו של מישהו. של מי הראש? פתחו כולם בניחושים. היו כאלה שחשבו שזה ראשו של קרישנה, שהיה אויבו של קָאשִׂירָאגַ'הּ; המלך מן הסתם השליך אותו כדי שידעו האנשים וישמחו שהאויב הומת. מכל מקום, לבסוף הוכרע שהראש אינו ראשו של קרישנה, אלא ראשו של קָאשִׂירָאגַ'הּ. עתה יצאו כל המלכות, נשות המלך, והחלו לקונן על מותו של בעלן. ״אדוננו היקר״, הן בכו, ״עם מותך הפכנו גם אנחנו לגויות מתות.״
למלך קָאשִׂי היה בן אחד, סוּדַקְשׁינַּה. והלה, אחרי שסיים את טקסי הקבורה, נשבע להרוג את קרישנה, שהיה אויב אביו, וכך לשלם את חובו לאב. בלווית איש דת מלומד ומיומן הוא החל לסגוד לשיווה, מַהָאדֵוַה. וישְׂוַנָאתְהַה (שיווה) הינו אדון ממלכת קָאשִׂי, ועד היום נמצא מקדש של וישְׂוַנָאתְהַה בוָארָאנַּסִי שמושך אליו אלפי מבקרים מדי יום. שיווה התרצה מאד מסגידתו של סוּדַקְשׁינַּה וחפץ להעניק ברכה לחסידו. כיוון שסוּדַקְשׁינַּה רצה להרוג את קרישנה, הרי שהתפלל לכוח מיוחד שיוכל להמית אותו. שיווה יעץ לו לבצע בעזרתם של בְּרָאהְמַנּים את טקס הפולחן להמתת אויב. טקס זה נזכר בכמה מן התַנְתְרות. שיווה הסביר שאם יבוצע הטקס כראוי, או אז יופיע שד נורא בשם דַקְשׁינָּאגְני, שיהיה נכון לבצע כל פקודה. הוא יהרוג כל איש שיתבקש, לבד מבְּרָאהְמַנּים מיומנים. יתלוו אליו גם רוחות הרפאים, בנות לוויתו של שיווה, ואין ספק שמשאלתו של סוּדַקְשׁינַּה תתגשם.
עתה, עם עידודו של שיווה, נמלא סוּדַקְשׁינַּה ביטחון שקרישנה מות יומת. עם נדרים וסיגופים קשים הוא החל אז במלאכת האומנות השחורה, מזמר מַנְתְרות שונות בסיוע כוהנים. או אז יצא מתוך האש ענק זדוני ומרושע, ששערו, זקנו ושפמו היו כצבע הנחושת הלוהטת. הוא היה אדיר מימדים ומטיל אימה. להבות אש פרצו משמורות עיניו, ובשעה שהזיז את גבותיו, הוא נראה מפחיד עוד יותר. הוא חשף שינים ארוכות וחדות ושילשל את לשונו הארוכה וליקק את שפתיו. הוא היה ערום ונשא קלשון גדול שלהט כמו אש. הוא יצא מאש הקרבן ונעמד שם, אוחז בקלשונו, ולפקודתו של סוּדַקְשׁינַּה, החל פוסע לעבר דְוָארַקָא העיר, בלווית מאות רוחות רעות. נראה היה שהשד הזה עומד לשרוף הכול, לרבות את החלל החיצון. פני האדמה רעדו מהלמות צעדיו, וכאשר נכנס לדְוָארַקָא, נבעתו התושבים מאימה, כמו חיות היער בשעת שריפה.
קרישנה בדיוק שיחק שח באולם האסיפות המלכותי, ותושבי דוראקא מיהרו אליו קוראים, ״הו אדון שלושת העולמות, שד-אש ענק מתכונן עתה לשרוף את כל העיר. הצל אותנו.״ הם פנו אליו והתחננו להגנה מפני השד הנורא שעומד לכלותם.
קרישנה נוטה תמיד לגונן על דבקיו, ועתה, למראה תושבי העיר המפוחדים, הוא חייך וגם הרגיע, ״אל תדאגו, אני אגן עליכם.״ קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הינו שורה בכול; הוא מצוי בלב כול, וגם מחוץ לכול בצורת עולם התופעות. הוא הבין ששד-האש הינו יצירתו של שיווה, וכדי להכחידו, הוא קרא לסוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה שלו והורה לו לנקוט בצעדים הדרושים. סוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה הופיע אז זוהר כמו מליוני שמשות, חומו עז ועצום כמו חום האש שפורצת בקץ העולם. הוא האיר בזוהרו את היקום כולו—את פני האדמה ואף את החלל החיצון. הוא התחיל אז להקפיא את שד-האש, יציר כפיו של שיווה, וכך בלם את מתקפתו. והלה, מובס בנסיונו להחריב את דְוָארַקָא, נאלץ לשוב על עקבותיו.
כיוון שלא הצליח להבעיר את דְוָארַקָא באש, הוא שב עתה לוָארָאנַּסִי, ממלכתו של קָאשִׂירָאגַ'הּ, ועם שובו שרף כליל את כל אותם הכוהנים שסייעו במַנְתְרות האומנות השחורה, גם שרף את סוּדַקְשׁינַּה, שהעסיק אותם. על-פי שיטת האומנות השחורה שנלמדת בתַנְתְרַה, אם נכשלת המנטרה להרוג את האויב, כיוון שעליה להרוג מישהו, הרי שהיא הורגת את יוצרה. סוּדַקְשׁינַּה היה בורא השד, וכוהני הדת סייעו בידו; משום כך כולם נשרפו עתה לאפר. כזוהי דרכם של הזדים; תחילה אלה יוצרים משהו כדי להרוג את אלוהים, אלא שלבסוף נהרגים מאותו נשק בעצמם.
בעקבות השד, נכנס עתה גם סוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה לוָארָאנַּסִי. זו היתה עיר רבת שיפעה והוד. אפילו כיום וָארָאנַּסִי הינה מפורסמת מאד ועתירת נכסים, ונחשבת לאחת מן החשובות שבערי הודו. היו בה ארמונות למכביר, בתי עם, שווקים ושערים, וליד כל אלה ניצבו אנדרטות גדולות. בצמתי הכבישים ניצבו בימות נואמים, והיה בה בית אוצר, גם סוסים, פילים, מרכבות, אסמים ומקומות לחלוקת מזון. העיר היתה משופעת בכל טוב במשך זמן רב. אולם כיוון שמלכהּ ובנו יצאו נגד קרישנה, החריב עתה הווישנו-צַ'קְרַה סוּדַרְשַׂנַה (נשק הגלגל של קרישנה) את כל העיר ושרף את כל המקומות החשובים הללו. גיחה קצרה זו היתה יותר הורסנית מן ההפצצות של היום. או אז, לאחר שסוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה השלים את חובתו, הוא שב אל קרישנה, לדְוָארַקָא.
סיפור חורבנה של וָארָאנַּסִי בידי נשק הגלגל של קרישנה, הסוּדַרְשַׂנַה-צַ'קְרַה, הינו נשגב ומבורך מאד. כל מי שמספר אותו, גם מי ששומע אותו באמונה וברוב קשב, ישתחרר מכל תגובות החטא. זוהי הבטחתו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שסיפר את הסיפור למַהָארָאגַ'הּ פַּרִיקְשׁית.
סיפורי קרישנה: פרק 67 – גאולת הגורילה דְויוידַה
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך לתאר את עלילותיו ומעלותיו הנשגבות של קרישנה, והמלך פַּרִיקְשׁית הקשיב לסיפוריו, והתלהבותו עוד גברה להוסיף ולשמוע. עתה החל הגוסְוָאמִי לגולל את סיפורו של דְויוידַה, הגורילה שהומת בידי בַּלַראמה.
גורילה זה היה ידיד קרוב של בַּוּמָאסוּרַה, או נַרַקָאסוּרַה, שהומת בידי קרישנה אחרי שחטף שש עשרה אלף נסיכות מכל רחבי תבל. הוא היה שר בממלכתו של סוּגְרִיוַה, והיה לו אח, מַיְנְדַה, שהיה גם הוא מלך גורילה רב עוצמה. כאשר נודע לדְויוידַה זה שידידו בַּוּמָאסוּרַה הומת בידי קרישנה, כנקמה על מותו, הוא החל אז לבצע בארץ מעשי חבלה. משימתו הראשונה היתה להצית באש כפרים, ערים, מרכזי תעשיה ומכרות, גם בתיהם של בעלי משק חלב שמגינים על פרות. לעיתים היה עוקר הר גדול ומנפץ אותו לרסיסים, והארץ כולה סבלה מפּרעותיו, ובמיוחד מחוז קַתְהְואר, מחוזה של דְוָארַקָא. כיוון שקרישנה התגורר שם, הפך אותו דְויוידַה למטרתו העיקרית.
גורילה זה היה חזק כמו 10,000 פילים. לעיתים היה הולך אל חוף הים, ובידיו האדירות מנער אותו ומטלטל, עד שהים היה מציף את הערים הסמוכות. הוא היה מרבה גם להטריד חכמים וקדושים; הוא היה מבקר בבקתותיהם ומחריב שם את הגינות היפות והבוסתנים. לפעמים גם היה מטיל שתן וצואה על זירות הקרבן הקדושות ומטמא אותן כליל. הוא נהג גם לחטוף גברים ונשים ממקום מגוריהם ולהשליך אותם למערות בהרים, ואז לסגור את פתח המערות באבנים גדולות, ממש כמו חרקי הבְּהְרּינְגִי שלוכדים זבובים וחרקים שונים ושומרים אותם במשכנותיהם שבגומחות העצים. בדרך קבע הוא הפר כך את החוק והסדר, ובנוסף גם היה אונס ומטמא את בנותיהן של משפחות מיוחסות רבות.
פעם, באחד ממסעי החבלה הללו, הוא שמע צלילי מוסיקה ערבים בוקעים מהר רַיְוַתַקַה. הוא הגיע למקום ושם ראה את בַּלַראמה מבלה בשירה ובמחול בחברת עלמות יפיפיות רבות. הוא הוקסם כליל מיפי מראהו—אברי גופו כולם מחוטבים, וכולו מקושט בזר מפרחי לוטוס. גם הנערות, מקושטות כולן בפרחים ובזרי פרחים, היו יפות מאד. בַּלַראמה נראה שתוי לחלוטין ממשקה הוָארוּנִּי, ועיניו התגלגלו משיכרון. בין הבנות הוא נראה ממש כמו מלך הפילים עם פילותיו הרבות.
כדרכם של גורילות, דְויוידַה טיפס אז על העצים וקפץ מענף לענף וניענע את הענפים, משמיע קול מסוים כעין ״קילה, קילה״, שהפריע לאוירה הקסומה. הוא גם קפץ לפני הנשים והציג חיקויים נלעגים. נשים צעירות מרבות לצחקק ונוטות ליהנות מכל דבר, ומשום כך בסך הכול צחקו לקוף ולא יחסו לו חשיבות. אלא שזה, ברוב גסות, אפילו בנוכחות בַּלַראמה, החל לחשוף בפניהן את חלקי גופו התחתונים, גם נעמד מולן חושף שיניו ומזיז את גבותיו. הלה העז לפגוע בכבודן בנוכחותו של בַּלַראמה. ובַּלַראמה, שעצם שמו מורה שהינו רב און וכוח ואף מפיק חדווה מהפגנת כוחו, אחז מיד באבן והשליך אותה בקוף. אלא שהגורילה ברוב מיומנות הצליח להתחמק מן המכה. כמחוות זילזול, הוא חטף אז את כד החרס שבו נשמר עסיס הוָארוּנִּי. ועתה, שיכור כליל, הוא החל לקרוע בכוחו המוגבל את בגדיו המעודנים של בַּלַראמה, גם את בגדי הנערות. ומנופח מגאוה הוא עוד המשיך להתעלל בבַּלַראמה ובבנות, כי לא תיאר שבַּלַראמה יוכל להשיב לו כגמולו.
בַּלַראמה שמע על הפּרעות שזה חולל בכל הארץ. ועתה, משחזה בזה במו עיניו, הוא התכעס מאד, והחליט להמית אותו. הוא תפס את אלתו בידו, והגורילה, מבין שבַּלַראמה עומד להתקיפו, עקר מיד עץ אלון כביר והיכה עמו בכוח רב על ראשו של בַּלַראמה. אלא שבַּלַראמה תפס בעץ, בלתי מופרע כמו הר גדול. עם אלתו שלו, סוּנַנְדַה, הוא חבט אז על ראשו של הגורילה ופצע אותו קשות. דמו שתת בכמויות, אולם שטפי הדם רק העצימו את יופיו, כמו פלגי מַנְגָן שזורמים על הר גדול. מכל מקום, החבטה לא הטרידה את הקוף. הוא מיהר אז ועקר אלון נוסף, ואחרי שניכה אותו מעליו, שב והיכה עמו על ראשו של בַּלַראמה. ובַּלַראמה שב וניפץ את העץ עם אלתו. הגורילה נמלא עתה חימה ושוב תפס בעץ והיכה את גופו של בַּלַראמה, ושוב ניפץ אותו האל עם האלה. כך נמשך הקרב; הקוף עוקר עצים, ובַּלַראמה שובר אותם, עד שלבסוף בוּרא היער מעצים. עתה, ללא עצים, פנה דְויוידַה לגבעות והחל משליך מאלה אבנים גדולות, כמו מטח גשמים, על גופו של בַּלַראמה. אלא שגם את אלה, כמו במשחק מלהיב, ניפץ בַּלַראמה לרסיסים. העצים נגמרו, נגמרו גם כל האבנים, ולא נותר לו לדְויוידַה אלא להשתמש בידיו. מנפנף באגרופיו העצומים, הוא הלם אז בחוזקה בחזהו של בַּלַראמה. כעסו של בַּלַראמה היה עתה נורא. כיוון שהקוף נלחם בידיו, גם הוא זנח את כלי נשקו, המחרשה והאלה, והחל מכה באגרופיו. הוא היכה את הגורילה בעצם הבריח, ומכותיו היו הפעם מכות מוות; הקוף, מקיא דם, צנח לאדמה ללא הכרה, ועם נפילתו כמו נרעדו גם היערות והגבעות.
תמה התקרית המבעיתה, ועתה כל הסידְדְהים והחכמים והקדושים מעדן החלו להמטיר פרחים על בַּלַראמה וגם שיבחו ופיארו את כוחו העילאי. כולם זימרו, ״הלל הלל לבַּלַראמה! כולנו משתחווים לפני כפות רגלי הלוטוס שלך. עם מות הזד הנורא דְויוידַה, סימנת תחילתה של תקופה מבורכת לעולם.״ תרועות שמחה ונצחון נשמעו מכל עבר בחלל החיצון. ואז, אחרי שהרג את דְויוידַה ואחרי שנסגד בממטרי פרחים ובשירי הלל, שב בַּלַראמה לעירו, לדְוָארַקָא.
סיפורי קרישנה: פרק 68 – נישואי סָאמְבַּה
לדוּרְיודְהַנַה, בנו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, היתה בת בגיל נישואים ושמה לַקְשְׁמַנָּא. בת זו של שושלת הקוּרוּ היתה רבת מעלות ורבים הנסיכים שביקשו את ידה. משום כך ערכו לה טקס סְוַיַמְּוַרַה שבו תוכל לבחור לה בעל כלבבה. מכל מקום, ממש בשעה שזו עמדה לבחור את בעלה, הופיע שם סָאמְבַּה, בנו של קרישנה מאשתו גָ'אמְבַּוַתִי, שהינה אחת מנשותיו הראשיות. שמו סָאמְבַּה כיוון שהיה ילד רע מאד ותמיד סמוך לאמו. השם סָאמְבַּה מציין בן שהינו בן תפנוקים—אַמְבָּא פירושו אמא, וסַה פירושו עִם. השם הזה נדבק בו איפוא, משום שהיה כרוך כל כך אחרי אמו. מאותה סיבה גם, הוא נודע כגָ'אמְבַּוַתִיסוּתַה. וכמו שאר בניו של קרישנה, גם הוא, כפי שהסברנו כבר, לא נפל במאומה מאביו הדגול. הוא חפץ בנערה, בלַקְשְׁמַנָּא, אלא שזו לא נטתה לו כלל, ומשום כך חטף אותה בעל כורחה משם.
בני הקוּרוּ כולם—דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, בְּהִישְׁמַה, וידוּרַה, אוּגַ'הַן וארג'ונה—חשבו שחטיפת בתם ממש מתוך האסיפה, הינה פגיעה בכבוד המשפחה. הם גם ידעו שלַקְשְׁמַנָּא לא נטתה בכלל לבחור באיש לבעל, ונמנעה עתה אפשרותה לבחור לה בעל כרצונה. משום כך החליטו פה אחד שהנער חייב להענש; ברוב חוצפה הלה הכתים את מסורתה המפוארת של המשפחה. על-פי עצת זקני הקוּרוּ הם החליטו לאסור אותו, אולם לא להרוג, שהרי הלה נגע כבר בנערה, ומשום כך איש מלבדו לא יאות יותר לשאת אותה. (על-פי השיטה הוֵדית, נערה שהתרועעה עם גבר, אינה יכולה להינשא או להימסר לאיש זולתו, גם איש לא יסכים לקבל נערה כזו.) זקני המשפחה כבְּהִישְׁמַה חפצו איפוא, רק לאסור אותו. כדי ללמד אותו קצת לקח, הצטרפו יחדיו כל בני המשפחה, ובמיוחד גדולי הלוחמים, וקַרְנַּה מונה לפקד על המבצע.
במהלך הדיון בתוכנית המאסר, הם העלו אמנם את האפשרות שבני היַדוּ יתרגזו וגם ישיבו מלחמה, אלא שחשבו, ״גם אם אלה יצאו לקרב נגדם, מה יוכלו לעשות מול לוחמי הקוּרוּ? מלכי הקוּרוּ הינם הרי קיסרי העולם, בעוד שהיַדוּ בסך הכול נהנים מרכוש מושאל.״ הם גם חשבו, ״אם אלה יעזו לתקוף בגלל שאסרנו את בנם, נקבל את קריאת התגר. כולנו נלמד אותם אז לקח ונכניעם כליל, כמו שמכניעים את החושים באמצעות תירגול היוגַה פְּרָאנָּאיָאמַה.״ (בשיטת היוגַה המכנית לומדים לשלוט באוירים שבגוף. החושים אז נכבשים וכל עיסוק נבלם, לבד מהגות בווישנו.)
אחרי שנועצו וקיבלו את רשותם של הזקנים, כבְּהִישְׁמַה ודְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, יצאו ששה לוחמים עזים—קַרְנַּה, שַׂלַה, בְּהוּרישְׂרַוָא, יַגְ'נַקֵתוּ, דוּרְיודְהַנַה (אבי הנערה), כולם מַהָא-רַתְהִים, ובראשם בְּהִישְׁמַה הגדול מכול—וניסו לאסור את סָאמְבַּה. הלוחמים נחלקים לדרגות שונות—מַהָא-רַתְהִי, אֵקַה-רַתְהִי ורַתְהִי—על-פי יכולתם הצבאית. מַהָא-רַתְהִי יכול להילחם לבדו נגד אלפי אדם. ועתה הצטרפו ששה כאלה כדי לאסור את סָאמְבַּה. גם סָאמְבַּה היה מַהָא-רַתְהִי, אלא שעתה היה צריך להילחם נגד ששה כמותו. מכל מקום, רוחו לא נפלה בו למראה הלוחמים הללו שדלקו בעקבותיו.
לבדו, הוא הסתובב אליהם ואחז בקשתו היפה, דרוך כמו אריה קשה עורף למול חיות אחרות. קַרְנַּה, שהוביל את הקבוצה, קרא, ״הי, למה אתה בורח? עצור, בוא ונלמד אותך לקח!״ כאשר לוחם מוזמן לקרב, הוא אינו רשאי להסתלק; הוא חייב להילחם. ועתה, משסָאמְבַּה קיבל את ההזמנה ונעמד לפניהם, אלה השליכו בו מיד מטח חיצים. אולם ממש כמו אריה שלעולם אינו נבהל ממתקפתם של זאבים רבים או של תנים, בן זה של קרישנה, בנה המהולל של שושלת היַדוּ שניחן באונים מופלאים, רק נמלא חימה על הלוחמים הללו שפתחו בקרב בלתי הוגן כזה. הוא נלחם בכישרון מזהיר; תחילה פגע בששת הרכבים עם ששה חיצים שונים. אחר כך הוא שלח ארבעה חיצים—ארבעה לכל מרכבה, והרג את הסוסים. חץ נוסף הרג את הרכב, וחץ נוסף כוּון אל קַרְנַּה ואל שאר הלוחמים. הוא נלחם במיומנות, והששה העריכו את כוחו הרב. אפילו בשעת קרב אלה הודו שנער זה הינו נפלא. אולם ברוח קְשַׁתְרייות, הקרב המשיך, ולבסוף, לא בדיוק בהגינות, אלה הצליחו להוריד אותו ממרכבתו, אחרי שזו נופצה כליל. מתוך ששת הלוחמים, ארבעה הרגו את ארבעת סוסיו ואחד קרע לו את מיתר הקשת, כדי שלא יוסיף להילחם. עתה, אחרי עמל וקרב קשה—משולל מרכבה—הם סוף סוף אסרו אותו. מרוצים מנצחונם, הם לקחו את לַקְשְׁמַנָּא איתם, ונכנסו להַסְתינָאפּוּרַה בתרועת ניצחון.
נָארַדַה הקדוש מיהר אז ומסר את הידיעה לבני היַדוּ; הוא סיפר את כל סיפור המאסר. ואלה, נרגזים על המאסר הלא הוגן הזה בידי ששת הלוחמים, התכוננו עתה, ברשותו של אוּגְרַסֵנַה, מלך השושלת, לצאת למתקפה על בירת הקוּרוּ.
מכל מקום, בַּלַראמה—אף שידע שבתקופת קַלי די בהתגרות קלה כדי לגרור למלחמה—לא שמח לרעיון ששתי המשפחות המהוללות, הקוּרוּ והיַדוּ, ילחמו זו בזו, בהשפעת התקופה. ״במקום מלחמה,״ הוא חשב בחכמה, ״מוטב שאלך לשם לבחון את המצב. אני אראה אם אפשר להגיע להסכמה.״ רעיונו היה שאם יצליח לשכנע את הקַוּרַוים לשחרר את סָאמְבַּה, יוכל הקרב להימנע. הוא יצא על מרכבה יפה בלווית כוהני דת ובְּרָאהְמַנּים, וגם כמה מזקני היַדוּ. הוא היה בטוח שהקַוּרַוים יסכימו לנישואים וימנעו ממלחמה עמם. בשעה שנסע במרכבתו בין בְּרָאהְמַנּים ובין זקני המשפחה, הוא נראה כמו הירח הזוהר בשמים בהירים מוקף בכוכבים מנצנצים. כאשר הגיע אל קרבת הַסְתינָאפּוּרַה, הוא לא נכנס לעיר, אלא נשאר בחוץ בבית-גן אחד. הוא ביקש מאוּדְדְהַוַה לפגוש את מנהיגי הקוּרוּ ולברר האם הם חפצים במלחמה או בהסכם שלום. והלה אכן נפגש עם כל החשובים—בְּהִישְׁמַדֵוַה, דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, דְרונָּאצָא'רְיַה, בַּלי, דוּרְיודְהַנַה ובָּאהְלִיקַה. אחרי שחלק להם כבוד, כנדרש, הוא הודיע שבַּלַראמה הגיע ונמצא בגן מחוץ לשערי העיר.
אלה נמלאו שמחה, ובמיוחד דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה ודוּרְיודְהַנַה, כי ידעו שבַּלַראמה הינו ידיד גדול של משפחתם. בעליצות ללא גבול הם ברכו את אוּדְדְהַוַה, וכדי לקבל את פני בַּלַראמה כראוי, הם נשאו אביזרים מבורכים בידיהם ויצאו לראות אותו מחוץ לשערים. איש איש על-פי מעמדו בירך אותו, הם גם העניקו לו פרות נאות ואַרְגְהַה (אוסף של פריטים שונים כגון מי אָארָאתְריקַה, ממתקים מדבש, חמאה וכו', פרחים וזרי פרחים מבושמים). מודעים למעמדו הרם כאישיות אלוה, הם כפפו ראשם והשתחוו ברוב כבוד. הם ברכו זה את זה, גם דרשו איש בשלום רעהו, ואז, עם תום הגינונים הרשמיים, בַּלַראמה פתח בקול עמוק, ובסבלנות רבה הציג את טענותיו לשיקולם. ״ידידי היקרים, הפעם באתי כשליחו של המלך רב הכוח אוּגְרַסֵנַה. שימעו נא ברוב קשב את דבר פקודתו, ונסו אז למלא את הפקודה ללא דיחוי. ידוע למלך שלוחמי הקוּרוּ נלחמו בקרב בלתי הוגן עם סָאמְבַּה ישר הדרך. הוא נלחם לבדו, ואתם בקושי רב וגם בתחבולות אסרתם אותו. שמענו על כל זה, אולם איננו נרגזים כל כך בגלל הקשרים ההדוקים שבינינו. איני חושב שכדאי לקלקל יחסים טובים כאלה. הבה ונמשיך בידידות ונמנע מקרב. שחררו עתה את סָאמְבַּה והביאו אותו ואת לַקְשְׁמַנָּא, אשתו, לפני.״
טון דיבורו של בַּלַראמה היה תקיף ומצוה, חדור בביטחון, בעוז ועליונות—דבר שלא מצא כלל חן בעיני מנהיגי הקוּרוּ. נסערים וכעוסים הם אז אמרו: ״הי! איזה מילים מדהימות, אף שהולמות למדי את תקופת קַלי; כי אלמלא כן, בַּלַראמה לא היה מדבר בדרך משפילה כל כך. השפה וטון הדיבור ממש מעליבים; בהשפעת התקופה נראה שהנעל שמתאימה לרגל, שואפת לטפס לראש, שם נחבשת הקסדה. בגלל קרבת משפחה, איפשרנו לשושלת היַדוּ לבוא ולחיות עמנו, לסעוד איתנו ולישון, אלא שעתה הם מנצלים את הזכויות הללו לרעה. לפני שהפרשנו להם חלק מממלכתנו, אלה היו מחוסרי כל מעמד, ועכשיו הם מנסים לצוות. הסכמנו להם להשתמש באביזרי מלכות כגון מסלק זבובים, מניפה, קונכיה, שמשיה לבנה, כתר, כס מלכות, מושבים, מיטות ושאר דברים שמשמשים את בני האצולה. בנוכחותנו הם לא אמורים בכלל להשתמש באלה, אולם לא פצינו פה, בגלל קשרים משפחתיים. והנה עתה הם מעיזים אפילו לצוות עלינו. יש גבול לכל חוצפה! אי אפשר לתת לזה להימשך. אסור להתיר להם יותר להשתמש באביזרי המלוכה. עדיף שנקח את זה מהם; לנחש אסור לתת חלב, כי מעשה נדיב כזה רק מגביר את ארסו. שושלת היַדוּ מנסה לצאת עתה נגד מי שהאכילו אותה לשובע. רק תודות למתנותינו ולנדיבותנו אלה משגשגים עתה, ואף-על-פי-כן אינם מתבישים לצוות עלינו. חבל על כל מה שעשינו עבורם! ללא אישורם של בני הקוּרוּ כגון בְּהִישְׁמַה, דְרונָּאצָא'רְיַה וארג'ונה, איש לא יכול ליהנות בעולם הזה. ללא רצוננו, אפילו האלים-למחצה מעדן, ובראשם המלך אינְדְרַה, קל וחומר בני אנוש פשוטים, אינם יוכלים להתענג, ממש כשם שבנוכחות אריה, כבשה לא יכולה לחיות בנעימים!״ בני הקוּרוּ, מנופחים מגאוה על שיפעתם, ממלכתם, יחוסם, מסורת משפחתם, לוחמיהם הגדולים, בני משפחתם, ואזורי שלטונם האדירים, לא שמרו אפילו על תרבות ועל כללי נימוס פשוטים. בנוכחות האל הם הטיחו עלבונות בשושלת היַדוּ, ואז שבו לעירם, הַסְתינָאפּוּרַה.
בַּלַראמה הקשיב אמנם בסבלנות למטח העלבונות ורק צפה בגסותם, אולם ממראהו ניכר היה שהוא רותח מחימה וחושב על נקמה. גופו נסער כל כך, עד שקשה היה אפילו להביט עליו. הוא צחק בקול ואמר: ״אדם מנופח מיהירות בגלל יחוס משפחתי, שיפעה, יופי, וקידמה חומרית, אינו מעריך יותר חיים שלוים, ונכון לתקוף את כל אחד. הוראות לאיש כזה בנוגע להתנהגות טובה ולשלום נופלות על אוזן ערלה; אדם כזה יבין רק עונשים.״ ברגיל, שיפעה חומרית הופכת אנשים לחיות, ולחיות אי אפשר הרי להורות הוראות טובות; אלה מבינות רק את שפת המקל. ״ראו את חוצפתם של בני הקוּרוּ! ניסיתי להשכין שלום למרות זעמם של שאר חברי היַדוּ, לרבות קרישנה עצמו. אלה כבר היו מוכנים לצאת למתקפה גדולה נגד הקוּרוּ, אולם הרגעתי אותם וטרחתי בעצמי לנסות ולישב את הבעיה ללא כל מלחמה. והנה כיצד מתנהגים הסכלים הללו! מחרחרי ריב אלה אינם רוצים שלום, רק מלחמה. מלאי שחצנות, הם פגעו בי והטיחו מילות גנאי במשפחתי.״
״אפילו מלך עדן מציית להוראות היַדוּ; ואלה מחשיבים את המלך אוּגְרַסֵנַה, שעומד בראש הבְּהוג'ים, הוְרּישְׁנּים, האַנְדַקים והיַדַוים, למלכו של חיל צבא קטן! מסקנתכם אכן מופלאה! התעלמתם מן המלך אוּגְרַסֵנַה, שהמלך אינְדְרַה מציית לפקודתו. שיקלו לרגע את מעמדם הרם של בני היַדוּ. בכוח זרוע הם חטפו לשימושם, מעדן, את בית האסיפות ואת עץ הפָּאריגָ'אתַה, ועדין אתם סבורים שאינם יכולים לצוות עליכם. האם לדעתכם שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה, אינו רשאי לשבת על כסא מלכות רם ונישא ולצוות על כול? אם זוהי דעתכם, רק לקח טוב יועיל לכם. חשבתם גם שלא יאה ליַדַוים להשתמש באביזרי מלוכה, כגון מסלק זבובים, מניפה, שמשיה לבנה וכס מלכות. האם גם קרישנה, שהינו אדון כל הבריאה ובעלה של אלת המזל, אינו רשאי להשתמש באלה? גדולי האלים-למחצה כולם סוגדים לאבק כפות רגלי הלוטוס שלו. מימי נהר הגנגס שזורמים ביקום כולו, נובעים מכפות רגליו, ומשום כך הפכו גדות הנהר הזה לאתרים קדושים. שליטי הכוכבים כולם עוסקים בשירותו וחושבים עצמם לבני מזל אם יכולים לשים על קסדתם את אבק כפות רגליו. החשובים שבאלים-למחצה, כגון ברהמה ושיווה, ואפילו אלת המזל ואני, היננו בסך הכול גילוי חלקי של זהותו הרוחנית, ואף-על-פי-כן אתם סבורים שאינו ראוי להשתמש בסימנים מלכותיים או לשבת על כסא מלכות. כמה זה מצער שהסכלים הללו חושבים אותנו, בני היַדוּ, לנעליים, ואת עצמם לקסדה. נראה שדעתם של מנהיגי הקוּרוּ השתבשה מרוב שיפעה. רעיונותיהם כולם מטורפים לחלוטין. מיד הייתי צריך להעניש אותם ולעשֵת אותם מעט. זו חובתי לנקוט בפעולה. משום כך, עוד היום אפטור את העולם מאלה, ולא אשאיר מהם כל זכר!״
בַּלַראמה, נסער ממחשבות שכאלה, נראה כמו עומד לשרוף בחמתו ולכלות את היקום כולו. הוא נעמד, אחז במחרשתו, והחל להכות באדמה, עד שהפריד ממנה את כל העיר הַסְתינָאפּוּרַה. ואז החל לגרור את העיר לעבר נהר הגנגס. העיר טולטלה כולה, כמו ברעידת אדמה, ונראה שכולה עומדת לההרס.
עתה, משנוכחו מנהיגי הקוּרוּ שעירם עומדת לקרוס בתוך מימי הגנגס, ולמשמע צווחות התושבים הנבעתים, הם שבו לעשתונותיהם, מבינים מה מתרחש, ומבלי להשתהות יותר הם מיהרו אז והביאו את לַקְשְׁמַנָּא, בתם, ואת סָאמְבַּה שחטף אותה. כשהוא ניצב בראש והיא מאחוריו, יצאו כל בני הקוּרוּ ונעמדו מול בַּלַראמה בידים צמודות, מבקשים את מחילת האל. הפעם, בשפיות ובתבונה, הם אמרו: ״הו בַּלַראמה, מאגר כל עונג, אתה מקיים כל הבריאה. למרבה הצער לא היינו מודעים לעוצמתך הבלתי נתפסת. ראה אותנו כטיפשים מטופשים. תבונתו התבלבלה והשתבשה, אולם עתה באנו לבקש את מחילתך. סלח נא לנו. אף שאתה בורא, מקיים וגם מחריב את כל עולם התופעות, מעמדך שלך נשגב תמיד. הו אל כל יכול, מושא דיבורם של הקדושים הדגולים, אתה מושך החוטים העילאי, והכול בעולם הינם כמו בובות משחק בידיך. הו הבלתי מוגבל, אתה אוחז בכול, וכמו במשחק ילדים, מחזיק את כל מערכות הכוכבים על ראשך. בשעת החורבן, אתה מכנס לתוכך את הבריאה. דבר לא נותר אז מלבדך, שרוע כמַהָא-וישנו בים הסיבה. ורק כדי לקיים את הבריאה כסידרה אתה הופעת עתה עלי-אדמות בגופך הנשגב. אתה מעבר לכל כעס, קנאה או איבה. כמו כל מעשיך, גם כעסך מביא עמו ברכה לבריאה כולה. הרינו משתחווים לפניך, אישיות אלוה הבלתי נכחד, מאגר כל שיפעה ואון. הו בורא אינספור יקומים, שוב ושוב היננו משתטחים ומשתחווים לרגליך. אנו כנועים ומסורים לך כליל, אנא, הייה רחום עמנו וגונן עלינו.״
עתה, לנוכח תחינתם של חשובי הקוּרוּ, החל בבְּהִישְׁמַה הסב, וכלה בארג'ונה ובדוּרְיודְהַנַה, בַּלַראמה התרכך; הוא הבטיח שאין מקום לפחד, גם לא לחרדה.
בעיקרו של דבר, היה מקובל בקרב קְשַׁתְרייות ליזום לפני הנישואים מעין קרב בין מחנות החתן והכלה. למעשה, אחרי מעשה החטיפה, זקני הקוּרוּ שמחו לראות שסָאמְבַּה הינו בן זוג מתאים. מכל מקום, כדי לבחון עוד את כוחו, הם פתחו במלחמה, ואסרו אותו מבלי להתחשב אפילו בכללים. היַדַוים החליטו לחלץ את סָאמְבַּה משבי הקוּרוּ, ובַּלַראמה בא לישב את העניין. כקְשַׁתְרייַה רב כוח, הוא ציוה לשחררו. והקַוּרַוים, כאילו נפגעים, התגרו אז בכוחו. למעשה הם רק רצו לראות אותו מפגין את עוצמתו האדירה. עתה בעונג רב הם העניקו את בתם לסָאמְבַּה, והסיכסוך יושב. דוּרְיודְהַנַה, ברוב אהבתו לבת, ערך את טקס הנישואים ברוב פאר. כנדוניה הוא העניק 1,200 פילים, כל אחד בן לפחות ששים שנה; הוא נתן גם 10,000 סוסים נאים, 6,000 מרכבות מבהיקות כחמה, ו-1,000 אמות מקושטות בתכשיטי זהב. בַּלַראמה, הנבחר מבני היַדוּ, שימש כנציגו של החתן, וקיבל את הנדוניה בהנאה. או אז, מסופק כליל מן האירוח, בלווית בני הזוג הצעיר, הוא יצא לעבר דְוָארַקָא.
הוא נכנס לדְוָארַקָא כמנצח, ושם פגש בתושבים רבים, כולם דבקיו וידידיו. בקהלם הוא אז סיפר את כל סיפור החתונה, מדהים אותם בסיפורו כיצד הרעיד את הַסְתינָאפּוּרַה. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מאשש שמקום מושבה של הַסְתינָאפּוּרַה ידוע כיום כניו דלהי, והנהר אשר זורם בעיר נקרא יַמוּנָא, אף שלפנים נודע כגנגס. בני הסמכא כמו גִ'יוַה גוסְוָאמִי מאששים שהגנגס והיַמוּנָא הינם אותו נהר שזורם בנתיבים שונים. אותו חלק שזורם דרך הַסְתינָאפּוּרַה לשטחה של ורינדאוון נקרא יַמוּנָא, כיוון שהתקדש בעלילותיו הנשגבות של קרישנה. פרברי הַסְתינָאפּוּרַה שעל גדות היַמוּנָא מוצפים בעונת הגשמים במים, כמו להזכיר לכול את איומו של בַּלַראמה להטביע את העיר בתוך מימי הגנגס.
סיפורי קרישנה: פרק 41 – קרישנה נכנס למַתְהוּרָא
בעוד אַקְרֻוּרַה אומר תפילותיו לאל, פתאום נעלם הריבון מן המים, כמו שחקן מיומן שפושט תלבושתו וחוזר לדמותו המקורית. וכאשר נעלמה דמות וישנו, יצא גם אַקְרֻוּרַה מן המים. הוא סיים את פולחנו ושב למרכבתם של קרישנה ובַּלַראמה, ושם הוכה בתדהמה. קרישנה שאל אז האם ראה דבר מופלא במים או במרחב, ואַקְרֻוּרַה השיב, ״אלי, כל המופלא בעולם זה, בין אם באויר, בין אם באדמה ובין אם במים, מתחולל למעשה בתוך דמותך היקומית. משום כך, מה נשאר מופלא עוד, לאחר שראיתי אותך?״ דבריו מאששים את טענת הוודות שמי שיודע את קרישנה, יודע הכול, ומי שראה את קרישנה, כבר ראה הכול, לרבות המופלאים שבדברים. ״אלי,״ אַקְרֻוּרַה המשיך, ״דבר אינו מופלא מדמותך הנשגבת, ולאחר שראיתי אותה, מה נותר עוד לראות?״
או אז הוא עלה למרכבה, ויצא מיד לדרך. אולם רק בערוב היום הם הגיעו אל מבואות העיר מַתְהוּרָא. בדרכם הם חלפו על-פני אנשים רבים, וכל אלה, כאשר ראו את קרישנה ובַּלַראמה, לא יכלו שלא להוסיף ולהביט בהם עוד ועוד. שאר תושבי ורינדאוון, בהנהגת נַנְדַה ואוּפַּנַנְדַה, בחרו את דרכם בין יערות ונהרות, וכבר הגיעו למַתְהוּרָא, וציפו עתה לבוא שני האחים. עתה, עם בואם, קרישנה ובַּלַראמה ירדו מן המרכבה. הם לחצו את ידו של אַקְרֻוּרַה, וקרישנה גם אמר, ״אתה רשאי עתה לשוב לביתך. אנחנו ניכנס לעיר עם ידידינו.״ אַקְרֻוּרַה השיב, ״אלי, איני יכול לעזוב אותך ולהיכנס למַתְהוּרָא לבדי. הינני משרתך המסור, אל נא תדחה אותי. בוא נא לביתי, עם אחיך הבכור וחבריך, וטהר אותו. כי אם תבוא לביתי, זה יתקדש באבק כפות רגליך. המים שנובעים מהזיעה שעל כפות רגליך, כלומר נהר הגנגס, מטהרים את הכול, לרבות האבות הקדומים, אל האש ושאר האלים-למחצה. המלך בַּלי מַהָארָאגַ'ה התפרסם על שרחץ את רגליך, וכל קרוביו זכו והתעלו לממלכת עדן בגלל שנגעו במי הגנגס. בַלי מַהָארָאגַ'ה זכה להתענג על שיפעה חומרית לרוב, ואחר כך גם התעלה והפך לבן חורין. מימי הגנגס, שמטהרים את שלושת העולמות, נישאים על ראשו של שיווה. הו אלוה עליון, אדון האדונים! הו ריבון העולם! הריני משתחווה לפניך.״
אישיות אלוה השיב אז לדבריו, ״אַקְרֻוּרַה, אני מבטיח לבקר בביתך עם אחי הבכור בַּלַראמה. אולם רק אחרי שאספק את קרובי ואהרוג את כל הרשעים שמתנקלים לשושלת היַדוּ.״ מאוכזב מעט ממילותיו, אולם לא יכול שלא לציית, אַקְרֻוּרַה נכנס אז למַתְהוּרָא והודיע לקַמְּסַה על בואו של קרישנה, והלך לביתו.
אחרי שאַקְרֻוּרַה עזב, קרישנה ובַּלַראמה ושאר ילדי הרועים נכנסו כולם למַתְהוּרָא, לצפות במראותיה. הם ראו את שער העיר בנוי להפליא משיש מעולה והדלתות עשויות מזהב טהור. גנים הדורים השתרעו סביב, והעיר כולה הוקפה בתותחים, כדי למנוע חדירת אויבים. גם צמתי הרחובות היו מקושטים בזהב. והיו גם בתי עשירים רבים, כולם אחידים במראם, כמו ניבנו בידי אותו אדריכל. הבתים היו מקושטים באבנים יקרות, וגינותיהם שפעו עצים, פירות ופרחים. הגינות, המסדרונות והמרפסות קושטו בבדי משי ובעבודות רקמה שזורות באבני חן ובפנינים. יונים וטוסים הילכו וקירקרו לפני חלונות הגזוזטראות. חנויות התבואה והדגנים בעיר כולן קושטו בשלל פרחים וזרים, בירק רענן ובורדים בליבלובן. לפני דלתות הבתים הראשיות הוצבו כדים מלאי מים, ותערובת של מים ויוגורט הותזה בכל עבר. הדלתות עוטרו גם בפרחים ובמנורות בוערות מגדלים שונים, וכל דלתות הבתים קושטו בעלי מנגו רעננים ובדגלוני משי.
תושבי מַתְהוּרָא כולם התקהלו מיד כשנודע להם שקרישנה, בַּלַראמה והרועים משוטטים בעיר. הילדות והנשים מיהרו ועלו על גגות הבתים כדי לצפות בהם. הן ציפו לבואם בכליון עינים, ובכמיהתן העזה לראות אותם, אפילו לא הקפידו להתלבש כראוי. היו שלבשו את הבגד לא כראוי, היו שאיפרו רק עין אחת, או שענדו פעמונים רק על קרסול אחד או עגיל רק על אוזן אחת. נחפזות, אפילו לא מקושטות כראוי, הן עלו לצפות בקרישנה מן הגג. היו כמה שבדיוק אכלו, אולם לשמע השמועה, נטשו הכול ומיהרו לגג. היו כמה שהתרחצו, אולם אפילו לא סיימו ויצאו לראות את קרישנה ובַּלַראמה. וקרישנה, צועד לאיטו ומחייך, שבה מיד את לבבן. בעלה של אלת המזל פסע עתה ברחובות העיר, כמו פיל. זה זמן רב שהן שמעו אודות קרישנה ובַּלַראמה ומעלותיהם המופלאות, ונמשכו והשתוקקו מאד לראותם. והנה עתה, הן רואות אותם פוסעים ומחייכים במתיקות. שמחתן לא ידעה גבול. מביטות בהם בעיניהן, הן אימצו אותם אל לבבן וחיבקו אותם בכל מאודן. שיערן הסתמר מאקסטזה. הן שמעו אודות קרישנה, אולם מעולם לא ראו אותו, ועתה באה ערגתן על סיפוקה. ממרומי הגגות הן המטירו אז פרחים על ראשיהם. גם הבְּרָאהְמַנּים שבסביבה יצאו לקראתם, להקביל את פניהם עם פרחים ומשחת עץ סנדל. תושבי מַתְהוּרָא שוחחו כולם אודות מעשיהם הנעלים והצדיקים של אנשי ורינדאוון; כמה מופלאים מן הסתם היו מעשיהם בחיים קודמים, בזכותם הם רואים עתה את קרישנה ובַּלַראמה מדי יום כילדים רועים.
וקרישנה ובַּלַראמה, בשוטטם כך, פגשו אז בכובס וצובע בדים. קרישנה, במחווה של רצון טוב, ביקש כמה בגדים יפים, והבטיח לכובס שאם יעניק לו את היפה שבבדיו הצבועים, יהפכו חייו למאושרים, הוא גם יזכה ברוב מזל וברכה. קרישנה אינו קבצן, גם אינו זקוק לבגדים. אולם בבקשתו הראה שעל הכול להיות נכונים להעניק לו כל דבר, כרצונו. זוהי תכליתה של תודעת קרישנה.
אלא שלרוע המזל, היה אותו כובס משרתו של קַמְּסַה, ולא ידע להעריך את בקשתו של קרישנה, אישיות אלוה. זו השפעתה של חברה רעה; אם רק היה מוסר את הבגדים לאל, היה זוכה ברוב מזל. אולם בגלל שהיה משרת של קַמְּסַה, לא יכול היה האיש רב החטאים להיעתר לבקשה. במקום להתרצות, הוא נמלא חימה, והשיב, ״כיצד אתה מעז לבקש בגדים שנועדו למלך?״ ואז הורה לנערים: ״ילדים יקרים, אל תעזו עוד לבקש דברים ששייכים למלך, כי אחרת יענישו אותכם אנשי הממשלה. הם יאסרו אותכם ויענישו אותכם קשות. אני יודע זאת מנסיון אישי. כל מי שמנסה להשתמש ברכושו של המלך—נענש.״
דבריו של הכובס הציתו את רוגזו של קרישנה, בנה של דֵוַקִי. עם גב ידו הוא היכה אז בכובס וכרת את ראשו, והלה צנח ומת. קרישנה אישש במעשה הזה את הטענה שכל אחד מאיבריו יכול לעשות כל דבר, כרצונו. בידו, ללא כל חרב, הוא כרת את ראש האיש. זו ההוכחה שאישיות אלוה הינו כל יכול, ואינו זקוק לשום עזרה כדי לבצע משהו.
לאחר האירוע המחריד, עובדיו של הכובס נפוצו לכל עבר, נוטשים מאחוריהם את הבדים. קרישנה ובַּלַראמה בחרו להם מלבושים, הם השאירו גם לילדים, שהתלבשו כרצונם, ואת הנותר הם סתם השאירו שם. הם המשיכו אז בטיולם. דַבֵק-חיט ניצל הזדמנות זו לשירות, ותפר מן הבדים בגדים יפים לקרישנה ולבַּלַראמה. בתלבושתם היפיפיה, הם נראו עתה שניהם כמו שני פילים מעוטרים בבדים צבעוניים בליל ירח מלא. מרוצה מן החיט, קרישנה העניק לו את ברכת הסָארֻוּפְּיַה-מוּקְתי, כלומר שאחרי נטישת גופו יהפוך לבן חורין ויזכה בגוף דומה ממש לגופו של נָארָאיַנַּה בעל ארבע הידיים בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. הוא גם בירך אותו שכל עוד הינו חי, הוא לא יחסר דבר לעינוג חושיו. התקרית הזו מוכיחה שדבקיו של קרישנה אינם חסרים כל הנאה חומרית או עינוג חושים. בחייהם, יזכו באלה כנדרש, ולאחר מותם יזכו להיכנס לכוכבים הרוחניים—וַיְקוּנְּטְהַלוקַה או קְרּישְׁנַּלוקַה, גולוקַה ורינדאוון.
או אז, אחרי שהתלבשו יפה, קרישנה ובַּלַראמה הלכו אל מוכר הפרחים, סוּדָאמָא. עוד בטרם הגיעו אל ביתו, הלה מיהר ויצא לקראתם באהבה רבה והשתטח אפיים ארצה לפניהם. הוא הציע להם מושב נאה ושלח את עוזרו להביא להם פרחים ועלי לעיסה משוחים במשחת צַ'נְדַנַה. קבלת הפנים הזו נעמה מאד לקרישנה.
בענוה רבה אמר אז מוכר הפרחים תפילות לאל: ״אלי, עתה משבאת לביתי, כל אבותי הקדומים, גם כל הנעלים ממני והנערצים עלי, כולם נמלאו סיפוק והפכו לבני חורין. אלי, אתה הינך סיבתן הראשונית של כל סיבות הבריאה החומרית. לטובת תושבי הארץ הופעת עתה עלי אדמות עם חלקך המוחלט, כדי לגונן על הדבקים ולכלות את הרשעים. אתה ידידן של כל ישויות החיים ושווה ביחסך לכול; כנשמת-העל, אינך מפלה בין ידיד לאויב. ואף-על-פי-כן אתה שמח לגמול לדבקיך על שירותם המסור. אלי, אני משרתך הנצחי, ומתפלל רק שתצווה עלי לפעול כרצונך. אם תרשה לי לעשות ולוּ רק משהו למענך, אראה זאת כחסד גדול.״ מוכר הפרחים, סוּדָאמָא, עלץ מאד בלבבו על ביקורם של קרישנה ובַּלַראמה בביתו. הוא בחר אז להתקין שני זרים קסומים משלל פרחים, והגיש אותם לאל. קרישנה ובַּלַראמה שניהם התרצו מאד משירותו המסור, וקרישנה הציע לו אז ברכתו, אותה הוא נכון להציע לנשמות המסורות תמיד. אולם איש הפרחים ביקש רק שיוכל להישאר משרתו של האל לעד ולעסוק תמיד בשירותו המסור, וכך להביא ברכה לכול. בקשתו מלמדת שאל לו לדבק מודע לקרישנה להסתפק בהתקדמותו שלו בשירות מסור; עליו לפעול גם לטובת זולתו. זו היתה דוגמתם של ששת הגוסְוָאמִים מוורינדאוון. בתפילה להם נאמר, לוקָאנָאםּ היתַקָארינַּוּ: הוַיְשְׁנַּוים, דבקיו של הריבון, אינם אנוכיים. כל חסד וברכה שהם מקבלים מהאל, הם מנסים לחלק לכלל ישויות החיים. זוהי האנושית והחשובה מכל פעולות הצדקה. מרוצה ממוכר הפרחים, קרישנה העניק לו את מבוקשו, ובנוסף גם העניק לו מלוא שיפעה חומרית, שיגשוג משפחתי, חיים ארוכים, והגשמת מאווייו החומריים כולם.
סיפורי קרישנה: פרק 42 – שבירת הקשת בזירת הקרבן
אחרי שקרישנה ובַּלַראמה עזבו את ביתו של מוכר הפרחים, הם פגשו ברחוב צעירה אחת גיבנת שנשאה כלי עם משחת עץ סנדל. קרישנה הינו מאגר כל עונג, וכדי לשמח את חבריו, הוא התחיל עתה להתבדח עם הגיבנת. הוא פנה אליה, ״הו עלמה תמירה, מי את? הגידי, עבור מי את נושאת את משחת הסנדל שבידך? אני סבור שמוטב שתתני לי את המשחה, כי אז ישפר עליך מזלך.״ קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, מכאן שידע הכול אודות הגיבנת. אולם בשאלתו כמו רמז שאין כל טעם לשרת רשע; מוטב לשרת את קרישנה ובַּלַראמה, ולהיפטר כך מכל תגובות החטא.
האשה השיבה, ״שְׂיָאמַסוּנְדַרַה יקר, הו נער כהה ויפה תואר, אני אמתו של קַמְּסַה; מדי יום אני מספקת לו משחת עץ סנדל. המלך מרוצה אמנם משירותי, אולם עתה אני רואה שאיש אינו ראוי יותר ממכם, שני האחים, למשחה הזאת.״ ואז, מוקסמת מיופים, מדיבורם, מחיוכם, ממבטיהם ומשאר תנועותיהם, התחילה הגיבנת למשוח את גופם במשחת עץ הסנדל ברוב סיפוק ומסירות. שני הקבצנים העילאיים, קרישנה ובַּלַראמה, היו יפי תואר וענוגים; הם גם התהדרו עתה במלבושים צבעוניים. חלק גופם העליון היה מצודד עד מאד, אולם משוחים במשחתה של האשה, יופים אף התעצם יותר. קרישנה התרצה מאד משירותה ושקל כיצד לגמול לה. במילים אחרות, דבק מודע לקרישנה שרוצה למשוך את תשומת לבו של האל, צריך לשרת אותו במסירות ובאהבה רבה. שום פעילות לבד משירות מסור, אינה מרצה את קרישנה. קרישנה לחץ עתה את כף רגלה של האשה עם אצבעות רגליו, עם אצבעות ידיו הוא תפס בלחייה, ובמשיחה עזה יישר אותה. מיד הפכה הגיבנת לנערה תמירה, יפת מראה, בעלת אגן רחב, מתניים צרים וחזה חטוב. מאחר שקרישנה התרצה משירותה וגם נגע בה בידו, הרי שהפכה עתה ליפה שבנשים. מאורע זה מלמד שעל-ידי שירות לקרישנה מתעלה הדבק לעמדה הנשגבת ביותר. עוצמתו של שירות שכזה הינה רבה, ודי לעסוק בו כדי להתברך במעלות הנשגבות כולן. קרישנה נמשך אל הגיבנת לא בגלל יופיה, אלא בזכות שירותה; וברגע שביצעה שירות, הפכה ליפה מכול. שום כישורים או יופי אינם דרושים למי שמתחיל בתודעת קרישנה, כי אם יהיה מודע לקרישנה ויעסוק בשירותו, יהפוך כמאליו ליפה ורב כישורים.
רק טבעי שהאשה, שהפכה בחסדו של קרישנה ליפיפיה, חשה אסירות תודה אליו. היא נמשכה גם ליופיו הרב. משום כך, ללא היסוס, תפסה ומשכה באחורי בגדו. היא חייכה חיוך עוגב והודתה שהיא נסערת בתשוקה. היא שכחה כליל שהיא עומדת ברחוב, בנוכחות אחיו הבכור של קרישנה ובנוכחות חבריו.
בגילוי לב היא הציעה, ״גיבור שלי, איני יכולה לעזוב אותך כך סתם. אתה חייב לבוא אל ביתי. אני אקבל אותך יפה, כי כולי נמשכת ליופיך ואתה הטוב שבגברים. אנא הייה רחום עמי.״ במילים פשוטות, היא הציעה לקרישנה לבוא אל ביתה ולספק את תשוקותיה. קרישנה נבוך אמנם בנוכחות אחיו הבכור, בַּלַראמה, אולם ידע שהנערה הינה פשוטה ומוקסמת. משום כך הוא רק חייך למילותיה. מביט לעבר חבריו הרועים, הוא השיב, ״נערה יפיפיה, הזמנתך יקרה לי מאד, אולם אוכל לבוא לביתך רק לאחר שאסיים את עיסוקי כאן. נערה יפה שכמוך הינה נחמתו היחידה של אדם כמותי, שמצוי הרחק מביתו ואינו נשוי. אין ספק שידידותך תוכל להפיג כל מצוקה וצער.״ קרישנה סיפק את הנערה במתק מילותיו, ואז עזב אותה שם והמשיך לפסוע ברחוב לכיוון השוק, שם התכוננו האזרחים לקבל את פניו במינחות שונות, במיוחד בעלי לעיסה, בפרחים ובמשחת עץ סנדל.
הסוחרים בשוק סגדו לקרישנה ולבַּלַראמה ברוב כבוד, והנשים מן הבתים שבסביבה כולן יצאו לראות אותו פוסע ברחוב. היו אפילו צעירות מוקסמות מיופיו, שכמעט התעלפו; שערן ובגדן ההדוק נפרעו וכמו שכחו ממש איפה עמדו.
קרישנה שאל אז את התושבים היכן מקום ההקרבה. קַמְּסַה התכונן לטקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה, וכדי לסמל את הטקס, הציב קשת גדולה ליד המזבח. הקשת היתה עצומה ומופלאה, כמו קשת בענן, ושמרו עליה בזירה שוטרים וחילים רבים, פיקודיו של הרשע. קרישנה ובַּלַראמה ניגשו לשם, וחרף אזהרותיהם של השומרים, התקרבו אל הקשת. לעיניהם של קהל צופים גדול, קרישנה פרץ אז בעוז, תפס את הקשת בידו השמאלית, קשר את מיתרה, ואז מתח, ושבר אותה לשניים, באמצעיתה, ממש כמו פיל ששובר קנה סוכר בשדה. הנוכחים כולם העריכו את כוחו. הקשת נשברה בקול מפץ אדיר, שהידהד בשמים ובארץ, והגיע גם לאוזנו של קַמְּסַה. והלה, כאשר נודע לו מה שהתחולל, החל חושש לחייו. ראש שומרי הקשת צפה בנעשה, ונמלא חימה. הוא ציוה על אנשיו לאחוז בנשק, והסתער אז לעברו של קרישנה, צועק, ״איסרו אותו! הירגו אותו!״ קרישנה ובַּלַראמה היו עתה מוקפים. צעדיהם המאיימים של אנשי המשמר הרגיזו אותם, ומשום כך תפסו בשני שברי הקשת והחלו להכות בשומרים. המהומה היתה רבה, וכדי לסייע לשומרים, קַמְּסַה שלח עוד מחלקת חילים. אלא שקרישנה ובַּלַראמה הכו למוות את כולם.
אחרי שתם הכול, קרישנה לא המשיך לסייר בזירת ההקרבה, אלא יצא מן השער ופנה לעבר מאהל מגוריהם. בדרכו הוא עוד ביקר, ברוב חדוה, בכמה מאתריה של העיר. למראה המעשים המופלאים וכוחו הבלתי רגיל של קרישנה, חשבו תושבי מַתְהוּרָא שמן הסתם שני האחים הינם אלים-למחצה שבאו אל העיר, וכולם הביטו בהם ברוב פליאה. שני האחים שוטטו להם בנחת ברחובות, מתעלמים מחוקיו ומסדריו של קַמְּסַה.
עם בוא הערב הם יצאו עם חבריהם הרועים אל מחוץ לשערי העיר, אל מקום ריכוז כרכרותיהם. כל פועלם עד כה היה רק רמז ראשוני לקַמְּסַה על בואם—על הסכנה הנשקפת לו בזירת הקרבן ביום המחרת.
כאשר קרישנה ובַּלַראמה יצאו מוורינדאוון למַתְהוּרָא, תושבי ורינדאוון דימו לעצמם את מזלם הרב של אנשי מַתְהוּרָא—שיוכלו לחזות בעיניהם ביופיו העילאי של קרישנה, מושא סגידתם של הדבקים הטהורים, גם של אלת המזל. עתה התגשמו דמיונותיהם והפכו למציאות; מראהו של קרישנה אכן השביע את לב האזרחים במַתְהוּרָא עד תום.
עם שובו של קרישנה אל המחנה, מיהרו המשרתים לרחוץ את כפות רגליו. הם הושיבו אותו במושב נאה והגישו לו חלב ושאר מאכלים ערבים. אחרי שסיים את ארוחתו והגה בתכניות יום המחר, הוא התכונן עתה בשלוה למנוחתו. כך הוא בילה שם את הלילה.
קַמְּסַה לעומתו, משנודע לו על שבירת קשתו המופלאה והריגת כל השומרים והחילים, התחיל להבין קמעה את עוצמתו של אישיות אלוה. הוא ידע עתה שבנה שהשמיני של דֵוַקִי הגיע, ומותו כעת הינו בלתי נמנע. המחשבות על מותו המתקרב גזלו ממנו את שנתו באותו לילה. מראות בלתי מבורכים החלו להופיע לעיניו, שציינו בודאות שקרישנה ובַּלַראמה, ששוהים עתה במבואות העיר, הינם שליחי מותו. בשנתו כמו בעירות, הוא ראה עתה סימנים מבשרי רע. כאשר הביט במראה, הוא ראה את דמותו ללא ראש אפילו שראשו היה על כתפיו; הוא ראה גם את מאורות השמים כפולים; הוא ראה חללים בצלו, ושמע זימזום צורמני באוזניו; כל העצים שלפניו נראו כמו עשוים זהב, ועקבותיו לא נראו בחול או באדמה הבוצית. בחלומו הוא ראה רוחות רפאים נישאות על-ידי מנשאה שנגררת על-ידי חמורים. הוא חלם גם שמישהו הגיש לו רעל, והוא לגם את זה. בחלומו הוא גם ראה עצמו הולך ערום, עונד זר פרחים לצוארו, ושמן משוח על גופו. סימני המוות הללו שבשינה ובעירות בישרו כולם על מותו הבטוח, ומרוב חרדה לא מצא לו מנוח כל הלילה. מכל מקום, מיד עם בוקר, הוא החל בהכנות קדחתניות לתחרות ההיאבקות.
זירת ההיאבקות נוקתה היטב וקושטה בדגלים, בסרטים ובפרחים. בהלמות תופי דוּד הכריזו אז על תחילת התחרות. הבמה היתה יפה להפליא, מקושטת בשלל דגלים, ויציעים מיוחדים הותקנו לאנשים מכובדים—מלכים, בְּרָאהְמַנּים וקְשַׁתְרייות. למלכים התקינו כס מלכות, ולשאר הציעו מושבים. לבסוף הגיע קַמְּסַה בלווית שריו ומזכיריו, והתיישב ביציע מורם שיוחד עבורו. אלא שלרוע מזלו, אף שישב מוקף באנשי שלטונו, לבו הלם מפחד מוות. נראה שהמוות האכזר אינו פוסח גם על אישיות רבת עוצמה כמו קַמְּסַה. וכאשר הוא בא, הוא אינו מתחשב בשום עמדה רמה.
ועתה, כשהכול ערוך ומוכן, נכנסו המתאבקים אל הזירה, כדי להפגין את כשרונם. הם עטו כולם מלבושים ועדיים נוצצים. כמה מן המתאבקים המפורסמים היו צָ'אנֻּוּרַה, מוּשְׁטיקַה, שַׂלַה, קֻוּטַה ותושַׂלַה. צלילי הנגינה נסכו בהם עוז, והם צעדו בסך, חדורי רוח קרב. קַמְּסַה הזמין גם את החשובים מבין רועי הבקר שבאו מוורינדאוון, בראשם נַנְדַה, ואחרי שאלה הגישו לו את מוצרי החלב שהביאו, הם תפסו מקומותיהם לצד המלך, ביציע מיוחד עבורם.
סיפורי קרישנה: פרק 43 – הריגת הפיל קוּוַלְיָאפִּידַּה
קרישנה ובַּלַראמה סיימו את רחצתם ואת שאר חובות הבוקר, ואז שמעו את הלמות תופי הדוּד ממחנה המתאבקים, ומיד התכוננו לצעוד לשם, לחזות בשעשוע. אולם כאשר הגיעו אל פתח המחנה, עמד שם פיל גדול, קוּוַלְיָאפִּידַּה, ושומר ניצב עליו. השומר בכוונה הציב את הפיל בחזית, חוסם את הדרך בפניהם. אלא שקרישנה הבין מיד את תכסיסו. מהדק את בגדו, הוא התכונן עתה להילחם בפיל. הוא פנה אל השומר בקול עמוק, מהדהד כרעם: ״הי שומר שפל שכמותך, פנה לי את הדרך ותן לי לעבור בשער. כי אם תפריע בעדי, מיד אשלח אותך ואת פילך למשכנו של אל המוות.״
השומר שנעלב מקרישנה, התמלא חימה, וכדי להתגרות בקרישנה, כמתוכנן מראש, הוא האיץ בפיל להתקיפו. הפיל התקדם אז לעברו של קרישנה, כמו המוות הבלתי נמנע. הוא פרץ בסערה וניסה לתפוס אותו בחדקו, אלא שקרישנה, בזריזות רבה, נע אל מאחוריו. הפיל, שמסוגל לראות רק עד לקצה חוטמו, לא ראה את קרישנה שהתחבא מאחורי רגליו, וניסה לתפוס אותו שוב עם חדקו. אלא שקרישנה שוב הצליח להתחמק מתפיסתו, ושוב הוא רץ מאחורי הפיל ותפס הפעם בזנבו. אוחז בזנב הפיל, הוא התחיל למשוך אותו, ובכוח רב גרר אותו למרחק עשרים וחמישה מטרים, כמו היה גַרוּדַּה שגורר נחש פעוט. קרישנה גרר את הפיל מצד לצד, מימין לשמאל, כמו שנהג למשוך בזנב העגלים בילדותו. אחר כך הוא נעמד לפני הפיל וסטר לו בחוזקה, ושוב נעלם משדה ראייתו ורץ מאחורי גבו. ואז צנח לאדמה ונשכב ממש לפני רגלי הפיל, גורם לפיל למעוד ולהיכשל, ומיד שב והתרומם. אלא שהפיל חשב שהוא עדיין שרוע שם, וניסה לנעוץ את חתו בגופו, אולם במקום זה דקר באדמה. למרות שהפיל היה רגוז ומגורה דיו, ניסה רוכבו עוד להצית את חמתו. בסערת טירוף הוא רץ עתה לעבר קרישנה, אלא שקרישנה מיהר אז ותפס בחדקו ובמשיכה עזה הפיל אותו לארץ. שרוע על הקרקע, קרישנה קפץ על גבו ושבר אותו, והרג גם את רוכבו. נושא חת שנהב על כתפו ומעוטר באגלי זיעה ובטיפות מדם הפיל, קרישנה חש מלא חדווה, וצעד כך אל תוך המחנה. בַּלַראמה לקח את חת הפיל השניה על כתפו, וכך, בלוית חבריהם הרועים, שניהם נכנסו לזירה.
כאשר קרישנה נכנס עם בַּלַראמה ועם הילדים אל זירת ההתאבקות, כל אחד מן האנשים שנכחו שם, ראה אותו באופן שונה, על-פי יחסיו (רַסַה) המיוחדים עמו. קרישנה הינו מאגר כל עונג ומקור כל סוגי הרַסות, החיוביות והשליליות. בעיני המתאבקים הוא נראה ממש כמו ברק. המוני האנשים חשבו אותו ליפה באנשים. הנשים חשבו אותו למקסים שבגברים—אל האהבה בהתגלמותו—ונוכחותו הציתה את תאותן. רועי הבקר ששם חשבו אותו לחברם מוורינדאוון, בן אותו הכפר. המלכים הקְשַׁתְרייות ראו אותו כחזק בשליטים. הוריו, נַנְדַה ויַשׂודָא, חשבו אותו לילדם האהוב. עבור קַמְּסַה, מלך שושלת הבְּהוגַ'ה, היה הוא התגלמות המוות, והסכלים חשבו אותו למישהו חסר כישורים. ליוגִים שהיו שם הוא הופיע כמו נשמת-העל, ובעיניהם של בני שושלת הוְרּישְׁנּי הוא היה המהולל שבבנים. כך, נראה שונה בעיניהם של אנשים שונים, הוא פסע לו בזירה, עם בַּלַראמה וחבריו. קַמְּסַה כבר שמע על מות הפיל קוּוַלְיָאפִּידַּה, וידע עתה מעל לכל ספק כמה מחריד הוא קרישנה, והוא נמלא אימה. ידיהם של קרישנה ובַּלַראמה היו ארוכות, ובמלבושיהם היפים הם הקסימו את כל הנאספים. לבושים כמו עומדים להופיע על במת התיאטרון, הם שבו את לב כולם.
תושבי מַתְהוּרָא צפו בקרישנה, אישיות אלוה, בעונג רב. הם הביטו בפניו, ולא יכלו עוד להסיר את מבטם, כמו לגמו נקטר מתוק מעדן. העונג שהפיקו ממראהו היה כה רב, עד כי נראה היה שלא רק לגמו מנקטר פניו, גם הריחו את ניחוחו וליקקו את מתק גופו וחיבקו אותו ואת בַּלַראמה בזרועותיהם. הם פתחו אז ושוחחו אודות שני האחים הנשגבים. מזה זמן רב הם כבר שמעו אודות יופיים ומעשיהם, אולם עתה זכו לראות אותם ממש. הם חשבו אותם לשני התגלויות מוחלטות של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, שהופיעו בוורינדאוון.
התושבים גוללו את עלילותיו של קרישנה—לידתו כבנו של וַסוּדֵוַה, הבאתו לגוקוּלַה להשגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואישתו, וכל אותן תקריות שהובילו לבואו עתה למַתְהוּרָא. הם סיפרו על הריגת פֻּוּתַנָא המירשעת, על הריגת הזד תְרּינָּאוַרְתַה, שבא כרוח משתוללת. הם הזכירו גם את גאולת שני האחים התאומים מתוך עצי היַמַלַה ארג'ונה. הם אמרו: ״שַׂנְּקְהָאסוּרַה, קֵשׂי, דְהֵנוּקָאסוּרַה ועוד זדים רבים כולם הומתו בידי קרישנה ובַּלַראמה בוורינדאוון. קרישנה גם הציל את הרועים משריפת יער. הוא הכניע את הנחש קָאלייַה במימי היַמוּנָא, ודיכא את יוהרתו של אינְדְרַה, מלך עדן. הוא הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו והחזיק אותה במשך שבעה ימים רצופים, כדי לגונן על תושבי גוקוּלַה מפני רוחות עזות ומסופות ברד וגשמים בלתי פוסקים.״ התושבים העלו בזכרונם עוד עלילות מלהיבות שכאלה: ״נערות ורינדאוון, כיוון שנטלו חלק בעלילותיו של קרישנה והתענגו כל כך על יופיו, שכחו כליל את תכלית הקיום החומרי; המחשבות אודותיו ומראהו סילקו מהן כל עייפות חומרית.״ אזרחי העיר שוחחו גם אודות שושלת היַדוּ. הם אמרו שזו תישאר המהוללת שבשושלות היקום, כיוון שקרישנה הופיע בה. ובעודם משוחחים כך במעשיהם של קרישנה ובַּלַראמה, החלו קבוצות הנגינה השונות להשמיע תרועותיהן, מכריזות על תחילת התחרות.
המתאבק המפורסם צָ'אנֻּוּרַה פנה אז אל קרישנה ובַּלַראמה: ״קרישנה ובַּלַראמה יקרים, כולנו שמענו אודות מעלליכם. אתם ידועים כגיבורים גדולים, ומשום כך הזמין אותכם המלך. שמענו שזרועותיכם חזקות מאד. המלך וקהל הנאספים מתאוים לצפות בכם, מפגינים את כשרונכם בהאבקות. חובתו של האזרח לציית למלך ולשמח את לבו; ומי שנוהג כך, יִשפר עליו גורלו. בעוד שמי שאינו מציית, יסבול מכעסו של המלך. אתם רועי בקר, ושמענו שבשעה שאתם רועים את הפרות ביער, אתם נוהגים להאבק זה עם זה. עתה אנחנו מזמינים אותכם להצטרף אלינו להיאבקות, להנאתם של המלך ושאר הנאספים.״
קרישנה הבין מיד את כוונתו של צָא'נֻּוּרַה, גם היה נכון להיאבק עמו. אולם בהתאם לזמן ולמקום, הוא אמר: ״ אתה הינך נתינו של מלך הבְּהוגַ'ה, ואתה חי ביער. גם אנחנו נתיניו בעקיפין, ומנסים לענג אותו ככל האפשר. הזמנתו להיאבקות הינה גילוי של חסד מצידו, אלא שלמעשה אנחנו בסך הכול ילדים. לפעמים אנחנו משחקים ביער עם חברינו, בני גילינו. אנחנו מסוגלים להתחרות עם בני אותו הגיל, אולם איני סבור שהקהל ישמח לראות אותנו מתמודדים עם מתאבק גדול כמותך. זה יפגע כליל ברגש הדתי שלהם.״
קרישנה רמז בדבריו שאל להם למתאבקים החזקים הללו להזמין אותו ואת בַּלַראמה לקרב.
צָא'נֻּוּרַה השיב אז על דבריו: ״קרישנה, ברור למדי שאינך ילד, גם לא נער; אתה נשגב לכול, וכמותך גם אחיך הגדול, בַּלַראמה. כבר הרגת את הפיל קוּוַלְיָאפִּידַּה, שהביס את כל שאר הפילים בקרב. המתת אותו בדרך מופלאה. בגלל כוחך הרב, מן הראוי שתתחרה עם החזק שבינינו. אני משתוקק להאבק איתך, ואחיך בַּלַראמה יאבק עם מוּשְׁטיקַה.״
סיפורי קרישנה: פרק 44 – מותו של קַמְּסַה
אישיות אלוה העילאי, הורג הזד מַדְהוּ, נענה לדרישתם התקיפה של מתאבקיו של קַמְּסַה והתייצב לפני צָ'אנֻּוּרַה, ואילו בַּלַראמה, בנה של רוהינִּי, פנה להילחם נגד מוּשְׁטיקַה. קרישנה וצָ'אנֻּוּרַה לפתו איש את יריבו בידיו וברגליו, וכמותם גם בַּלַראמה ומוּשְׁטיקַה, והחלו לדחוף זה את זה, מייחלים לנצחון. הם הצמידו כף יד לכף יד, שוק לשוק, ראש לראש, וחזה לחזה, וחבטו והלמו זה בזה, ועתה גם משכו זה את זה ממקום למקום. אחד תפס את השני והשליכו לארץ, והשני הסתער אז מאחור או מלפנים וניסה ללפות את יריבו ולגבור עליו. הקרב התעצם עם כל צעד. היו שם הרמות, גרירות ודחיפות, ושוב נשתלבו הידים והרגלים יחדיו. אמנות ההיאבקות הוצגה שם בשלמותה, כשכל אחד מנסה בכל כוחו לגבור על יריבו.
רק הצופים בתחרות היו בלתי מרוצים; הכוחות לא ניראו להם שווים. קרישנה ובַּלַראמה היו לדעתם רק נערים, בעוד שצָ'אנֻּוּרַה ומוּשְׁטיקַה הינם ענקים וחזקים כמו סלע. מלאי חמלה ואהדה, רבים מן הצופים החלו לשוחח: ״ידידים, סכנה נשקפת פה.״ היה מי שאמר, ״תחרות בלתי הוגנת שכזו מתנהלת ממש לנגד עיניו של המלך.״ הם לא מצאו עוד הנאה בתחרות; כיצד יכלו לעודד מלחמה בין חזק לחלש? ״מוּשְׁטיקַה וצָ'אנֻּוּרַה הינם חזקים כמו ברק או כמו הר גדול, ואילו קרישנה ובַּלַראמה הינם צעירים ורכים בשנים. עקרון הצדק נטש כבר מזמן את האסיפה הזאת. מי שמודעים לעקרונות תרבות וצדק, לא ישארו לצפות בתחרות בלתי הוגנת שכזו. אין ספק שמשתתפי התחרות אינם נאורים במיוחד; וגם אם ידברו וגם אם ישתקו, יאלצו לסבול מן התגובות לפשעיהם.״ אחד מן הצופים אמר, ״ראו את פניו של קרישנה. בגלל מאמץ הקרב, אגלי זיעה מבצבצים עליהן ומשווים להן מראה של פרח לוטוס מעוטר בטיפות מים. וראו כיצד הפכו פניו של בַּלַראמה יפיפיים במיוחד; בגלל המאבק המאומץ עם מוּשְׁטיקַה, סומק אדמדם נראה עתה על פניו הלבנות.״
גם הנשים שבקהל שוחחו ביניהן, ״ידידות, דמו בנפשכן את מזלה של אדמת ורינדאוון; אישיות אלוה מצוי בה תמיד, מקושט בזרי פרחים ורועה את הפרות עם אחיו בַּלַראמה. חבריו ילדי הרועים מתלווים אליו תמיד, והוא מנגן בחלילו הנשגב. מה רב גם מזלם של תושבי ורינדאוון; אלה חוזים תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה ובַּלַראמה—מושא סגידתם של אלים-למחצה גדולים כמו ברהמה, שיווה ואלת המזל. ונערות וְרַגַ'בְּהֻוּמי—לא ניתן אפילו לאמוד את מעשיהן הצדיקים, בזכותם הן מבלות בחברתו של אישיות אלוה ומביטות ביפי תארו, שאין דומה או שווה לו. דבר לא ידמה ליפי גופו של קרישנה או לבוהקו; אין נפלא ממנו גם אין שווה לו. קרישנה ובַּלַראמה הינם מאגר המעלות כולן—כלומר, שיפעה, כוח, יופי, פרסום, ידע ופרישות. הגופִּיות זוכות ברוב מזלן לראות את קרישנה ולחשוב אודותיו עשרים וארבע שעות ביממה—בשעת חליבה, בזמן ניפוי השעורה או בעת חביצת החמאה בבוקר. גם בזמן ניקוי הבית ושטיפת הרצפות, נתונות מחשבותיהן לקרישנה. ״
הגופִּיות מציגות דוגמה מושלמת כיצד להישאר מודע לקרישנה גם בשעה שמעורבים בעיסוקים ארציים. ומי שהוגה בקרישנה תמיד, אינו מושפע מהטומאה שבמעורבות שכזו. מכאן שהגופִּיות שרויות בטראנס, או בסַמָאדְהי, מושלם; הן השיגו שלמות עליונה בכוחות הנסתר. הבהגווד-גיטה מאששת שמי שהוגה בקרישנה תמיד, הינו הנעלה מכל סוגי היוגִים. ״ידידותי היקרות,״ אמרה אשה אחת לרעותיה, ״אין ספק שהגופִּיות בצעו את הנעלים שבכל מעשי הצדקה והחסד. כי אלמלא כן, כיצד זכו לראות את קרישנה בוקר וערב—לפני לכתו למרעה עם הפרות וחבריו, ועם שובו עם ערב? לא פעם גם זכו לראות אותו מנגן בחלילו או שולח אליהן חיוך זוהר.״
קרישנה, שהינו נשמת-העל שבכל ישות חיה, הבין את חרדתן של הנשים לשלומו, והחליט לשים כבר קץ לקרב, ולהרוג את המתאבקים. גם הוריהם של קרישנה ובַּלַראמה, כלומר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, יַשׂודָא, וַסודֵוַה ודֵוַקִי, חרדו מאד, כי לא הבינו את כוחם הבלתי מוגבל של ילדיהם. בַּלַראמה נלחם עם המתאבק מוּשְׁטיקַה, וקרישנה, אישיות אלוה, נלחם עם צָ'אנֻּוּרַה. עתה, כמו מתאכזר לצָ'אנֻּוּרַה, קרישנה הלם בו שלוש פעמים באגרופו, ולתדהמת הצופים, היטלטל המתאבק הענק, ונהדף. צָ'אנֻּוּרַה ניסה אז בפעם האחרונה לתקוף, והסתער על קרישנה, כמו נץ שעט על טרפו. הוא שילב את שתי ידיו והחל להלום בחזהו של קרישנה, אולם האל נשאר בלתי מוטרד, ממש כמו פיל שחובטים עליו עם זר פרחים. קרישנה מיהר אז ותפס את שתי ידיו של צָ'אנֻּוּרַה והחל לנופף אותו סביב, ובמהלך התנועה הסיבובית, הלה איבד את חייו. קרישנה השליך אותו לאדמה, והוא צנח, כמו דגלו של אינְדְרַה, ותכשיטיו ועדיו כולם התפזרו לכל עבר.
גם מוּשְׁטיקַה היכה את בַּלַראמה, ובַּלַראמה השיב לו במכה אחת אפיים. אחוז כולו בחיל ורעדה, פיו נוטף דם וקיא, מוּשְׁטיקַה נפח אז את נשמתו ונפל, כמו עץ שנכרת בסופה. אחרי מותם של השניים, הסתער המתאבק קֻוּטַה, אולם בַּלַראמה תפס אותו מיד בידו השמאלית והרג אותו כלאחר יד. המתאבק שַׂלַה התפרץ, וקרישנה בעט בו וניפץ את ראשו. עכשיו הסתער המתאבק תושַׂלַה, אלא שגם זה נהרג מיד באותו אופן. כך המיתו קרישנה ובַּלַראמה את כל המתאבקים הגדולים, ושאר המתאבקים נסו על נפשם מן הזירה. ילדי הרועים רצו אז ברוב שמחה לברך את חבריהם, קרישנה ובַּלַראמה, ובשעה ששוחחו אודות הניצחון הגדול, הלמו גם התופים, ופעמוני הקרסול של קרישנה ובַּלַראמה צילצלו.
קהל הצופים כולם מחאו כפיהם בהתרגשות, ושמחתם היתה ללא גבול. הבְּרָאהְמַנּים, משולהבים, נשאו דברי הלל. רק קַמְּסַה נעצב; הוא לא מחא כפיו, גם לא בירך את קרישנה. נרגז על הלמות התופים, שבישרה את נצחונו של קרישנה, ומצטער על מותם של המתאבקים ומנוסת השאר, הוא הורה מיד להפסיק את התיפוף. הוא גם אמר למרעיו: ״אני מצווה כי תסלקו מיד את שני בניו של וַסודֵוַה מחוץ למַתְהוּרָא. את ילדי הרועים שבאו איתם תשדדו ותבזזו מרכושם. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נהג ברמאות, ומשום כך איסרו אותו והירגו אותו מיד. וגם וַסודֵוַה הנוכל צריך למות. הירגו גם את אבי, אוּגְרַסֵנַה, שתומך תמיד באויבי, נגד רצוני.״
דבריו של קַמְּסַה הציתו את חמתו של קרישנה, וכהרף עין הוא קפץ מעבר לשומריו הגבוהים של המלך. קַמְּסַה היה מוכן למתקפתו של קרישנה; כבר מראשית ידע שהוא יהיה סיבת מותו. הוא שלף בן רגע את חרבו ואחז במגינו, והיה מוכן להשיב מלחמה. אף שנופף בחרבו לכל עבר, אישיות אלוה רב האון, תפס אותו בכוח. האל, מקלטה של הבריאה כולה, שמטבור הלוטוס שלו זו מתחוללת, הפיל אז את כתרו של קַמְּסַה מראשו ומשך את שיערו הארוך בידו. הוא גרר את קַמְּסַה ממושבו אל זירת ההיאבקות והשליך אותו לארץ. או אז הוא התיישב על חזהו ברגליים פסוקות והחל להלום בו עוד ועוד; עד שהלה נפח את נשמתו, פשוט ממהלומות אגרופיו.
עתה, כדי להבטיח להוריו שאכן הוא מת, קרישנה גרר את קַמְּסַה, ממש כמו אריה שגורר פיל שהמית. קול שאגה אדיר עלה אז מכל עבר; חלקו היה תרועות שמחה, וחלקו זעקות ובכי. מן היום שנודע לקַמְּסַה שיומת בידי בנה השמיני של דֵוַקִי, הוא לא פסק מלהגות בקרישנה. הוא הגה בו עשרים וארבע שעות ביממה, גם בשעה שאכל, גם בשעה שהלך, ואפילו כאשר נשם. רק טבעי איפוא, שזכה בגאולה. בבהגווד-גיטה נאמר, סַדָא תַד-בְּהָאוַה-בְּהָאויתַהּ: גופו הבא של האדם נקבע לו על-פי המחשבות שחשב בחייו. קַמְּסַה הגה בקרישנה אוחז בגלגל, כלומר בנָארָאיַנַּה שאוחז בגלגל, בקונכיה, בפרח לוטוס ובאַלָה.
על-פי דעתם של בני סמכא, קַמְּסַה זכה אחרי מותו בסָארֻוּפְּיַה-מוּקְתי, או בדמות זהה לזו של נָארָאיַנַּה (וישנו). בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה התושבים כולם ניחנים במראה גופו של נָארָאיַנַּה. קַמְּסַה הפך אחרי מותו לבן חורין והתעלה לוַיְקוּנְּטְהַלוקַה. אירוע זה מלמד שאפילו מי שחושב אודות האל מתוך איבה, זוכה בגאולה ומגיע לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. קל וחומר איפוא, הדבקים הטהורים שהוגים באל באופן חיובי. האויבים שקרישנה הורג, זוכים בגאולה ומגיעים לרוב לבְּרַהְמַגְ'יותי הבלתי אישי. מאחר שאישיות אלוה הינו כולו טוב, הרי שכל מי שהוגה בו, בין אם כאויב ובין אם כידיד, זוכה בגאולה. אלא שגאולתם של הדבקים שונה מזו של האויבים. אויביו זוכים בדרך כלל בגאולת הסָאיוּגְ'יַה, ולעיתים גם בגאולת הסָארֻוּפְּיַה.
היו לקַמְּסַה שמונה אחים, ובראשם קַנְקַה, כולם צעירים ממנו. וכאשר הבינו שאחיהם הבכור נהרג, אלה הסתערו יחדיו על קרישנה, מלאי חימה, מנסים להרוג אותו. קַמְּסַה ואחיו היו כולם דודיו של קרישנה; הם היו אחיה של אמו, דֵוַקִי. קרישנה, כשהרג את קַמְּסַה, המית איפוא דוד, דבר שנוגד את הכללים הוֵדיים. קרישנה אינו תלוי אמנם בכללים הוֵדיים, אולם רק בלית ברירה הוא עובר עליהם. איש מלבד קרישנה לא יכול היה להרוג את קַמְּסַה; קרישנה נאלץ איפוא, להמית אותו בעצמו. אולם באשר לשמונת אחיו, בַּלַראמה טיפל בזה. אמו, רוהינִּי היתה אמנם אשתו של וַסוּדֵוַה, אולם לא היתה אחות של קַמְּסַה, ומשום כך יכול היה לקחת על עצמו את המלאכה. הוא תפס בנשק הראשון שהזדמן לו (קרוב לודאי חת הפיל שנשא), והמית את האחים בזה אחר זה, כמו אריה שהורג להקת צבאים. קרישנה ובַּלַראמה איששו במעשם את דברי הכתובים שהאל מתגלה כדי לגונן על הצדיקים ולכלות את הרשעים, אשר עוינים תמיד את האלים-למחצה.
אלים למחצה מכוכבים עליונים החלו להמטיר פרחים, כאות ברכה לקרישנה ולבַּלַראמה. היו ביניהם גם שיווה וברהמה הדגולים וכולם הריעו בשמחה, עולצים על מותו של קַמְּסַה. התופים הלמו, פרחים נשרו מעדן, ונשות האלים חוללו בהתרגשות.
רק נשותיהם של קַמְּסַה ושמונת אחיו קוננו והיכו על מצחן והזילו דמעות רבות על מותם הפתאומי של בעליהן. מתייפחות מרה ומחבקות את גופותיהם, הן פנו בבכי אל המתים: ״בעלינו היקרים, כה רחומים הייתם ומגוננים על התלויים בכם. עתה, עם מותכם, גם אנחנו כמו מתות, ואיתנו בתיכם וילדיכם. מותכם חילל כליל את כל האירועים המבורכים שעמדו להתרחש, כגון קרבן הקשת. ואתם מתים עתה משום שהתאכזרתם לחפים מפשע. מותכם היה בלתי נמנע, כי ייסרתם אנשים תמימים, חוקי הטבע אינם שותקים על עוול שכזה. אנו יודעות שקרישנה הינו אישיות אלוה. הוא אדון הכול והנהנה העליון. מכאן שמי שמתעלם מסמכותו, לא ידע אושר, גם יפגוש בסופו, כמותכם, במותו.״
קרישנה, חומל על דודותיו, ניסה לנחם אותן כמידת יכולתו. הוא גם ניהל בעצמו את טקסי הלוויה, שהרי היה אחינם של המתים. כאשר כל זה תם ונשלם, קרישנה ובַּלַראמה מיהרו לשחרר את הוריהם, וַסודֵוַה ודֵוַקִי, שנכלאו בידי קַמְּסַה. הם נפלו לרגליהם ואמרו תפילות. משום שקרישנה היה בנם, וַסודֵוַה ודֵוַקִי נאלצו לסבול תלאות רבות. שניהם היו מודעים למעמדו הרם של קרישנה. ואף שנגע בכפות רגליהם והשתחוה לפניהם בתפילות, הם לא חיבקו אותו; הם סתם עמדו שם והקשיבו לדבריו. קרישנה נולד אמנם כבנם, אולם תמיד היו מודעים למעמדו.
סיפורי קרישנה: פרק 45 – קרישנה משיב לחיים את בן מורו
קרישנה, שנוכח כי וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נשארים על עומדם, אחוזי יראת כבוד, פרש אז את השפעתה של יוגַמָאיָא שלו, כדי שיוכלו להתיחס אליו ואל בַּלַראמה כאל ילדים. בהשפעתה של האנרגיה המשלה, ישויות חיים שונות בעולם החומרי מתיחסות זו אל זו כהורים וילדים. באופן דומה, בהשפעתה של יוגַמָאיָא חושב הדבק את אלוהים לבנו. ואז, לאחר שחולל בעזרתה של יוגַמָאיָא אוירה מתאימה, קרישנה, שהופיע עם אחיו בַּלַראמה כבניה המהוללים של שושלת הסָאתְוַתים [שושלת היַדוּ], פנה אל וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי: ״אבא ואמא, למרות שתמיד חרדתם לשלומנו, לא זכיתם ליהנות מילדותנו כפעוטים, ואחר כך כילדים ונערים.״ קרישנה כמו מפאר בעקיפין את אהבת ההורים של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָא, על שזכו ליהנות מעלילות ילדותם, אף שלא הוא, גם לא בַּלַראמה, היו ילדיהם האמיתיים. מדרך הטבע, ילדותה של ישות חיים בעלת גוף הינה מקור עונג להוריה. אפילו בממלכת החיות נמצא שהורים קשורים לצאצאיהם. מוקסמים ממעשיהם, אלה דואגים לגידולם. גם וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי דאגו לשלום בניהם, קרישנה ובַּלַראמה; וברוב דאגה העבירו את קרישנה מיד עם היוולדו לבית אחר, ובַּלַראמה הועבר מרחמה של דֵוַקִי לרחמה של רוהינִּי.
אולם אף שחרדו לשלומם, לא זכו ליהנות ממשובות ילדותם. קרישנה אמר, ״למרבה הצער, על-פי צו הגורל, לא יכולנו לגדול עם הורינו ולבלות בביתם את ילדותנו. אבא ואמא יקרים, כל אדם הינו בעל חוב להוריו, על שהקנו לו גוף שמאפשר לו ליהנות מכל ברכות הקיום החומרי. בגוף אדם, על-פי הוודות, ביכולתו לבצע פעילות דתית, גם להגשים את כל מאווייו ולצבור נכסים וממון. ורק בגוף זה, שנוצר במאמצם המשותף של האב והאם, ביכולתו להיגאל ולפרוש מן הקיום החומרי. משום כך על כל אחד לחוש אסיר תודה להוריו, ולדעת שלעולם לא יוכל לגמול להם כגמולם. ואם, אחרי שגדל, הוא אינו מנסה לשמח אותם במעשיו, או בנכסיו, הרי שיענש אחרי מותו על-ידי נציג המוות ויוכרח לאכול את בשרו שלו. מי שמסוגל לגונן על הוריו הזקנים, על ילדיו, על מורו הרוחני או על הבְּרָאהְמַנּים, אולם אינו עושה זאת, הריהו נחשב למת, אף שעודו נושם. הורים יקרים, דאגתם לשלומנו תמיד, אלא שלרוע המזל לא יכולנו להשיב לכם בשירות. עד היום בסך הכול ביזבזנו את חיינו; לא יכולנו לשרת אותכם בגלל סיבות שמעבר לשליטתנו. סילחו נא לנו על חטאנו.״
אישיות אלוה העילאי דיבר כך מילים ענוגות, כמו ילד תם, ווַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, מוצפים כליל באהבת הורים, חיבקו אותו בנועם רב. משתאים, ללא תשובה בפיהם, הם רק חיבקו אותו ואת בַּלַראמה באהבה רבה, שותקים, ודמעות זלגו ללא הרף מעיניהם.
אחרי שאישיות אלוה, כבנה האהוב של דֵוַקִי, ניחם את אביו ואמו, הוא ניגש אל סבו אוּגְרַסֵנַה והכריז שמעתה ימלוך על ממלכת היַדוּ. עוד בעודו בחיים, השתלט קַמְּסַה, בנו, על הממלכה, ואותו השליך למעצר. עתה, אחרי מותו של הבן, שוחרר האב, והוכרז למלך היַדוּ. מסתבר שבאותם ימים היו במערב הודו ממלכות קטנות רבות שנשלטו בידי שושלות היַדוּ, האַנְדְהַקַה, הוְרּישְׁנּי והבְּהוגַ'ה. מַהָארָאגַ'ה אוּגְרַסֵנַה השתייך לשושלת הבְּהוגַ'ה, ומכאן שקרישנה כמו הכריז בעקיפין שמלך שושלת הבְּהוגַ'ה יהפוך לקיסר כל שאר הממלכות הקטנות. קרישנה ביקש אותו לשלוט עליהם, כיוון שהיו נתיניו. המילה פְּרַגָ'א מציינת צאצאים ואזרחים, וקרישנה השתייך לפְּרַגָ'א, הן כנכדו של מַהָארָאגַ'ה אוּגְרַסֵנַה והן כבן שושלת היַדוּ. הוא קיבל מרצונו את שלטונו של אוּגְרַסֵנַה. הוא אמר לו: ״בגלל קללתו של יַיָאתי, מלכי היַדוּ לא יתמרדו נגד שלטונך. לכבוד יהיה לנו לשמש כמשרתיך. שיתוף פעולה מלא מצידנו יחזק את עמדתך וירומם אותך, ויבטיח ששאר מלכי השושלות ישלמו את מיסיהם ללא היסוס. בזכות הגנתנו, אפילו האלים-למחצה מעדן יכבדו אותך. סבא יקר, מלכי שושלות היַדוּ, הוְרּישְׁנּי, האַנְדְהַקַה, המַדְהוּ, הדַשָׂארְהַה והקוּקוּרַה כולם חיו בחרדה מתמדת מפני קַמְּסַה דודי המנוח. עתה תוכל להרגיע אותם ולערוב לבטחונם, ולהשכין שלום בממלכה.״
פוחדים מקַמְּסַה, מלכים ששלטו בשכנות כולם נטשו את בתיהם, והסתתרו בחלקי ארץ נידחים. עתה, לאחר מותו, ושיבתו של אוּגְרַסֵנַה לשלטון, אלה חזרו לבתיהם וקיבלו מתנות והטבות רבות. עם הסדר מדיני נאה שכזה, חיו תושבי מַתְהוּרָא בנעימים בעיר, מוגנים בזרועותיהם האמיצות של קרישנה ובַּלַראמה. תחת השלטון הטוב, בניצוחם של השניים, חשו תושבי העיר כולם מסופקים לחלוטין, על כל צרכיהם ומאווייהם החומריים. וכיוון שמדי יום זכו לראות את קרישנה ובַּלַראמה במו עיניהם, הרי שבמהרה שכחו את כל מצוקות הקיום החומרי. הם צפו בקרישנה ובַּלַראמה, לבושים ברוב חן, פוסעים ברחובות, מחייכים ומביטים לכל עבר. ומיד למראה מוּקוּנְדַה, היו נמלאים באהבה אקסטתית. מוּקוּנְדַה הוא מי שמעניק גאולה וחדוה נשגבת. נוכחותו של קרישנה, כמו סם ממריץ, השפיעה נעורים ואון על תושבי העיר כולם, זקנים כצעירים.
נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָא שהו גם הם במַתְהוּרָא, עם קרישנה ובַּלַראמה, אולם אחרי זמן מה, ביקשו לשוב לוורינדאוון. קרישנה ובַּלַראמה ניגשו אליהם, חיבקו אותם ברגש עז, וקרישנה אמר, ״אמא ואבא יקרים, למרות שנולדתי לוַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, אתם הינכם למעשה, הורי האמיתיים, כי ממש מלידתנו גידלתם אותנו בחום ובאהבה רבה. אהבתכם עלתה אפילו על אהבתו של הורה אמיתי. אתם הורינו האמיתיים כיוון שדאגתם לנו כמו לילדיכם שלכם, בשעה שכמו התיתמנו מאב ואם. סיבות שונות גרמו להורינו לנטוש אותנו, ואתם גוננתם עלינו. אני יודע שעם שובכם לוורינדאוון, תחושו געגועים עזים אלינו. אולם היו בטוחים שאשוב לוורינדאוון מיד אחרי שאספק כלשהו את הורי האמיתיים, וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, ואת סבי ואת שאר קרובי ובני משפחתי.״ קרישנה ובַּלַראמה ניסו לשמח את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואת אמא ישׂודָא בדברי נועם, גם במתנות שונות, כגון בגדים, תכשיטים וכלי בית משובחים. הם ניסו לספק גם ככל יכולתם את ידידיהם ושכניהם שבאו איתם מוורינדאוון. דמעות של אהבה עזה ניקוו בעיניו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הוא חיבק אז את קרישנה ובַּלַראמה ויצא לדרך עם שאר רועי הבקר.
וַסוּדֵוַה ערך אז לשני בניו את טקס ההסמכה לחוט הקדוש, שמחייב את בני המעמדות הגבוהים ומציין את לידתם השניה. הוזמנו כהן המשפחה ובְּרָאהְמַנּים מלומדים, ואלה ערכו את טקס החוט הקדוש כהילכתו. במהלך הטקס וַסוּדֵוַה חילק לבְּרָאהְמַנּים תכשיטים רבים ופרות מעוטרות בבדי משי ובעדיי זהב. לפנים, בעת לידתם של קרישנה ובַּלַראמה, וַסוּדֵוַה רצה לעניק פרות רבות לבְּרְאהְמַנּים, אולם כיוון שהיה אז עצור בכלאו של קַמְּסַה, הרי שיכול היה לעשות זאת רק במחשבתו. מכל מקום, עתה, עם מותו של קַמְּסַה, ניתנו פרות אמיתיות. טקס מתן החוט הקדוש תם, וקרישנה ובַּלַראמה עמדו עתה לזמר את מזמור הגָאיַתְרִי. מנטרה זו ניתנת לתלמיד עם תום הטקס הזה, וקרישנה ובַּלַראמה ביצעו כראוי את חובת הזימרה. זימרת המנטרה הזו כרוכה בכללים ובנדרים שונים, ואף שקרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישויות נשגבות, הם מילאו את כל הכללים כנדרש. שניהם הוסמכו בידי כהן המשפחה, גַרְגָאצָ'ארְיַה, הידוע בדרך כלל כגַרְגַמוּני, שמשמש כאָאצָ'ארְיַה של שושלת היַדוּ. על-פי התרבות הוֵדית, כל אדם צריך שיהיה לו אָאצָ'ארְיַה, או מורה רוחני. וללא הסמכה והדרכתו של מורה שכזה, אדם אינו נחשב אפילו לבן תרבות. משום כך נאמר, שמי שפונה לאָאצָ'ארְיַה, הינו בעל ידע מושלם. קרישנה ובַּלַראמה, הינם אישיות אלוה העילאי, אדוני כל ההשכלה והידע, ומכאן שאינם זקוקים למורה רוחני. ואף-על-פי-כן הם פנו למורה שכזה לצורך התקדמות רוחנית. זאת כדי ללמד בדוגמתם את האדם הפשוט.
מקובל, שאחרי ההסמכה למַנְתְרַת הגָאיַתְרִי, עוזב התלמיד את ביתו לזמן כלשהו וחי תחת הדרכתו של האָאצָ'ארְיַה, לצורך תירגול חיים רוחניים. בתקופה זו על החניך לשמש את מורו הרוחני ממש כמו משרת פשוט. חיי הבְּרַהְמַצָ'ארִי [חניך נזיר] תחת השגחתו של האָאצָ'ארְיַה כרוכים בכללים רבים, וקרישנה ובַּלַראמה הקפידו לקיים את כולם. מורם היה סָאנְדִיפַּני מוּני, והם שהו בביתו שבצפון הודו. הכתובים מורים לכבד את המורה הרוחני ממש כמו את אלוהים עצמו. וקרישנה ובַּלַראמה מילאו אחר כלל זה במסירות רבה. הם עמדו בכל כללי הבְּרַהְמַצַ'רְיַה והשביעו את רצון מורם, שהורה להם את הידע הוֵדי. מרוצה מהם כליל, הוא לימד אותם את כל מורכבויותיה של החכמה הוֵדית, גם את הספרות המשלימה, כגון האוּפַּנישַׁדים. קרישנה ובַּלַראמה היו שניהם קְשַׁתְרייות, ומשום כך התמקד חינוכם בתורות לחימה, בפוליטיקה ובמתמטיקה. מדע הפוליטיקה נחלק לשישה נושאים—כריתת שלום, לחימה, פיוס, הפרד ומשול, מתן מקלט וכו'—וקרישנה ובַּלַראמה למדו את אלה על בוריים.
הים הינו מקור המים שבנהרות. מי הים שמתאדים הופכים לעננים, ואותם מים נופלים אחר כך כגשם על-פני הארץ, ושבים וחוזרים, כנהרות, לים. כמותו, קרישנה ובַּלַראמה הינם מקור כל ענפי הידע. אולם עתה, משחקים כבני אנוש רגילים, הם פנו למורה רוחני, כדי להורות לכול מהו מקור נכון לידע. די היה להם לשמוע פעם אחת אודות נושא כלשהו, כדי להיות בקיאים בו, וכך למדו את כל המדעים והאמנויות. עם תום שישים וארבעה ימים ולילות הם למדו את כל הדרוש לחברה אנושית. בבוקר הם למדו נושא כלשהו ממורם, ועם רדת הלילה כבר היו בקיאים בו כליל.
ראשית הם למדו לשיר, לחבר מנגינות, ולזהות סולמות שונים; הם למדו גם מהם מקצבים והטעמות מבורכים ובלתי מבורכים, כיצד לזמר מקצבים ולחנים שונים, וכיצד ללוות אותם בתיפוף בתופים שונים. הם למדו לחולל למקצבים, למנגינות ולשירים שונים. גם כיצד לכתוב מחזות, ושיטות ציור שונות, החל מאמנויות כפר ועד לשלב השלמות העליון. הם למדו גם כיצד לצייר תילַקַה על הפנים ולנקד את הלחיים והמצח בנקודות שונות. אחר כך הם למדו את אמנות הציור על רצפה עם בלילת אורז וקמח; ציורים שכאלה הינם נפוצים מאד בטקסים מבורכים שנערכים בבית או במקדש. הם למדו להתקין מקום מרגוע מפרחים, ולעטר בדים ועלים בעיטורים צבעוניים. הם למדו גם לשבץ אבני חן בתכשיטים, גם את אמנות הנגינה על כדי מים. ממלאים את הכדים בכמויות שונות של מים, וכאשר מכים על הכדים, אלה יוצרים צלילים שונים, שמתלכדים יחדיו ללחנים ערבים. הם למדו גם כיצד להתיז מים, בשעה שמתרחצים בנהרות או באגמים עם ידידים. הם למדו לקשט בפרחים. בחודשי הקיץ במקדשי ורינדאוון ניתן עדין לחזות באמנות זו. היא נקראת פְּהוּלַבָּאדּי. הבמה, הכס, הקירות והתיקרה מקושטים כליל. ומזרקת פרחים קטנה וריחנית מוצבת במרכז. האנשים, תשושים מחום הקיץ, מתרעננים למראה שלל הפרחים.
קרישנה ובַּלַראמה למדו את אמנות עיצוב השיער בסיגנונות שונים, גם כיצד לחבוש כתר או קסדה בזויות שונות. הם למדו את תורת המשחק, קישוט שחקנים בתכשיטי פרחים מעל לאוזנם, והתזת משחת עץ סנדל ומים לצורך יצירת ניחוח נעים. הם למדו את אמנות הכשפים. אחד מענפי הכשפים נקרא בַּהוּרֻוּפִּי; זו תורת התחפשות, שאפילו ידיד לא מסוגל לזהות את המתחפש. הם למדו להכין משקאות, כנדרש בזמנים שונים. הם למדו על תרכיזים וטעמים והשפעותיהם של סמים. הם למדו להפעיל בובות חוטים, למתוח מיתרים על כלי נגינה כגון וִינָּא, סיטאר ותַמְפּוּרַה ולנגן עליהם. הם למדו חידות—כיצד לחבר וכיצד לפתור. הם למדו שיטת קריאה שבעזרתה אפילו סכל לא יתקשה ללמוד קרוא וכתוב. אחר כך הם למדו לערוך חזרות ולעלות מחזה על במה. הם למדו גם את אמנות פתירת התשבצים.
הם למדו לרשום סיפורים מצוירים. ישנן ארצות בעולם שסיפורים מצוירים עדין נפוצים בהן. הסיפור מיוצג על-ידי תמונה. מציירים למשל אדם ובית כדי לציין שהאדם הולך לביתו. קרישנה ובַּלַראמה למדו גם אדריכלות—כיצד לבנות בתי מגורים. הם למדו לזהות אבנים יקרות על-פי זוהרן ואיכות צבען. הם למדו שיבוץ אבנים טובות בזהב ובכסף. הם למדו לבחון את הקרקע לצורך מציאת מחצבים. כיום ידוע מדע זה רק למומחים מיוחדים, אולם לפנים זה היה מדע עממי, נחלת הכלל, לרבות האדם הפשוט. הם למדו אודות עשבים וצמחים וכיצד להפיק ולרקוח מהם תרופות, גם כיצד להכליא צמחים שונים לצורך קבלת פירות שונים. הם למדו לאמן כבשים ותרנגולים לקרבות שעשועים. הם למדו כיצד ללמד תוכים לדבר ולהשיב לשאלות.
הם למדו פסיכולוגיה מעשית—כיצד להשפיע על מחשבות הזולת ולגרום לו לפעול כרצונם. לעיתים זה נקרא היפנוט. הם למדו לשטוף את השיער, לצבוע אותו בצבעים שונים ולסלסל אותו באופנים שונים. הם למדו כיצד לדעת מה כתוב בספר מבלי לראות אותו. הם למדו לספר מה מכיל אגרוף זולתם. ילדים מחקים לעיתים אמנות זו, אף שלא בדיוק רב. ילד אוחז משהו באגרופו ושואל את חברו, ״מה יש בפנים?:״ והחבר מנחש, מבלי ממש לדעת. מכל מקום, ניתן ללמוד כיצד ממש לדעת מה נמצא באגרוף.
קרישנה ובַּלַראמה למדו לדבר ולהבין שפות שונות, ולא רק את שפות האדם—קרישנה ידע לדבר אפילו עם חיות וציפורים. ראיות לזה מצויות בספריהם של הגוסְוָאמִים. הם למדו להתקין מנשאות ואוירונים מפרחים. ברָאמָאיַנַּה מסופר שאחרי תבוסתו של רָאוַנַּה, ראמה טס מלַנְּקָא לבְּהָארַתְוַרְשַׁה במטוס מפרחים, שנקרא פּוּשְׁפּה-רַתְהַה. קרישנה למד אז את תורת גילוי העתידות על-פי סימנים. בספר קְהַנָאר וַצַ'נַה מתוארים הסימנים והאותות הללו. אם רואים למשל, כשיוצאים מן הבית, אדם נושא דלי מלא מים, זהו סימן מבורך, אולם אם האדם נושא דלי ריק, זה לא סימן טוב ביותר. מבורך גם לראות עגל וחלב פרה. מי שלומד מדע זה, יודע לנבא מה יתרחש, וקרישנה למד את המדע הזה. קרישנה למד גם את אמנות חיבור מָאתְרּיקָא. מָאתְרּיקָא הינו סוג של תשבץ בן שלוש אותיות בשורה, כשכל שורה, מכל צד, יוצרת תשע. ישנן מָאתְריקות שונות למטרות שונות.
קרישנה למד חיתוך אבנים יקרות ויהלומים, ולמד את אמנות השאלות והתשובות בחריזה מידית במוחו. הוא למד את מדע הפעולה והתגובה של צירופים ותמורות פיסיקאליים, גם את מדע הפסיכיאטריה, או הבנת מצביו הנפשיים של הזולת. הוא למד כיצד להשביע תשוקות. קשה מאד לספק את התשוקות; מכל מקום ישנה אמנות באמצעותה ניתן להכניע ולהשביע גם תשוקות בלתי הגיוניות ובלתי ניתנות להגשמה. באמצעות אמנות זו ניתן להכניע גם את הדחף המיני כשזה מתעורר, כפי שקורה אפילו בחיי בְּרַהְמַצָ'ארִי. בעזרת אמנות זו ניתן גם להפוך אויב לידיד או להעביר את פעולתו הישירה של גורם פיסיקאלי מסויים לדברים אחרים.
קרישנה ובַּלַראמה, מקור כל ידע, אמנות ומדע, הציעו אז, כאות להבנתם המושלמת, לגמול למורם כרצונו. הצעה שכזו מצד התלמיד נקראת גוּרוּ-דַקְשׁינָּא. חובתו של התלמיד להשביע את מורו ולגמול לו על לימודו, בין אם זה חומרי ובין אם רוחני. או אז, למישמע הצעתם, חשב המורה, סָאנְדִיפַּני מוּני, שנבון יהיה לבקש מהם דבר בלתי רגיל, דבר ששום תלמיד אחר לא יכול לבצע. הוא התייעץ אז עם אשתו מה לבקש. הם כבר חזו ביכולתם הבלתי רגילה של שני הנערים והבינו שהשניים הינם אישיות אלוה העילאי. הם החליטו לבקש מהם להשיב להם את בנם, שטבע בים בחופי פְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה.
מיד יצאו קרישנה ובַּלַראמה על מרכבתם לעבר פְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה, וכאשר הגיעו לחוף, הם ביקשו משר הים להשיב את הבן למורם. שר הים בא אז בכפיים צמודות לפני הריבון והשתחווה לפניו בענווה.
הריבון אמר, ״בעבר גרמת לטביעתו של בן המורה שלנו. עתה אני מצווה עליך להחזיר אותו.״
שר הים אמר, ״למעשה, לא אני לקחתי את הילד אלא הזד פַּנְצַ'גַ'נַה. זד גדול זה מצוי ברגיל במעמקי הים בצורת קונכיה. הוא בלע את הילד, ואפשר שהלה מצוי עדיין בקיבתו.״
קרישנה צלל מיד לתוך המים, תפס את הזד פַּנְצַ'גַ'נַה והרג אותו. אלא שאת בן המורה לא מצא בבטנו. הוא לקח עמו את הזד המת (בצורת קונכיה) ושב למרכבתו שעל חוף פְּרַבְּהָאסַקְשֵׁתְרַה. משם הוא פנה לסַמְּיַמַנִי, משכנו של יַמַרָאגַ'ה שר המוות. עם אחיו בַּלַראמה, שידוע גם כהַלָאיוּדְהַה, הוא הגיע לשם, ונשף בקונכיתו.
לשמע הצלילים, יַמַרָאגַ'ה יצא אז וקיבל את פניו במלוא כבוד וענוה. הוא ידע מי הם קרישנה ובַּלַראמה, ומיהר איפוא, להציע להם את שירותו. קרישנה הופיע עלי אדמות כבן אנוש רגיל, אף שלמעשה, הוא ובַּלַראמה הינם נשמת-העל שבלב כול חי. הם וישנו עצמו, ששיחק עתה כילדים רגילים. יַמַרָאגַ'ה הציע לו את שירותו, והאל הורה לו אז להשיב את בן המורה, שהגיע לשם כתוצאה ממעשיו. ״מאחר שאני הוא השליט העליון,״ קרישנה אמר, ״הריני מצווה עליך להשיב מיד את בנו של מורי.״
יַמַרָאגַ'ה השיב את הילד לאישיות אלוה, וקרישנה ובַּלַראמה השיבו אותו לאביו. האחים שאלו את המורה האם יוכלו לעשות עוד משהו עבורו, והלה השיב, ״ילדי היקרים, עשיתם די עבורי. אני מסופק לחלוטין. מה עוד יכול לבקש מי שיש לו תלמידים כמותכם? שובו עתה לביתכם. בכל רחבי תבל ידברו במעשיכם המהוללים לעד. אתם מעבר לברכות, ואף-על-פי-כן חובתי לברך אותכם. וזוהי בירכתי, שמילותיכם כולן תשארנה רעננות לעד כמו הוראות הוודות. ולא רק ביקום זה ולא רק בעידן זה—בכל מקום ובכל התקופות—יעריכו ויכבדו את מדרשיכם, וחשיבותם עוד תגבר ותתחדש עם הזמן.״ בזכות ברכה זו נשארת הבהגווד-גיטה של שְׂרִי קרישנה רעננה ואקטואלית, ושמה פשט והתפרסם מעבר לכוכב זה וליקום זה.
לפקודת מורם, מיהרו קרישנה ובַּלַראמה ועלו על מרכבתם, ושבו לביתם. הם נסעו במהירות הרוח, והרעש שהקימו דמה לעננים מתגלגלים. תושבי מַתְהוּרָא כבר לא ראו אותם זמן רב, ועתה שמחו עד מאד לשוב ולראותם. בשמחתם דמו למי ששב לו רכושו האבוד.
סיפורי קרישנה: פרק 46 – אוּדְדְהַוַה מבקר בורינדאוון
נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה חזר לוורינדאוון בלי קרישנה ובַּלַראמה. רק רועי הבקר והילדים שבו עמו. אין ספק שהיה זה מראה מעציב עד מאד עבור הגופִּיות, אמא יַשׂודָא, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי ושאר תושבי הכפר. דבקים רבים ניסו להסביר את העדרותו של קרישנה מוורינדאוון. כי לדעתם של מומחים, קרישנה, אישיות אלוה המקורי, אינו עוזב את ורינדאוון, ולו בצעד, לעולם. הוא נשאר שם תמיד. אלה מסבירים שקרישנה לא נעדר למעשה מוורינדאוון; הוא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה כפי שהבטיח.
כאשר קרישנה עזב למַתְהוּרָא על מרכבתו של אַקְרֻוּרַה, הגופִּיות ניסו לחסום את דרכו. קרישנה הבטיח להן אז שישוב מיד אחרי שיסיים את עיסוקיו, גם ביקש שלא יצטערו כל כך, ובזכות מילותיו, הן כבשו את יגונן ונרגעו. מכל מקום, כאשר לא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, נראה היה כאילו רימה אותן או שלא יכול היה לעמוד בהבטחתו. אלא שלדעתם של הדבקים הבקיאים, קרישנה לא רימה, גם לא הפר את הבטחתו. הוא שב עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה בזהותו האמיתית, ונשאר בהתרחבות הבְּהַוַה שלו עם הגופִּיות ואמא יַשׂודָא. קרישנה ובַּלַראמה לא נישארו במַתְהוּרָא בדמותם האמיתית, אלא בהתרחבותם כוָאסוּדֵוַה וסַנְקַרְשַׁנַּה. קרישנה ובַּלַראמה האמיתיים נמצאים בוורינדאוון בהתרחבות הבְּהַוַה שלהם, בעוד שבמַתְהוּרָא הם מופיעים בהתרחבויות פְּרַבְּהַוַה ווַיְבְּהַוַה. זו דעתם של דבקים מתקדמים בתודעת קרישנה. מכל מקום, לפני שובו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לוורינדאוון, התנהלה שיחה בינו לבין קרישנה ובַּלַראמה לגבי אפשרות של פרידה, והם כולם הסכימו שזה בלתי נימנע.
וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי היו הוריהם האמיתיים של קרישנה ובַּלַראמה, ועתה, אחרי מותו של קַמְּסַה, הם רצו שישארו איתם. כל עוד הלה חי, נשארו השניים בוורינדאוון, תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אולם עתה רק טבעי שהוריהם רצו שישארו עמם, במיוחד לצורך עריכת טקסי ההיטהרות, או טקס החוט הקדוש. הם רצו גם להעניק להם השכלה נאותה, כחובתו של כל אב. שיקול נוסף היה שידידיו של קַמְּסַה מחוץ לעיר כולם תיכננו עתה לתקוף את מַתְהוּרָא. זו היתה סיבה נוספת להישארותו של קרישנה שם. הוא לא רצה שתושבי ורינדאוון יוטרדו מאויבים כגון דַנְתַוַקְרַה וגַ'רָאסַנְדְהַה. כי אם היה שב לוורינדאוון, אלה היו מתקיפים גם את ורינדאוון ומפריעים את שלוותה. קרישנה החליט איפוא, להישאר במַתְהוּרָא, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שב לוורינדאוון. תושבי ורינדאוון חשו אמנם געגועים אל קרישנה, אלא שקרישנה היה איתם תמיד בלִילָא שלו, או בעלילותיו, וכך למעשה, היו שרויים באקסטזה מתמדת.
מאז שקרישנה עזב למַתְהוּרָא, תושבי ורינדאוון, ובמיוחד אמא יַשׂודָא, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, הגופִּיות וילדי הרועים, כולם לא חדלו מלהגות בו. הם חשבו: ״קרישנה נהג לשחק כך. כך נשף בחלילו. כך התבדח איתנו וחיבק אותנו.״ זה נקרא לִילָא-סְמַרַנַּה. זהו התהליך המומלץ ביותר על-ידי דבקים מתקדמים להתרועעות עם האל; אפילו שְׂרִי צ'איטניה התרועע כך עם קרישנה במשך שהותו בפּוּרִי. אותם דבקים שמצויים בשלב הנשגב ביותר של שירות מסור, חיים עם קרישנה תמיד, דרך זכירת עלילותיו. שְׂרִי וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה העניק לנו ספרות נשגבת בשם קרישנה-בּהָאוַנָאמְרּיתַה כולה מלאה בעלילותיו של קרישנה. ועל-ידי קריאת ספרים שכאלה משתקעת המחשבה כליל בקרישנה. כל ספר שמספר את עלילותיו של קרישנה, כמו הספר הזה, ״סיפורי קרישנה״, או הספר ״צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה״, מהווה נחמה לאותם דבקים שחשים געגועים אל קרישנה.
והנה כיצד ניתן להסביר את העובדה שקרישנה ובַּלַראמה לא שבו לוורינדאוון: הם לא הפרו את הבטחתם לשוב, הם גם לא נעדרו, אולם נוכחותם היתה נחוצה במַתְהוּרָא.
ובינתיים בא לבקר את קרישנה אוּדְדְהַוַה, בן דודו מדְוָארַקָא. הוא היה בן אחיו של וַסוּדֵוַה וכמעט בן גילו של קרישנה. גם בהופעתו נראה דומה מאד לקרישנה. אחרי שחזר מתקופת לימודיו, קרישנה שמח מאד לראות את חברו הטוב מכול. הוא רצה לשלוח אותו לוורינדאוון עם מסר ממנו, כדי להקל על געגועיהם העזים של תושבי הכפר.
בבהגווד-גיטה נאמר, יֵא יַתְהָא מָאםּ פְַּרפַּדְיַנְתֵא: קרישנה נענה תמיד. הוא נענה לדבק כמידת התקדמותו בשירות מסור. הגופִּיות הגו בקרישנה בגעגועיהן עשרים וארבע שעות ביממה. גם קרישנה הגה תמיד בגופִּיות, באמא יַשׂודָא, בנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ובתושבי ורינדאוון, אף שלכאורה נמצא הרחק מהם. הוא הבין את יגונם הנשגב ובחר לשלוח את אוּדְדְהַוַה עם מסר נחמה.
אוּדְדְהַוַה מתואר כנעלה מכל בני הוְרּישְׁנִּי; שווה כמעט לקרישנה. הוא היה חבר יקר לאל, ומשום שהיה תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, המורה וכוהן הדת של כוכבי עדן, הרי שהיה גם חכם מאד וחד החלטה. הוא היה איפוא, רב כישורים ושכל, וקרישנה, ידידו האוהב, רצה שילך לוורינדאוון ללמוד את רוח המסירות האקסטתית של תושביה. מכאן שגם המשכיל ביותר מבחינה חומרית, ואפילו תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, יכול עוד ללמוד מן הגופִּיות ותושבי ורינדאוון מהי דרגת האהבה העליונה לקרישנה. השליחות לוורינדאוון עם מסר נחמה, היתה למעשה ביטוי לחסד מיוחד של קרישנה לאוּדְדְהַוַה.
קרישנה נקרא הַרי, כלומר מי שמפיג את כל מצוקותיהן של הנשמות המסורות. שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ קבע ששום סגידה אינה נעלה מזו של הגופִּיות. קרישנה חרד ליגונן של הגופִּיות, ומשום כך שוחח עם אוּדְדְהַוַה וביקש ממנו באדיבות ללכת לוורינדאוון. הוא הושיט לו ידו ואמר, ״ידידי אציל הנפש, לך מיד לוורינדאוון ונסה נא לנחם את אבי ואמי, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָאדֵוִי. נסה לנחם גם את הגופִּיות. מרוב צער, הן כמו מתייסרות במחלה קשה. לך ומסור להן את דברי. אפשר שזה יקל כלשהו על מצבן. הגופִּיות חושבות עלי תמיד. הן הקדישו לי את גופן, את תשוקתן, את חייהן ואת נשמתן. כמו הגופִּיות, כל מי שהקריב עבורי חברה, ידידות, אהבה ונוחות אישית—אני דואג תמיד לשלומו. חובתי לגונן על דבקים נעלים שכאלה. הגופִּיות הינן יקרות לי מכול. אפילו לרגע אינן חודלות מלהגות בי; הן כמעט מתות מחרדה מרוב געגועים אלי, ורק התקווה לשובי הקרוב שומרת אותן בחיים.״
לבקשתו של קרישנה, אוּדְדְהַוַה מיהר אז ויצא על מרכבתו עם מסר לגוקוּלַה. הוא הגיע לוורינדאוון עם שקיעה—הפרות שבו בדיוק מן המרעה. אוּדְדְהַוַה ומרכבתו כוסו באבק טלפיהן. הוא ראה את השוורים רודפים אחרי פרות כדי להזדווג; והיו פרות כבדות עטינים שרצו אחרי העגלים כדי להשקות אותם חלב. אדמת ורינדאוון כולה מלאה בפרות לבנות ובעגליהן. הפרות התרוצצו בכל גוקוּלַה וצלילי חליבה נשמעו. בתי המגורים קושטו לצורך סגידה לאל השמש ולאל האש. הם הותקנו גם לקבלת פניהם של אורחים, פרות, בְּרָאהְמַנּים ואלים-למחצה. הבתים הוארו במנורות, וקטורת ריחנית הוסיפה טוהר וקדושה. היו גם זרי פרחים לרוב וציפורים חגות וצליל זימזום הדבורים. ובאגמים רבו פרחי הלוטוס, והיו גם ברוזים וברבורים לרוב.
אוּדְדְהַוַה נכנס אז לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, והתקבל שם כנציגו של וָאסוּדֵוַה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הציע לו מושב והתיישב לידו. הוא שאל אודות מסר מקרישנה, מבַּלַראמה ומשאר בני המשפחה במַתְהוּרָא. הוא הבין שאוּדְדְהַוַה הינו קרוב מאד לקרישנה, ובודאי הביא עמו מסר חיובי. ״אוּדְדְהַוַה יקירי, כיצד נהנה ידידי וַסוּדֵוַה מחייו? משוחרר מכלאו של קַמְּסַה, הוא שוהה עכשיו עם ידידיו ועם ילדיו, קרישנה ובַּלַראמה; הוא בודאי שמח מאד. ספר לי מה שלומו. אנחנו גם שמחים מאד שקַמְּסַה החוטא הגדול כבר מת. תמיד היה מלא איבה כלפי משפחת היַדוּ, גם כלפי ידידיו וקרוביו. מעשיו הנפשעים גרמו עתה למותו, ולמות כל אחיו.״
״אמור נא, האם קרישנה זוכר את אביו ואמו ואת ידידיו וחבריו מוורינדאוון? האם הוא מרבה להיזכר בפרותיו, בגופִּיות שלו, בגבעת גווַרְדְהַנַה שלו, ובשדות המרעה שלו? או שמא כבר שכח את כל אלה? האם ישנו סיכוי שיחזור אל קרוביו וידידיו, ושוב נזכה לראות את פניו היפות עם אפו החטוב ועיניו דמויות הלוטוס? אנו זוכרים כיצד הציל אותנו משריפת יער, גם כיצד הציל אותנו מן הנחש הגדול קָאלייַה במי היַמוּנָא. חובנו לו עצום—הוא הציל אותנו מזדים וגונן עלינו מסכנות רבות. אוּדְדְהַוַה יקירי, בשעה שאנו מעלים לנגד עינינו את פניו ואת עיניו היפיפיות ונזכרים במעשיו בוורינדאוון, מוצפים ברגשות, פעילותנו משתתקת כליל, ואנו רק הוגים בו—כיצד נהג לחייך ולהביט אלינו. בטיולינו לגדות היַמוּנָא, או לאגמים אחרים בוורינדאוון, או לגבעת גווַרְדְהַנַה ולשדות המרעה, אנו מוצאים עדיין את טביעות עקבותיו באדמה. הוא הרבה כל כך לבקר בכל המקומות הללו, ואנו נזכרים כיצד השתעשע בהם. כאשר דמותו נגלית כך במֵחְשָבנו, זו כובשת אז את מחשבותינו כליל.״
״אנו סבורים שקרישנה ובַּלַראמה הינם אלים-למחצה ראשיים מעדן שבאו לבצע משימה מיוחדת עלי אדמות. גם גַרְגַמוּני ניבא את זה כאשר ערך לקרישנה הורוסקופ. אם קרישנה אינו אישיות מיוחדת, כיצד הצליח להרוג את קַמְּסַה, שהיה חזק כמו 10,000 פילים? היו שם מתאבקים נוספים אדירי כוח, וגם הפיל הענק, קוּוַלְיָאפִּידַּה. וקרישנה הרג את כל החיות והזדים הללו, כמו שאריה ממית חיה סתמית. כמה מופלא כיצד תפס בידו את הקשת הגדולה, שהותקנה משלושה עצי תמר מחוברים יחדיו, ושבר אותה כהרף עין. מפליא כיצד נשא את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו האחת במשך שבעה ימים. הוא הרג זדים כמו פְּרַלַמְבָּאסוּרַה, דְהֵנוּקָאסוּרַה, אַרישְׁטָאסוּרַה, תְרּינָּאוַרְתַה ובַּקָאסוּרַה—כולם רבי עוצמה והפילו אימתם אפילו על אלים מעדן, אולם קרישנה המית אותם כלאחר יד.״
נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה התרגש כל כך מסיפור המעשים המופלאים של קרישנה, עד כי מילותיו נעתקו, ולא יכל עוד להמשיך ולספר. אמא יַשׂודָא ישבה לצדו והאזינה לדבריו מבלי להוציא הגה. היא רק בכתה ללא הפסק וחלב ניגר משדיה. אוּדְדְהַוַה, נרעש ממצבם, מעוצמת הגותם בקרישנה, אישיות אלוה העילאי, ומאהבתם העזה אליו, החל אז לדבר: ״אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אתם הינכם הנעלים באנשים; כי איש מלבדכם אינו מסוגל להגות מתוך אקסטזה נשגבת שכזו.״
קרישנה ובַּלַראמה שניהם הינם אישיות אלוה המקורי, ממנו נובע עולם התופעות. הם הראשיים מבין האישויות כולן. שניהם הינם סיבתה הראשונית של הבריאה החומרית. התגלויות הפּוּרוּשַׁה, שפועלים תחתם, הם מי שמפעילים את הטבע החומרי. יצוג חלקי שלהם נכנס ללבה של כל ישות חיה. הם גם מקור כל ידע ושיכחה. זה מאושש בפרק החמישה עשר של הבהגווד-גיטה: ״אני נמצא בלבו של כל אחד וגורם לו לזכור וגם לשכוח. אני מחבר הוֵדָאנְתַה המקורי, ואני גם יודע הוודות האמיתי.״ מי שבשעת מותו ממקד את מֵחְשָבו המטוהר בקרישנה, ולוּ גם לרגע, הינו זכאי לנטוש את הגוף החומרי ולהופיע בגופו הרוחני, המקורי, אשר זוהר כמו השמש במלוא זריחתה. מי שפורש כך מן החיים, נכנס מיד לממלכה הרוחנית, וַיְקוּנְּטְהַה. זוהי תוצאתו של תירגול תודעת קרישנה.
אם נתרגל תודעת קרישנה בגופנו הנוכחי, בשעה שבריאותנו ומצבנו הנפשי תקינים, סביר מאד שפשוט על-ידי זימרת המַהָא-מנטרה הקדושה הרא קרישנה נוכל למקד את מֵחְשָבנו בקרישנה בשעת המוות. או אז יהפכו חיינו למוצלחים. לעומת זאת, מי שמֵחְשָבו שקוע תמיד בפעילות חומרית, נהנתנית—רק טבעי שגם בשעת המוות יהגה בזה. ואז יאלץ לשוב ולהיכנס לגוף חומרי מותנה, ולסבול משלוש מצוקות הקיום החומרי. מכל מקום, תושבי ורינדאוון, ובמיוחד נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אמא יַשׂודָא והגופִּיות, היו שקועים בתודעת קרישנה תמיד, ואם ננקוט על-פי דוגמתם, ולוּ גם במידה מזערית, אין ספק שחיינו יהפכו למוצלחים, ונזכה להיכנס לממלכה הרוחנית.
״יַשׂודָא ונַנְדַה יקרים,״ אוּדְדְהַוַה המשיך, ״מֵחְשָבכם ממוקד כולו בדמותו הנשגבת של אישיות אלוה, נָארָאיַנַּה, שהינו מקור הברהמן הבלתי אישי. זוהר הברהמן הינו בסך הכול ההילה שמופצת מגופו של נָארָאיַנַּה. ומאחר ששניכם שקועים תמיד במחשבות אקסטתיות אודות קרישנה ובַּלַראמה, מה עוד נותר לכם לעשות? הבאתי עמי מסר מקרישנה, ובמסר נאמר שישוב במהרה לוורינדאוון לשמח את שניכם בנוכחותו. קרישנה הבטיח שישוב לוורינדאוון אחרי שיסיים את עיסוקיו במַתְהוּרָא. ואין ספק שיקיים את הבטחתו. משום כך שניכם, ברוכי המזל מכול, אל נא תתעצבו כל כך על העדרו.״
״כבר עתה אתם חווים את נוכחותו עשרים וארבע שעות ביממה. ואף-על-פי-כן הוא יבוא במהרה לראות אותכם. למעשה, הוא נוכח בכול ומצוי בלב כול, ממש כמו שאש מצויה בעץ. מאחר שהוא הינו נשמת-העל, איש אינו אויבו, גם איש אינו ידידו. אף לא אחד שווה לו, גם לא נחות או נעלה ממנו. למעשה, אין לו אב, אין לו אם, גם לא אחים וקרובים. הוא אינו זקוק לחברה, ידידות ואהבה. גופו אינו חומרי; הוא לא מופיע או נולד כמו בן אדם רגיל. הוא אינו מתגלגל במיני חיים גבוהים או נחותים, כמו ישות חיים רגילה, שנאלצת לקבל את גופה על-פי מעשיה בעבר. הוא מופיע באמצעות אונו הפנימי כדי לגונן על הדבקים. הוא אינו נתון למידות הטבע לעולם, אף שבשעה שהוא מופיע בעולם החומרי, נראה שמעשיו, כמו כל ישות חיים אחרת, מושפעים מן המידות. למעשה, הוא הינו מי שאחראי לתהליכי הבריאה החומרית. הוא בורא את עולם התופעות, מקיים אותו וגם מכחיד. טועה מי שחושב את קרישנה ובַּלַראמה לבני אנוש רגילים; כמוהו כאדם אחוז סחרחורת שרואה את העולם כולו נע סביבו. אישיות אלוה אינו בנו של איש; למעשה, הוא האב של כל אחד, האם, והשליט העליון. אין בזה ספק. כל אשר נחווה, כל הקיים, גם כל אשר אינו קיים, וכל אשר יהיה קיים בעתיד, מן הקטן ביותר עד לגדול—דבר אינו נפרד מאישיות אלוה העילאי. הכול מצוי בו, אולם הוא עצמו נבדל מהכול.״
נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואוּדְדְהַוַה העבירו כך את כל הלילה בשיחה אודות קרישנה. עם בוקר, החלו הגופִּיות בטקס האָארָאתְריקַה. הן הדליקו מנורות והתיזו חמאה מעורבת ביוגורט. אחרי שסיימו את המַנְגַלַה-אָארָאתְריקַה, הן החלו לחבוץ את היוגורט לחמאה. והמנורות שהשתקפו בתכשיטיהן הפכו אפילו זוהרות עוד יותר. מוט החביצה, זרועותיהן, עגליהן, צמידיהן ושדיהן—הכל זע, ואבקת הקוּנְקוּמַה שיוותה לפניהן גוון אדמדם, כמו השמש בזריחתה. הן חבצו ושוררו על תהילותיו של קרישנה; שני הצלילים השתלבו יחדיו והגיעו למרום וטיהרו את היקום כולו. אחרי זריחת השמש, באו הגופִּיות, כמנהגן, להשתחוות לפני נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ויַשׂודָא. אולם כאשר ראו את מרכבת הזהב של אוּדְדְהַוַה בפתח ביתם, הן השתאו וחקרו זו את זו: איזו מרכבה זו, ולמי היא שייכת? היו שחשבו שאַקְרֻוּרַה, שלקח מהן את קרישנה, שב עתה. הן לא העריכו את אַקְרֻוּרַה ביותר; בגלל שירותו לקַמְּסַה, הוא לקח את קרישנה למַתְהוּרָא. הגופִּיות סברו שמן הסתם הוא בא עתה לעולל שוב משהו אכזרי. אולם הן גם חשבו, ״ללא קרישנה, אדוננו העליון, אנחנו כמו גופות מתות עתה. מה עוד אפשר לעולל לגופות מתות שכאלה?״ ובינתיים אוּדְדְהַוַה סיים את טקסי ההיטהרות, התפילות והזימרה, ויצא אליהן.
סיפורי קרישנה: פרק 47 – מסירת הודעתו של קרישנה לגופִּיות
הגופִּיות ראו את אוּדְדְהַוַה; הן ראו כמה דמה לקרישנה, והסיקו שהינו דבק מסור מאד לאל. ידיו היו ארוכות מאד, וזרועותיו, כמו עלעלי הלוטוס. מלבושיו היו צהובים, וזר של לוטוסים עיטר את צוארו. פניו היו יפות להפליא. כמי שזכה בגאולת הסָארֻוּפְּיַה, היה מראהו דומה לזה של קרישנה; הוא נראה כמעט ממש כמותו. מאז נסיעתו של קרישנה הקפידו הגופִּיות לבקר מדי יום, מוקדם בבוקר, בביתה של אמא יַשׂודָא. הן ידעו שנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואמא יַשׂודָא שרויים בצער מתמיד, ומשום כך הפכו את ביקור הבוקר והשתחוותן לפני הנעלים שבאנשי ורינדאוון לחובתן הראשונה. מראה ידידותיו של קרישנה, שימח את נַנְדַה ויַשׂודָא כי החיה את זכרונו של בנם, וגם הגופִּיות מצאו סיפוק בחברתם.
עתה, למראה אוּדְדְהַוַה, שייצג את קרישנה אפילו במראהו, הן חשבו שמן הסתם הינו נשמה מסורה כליל לאישיות אלוה. הן החלו להרהר, ״מיהו עלם זה שנראה ממש כמו קרישנה? כמותו, גם עיניו דומות לעלעלי הלוטוס, גם אפו מורם ופניו יפיפיות. גם חיוכו זהה. הוא ממש דומה לקרישנה, שְׂיָאמַסוּנְדַרַה, הנער הכהה היפיפה. הוא אפילו מתלבש כמותו. מאיפה בא? מיהי אותה נערה ברוכת מזל שנישאה לו?״ כך הן שוחחו ביניהן. סקרנותן גברה, ומשום שהיו בסך הכול בנות כפר פשוטות, הן כולן הקיפו אותו.
מה רבה היתה שמחתן של הגופִּיות כאשר נודע להן שאוּדְדְהַוַה נושא עמו מכתב מקרישנה. הן הזמינו אותו אז לשבת במקום מבודד, כי רצו לשוחח עמו בחופשיות גמורה, ללא כל מבוכה ממבטיהם של אנשים לא מוכרים. הן פנו אליו באדיבות ובהכנעה. ״ניכר עליך שאתה חבר קרוב מאד של קרישנה, ומשום כך שלח אותך לכאן, להביא נחמה לאביו ולאמו. קשרי משפחה הינם חזקים מאד. אפילו חכמים וקדושים שמצויים בשלב הנזירות, מתקשים לנטוש בני משפחה. קרישנה שלח אותך אל הוריו; כי מלבדם, אין לו הרי שום עניין בוורינדאוון. הוא נמצא עכשיו בעיר. מדוע שיוסיף ויתעניין בכפר ורינדאוון או בשדות מרעה או בפרות? מאז שהפך לבן כרך, אלה אינם נחוצים לו עוד.״
״אנשים שאינם מחוג משפחתו בודאי חדלו לעניין אותו מזמן, ובמיוחד נשים שנשואות לאחרים. אלה היו דרושות לו כל עוד היה זקוק לעינוג חושים, ממש כמו שדבורה מתעניינת בפרחים כל עוד היא מחפשת צוף. רק טבעי שזונה מאבדת את עניינה במאהב שהתרושש מנכסיו; גם אזרחים נוטשים את ארצם אם מגלים שממשלתם אינה מסוגלת להגן עליהם. התלמיד מנתק עם תום לימודיו כל קשרים עם מוריו ועם בית הספר. כוהן הדת נוטש את מעסיקו עם תום ההקרבה, אחרי שגבה ממנו את גמולו. הציפורים עוזבות את העץ עם תום עונת הפרי. אורח, אחרי שסיים ארוחתו, נפרד ממארחו. הצבאים ושאר בעלי החיים נוטשים יער שעלה בלהבות וצמחיתו נשרפה, וגבר זונח אשה אחרי שסיים להתענג עמה.״ באמצעות הדוגמאות הרבות הללו, הגופִּיות כמו האשימו את קרישנה בעקיפין.
משיחתן ניכר היה שהן כולן שקועות כליל בקרישנה ובעלילות ילדותו. ועם שהוסיפו ושוחחו, הלכו ונשכחו מהן כל עיסוקי הבית. משיכתן לקרישנה עוד גברה, והן שכחו אפילו את עצמן.
היתה אפילו גופִּי, שמה שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, ששקעה כל כך במחשבות על קרישנה, בגלל יחסים מאד קרובים עמו, עד שהתחילה לשוחח עם דבורה שחגה שם, מנסה לגעת בכפות רגלי הלוטוס שלה. בשעה שגופִּי אחרת שוחחה עם אוּדְדְהַוַה, שליחו של קרישנה, שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי התיחסה אל הדבורה הזו כאילו שהיתה היא שליחתו של קרישנה, ואמרה לה, ״דבורה, את רגילה למצוץ צוף מפרחים. משום כך בחרת לך לשמש כשליחתו של קרישנה, שניחן ממש בטבע כמו שלך. אני רואה על שפמפמיך אבקת קוּנְקוּמַה אדומה. זו התפזרה על זרו של קרישנה בשעה שאימץ את חזהּ של נערה אחרת, יריבתי. ניכר עליך שאת מתגאה מאד על שזכית לגעת בפרחים הללו שהאדימו את שפמיך. באת עתה עם מסר עבורי, ואת להוטה לגעת בכפות רגלי. אולם אני מזהירה אותך, דבורה יקרה—אל תגעי בי! איני חפצה בשום מסרים מאדונך הבלתי מהימן. את בעצמך בלתי מהימנה, ואדונך מפוקפק.״ אפשר ששְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי דיברה בכוונה בעוקצנות כזו אל הדבורה, כמו ביקרה בעקיפין את השליח אוּדְדְהַוַה, שבגלל מראהו, חשבה אותו ממש שווה לקרישנה. היא כמו רמזה שהוא חסר אחריות ממש כמו אדונו. היא ציינה עתה את הסיבות שגרמו לאכזבתה מקרישנה ומשליחו.
היא אמרה אז לדבורה, ״קרישנה אדונך ניחן באותה תכונה כמוך; את נחה על פרח, מוצצת ממנו דבש, ועפה ומתיישבת על אחר. בדיוק כמותך, גם קרישנה נתן לנו לטעום את טעם שפתיו, והסתלק. אני יודעת שלַקְשְׁמִי, אלת המזל, שיושבת בתוך פרח לוטוס, עוסקת תמיד בשירותו. אולם איני מבינה מדוע נשבתה כל כך בקסמו. היא קשורה אליו, למרות שמכירה את טבעו האמיתי. אנחנו מכל מקום, נבונות יותר ממנה; לא ניתן לקרישנה או לשליחיו לרמות אותנו עוד.״
לדעתם של מומחים, לַקְשְׁמִי, אלת המזל, הינה התרחבות משנית של שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי. כשם שקרישנה מתרחב לדמויות רבות של וישנו, אנרגית העונג שלו, רָאדְהָארָאנִּי, מתרחבת לאינספור אלות מזל. ומשום כך לַקְשְׁמִיגִ'י, אלת המזל, מנסה תמיד להתעלות למעמדן של הגופִּיות.
שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי המשיכה: ״דבורה מטופשת שכמותך, את מנסה לספק אותי ולשורר את תפארתו של קרישנה כדי לזכות בגמול נאה. אלא שנסיונך הינו חסר תועלת, כי התרוששנו כליל מנכסינו ונטשנו את בתינו ואת משפחותינו. אנחנו יודעות על קרישנה מספיק, אפילו טוב ממך, לכן אל תחשבי שבכוחך עוד לחדש במשהו. קרישנה שוהה עתה בעיר ומוכר יותר כחברו של ארג'ונה. יש לו ידידות חדשות, ואין ספק שהן מאושרות מאד בחברתו. הן שמחות כיוון שהתאווה שבוערת בחזן מוצאת עתה את סיפוקה. אם תלכי ותשוררי בפניהן את תהילותיו, הן בודאי יפצו אותך בעין יפה. את מנסה לפייס אותי בהתנהגותך החנפנית, ומשום כך שמת את ראשך מתחת לרגלי. אלא שתפסתי את תכסיסך. את שליחתו של תכסיסן גדול, קרישנה, לכן, עזבי אותי.״
״את מומחית אולי באיחודם של שני מחנות מתנגדים, אלא שאני איני בוטחת בך, גם לא באדונך. נטשנו למען קרישנה את בעלינו, את ילדינו ואת קרובינו, והוא לא חש אפילו אסירות תודה. הוא נטש אותנו לאנחות. מדוע שנשוב ונאמין לו? אנו יודעות שמטבעו אינו יכול לחיות זמן רב ללא חברת נשים. במַתְהוּרָא קשה לו יותר, כיוון שכבר אינו מצוי בכפר, בקרב נערות חולבות תמימות. בחברה רמת היחס ששם, הוא מתקשה בודאי להתידד עם הבנות. באת מן הסתם לשכנע אותנו ללכת לשם. אבל מדוע שיצפה לבואנו? הוא מוכשר דיו להקסים כל בת בוורינדאוון ובמַתְהוּרָא, ובתבל כולה. עם חיוכו הענוג ותנועות גבותיו המצודדות, בכוחו לפתות כל אשה מכוכבי עדן, מן הכוכבים התיכוניים ומכוכבי השאול. אפילו מַהָא-לַקְשְׁמִי, הראשית מבין אלות המזל, להוטה לעסוק בשירותו. מי אנחנו ומה חשיבותנו בהשוואה לכל הנשים הללו?״
״קרישנה מציג עצמו כנדיב ורחב לב, וגם הקדושים והחכמים כולם מפארים אותו. ואכן, אם רק היה מראה לנו חסד אחרי שפגע בנו ונטש אותנו, היה ביכולתו להפגין את כל המעלות הללו בשלמות. שליחה עלובה שכמותך, את בסך הכול שפחה סכלה. את לא מכירה אותו עדיין, כמה הוא כפוי טובה וקשה לב. ולא רק בחיים אלה; הכול שמענו עליו מסבתא פַּוּרְנַּמָאסִי. היא סיפרה שבחיים קודמים הוא נולד למשפחת קְשַׁתְרייַה ונודע כרָאמַצַ'נְדְרַה. ובמקום להרוג את וָאלִי, אויב ידידו, כמו קְשַׁתְרייַה—פנים אל פנים—הוא הרג אותו, לעצת הידיד, כמו צייד—שאינו מסתכן ומתחבא מאחורי עץ. הוא סטה בכך מכללי הדת של קְשַׁתְרייַה. הוא גם נמשך כל כך אל סִיתָא היפה, שבגללה הפך את שׂוּרְפַּנַּקְהָא, אחותו של רָאוַנַּה, למכוערת, וחתך את אפה ואת אוזניה. שׂוּרְפַּנַּקְהָא ביקשה אותו להתייחד עמה, וכקְשַׁתְרייַה, חובתו היתה לספק את רצונה. אולם הוא, ברוב אנוכיותו, לא יכול היה לשכוח את סִיתָאדֵוִי והפך את שׂוּרְפַּנַּקְהָא לאשה מכוערת. ולפני שנולד כקְשַׁתְרייַה, הוא נולד כילד בְּרָאהְמַנַּה, וָאמַנַדֵוַה. הוא ביקש אז תרומה מבַּלי מַהָארָאגַ'ה, והלה, שהיה נדבן גדול, העניק לו את כל שברשותו. ואף-על-פי-כן אסר אותו קרישנה, כוָאמַנַדֵוַה, והשליך אותו בכפיות טובה לממלכת פָּאתָאלַה. אנחנו יודעות הכול אודות קרישנה, אנחנו יודעות שהוא חסר כל התחשבות ואכזר וקשה לב. אולם הבעיה היא שלמרות שאנחנו יודעות את זה, איננו מסוגלות להפסיק לשוחח אודותיו. וכמותנו, גם קדושים וחכמים דגולים אינם חדלים מלשוחח אודותיו. אנו, הגופִּיות של ורינדאוון, איננו רוצות כל יחסים עם נער שחרחר זה, אלא שאיננו יודעות כיצד נצליח להוציא אותו מזכרוננו ונחדול מלספר את מעשיו.״
מאחר שקרישנה הינו מוחלט, הרי שמעשיו המגונים לכאורה הינם מענגים ממש כמו מעשיו הטובים. אנשים קדושים ודבקים דגולים כמו הגופִּיות אינם מסוגלים לנטוש את קרישנה לעולם. שְׂרִי צ'איטניה התפלל, ״קרישנה, אתה חופשי ועצמאי לחלוטין. ביכולתך לחבק אותי או למחוץ אותי תחת רגליך—כרצונך. גם אם תשבור את לבי ותעלם מעיני לכל חיי, אתה הינך מושא אהבתי היחיד.״
״לדעתי,״ המשיכה שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי, ״אל לו לאיש לשמוע אודות קרישנה. כי ברגע שטיפה אחת של מתק עלילותיו חודרת לאוזן, מיד מתעלים מעל למישור השניות של משיכה ודחייה. חופשיים מכל התקשרות חומרית, מוותרים אז על כל זיקה לעולם החומרי, גם למשפחה, לבית, לאשה, לילדים, ולשאר דברים יקרים שכאלה. אדם שזונח קניינים כאלה, גורם עוגמת נפש רבה לקרוביו ולו עצמו. כבן אנוש, או אפילו במיני חיים אחרים, כגון ציפור למשל, הוא משוטט אז, מחפש אחר קרישנה. אלא שקשה מאד להבין את קרישנה או את שמו, מעלותיו, דמותו, עלילותיו, חפציו ובני לויתו.״
״אל נא תדברי על קרישנה עוד,״ המשיכה שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי להגיד לשליחה השחורה. ״עדיף לשוחח על משהו אחר. אנחנו אבודות לחלוטין, ממש כמו אילה שחורת ניקודים ביער שכושפה על-ידי צליליו הענוגים של הצייד. גם אנו כושפנו על-ידי מתק מילותיו וחוזרות שוב ושוב והוגות בזוהר ציפורני רגליו, וכך רק מתאוות יותר לחברתו; משום כך, אנא, אל תדברי עוד עליו.״
שיחתה של רָאדְהָארָאנִּי עם הדבורה השליחה והאשמותיה נגד קרישנה, ובו-זמנית אי יכולתה לחדול מלשוחח אודותיו—אלה מסמלים את פסגתה של האקסטזה הרוחנית, שנקראת מַהָאבְּהָאוַה. רק רָאדְהָארָאנִּי וחברותיה מסוגלות לחוות אקסטזה שכזו. אָאצָ'ארְיות גדולים כמו שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי ווישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה ניתחו את דיבורה האקסטתי של שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי ותיארו את הרגשות השונים שמתגלים בו כגון אוּדְגְהֻוּרְנָּא, או בילבול, וגַ'לְפַּפְּרַתיגַ'לְפַּה, או דיבור בדרכים שונות. ברָאדְהָארָאנִּי מתגלם מדע האוּגְ'גַ'לַה, או אבן החן הזוהרת מכול של אהבת אלוהים.
בשעה שרָאדְהָארָאנִּי שוחחה עם הדבורה, זו חגה לה סביב. אולם לפתע פתאום נעלמה. בגלל געגועים עזים לקרישנה, רָאדְהָארָאנִּי היתה עצובה מאד, ונמלאה אקסטזה משיחתה עם הדבורה. אולם עתה, כיוון שזו נעלמה מעיניה, הפכה כמעט למטורפת—חוששת שהדבורה השליחה תחזור לקרישנה ותדווח לו על שיחתה נגדו. ״קרישנה יצטער בודאי לשמוע על כך,״ היא חשבה. וכך הוצפה כולה בסוג חדש של אקסטזה.
והנה, הדבורה שנעלמה שבה והופיעה לפניה. היא חשבה, ״קרישנה עדיין נוטה לי חסד. למרות המסר הפוגעני, הוא שב ברוב חסדו ושלח את הדבורה להביא אותי אליו.״ בפעם הזו נזהרה רָאדְהָארָאנִּי שלא לומר דבר נגדו. ״ידידתי היקרה, ברוכה הבאה. קרישנה הטוב שב ושלח אותך. למרבה המזל, ברוב אהבתו אלי, הוא שב ושלח אותך, למרות שנשאת אליו מסר פוגע כל כך. ידידתי היקרה, את רשאית לבקש ממני את כל שברצונך. אני אתן לך כל דבר, כיוון שאת כל כך טובה אלי. באת לקחת אותי אל קרישנה, כיוון שאינו יכול לבוא לכאן, מוקף בידידותיו החדשות ממַתְהוּרָא. אולם יצור זעיר שכמותך, כיצד תוכלי לשאת אותי לשם? כיצד תוכלי לעזור לי לפגוש את קרישנה, שנח עתה עם אלת המזל ומאמץ אותה לחזו? אין דבר. הבה ונשכח את העניין כולו—את ההליכה לשם ואת שליחותך. ספרי לי כיצד קרישנה מבלה במַתְהוּרָא. האם הוא זוכר עדיין את אביו המאמץ, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ואת אמו האוהבת יַשׂודָא, את חבריו הרועים ואותנו הגופִּיות, ידידותיו העלובות? אני בטוחה שהוא שר לפעמים אודותינו. שירתנו אותו כמו אמות, ללא תשלום. האם ישנו סיכוי שיחזור לכאן וישוב ויחבק אותנו בזרועותיו? גופו מדיף תמיד את ניחוח האגוּרוּ. שאלי בבקשה את קרישנה את כל השאלות הללו.״
אוּדְדְהַוַה עמד סמוך לשם ושמע את שיחתה—היא יצאה כמעט מדעתה בכמיהתה לקרישנה. הוא נדהם מעוצמת אהבתן של הגופִּיות—הן הגו בקרישנה ללא הרף באקסטזת האהבה העליונה, או אקסטזת המַהָאבְּהָאוַה. הוא הביא מסר כתוב מקרישנה, ועתה ביקש לקרוא אותו לגופִּיות, כדי להרגיען. הוא אמר, ״גופִּיות יקרות, הגשמתן עתה את משימת גופכן האנושי. כולכן דבקות נפלאות של אישיות אלוה, וראויות משום כך להערצת האנשים כולם. הינכן נערצות בשלושת העולמות, כיוון שמֵחְשָבכן מפליא להגות כל הזמן בוָאסוּדֵוַה, קרישנה. הוא הינו מטרת המעשים הצדיקים וטקסי הפולחן כולם, כגון מתן צדקה, עמידה בנדרים חמורים, ביצוע סיגופים, והצתת אש הקרבן. הוא גם תכלית זימרת המַנְתְרות השונות, קריאת הוודות, השליטה בחושים, ומיקוד המֵחְשָב בהגות. אלה הינם כמה תהליכים להגשמה עצמית ולהשגת שלמות החיים. אלא שלמעשה, כל אלה נועדו ללמד אותנו אודות קרישנה ולאמן אותנו להשתלב כליל בשירותו המסור. זו גם הוראתה האחרונה של הבהגווד-גיטה; למרות התהליכים השונים להגשמה עצמית, קרישנה מורה בסוף לנטוש הכול, ופשוט להתמסר לו. שאר התהליכים נועדו בסך הכול לסייע לנו להתמסר בסופו של דבר לכפות רגלי הלוטוס שלו. בבהגווד-גיטה נאמר גם שאדם רציני שמחפש הגשמה עצמית בדרך של חכמה וסיגופים, ישיג אחרי לידות רבות מאד התמסרות מושלמת שכזו.
חייהן של הגופִּיות היוו שלמותם של סיגופים כאלה, ואוּדְדְהַוַה נפעם ממעמדן הנשגב. הוא המשיך: ״גופִּיות יקרות, אותו הלך רוח שפיתחתן ביחסים עם קרישנה, אפילו החכמים והקדושים מתקשים להשיג. השגתן את שלמות החיים העליונה. זוהי ברכה גדולה—יכולתכן למקד את מֵחְשָבכן בקרישנה ולבחור רק בו, ולנטוש למענו משפחה, בית, קרובים, בעל וילדים. כיוון שמֵחְשָבכן נתון כולו לו, הנשמה העילאית, מוכנית התפתחה בכן גם אהבה לכול. בחסדכן זכיתי לראות אותכן במצב שכזה, ומשום כך אני סבור שהריני בר מזל עד מאד.״
הגופִּיות ידעו שאוּדְדְהַוַה נושא עמו מכתב מקרישנה, והשתוקקו הרבה יותר לשמוע את זה, מאשר לשמוע את תפארת מעמדן. הן לא מצאו עניין רב במילות הלל שכאלה, ולעומת זאת היו נרגשות עד מאד לשמוע את המסר. אוּדְדְהַוַה אמר, ״גופִּיות יקרות, דבקות עדינות ודגולות שכמותכן, נשלחתי במיוחד כדי לשאת אליכן את המכתב הזה. קרישנה שלח אותי כיוון שאני משרת קרוב לו מאד והוא מחשיב אותי לאיש סודו.״
אוּדְדְהַוַה לא מסר את המכתב לגופִּיות, אלא הקריא אותו בעצמו. תוכנו היה רציני מאד ואף שנכתב לגופִּיות, נועד גם לכלל אנשי המחשבה והחקר. זאת כדי שיבינו כיצד אהבת אלוהים טהורה מצויה ומשתלבת בכל אוניו השונים של האל. הוודות מלמדות שאישיות אלוה ניחן באינסופור אונים, פַּרָאסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא. בנוסף, הגופִּיות היו קרובות ויקרות מאד לקרישנה, ובשעה שכתב את המכתב, הוא התרגש מאד, ולא יכל לכתוב כראוי. אוּדְדְהַוַה, שהיה תלמידו של בְּרּיהַסְפַּתי, ניחן בתבונה חריפה, ובמקום למסור את המכתב, הוא חשב שעדיף לקרוא אותו בקול ולהסביר.
אוּדְדְהַוַה המשיך: ״ואלה הם דבריו של אישיות אלוה העילאי. 'גופִּיות יקרות שלי, ידידותי, דעו כי לא יתכן כל פירוד בינינו; לא זמן, לא מקום, ולא שום נסיבות יכולים להפריד בינינו, שהרי אני שורה בכול.'״
בבהגווד-גיטה, בפרקים השביעי והתשיעי, מוסבר טבעו השורה בכול של האל. קרישנה שורה בכול בהיבטו הבלתי אישי; הכול נח ומצוי בו, אף שהוא עצמו אינו מצוי בכול. בפרק השביעי מוסבר גם שחמשת היסודות הגשמיים: אדמה, מים, אש, אויר ושמים, ושלושת היסודות הסמויים: מֵחְשָב, תבונה וזהות עצמית—אלה נחשבים לאונו הנחות. וישנו און נוסף, עילי, שנקרא ישויות החיים. גם אלה הינן איפוא, חלקיקים ישירים שלו. מכאן שקרישנה הינו מקור שני האונים—החומרי והרוחני. הוא מצוי ומעורב בכול כסיבה ותוצאה. וכמו הגופִּיות, גם כל ישויות החיים הינן קשורות אליו ובלתי נפרדות ממנו לעד. הגופִּיות מכל מקום, פיתחו את מלוא יחסיהן עם קרישנה ופועלות מתוך שיתוף פעולה הדוק עמו, בעוד שישויות החיים שמכוסות בהשפעתה של מָאיָא, שכחו את קרישנה; אלה חושבות עצמן לישויות נפרדות ובלתי קשורות אליו.
אהבה לקרישנה, או תודעת קרישנה, מהווה איפוא, שלב השלמות של ידע אמיתי והבנת הדברים כמות שהם. מֵחְשָבנו אינו ריק לעולם; תמיד חולפות בו מחשבות כלשהן, שאינן חורגות לעולם מתחומי שמונת היסודות של האנרגיה החומרית. מי שמבין את ההיבט הפילוסופי הזה לגבי מחשבה, הינו חכם באמת. אדם שכזה מתמסר לריבון. הגופִּיות מהוות דוגמה נפלאה למי שמצוי בשלב מושלם שכזה של ידע. מֵחְשָבן אינו עסוק בניחושים והשערות לגבי האמת; הן שקועות כליל בקרישנה. למעשה, המֵחְשָב הינו בסך הכול אונו של קרישנה, ובאופן ניפרד מקרישנה לא ניתן בכלל לחשוב, לחוש, לפעול או לרצות. תודעת קרישנה הינה איפוא, אותו שלב שבו מבינים את היחסים הנצחיים עם האל. ואילו מָאיָא זהו אותו שלב מזוהם וחולה שבו לא מודעים ליחסים הללו. הגופִּיות מצויות במישור של ידע טהור ונשגב, ומשום כך מֵחְשָבן מלא בתודעת קרישנה תמיד. ממש כשם שאש לא קיימת ללא אויר, לא נפרדות ישויות החיים מקרישנה. ובשעה שישות החיים שוכחת את קרישנה, פירושו של דבר שאינה שרויה במצבה הטבעי. הגופִּיות הוגות בקרישנה תמיד, מכאן שהן שרויות כבר בשלב המוחלט של ידע מושלם. ישנם הוגי דעות לכאורה שגורסים שנתיב הבהקטי נועד לפחותי תבונה. אולם מבלי להתעלות לבהקטי, הידע נשאר בלתי טהור ובלתי מושלם. אהבה מתוך געגועי פרידה מהווה אמנם, שלב השלמות של כל מערכות היחסים עם קרישנה, אלא שגם היא אשליתית. שהרי למעשה אין כל פירוד. הגופִּיות לא נפרדו מקרישנה מעולם, וזה נכון גם מבחינה פילוסופית.
עולם התופעות גם הוא אינו נפרד מקרישנה. ״דבר אינו נפרד ממני; היקום כולו מצוי בי ובלתי נפרד ממני. לפני הבריאה רק אני הייתי.״ הספרות הוֵדית מאששת: לפני הבריאה היה רק נָארָאיַנַּה. ברהמה ושיווה שניהם לא היו אז לסייע לו. העולם כולו מוּנע על-ידי שלוש מידות הטבע. ברהמה הינו התגלות מידת הלהיטות, ונאמר שברא את העולם, אלא שהוא בסך הכול בורא משני; הבורא המקורי הינו נָארָאיַנַּה. גם שַׂנְּקַרָאצָ'ארְיַה אישש את זה: נָארָאיַנַּהּ פַּרו'וְיַקְתָאת. נָארָאיַנַּה הינו נשגב ומעבר לבריאה החומרית.
קרישנה מתרחב להתגלויות שונות, ובאמצעותן בורא, מקיים ומחריב את היקום. הוא הינו הכול, והכול נשען עליו, ואף-על-פי-כן לא ניתן לראות אותו בתוך האנרגיה החומרית, שנקראת מָאיָא, או אשליה. באנרגיה הרוחנית לעומת זאת, הריהו מובחן על כל צעד ובכל מצב. הגופִּיות הציגו שלב הבנה מושלם שכזה. וממש כשם שקרישנה נבדל מן הבריאה החומרית, אף שזו תלויה בו כליל, נבדלות גם ישויות החיים מחייהן החומריים המותנים. הגוף החומרי מתפתח על בסיס של קיום רוחני. בבהגווד-גיטה מתואר עולם התופעות כאֵם וקרישנה מתואר כאב. וכשם שהאב מחדיר את ישות החיים לרחמה של אם ומעבּר אותה, קרישנה מחדיר את ישויות החיים לרחם הטבע החומרי. או אז אלה יוצאות בגופים שונים, תולדת התגובות למעשיהן השונים. אולם בכל הנסיבות הן נבדלות מחייהן החומריים המותנים.
די ללמוד את גופנו שלנו כדי להבין כיצד ישות החיים הינה נבדלת מכלוב הגוף. פעולת גומלין בין שלוש מידות הטבע היא שמפעילה את הגוף; חלים בו שינויים בכל רגע, אולם הנשמה הרוחנית הינה נבדלת מכל השינויים הללו. איש אינו מסוגל לחולל את פעולות הטבע, גם לא לעצור אותן או להתערב בהן. וכך ישות החיים שלכודה בגוף החומרי הינה מותנית לשלושה מצבים—עירות, שינה וחוסר הכרה. המֵחְשָב פועל בשלושת מצבי החיים הללו כולם; בשעת שינה או חלימה רואה ישות החיים משהו כאמיתי, ואחר כך, בעירות, היא חושבת את זה ללא אמיתי. מכאן שבמצב מסוים היא מקבלת משהו כאמיתי, ובמצב אחר היא מקבלת אותו דבר כלא אמיתי. אנשי המחשבה העיונית והסָאנְקְהְיַה-יוגִים מרבים לדון בנושאים הללו. כדי להגיע למסקנה נכונה, מתרגלים הסָאנְקְהְיַה-יוגִים סיגופים חמורים ושליטה בחושים ונזירות.
כל הדרכים הללו למציאת המטרה העליונה משולות לנהרות, וקרישנה הינו הים. וכשם שכל הנהרות זורמים לים, גם נסיונות הידע כולם זורמים לעבר קרישנה. ומי שאחרי לידות רבות של מאמץ הגיע לקרישנה—הרי שהגיע לשלב השלמות. קרישנה אומר בבהגווד-גיטה: ״כל דרכי ההבנה מובילות אלי. אולם מי שבוחר בנתיבים משוללי בהקטי, ימצא את דרכו קשה עד מאד.״ קְלֵשׂו'דְהיקַתַרַס תֵשָׁאם: מבלי להגיע לבהקטי, אי אפשר להבין את קרישנה.
הגיטה מורה על שלוש דרכים: קארמה-יוגַה, גְ'נָאנַה-יוגַה ובהקטי-יוגַה. מי שקשורים מדי לפעילות נושאת גמול—להם מומלץ לבצע פעילות שתרומם אותם לבהקטי. גם מי שקשורים לחקרנות עיונית-נסיינית, מתסכלת, צריכים להגיע לבהקטי. קארמה-יוגַה הינה שונה מסתם קארמה, וגְ'נָאנַה-יוגַה שונה מגְ'נָאנַה. ובסופו של דבר, קרישנה אומר בבהגווד-גיטה, בְּהַקְתְיָא מָאםּ אַבְּהיגָ'אנָאתי: רק על-ידי שירות מסור אפשר להבין אותי.
הגופִּיות השיגו את שלב השלמות של השירות המסור, כיוון שלא ביקשו לדעת דבר לבד מקרישנה. זה מאושש בוודות, יַסְמין אֵוַה ויגְ'נָאתֵא סרְוַם אֵוַה ויגְ'נַתַם בְּהַוַנְתי. כלומר, עם שיודעים את קרישנה, יודעים מוכנית את הכול.
קרישנה המשיך: ״אינכן זקוקות לידע נשגב אודות האמת המוחלטת, כי אהבתן אותי כבר משחר ילדותכן.״ מי שמבקשים להשתחרר מן הקיום החומרי, זקוקים לידע על האמת. אולם מי שפיתח אהבה לקרישנה, הינו כבר בן חורין. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שעוסק בשירות טהור, הינו שרוי במישור הגאולה הנשגב. הגופִּיות לא חוו במצוקות הקיום החומרי; הן סבלו מגעגועים לקרישנה. קרישנה אמר להן, ״גופִּיות יקרות שלי, עזבתי אותכן, רק כדי להגביר את אהבתכן המופלאה אלי. עשיתי זאת בכוונה, כדי שתוכלו להגות בי תמיד.״
הגופִּיות מצויות גם בהגות מושלמת. היוגִים נוטים יותר להגוּת מאשר לשירות מסור, אלא שאינם יודעים ששלמות המסירות מהווה גם שלמות שיטת היוגַה. הבהגווד-גיטה מאששת שהגותן המתמדת של הגופִּיות בקרישנה מהווה פסגת היוגַה. קרישנה היטיב להבין את נפשן של הנשים; כאשר אשה הינה רחוקה מאהובה, היא הוגה בו ללא הפסק, וחווה כך בנוכחותו. קרישנה רצה ללמד דרך התנהגותן של הגופִּיות. מי ששקוע בהגות רצופה שכזו, כמו הגופִּיות, אין ספק שיזכה בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה.
שְׂרִי צ'איטניה לימד את תהליך הויפְּרַלַמְבְּהַה, או שירות לאישיות אלוה מתוך געגועי פרידה, והפך אותו לנחלת הכלל. גם ששת הגוסְוָאמִים לימדו לסגוד לקרישנה מתוך תחושת געגועים, כמו הגופִּיות. שְׂרִיניוָאסַה אָאצָ'ארְיַה, בתפילתו לגוסְוָאמִים, מסביר בבהירות את הנושא הזה. הוא מתאר שהגוסְוָאמִים היו שקועים תמיד בים של רגשות נשגבים, בהלך רוחן של הגופִּיות. כאשר חיו בוורינדאוון, היו מחפשים תמיד אחרי קרישנה וקוראים, ״איפה אתה קרישנה? גופִּיות—איפה אתן? היכן את שְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי?״ מעולם הם לא אמרו, ״עתה ראינו את רָאדְהָא וקרישנה ומטרתנו הוגשמה.״ משימתם לא הושלמה לעולם; הם לא פגשו ברָאדְהָא וקרישנה. בעת מחול הרָאסַה, היו גופִּיות שלא יכלו להצטרף לריקוד ונטשו את גופן, פשוט הוגות בקרישנה. השתקעות מוחלטת בתודעת קרישנה מתוך תחושת געגועים מהווה איפוא, הדרך המהירה ביותר להשגת כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. דבריו של קרישנה שיכנעו את הגופִּיות בכוחה של תחושת הגעגועים. הן חוו בדרך הסגידה העל-טבעית הזו לקרישנה, ושמחו וחשו הקלה רבה עם שהבינו זאת.
הן החלו מדברות: ״שמענו שהמלך קַמְּסַה, שהיה מקור לצרות בלתי פוסקות לשושלת היַדוּ, מת עתה. אלה חדשות טובות מאד. אנו מקוות שבני היַדוּ שמחים עכשיו בחברתו של קרישנה. הוא מסוגל הרי להגשים את מאוויי דבקיו כולם. אוּדְדְהַוַה יקר, אמור, האם קרישנה חושב עלינו לפעמים, מוקף בנערות מַתְהוּרָא המעודנות. הנערות והנשים ששם אינן בנות כפר, אלא נשים יפות ועדינות. מבטיהן המבוישים, החייכניים, ושאר מחוותיהן הנשיות נעימים לו בודאי מאד. קרישנה נמשך מאד לנשים יפות, ונראה שנלכד ברשתן של הנשים הללו. אמור נא אוּדְדְהַוַה, האם הוא זוכר אותנו לפעמים בקרב הנשים האחרות?״
גופִּי אחרת חקרה: ״האם הוא זוכר אותו לילה—פרחי הקוּמַדיני פרחו ואור הירח הפיץ זוהרו, ווורינדאוון כולה עטתה יופי קסום? קרישנה רקד איתנו, והחלל כולו נמלא בצלילי הפעמונים שלרגליו. גם שוחחנו בנעימים. האם הוא זוכר את הלילה ההוא? אנחנו זוכרות, ונתקפות בגעגועים. הגעגועים אליו בוערים בנו כמו אש. הוא הבטיח שישוב לוורינדאוון לכבות את הבערה הזו, כמו ענן שמופיע בשמים ומכבה שריפת יער בגשמיו.״
גופִּי נוספת אמרה, ״קרישנה הרג בגבורה את אויבו, קַמְּסַה, וזכה בממלכתו. אפשר שכבר נישא לבת מלך כלשהי וחי לו בנעימים בין קרוביו וידידיו. מדוע שישוב לכפר ורינדאוון?״
עוד גופִּי אמרה, ״קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, בעלה של אלת המזל, ומסתפק כליל בעצמו. אין לו כל עניין בנו, הבנות מיער ורינדאוון, גם לא בבנות הכרך ממַתְהוּרָא. הוא נשמת-העל האדיר; משום כך אינו זקוק אף לאחת מאיתנו—כאן או שם.״
היתה גופִּי שאמרה, ״זה חסר כל הגיון לקוות שקרישנה עוד יחזור לוורינדאוון. מוטב במקום זה לנסות ולמצוא את אושרנו בתיסכול. אפילו פּינְגַלָא, הזונה המפורסמת, אמרה שאכזבה הינה העונג העליון. אולם אף שכולנו יודעות את זה, קשה מאד לחדול מלצפות לשובו. מי מסוגל לשכוח שיחה ביחידות עם קרישנה? אלת המזל נשארת על חזהו תמיד, אף שהוא אינו אפילו מתאווה לה. אוּדְדְהַוַה יקר, ורינדאוון הינה ארץ של נהרות, של יערות ושל פרות. כאן שמענו את צלילי חלילו, וכאן, באוירה הקסומה הזו, בילינו עמו ועם אחיו הבכור, שְׂרִי בַּלַראמה. כל סביבת ורינדאוון מזכירה לנו אותם. עקבות רגליו טבועות עדיין באדמת ורינדאוון—משכנה של אלת המזל—אלא שסימנים אלה אין בכוחם להביא אותו אלינו.״
הגופִּיות הוסיפו והסבירו שאף שוורינדאוון משופעת עדיין בכל טוּב ודבר לא חסר בה מבחינה חומרית, הן אינן מסוגלות לשכוח את קרישנה ואת בַּלַראמה.
״אנו נזכרות כל הזמן במראותיו הקסומים, כיצד הלך, כיצד חייך או כיצד נהג להתבדח. אבודות כליל במגעינו עמו, איננו מסוגלות בכלל לשכוח אותו. אנחנו מתפללות תמיד ומתחננות, 'אל יקר, בעלה של אלת המזל, אדון ורינדאוון, וגואלם של הדבקים בצרה! שקענו כליל בים של צער. שוב נא לוורינדאוון וגאל אותנו ממצוקתנו.'״
אוּדְדְהַוַה למד בדקדקנות את מצבן הנשגב והבלתי רגיל של הגופִּיות—שקועות בגעגועי פרידה עזים לקרישנה—וחשב כי נבון יהיה לשוב ולחזור ולספר את עלילותיו. אנשים חומרניים בוערים תמיד באש הסבל החומרי. וגם הגופִּיות בערו באש הגעגועים הנשגבים לקרישנה. אלא שאותה אש שבערה בגופִּיות הינה שונה מאש הקיום החומרי. הגופִּיות ביקשו רק את חברתו של קרישנה, בעוד שהחומרני רודף אחר נוחות חומרית.
וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה הסביר שקרישנה הציל את ילדי הרועים משריפת יער בתוך שניה; הם רק עצמו את עיניהם. ועתה, כדי להציל את הגופִּיות מאש געגועיהן, אוּדְדְהַוַה מורה להן לעצום את עיניהן ולהגות במעשיו של קרישנה מראשית היכרותן עמו. מבחוץ יכלו הגופִּיות להמחיש לעצמן את עלילותיו של קרישנה, לצלילי תיאוריו של אוּדְדְהַוַה. ומבפנים יכלו להיזכר בהן. מהוראותיו של אוּדְדְהַוַה הן למדו שקרישנה לא עזב אותן. הן הגו בקרישנה ללא הרף, וגם קרישנה הגה בהן, במַתְהוּרָא.
המסר של אוּדְדְהַוַה והוראותיו הצילו את הגופִּיות ממוות מידי, והגופִּיות ידעו להעריך את חסדו. הוא שימש למעשה כמורן הרוחני, והן סגדו לו כמו שהיו סוגדות לקרישנה. הכתובים המוסמכים מורים לסגוד למורה הרוחני ממש כמו לאלוהים. זאת משום שהוא משרת מסור וקרוב מאד לאל. בני הסמכא הגדולים מסבירים שהמורה הרוחני הינו גילויו החיצוני של קרישנה. ההבנה שקרישנה מצוי עמן, הקלה על אש הגעגועים הנשגבת של הגופִּיות. בלבן פנימה הן זכרו את יחסיהן עמו, ומבחוץ אוּדְדְהַוַה סייע להן להעריך אותו באמצעות הוראות אודות מעמדו המוחלט.
אישיות אלוה העילאי מתואר בכתבי הקודש כאַדְהוקְשַׁגַ'ה, כלומר שהוא מעבר לתפיסה החושית החומרית. אולם אף שהוא אינו נתפס בחושים החומריים, הוא מצוי בלבו של כל אחד. הוא גם נוכח בכל מקום בהיבטו כברהמן השורה בכול. די בלימוד מצבן של הגופִּיות בעת פגישתן עם אוּדְדְהַוַה, כמתואר בשרימד בהאגותם, כדי להבין את שלושת היבטיה הנשגבים של האמת המוחלטת (בְּהַגַוָאן—אישיות אלוה, פַּרַמָאתְמָא—נשמת-העל המקומי, וברהמן—ההיבט השורה בכול).
שְׂרִיניוָאסַה אָאצָ'ארְיַה אומר שששת הגוסְוָאמִים היו שקועים תמיד במחשבות על מעשיהן של הגופִּיות. גם שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ לימד שדרך סגידתן של הגופִּיות לאל הינה הנעלה מכול. ושרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מורה שכל מי ששומע ממקור נכון אודות יחסיהן של הגופִּיות עם קרישנה, וגם מקפיד לקיים את הכללים—הלה יתעלה למעמד העליון של שירות מסור ויזנח כל תאוה לתענוגות חומריים.
הגופִּיות כולן מצאו נחמה בהוראותיו של אוּדְדְהַוַה וביקשו ממנו שישאר עוד מספר ימים בוורינדאוון. אוּדְדְהַוַה נעתר לבקשתן ונשאר עמן אף למספר חודשים—שומר אותן כל הזמן שקועות בהגות במסר הנשגב של קרישנה ובעלילותיו. והגופִּיות חשו כמו התרועעו עם קרישנה במישרין. תושבי ורינדאוון כולם נהנו משהותו של אוּדְדְהַוַה בכפר. הם שוחחו על מעשיו של קרישנה, והימים חלפו כמו רגעים. אוירתה הטבעית של ורינדאוון—נהר היַמוּנָא, הבוסתנים היפים עמוסי הפרי, גבעת גווַרְדְהַנַה, המערות ושלל הפרחים—הכול הצטרף יחדיו כדי להלהיב את אוּדְדְהַוַה להוסיף ולספר את עלילותיו של קרישנה. והתושבים נהנו מחברתו ממש כמו מחברתו של קרישנה.
אוּדְדְהַוַה הוקסם מהתנהגותן של הגופִּיות כיוון שהיו קשורות אל קרישנה כליל. הוא שאב השראה עצומה מלהיטותן אל קרישנה. מוקיר ומשתחווה לפניהן, הוא חיבר שירי הלל למעלותיהן הנשגבות: ״מכל ישויות החיים שקיבלו גוף אדם, הגופִּיות הצליחו במשימתן בצורה המעולה ביותר. הגיגיהן נתונים כליל לכפות רגלי הלוטוס של קרישנה. החכמים והקדושים הדגולים חותרים להשתקעות שכזו בכפות רגליו של קרישנה, שהינו מוּקוּנְדַה מעניק הגאולה. אולם הגופִּיות, באהבתן לאל, משיגות את זה מוכנית; הן אינן תלויות בשום תירגול יוגַה. מכאן שמי שזכה במעמד של גופִּי, אינו צריך עוד להיוולד כברהמה, או כבְּרָאהְמַנַּה, גם אינו זקוק להסמכה של בְּרָאהְמַנַּה.״
שְׂרִי אוּדְדְהַוַה מאשש את דבריו של שְׂרִי קרישנה בבהגווד-גיטה; מי שמוצא בו מקלט ומטרתו נכונה—בין אם הוא שׂוּדְרַה, ובין אם נחות מזה—יזכה להגשים את מטרת החיים העליונה. רמת מסירותן של הגופִּיות מהווה אמת מידה לעולם כולו. ומי שיצעד בעקבותיהן ויהגה בקרישנה תמיד, יזכה בשלב השלמות העליון של חיים רוחניים. הגופִּיות לא נולדו למשפחות רמות יחס או השכלה; הן נולדו לרועי פרות. ואף-על-פי-כן פיתחו את האהבה העליונה לקרישנה. לידה למשפחה מיוחסת אינה מהווה איפוא, תנאי להגשמה עצמית או להבנת אלוהים. דרוש רק פיתוחה של אהבה אקסטתית לאל. שום כישורים אינם דרושים לצורך השגת שלמות בתודעת קרישנה, לבד מעיסוק מתמיד בשירות אוהב ומסור לקרישנה. קרישנה הינו המתק העילאי, מאגר כל עונג. והשפעת תירגולה של תודעת קרישנה הינו ממש כמו לגימת עסיס הנקטר; זה פועל—בין אם יודעים ובין אם לא יודעים. העקרון הפעיל של תודעת קרישנה יתגלה בכל מקום; אין זה חשוב בכלל כיצד או היכן נולדים. שהרי קרישנה נותן חסדו לכל מי שפונה לתודעת קרישנה. לא אלת המזל, גם לא האלים-למחצה מעדן שגופיהם דומים ללוטוסים, זכו באותה ברכה עילאית שבה זכו הגופִּיות, אף שנולדו למשפחות של רועי פרות; ברוב מזלן, במהלך מחול הרָאסַה קרישנה חיבק אותן בזרועותיו. קרישנה גם נישק את פניהן. אין ספק כי פרט להן, שום אשה בכל שלושת העולמות לא זכתה בזה.
אוּדְדְהַוַה העריך את מעמדן הנשגב ורצה ליפול לרגליהן ולאבק את ראשו באבקן. אלא שלא העיז לבקש מהגופִּיות את אבק רגליהן; אפשר שלא יעתרו לו. הוא חשב איפוא, לאבק את ראשו באבק רגליהן ללא ידיעתן. ״אם רק יכול היה להפוך לגבעול עשב חסר משמעות על אדמת ורינדאוון.״
מה רבה היתה משיכתן של הגופִּיות אל קרישנה! מיד למישמע צלילי חלילו הן נטשו את משפחותיהן, את ילדיהן, גם את כבודן ואת בושתן הנשית, ורצו לעבר המקום שבו עמד. הן לא שמו לב אפילו אם עברו בכבישים או ביערות עד. וכך, מבלי משים, צנח אבק רגליהן על עשבי ורינדאוון. אוּדְדְהַוַה, שלא העיז לפזר את אבק רגליהן על ראשו, ביקש להיוולד בעתיד כעשב, וכך להתברך באבק הזה.
אוּדְדְהַוַה העריך גם את מזלן העצום של הגופִּיות; הן הניחו על שדיהן הזקופים, היפים, את כפות רגלי הלוטוס של קרישנה, וכך התנקו מכל טומאה חומרית. אף שאותן רגליים הינן מושא סגידתה של אלת המזל, כמו גם של אלים-למחצה אדירים כמו ברהמה ושיווה, ונושא הגותם הפנימית של היוגִים הגדולים. אוּדְדְהַוַה ביקש שיוכל להתפלל ללא הרף לבירכת אבק רגליהן של הגופִּיות. זימרתן של הגופִּיות אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה הפכה מהוללת בכל שלושת העולמות.
לאחר שאוּדְדְהַוַה שהה זמן מה בוורינדאוון, הוא התאווה לשוב אל קרישנה. הוא ביקש אז את רשותם של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וישׂודָא לעזוב. בפגישת פרידה עם הגופִּיות, הוא ביקש גם מהן רשות, ואז רתם את מרכבתו ויצא לעבר מַתְהוּרָא.
כל תושבי ורינדאוון, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וישׂודָא, באו להיפרד ממנו לשלום, ועמם מתנות יקרות ערך מאוצרות ורינדאוון. בגלל זיקתם העזה לקרישנה הם היו עתה נרגשים עד מאד ואף הזילו דמעות. כולם ביקשו ברכה כלשהי מאוּדְדְהַוַה. הם ביקשו לזכור את מעשיו המפוארים של קרישנה תמיד, להצליח ולמקד את מֵחְשָבם בכפות רגלי הלוטוס שלו, לשוחח תמיד על תפארתו מבלי לסטות לשום נושא אחר, ותמיד להשתחוות לפניו ואף פעם לא לשכוח אותו. תפילתם של תושבי ורינדאוון מהווה דוגמה לשלמות העליונה של הגשמה רוחנית. השיטה היא פשוטה: המֵחְשָב צריך להתמקד תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה, יש לדבר עליו בלבד, ללא סטייה לשום נושא אחר, ואת הגוף יש להעסיק תמיד בשירותו. במיוחד מי שזכה בגוף אדם צריך להעסיק את חייו, את משאביו, את מילותיו ואת תבונתו בשירותו של האל. כי רק פעילות שכזו בכוחה לרומם אותו לשלב השלמות העליון. זוהי גירסת כל בני הסמכא.
תושבי ורינדאוון אמרו: ״לא אכפת לנו היכן ניוולד בצו ההשגחה העליונה ועל-פי תוצאות פעילותנו. אנחנו רק מתפללים שבכל מקום בו ניוולד נוכל לעסוק בתודעת קרישנה.״ דבק טהור אינו מתאווה להתעלות לכוכבי עדן לעולם. אינו מבקש אפילו להגיע לוַיְקוּנְּטְהַה או לגולוקַה ורינדאוון. זאת משום שנטש כל תשוקה לסיפוק אישי. גן עדן או גיהנום הינם שווים בעיניו. ללא קרישנה, גן עדן הינו גיהנום; ועם קרישנה, גיהנום הינו גן עדן. או אז, אחרי שפיאר והביע הוקרה לסגידתם של הדבקים הטהורים מוורינדאוון, אוּדְדְהַוַה שב למַתְהוּרָא לאדונו, קרישנה. הוא השתחווה לפני קרישנה ובַּלַראמה, ואז החל לתאר את מסירותם המופלאה של תושבי ורינדאוון. הוא מסר גם את המתנות ששלחו לוַסוּדֵוַה, אביו של קרישנה, ולאוּגְרַסֵנַה, סבו.
סיפורי קרישנה: פרק 48 – קרישנה משמח את דבקיו
במשך ימים קרישנה האזין לפרטי ביקורו של אוּדְדְהַוַה בוורינדאוון. הוא שמע אודות מצבם של אביו ואמו, גם אודות מצבם של הגופִּיות וילדי הרועים. הוא שמח שאוּדְדְהַוַה הצליח לנחם אותם באמצעות הוראותיו והמסר שנשא.
או אז קרישנה החליט לבקר בביתה של קוּבְּגָ'א, הגיבנת שריצתה אותו במינחת עץ סנדל כאשר נכנס למַתְהוּרָא. כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, קרישנה מנסה תמיד לרַצות את דבקיו, ואלה מנסים לרַצות אותו. וממש כשם שהדבקים הוגים בו בלבם תמיד, גם הוא הוגה בהם. אחרי שקוּבְּגָ'א הפכה לנערת חברה יפיפיה, היא הזמינה את קרישנה לבוא ולבקר אצלה, כדי שתוכל לקבל את פניו ולסגוד לו בדרכה שלה. ברגיל נוהגות נערות החברה לספק את הגברים, לקוחותיהן, באמצעות גופן. מכל מקום, אותה נערת חברה, קוּבְּגָ'א, היתאוותה לספק את חושיה עם קרישנה. קרישנה לא הלך כמובן לביתה של קוּבְּגָ'א כדי לענג את חושיו; חושיו כבר סופקו כליל ממינחת עץ הסנדל שהציעה לו. עתה, בתואנה של עינוג חושים, הוא הלך לשם, אולם לא כדי להתענג עמה, אלא כדי להפוך אותה לדבקה טהורה. אלפי אלות מזל משרתות אותו תמיד; מדוע שיזדקק לנערת חברה כדי לספק את חושיו? מכל מקום, ברוב חמלה לכול, הוא הלך גם לשם. נאמר שהירח אינו חוסך את אורו מחצרו של נוכל. גם חסדו הנשגב של קרישנה אינו נמנע מאיש, בין אם הלה ביצע את שירותו מתוך תאווה או פחד, ובין אם מתוך אהבה טהורה. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שכאשר דבק חפץ לשרת את קרישנה, ובו בזמן לספק גם את תשוקותיו החומריות, קרישנה יסדר את הדברים כך שהלה ישכח כליל את תשוקותיו וייטהר, ויעסוק בשירותו של הריבון תמיד.
עתה, כדי לקיים הבטחה נושנה, קרישנה הלך עם אוּדְדְהַוַה לביתה של קוּבְּגָ'א. כאשר הגיע לבית, הוא נוכח שזה מקושט כולו כדי לעורר תאוותיו של גבר. פירושו של דבר שהיה מלא בתמונות עירום, מעוטרות בחופות ובדגלונים שזורים בשרשראות פנינים. היו שם גם מיטות נוחות ומושבים רכים. החדרים הוארו במנורות יפות וקושטו בזרי פרחים, גם קטורת ריחנית בערה ומי בשמים הותזו.
קוּבְּגָ'א, שהבחינה בקרישנה שבא לביתה כדי לקיים את הבטחתו, מיהרה אז וקמה ממושבה וניגשה לקבל את פניו. היא וידידותיה הרבות החלו כולן לשוחח עמו מתוך כבוד רב. אחרי שהציעה לו מושב נאה, היא סגדה לו, כיאה למעמדה. גם אוּדְדְהַוַה התקבל בדרך דומה, אולם משום שמעמדו שונה מזה של קרישנה, הוא בחר לשבת על הרצפה.
מבלי לבזבז עוד זמן, כמקובל במצבים שכאלה, קרישנה נכנס אז לחדר המיטות של קוּבְּגָ'א. זו בינתיים התרחצה ומשחה את גופה במשחת עץ סנדל. היא התלבשה במלבושים מפוארים, עדתה עדיים יקרי ערך וזרי פרחים, היא לעסה גם עלי לעיסה משכרים והתיזה על עצמה בשמים ריחניים, ואז הופיעה לה במלוא הדרה. בשעה שעמדה כך לפני קרישנה, הידוע כמַדְהַוַה, או בעלה של אלת המזל, היו מבטה החייכני ותנועות עיניה חדורים בבושה נשית. קרישנה, שנוכח בהיסוסה, תפס אז בידה, המעוטרת בצמידים, ובחיבה רבה משך אותה והושיבה לצידו. רק משום שסיפקה לפנים משחת עץ סנדל לאישיות אלוה, קוּבְּגָ'א התנקתה מכל תגובה נפשעת וזכתה עתה להתענג עמו. היא הניחה את כפות רגלי הלוטוס של קרישנה על שדיה, שבערו באש התאווה. אולם אז הריחה את ניחוחן, ומיד נמוגה תשוקתה. עתה היתה רשאית לחבק את קרישנה בזרועותיה ולהגשים את כמיהתה הנושנה לזכות בביקורו בביתה.
בבהגווד-גיטה נאמר שרק מי שהשתחרר מכל תגובה חומרית נפשעת, יכול לעסוק בשירות אוהב ונשגב לריבון. קוּבְּגָ'א נתנה משחת עץ סנדל לקרישנה, וזה היה גמולה. היא לא אוּמנה לסגוד לאל בשום צורה אחרת, ומשום כך ביקשה לספק אותו על-פי מקצועה. הבהגווד-גיטה מאששת שניתן לסגוד לאל גם באמצעות משלח היד, אם זה מוצע בכנות לתענוגו שלו. קוּבְּגָ'א אמרה אז לקרישנה, ״ידידי היקר, הישאר איתי לפחות מספר ימים ותבלה עמי, אתה וידידך בעל עיני הלוטוס. איני יכולה להיפרד ממך עתה. מלא נא את משאלתי.״
הוודות מורות שאישיות אלוה העילאי הינו בעל אונים לאינספור. לדעת מומחים קוּבְּגָ'א מיצגת את אנרגית הפּוּרוּשַׁה-שַׂקְתי של קרישנה, ממש כשם ששְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי מיצגת את אנרגית הצ'ית-שַׂקְתי שלו. קוּבְּגָ'א ביקשה אמנם מקרישנה שישאר עמה, אולם קרישנה סירב לבקשתה ברוב נימוס.
בעולם החומרי קרישנה מבקר רק לפרקים, בעוד שבעולם הרוחני הוא מצוי לעד, בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה ובכוכב גולוקַה ורינדאוון. המינוח הטכני לנוכחותו בעולם הרוחני הוא פְּרַקַטַה-לִילָא.
או אז, אחרי שפייס את קוּבְּגָ'א במילים מתוקות, קרישנה שב עם אוּדְדְהַוַה לארמונו. השרימד בהאגותם מזהיר שלא קל לסגוד לקרישנה. זאת משום שהינו אישיות אלוה העילאי, הראשי מבין כל אישויות הווישנו-תַתְתְוַה. אין זו משימה קלה ביותר לסגוד לו או לזכות בחברתו. האזהרה מכוונת במיוחד לאותם דבקים שנמשכים לאהוב את קרישנה באהבת נאהבים; עדיף לאלה שלא להיתאוות לענג את חושיהם במישרין עם קרישנה. למעשה, השבעת החושים זו פעילות חומרית. בעולם הרוחני ישנם אמנם, נישוקים או חיבוקים, אולם לא קיים אותו תהליך לעינוג חושים כמו בעולם החומרי. האזהרה נועדה איפוא לסַהַגי'יות, או מי שחושבים את קרישנה לבן אנוש רגיל. אלה מתאווים בדרכם המעוּותת להתענג עמו ביחסי מין. ביחסים רוחניים מאבד עינוג החושים כל חשיבות. מכאן שמי שמעונין ביחסים עם קרישנה על בסיס עינוג חושים מעוות—הינו בהכרח סכל שהלך רוחו דורש תיקון.
אחרי זמן כלשהו, קרישנה מילא גם את הבטחתו לבקר בביתו של אַקְרֻוּרַה. יחסיו של אַקְרֻוּרַה עם קרישנה היו יחסי שירות, וקרישנה רצה עתה שיבצע שירות כלשהו עבורו. הוא הלך לשם בלווית בַּלַראמה ואוּדְדְהַוַה. כאשר הם הגיעו אל הבית, אַקְרֻוּרַה יצא אליהם וחיבק את אוּדְדְהַוַה והשתחווה לפני קרישנה ובַּלַראמה. גם קרישנה, בַּלַראמה ואוּדְדְהַוַה השתחוו לפניו, ואז אַקְרֻוּרַה הציע להם מושב נאה. אחרי שישבו בנוחיות, הוא רחץ את רגליהם והתיז את המים על ראשו. הוא הציע גם פרחים יפים ומשחת עץ סנדל, על-פי דרכי הסגידה המקובלות. השלושה כולם התרצו מהתנהגותו, ואַקְרֻוּרַה השתחוה אז לפני קרישנה, ראשו נוגע בקרקע. הוא הניח את כפות רגליו של קרישנה בחיקו והחל לעסות אותן בעדינות. מסופק כליל בנוכחותם של קרישנה ובַּלַראמה, עיניו מלאו בדמעות אהבה והוא החל לומר תפילות.
״קרישנה אלי היקר, בטובך הרב הרגת את קַמְּסַה ומרעיו. הצלת את משפחת היַדוּ משואה גדולה, ואלה לא ישכחו את חסדך לעולם. קרישנה ובַּלַראמה יקרים, אתם שניכם הינכם האישיות המקורית ממנה נובע הכול. אתם הסיבה הראשונית לכול. עוצמתכם הינה בלתי נתפסת ואתם שורים בכול. אין כל סיבה או תוצאה אחרת מלבדכם, גשמית או סמויה. אתם הברהמן העליון, מושא לימוד הוודות. באמצעות אונכם הבלתי נתפס אתם נגלים עתה לעינינו. באוניכם שלכם גם בראתם את עולם התופעות, ואחר כך נכנסתם לתוכו. ממש כשם שחמשת היסודות—אדמה, מים, אש, אויר ושמים מצויים בכל מיני הגופים השונים, גם אתם מצויים בכל הגופים, יצירי אונכם. אתם מצויים בגוף כנשמה היחודית, גם כנשמת-העל הבלתי תלוי. הגוף החומרי הינו תוצר אונכם הנחות; ישויות החיים, או הנשמות היחודיות, הינן חלקיקים שלכם; ונשמת-העל הינו יצוגכם המקומי. הגוף החומרי, הנשמה היחודית, ונשמת-העל מרכיבים יחדיו את ישות החיים היחודית, אף שבמקורם אלה בסך הכול אונים שונים של אותו ריבון אחד.״
״אתם בוראים את העולם החומרי, מקיימים אותו ומחריבים, באמצעות פעולת גומלין בין שלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות. אולם שלא כמו ישות החיים, אתם אינכם מסתבכים בפעילות הזו. זאת משום שהידע העילאי שלכם אינו מתכסה לעולם.״
ממש כשם שהריבון נכנס לתוך הבריאה החומרית וכך מתחוללים במועדם בריאה, קיום וחורבן, נכנס החלקיק, ישות החיים, לתוך היסודות החומריים וזוכה בגוף שנוצר עבורו. אלא שישות החיים, לעומת האל, הינה חלקיק של העליון ונוטה להתבלבל מפעילותן של המידות החומריות, בעוד שקרישנה הינו פַּרַמְברהמן, או הברהמן העליון; הוא שרוי תמיד בידע מלא, ואינו מושפע מפעילות חומרית שכזו לעולם. משום כך שמו גם אַצְ'יוּתַה, או מי שאינו מועד לעולם. מודעותו של קרישנה לזהותו הרוחנית אינה מתערערת על-ידי פעילות חומרית, בעוד שישויות החיים המזעריות נוטות להתבלבל בהשפעת הפעילות החומרית. הישויות היחודיות הינן חלקיקים נצחיים של האל, וממש כמו גיצי אש זעירים, גם הן—ניצוצות של האש המקורית, קרישנה— נוטות להכבות.
אַקְרֻוּרַה המשיך: ״ אנשים חסרי תבונה חושבים שדמותך הנשגבת הינה תוצר האנרגיה החומרית. אלא שאין זה נכון, כי כולך רוחני, ואין הבדל בינך לבין גופך. משום כך אתה נשגב גם לכל התניה חומרית או גאולה. במצבים כולם אתה בן חורין תמיד. בבהגווד-גיטה נאמר, 'רק הסכלים חושבים אותך לאדם רגיל.' בגלל ידע לקוי אלה חושבים אותך לאחד מאיתנו, מותנה לטבע החומרי. אותם אנשים, שסטו מן הידע המקורי של הוודות, מנסים להשוות את ישות החיים הרגילה איתך עצמך. הופעת עלי אדמות בדמותך המקורית כדי לכונן ידע אמיתי—כלומר, שישויות החיים אינן שוות לאלוהים גם לא זהות עמו. אלי, אשר שרוי במידת הטובות הטהורה (שׂוּדְדְהַה-סַתְתְוַה), הופעתך נחוצה לכינונו של ידע וֵדי אמיתי; הינה נחוצה כדי לשים קץ לתורות כופרות שגורסות שישויות החיים הינן אלוהים. קרישנה אלי, הפעם הופעת כבנו של וַסוּדֵוַה עם התרחבותך המוחלטת, שְׂרִי בַּלַראמה. משימתך היא להכחיד את משפחות המלוכה הכופרות, על חילותיהם האדירים. באת כדי להקל על העולם, אשר כורע תחת העומס הזה. וכדי להגשים את משימתך, הופעת כבן משפחת היַדוּ, ופיארת בכך את השושלת כולה.״
״אלי, בזכות נוכחותך, ביתי טוהר היום, ואני הפכתי למבורך בתבל. אישיות אלוה העילאי, מושא סגידתם של כל מיני האלים-למחצה, הפּיתְרּים, ישויות החיים, המלכים והקיסרים, נשמת-העל שבכול, בא עתה לביתי. מי שהמים שזורמים מכפות רגליו מטהרים את שלושת העולמות, בא עתה ברוב חסד לביתי. מיהו המלומד, בכל שלושת העולמות, שלא יבקש את מקלט כפות רגלי הלוטוס שלך ולא יתמסר לך? מיהו אותו סכל שלא ירצה להפוך לדבקך, למרות שהוא יודע שאיש אינו מסור כמוך לדבקיך? הספרות הוֵדית מלמדת שאתה ידידה היקר ביותר של ישות החיים. גם הבהגווד-גיטה מאששת את זה: סוּהְרּידַםּ סַרְוַה-בְּהֻוּתָאנָאם. אתה אישיות אלוה העילאי ובכוחך להגשים בשלמות את מאווי דבקיך. אתה ידידו האמיתי של כל אחד. אולם אף שאתה נותן את עצמך לדבקיך, אונך המקורי אינו נפסד. אונך אינו פוחת, גם לא גדל.״
״אלי, גם גדולי היוגִים והאלים-למחצה מתקשים להבין את תנועותיך. אלה אינם מסוגלים אפילו לקרוב אליך; והנה ברוב חסדך, הסכמת לבוא לביתי. זהו הרגע המבורך ביותר בכל מסעי בקיום החומרי. בחסדך בלבד ביכולתי להבין עתה שביתי, אשתי, ילדי וכל נכסי הארציים הינם בסך הכול כבלים שקושרים אותי לקיום החומרי. גדע נא את הקשרים הללו והצל אותי מסבך זה של חברה, ידידות ואהבה כוזבים.״
מרוצה מתפילותיו של אַקְרֻוּרַה, קרישנה חייך, וחיוכו עוד הוסיף ושבה את לבבו של האיש. הוא השיב: ״אַקְרֻוּרַה יקירי, למרות רוחך הכנועה, אני מחשיב אותך לנעלה ממני; כמו אבי ומורי, וידידי שוחר טובתי. חובתי משום כך לסגוד לך. ומאחר שאתה דודי, חובתך לגונן עלי, כמו על אחד מילדיך. אני חפץ שתקיים אותי. גם ללא יחסי משפחה שכאלה, אתה ראוי לסגידה. כל מי שמבקש לו מזל מבורך, צריך לסגוד לאנשים כמוך. אתה נעלה אפילו מהאלים-למחצה. אנשים סוגדים לאלים-למחצה לצורך עינוג חושים כלשהו; ורק כאשר אלה מתרצים מסגידתם, הם מעניקים להם את ברכתם. מכל מקום, דבק כמותך נכון תמיד להציע את הגדולה שבברכות לכלל האנשים. אדם קדוש או דבק הינו חופשי להציע ברכתו לכול, בעוד שהאלים-למחצה מעניקים ברכה רק אחרי סגידה. ניתן לזכות ביתרונותיו של מקום קדוש, רק אם הולכים לשם, והגשמת המאוויים באמצעות סגידה לאל-למחצה מסויים הינה איטית מאד; בעוד שאיש קדוש כמותך, בכוחו להגשים את מאוויי הדבקים מיד. אַקְרֻוּרַה יקר, אתה ידידנו ושוחר טובתנו, ונכון ולפעול למעננו תמיד. לך נא איפוא, להַסְתינָאפּוּרַה וראה מה עלה בגורלם של הפָּאנְּדַּוים.״
קרישנה חרד לשלומם של בני פָּאנְּדּוּ, כיוון שבגיל צעיר התייתמו מאב. כידיד דבקיו, קרישנה רצה לדעת מה עלה בגורלם, ומשום כך שלח את אַקְרֻוּרַה להַסְתינָאפּוּרַה, לברר את מצבם. קרישנה המשיך: ״שמעתי שאחרי מות המלך פָּאנְּדּוּ, מצאו בניו הצעירים, יוּדְהישְׁטְהירַה, בְּהימַה, ארג'ונה, נַקוּלַה וסַהַדֵוַה, ואמם מחסה אצל דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה. אולם שמעתי גם שהלה, בנוסף לעיורונו מלידה, הינו עיוור גם באהבתו לבנו האכזר, דוּרְיודְהַנַה. חמשת הפָּאנְּדַּוים הינם בניו של המלך פָּאנְּדּוּ, אלא שנראה מתוכניותיו של דְהְרּיתַרָאשְׁטְרַה, שהלה אינו נוטה להם חסד. לך נא לשם ולמד על יחסיו עמם. על סמך דיווחך, אשקול כיצד להיטיב איתם.״ כך ציוה אישיות אלוה, קרישנה, על אַקְרֻוּרַה ללכת להַסְתינָאפּוּרַה, ואז שב לביתו בלווית בַּלַראמה ואוּדְדְהַוַה.
סיפורי קרישנה: פרק 40 – תפילותיו של אַקְרֻוּרַה
וכך אמר אַקְרֻוּרַה תפילותיו: ״אלי היקר, הריני משתחווה לפניך כיוון שאתה הינך סיבת כל הסיבות, נָארָאיַנַּה, האישיות המקורית והבלתי מתכלה. פרח לוטוס צומח מטבורך, ומפרח זה נולד ברהמה, בורא היקום. ברהמה הינו איפוא, סיבתו של יקום זה, ומכאן שאתה הינך סיבת כל הסיבות. יסודות הבריאה החומרית—אדמה, מים, אש, אויר, אתר, זהות עצמית וכלל האנרגיה החומרית, גם טבע, האנרגיה הגבולית, או ישויות החיים, מֵחְשָב, חושים, מושאי החושים, והאלים-למחצה שאחראים על תפקודי היקום—כל אלה נוצרו מגופך. אתה גם נשמת-העל שבכול, אולם את דמותך הנשגבת איש לא מכיר. הכול בעולם החומרי מושפעים ממידות הטבע. בהשפעת המידות, אפילו אלים-למחצה כמו ברהמה אינם יודעים בדיוק אודות קיומך הנשגב, שמעבר לבריאה החומרית ושלוש מידותיה. החכמים והיוגִים הגדולים סוגדים לך כאישיות אלוה העילאי, מקור כל ישויות החיים, כל עולם התופעות וכל האלים-למחצה. הם סוגדים לך ככולל-כול. ישנם בְּרָאהְמַנּים מלומדים שסוגדים לך באמצעות טקסי הרּיג-וֵדַה. אלה מציעים לך מינחות שונות בשמם של אלים-למחצה שונים. ישנם גם כאלה שסוגדים לידע נשגב. אלה הינם שלוים מאד ושואפים לחדול מכל פעילות חומרית. הם עוסקים בחקר פילוסופי, או גְ'נָאנַה-יוגַה, במטרה למצוא אותך.״
״וישנם גם דבקים, הבְּהָאגַוַתים, שסוגדים לך כאישיות אלוה. אחרי שאלה מוסמכים על-פי שיטת הפָּאנְצַ'רָאתְרַה, הם מקשטים את גופם בתילַקַה, ועוסקים אז בסגידה לדמויותיך השונות שבמקדש. וישנם עוד אחרים, השַׂיְוַתים, או חסידיהם של אָאצָ'ארְיות שונים שסוגדים לך בדמותו של שיווה.״
בבהגווד-גיטה נאמר שהסגידה לאלים-למחצה הינה למעשה, סגידה לאלוהים בעקיפין. אלא שזו סגידה בלתי מוסמכת, שהרי אלוה עליון, נָארָאיַנַּה, הינו מושא הסגידה היחיד. אלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה הינם בסך הכול התגלויות המידות החומרית, ונובעים מגופו של נָארָאיַנַּה. למעשה, לפני הבריאה לא קיים איש מלבד נָארָאיַנַּה. משום כך הסגידה לאלים אינה באותו מישור כמו הסגידה לאישיות אלוה.
אַקְרֻוּרַה אמר: ״חסידיהם של האלים-למחצה קשורים אמנם לאל מסוים, אולם כיוון שאתה הינך נשמת-העל של כל ישויות החיים, לרבות האלים-למחצה, הרי שהסגידה להם מגיעה בעקיפין אליך. בעונת הגשמים זורמים הנהרות מן ההרים, ולעיתים ישנם יובלים קטנים שאינם מגיעים לים; ישנם שמגיעים, וישנם שאינם. אלה דומים לסוגדיהם של האלים-למחצה; אפשר שיגיעו אליך ואפשר שלא. אין כל ערובה. הצלחתם תלויה בעוצמת סגידתם.״
הנוהל הוֵדי הוא שבשעת הסגידה לאלים-למחצה, מקדישים גם טקס כלשהו לנָארָאיַנַּה, או יַגְ'נֵשְׂוַרַה. בבהגווד-גיטה נאמר שללא אישורו של נָארָאיַנַּה, קרישנה, האלים-למחצה אינם מסוגלים להגשים את מאוויי סוגדיהם. מילות הגיטה הן מַיַיְוַה ויהיתָאן הי תָאן, כלומר, שהאל-למחצה יכול להעניק את ברכתו רק עם אישור מנָארָאיַנַּה. משום כך סוגד של האלים-למחצה ששב לשפיות דעתו חושב: ״האלים-למחצה יכולים להעניק ברכות רק עם יפוי כוח מהריבון. מדוע לא לסגוד איפוא, לאלוהים במישרין?״ מכאן שהסוגדים לאלים מגיעים לפעמים לאישיות אלוה—המטרה העליונה, אולם לא אותם סוגדים שחושבים את האלים לכל מכול.
אַקְרֻוּרַה המשיך: ״אלי, העולם כולו חדור בשלוש מידות הטבע—טובות, להיטות ובערות. הכול בו מכוסים במידות הללו, החל מברהמה וכלה בצמחים ועצים חסרי תנועה. אלי, הינני משתחווה לפניך, כיוון שאתה בעצמך הינך מעבר להשפעתן של המידות, ומלבדך, כולם אך נסחפים בגליהן. אלי, האש היא פיך, האדמה כפות רגליך, השמש עינך, השמים טבורך, והכיוונים הם אוזניך. החלל הינו ראשך, האלים-למחצה הם זרועותיך, הימים הינם בטנך, והרוחות והאויר הם חוזקך וחיותך. הצמחים והעשבים הם שערות גופך, העננים הינם שערות ראשך, ההרים הם עצמותיך וצפורניך, והימים והלילות הינם מיצמוץ עפעפיך. פְּרַגָ'אפַּתי (המוליד) הינו אבר המין שלך, והגשם הינו זרעך.״
״אלי, כל ישויות החיים, לרבות מיני האלים-למחצה על דרגותיהם השונות, גם השליטים הקטנים והגדולים, המלכים ושאר היצורים, כולם מצויים בך. כחלקיקו של השלם הגדול, איש לא יכול לדעת אודותיך באמצעותו של ידע נסיוני. ביכולתו רק להשוות את קיומך הנשגב לים הגדול שמכיל יצורים חיים לרוב, או לפרי הקַדַמְבַּה שמהווה מקום תרבית ליתושים קטנים. אלי, דמויותיך הנשגבות והתגלויותיך בעולם זה כולן נועדו לגאול את ישויות החיים מבערות, אשליה וצער. אלה נועדו לכל בני האדם, כדי שיעריכו אותך ואת עלילותיך ויפארו אותך לעד. איש לא מסוגל לאמוד את מספר התגלויותיך, גם איש לא מסוגל למנות את מספר היקומים שקימים בך.״
״הריני משתחווה משום כך להתגלותך כדג, שהופיע בעת החורבן, אף שאתה הינך סיבת כל הסיבות. אני משתחווה גם לפני התגלותך כהַיַגְרִיוַה, שהמית את שני הזדים מַדְהוּ וקַיְטַבְּהַה; הינני משתחווה לך בדמותך כצב ענק שנשא את הר מַנְדַרַה הגדול, גם לדמותך כחזיר בר שמשה את כדור הארץ ממעמקי ים הגַרְבְּהודַקַה. הינני משתחווה לפניך בהופעתך כנְרּיסימְּהַדֵוַה, גואלם של הדבקים מרדיפותיהם של כופרים. אני משתחווה לפניך כוָאמַנַדֵוַה שפשט רגליו וכיסה כך את שלושת העולמות. הריני משתחווה לפניך כאדון הבְּהְרּיגוּ שבא לכלות את מנהיגיו הכופרים של העולם. הינני משתחוה גם לפניך בדמותך כראמה שבא להרוג זדים כמו רָאוַנַּה. הדבקים כולם סוגדים לך כרָאמַצַ'נְדְרַה, ראש שושלת הרַגְהוּ. השתחווּתי גם לפניך כוָאסוּדֵוַה, סַנְקַרְשַׁנַּה, פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה. גם לפני דמותך כבּוּדְהַה שבא לבלבל את הרשעים וחסרי האמונה. ולבסוף הריני משתחווה לפני דמותך כקַלְקי שהעניש את מעמד המלכים שהידרדר למעמד נתעב של מְלֵצְ'צְ'הים, שאינם שומרים עוד על שום כללים ועקרונות וֵדיים.״
״אלי, הכול בעולם החומרי הינם מותנים על-ידי אונך המשלה. מזוהים עם תפיסה עצמית כוזבת ובעלתנות כוזבת על קניניהם, אלה מתגלגלים מגוף לגוף בנתיב הפעילות נושאת הגמול ותגובותיה. אלי, גם אני איני נבדל מהם; כמותם טועה לחשוב עצמי למאושר עם בית, אשה, ילדים, אדמה, נכסים והשפעה, וכך, חי לי כמו בארץ חלומות. שהרי אף לא אחד מאלה ישאר לעד. בסכלותי אני הוגה תמיד באלה וחושב אותם לבני קימא ואמיתיים. אלי היקר, בגלל זהות כוזבת אני שם מבטחי בחולף, כמו הגוף החומרי, שאינו רוחני ובסך הכול מקור למכאובים אינספור. מבולבל מתפיסת חיים כזו, אני רואה הכול מתוך שניוּת, ואותך, מאגר כל עונג, שכחתי כליל. ללא חברתך הנשגבת, אני כמו יצור מטופש שמחפש אחר מים במדבר, לאחר שנטש מקווה מים עשיר בצמחיה. הנשמות המותנות מבקשות לשבור את צמאונן, אלא שאינן יודעות היכן למצוא מים. הן נוטשות את מאגר המים, ורצות אל המדבר החרב. אלי, גם לשלוט במֵחְשָבי איני מסוגל, ועתה זה נסחף אחרי חושים בלתי מרוסנים—נמשך לפעילות נושאת גמול ולפירותיה.״
״אלי, מי שמותנה לקיום החומרי, אינו מסוגל להעריך את כפות רגלי הלוטוס שלך. אולם בדרך כלשהי זכיתי להתקרב לכפות רגליך. מכאן שזהו חסדך נטול הסיבה אלי. ביכולתך לפעול כרצונך, שהרי אתה הינך השליט העליון. אני מבין גם שמי שראוי להיגאל מנתיב הלידה והמוות החוזרים ונשנים—רק בחסדך הוא עוד מוסיף ומתקדם עד שנמשך כולו לשירותך המסור.״
אַקְרֻוּרַה השתטח אז לפני הריבון ואמר, ״אלי היקר, דמותך הנשגבת הינה נצחית ומלאת ידע. די למקד את המֵחְשָב בדמותך, כדי להבין הכול. כי אתה הינך מקור כל ידע. אתה בעל הכוח העליון, אדון לאינספור אונים. אתה הברהמן העליון והאישיות העליונה, השליט העליון ואדון האנרגיה החומרית. הינני משתחווה לפניך, וָאסוּדֵוַה, מקום מנוחתה של הבריאה כולה. אתה אישיות אלוה השורה בכול, גם נשמת-העל ששוכן בלבה של כל ישות חיה ומכוון פעולותיה. עתה הריני מתמסר לך כליל, אנא, גונן עלי.״
סיפורי קרישנה: פרק 31 – שירי הגופִּיות

"כזהו מראך הבלתי רגיל. בוא נא אלינו וברך אותנו בפרח הלוטוס שבידך."
גופִּי אחת אמרה: ״קרישנה יקר, מאז שנולדת כאן, אדמת וְרַגַ'בְּהֻוּמי כולה עטתה תפארת. היא מפוארת כל כך, עד כי נראה שאלת המזל עצמה שוכנת כאן תמיד. אך רק אנחנו איננו שמחות, כי חרף חיפושינו הרבים, איננו מסוגלות למצוא אותך. חיינו תלויים בך כליל. אנא, שוב אלינו.״
גופִּי אחרת אמרה: ״קרישנה, אתה אפילו נשמת חייהם של פרחי הלוטוס שצומחים באגמים. עם גשמי הסתיו הזכים הפכו מימי האגמים לצלולים כבדולח. אך למרות יופיים, קמלים פרחי הלוטוס וקומשים ללא מבטך עליהם. כמותם, גם אנו קמלות בלעדיך. למעשה, איננו נשותיך, גם לא שפחותיך. מעולם לא הוצאת עלינו כספים. אולם אנו נמשכות כליל למבטך. מכל מקום, אם נמות עתה מבלי לזכות במבטך, תישא אתה באחריות לכך. אין ספק כי זהו חטא גדול להרוג נשים, ואם לא תבוא אלינו ונמות, תאלץ לסבול מן התגובות לחטאך. לכן בוא נא אלינו. אל תחשוב שרק נשק יכול להרוג; העדרך ממית אותנו. שקול נא את העובדה שאתה הורג נשים עתה. אנו אסירות תודה לך לעד על שגוננת עלינו פעמים כה רבות והצלת אותנו ממי היַמוּנָא המורעלים, מן הנחש קָאלייַה, מבַּקָאסוּרַה, מכעסו של אינְדְרַה וסופת גשמיו, משריפת יער, ותקריות נוספות שכאלה. אתה הגדול והחזק מכול. הפלאת להציל אותנו מסכנות רבות. אולם מפתיע שעכשיו אתה זונח אותנו. קרישנה, ידיד יקר שכמותך, ידוע לנו שאינך באמת בנה של אמא יַשׂודָא או בנו של רועה הבקר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אתה הינך אישיות אלוה העילאי ונשמת-העל שבכל ישויות החיים. לבקשתו של ברהמה, הופעת עלי אדמות בחסדך נטול הסיבה, כדי לגונן על העולם. רק מתוך חסד הופעת בשושלת היַדוּ. הו הטוב מבני היַדוּ, לעולם אינך חוסך הגנתך מזה שמפחד מאורח חיים חומרני ומבקש מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. תנועותיך רווּיות עדנה ואתה עצמאי לחלוטין. אתה נוגע בידך האחת באלת המזל ובשניה אוחז בפרח לוטוס. כזהו מראך הבלתי רגיל. בוא נא אלינו וברך אותנו בפרח הלוטוס שבידך.״
״קרישנה יקר, מכחיד כל פחדיהם של תושבי ורּינְדָאוַנַה. אתה הגיבור העילאי ורב העוצמה. עם חיוכך המקסים בכוחך להכחיד כל גאווה מיותרת בדבקיך, גם גאוותן של נשים כמותנו. אנו כולנו אמותיך ושפחותיך. אנא, קבל אותנו והראה לנו את פניך היפיפיות דמויות הלוטוס.״
״למעשה, מגע כפות רגליך הפך אותנו לתאותניות מאד. אין ספק כי כפות רגלי הלוטוס שלך מדבירות כל חטא אצל אותם דבקים שמוצאים בהן מקלט. בחסדך, אתה נותן מקלט תחת רגליך אפילו לבעלי חיים רגילים. ולמרות שהן משכנה של אלת המזל, חוללת עם כפות אלה על ראשו של הנחש קָאלייַה. עתה אנו מתחננות שתניח את כפות רגליך על חזנו ותשקיט עם מגען את להט תשוקתנו.״
״הו אל, עיניך המצודדות, כפרחי הלוטוס, הינן קסומות וענוגות מאד. מתק מילותיך שובה אפילו את לב המלומדים הדגולים, וגם הם נמשכים אליך. כמותם, גם אנחנו נמשכות אל מילותיך ואל יפי פניך ועיניך. בוא נא וספק אותנו בנקטר נשיקותיך. מילים שהיגדת או מילים שמתארות את מעשיך, הן כולן רוויות בנקטר. די לחזור עליהן או לשמוע אותן כדי להינצל מבערת הקיום החומרי. אלים-למחצה חשובים כמו ברהמה ושיווה מהללים תמיד את דבריך. הם עושים זאת כדי להדביר את חטאיהן של ישויות החיים שבעולם החומרי. מי שמנסה ושומע את מילותיך הנשגבות, מתעלה במהירות למישור של פעילות צדיקה. לוַיְשְׁנַּוים מעניקות מילותיך עונג נשגב, ואותם קדושים שטורחים ומפיצים את בשורתך הנשגבת ברחבי תבל – הם נדבנים ראשונים במעלה.״ (גם רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מאשש זאת; הוא מכנה את שְׂרִי צ'איטניה כהתגלות הנדיבה מכול, כיוון שנתן את מילותיו של קרישנה ואהבה לקרישנה לעולם כולו, ללא תשלום או גמול.)
״קרישנה״, הן המשיכו, ״אתה גם ערמומי מאד, ויכול רק לדמות בנפשך את סבלנו לזכר חיוכך הערמומי, מבטך הענוג, טיוליך עמנו ביער ורּינְדָאוַנַה, ושיחותיך עמנו במקומות מחבוא. מאד מבורך להגות בכל אלה, והם גם חיממו את לבנו, אולם עתה הפך זיכרון מעשיך מקור לכאב. אנא, הצל אותנו. בודאי ידוע לך כמה אנחנו מתעצבות כאשר אתה יוצא מכפר ורּינְדָאוַנַה כדי לרעות את הפרות ביער. עצם המחשבה על כפות רגליך הרכות שנדקרות על-ידי העשב היבש וחלוקי האבן הקטנים ביער מעוררת בנו חלחלה. אנו קשורות אליך כל כך, עד כי איננו חושבות על דבר מלבד כפות רגליך.״
״כאשר אתה שב עם הבהמות מן המרעה, פניך שמעוטרות בשערך הגלי, מכוסות באבק טלפיהן של הפרות. למראה החיוך הענוג שעל פניך, תשוקתנו להתענג עמך עוד מתעצמת. הו קרישנה יקר, אתה המאהב העליון. אתה מגונן תמיד על הנשמות המסורות, ומגשים משאלתו של כל אחד; אפילו ברהמה, בורא היקום, סוגד לכפות רגליך. אתה מעניק תמיד את ברכתך למי שסוגד לכפות רגלי הלוטוס שלך. משום כך הייה רחום גם איתנו ושים את כפות רגליך על חזנו, כדי להפיג עתה את מצוקתנו. קרישנה, אנו כמהות לנשיקותיך, אותן אתה מעניק אפילו לחלילך. צלילי חלילך מכשפים את העולם כולו, וגם את לבנו. אנא, שוב ונשק אותנו בנקטר פיך.״
סיפורי קרישנה: פרק 39 – מסע חזרתו של אַקְרֻוּרַה וביקורו בוישְׁנּוּלוקַה בתוך נהר היַמוּנָא
קרישנה ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה קיבלו את פניו של אַקְרֻוּרַה בחום, גם הציעו לו מקום מנוחה ללילה. ואז הלכו קרישנה ובַּלַראמה לאכול ארוחת ערב. ובינתיים אַקְרֻוּרַה, ישוב על מיטתו, הירהר כיצד התגשמו כל אותן משאלות שהיו בלבו בדרכו ממַתְהוּרָא לורינְּדָאוַנַה. קרישנה הינו בעלה של אלת המזל; וכאשר הוא מתרצה מדבקו הטהור, ביכולתו להעניק לו את כל שבלבבו. אלא שדבק טהור אינו מבקש דבר לתועלתו האישית.
אחרי שקרישנה ובַּלַראמה סיימו את ארוחתם, הם שבו לאחל לילה טוב לאַקְרֻוּרַה. קרישנה שאל אודות דודו קַמְּסַה, ״כיצד הוא מתיחס אל ידידיו?״ הוא גם חקר בשלום קרוביו והתעניין בתכניותיו של קַמְּסַה. אחר כך הוא בישר לאַקְרֻוּרַה שהוא שמח מאד על ביקורו. הוא גם שאל האם קרוביו וידידיו כולם חשים בטוב ופטורים ממיחושים וחולי. ואז הביע צערו על כך שדודו קַמְּסַה שולט בממלכה; שיטתו המדינית הינה נחשלת מאד ולא ניתן לצפות לכל רווחה או שיגשוג לתושבים בעת שלטונו. ואז אמר, ״רק בגלל שאני בנו, נאלץ אבי לעמוד בקשיים נוראיים. בגלל אותה סיבה הוא גם איבד בנים רבים. מה רב עתה מזלי שבאת לכאן כידידי וקרובי. אַקְרֻוּרַה ידידי הטוב, גלה לי את מטרת בואך לורינְּדָאוַנַה.״
או אז פתח אַקְרֻוּרַה, בן שושלת היַדוּ, והסביר את ההתפתחויות האחרונות במַתְהוּרָא, לרבות נסיונו של קַמְּסַה להרוג את וַסוּדֵוַה, אביו של קרישנה. הוא סיפר כל מה שהתרחש אחרי שנָארַדַה גילה שקרישנה הינו בנו של וַסוּדֵוַה. יושב לצידו של קרישנה בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא גולל את כל מעלליו של קַמְּסַה. גם כיצד הלה נפגש עם נָארַדַה וכיצד שלח אותו עצמו לורינְּדָאוַנַה. קַמְּסַה למד מפגישתו עם נָארַדַה שקרישנה הועבר מיד עם לידתו לורינְּדָאוַנַה, והוא זה שהרג את כל הזדים ששלח לשם. עתה אַקְרֻוּרַה הסביר את תכלית בואו: לקחת עמו את קרישנה למַתְהוּרָא. קרישנה ובַּלַראמה, שהיו מומחים בהריגת אויבים, ציחקקו קלות למישמע תכניותיו של קַמְּסַה.
הם ביקשו מנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה להזמין את כל ילדי הרועים לבוא איתם למַתְהוּרָא, להשתתף בטקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה. קַמְּסַה הלא רצה שכולם ייטלו חלק בחגיגה. או אז, להוראתו של קרישנה, נַנְדַה קרא מיד לנערים וביקש שיאספו חלב ומוצרי חלב לרוב, כדי להביאם לטקס. הוא הורה גם למפקד המשטרה בורינְּדָאוַנַה להודיע לתושבים על החגיגה הגדולה ולהזמין אותם כולם. אחר כך הוא קבע עם הילדים את מועד היציאה לבוקר שלמחרת, והורה גם שיכינו את הפרות והשורים שישאו אותם לשם.
רק הגופִּיות, משנודע להן שאַקְרֻוּרַה בא לקחת את קרישנה ובַּלַראמה למַתְהוּרָא, נתקפו בעתה. היו כמה שפניהן ממש השחירו מעצבות; נשימתן הפכה לוהטת ולבן הלם בחוזקה. גם שערן ובגדיהן נפרעו. היו גם כאלה שעסקו בדיוק בעבודות הבית, וכששמעו שקרישנה ובַּלַראמה נוסעים למַתְהוּרָא, הן חדלו מכל מלאכה, כמו שכחו הכול, ממש כמו אדם שאך נקרא למות ולעזוב את העולם. היו גם שהתעלפו מיד, מצער הפרידה. זכרון חיוכו המצודד של קרישנה ושיחותיו עמן עוד הוסיף על כאבן. הן הגו במעלותיו של אישיות אלוה—כיצד נע בשטח ורינְּדָאוַנַה, כיצד שבה את לבבן בהלצות. עתה, הוגות בפרידתן הקרובה ממנו, הן התקבצו יחדיו בלב הולם בכבדות. שקועות כליל במחשבות אודותיו, דמעות זלגו מעיניהן והן החלו לשוחח ביניהן.
״הו השגחה עליונה, כמה אכזרית את! נראה שאין בלבך כל חמלה לזולתך. את מפגישה בין ידידים, אולם אחר כך, עוד בטרם השביעו את כל מאווייהם, את מפרידה ביניהם. משחקך דומה סתם למשחק ילדים. זה ממש לא הוגן! הראית לנו את קרישנה היפה—שערו הכחלחל, המסתלסל, מפאר את מצחו הרחב ואת אפו החטוב, וחיוכו משכך כל מחלוקת וריב בעולם זה—ועתה את מפרידה בינינו. הו השגחה עליונה, כמה את אכזרית! אולם המפליא הוא שאת מופיעה עתה כ'אַקְרֻוּרַה' שפירושו 'לא אכזר'. בהתחלה דוקא הערכנו את מיומנותך, על העינים שהענקת לנו כדי לחזות ביופיו של קרישנה. אולם עתה, כמו יצור מטופש, את מנסה לקחת את עינינו, כדי שלא נשוב לראות אותו יותר. גם קרישנה, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הינו אכזר מאד! הוא צריך תמיד חברים חדשים; הוא אינו נוטה לשמור ידידותו למשך זמן. אנחנו, הגופִּיות מורינְּדָאוַנַה, נטשנו בית, ידידים וקרובים והפכנו לאמותיו, אולם עתה הוא זונח אותנו והולך לו. התמסרנו לו כליל, והוא אפילו לא מביט לעברינו. עכשיו כל נערות מַתְהוּרָא יזכו בהזדמנות. מלאות ציפיה לבואו, הן יתמוגגו ממתק פניו החייכניות וישתו מדבשן. למרות שאנו מודעות ליציבותו של קרישנה והחלטיותו, אנחנו מפחדות שברגע שיראה את פניהן היפיפיות של הבנות הצעירות ששם, הוא ישכח את עצמו. אנו חוששות שיכנע לשליטתן וישכח אותנו, נערות הכפר הפשוטות. הוא לא ייטה לנו עוד חסד. ובגלל שלא ירצה לעזוב את חברתן של נערות מַתְהוּרָא, איננו מצפות עוד לשובו.״
הגופִּיות ניסו אז לדמיין לעצמן את האירועים הנפלאים שיתרחשו במַתְהוּרָא. קרישנה יעבור ברחובות ונשות העיר והבנות הצעירות כולן ישקיפו עליו ממרפסות בתיהן. העיר מַתְהוּרָא נחלקה לקהילות שונות—דַשָׂארְהַה, בְּהוגַ'ה, אַנְדְהַקַה וסָאתְוַתַה—ואלה כולן השתייכו למשפחתו של קרישנה, כלומר שושלת היַדוּ. הכול ידעו כבר שקרישנה, מקלטה של אלת המזל ומאגר כל עונג ומעלות נשגבות, עומד להגיע, וכולם ציפו לבואו.
עתה החלו הגופִּיות לגנות את מעשיו של אַקְרֻוּרַה. הוא לוקח מהן את קרישנה, אשר יקר להן מן היקר מכול, ומקור חדוה לעיניהן. הוא יעלם מתחום ראייתן, ואַקְרֻוּרַה אפילו לא בא להודיע להן או לנחם. מדוע הוא חסר כל רחמים ואינו חומל עליהן? הגופִּיות גם אמרו: ״המפליא ביותר זה שקרישנה בנו של נַנְדַה, ללא כל התחשבות, כבר התיישב במרכבה. זה מוכיח שהוא לא נבון בכלל. הוא אולי חכם—אבל לא בן תרבות. גם כל רועי הבקר הינם קשי לב, וכבר רותמים את השורים והעגלים לקראת המסע למַתְהוּרָא. וגם זקני הכפר הינם חסרי רחמים; מדוע אינם מקשיבים לתחינותינו ועוצרים את קרישנה מלנסוע? והאלים-למחצה, גם הם אינם נוטים לנו חסדם ומונעים את הנסיעה למַתְהוּרָא.״
הגופִּיות התפללו אל האלים-למחצה שיחוללו פורענות טבע כלשהי, כגון סופה עזה או ממטרי גשמים, כדי שקרישנה לא יוכל ללכת. כיוון שלא ראו מוצא אחר, הן חשבו, ״למרות נוכחותם של המבוגרים, האחראים עלינו, בעצמנו נעצור את קרישנה. אין לנו ברירה אלא לנקוט בעצמנו בפעולה. כולם קשרו קשר נגדינו לקחת את קרישנה מתחום ראייתנו. אלא שבלעדיו איננו מסוגלות לחיות ולוּ לרגע.״ הגופִּיות החליטו לחסום את הדרך בפני מרכבתו של קרישנה. הן שוחחו ביניהן: ״בילינו לילה ארוך מאד—שנראה כמו רגע קט—מחוללות עם קרישנה את מחול הרָאסַה. הבטנו בחיוכו הענוג, גם חיבקנו ושוחחנו. כיצד נוכל לחיות אתה, ולוּ לרגע, אם ינטוש אותנו? בסופו של יום, בשעת ערב, קרישנה נוהג לשוב הביתה עם אחיו בַּלַראמה וחבריו. פניו מאובקות באבק שעולה מטלפי הפרות, הוא מחייך אלינו במבט אוהב ומנגן בחלילו. כיצד נוכל לשכוח אותו? כיצד נוכל לשכוח את קרישנה, שהינו עצם חיינו ונשמתנו? הוא כבר גנב את לבבנו, ימים כלילות, ואם ילך, כיצד נוכל להמשיך ולחיות?״ חושבות כך, צערן עוד הוסיף והתעצמם, וכבר לא יכלו לשלוט במחשבתן ופרצו בבכי תמרורים, קוראות בשמותיו השונים של קרישנה, ״הו דָאמודַרַה! הו מָאדְהַוַה!״
כל הלילה שלפני נסיעתו של קרישנה, בילו הגופִּיות בבכי. ואַקְרֻוּרַה, מיד עם זריחת החמה, סיים את רחצת הבוקר ועלה על מרכבתו ויצא למַתְהוּרָא עם קרישנה ובַּלַראמה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ורועי הבקר העמיסו את עגלות השורים בכדי חרס גדולים מלאים במוצרי חלב, כגון יוגורט, חלב וגְהִי, ויצאו מיד בעקבותיהם.
קרישנה ביקש אמנם מן הגופִּיות שיפנו את הדרך, אלא שאלה נעמדו כולן סביב למרכבה והביטו בקרישנה במבט מתחנן. קרישנה נרעש מאד מצערן, אולם חובתו היתה לצאת למַתְהוּרָא, כנבואתו של נָארַדַה. הוא ניחם אז את הגופִּיות ואמר שלא יצטערו; כי ישוב מהר, ברגע שיגמור את עניניו. אולם דבריו לא שיכנעו אותן לזוז. המרכבה מכל מקום, פרצה אז מערבה והתרחקה, והגופִּיות ליוו אותה במחשבתן רחוק ככל האפשר. הן הביטו בדגלהּ כל עוד זה נראה, ולבסוף ראו ממרחק רק גל אבק. קפואות על מקומן, הן צפו במרכבה עד שנעלמה כליל, דוממות כמו דמויות מצוירות. בטוחות שקרישנה לא יחזור במהרה, הן שבו אז, מאוכזבות מאד, לבתיהן. שבורות כליל מהעדרו, הן הגו יומם וליל בעלילותיו, ומצאו בכך נחמה כלשהי.
הריבון ואַקְרֻוּרַה ובַּלַראמה נהגו את המרכבה במהירות רבה לעבר גדות היַמוּנָא. מי שרוחץ במי היַמוּנָא, משתחרר מכל התגובות לחטאיו. קרישנה ובַּלַראמה רחצו בנהר ושטפו את פניהם. ולאחר ששתו ממימיו הזכים והצלולים כבדולח, הם שבו והתישבו במרכבה. המרכבה ניצבה בצלו של עץ גדול, ושני האחים התישבו בה. גם אַקְרֻוּרַה ביקש אז את רשותם לרחוץ בנהר. הנוהג הוֵדי הוא שאחרי רחצה בנהר, עומדים, כשלפחות חצי גוף טובל במים, וממלמלים את מַנְתְרַת הגָאיַתְרִי. אַקְרֻוּרַה, בשעה שעמד כך, ראה לפתע את קרישנה ובַּלַראמה במים ונדהם; הוא היה בטוח שהשאיר אותם יושבים במרכבה. מבולבל, הוא מיהר אז ויצא לבדוק היכן הנערים, אולם להפתעתו אלה ישבו במרכבה, כמקודם. עתה, לאחר שראה אותם במרכבה, הוא תמה האם באמת ראה אותם במים, ושב אל הנהר. והנה שוב קרישנה ובַּלַראמה, ועמם הפעם גם אלים-למחצה רבים וכל הסידְדְהים, הצָ'ארַנּים והגַנְדְהַרְוים. כולם עומדים לפני האל, שהיה שרוע שם. הוא ראה גם את שֵׂשַׁה נָאגַה, עם אלפי ראשיו. שֵׂשַׁה נָאגַה עטה מלבושים כחולים וצואריו כולם היו לבנים, כמו פסגות הרים מושלגות. קרישנה, פניו אומרות חכמה ודעת, נח בחיקו העקלקל של שֵׂשַׁה נָאגַה, עם ארבע ידיו ועיניו אדמדמות כעלעלי הלוטוס.
במילים אחרות, עם שובו ראה אַקְרֻוּרַה את בַּלַראמה הופך לשֵׂשַׁה נָאגַה ואת קרישנה הופך למַהָא-וישנו. הוא ראה את אישיות אלוה בעל ארבע הידים מחייך בנועם רב ומקסים לב כול, גם שולח מבטיו בכול. כולו היה יפה תואר; אפו ישר, מצחו רחב, אזניו מורמות, ושפתיו אדמדמות. זרועותיו החסונות הגיעו לברכיו, כתפיו היו גבוהות, וחזהו רחב, דמוי צדף. טבורו היה עמוק מאד, ועל בטנו נראו שלושה קוים. מתניו היו רחבים וגדולים, דומים לירכי אשה, ושוקיו דמו לחדקו של פיל. שאר חלקי רגליו, גם פרקיו וקצות איבריו כולם היו יפים מאד. צפרני רגליו זהרו, ואצבעותיו היו ענוגות כעלעלי הלוטוס. כתרו היה מעוטר באבני חן יקרות. חגורה יפה הקיפה את מתניו, וחוט קדוש השתלשל וחצה את חזהו. צמידים קישטו את ידיו וזרועותיו, ופעמונים עיטרו את קרסוליו. יופיו היה מהמם, וכפות ידיו היו כפרחי לוטוס. עוד העצימו את יופיו סמליו המיוחדים של וישנו שאחז בארבע ידיו—קונכיה, אלה, דיסקוס ופרח לוטוס. חזהו גם עוטר בסימנו המיוחד של וישנו, והוא ענד זר פרחים רענן. מראהו כולו היה יפה עד מאד. אַקְרֻוּרַה גם ראה אותו מוקף בבני לויה קרובים כגון ארבעת הקוּמָארים—סַנַקַה, סַנָאתַנַה, סַנַנְדַה וסַנַתְקוּמָארַה, גם בני לויה כמו סוּנַנְדַה ונַנְדַה, ואלים-למחצה כגון ברהמה ושיווה. היו שם תשעת החכמים הדגולים, גם דבקים כמו פְּרַהְלָאדַה ונָארַדַה, שנשאו תפילות בטוהר לב ובמילים זכות. מראהו הנשגב של האל הציף את אַקְרֻוּרַה במסירות עזה וכולו החל לרעוד בחדוה עילאית. אף שלרגע התבלבל, מיד הוא התעשת ותודעתו התבהרה, ואז כפף ראשו לפני האל, ובכפיים צמודות ובקול משתנק, הוא נשא תפילות.
סיפורי קרישנה: פרק 23 – גאולת נשות הברהמנים שעסקו בהקרבות

הרעב הציק לילדים והם פנו אל קרישנה ובַּלַראמה
שעות הבוקר חלפו והרעב הציק עתה לילדים, כיוון שלא אכלו ארוחת בוקר. הם פנו אל קרישנה ובַּלַראמה: ״קרישנה ובַּלַראמה יקרים, אתם שניכם כל-יכולים, ומסוגלים להרוג דמונים רבים. אבל היום אנחנו רעבים מאד, ומוטרדים מכך. עשו נא משהו כדי לשים לזה קץ.״
לבקשת חבריהם, חשבו קרישנה ובַּלַראמה שעתה זה הזמן ליטות חסד לנשותיהם של בְּרָאהְמַנּים שבדיוק עסקו בהקרבות. הנשים היו דבקות מסורות לאל, וקרישנה ניצל את ההזדמנות כדי להעניק להן את ברכתו. הוא אמר, ״ידידי הטובים, לכו נא אל בתיהם של הבְּרָאהְמַנּים שבקרבת מקום. אלה, מתאווים להתעלות לעדן, ועורכים עתה הקרבה וֵדית שנקראת אָאנְגירַסַה. לכו כולכם אליהם.״ אך הוא גם הזהיר, ״הבְּרָאהְמַנּים הללו אינם וַיְשְׁנַּוים; הם אינם מסוגלים אפילו לזמר את שמותינו, קרישנה ובַּלַראמה. הם עסוקים מאד בזימרת המיזמורים הוֵדיים, אף שתכלית כל הידע הוֵדי היא למצוא אותי. מכל מקום, מאחר שאינם נמשכים לשמותינו, עדיף שלא תבקשו את התרומות בשמי. מוטב לציין את שמו של בַּלַראמה.״ תרומות ניתנות לרוב לבְּרָאהְמַנּים מיומנים, אלא שקרישנה ובַּלַראמה לא נולדו למשפחות שכאלה. בַּלַראמה נודע כבנו של וַסוּדֵוַה, שהיה קְשַׁתְרייַה, וקרישנה היה ידוע בוורינדאוון כבנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שהיה וַיְשְׂיַה. שניהם לא השתייכו איפוא, לקהילת הבְּרָאהְמַנּים. הוא חשש שהבְּרָאהְמַנּים העוסקים בהקרבה לא ייטו לתרום לקְשַׁתְרייַה או לוַיְשְׂיַה, אולם חשב, ״עדיף לומר את שמו של בַּלַראמה, כי אולי יעדיפו לתרום לקְשַׁתְרייַה, מאשר לי, שאיני אלא וַיְשְׂיַה.״
להוראתו של אישיות אלוה העילאי, הלכו כל הילדים וביקשו תרומות מן הבְּרָאהְמַנּים. הם ניגשו אליהם עם ידיים צמודות, השתטחו על האדמה והשתחוו לפניהם. ״הו אלים ארציים, שמעו לדברינו, כי צוּוינו על-ידי קרישנה ובַּלַראמה. אנו מקווים ששניהם מוכרים לכם היטב. כל טוב לכם. קרישנה ובַּלַראמה רועים את הפרות בקרבת מקום ואנו התלווינו אליהם. באנו לבקש ממכם קצת אוכל. כולכם בְּרָאהְמַנּים ויודעים את עקרונות הדת. לכן, אם אתם סבורים שאנו ראויים לתרומות, הרינו מבקשים קצת אוכל, כדי לאכול יחד עם קרישנה ובַּלַראמה. אתם, הבְּרָאהְמַנּים, מכובדים ביותר בחברה האנושית ומומחים בעקרונות הדת ובטקסיה.״
הילדים היו בסך הכול ילדי כפר, ולא היו אמורים להתמצא בכל העקרונות הוֵדיים ובהילכות הדת. אולם הם מרמזים פה שבגלל התרועעותם עם קרישנה ובַּלַראמה, היו בקיאים בכל אלה. כאשר אישויות אלוה, קרישנה ובַּלַראמה, ביקשו מזון, מיהרו הילדים והביאו להם, ללא היסוס, שכן נאמר בבהגווד-גיטה כי יש לבצע יַגְ'נַה (הקרבה) לסיפוקו של וישנו בלבד.
הילדים המשיכו, ״ווישנו, בדמותו כקרישנה ובַּלַראמה, עומד עתה ומצפה. מהרו ומיסרו לנו כל אוכל שנמצא ברשותכם.״ הם הסבירו גם מתי מותר לקבל מזון. וַיְשְׁנַּוים, או דבקים טהורים, אינם נוהגים ליטול חלק בטקסי הקרבה רגילים, אף שהם מיטיבים להכיר את טקסי הדיקְשָׁא פַּשׂוּסַמַתְהַה סַוּתְרָאמַנְיַה. אפשר לקבל מזון אחרי טקס הדיקְשָׁא, לפני שמתחיל טקס הקרבת החיות ופולחן הסַוּתְרָאמַנּי, שבו מעלים מנחת יין. הילדים אמרו, ״אנחנו יכולים לקבל ממכם מזון בשלב הזה של הטקס, כי זה אינו אסור עדיין. תנו לנו בבקשה עכשיו.״ למרות שחבריהם של קרישנה ובַּלַראמה היו ילדי רועים פשוטים, הם יכלו להורות אפילו לבְּרָאהְמַנּים רמי יחס שעסקו בטקסי קרבן וֵדיים. אלא שהסְמָארְתַה-בְּרָאהְמַנּים, שהתעניינו בהקרבות בלבד, לא הבינו את הוראות דבקיו הנשגבים של האל. הם לא ידעו להעריך אפילו, שהאל העליון – קרישנה-בַּלַראמה – מבקש מהם תרומות. הם לא שעו לטיעונים וסירבו לדבר עם הילדים. למרות ידיעתם את נוהלי הפולחן הוֵדי, כל אותם בְּרָאהְמַנּים לא-דבקים, אף שחושבים את עצמם למתקדמים מאד, אינם אלא סכלים ונבערים. מעשיהם כולם לשוא, שהרי אינם יודעים את מטרת הוודות, שהיא, על-פי הבהגווד-גיטה, להבין את קרישנה. בקיאותם בטקסי הפולחן, לא מסייעת להם להבין את קרישנה; מכאן שהבנתם חיצונית ושטחית. משום כך, לדעתו רבת הערך של שְׂרִי צ'איטניה, לא נחוץ להיוולד למשפחת בְּרָאהְמַנּים; די לדעת את קרישנה או את המדע של תודעת קרישנה, כדי להפוך לנעלה מבְּרָאהְמַנַּה ולשמש כמורה רוחני.
ביצוע הקרבה כרוך בפרטים רבים, שידועים בשם הכללי דֵשַׂה. אלה הם: קָאלַה פירושו זמן, פְּרּיתְהַק דְרַוְיַה – אלה האביזרים השונים, מנטרה – מזמורים, תַנְתְרַה – ראיות מן הכתובים, אַגְני – אש, רּיתְויג' – מבצעי הקרבה מלומדים, דֵוַתָא – האלים-למחצה, וַגַ'מָאנַה – עורך ההקרבה, קְרַתוּ – הקרבן עצמו, ודהרמה – הנוהלים. אלה כולם נועדו לסיפוקו של קרישנה. זה מאושש כי הוא הנהנה האמיתי בכל הקרבה, שהרי הוא אישיות אלוה במישרין והאמת העליונה, שמעבר לתפיסת החושים החומריים, גם מעבר לכוח הדמיון. הוא מופיע ממש כמו ילד רגיל, ומי שנתון להזדהות גופנית, לא יכול להבין אותו. הבְּרָאהְמַנּים גילו עניין רב בנוחיותם הגופנית ובהתעלות למשכן נעלה יותר – לסְוַרְגַה-וָאסַה. מכאן שלא היו מסוגלים בכלל להבין את מעמדו של קרישנה.

מטרת הוודות, על-פי הבהגווד-גיטה, היא להבין את קרישנה
מאוכזבים מהבְּרָאהְמַנּים, שלא רצו אפילו לדבר איתם, שבו הילדים אל קרישנה ובַּלַראמה והסבירו להם הכול. אישיות אלוה חייך לדבריהם ואמר להם לא להצטער על סירובם של הבְּרָאהְמַנּים, כי זה הטבע של איסוף תרומות; אל לו לאוסף התרומות לחשוב שיצליח בכל מקום. גם אם לפעמים הוא נכשל, אל לו ליפול ברוחו. קרישנה ביקש אז מן הילדים לשוב וללכת, אולם הפעם אל נשות הבְּרָאהְמַנּים. הוא גם הסביר שנשים אלה הן דבקות גדולות. ״הן חושבות עלינו תמיד. לכו ובקשו מהן מזון בשמי ובשם בַּלַראמה. אני בטוח שהן יתנו לכם את מבוקשכם.״
לשמע הפקודה, מיהרו הילדים והלכו אל הנשים. אלה ישבו בבתיהן מקושטות להפליא בתכשיטים. לאחר שהשתחוו לפניהן, הם אמרו, ״אמהות יקרות, אנו משתחווים לפניכן בהוקרה, שמעו נא לדברינו. קרישנה ובַּלַראמה נמצאים עתה בקרבת מקום, רועים את הפרות, ואנו באנו אליכן בפקודתם. כולנו רעבים מאד, ובאנו לבקש ממכן מזון. תנו לנו בבקשה אוכל כלשהו, בשביל קרישנה, בַּלַראמה ובשבילנו.״
למשמע דבריהם, מיד גברה כמיהתן של הנשים אל קרישנה ובַּלַראמה. היתה זו תגובה טבעית. לא היה צורך לשכנע אותן בחשיבות השניים; לעצם שמם, מיד נעור בהן רצון עז לראות אותם. מאחר שהגו בקרישנה תמיד, הן היו מתקדמות מאד. הגותן היתה למעשה, הגות מיסטית בצורתה העליונה. בקדחתנות, הן מיהרו למלא את סיריהן במטעמים שונים. בגלל ההקרבה, כל המאכלים היו מעולים. ועתה, לאחר שאספו סעודה שלמה, הן השתוקקו ללכת אל קרישנה, מושא אהבתן העליון, ממש כמו שנהרות זורמים לים.
זמן רב הן כבר נשאו את הכמיהה לראותו. והנה עתה, ממש כשכבר עמדו לצאת לדרך, האבות, הבעלים, הבנים והקרובים – כולם ניסו לעצור בעדן, אלא שהן לא שעו לדבריהם. כאשר נעורה בדבק המשיכה לקרישנה, הוא אינו שועה עוד לקשרים גופניים. הנשים נכנסו אז ליער ורינדאוון שעל גדות היַמוּנָא. היער מלא בצמחים, במטפסים רעננים ובפרחים. בתוך היער הן ראו את קרישנה ובַּלַראמה, רועים את הפרות עם חבריהם האהובים.
נשות הבְּרָאהְמַנּים ראו את קרישנה לבוש בבגד נוצץ כזהב. הוא ענד גם זר יפה מפרחי יער ונוצת טווס לראשו, ופניו היו מעוטרות בצבעים שונים, ממחצבי ורינדאוון. הוא נראה ממש כמו רקדן על במה. ידו נחה על כתף חברו, ובידו השניה החזיק פרח לוטוס. אוזניו קושטו בשושני מים, על מצחו היה סימן התילַקַה, ולשפתיו חיוך מצודד. הנשים ראו עתה את אישיות אלוה, שעליו שמעו כה הרבה, שהיה יקר להן כל כך ושבו הגו תמיד. הן ראו אותו במו עיניהן, פנים אל פנים, ודרך העינים, קרישנה נכנס אל תוך ליבן. הן חיבקו אותו בכל לבן, ומיד פג כאב הפרידה ונעלם. הן היו כמו אותם קדושים, שבזכות ידיעתם המתקדמת, נטמעים בקיומו של העליון. קרישנה, כנשמת-העל שבלב כול, ידע את נפשן. הן באו אליו חרף כל מחאות קרוביהן, ולמרות חובות הבית הרבות. הוא היה יקר להן מחייהן ונשמתן, ועתה באו לראותו. למעשה, הן קיימו את הוראתו שבגיטה: להתמסר לו כליל, ולנטוש כל חובה דתית או חברתית זולת זו. הן מילאו את ההוראה הזו בשלמותה. משום כך הוא דיבר אליהן עתה, עם חיוך רב קסם.
חשוב לציין בהקשר זה, שכאשר קרישנה נכנס ללב הנשים, ואלה חיבקו אותו וחשו נטמעות בו בחדווה נשגבת, למעשה, לא קרישנה, אלוה עליון, גם לא הנשים, איבדו את זהותם היחודית. זהותם נשמרה לחלוטין, אף שחוו בהתאחדות הוויתם. אחדות שכזו נחווית בשעה שאשה או גבר מתמסרים כליל לאהובם, ללא כל מניע או שיקול אישי. שְׂרִי צ'איטניה לימד אותנו בשׂיקְשָׁאשְׁטַקַה שלו את תחושת האחדות הזו: קרישנה חופשי לעשות כרצונו, ואף-על-פי-כן צריך הדבק לשמור על אחדות עמו ולהסכים למאוויו כולם. זו האחדות שחוו נשות הבְּרָאהְמַנּים באהבתן לקרישנה.
קרישנה בירך אותן על בואן: ״נשות בְּרָאהְמַנּים בנות מזל, ברוך בואכן לכאן. אמרו לי מה אוכל לעשות למענכן. המעשה שעשיתן – התעלמתן מאיסורים וממכשולים שהציבו לפניכן קרובים, אבות, אחים ובעלים ובאתן לראות אותי הוא מעשה נכון. מי שנוהג כך, יודע את טובתו האמיתית, שהרי העיסוק בשירותי באהבה נשגבת, ללא כל מניע או הגבלה, הינו מבורך לישות החיים.״
קרישנה מאשר כאן שההתמסרות לו היא שלמותה העליונה של הנשמה המותנית; ויש לנטוש כל אחריות אחרת. ההתמסרות המוחלטת לאל, היא הנתיב המבורך ביותר לנשמה המותנית, שהרי האל הוא מושא האהבה העליון. למעשה, הכול אוהבים את קרישנה, אלא שכל אחד חווה זאת בהתאם לרמת הבנתו. מי שמבין שהוא עצמו נשמה רוחנית, ושהיא חלקיק של אלוהים, מבין גם שהאל הוא מושא האהבה העליון, ולכן עליו להתמסר לו. התמסרות שכזו נחשבת למבורכת. החיים עצמם, קניינים, משפחה, אשה, ילדים, בית, ארץ, חברה ושאר הדברים שכל כך יקרים לנו – הם כולם רק התרחבויות של אלוהים. הוא למעשה, מוקד האהבה, שכן הוא מקור כל שמחתנו; הוא מתרחב לגורמי שמחה כה רבים, בהתאם לרמת מודעותנו – הגופנית, הנפשית או הרוחנית.
״נשים יקרות,״ קרישנה אמר, ״שובו עתה לבתיכן. חיזרו לעסוק בטקס ההקרבה ובשירות לבעליכן. חיזרו אל משק ביתכן. זאת כדי שבעליכן יתרצו, ויבצעו כראוי את ההקרבה שהתחילו. אחרי הכול, הם אנשי משפחה, וכיצד יוכלו לבצע את חובותיהם הדתיות ללא עזרתכן?״

נשות הבְּרָאהְמַנּים ראו את קרישנה פנים אל פנים, והוא נכנס אל תוך ליבן
נשות הבְּרָאהְמַנּים השיבו, ״אל יקר, הוראה כזו לא מתאימה לך. הבטחת הבטחה נצחית לגונן על דבקיך, ועתה עליך להגשים את הבטחתך. מי שבא ומתמסר לך, לא שב עוד לחיים המותנים שבקיום החומרי. אנו מצפות שתמלא עכשיו את הבטחתך. התמסרנו לכפות רגלי הלוטוס שלך, שמכוסות בעלי תוּלַסִי, לכן איננו מתאוות עוד לנטוש את מקלטן ולשוב לחברתם של קרובים, ידידים וחברים לכאורה. ולאן נחזור? בעלינו, אחינו, אבותינו, בנינו, אמהותינו וידידינו כבר לא מצפים לשובנו, לאחר שנטשנו אותם. אין לנו עוד מקלט לחזור אליו. אל נא תבקש מאתנו לשוב לבתינו, מצא לנו מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך והשאר אותנו תחת הגנתך לעד.״
האל השיב, ״נשים יקרות, היו בטוחות שבעליכן לא ידחו אותכן עם שובכן, גם לא אחיכן, בניכן או אביכן. מאחר שאתן דבקותי, הקרובים, כלל הציבור ואפילו האלים-למחצה – כולם יתרצו ממכן.״ קרישנה מצוי כנשמת-העל בלב כול. משום כך, מי שהופך לדבקו הטהור, הינו אהוב על כולם ןאינו עוין איש. גם שום אדם שפוי לא יראה בו אויב. ״אהבה נשגבת אלי אינה תלויה בקשרים גופניים,״ הוסיף קרישנה, ״כל מי שמֵחְשָבו שקוע בי תמיד, אין ספק שיבוא במהרה אל חברתי הנצחית.״
ואז, למשמע ההוראות הללו, שבו הנשים לבתיהן, לבעליהן. הבְּרָאהְמַנּים, שמחים לשובן, התיישבו עמן יחדיו והמשיכו בטקס, כמומלץ בשָׂאסְתְרַה. הוודות מורות שטקסי פולחן צריכים להתבצע על-ידי הבעל והאשה יחדיו, ועם שוב הנשים, יכול היה הטקס להתבצע כהלכתו. מכל מקום, היתה אשה אחת מבין נשות הבְּרָאהְמַנּים, שנמנע ממנה בכוח ללכת ולראות את קרישנה. לאחר שזו שמעה על מראה גופו, היא החלה להגות בו בזכרונה, ושקועה כליל במחשבות אודותיו, נטשה את גופה החומרי, שמותנה לחוקי הטבע.
שְׂרִי גווינְדַה, אישיות אלוה המלא חדווה לעד, מציג את עלילותיו הנשגבות, כמו בן אנוש רגיל, ונהנה מהמזון שהביאו נשות הבְּרָאהְמַנּים. בדרך זו הוא שובה את לבו של האדם הפשוט ומביא אותו לתודעת קרישנה. בדרך זו – ביופיו ובמילותיו – הוא שבה את לב הפרות, ילדי הרועים ונערות ורינדאוון.
לאחר ששבו הנשים, הבְּרָאהְמַנּים שעסקו בהקרבה התחרטו מאד על המעשה הפסול – הם סרבו לתת מזון לאלוהים. סוף סוף הבינו את טעותם. מרוב עיסוק בטקסים הוֵדיים, הם התעלמו מאישיות אלוה שהופיע כמו אדם רגיל וביקש מעט מזון. עתה, למראה המסירות והאמונה של הנשים, האשימו את עצמם. הם התחרטו שלא ידעו, ולוּ במעט, כיצד לשרת באהבה את האל, אף שנשותיהם היו מתקדמות ומסורות לו כליל. הם אמרו זה לזה, ״לעזאזל לידתנו כבְּרָאהְמַנּים! לעזאזל בקיאותנו בספרות הוֵדית! לעזאזל ביצוע הקרבות גדולות וקיום כל הכללים לדקדוקם! לעזאזל משפחותינו! לעזאזל מיומנותנו בנוהלי הפולחן שבכתובים! לעזאזל הכול, כי למרות כל אלה לא פיתחנו אהבה נשגבת לאישיות אלוה, שהוא מעבר לתפיסת המֵחְשָב, הגוף והחושים.״
חרטת הבְּרָאהְמַנּים המומחים בפולחן הוֵדי היתה נכונה, שהרי בלי לפתח מודעות לקרישנה, החובות הדתיות הן בסך הכול בזבוז זמן וכוח. הם אמרו עוד, ״אונו החיצוני של קרישנה חזק כל כך, עד כי בכוחו להפיל לאשליה אפילו את גדול היוגִים. כבְּרָאהְמַנּים מיומנים, אנו נחשבים אמנם למוריהם של כל שאר המעמדות החברתיים, אלא שאפילו אנו נפלנו לתעתועי האנרגיה החיצונית. ראו כמה מבורכות הנשים הללו. כיוון שהקדישו את חייהן כליל לאישיות אלוה, קרישנה, הן לא התקשו אפילו לנתק את הקשרים העבותים מכול – קשרי משפחה. חיי משפחה הם ממש כמו באר חשוכה, ובסך הכול מנציחים את הסבל החומרי.״
נשים הן פשוטות מטבען וקל להן להתמסר לתודעת קרישנה. ולאחר שהן מפתחות אהבה לקרישנה, קל להן להשתחרר מן השעבוד למָאיָא, עליו לא מסוגלים לגבור אפילו גברים שנחשבים למלומדים מאד. על-פי הוודות, נשים אינן עוברות את טקס הטהרה של הסמכה לחוט הקדוש, גם אינן רשאיות לחיות כבְּרַהְמַצָ'ארִינִי באָאשְׂרַמַה של המורה הרוחני; הן לא אמורות לעמוד בנוהלי משמעת חמורים, גם אינן בקיאות ביותר במדע הפילוסופיה או ההגשמה העצמית. הן אינן טהורות ביותר, גם אינן נמשכות במיוחד למעשים מבורכים. ״כמה מופלא לכן, שפיתחו אהבה נשגבת לקרישנה, אדון כל היוגִים!״ תמהו הבְּרָאהְמַנּים. ״באמונה השלמה ובמסירות לקרישנה, הן עלו על כולנו. למרות מומחיותנו בכל תהליכי הטהרה, בגלל זיקתנו לאורח חיים חומרני, החמצנו למעשה, את המטרה האמיתית. הילדים אפילו ציינו את שמות קרישנה ובַּלַראמה, ואף-על-פי-כן התעלמנו מהם. למעשה, עתה אנו סבורים שהיתה זו תחבולה של אישיות אלוה לשלוח את הילדים אלינו, רק כדי ליטות לנו חסד. הלא אינו זקוק לדבר. בעצמו יכול היה לשבור את רעבונם, ברצונו בלבד.״
מי שינסה ויכחיש את יכולתו של קרישנה לספק את עצמו, רק משום ששמע שקרישנה רעה פרות למחייתו, או שיחשוב שהיה באמת רעב וזקוק למזון – אדם כזה מוטב שידע שאלת המזל עסוקה בשירותו של קרישנה תמיד. בגללו היא נוטשת את טבעה הבלתי יציב וההפכפך. בספרות וֵדית כמו בְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שלא אלה אחת, אלא אלפי אלות מזל משרתות את קרישנה במשכנו, מתוך הערכה רבה. מכאן שזו בערות בלבד לחשוב שקרישנה היה זקוק למזונם של הבְּרָאהְמַנּים. למעשה, היתה זו תחבולה כדי ליטות להם חסד; כדי לתת להם הזדמנות להתמסר לו באמצעות שירות טהור. אביזרי הפולחן הוֵדי, המקום המתאים, המועד, הפריטים השונים, המזמורים, הכוהן שמבצע את ההקרבה, האש, האלים-למחצה, עורך ההקרבה ועקרונות הדת – כל אלה נועדו להבנת קרישנה, שהרי הוא אישיות אלוה העילאי. הוא וישנו, האל העליון ואדון כל היוגִים הבקיאים בנסתר.
״כיוון שהופיע כילד בשושלת היַדוּ, ברוב סכלותנו, לא הבנו שהוא הינו אישיות אלוה,״ אמרו הבְּרָאהְמַנּים. ״לעומת זאת אנו גאים מאד על נשותינו הנעלות. הן פיתחו שירות נשגב וטהור שכזה לאל, חרף עמדתנו הנוקשה. הבה ונשתחווה עתה לכפות רגלי הלוטוס שלו, שבהשפעת אונו המשלה, מָאיָא, אנו שקועים כל כך בפעילות שתכליתה ברכות חומריות. אנו מתפללים עתה שבחסדו, יסלח לנו, כי נלכדנו בשבי אונו החיצוני. עברנו על הוראתו, מבלי להכיר בתפארתו הנשגבת.״
הבְּרָאהְמַנּים התחרטו על עבירתם. הם רצו ללכת ולהשתחוות לפני קרישנה באופן אישי, אלא שחששו מקַמְּסַה, ולא הלכו. במילים אחרות, קשה להתמסר באופן מלא לאלוהים, מבלי להיטהר באמצעות שירות מסור. דוגמת הבְּרָאהְמַנּים ונשותיהם מלמדת מאד. הנשים, שהיו חדורות במסירות טהורה, התעלמו מכל התנגדות, ומיהרו ללכת אל קרישנה, בעוד שהבְּרָאהְמַנּים, אף שהבינו את עליונותו של האל והתחרטו, המשיכו לחשוש מהמלך קַמְּסַה. זאת משום שהיו קשורים מדי לברכות החומריות שמעניקים טקסי הדת.
סיפורי קרישנה: פרק 24 – פולחן גבעת גווַרְדְהַנַה

קרישנה שאל "מה איפוא תכלית ההקרבה שאתם עומדים לערוך?"
קרישנה ובַּלַראמה, שהו בחברת הבְּרָאהְמַנּים שטרחו רבות בטקסי ההקרבה הוֵדיים, והבחינו פתאום שגם רועי הבקר מתכוננים להקרבה דומה. זאת כדי לפייס את אינְדְרַה מלך עדן, אשר אחראי על הספקת המים. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שדבק של קרישנה מאמין באמונה שלמה כי עצם עיסוקו בשירות אוהב ונשגב לאל משחרר אותו מכל התחייבות נוספת. הדבק הטהור פטור מכל טקסי הפולחן שבוודות; גם אינו צריך לסגוד לאלים-למחצה. היותו דבק פירושו שכבר ביצע את כל הטקסים וסגד לכל האלים. טקסי הפולחן והסגידה לאלים לבדם, אינם מקנים שירות מסור לאל, בעוד שהעוסק כליל בשירות מסור, מאליו כבר עומד בכל המצוות הוֵדיות.
קרישנה אסר על דבקיו פעילות שכזו. זאת משום שהופיע בוורינדאוון כדי לכונן שירות מסור ובלעדי לו. בהיותו אלוהים היודע כול, הוא ידע שרועי הבקר מכינים הקרבה לאינְדְרַה, אלא שמתוך דרך ארץ למבוגרים ממנו, שאל ברוב כבוד והכנעה את המבוגרים ששם.
הוא שאל את אביו: ״אבי היקר, לאיזו הקרבה נועדו כל ההכנות הללו? מה היא אמורה להשיג ולמי היא מיועדת? הסבר לי בבקשה כי אני סקרן לדעת. הסבר לי גם את תהליך ההקרבה ואת מטרתה.״ אביו, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שחשב כי ילדו קטן מכדי להבין את מורכבויות ההקרבה, לא השיב לו ושתק. אלא שקרישנה התעקש: ״אנשים צדיקים ורחבי לב אינם מסתירים סוד, ומאחר שהם פתוחים לכול, הם אינם מבחינים בין ידיד לאויב. אך גם מי שאינם כה פתוחים – אל להם לשמור סוד מבני משפחה וידידים. אלה נשמרים רק מאויבים. לכן, אל נא תסתיר ממני סודותיך. כל האנשים פועלים למען גמול. אחדים מבינים את פעילותם ויודעים את תוצאותיה, ואחדים פועלים מבלי לדעת את התכלית או את התוצאות. מכל מקום, מי שפועלים מתוך ידע, זוכים במלוא התוצאה, בעוד שללא ידע, התוצאה אינה מושלמת. מה איפוא, תכלית ההקרבה שאתם עומדים לערוך? האם היא מומלצת בוודות, או שזה סתם טקס עממי? הסבר נא לי הכול אודות ההקרבה הזו.״
נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה השיב לשאלותיו, ״ילדי היקר, טקס הפולחן הזה מעוגן, פחות או יותר, במסורת. הגשם יורד בחסדו של המלך אינְדְרַה והעננים הם נציגיו. מאחר שהמים חשובים כל כך לחיינו, מחובתנו להביע את תודתנו בפני שליט הגשם, מַהָארָאגַ'ה אינְדְרַה. הטקס הזה נועד לרַצות אותו, כי ברוב חסדו הוא שלח לנו ענני גשם כדי להבטיח את גידולינו החקלאיים. המים חשובים מאד; ללא גשם איננו יכולים לגדל תבואה, בלעדיו איננו יכולים אפילו לחיות. הגשם הכרחי לצורך הצלחה בטקסי הדת, בפיתוח כלכלי, ובסופו של דבר, בגאולה. אין לזנוח טקסי פולחן מסורתיים שכאלה. ומי שזונח – בגלל תאווה, חמדנות או פחד – מעשה שכזה לא יוסיף לו כבוד.
למשמע דברים אלה, אמר קרישנה, אישיות אלוה, בנוכחות אביו ורועי הבקר של ורינדאוון, מילים שנועדו לעורר את חמתו של אינְדְרַה. הוא הציע לבטל את ההקרבה. זאת משתי סיבות. ראשית, כפי שנאמר בבַּהַגַוַד-גיטה, אין כל טעם בסגידה לאלים-למחצה עבור ברכות חומריות; כי תוצאותיה של סגידה כזו הן זמניות, ורק פחותי תבונה מעוניינים בתוצאות בנות חלוף. שנית, אותן תוצאות ארעיות שמושגות מן הסגידה לאלים, אפשריות למעשה, רק באישורו של אישיות אלוה. בבַּהַגַוַד-גיטה נאמר בבירור, מַיַיְוַה ויהיתָאן הי תָאן. האל הוא שמעניק למעשה, את הברכות שלכאורה מוענקות על-ידי האלים-למחצה. ללא אישורו, איש לא יכול להעניק דבר לזולתו. אלא שלעיתים, בהשפעת הטבע החומרי, מתנפחים האלים מגאווה וחושבים את עצמם לכל מכול, ומנסים לשכוח את עליונותו של אלוהים. בשרימד בהאגותם נאמר בבירור שקרישנה ביקש לעורר את זעמו של אינְדְרַה. קרישנה ירד עלי אדמות במיוחד כדי להכחיד את הדמונים ולגונן על הדבקים. המלך אינְדְרַה היה אמנם דבק, ולא דמון, אלא שנמלא גאווה, וקרישנה רצה עתה ללמד אותו לקח. הוא התחיל בכך שהפסיק את האינְדְרַה פֻּוּגָ'א שערכו הרועים בוורינדאוון.
מתוך כוונה שכזו, הוא הציג את עצמו כמו כופר שתומך בפילוסופית הקארמה-מִימָאמְּסָא. מי שדוגלים בפילוסופיה זו אינם מקבלים את סמכותו העליונה של אלוהים. הם גורסים שדי בעבודה נכונה, כדי להניב את התוצאה המצופה. לדעתם, גם אם יש אלוהים שמעניק לאדם את תוצאות מעשיו, אין כל צורך לסגוד לו, שהרי ללא עבודה טובה, הוא לא מעניק שום ברכה. במקום לסגוד לאלוהים או לאלים-למחצה, אלה מעודדים את האנשים להתרכז בביצוע חובותיהם, כי זה לבדו כבר מבטיח תוצאה טובה. קרישנה פנה איפוא, אל אביו ודיבר ברוח זו. ״אבי היקר,״ הוא אמר, ״איני סבור שדרוש לסגוד לאלים-למחצה לצורך הצלחת היבולים החקלאיים. ישות החיים נולדת על-פי הקארמה שלה מן העבר, ובחיים אלה, קוטפת את פירות הקארמה. היא נולדת למיני החיים השונים בהתאם למעשיה, ותשוב ותיוולד בעתיד בהתאם למעשיה בחיים אלה. דרגות האושר או המצוקה החומריים, גם חיי נוחות או אי נוחות – הם תוצאות מעשים שונים מחיים קודמים או עכשוויים.״

מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה ושאר המבוגרים טענו שפעילות חומרית לבדה, בלי לספק את האלים, לא מבטיחה שום ברכה
מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה ושאר המבוגרים טענו לעומת זאת, שפעילות חומרית לבדה, בלי לספק את האלים, לא מבטיחה שום ברכה. ואכן קורה למשל, שחולה זוכה לטיפול הרפואי המעולה ביותר מידיו של הרופא המעולה ביותר, ואף-על-פי-כן הוא מת. מכאן, שהטיפול המעולה או מאמציו של הרופא המעולה אינם כשלעצמם סיבת ההחלמה; דרושה ידו של אלוהים. גם אב ואם שמנסים להיטיב עם ילדיהם אינם הסיבה לנוחותם. כי למרות דאגתם הרבה של ההורים, לעיתים מידרדר הילד וסוטה, או שהוא מת. מכאן שללא אישורו של האל, סיבות חומריות לבדן אינן מספיקות כדי להביא להצלחה. לאור הבנה שכזו הסביר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שכדי להצליח ביבולי השדה, יש לספק את אינְדְרַה, האחראי על הורדת הגשם. אך קרישנה הזים את טיעונו לחלוטין; הוא אמר שהאלים-למחצה מעניקים תוצאות לאותם אנשים שמילאו את חובותיהם כראוי. ולמי שאינם עומדים בחובותיהם, הם אינם מעניקים שום תוצאות. מכאן שהאלים תלויים לחלוטין בביצוע החובות ואינם עצמאיים במתן התוצאות הטובות.
״אבי היקר, אין צורך לסגוד לאל אינְדְרַה,״ אמר קרישנה. ״כל אחד קוצר את פירות עמלו. אפשר לראות שאנשים בוחרים את עיסוקם על-פי נטייתם הטבעית; ועל-פי אותה נטייה – בין אם אלים-למחצה ובין אם אנשים – הם זוכים בתוצאות. ישויות החיים זוכות בגוף נעלה או נחות, גם יוצרות להן קבוצות של אויבים וידידים או סתם אנשים ניטרליים, על-פי סוג עבודתם. במקום לבזבז את אונו על סגידה לאלים השונים, די לו לאדם להקפיד ולבצע את חובותיו על-פי נטייתו הטבעית. מאחר שהאלים-למחצה מסופקים מעצם מילוי החובות כראוי, הרי שאין צורך לסגוד להם. לכן, הבה ונקפיד על מילוי חובותינו. למעשה, רק ביצוע החובות מקנה אושר, ומי שאינו מבצע את חובותיו כראוי משול לאשה לא נאמנה. חובתם של הבְּרָאהְמַנּים ללמוד את הוודות; חובתם של השליטים, או הקְשַׁתְרייות, לגונן על האזרחים; חובתם של הוַיְשְׂיות לעסוק בחלקאות, במסחר ובהגנה על פרות; וחובתם של השׂוּדְרות לשרת את בני המעמדות הגבוהים, כלומר, הבְּרָאהְמַנּים, הקְשַׁתְרייות והוַיְשְׂיות. אנו כולנו משתייכים לקהילת הוַיְשְׂיות, ומכאן שחובתנו לעסוק בחקלאות, גם לסחור בתוצרת החקלאית, לגונן על פרות ולסחור בכסף.״
קרישנה שִייך את עצמו לקהילת הוַיְשְׂיות כיוון שנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הגן על פרות רבות, והוא בעצמו נהג להשגיח עליהן. הוא נקב בארבעת עיסוקיה של קהילת הוַיְשְׂיות – חקלאות, מסחר, הגנה על פרות ובנקאות. אף שוַיְשְׂיַה רשאי לעסוק בכל אחד מאלה, תושבי ורינדאוון עסקו בעיקר בהגנה על פרות.
קרישנה המשיך והסביר: ״עולם התופעות פועל כולו תחת השפעת שלוש מידות הטבע – טובות, להיטות ובערות. שלוש המידות הללו הן סיבת הבריאה, הקיום והחורבן. עננים נוצרים מפעולת מידת הלהיטות; מכאן שמידה זו היא סיבת הגשם. ואחרי הגשם באה התוצאה – הצלחה בחקלאות. מה לאינְדְרַה ולכל זה? גם אם לא תספק אותו, מה בכוחו לעשות? שום ברכה לא צומחת לנו ממנו. ואפילו יש לו יכולת כלשהי, הוא ממטיר הרי גשמים גם על הים, שאינו זקוק למים. הוא ממטיר גשמים על הים ועל האדמה, ללא כל קשר לסגידה שלנו. ובאשר לנו, איננו צריכים ללכת לשום עיר או כפר אחרים, גם לא לארץ זרה. אף שהערים משופעות במבנים מפוארים, אנו מסופקים כליל מחיינו ביער ורינדאוון. אנו קשורים רק ליער זה ולגבעת גווַרְדְהַנַה. לכן אבי היקר, בוא ונערוך את ההקרבה לסיפוקם של הבְּרָאהְמַנּים המקומיים וגבעת גווַרְדְהַנַה, ונשכח כליל מאינְדְרַה.״
נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה השיב אז לדבריו של קרישנה: ״ילדי היקר, מאחר שבקשת, אני נכון לערוך הקרבה נפרדת לבְּרָאהְמַנּים המקומיים ולגבעת גווַרְדְהַנַה. אולם עתה הבה ונערוך את הקרבת האינְדְרַה-יַגְ'נַה.״
קרישנה השיב, ״אל תתמהמה. ההקרבה לגווַרְדְהַנַה ולבְּרָאהְמַנּים תגזול זמן רב. מוטב להשתמש כבר בפריטים שהוכנו לאינְדְרַה-יַגְ'נַה ולהתחיל מיד בטקס לסיפוקם של הגבעה והבְּרָאהְמַנּים.״
סוף סוף נעתר נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ועתה שאלו הרועים את קרישנה כיצד לערוך את היַגְ'נַה. קרישנה הורה להם, ״התקינו מאכלים ערבים משלל מינים מן הדגנים והגְהִי שנאספו ליַגְ'נַה. הכינו אורז, דַהְל, הַלַוַה, פָּאקורָא, פּוּרי וממתקי חלב רבים כגון אורז מתוק, כדורים מתוקים, סַנְדֵשַׂה, רַסַגוּלְלָא ולָאדּדּוּ. הזמינו בְּרָאהְמַנּים מיומנים לזמר מזמורים וֵדיים והציעו מינחות לאש. חלקו גם תרומות של דגנים ותבואות לבְּרָאהְמַנּים. אחר כך תקשטו את הפרות ותאביסו אותן לשובעה, ואז תעניקו תרומות כספים לבְּרָאהְמַנּים. גם את החיות הנחותות, כגון כלבים, תאכילו בשפע של פְּרַסַדָאם, וגם את בני המעמד הנחות, או הצָ'אנְּדָּאלים, שנחשבים לבני המעמד החמישי הטמא. מיד אחרי האבסת הפרות בעשב רענן, תוכלו להתחיל בפולחן גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א. טקס זה ישמח אותי מאד.״
במשפט זה קרישנה תיאר למעשה, את כל כלכלתה של קהילת הוַיְשְׂיות. לכל אחד בחברה האנושית, גם בממלכת החיות – בין הפרות, הכלבים, העזים וכו' – יש תפקיד כלשהו. כולם צריכים לפעול בשיתוף פעולה לטובת כלל החברה, שבנוסף ליצורים החיים כוללת גם ישויות דוממות כגון הרים ואדמה. קהילת הוַיְשְׂיות אחראית על התפתחותה הכלכלית של החברה ותפקידה לגדל דגנים, לגונן על פרות, לסחור במזון כנדרש, ולעסוק בבנקאות וכספים.
ממשפט זה מסתבר גם שאף שהכלבים והחתולים אינם חשובים במיוחד, אין להתעלם מהם. מכל מקום, ההגנה עליהם חשובה פחות מן ההגנה על פרות. במשפט זה נרמז גם שאל למעמדות הגבוהים להתעלם מן הצָ'אנְּדָּאלים הטמאים. כולם חשובים; אף שאחדים נושאים באחריות ישירה להתקדמות החברה האנושית, ואחריותם של אחרים עקיפה. מכל מקום, היכן שמתקיימת תודעת קרישנה, טובתו המוחלטת של כל אחד נלקחת בחשבון.

קרישנה הורה לרועי הבקר להתחיל בגווֵרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א
בתנועה למען תודעת קרישנה מקיימים את הטקס גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א. שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ לימד שכשם שקרישנה נערץ עלינו, נערצות עלינו גם אדמתו, ורינדאוון וגבעת גווַרְדְהַנַה. גם קרישנה אישש זאת ואמר שהסגידה לגבעת גווַרְדְהַנַה כמוה כסגידה לו עצמו. טקס גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א מתקיים מאז ועד עצם היום הזה ונקרא אַנְנַקוּטַה. ביום זה מתקינים במקדשי ורינדאוון ומחוץ לה כמויות עצומות של מזון ומחלקים אותו ביד נדיבה לציבור הרחב. לעיתים מושלך המזון לקהל, ואלה נהנים להתחטף ולאסוף אותו מן הארץ. זה מלמד כי פְּרַסַדָאם שהוצע כמינחה לקרישנה, אינו הופך לעולם בלתי-ראוי-למאכל, אפילו אם מושלך לארץ. האנשים אוספים אותו ואוכלים בסיפוק רב.
קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הורה לרועי הבקר להפסיק את האינְדְרַה-יַגְ'נַה ולהתחיל בגווֵרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א על-מנת ללמד את אינְדְרַה לקח. זאת משום שתפקידו כשליט העליון של כוכבי עדן ניפח אותו בגאווה. רועי הבקר התמימים והפשוטים, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, קיבלו את הצעתו של קרישנה ומילאו אחר הוראותיו לפרוטרוט. הם סגדו לגווַרְדְהַנַה והקיפו את הגבעה. (עד היום נוהגים האנשים בוורינדאוון לחגוג את הטקס הזה. הם מתכנסים יחדיו, לבושים בהידור, ליד הגבעה, ואחרי שסוגדים לה, הם מקיפים אותה סביב עם הפרות.) על-פי הוראותיו של קרישנה, מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה ושאר הרועים הזמינו את הבְּרָאהְמַנּים המיומנים, ובמזמורים וֵדיים והצעת פְּרַסַדָאם, התחילו בסגידה. כל תושבי ורינדאוון נאספו שם, וקישטו את הפרות והאכילו אותן בעשב. עם הפרות בראש, הם הקיפו את הגבעה. גם הגופִּיות התלבשו ברוב חן והדר והצטרפו להקפה, ישובות על עגלות שוורים ומזמרות את תפארת עלילותיו של קרישנה. הבְּרָאהְמַנּים ששימשו ככוהני הפֻוּגָ'א, בירכו את רועי הבקר ונשותיהם, הגופִּיות.
כשהכול תם ונשלם, קרישנה עטה דמות אדירה ונשגבת והכריז בפני כול שהוא הינו גבעת גווַרְדְהַנַה. זאת כדי לשכנע את הדבקים שהוא והגבעה זהים זה לזה. ואז, בדמות זו הוא אכל את כל מנחות המזון. עד היום מכירים הדבקים בזהות הזו שבין קרישנה לגבעת גווַרְדְהַנַה, ולעיתים הם לוקחים אבנים מהגבעה וסוגדים להן ממש כמו לדמותו של האל שבמקדשים. הדבקים מלקטים אבנים קטנות וסוגדים להן בביתם, כי למעשה סגידה כזו זהה לסגידה לדמות המוּרְתי של האל. דמותו של קרישנה שאכלה את המנחות ניצבה בנפרד, וקרישנה ותושבי ורינדאוון כולם השתחוו בפניה, גם בפני גבעת גווַרְדְהַנַה. ואז הכריז קרישנה, ״ראו כיצד עטתה גבעת גווַרְדְהַנַה דמות ענקית שכזו, וכיצד היא מטה לנו חסד ומקבלת את מנחותינו.״ קרישנה גם הזהיר, ״אל לו לאיש לזנוח את טקס גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א, כפי שהוריתי לבצעו, כי מר יהיה גורלו. הגבעה שורצת כולה בנחשים, ומי שיתרשל בביצוע הטקס, יוכש וימות. תושבי ורינדאוון שחיים סמוך לגווַרְדְהַנַה חייבים לסגוד לגבעה כפי שהוריתי. זאת לטובתם ולטובת פרותיהם.״
על-פי הוראותיו של קרישנה, בנו של וַסוּדֵוַה, ביצעו תושבי ורינדאוון את גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א, ואז, שבו לבתיהם.
סיפורי קרישנה: פרק 25 – גשמי הרס בורינדאוון

לפקודתו של אינְדְרַה הופיעו כל העננים המסוכנים מעל לוורינדאוון והחלו להמטיר מימיהם בעוז
כאשר נודע לאינְדְרַה שקרישנה מנע מרועי הפרות של ורינדאוון לבצע את טקס הקרבן, הוא נמלא חימה. הוא שלח את כעסו בתושבי הכפר, ובראשם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, למרות שידע כי קרישנה בעצמו מגן עליהם. כמנהיגם של העננים השונים, הוא קרא לענן הסָאמְּוַרְתַקַה. ענן זה מוזמן בעת חורבן העולם, אולם עתה אינְדְרַה ציווה על הענן לבוא מעל לוורינדאוון ולהציף את האיזור כולו בשיטפונות אדירים. ברשעות הוא חשב את עצמו לאישיות העליונה והחזקה מכול. כאשר גוברת עוצמתם של הזדים, הם מתכחשים לקיומו של שליט עליון, אישיות אלוה. אינְדְרַה, אף שלא היה דמון, התמלא בגאווה על מעמדו החומרי, וניסה לקרוא תגר על השליט העליון. הוא חשב את עצמו, לפחות באותה עת, לחזק כמו אלוהים. אינְדְרַה אמר, ״ראו את חוצפתם של תושבי ורינדאוון! אלה בסך הכול יושבי יער, אולם בגלל אהבתם העיוורת לקרישנה ידידם, שהוא סתם בן אנוש רגיל, הם מעיזים עתה להתעלם מן האלים-למחצה.״
קרישנה קובע בבהגווד-גיטה שהסוגדים לאלים-למחצה אינם נבונים ביותר. הוא גם מורה לנטוש כל סגידה שכזו ולהתמקד בתודעת קרישנה. קרישנה עורר את זעמו של אינְדְרַה ואחר כך ייסר אותו, כדי ללמד את דבקיו שמי ששקועים בתודעת קרישנה, אינם צריכים לסגוד לשום אל-למחצה, אפילו אם הוא נמלא בכעס. קרישנה מגונן לחלוטין על דבקיו, ועליהם לסמוך על חסדו בלבד.
אינְדְרַה גינה את מעשיהם של אנשי ורינדאוון, ״בגלל התעלמותם מסמכותם של האלים-למחצה, אלה יאלצו לסבול ממצוקות הקיום החומרי. כיוון שחדלו מטקסי הקרבן לאלים, עתה הם לא יצליחו לגבור על המכשולים שבּים היסורים החומרי.״ הוא גם הכריז, ״רועי הבקר הללו התעלמו מסמכותי בגלל עצתו של זאטוט פטפטן. למרות שקרישנה בסך הכול ילד, הם מאמינים לו והעזו להעלות את חמתי.״ הוא ציוה אז על ענן הסָאמְּוַרְתַקַה להרוס את שיפעתה של ורינדאוון. ״אנשי ורינדאוון,״ הוא אמר, ״הפכו יהירים עד מאד בגלל שיפעתם החומרית וביטחונם בנוכחותו של חברם הפעוט. למרות שהוא חושב את עצמו למתקדם מאד בידע, הוא בסך הכול ילדותי ופטפטן ואינו מבין את המצב העולמי בכללותו. אך הם מתייחסים אליו ברצינות גמורה, ולכן עליהם להיענש. עתה ציוויתי על ענן הסָאמְּוַרְתַקַה להציף את המקום ולהכחיד אותם ואת פרותיהם.״
מסתבר מכאן שבכפרים מחוץ לעיר, רווחתם הכלכלית של התושבים תלויה באופן מוחלט בפרות, ופגיעה באלה, פוגעת באמצעי המחיה וגורמת למחסור. ענן הסָאמְּוַרְתַקַה ובני לווייתו חששו מעט למלא אחר הוראתו של אינְדְרַה, אלא שהלה הבטיחם, ״תצאו ראשונים; אני אבוא בעקבותיכם, רכוב על פילי, בלוויית סופות עזות. אני אפעיל את מלוא כוחי נגד אנשי הכפר הללו.״
לפקודתו, הופיעו כל העננים המסוכנים מעל לוורינדאוון והחלו להמטיר מימיהם בעוז. ברקים ברקו, רעמים רעמו, רוחות חזקות נשבו וממטרים עזים ניתכו ללא הפסק. הגשם ירד כמו חיצים שנונים, וממטרי הגשם שניתכו בעוז, כמו עמודים, הציפו בהדרגה את אדמת ורינדאוון כולה, עד שלא ניכר עוד הבדל בין איזורים נמוכים לגבוהים. המצב היה מסוכן עתה עד מאד, במיוחד לבעלי החיים. גם רוחות עזות נשבו ויצורי החיים כולם החלו רועדים מקור. ללא מושיע וגואל, פנו כולם אל גווינְדַה וחיפשו מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו. הפרות, שסבלו במיוחד מן הסופה, כפפו את ראשיהן ועם עגליהן מתחת לגופן, וניגשו אל אישיות אלוה כדי לבקש מחסה בכפות רגליו. תושבי ורינדאוון כולם פנו אליו ואמרו תפילה, ״קרישנה יקר, אתה ניחן בכל האונים, אתה גם מלא חמלה לדבקיך. אנא גונן עלינו מפני זעמו של אינְדְרַה.״

"בואו כולכם וחסו בבטחה מתחת למטרית הגבעה שהרמתי"
למשמע תפילתם, גם לנוכח הגשמים העזים, גושי הקרח והרוחות הנוראות, שלא בעונתם, קרישנה הבין שזהו אינְדְרַה, המפגין עתה את זעמו הרב על חילול כבודו וביטול ההקרבה. הוא הסיק, ״אל זה חושב את עצמו לעליון ומפגין עכשיו את כוחו. אני אשיב לו בהתאם למעמדי; אני אלמד אותו שאינו שולט לבדו ביקום, כי אני הוא השליט העליון ששולט בכול. אני אמחץ את יוקרתו הכוזבת שצמחה מכוחו הרב. האלים-למחצה הם דבקי וזוכרים את עליונותי תמיד, אלא שאל זה נטרפה עליו דעתו מרוב גאווה בגלל עוצמתו החומרית. עתה אפטור אותו מיהירותו הכוזבת. אני אגונן על דבקי הטהורים מוורינדאוון, שנתונים כרגע כליל לחסדי ולהגנתי. אני אציל אותם בכוח כשפי.״
ואז קרישנה הרים בידו האחת את גבעת גווַרְדְהַנַה, ממש כמו שילד קוטף פטריה מן האדמה. כך השתעשע לו האל בהרמת הגבעה. הוא פנה אל דבקיו, ״אחי היקרים, אבי ותושבי ורינדאוון, בואו כולכם וחסו בבטחה מתחת למטרית הגבעה שהרמתי. אל תחששו, הגבעה לא תישמט מידי. די סבלתם מן הגשם העז והסופה; הרמתי את הגבעה כדי שתגונן עליכם כמו מטריה גדולה. נראה שבכוחו של הסידור הזה לחלץ אתכם ממצוקה מידית. לכן, שימחו והישארו תחתיה עם כל בעלי החיים.״ תושבי ורינדאוון שסמכו על מילותיו של קרישנה, נכנסו מתחת לגבעה הגדולה, עם חיותיהם ונכסיהם, בטוחים עתה לחלוטין מפגע.
במשך שבוע ימים נשארו שם כולם מבלי לחוש ברעב, בצמא או באי נוחות כלשהי, רק תהו כיצד קרישנה אוחז בהר עם זרת ידו השמאלית. גם אינְדְרַה נדהם מגילוי עוצמה בלתי רגיל שכזה והחלטיותו התרופפה. הוא קרא לכל העננים והורה להם להתפזר. השמים התבהרו מענן, השמש שבה וזרחה והרוחות פסקו. ואז קרישנה, אישיות אלוה העילאי, שנודע מעכשיו כמרים גבעת גווַרְדְהַנַה, אמר, ״רועי הבקר, תוכלו עתה לעזוב עם הנשים, הילדים, הפרות והמטלטלים, כי הכול חלף ועבר. גם מי השטפונות יבשו והנהרות כבר אינם גואים על גדותיהם.״
הגברים העמיסו אז את חפציהם על עגלות ולאט לאט פרשו להם עם הפרות וכל כבוּדתם. ולאחר שפינו את השטח, קרישנה הוריד בזהירות את הגבעה והניחה בדיוק כמו מקודם. ואז, כשהכול תם ונשלם – כל תושבי ורינדאוון חיבקו את קרישנה בעליצות רבה. הגופִּיות, באהבתן הטבעית אליו, הציעו לו יוגורט מעורב בדמעותיהן והרעיפו עליו ברכות לאינספור. גם אמא יַשׂודָא, אמא רוהינִּי, נַנְדַה ובַּלַראמה, החזק בחזקים, חיבקו אותו בשמחה, ובאהבה עזה ברכו אותו שוב ושוב. וממעל, האלים-למחצה ממערכות הכוכבים השונות, כגון סידְדְהַלוקַה, גַנְדְהַרְוַלוקַה וצָ'ארַנַּלוקַה – גם אלה נמלאו סיפוק. הם המטירו ממטרי פרחים על-פני הארץ ונשפו בקונכיותיהם. הם הכו בתופים, ותושבי גַנְדְהַרְוַלוקַה, בהשראת רגשותיהם הדתיים, ניגנו על טַמבּוּרות לשמחתו של האל. ואז שב אישיות אלוה אל ביתו, מוקף בידידיו ובבעלי החיים. והגופִּיות, כדרכן, זימרו ופיארו את עלילותיו ברגש עז, כי שוררו מלבן.
סיפורי קרישנה: פרק 26 – קרישנה המופלא

וקרישנה מיהר וביתר את מקורו של בַּקָאסוּרַה לשניים

דְהֵנוּקָאסוּרַה וחבריו הושלכו אל צמרות הדקלים
רועי הבקר התמימים מוורינדאוון, מבוגרים כצעירים, לא הבינו את מורכבות מעמדו של קרישנה, אישיות אלוה, גם לא ידעו על שפעיו הרוחניים הבלתי רגילים. אולם הם שוחחו בפליאה על מעשיו, שעלו על מעשיו של כל אחד אחר.
אחד מהם אמר, ״ידידי, לאור מעשיו המופלאים, כיצד ילד בלתי רגיל שכזה בא לחיות איתנו בוורינדאוון? זה ממש לא יאומן. חישבו, הוא בסך הכול בן שבע! כיצד הצליח להרים את גבעת גווַרְדְהַנַה בידו האחת ולהחזיק אותה, ממש כשם שמלך הפילים אוחז בפרח לוטוס? בדיוק כמו פיל שלא מתקשה כלל להרים פרח לוטוס, גם קרישנה הרים את הגבעה ללא כל מאמץ. כאשר היה בסך הכול תינוק שבקושי ראה, הוא הרג את הדמונית הענקית פֻּוּתַנָא. הוא ינק משדיה וינק גם את אויר חייה. קרישנה הרג את פֻּוּתַנָא המרשעת כמו היה גורם הזמן שמכלה את ישויות החיים בבוא זמנן. כאשר היה בן שלושה חודשים, הוא ישן מתחת לעגלת יד, וכאשר חש ברעב לחלב אמו, הוא החל לבכות ולבעוט ברגליו. מבעיטות רגליו הקטנות כרסה העגלה, התפרקה, ונשברה לרסיסים. כאשר היה בן שנה, חטף אותו הדמון תְרּינָּאוַרְתַה, מחופש למערבולת אויר, ולמרות שנשא אותו אל על לשמים, הילד ניתלה על צווארו של הדמון ואילץ אותו ליפול לאדמה, והלה מת. פעם אמו, שכעסה כי גנב חמאה, קשרה אותו למטחנת עץ. הילד משך את המטחנה אל בין שני עצי יַמַלַה ארג'ונה והפיל את שניהם. פעם אחת, כאשר רעה את העגלים ביער עם אחיו הבכור בַּלַראמה, הופיע הדמון בַּקָאסוּרַה, וקרישנה מיהר וביתר את מקורו לשניים. כאשר הדמון וַתְסָאסוּרַה התערבב בין העגלים שבמרעה, במטרה להרוג אותו, קרישנה גילה אותו מיד, הרג והשליך אותו על עץ. כאשר קרישנה ואחיו בַּלַראמה נכנסו ליער תָאלַוַנַה, מיד התקיף אותם הדמון דְהֵנוּקָאסוּרַה דמוי החמור, אלא שבַּלַראמה תפס את ברגליו האחוריות, הרג אותו והשליכו אל צמרות הדקלים. גם חבריו ועוזריו של הדמון – כולם דמויי חמור – נהרגו, ויער תָאלַוַנַה נפתח לכל בעלי החיים ולתושבי ורינדאוון. כאשר פְּרַלַמְבָּאסוּרַה הופיע בין ילדי הרועים, קרישנה גרם למותו בידי בַּלַראמה. אחר כך קרישנה הציל את חבריו והפרות משריפת יער נוראה והכניע את נחש הקָאלייַה באגם ביַמוּנָא. הוא הכריח אותו לנטוש את הנהר; ואז גם היטהרו מי הנהר מרעל.״
חבר נוסף של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה אמר, ״נַנְדַה יקירי, איננו יודעים מדוע אנחנו נמשכים כל כך אל ילדך. אפילו שאנו רוצים לשכוח אותו, איננו יכולים. מדוע אהבתנו אליו טבעית כל כך? חישבו רק כמה זה מופלא! ילד זה בסך הכול בן שבע, וגבעת גווַרְדְהַנַה היא אדירת מימדים. והנה הוא הרים אותה בקלות שכזו! הו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולנו שרויים עתה בספק גדול – בנך הוא בודאי אל-למחצה כלשהו. הוא לא ילד רגיל. אפשר שהוא אפילו אישיות אלוה העילאי.״

גַרְגַמוּני אמר שילד זה מופיע בעידנים שונים בצבעים שונים
לדברי השבח הללו השיב המלך נַנְדַה, ״ידידי, בתשובה לשאלותיכם ביכולתי רק להציג את דבריו של גַרְגַמוּני, שיסלקו כל ספק מלבכם. כאשר הלה בא לערוך כאן את טקס מתן השם, הוא אמר שילד זה מופיע בעידנים שונים בצבעים שונים. הפעם הוא הופיע בוורינדאוון, כהה גוון ונודע כקרישנה. לפנים הוא הופיע בצבע לבן, ואחר כך באדום ובצהוב. הוא אמר גם שקודם היה בנו של וַסוּדֵוַה, ומי שמודע ללידתו הקודמת קורא לו וָאסוּדֵוַה. למעשה, הוא אמר ששמותיו של בני רבים מאד, על-פי מעלותיו ומעשיו. גַרגָאצָ'ריַה גם הבטיח שהילד יהיה מקור ברכה למשפחתי ויעניק חדווה נשגבת לכל רועי הבקר ולפרות בוורינדאוון. למרות הקשיים הרבים שיפקדו אותנו, בחסדו של ילד זה נינצל בקלות מכולם. הוא גם אמר שלפנים ילד זה הציל את העולם מאי סדרים, גם הציל את האנשים ישרי הדרך מידם של רשעים. הוא אמר שאותו בר מזל שנקשר לקרישנה, לא יכחד או יובס בידי אויביו לעולם. למעשה, הוא ממש כמו וישנו, שעומד תמיד לצד האלים-למחצה, ולכן הם אינם מנוצחים לעולם על-ידי הדמונים. לסיכום אמר גַרגָאצָ'ריַה, שהילד, כשיגדל, ישווה ביופיו, במעלותיו, במעשיו, בהשפעתו ובשפעיו הנשגבים לווישנו עצמו. מכאן שאין לתמוה במיוחד על מעשיו המופלאים. משסיים את דבריו, גַרגָאצָ'ריַה שב לביתו, ומאז אנו עדים לאינספור מעשים נפלאים. לאור דבריו של גַרגָאצָ'ריַה, הריני סבור שהילד הינו נָארָאיַנַּה עצמו, או אולי חלק מוחלט שלו.״
עתה, לאחר שרועי הבקר האזינו ברוב קשב לדבריו של גַרגָאצָ'ריַה מפיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הם העריכו עוד יותר את מעשיו המופלאים של קרישנה ונמלאו שמחה וסיפוק. הם פיארו את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כי שיחתם עמו הפיגה את ספקותיהם. ואמרו, ״קרישנה הינו רחום, יפה ורב חסד. מי יתן ויגונן עלינו. כאשר אינְדְרַה שילח בנו בחימה את סופות גשמיו, מלוּוות במטחי ברד ורוחות עזות, קרישנה מיהר ברוב חמלה והרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, ממש כשם שילד קוטף פטריה, והציל אותנו ואת משפחותינו, את הפרות ואת קניינינו. מה מופלא כל זה. מי ייתן וימשיך להרעיף עלינו ועל פרותינו את מבטו הרחום. מי ייתן ונוסיף ונחיה בשלווה תחת הגנתו של קרישנה המופלא.״
סיפורי קרישנה: פרק 27 – תפילותיו של אינְדְרַה מלך עדן

"אלִי היקר, ניפצת ברוב חסדך את גאוותי הכוזבת"
אחרי שקרישנה הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה והציל את תושבי ורינדאוון מזעמו של אינְדְרַה, באו לפניו פרת סוּרַבְּהי מגולוקַה ורינדאוון והמלך אינְדְרַה מכוכבי עדן. אינְדְרַה, מודע לעבירתו, יצא לו בחשאי והופיע, ומיהר להשתטח לפניו, אף שכתרו זהר כמו החמה. אינְדְרַה ידע על מעמדו הרם של קרישנה, שהרי הוא היה אדונו. אלא שלא האמין שקרישנה יבוא ויחיה בוורינדאוון בין רועי בקר. כאשר קרישנה פגע בסמכותו, אינְדְרַה נמלא חימה; הוא חשב שהוא כל יכול בעולם זה ואיש לא חזק כמותו. אולם עתה, אחרי התקרית, התנדפה גאוותו הכוזבת. מודע למעמדו הנחות, הוא הופיע לפני קרישנה עם כפיים צמודות ואמר לו תפילות.
״אלי היקר,״ הוא אמר, ״גאה על יוקרתי הכוזבת ראיתי כעלבון את איסורך לערוך את טקס האינְדְרַה-יַגְ'נַה. עד כמה טעיתי לגביך! חשבתי שאתה רוצה ליהנות במקומי ממינחות ההקרבה; חשבתי שתגזול ממני את חלקי בשמה של הקרבה לגווַרְדְהַנַה. עתה בחסדך אני מבין שאתה הינך אישיות אלוה, האל העליון, אשר נשגב לאיכויות החומריות כולן. מעמדך הנשגב הוא וישׂוּדְדְהַה-סַתְתְוַם – מעל למישור הטובות החומרית. גם משכנך הנשגב אינו מופרע מן המידות החומריות. שמך, תהילתך, דמותך, מעלותיך ועלילותיך הם כולם מעבר לטבע החומרי ולעולם אינם מושפעים משלוש מידות החומר. רק מי שעמד בסיגופים קשים ופטור משליטתן של מידות הבערות והלהיטות, יכול לבוא למשכנך. אינך סבוך ברשת המידות החומריות, גם בשעה שאתה מופיע בעולם זה; כי אינך מושפע מן המידות הללו לעולם. ומי שסבור אחרת – טועה. אינך לכוד ברשת המידות החומריות, אפילו כאשר אתה מופיע כאן, גם לעולם אינך נתון להתניות חוקי הטבע החומרי.״
״אלי, אתה אביו המקורי של עולם התופעות, אתה גם מורו העליון ואדון הקניינים כולם. אתה הזמן הנצחי שבכוחו להעניש את החוטאים. רבים הם הסכלים בעולם, כמותי, שחושבים את עצמם כאן, לאדון העליון או לכול מכול. אתה, ברוב חסדך, אינך מעניש אותם, אלא מוצא דרכים להכניע את יוקרתם הכוזבת. ואז הם מבינים שאתה הוא אישיות אלוה העילאי, ואיש לא זולתך.״
״אלי, מאחר שאתה האב העליון, המורה הרוחני העליון והמלך העליון, הרי שזכותך להעניש את ישויות החיים, כל אימת שאלה סוטות מדרך הישר. אב, מורה רוחני ושליט המדינה – אלה דואגים תמיד לטובת התלויים בהם: בנים, תלמידים ואזרחים. כיוון שאלה מבקשים את טובתם, הריהם רשאים גם להעניש אותם. ברצונך, אתה מופיע עלי אדמות בשלל דמויותיך הנצחיות ומביא ברכה לכול; אתה בא כדי לפאר את כדור הארץ, אולם במיוחד, כדי לייסר אותם אנשים שמכריזים במרמה שהם אלוהים. ישויות החיים בעולם החומרי מתחרות בדרך קבע על עליונות, על מעמד של מנהיגי החברה. ואחר כך, מתוסכלות מכשלונן בהשגת המטרה, יש שברוב טפשות מכריזות אז שהן אלוהים, האישיות העליונה. העולם מלא בסכלים שכאלה, כמותי. אולם במרוצת הזמן, כאשר הם מתעשתים, הם מתמסרים לך ושבים לעיסוקם הטבעי – שירות לך. רק מסיבה זו אתה מעניש אנשים צרי עין שכאלה.״
״אלי היקר, גאה על שיפעתי החומרית ונבער לגבי עוצמתך הבלתי מוגבלת, עברתי עבירה חמורה נגד כפות רגלי הלוטוס שלך. אנא, סלח לי, טיפש מטופש שכמותי. ברך אותי שלא אשוב עוד ואנהג באווילות שכזו. ואם אתה סבור שחטאי נורא מכדי להיסלח, זכור נא שהנני משרת נצחי שלך. הופעת בעולם הזה כדי לגונן על משרתיך הנצחיים וכדי להכחיד את הדמונים, שבכוחם הצבאי הרב מעיקים על עצם קיומה של האדמה. סלח נא למשרת זה שלך.״
״הנני משתחווה לפניך, אישיות אלוה העילאי, האישיות והנשמה העליונה. הו אל עליון, בנו של וַסוּדֵוַה, קרישנה, אדונם של דבקיך הטהורים, קבל נא את השתחוותי אפיים ארצה לרגליך. אתה התגלמות הידע העליון. ביכולתך להופיע בכל מקום, כרצונך, בכל אחת מדמויותיך הנצחיות. אתה שורש כל הבריאה ונשמת-העל שבכל ישויות החיים. ברוב בערותי חוללתי פורענות רבה בוורינדאוון עם גשמי עוז וסופות ברד. פעלתי מתוך חימה שפוכה, כי הפסקת את ההקרבה שנועדה לסיפוקי. אולם אתה, אלִי היקר, ניפצת, ברוב חסדך אלי, את גאוותי הכוזבת. משום כך הריני מחפש עכשיו את מקלט כפות רגליך. אתה הינך שליטן העליון של כל ישויות החיים וגם מורן הרוחני.״
קרישנה, אישיות אלוה, חייך למשמע דברי ההלל, ואמר, ״אינְדְרַה יקירי, הפסקתי את ההקרבה בחסדי נטול הסיבה, כדי להזכיר לך שאני הנני אדונך הנצחי. אני אדונך, גם אדון שאר האלים-למחצה כולם. זכור ששפעתך החומרית מקורה בחסדי בלבד. אני הנני האל העליון, ועל כולם לזכור זאת. ביכולתי להעניק חסד, ביכולתי גם לייסר, שהרי איש לא נעלה ממני. וכאשר אני רואה מישהו שהגאווה השתלטה עליו, הריני בחסדי, מסלק את שפעתו.״
חשוב לציין כאן שקרישנה לוקח לעיתים את שפעתו של העשיר, כדי שזה יהפוך לנשמה מסורה לו. זהו חסד מיוחד של האל; איש שהיה עשיר בנכסים חומריים מתרושש לעיתים מנכסיו בגלל שירותו המסור לאל. מכל מקום, אין לחשוב שהסגידה לאל מרוששת; כי האל מראה חסד שכזה ולוקח כל שפעה חומרית רק מדבק טהור, שבגלל שיקול מוטעה מבקש לשלוט בטבע החומרי. לכן לוקח האל ממנו את נכסיו כדי להביא אותו להתמסרות מוחלטת.
קרישנה סיים את הוראותיו לאינְדְרַה וביקש ממנו לשוב לממלכתו בעדן. הוא ביקש גם שלא ישכח שאינו עליון, אלא כפוף לאלוהים תמיד. הוא יעץ לו שגם כאשר הוא מכהן כמלך עדן, ידע להישמר מגאווה כוזבת.
פרת הסוּרַבְּהי שבאה עם אינְדְרַה כדי לראות את קרישנה, החלה אז להשתחוות לפניו ולסגוד לו, ונשאה לו תפילה: ״קרישנה אלי, אתה החזק מכל היוגִים בעלי כוחות הנסתר, כי אתה נשמת היקום כולו, וממך בלבד כל היקום הזה נובע. משום כך, למרות שאינְדְרַה ניסה לכלות את צאצאותי, הפרות מוורינדאוון, אלה נשארו סמוכות ובטוחות במקלטך. מלבדך, איננו יודעות איש כעליון, גם איננו מבקשות הגנתו של שום אל או אל-למחצה מלבדך. מכאן שאתה הוא אינְדְרַה שלנו; אתה האב העליון של כל עולם התופעות, אתה גם מגונן על הפרות, על הבְּרָאהַמַנים, על האלים-למחצה ועל דבקיך הטהורים, ומרומם אותם. הו נשמת-העל של היקום, מאחר שהינך אינְדְרַה שלנו, הבה ונרחוץ אותך בחלבנו. הו אל, הופעת כדי לשחרר את האדמה מנטל חטאים כבד.״
קרישנה רחץ אז בחלב פרות הסוּרַבְּהי, ואינְדְרַה נשטף במי הגנגס השמימיים, שזרמו מחדקו של הפיל – רִכבו. ואז החלו המלך אינְדְרַה ופרות הסוּרַבְּהי עם שאר האלים-למחצה ואמהותיהם לסגוד לקרישנה. הם רחצו אותו במי גנגס ובחלב פרות הסוּרַבְּהי, וקרישנה, גווינְדַה, התרצה מהם כליל. כל תושבי מערכות הכוכבים העליונות כגון גַנְדְהַרְוַלוקַה, פּיתְרּילוקַה, סידְדְהַלוקה וצָ'ארַנַּלוקַה פצחו יחדיו בדברי הלל לאל ובזמרת שמו הקדוש, ונשותיהם והנערות מעדן חוללו בעליצות. לסיפוקו של האל הם גם המטירו ממטרי פרחים בלתי פוסקים משמים. ואז, כשהכול יושב בחן ובחדוה שכאלה, הציפו הפרות את פני האדמה בחלבן. גם מי הנהרות זרמו בשצף והזינו את העצים, שהניבו אז פרחים ופירות רבי גוון וטעם. גם דבש ניגר מן העצים, וההרים והגבעות מלאו בעשבי מרפא ובאבני חן רבות ערך. הכול קרה בגלל נוכחותו של קרישנה. גם החיות הנחותות, שמטבען הן קנאיות וצרות עין, חדלו מקנאתן.
ואז, אחרי שאינְדְרַה ריצה את קרישנה, אדון הפרות בוורינדאוון שידוע כגווינְדַה, הוא ביקש את רשותו לשוב לממלכתו בעדן, ובלוויית שאר האלים-למחצה הוא יצא דרך החלל החיצון. מאורע זה מהווה דוגמה נפלאה לברכה הרבה שטומנת תודעת קרישנה לעולם. אפילו חיות נחותות מוותרות על קנאתן הטבעית וזוכות במעלותיהם של אלים-למחצה.
סיפורי קרישנה: פרק 28 – שחרור נַנְדַה מַהָארָאגַ׳ה מידיו של וַרוּנַּה
טקס גווַרְדְהַנַה חל ביום התחדשותו של הירח. אחריו המטיר אינְדְרַה בוורינדאוון סופות גשמים וברד במשך שבעה ימים רצופים. היום התשיעי להתמלאות הירח חלף לו, וביום העשירי אינְדְרַה סגד לקרישנה, לשביעות רצון כולם. ביום האחד עשר להתמלאות הירח חל אֵקָאדַשִׂי, ומַהָארָאגַ'ה נַנְדַה צם כל היום. רק השכם בבוקר למחרת, ביום הדְוָאדַשִׂי, הוא הלך לרחוץ בנהר היַמוּנָא. הוא טבל במעמקי המים, אלא שמיד נתפס בידי אחד ממשרתיו של וַרוּנַּדֵוַה. המשרתים הביאו אותו בפני האל-למחצה וַרוּנַּה, והאשימו אותו כי רחץ בנהר בשעה אסורה. על-פי חישובים אסטרונומים, הזמן שבו הוא רחץ נחשב לדמוני. למעשה, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה התכוון לטבול בנהר השכם בבוקר, עוד לפני זריחת החמה, אלא שהקדים מעט ורחץ בזמן לא מבורך, ומשום כך נאסר.

וַרוּנַּה אמר: "צר לי על סכלותי; מבלי לדעת מה נכון לעשות ומה לא, אסרתי בטעות את אביך, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה"
מכל מקום, בשעה שנתפס, היו עמו כמה מלווים, ואלה צעקו בקול אל קרישנה ובַּלַראמה. קרישנה ובַּלַראמה הבינו מיד כי זה וַרוּנַּה שחטף את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ומיהרו אל משכנו, מחויבים לגונן על דבקם. תושבי ורינדאוון היו כולם דבקיו הטהורים של האל; וללא מקלט אחר מלבדו, רק טבעי שפנו לעזרתו, ממש כמו ילדים שתלויים לגמרי בהגנת הוריהם. האל-למחצה וַרוּנַּה קיבל את קרישנה ובַּלַראמה ברוב כבוד ואמר, ״אלי היקר, עתה, ברגע זה ממש, הובסתי לחלוטין מבחינה חומרית, כי הופעת לפני. למרות שברשותי כל אוצרות המים, אני יודע כי אין בכוחם של אוצרות אלה להביא הצלחה לחיי. אולם עתה, לאחר שחזיתי בך, הפכו חיי למוצלחים, כי פירושו של דבר שלא אשוב עוד ואקבל גוף חומרי. הו אדון, אישיות אלוה, הברהמן העליון ונשמת-העל שבכול, קבל נא את השתחוותי לפניך. הו אישיות עילאית, אתה נשגב למידות הטבע ולא ניתן לכפות עליך את השפעתן. צר לי על סכלותי; מבלי לדעת מה נכון לעשות ומה לא, אסרתי בטעות את אביך, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. סלח נא על עבירתם של משרתי. אני סבור כי למעשה היתה זו תכניתך, כדי ליטות לי חסדך ולהופיע בעצמך לפני. קרישנה יקר, גווינְדַה, רחם עלי. הנה אביך, קח אותו מיד.״
כך הציל קרישנה, אישיות אלוה, את אביו והשיב אותו בשמחה לידידיו. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נדהם קצת שהאל-למחצה, אף שהיה עתיר שפעה, חלק כבוד רב שכזה לקרישנה. זה היה אכן מפתיע מאד, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה תיאר את כל זה לקרוביו וידידיו בפליאה רבה.
למעשה, אפילו לנוכח מעשים מופלאים שכאלה, לא יכלו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ואמא ישׂודָא לחשוב את קרישנה לאישיות אלוה העילאי. הם חשבו אותו בסך הכול לילדם האהוב. לכן, גם לא הבין נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שוַרוּנַּה סגד לקרישנה משום שהוא אלוה עליון; הוא חשב שילדו מופלא כל כך, שאפילו וַרוּנַּה סוגד לו. ידידיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולם רועי פרות, התמלאו בסקרנות ודנו בינם לבין עצמם האם קרישנה באמת הינו אלוה עליון; האם יעניק להם גאולה. וקרישנה, שהבין את לבבם, ביקש להבטיחם שהממלכה הרוחנית היא יעדם, והציג לפניהם את הרקיע הרוחני. רוב האנשים פשוט עובדים קשה בעולם החומרי, ללא כל מידע על ממלכה אחרת, או רקיע אחר – הרקיע הרוחני שבו החיים נצחיים ומלאי חדווה וידע. בבהגווד-גיטה נאמר כי מי ששב לשמים אלה, אינו חוזר עוד לעולם החומרי, עולם של יסורים ומוות.
קרישנה, אישיות אלוה, להוט תמיד לבשר לנשמה המותנית שישנו רקיע רוחני, הרחק הרחק מעבר לשמים החומריים – רקיע נשגב מאינספור היקומים שנוצרו בכלל האנרגיה החומרית. קרישנה כמובן, מיטיב עם כל נשמה מותנית, אולם, כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, הוא נוטה במיוחד לדבקיו. עתה, למשמע שאלותיהם, הוא חשב שמן הראוי שדבקיו בוורינדאוון ידעו על רקיע זה וכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה שבו. הנשמות המותנות שבעולם החומרי כולן שרויות בחשכת הבערות, כלומר, שבויות בתפיסת קיום גופנית.
לאור תפיסה זו חושבים כולם שהם חלק מעולם זה, ופועלים בבערות בצורות חיים שונות. פעילות הנלווית לסוג גוף מסויים נקראת קארמה, או פעילות גוררת תגובה. כל עוד שרויות הנשמות המותנות בתפיסה הגופנית, הן נאלצות לפעול על-פי גופן המסוים. פעילות זו יוצרת את חייהן המותנים הבאים. בגלל מידע זעום אודות העולם הרוחני, נדיר שהן פונות לפעילות רוחנית, או בהקטי-יוגַה. לעומתן, מי שמתרגל בהקטי-יוגַה בהצלחה, מגיע אחרי נטישת גופו במישרין לעולם הרוחני ומשתכן באחד מכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. כל תושבי ורינדאוון הם דבקים טהורים, שיגיעו אחרי נטישת גופם לקְרּישְׁנַּלוקַה, שמעבר אפילו לכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. מי שפועלים תמיד בתודעת קרישנה, בשירות מסור ובוגר – זוכים אחרי מותם להתרועע עם קרישנה במישרין באחד מן היקומים שבעולם החומרי. עלילותיו של קרישנה ממשיכות ללא הפסק, ביקום זה או באחרים; וממש כשם שהשמש עוברת כל הזמן במקומות שונים מעל כדור הארץ, כך ממשיכות עלילותיו והופעתו הנשגבות של קרישנה ועוברות ביקומים השונים. הדבקים שהגיעו לבשלות והשיגו תודעת קרישנה מושלמת, עוברים לאותו יקום שבו קרישנה מופיע. שם הם זוכים בפעם הראשונה להתרועע עם קרישנה במישרין. אימונם ממשיך שם, כפי שאנו רואים בעלילות קרישנה בוורינדאוון בכוכב זה. עתה קרישנה הציג לתושבי ורינדאוון את כוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה כמות שהם, כדי שאלה ידעו את יעדם.
קרישנה הראה להם את הרקיע הרוחני הנצחי, הבלתי מוגבל והמלא בידע. צורות הגוף בעולם החומרי הן ברמות שונות, והידע מתגלה בן בהתאם לרמתן. הידע בגופו של ילד למשל, אינו מושלם כמו בגופו של אדם מבוגר. הסיווג הזה לדרגות שונות של ישויות חיים מצוי בכל מקום – בין יצורי המים, בצמחים ועצים, בקרב החרקים והזוחלים, בין ציפורים ובהמות ואצל בני אנוש פראיים ובני תרבות. מעל לחיי אנוש, קיימים האלים-למחצה, הצָ'ארַנּים, הסידְדְהים, ועד לבְּרַהְמַלוקַה, שם חי ברהמה. אולם גם בין האלים-למחצה יש דרגות שונות של ידע. מכל מקום, מעבר לעולם החומרי משתרעים שמי הוַיְקוּנְּטְהַה, שם הישויות כולן מלאות בידע. שם – בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה או בקְרּישְׁנַּלוקַה – כל ישויות החיים עוסקות בשירות מסור לאל.
הבהגווד-גיטה מאששת שידע מלא פירושו לדעת שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. בוודות ובבהגווד-גיטה נאמר גם שבבְּרַהְמַגְ'יותי, או ברקיע הרוחני, אין צורך באור שמש, גם לא באור ירח או חשמל. הכוכבים הללו כולם מאירים מעצמם וקיימים לעד. אין שם בריאה, אין שם גם כליון. גם הבהגווד-גיטה מאששת שמעבר לשמים החומריים משתרע הרקיע הרוחני הנצחי בו קיים הכול לעד. רק חכמים וקדושים שאינם מושפעים עוד משלוש מידות הטבע יכולים ללמד אודות הרקיע הזה. כי מי שאינו שרוי כולו במישור הנשגב, אינו יכול להבין את הממשות הרוחנית.
לכן, מומלץ לכולם לתרגל בהקטי-יוגַה ולפעול עשרים וארבעה שעות ביממה בתודעת קרישנה, כי כך מתעלים מעבר להשפעת מידות הטבע. מי שמודע לקרישנה, מבין בקלות את טבע הרקיע הרוחני וכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. ותושבי ורינדאוון, שפעלו בתודעת קרישנה תמיד, לא התקשו להבין את טבעם הנשגב של הוַיְקוּנְּטְהַלוקות.
אז, הוביל קרישנה את רועי הבקר, בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אל האגם שבו ראה אחר כך גם אַקְרֻוּרַה את עולם הוַיְקוּנְּטְהַה. הם כולם רחצו שם וחזו בטבעם האמיתי של הוַיְקוּנְּטְהַלוקות. ואחרי שראו, הם חשו בחדווה מופלאה. וכאשר יצאו מן הנהר, הם ראו את קרישנה נסגד בתפילות הלל.
סיפורי קרישנה: פרק 29 – מחול הרָאסַה: מבוא
בשרימד בהאגותם נאמר שמחול הרָאסַה חל בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת. מן הפרקים הקודמים מסתבר שחגיגת גווַרְדְהַנַה פֻּוּגָ'א נחוגה מיד אחרי ליל חצי-הסהר החשוך שבראשית חודש קָארְתְתיקַה. אחר כך נחוג טקס הבְּהְרָאתְרּידְויתִייַה; ואז כעסו של אינְדְרַה ניתך בצורת סופות גשמים וברד. קרישנה הרים אז את גבעת גווַרְדְהַנַה והחזיק אותה במשך שבעה ימים, עד ליום התשיעי להתמלאות הירח. ביום העשירי תושבי ורינדאוון שוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה, ולמחרת חגג נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה את אֵקָאדַשִׂי. בדְוָאדַשִׂי שאחריו, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הלך לרחוץ בגנגס ונתפס בידי אנשיו של וַרוּנַּה, וקרישנה בא והציל אותו. אחר כך הראה לו ולכל רועי הבקר את השמים הרוחניים.

מחול הרָאסַה חל בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת
כך חלף לו ליל הירח המלא של עונת השַׂרַת. ליל הירח המלא של חודש אָאשְׂוינַה נקרא שָׂארַד-פֻּוּרְנּימָא, ומן השרימד בהאגותם מסתבר שקרישנה המתין שנה שלמה לליל ירח שכזה עד שחולל את מחול הרָאסַה עם הגופִּיות. בגיל שבע הוא הרים את גבעת גווַרְדְהַנַה, מכאן שמחול הרָאסַה חל כשהיה בן שמונה.
הספרות הוֵדית מסבירה שכאשר רקדן אחד רוקד עם רקדניות רבות, מחול קבוצתי כזה נקרא מחול רָאסַה. וכך, כאשר הגיע ליל הירח של עונת השַׂרַת, קרישנה התקשט בפרחי העונה, ובמיוחד בפרחי מַלְליקָא ריחניים. הוא זכר את תפילתן של הגופִּיות לאלה קָאתְיָאיַנִי ובקשתן להינשא לו. הוא חשב שליל הירח המלא של עונת השַׂרַת, מתאים להפליא למחול; כך גם תתגשם תשוקתן של הגופִּיות.
המילים שמופיעות בשרימד בהאגותם בהקשר זה הן בְּהַגַוָאן אַפּי. כלומר, שקרישנה הוא אישיות אלוה העילאי, ומכאן שהוא מלא בששת השפעים כולם ואינו זקוק לדבר. למרות זאת, הוא חפץ ליהנות בחברתן של הגופִּיות. המילים בְּהַגַוָאן אַפּי מרמזות גם שהמחול אינו מחול רגיל בין נערים ונערות. בשרימד בהאגותם מופיעה המילה יוגַמָאיָאם אוּפָּאשְׂריתַהּ, שפירושה, כי המחול הזה עם הגופִּיות התבצע במישור של יוגַמָאיָא, ולא של מַהָאמָאיָא. ריקודם של נערים ונערות בעולם החומרי מתחולל בממלכתה של מַהָאמָאיָא, האנרגיה החיצונית. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה משול ההבדל שבין מישור היוגַמָאיָא לזה של מַהָאמָאיָא, להבדל בין זהב לברזל; הברזל והזהב שניהם נחשבים אמנם למתכות, אלא שאיכותם שונה לגמרי. וכך, אף שמחול הרָאסַה של קרישנה עם הגופִּיות נראה כמו יחסים רגילים בין בנים לבנות, איכותו שונה לחלוטין. וַיְשְׁנַּוים גדולים יודעים להעריך את ההבדל הזה, כיוון שהם מבינים את ההבדל בין אהבה לקרישנה לתאווה.
ריקודים במישור של מַהָאמָאיָא מבוססים על עינוג חושים. ואילו כאשר קרישנה הזמין את הגופִּיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו. קְרּישְׁנַּדָאסַה קַוירָאגַ'ה גוסְוָאמִי, מחבר הצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, הסביר שתאווה פירושה עינוג חושים, וגם אהבה פירושה עינוג חושים – עינוג חושיו של קרישנה. במילים אחרות, פעולה שנעשית לצורך עינוג חושים אישי, היא חומרית, וכשנעשית לעינוגו של קרישנה, היא נחשבת לפעילות רוחנית. עקרון עינוג החושים קיים בכל מקרה, אלא שבמישור של פעילות רוחנית, זהו עינוג החושים של קרישנה, אישיות אלוה, ובמישור החומרי המבצע מבקש לענג את עצמו. במישור החומרי, כאשר משרת למשל, משרת את אדונו, הוא אינו מבקש לספק את האדון אלא את חושיו שלו. ללא משכורת, הוא יפסיק מיד את שירותו. מכאן ששירותו נועד למעשה, לספק אותו עצמו. במישור הרוחני לעומת זאת, משרתו של האל משרת אותו ללא תשלום, וממשיך לשרת בכל תנאי. זהו ההבדל בין תודעת קרישנה לבין תודעה חומרית.
מסתבר שקרישנה בילה במחול הרָאסַה עם הגופִּיות כאשר היה בן שמונה. רבות מן הגופִּיות היו כבר נשואות אז, כיוון שבהודו, ובמיוחד באותם ימים, נהגו הילדות להינשא בגיל צעיר מאד, ולפעמים כבר בגיל שתיים עשרה היו יולדות ילד. הגופִּיות שרצו להינשא לקרישנה, היו לכן, נשואות כבר, ואף-על-פי-כן המשיכו לקוות שקרישנה יהיה בעלן. אהבתן אליו היתה ברוח של אהובות, ונקראת משום כך פַּרַקִייַה-רַסַה. כאשר גבר או אשה נשואים משתוקקים לאשה או לגבר מחוץ לנישואיהם, זה נקרא פַּרַקִייַה-רַסַה.
למעשה, קרישנה הוא בעל של כל אחד, שהרי הוא המתענג העליון. כל הגופִּיות רצו להינשא לו, וקרישנה כמובן, לא יכול היה להינשא לכולן. אבל בגלל נטייתן הטבעית לראות בו את בעלן העליון, נקראים היחסים שבין הגופִּיות לקרישנה פַּרַקִייַה-רַסַה. יחסי הפַּרַקִייַה-רַסַה מתקיימים לעד בגולוקַה ורינדאוון שבעולם הרוחני, ושם כמובן, לא יתכן שיהיו נגועים ברוח הניאוף, שמאפיינת יחסים מסוג זה בעולם החומרי. הפַּרַקִייַה-רַסַה בעולם החומרי היא מגונה ונתעבת, בעוד שבעולם הרוחני היא מהווה בסיס ליחסים הנעלים ביותר בין קרישנה לגופִּיות. ישנן מערכות יחסים נוספות עם קרישנה: יחסי משרת ואדון, יחסי ידידות, יחסי הורים לבנם ויחסי נאהבים. אלא שמכל הרַסות הללו, הפַּרַקִייַה-רַסַה נחשבת לעליונה.
העולם החומרי הינו בבואתו המעוּותת של העולם הרוחני; זה משול לבבואת עץ על גדות מים: חלקו העליון של העץ נראה כאילו הוא החלק התחתון. וכך גם הפַּרַקִייַה-רַסַה. כאשר משתקפת בצורה מעוּותת בעולם החומרי – היא מגונה. אותם אנשים שמנסים לחקות את מחול הרָאסַה של קרישנה עם הגופִּיות, נהנים בסך הכול מבבואה נתעבת של הפַּרַקִייַה-רַסַה הנשגבת. איש בעולם החומרי לא יכול ליהנות מפַּרַקִייַה-רַסַה נשגבת. בשרימד בהאגותם נאמר שאין לנסות ולהתענג אפילו בחלום או בדמיון על יחסים כאלה, ומי שעושה זאת, כמו לוגם רעל קטלני ביותר.
וכך, כאשר קרישנה, המתענג העליון, חפץ ליהנות בחברת הגופִּיות בליל הירח המלא של עונת השַׂרַת, ממש באותו רגע הפציע בשמים הירח, מלך הכוכבים, במלוא הדרו ויופיו. ליל הירח המלא של עונת השַׂרַת הוא הלילה היפה ביותר בשנה. בעיר אַגְרַה שבמחוז אוּתְתַר פְּרַדֵש בהודו, יש מצבת ענק, התאג' מאהאל, שעשויה כולה משיש משובח. בלילה זה באים תיירים רבים לצפות בהשתקפותו היפיפיה של הירח באבן; עד היום מהולל אם כן, יופיו של ליל הירח המלא בעונת השַׂרַת.
כאשר הירח המלא עלה מפאתי מזרח, לבש הכול גוון אדמדם, והשמים נראו כמו נצבעו בקוּנְקוּמַה. כאשר בעל שב הביתה לאחר היעדרות ממושכת, הוא מקשט את פני אשתו בקוּנְקוּמַה אדומה. כמותו, לאחר ציפיה ממושכת לבואו, צבע עתה הירח הזוהר של עונת השַׂרַת את שמי מזרח.
הירח שעלה, הגביר את תשוקתו של קרישנה לרקוד עם הגופִּיות. היער ליבלב בשלל פרחים ריחניים, והאווירה כולה היתה צוננת וחדורה במשובת חג. קרישנה נשף אז בחלילו, והגופִּיות של ורינדאוון כולן נהיו כמכושפות. משיכתן אל הצלילים עוד התעצמה אלפי מונים בגלל ליל הירח המלא, האופק האדום, האווירה השלווה והצוננת, והפרחים המלבלבים. הגופִּיות מטבען כבר נמשכו אל יופיו של קרישנה, ועתה, למשמע צלילי חלילו, הן כמו נמלאו תאווה לספק את חושיו.
מיד הן נטשו כל אחת את עיסוקה, ויצאו לעבר מקומו של קרישנה. במרוצתן, היטלטלו עגיליהן בחוזקה. הן מיהרו לעבר וַמְּשִׂיוַטַה. כמה מהן חלבו בדיוק את הפרות, אולם בשל החפזון, נטשו את החליבה בלתי גמורה. היתה אחת שמילאה בדיוק את סיר החלב ושמה לשפות אותו על התנור, אולם היא מיהרה והלכה אל קרישנה, מבלי לתת עוד דעתה לחלב הגולש. היו גופִּיות שהניקו בדיוק את הפעוטות, והיו שהגישו מזון לבני המשפחה, אך כולן נטשו בחופזה את עיסוקן ואצו לעבר צלילי החליל. היו גופִּיות ששרתו את בעליהן, היו שבדיוק אכלו, אולם מיד עזבו ושכחו כליל את בעליהן או את רעבונן. כמה ניסו אפילו להתקשט לרגל הפגישה עם קרישנה באיפור ובבגדים נאים, אולם ברוב להיטותן, לא הצליחו לסיים את האיפור, גם לא להתלבש כראוי, והאיפור יצא חפוז ואקראי. היו אפילו שלבשו את מלבושן העליון על חלק גופן התחתון ואת התחתון על חלק הגוף העליון.
כל הגופִּיות נחפזו לעזוב את בתיהן, וכאשר נודע יעדן לבעלים, לאחים ולאבות הם הוכו בתדהמה. נערות צעירות מוגנות תמיד בידי בעל, אח בוגר או אב. שומרים בוגרים אלה ניסו עתה לאסור על הגופִּיות ללכת אל קרישנה, אך הן לא שעו לדבריהם. מי שלבו נמשך לקרישנה בתודעת קרישנה מלאה, נכון לזנוח כל חובה ארצית, אפילו היא דחופה ביותר. תודעת קרישנה בכוחה לשחרר מכל פעילות חומרית. שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי חיבר פסוק יפיפה שבו מייעצת גופִּי אחת לחברתה, ״ידידתי היקרה, אם את חפצה עדין ליהנות מחברה, מידידות ומאהבה ארצית, אנא, אל תלכי לראות את העלם החייכני גווינְדַה, שעומד לגדות היַמוּנָא ומנגן בחלילו, שפתיו זוהרות לאור הירח המלא.״ שרילה רֻוּפַּה גוסְוָאמִי מורה בעקיפין שמי שנשבה בקסם פניו החייכניות של קרישנה, מאבד כל משיכה להנאות חומריות. זהו המבחן להתקדמות בתודעת קרישנה: עד כמה מאבד האדם עניין בפעילות חומרית ובעינוג חושיו.
היו מכל מקום, כמה גופִּיות שבעליהן נעלו אותן בכוח בחדרן ומנעו מהן ללכת אל קרישנה. אלה עצמו את עיניהן והחלו להגות בדמותו הנשגבת. הן נשאו את דמותו של קרישנה בלבן תמיד, ומכאן שהיו הנעלות שביוגִים. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שתמיד הוגה בקרישנה באהבה ובאמונה, הוא היוגִי העליון. למעשה, היוגִי אמור למקד את מֵחְשָבו בדמותו של וישנו; זוהי יוגַה אמיתית. קרישנה הוא מקור כל דמויותיו של וישנו (וישנו תַתְתְוַה). אותן גופִּיות שלא יכלו ללכת אל קרישנה, הגו בו כמו יוגִים מושלמים.
פעילות ישויות החיים במצב המותנה מניבה שני סוגים של תוצאות: ישות חיים מותנית שמעשיה רעים, פוגשת בסבל, וזו שמעשיה טובים, זוכה בהנאה חומרית. אלא שבין אם זה סבל חומרי ובין אם הנאה – הנהנה או הסובל מותנה לטבע החומרי.
קבוצות שונות של גופִּיות נאספו סביב קרישנה, רובן בנות לוויה נצחיות שלו. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר, אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה-פְּרַתיבְּהָאויתָאבְּהיהּ: בני לוויתו של קרישנה בעולם הרוחני, ובמיוחד הגופִּיות, הם גילויי אנרגית העונג של קרישנה. כולן מתרחבות משְׂרִימַתִי רָאדְהָארָאנִּי. אולם כאשר קרישנה מגלה את עלילותיו הנשגבות בכמה מיקומי העולם החומרי, מצטרפים אליו בנוסף לבני הלוויה הנצחיים גם דבקים מן העולם החומרי שהתעלו לדרגה שכזו. אותן גופִּיות שהצטרפו לעלילותיו של קרישנה בעולם החומרי, היו לפנים בני אנוש רגילים. ואם נותרו עדיין סבוכות מעט בפעילות עברן, הרי שהגותן המתמדת בקרישנה שיחררה אותן כליל מתגובות הקארמה. ערגתן העזה והכאב שבאי יכולתן לראות אותו, שיחררו אותן מכל תגובה נפשעת, ואהבתן האקסטתית והנשגבת, שעוד התעצמה בהעדרו, רוממה אותן מעל לכל התגובות למעשיהן הצדיקים. פעילות צדיקה, כמו פעילות נפשעת, מתנה את ישות החיים ללידה ומוות. אלא שהגופִּיות שהגו בקרישנה, התעלו מעבר לכל תגובה חיובית או שלילית; הן היטהרו והתעלו למעמדן של הגופִּיות שהתרחבו מאנרגית העונג. הגופִּיות שהגו בקרישנה וחשבו אותו למאהבן, היטהרו מתגובות הטבע החומרי. היו אפילו שנטשו מיד את גופן החומרי, תוצר שלוש המידות החומריות.

כאשר קרישנה הזמין את הגופִּיות עם צלילי חלילו, הן נחפזו והגיעו למקום מתוך תשוקה נשגבת לספק אותו
מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הקשיב להסברו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אודות הגופִּיות שנאספו לרקוד עם קרישנה את מחול הרָאסַה. הוא תמה כיצד פשוט על-ידי הגות בקרישנה כמאהב, הן השתחררו מכל טומאה של לידה ומוות חומריים. הוא אמר, ״הגופִּיות לא ידעו שקרישנה הוא אלוהים. הן קיבלו אותו כעלם יפה, וחשבו אותו לאהובן. כיצד יכולה איפוא, המחשבה על אהוב לשחרר מהתניה חומרית?״ ניתן לטעון כאן שקרישנה וישות החיים זהים באיכותם. ישויות החיים הן חלקיקים של קרישנה, ומכאן שגם הן ברהמן, אולם קרישנה הוא העליון – פַּרַברהמן. דבק שהוגה בקרישנה משתחרר מזוהמה חומרית; השאלה לכן, מדוע לא ניתן להפוך לבן חורין על-ידי הגות בכל אחד אחר? מאחר שכל ישויות החיים הינן ברהמן, מדוע לא די להגות בבעל או בבן, או בסתם ישות חיים, כדי להשתחרר מטומאת הטבע החומרי? זו שאלה נבונה מאד, כי אנשים משוללי אמונה נוטים תמיד לחקות את קרישנה. רבים הנוכלים בימינו, בקַלי-יוּגַה, שחושבים את עצמם לגדולים כמו קרישנה ומרמים אחרים ומלמדים שמיקוד המחשבה בהם הינו טוב כמו הגות בקרישנה. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל את שאלתו, מודע לסכנה שבהליכה עיוורת אחר חקיינים זדוניים שכאלה. למרבה המזל שאלה זו נרשמה בשרימד בהאגותם, כאזהרה לכל אותם אנשים תמימים שחושבים את ההגות באדם סתמי לזהה להגות בקרישנה.
למעשה, אפילו הגות באלים-למחצה אינה זהה להגות בקרישנה. גם ספר הוַיְשְׁנַּוַה תַנְתְרַה מזהיר שמי שמשווה את וישנו, נָארָאיַנַּה או קרישנה לאלים-למחצה הינו פָּאסַנְּדַּה, או עברין. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השיב אז לשאלתו של מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, ״מלכי היקר, שאלתך כבר הושבה, עוד לפני אירוע זה.״
פַּרִיקְשׁית מַהָארָאגַ'ה ביקש להבהיר את הנקודה, אולם מורו הרוחני השיב לו בחוכמה, ״מדוע אתה שב ושואל שאלה שכבר הוסברה לך? מדוע אתה שכחן כל כך?״ מעמדו של המורה הרוחני תמיד נעלה יותר, וזכותו לנזוף בתלמיד. זאת למרות ששׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ידע כי מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית לא שאל את שאלתו למען הבנתו שלו, אלא כאזהרה לאותם אנשים תמימים בעתיד שיחשבו אחרים לזהים לקרישנה.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הזכיר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית את סיפור גאולתו של שׂישׂוּפָּאלַה. הלה קינא בקרישנה תמיד, ובגלל קינאתו, נהרג לבסוף בידי קרישנה. מאחר שקרישנה הוא אישיות אלוה העילאי, הרי שדי היה לשׂישׂוּפָּאלַה לראות אותו בכדי לזכות בגאולה. ואם אדם צר עין יכול היה להפוך לבן חורין על-ידי מיקוד מחשבתו בקרישנה, קל וחומר הגופִּיות שיקרות כל כך לקרישנה והוגות בו באהבה תמיד. חייב להיות הבדל כלשהו בין אויבים לידידים. ומאחר שאפילו אויביו של קרישנה זוכים להשתחרר מטומאה חומרית ולהתאחד עם העליון, אין ספק כי גם הגופִּיות, ידידותיו היקרות, הן בנות חורין ומצויות עמו.
בנוסף, בבהגווד-גיטה קרישנה מכונה הְרּישִׁיקֵשַׂה. גם שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסביר שקרישנה הינו הְרּישִׁיקֵשַׂה, או נשמת-העל, בעוד שאדם רגיל הוא נשמה מותנית שמכוסה בגוף חומרי. מאחר שהינו הְרּישִׁיקֵשַׂה, אין הבדל בין גופו לעצמו, ומי שמבדיל ביניהם, אינו אלא טיפש מטופש. קרישנה הינו הְרּישִׁיקֵשַׂה ואַדְהוקְשַׁגַ'ה. אלה שתי המילים שבהן השתמש מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית בהקשר זה. הְרּישִׁיקֵשַׂה הוא נשמת-העל, ואַדְהוקְשַׁגַ'ה הינו אישיות אלוה העילאי הנשגב לטבע החומרי. הוא נוטה חסדו לישויות החיים הפשוטות ומופיע כמות שהוא, אלא שלמרבה הצער, ישנם סכלים שטועים וחושבים אותו לסתם אדם ארצי, וסוללים כך את דרכם לגיהנום. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי שב ואישש שקרישנה הינו אישיות אלוה; בלתי נכחד, בלתי מדיד ופטור מכל טומאה חומרית.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי המשיך והסביר למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שקרישנה אינו אדם רגיל. הוא אישיות אלוה העילאי וניחן במלוא המעלות הרוחניות כולן. הוא מופיע בעולם החומרי בחסדו שלו, וכאשר הוא עושה זאת – הריהו מופיע כמות שהוא, ללא שינוי. זה מאושש גם בבהגווד-גיטה, שם האל אומר שהוא מופיע באונו הרוחני. הופעתו אינה נתונה לשליטת האון החומרי; אדרבה, און זה נתון לשליטתו. בבהגווד-גיטה נאמר שהאנרגיה החומרית פועלת תחת השגחתו, וגם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שאנרגיה זו, כלומר דוּרְגָא, פועלת כמו צל שנע עם תנועת העצם. המסקנה איפוא, שמי שנקשר בדרך כלשהי או נמשך לקרישנה, בין אם בגלל יופיו או בגלל מעלותיו, שפעתו, פרסומו, כוחו, פרישותו או ידיעתו, ואפילו הוא נמשך אליו מתוך תאווה, כעס ופחד, או ידידות ואהבה – גאולתו מזוהמת החומר מובטחת.
בפרק השמונה עשר של הבהגווד-גיטה מכריז האל כי מי שמטיף לתודעת קרישנה יקר לו מאד. לא פעם נתקל הדבק בקשיים רבים במאמצו להטיף לתודעת קרישנה טהורה. הוא נתון לעיתים לפגיעות גופניות, ואפילו מוצא את מותו. אולם משום שהוא נכון לסיגופים שכאלה למען קרישנה, קרישנה מכריז כי הוא יקר לו מאד מאד. מאחר שאפילו אויביו של קרישנה הממקדים בו מֵחְשָבם, זוכים לגאולה, קל וחומר אותם אנשים שיקרים לו כל כך. מכאן שמי שעוסק בהטפת תודעת קרישנה בעולם – גאולתו מובטחת בכל הנסיבות. אולם מטיפים שכאלה אינם שואפים אפילו לגאולה, שהרי עצם העיסוק בתודעת קרישנה, או בשירות מסור, הוא כבר גאולה. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מבטיח איפוא, למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, שמי שנמשך לקרישנה, משתחרר משעבוד חומרי. זאת משום שקרישנה הוא אדונו הנשגב של הכוח המיסטי כולו.
ואז, כאשר התקבצו כל הגופִּיות סביב קרישנה, כמתואר, האל קיבל את פניהן בברכה, אך גם ריפה את ידיהן במילים מתחכמות. קרישנה הינו הדובר העילאי; הוא דיבר את הבהגווד-גיטה, ובכוחו לדון בנעלים וברמים שבנושאים הפילוסופיים, המדיניים והכלכליים – בכול. עתה הוא דיבר אל הגופִּיות שהיו יקרות לו מכול. הוא חפץ להקסים אותן בצחצוחי לשונו, ואמר:
״הו נשות ורּינְדָאוַנַה בנות מזל ויקרות עד מאד! מה נאה שבאתן הלום. אני תקווה שהכול שפיר בורּינְדָאוַנַה. עתה צוו עלי. מה אוכל לעשות למענכן? מה תכלית בואכן לכאן באישון ליל? שבו נא בבקשה ואימרו לי כיצד אוכל לשרתכן?״
הגופִּיות באו כדי ליהנות מחברתו של קרישנה – כדי לרקוד עמו, להתחבק ולהתנשק איתו. לכן הן הופתעו, לנוכח קבלת פנים רשמית שכזו, על-פי כל גינוני הנימוס. קרישנה נהג בהן כמו היו נשות חברה רגילות. הן חייכו זו אל זו והאזינו ברוב קשב לדבריו. והוא, מבחין בחיוכן, אמר, ״ידידותי היקרות, מן הסתם ידוע לכן שהיער בחשכת הליל מסוכן עד מאד. חיות הטרף – הנמרים, הדובים, התנים והזאבים – יוצאים עתה לשחר אחר טרפם. הסכנה רבה, ולא ניתן למצוא עוד מקום בטוח. הם משוטטים בכל מקום ומחפשים טרף. הסתכנתן מאד בבואכן לכאן. שובו נא לבתיכן ללא דיחוי.״
אולם כאשר ראה שהן ממשיכות לחייך, הוא אמר, ״אני מעריך עד מאד את חיטובי גופכן. לכולכן מותניים צרים ונאים.״ הגופִּיות כולן היו יפות תואר. הן מתוארות במילה סוּמַדְהְיַמָא; יופיה של אשה מתואר כסוּמַדְהְיַמָא כאשר מתניה צרים.
קרישנה ביקש להצביע על כך שאינן מבוגרות דיין להשגיח על עצמן. למעשה, הן היו זקוקות להגנה. לכן לא היה זה נבון ביותר לצאת כך בחשכת הליל. הוא גם הסביר שהוא עצמו נער צעיר והן נערות, ו״אין זה נאה לנערים ונערות להתרועע יחדיו באישון ליל.״ אלא שהגופִּיות לא נראו מאושרות ביותר מהצעה זו. עתה החל קרישנה לתקוף את הנושא בדרך שונה.
״ידידותי היקרות, ביכולתי להבין שנטשתן את בתיכן ללא רשות; אין ספק כי האמהות, האבות, האחים הבוגרים, אולי אפילו הילדים, וכמובן גם הבעלים שלכן – כולם חרדים למצוא אתכן. עד שלא תשובו, הם ישארו מודאגים מאד ולא יחדלו מחיפושיהם. אל תתמהמהו וחיזרו מיד להרגיע אותם.״
הגופִּיות שנטרדו ונרגזו כלשהו מהצעה בלתי מתחשבת שכזו, הפנו אז את תשומת לבן אל יפי היער. היער כולו הואר בבוהק זוהרו של הירח; רוח חרישית נשבה וליטפה את הפרחים וניענעה קלות את עלי העצים הירקרקים. קרישנה, שהבחין במבטן, ניצל את ההזדמנות ויעץ, ״נראה שבאתן כדי לחזות ביופיו של יער ורּינְדָאוַנַה בלילה זה. אולם עתה, לאחר שהתמלאה משאלתכן, מהרו בבקשה וחיזרו לבתיכן. לפי הבנתי, כולכן נשים צנועות ונאמנות. עתה, לאחר שצפיתן באוירתו הקסומה של יער ורּינְדָאוַנַה, שובו נא לבתיכן ושרתו בנאמנות את בעליכן. למרות גילכן הצעיר, אחדות מכן השאירו תינוקות פעוטים בבית, ואלה מן הסתם בוכים. שובו מיד להניק אותם בחלבכן. אני מבין גם שכולכן אוהבות אותי מאד, ואהבתכן הנשגבת הניעה אתכן לבוא לכאן, למישמע צלילי חלילי. אהבתכן מבורכת מאד, שהרי אני הינני אישיות אלוה העילאי. ישויות החיים כולן הן חלקיקים שלי, ורק טבעי שיאהבו אותי. אני מכבד את אהבתכן ומברך עליה, ועתה שובו לבתיכן. עלי להסביר גם שלאשה צנועה נחשב השירות הנאמן לבעלה לעקרון הדת העליון. על האשה להיות צנועה ונאמנה לבעלה, גם מוקירה את ידידיו, צייתנית להוריו, ומלאת חיבה כלפי אחיו הצעירים. והחשוב מכול, עליה להשגיח על ילדיה.״
קרישנה הסביר כך את חובות האשה. הוא הדגיש גם את חשיבות השירות לבעל: ״אשה שמתאווה להתעלות לכוכבי עדן לאחר נטישת גופה, אל לה לעזוב את בעלה לעולם; אפילו זה אינו ניחן באופי מעולה, גם אינו עשיר ומצליח, או אפילו הוא זקן, נכה וחולה חשוך מרפא. החברה גם מגנה אשה לא נאמנה שמחפשת לה גבר אחר. התנהגות שכזו לא תרומם אותה לכוכבי עדן אלא תדרדר. עקרונות החיים הוֵדיים אוסרים על אשה נשואה לחפש לה מאהב. וגם אם אתן קשורות אלי מאד וחפצות בחברתי, עצתי שלא תנסו ליהנות עמי באופן אישי. עדיף שתשובו לבתיכן ושם, שוחחו אודותי, חישבו עלי, זיכרו אותי תמיד, וזמרו את שמותי, וכך מובטח שתתעלו למישור הרוחני. אין צורך שתעמדו לידי. חיזרו נא לבתיכן.״
הוראותיו של אישיות אלוה לגופִּיות לא היו אירוניות כלל. כל אשה הגונה צריכה להתייחס לאלה ברצינות רבה. אישיות אלוה מדגיש כאן במיוחד את תומתן של הנשים. ומכאן שכל אשה רצינית שמבקשת להתעלות בחיים, צריכה לקיים עקרון זה. קרישנה הינו מוקד אהבתן של כל ישויות החיים. ומי שפיתח את אהבתו אליו, כבר התעלה מעבר לכללים הוֵדיים כולם. כזה היה מעמדן של הגופִּיות, שראו את קרישנה פנים אל פנים – מעמד שאינו אפשרי לשום אשה המותנית עדיין לחומר. אלא שלמרבה הצער, ישנם נוכלים שמתחזים לקרישנה ומחקים את יחסיו עם הגופִּיות. אלה דוגלים בפילוסופית המוניזם, או האחדות, ובחוסר אחריות מנצלים את הרָאסַה-לִילָא כדי לפתות נשים תמימות ולהדיח אותן בשמה של הגשמה רוחנית. קרישנה מזהיר כאן ומרמז שמה שהיה אפשרי לגופִּיות, אינו אפשרי לשום אשה רגילה. אשה שמבקשת להתעלות ולהתקדם בתודעת קרישנה, אל לה ללכת שולל אחר רמאי שמתחזה לקרישנה. כמומלץ כאן, עליה למקד את מסירותה בזימרה ובהגות אודות קרישנה. אין ללמוד מדוגמתם של הסַהַג'ייות, או הדבקים-לכאורה שמתייחסים אל התירגול הרוחני בזולוּת ובקלות דעת.
דבריו של קרישנה דיכדכו את הגופִּיות והעציבו אותן מאד. הן חששו עתה שתשוקתן ליהנות עם קרישנה במחול הרָאסַה לא תתגשם. הן נמלאו חרדה, ובמצוקתן, החלו מתנשמות בכבדות. הן לא הביטו עוד אל קרישנה, אלא שחו ראשיהן לאדמה והחלו לחרוץ בחול קווים מעוקלים עם אצבעות רגליהן. דמעות רבות זלגו מעיניהן ושטפו עמן את האיפור. הדמעות התערבבו עם הקוּנְקוּמַה שעל חזן והמשיכו וזלגו לארץ. הגופִּיות לא פצו הגה, רק ניצבו שם דוממות. אולם שתיקתן ביטאה את ליבן הפצוע.
הגופִּיות לא היו נשים רגילות. למעשה, במהותן הן במישור של קרישנה. הן בנות לוויתו הנצחיות. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שהן התרחבויות אנרגית העונג שלו, וכאונו, אינן שונות ממנו. למרות שמילותיו ציערו אותן, הן לא חפצו להשיב לו במילים בוטות; רק רצו לנזוף בו על דבריו הבלתי מתחשבים. לכן פתחו ואמרו לו בקול משתנק. הן לא רצו לפגוע בקרישנה כיוון שהיה יקר להן מכול; הוא היה לבן ונשמתן. רק הוא היה בלבן, והן היו נשמות מסורות לו כליל. רק טבעי שלשמע דבריו הקשים, הן ניסו להשיב, אלא שבניסיונן, מפלי דמעות זלגו מעיניהן. לבסוף הצליחו ואמרו:
״קרישנה, כמה אכזר אתה! אל לך לדבר כך. כולנו נשמות מסורות לך לחלוטין. קבל נא אותנו וחדל מדיבורך האכזרי. נכון שאתה אישיות אלוה העילאי, וביכולתך לעשות כרצונך, אולם אין זה יאה למעמדך לנהוג בנו בצורה אכזרית שכזו. עזבנו הכול ובאנו אליך, כדי למצוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך. נכון גם שאתה עצמאי לחלוטין ויכול לנהוג כרצונך, אולם אל נא תדחה אותנו. אנו דבקותיך, ועליך לקבל אותנו כשם שנָארָאיַנַּה מקבל את דבקיו. רבים מדבקיו של נָארָאיַנַּה מתפללים אליו לגאולה, וזו מוענקת להם. והנה אתה, כיצד ביכולתך לדחות אותנו בשעה שאין לנו מקלט אחר מלבדך?״
״הו קרישנה יקר,״ הן המשיכו, ״אתה הינך המורה העליון. אין כל ספק בכך. הוראותיך לנשים להישאר נאמנות לבעלן, לחוס על ילדיהן, לדאוג למשק הבית ולציית לבוגרי המשפחה – אין ספק כי אלה תואמות כליל את עקרונות השָׂאסְתְרַה. אולם אנו יודעות גם שדי לחסות בכפות רגליך כדי לקיים את העקרונות הללו בשלמותם. בעלינו, ידידינו, בני משפחתנו וילדינו כולם יקרים לנו רק בגלל נוכחותך בהם, כנשמת-העל שבכל יצורי החיים. וללא נוכחותך, הם כולם חסרי ערך. כאשר אתה נוטש את הגוף, הוא מת. והשָׂאסְתְרַה מורה להשליך גוף מת שכזה לנהר או לשרוף אותו. מכאן שבסופו של דבר אתה הינך האישיות היקרה בעולם. לכן, כיצד ניוותר ללא בעל, ידידים, בנים או בנות, אם אנו נותנות את אהבתנו לך ושמות בך מיבטחנו? אשה שבוחרת אותך לבעלה העליון, לא תיוותר עוד ללא בעל, כפי שקורה בתפיסה גופנית. מאחר שקיבלנו אותך כבעלנו העליון, איננו צפויות כלל לפירוד, גירושים או התאלמנות. אתה הבעל הנצחי, הבן הנצחי, הידיד הנצחי והאדון הנצחי, ומי שעורר את יחסיו עמך, הינו מאושר לעד. מאחר שהינך מורם של עקרונות הדת, הרי שכפות רגלי הלוטוס שלך הן מושא הסגידה העליון. גם השָׂאסְתְרַה קובעת, אָאצָ'ארְיַה-אוּפָּאסַנָא: הסגידה לכפות רגליך היא העקרון החשוב מכול. ובנוסף, בבהגווד-גיטה נאמר שאתה הינך המתענג הבלעדי, הכול גם שייך לך ואתה החבר היחיד. לכן, נטשנו ידידים, חברה ואהבה לכאורה, ובאנו אליך כדי שתתענג עלינו. מי יתן ונוכל לענג אותך לעד. היה נא אדוננו, שכן זוהי זכותך הטבעית. היה גם ידידנו העליון, כי מעצם טבעך הינך כזה. הבה ונחבק אותך כאהובנו העילאי.״
אז אמרו הגופִּיות לקרישנה בעל עיני הלוטוס, ״אל נא תאכזב את ערגתנו העזה ליהנות עמך כבעל. כי מיהו הנאור, החפץ בטובתו האישית, שלא יפנה את נטייתו לאהבה אליך? רק מי שבתעתועי האנרגיה החומרית מחפשים סיפוק באמצעים כוזבים – רק אלה מנסים להתענג בנפרד ממך. כל אותם בעלים, ידידים, בנים, בנות, אמהות ואבות לכאורה – הם בסך הכול מקור לסבל חומרי. הם גם לא הפכו איש למאושר בעולם החומרי. למרות שאב ואם אמורים להגן על ילדיהם, רבים הילדים שנותרים ללא מזון או מחסה. גם רבים הרופאים הטובים, אלא שאף אחד מאלה אינו יכול להשיב לחיים חולה שמת. ורבים אמצעי ההגנה, אולם כולם חסרי תועלת למי שנגזר עליו גורלו. מכאן שללא הגנתך, כל מקורות ההגנה המדומים הללו, בסך הכול מוסיפים סבל על הסבל. לכן אדוננו היקר, אדון כל האדונים, אל נא תכחיד את כמיהתנו זו, לזכות בך כבעלנו העליון.״
״קרישנה יקר, אין ספק שכנשים, לבנו מסופק בעבודות הבית ובדאגה למשפחה. אלא שלבנו כבר נגנב כליל בידך, ואיננו יכולות להעסיק אותו עוד בענייני המשפחה. בנוסף, אף שאתה חוזר ומבקש שנשוב לבתינו, ואף שזו הוראה צודקת בהחלט, למרבה הצער, רגלינו נתקעו כאן ונאלמו דום. אין בכוחן לזוז ולוּ גם צעד מכפות רגלי הלוטוס שלך. וגם אם נציית לבקשתך ונשוב לבתינו, מה נעשה שם? איבדנו כל יכולת לפעול בלעדיך. במקום להעסיק את לבנו במשפחה ובמשק בית, נעורה בנו עתה תאווה מסוג שונה, שבוערת ומתעצמת בלבנו. אנא קרישנה יקר, בחיוך היפה ובצלילי שפתיך הנשגבים, כבה את האש היוקדת הזו. כי אם לא תאתר לבקשתנו, אין ספק שנשרף כולנו באש הפרידה ממך. ואז, כשנהגה בך וביפי מראך, אין ספק שניטוש את גופנו. כי כך לפחות נוכל לשכון לכפות רגליך בחיינו הבאים. ואם תגיד, קרישנה יקר, שעם שובנו הביתה יוכלו בעלינו להשביע את שלהבת התשוקה שבלבנו, עלינו לומר שזה בלתי אפשרי עוד. פעם בעבר כבר זכינו ליהנות עמך ביער; נגעת אז בחזנו. מאז אנו חשות את עצמנו מבורכות כמו אלות המזל שמענגות אותך בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. ומאחר שטעמנו טעמו של עונג נשגב שכזה, איננו נוטות עוד לפנות לאיש מלבדך כדי להשביע את תאוותנו.״
״קרישנה, האלים-למחצה כולם סוגדים לאלת המזל, וזו מצויה תמיד על חזך בכוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה. כדי לזכות ולחסות מעט בכפות רגלי הלוטוס שלך, שמכוסות תמיד בעלי תוּלַסִי, היה עליה לעמוד בסיגופים קשים עד מאד. כפות רגליך מהוות מקלט ראוי למשרתיך, ואפילו אלת המזל יורדת מחזך כדי לסגוד להן. עתה, משבאנו לחסות תחת אבק כפות רגליך, אל נא תדחה אותנו, כי כולנו נשמות מסורות לך כליל.״
״קרישנה יקר, אתה ידוע כהַרי, שמפיג את מצוקתן של כל ישויות החיים, ובמיוחד של מי שנטשו כל קשרי משפחה ובית והתמסרו לך כליל. נטשנו את בתינו מתוך תקווה להקדיש לחלוטין את חיינו לשירותך. ועתה אנו רק מתפללות להפוך לאמותיך. איננו מבקשות אפילו להפוך לנשותיך; קבל אותנו בסך הכול כשפחותיך. אתה הינך אלוה עליון שאוהב ליהנות מפַּרַקִייַה-רַסַה ומפורסם כרודף-נשים נשגב. משום כך באנו כדי להשביע את מאווייך הנשגבים. אנו מבקשות גם לספק את תשוקתנו שלנו, כי מראה פניך החייכניות מילא אותנו בתאווה. הופענו לפניך מקושטות בעדיים ובמלבושים, אולם עד אשר לא תחבק אותנו, יוותרו אלה, גם יפי מראנו, בלתי מושלמים. הו אישיות עליונה, רק אם תתווסף לקישוטינו כפּוּרוּשַׁה-בְּהוּשַׁנַּה, או התכשיט הזכרי, תהפוך התקשטותנו למושלמת; גם מאוויינו יתמלאו כולם.״
״קרישנה יקר, אתה מעוטר בתילַקַה ובעגילים, פניך היפיפיות מוקפות בגלי שיער, וחיוכך מקסים. מראה זה שובה את לבנו. אנו נמשכות גם לזרועותיך, שמשרות תמיד ביטחון על הנשמות המסורות. גם חזך, אותו מחבקת תמיד אלת המזל, הינו רב קסם. אולם איננו מבקשות לתפוס את מקומה; אנו לגמרי מסופקות לשמש כמשרתותיך. ואם תאשים שאנו מעודדות פריצות, תעלה מיד השאלה היכן היא אותה אשה, בכל שלושת העולמות, שאינה נמשכת ליופיך ולקסם מקצבם של השירים שמופקים מחלילך? הגברים והנשים שבשלושת העולמות כולם משתייכים לפְּרַקְרּיתי, או לאון הגבולי, ומכאן שביחס אליך אין כל הבדל ביניהם. אף אחד למעשה, אינו המתענג, או הגבר; כולם נועדו לענג אותך. אין אשה בשלושת העולמות שלא תסטה מדרך הצניעות, אם נשבתה בקסמך. יופייך העילאי מקסים את הנשים, מקסים את הגברים, ומקסים אפילו פרות, ציפורים וחיות יער, גם עצים, פירות ופרחים – כל אחד וכל דבר. גם אנחנו שבויות בו כליל. מכל מקום, זה ידוע לכול שממש כשם שוישְׂנּוּ מגונן תמיד על האלים-למחצה מפני מתקפתם של הדמונים, אתה הופעת בורּינְדָאוַנַה כדי להגן על תושביה ממצוקות ויסורים. הו ידידו של הסובל, שים נא את ידך על חזנו הבוער, שים גם את ידך על ראשנו כי התמסרנו לך ואנו אמותיך הנצחיות. אולם אם אתה חושש שכפות ידיך דמויות הלוטוס ישרפו לאפר מלהט חזנו, היה סמוך ובטוח שתחוש רק עונג, ולא כאב, ממש כשם שפרח הלוטוס, אף שענוג ורך, נהנה מקרני השמש החמות.״
אישיות אלוה חייך אז, למישמע תחינתן המפצירה של הגופִּיות, ואף שהוא מסתפק בעצמו, כדי לשמח אותן, החל אז לחבק ולנשק אותן – כרצונן. וכאשר הביט על פניהן, מחייך, יופיין עוד הוסיף והתעצם מאה מונים. הוא נהנה בחברתן, כמו הירח המלא בין רבבות כוכבים מנצנצים. אישיות אלוה העילאי, מוקף במאות גופִּיות ומקושט בזר פרחים בשלל גוונים, פסע אז ושוטט ביער ורּינְדָאוַנַה, לעיתים מזמר לעצמו, ולעיתים שר עם הגופִּיות, עד שהגיעו אל החול הצונן שלגדות היַמוּנָא, שם צמחו שושני מים ולוטוסים לרוב. ואז, באווירה הנשגבת, התחילו קרישנה והגופִּיות להשתעשע יחדיו. בשעה שפסעו על גדות הנהר היה קרישנה מניח זרועותיו סביב ראשה של אחת הגופִּיות, או סביב חזה או מתניה. הם צבטו זה את זה, התבדחו, הביטו זה אל זה ונהנו. וכאשר קרישנה נגע בגופן של הגופִּיות, להיטותן לחבק אותו עוד גברה. כך הם נהנו יחדיו ממשובות שכאלה. הגופִּיות זכו והתברכו במלוא חסדו של האל, כי נהנו בחברתו ללא שמץ של חיי מין ארציים.
מכל מקום, עד מהרה נמלאו הגופִּיות בגאוה. הן חשבו עצמן למבורכות שבנשות היקום, כי זכו בחברתו של קרישנה. וקרישנה, שידוע כקֵשַׂוַה, הבין מיד את סיבת גאותן, וכדי ליטות להן חסד מיוחד ולרסן את גאותן הכוזבת, הוא נעלם מיד משם, מפגין כך את מעלת פרישותו. אישיות אלוה ניחן בששת השפעים במלואם, וכאן זו דוגמה לשיפעת הפרישות. פרישותו הוכיחה שהוא חופשי לחלוטין; הוא מסתפק לגמרי בעצמו ואינו תלוי באיש. זהו המישור שבו מתרחשות העלילות הנשגבות.
סיפורי קרישנה: פרק 30 – קרישנה מתחבא מן הגופִּיות

רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן של הגופִּיות
כאשר קרישנה נעלם לפתע פתאום מן הגופִּיות, הן החלו לחפש אחריו בכל עבר. אך כיוון שלא מצאו אותו, נמלאו אימה ודעתן כמו נטרפה עליהן, ורק הגו בעלילותיו באהבה עזה. שקועות בהגותן, זכרונן אבד, וכך, לעיניהן המעומעמות מדמע ניגלו כל עלילותיו, גם שיחותיו הקסומות עמן, חיבוקיו, נישוקיו ושאר מעשיו. ברוב משיכתן אליו, הן החלו לחקות את ריקודו, את הילוכו וחיוכו, כאילו היו בעצמן קרישנה. בהעדרו, הן הפכו כולן למטורפות; וכל אחת הכריזה שהיא עצמה קרישנה. במהרה הן התקבצו יחדיו וקראו בקול בשמו של קרישנה ויצאו לחפש אחריו בכל קצות היער. למעשה, קרישנה מצוי בכול. הוא בשמים; הוא גם ביער; הוא בתוך הלב – הוא בכל מקום.
הגופִּיות פנו ושאלו את העצים. ביער היו מיני צמחים שונים – עצים גדולים וגם שיחים קטנים. הגופִּיות שאלו אותם: ״עץ בַּניאן יקר, האם ראית את בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה עובר כאן, צוחק ומנגן בחלילו? הוא גנב את לבנו ונעלם. אם ראית אותו, אמור נא בטובך לאן פנה. עץ אַשׂוקַה יקר, עץ פרחי הנָאגַה ועץ הצַ'מְפַּקַה, האם ראיתם את אחיו הצעיר של בַּלַראמה עובר בדרך זו? הוא הסתלק בגלל גאותנו.״ הגופִּיות היו מודעות לסיבת העלמותו הפתאומית של קרישנה. הן הבינו שכאשר בילו עמו, חשבו עצמן למבורכות שבנשים ונמלאו גאוה, ואז קרישנה נעלם, כדי להכניע את גאותן. קרישנה אינו רוצה שדבקיו יתגאו על שירותם. הוא מקבל את שירותו של כל אחד, אולם אינו חפץ שדבק אחד יתנשא על רעהו. ואם מתעורר לעיתים רגש כזה, הוא משנה את גישתו כלפי הדבק ושם לו קץ.
הגופִּיות פנו אז אל צמח התוּלַסִי: ״תוּלַסִי יקרה, את אהובה עד מאד על קרישנה ועליך מקשטים תמיד את כפות רגלי הלוטוס שלו. פרחי מָאלַתִי ומַלְליקָא, פרחי יסמין, אין ספק שקרישנה נגע בכולכם בשעה שפסע כאן, אחרי שעינג אותנו בעונג נשגב. האם ראיתם את מָאדְהַוַה עובר בדרך זו? הו עצי מנגו, עצי פרי הגַ'ק, גם עצי אגס ואַסַנַה! הו עץ תות, עצי בֵל וקַדַמְבַּה – ברוב צדיקותכם זכיתם כולכם לגדול לגדות היַמוּנָא. אין ספק שקרישנה עבר בדרך הזאת. אימרו בטובכם, לאן פנה?״
הגופִּיות הביטו גם באדמה שעליה פסעו ופנו אליה, ״אדמה יקרה, כמה סיגופים ביצעת כדי לזכות ולהתקשט עתה בטביעות רגליו של קרישנה? כולך מלאת חדוה; העצים והשיחים העליזים הללו הם שיער גופך. אהובה את מאד על קרישנה, אחרת, מדוע חיבק אותך בדמותו כוַרָאהַה, חזיר הבר? כאשר שקעת במים, הוא משה אותך, נושא את כל כובדך על ניביו.״
עתה, לאחר שפנו אל העצים והשיחים הרבים, הן פנו אל הצבאים היפיפיים שהביטו בהן בנועם. ״נראה,״ הן אמרו לצבאים, ״שקרישנה, שהוא נָארָאיַנַּה העילאי, פסע כאן עם לַקְשְׁמִי, אלת המזל. כי אלמלא כן, כיצד נישא כאן עם משב הרוח הקליל, ניחוח הזר שלו – מעורב בקוּנקוּמַה האדומה מחזה של אלת המזל? נראה שהם חלפו ממש כאן ונגעו בגופכם, ועתה ברוב עונג אתם מביטים בנו באהדה. התואילו לומר לנו בטובכם באיזו דרך קרישנה הלך? קרישנה הוא מיטיבה של ורינדאוון. הוא חביב עמכם כמו עמנו; אחרי שנטש אותנו, הוא בילה מן הסתם בחברתכם. הו עצים בני מזל! אנו הוגות בקרישנה, אחיו הצעיר של בַּלַראמה. בשעה שפסע כאן, ידו האחת נחה על כתפה של אלת המזל והשניה מנענעת פרח לוטוס, אין ספק כי התרצה עד מאד מהשתחוותכם, גם הביט אליכם ברוב עונג.״
היו גופִּיות שפנו אל גופִּיות ידידות: ״ידידות יקרות, מדוע אינכן שואלות את המטפסים הללו, שמחבקים בשמחה שכזו את העצים הגדולים, כמו היו בעליהם? נראה שקרישנה נגע עם ציפורניו בפרחיהם, אחרת, מדוע הם חשים עליצות שכזו?״
לאחר שחיפשו וחיפשו בכל עבר, הגופִּיות התעייפו, והחלו לשוחח כמטורפות. רק חיקוי עלילותיו הרבות של קְרּישׁנַּה פייס את דעתן. אחת מהן חיקתה את הזדה פּוּתַנָא, ואחרת, את קרישנה יונק משדיה. גופִּי אחת חיקתה עגלת יד, ואחרת נשכבה מתחת לעגלה, כמו קרישנה, כדי להרוג את הזד שַׂקְטָאסוּרַה. הן חיקו את קרישנה הפעוט שרוע על הארץ, וגופִּי אחת הפכה לזד תְרּינָּאוַרְתַה כשחטפה את הפעוט ונשאה אותו לשמים; היתה גם גופִּי שחיקתה אותו מנסה ללכת, מצלצל בפעמוני קרסוליו. שתי גופִּיות הפכו לקרישנה ובַּלַראמה, ונוספות הפכו לחבריהם הרועים. היתה גופִּי שהתחפשה לבַּקָאסוּרַה, וגופִּי אחרת הפילה אותה, כפי שהזד בַּקָאסוּרַה נפל אחרי שמת. גם היתה גופִּי שהכניעה את הזד וַתְסָאסוּרַה. אחר כך, כמו שקרישנה נוהג לקרוא בשמות פרותיו השונות, היו גופִּיות שחיקו אותו כך קורא לפרותיו. גופִּי אחת ניגנה בחליל, ואחרות שיבחו את נגינתה, כמו שילדי הרועים מהללים את קרישנה. אחת הגופִּיות נשאה את חברתה על כתפיה, כשם שקרישנה נושא את חבריו, וכשהיא שקועה כליל במחשבות אודות קרישנה, הכריזה שהיא קרישנה עצמו והתרברבה: ״הביטו כולכן בתנועותי!״ גופִּי אחת פרסה את צעיפה אל על ואמרה, ״אל תפחדו עוד מגשמי הזלעפות והסופות העזות. אני אציל אותכן!״ כך היא חיקתה את הרמת גבעת גווַרְדְהַנַה. היתה גופִּי שדרכה בחוזקה על ראשה של אחרת ואמרה, ״קָאלייַה שפל שכמוך! עתה אעניש אותך קשות. נטוש מקום זה מיד! ירדתי עלי אדמות כדי להעניש את כל הרשעים והנוכלים!״ וגופִּי אחרת אמרה לחברותיה, ״ראו, שריפת היער עומדת לכלות את כולנו. עיצמו נא את עיניכן, ומיד אציל אתכן מן הסכנה הנוראה.״
מטורפות לחלוטין בגלל העדרו של קרישנה, הגופִּיות שאלו אודותיו את העצים והשיחים. הן מצאו במקומות אחדים על האדמה את טביעות רגליו, מעוטרות בסימני דגל, פרח לוטוס, קלשון וברק. נרגשות למראה הטביעות, הן צעקו, ״הנה טביעות רגליו של קרישנה. הסימנים – דגל, פרח הלוטוס, הקלשון והברק – כולם נראים כאן בבירור.״ הן הלכו אחר העקבות, ועד מהרה מצאו נוספות לצידן, ונמלאו עוגמה. ״הי הביטו! של מי טביעות הרגליים הללו? הן מצויות לצד טביעות רגלי בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אין ספק כי קרישנה עבר כאן, ידו האחת נחה על גופִּי מסוימת זו, ממש כמו פיל שצועד לצד אהובתו הפילה. אפשר להבין מזה שאהבתה ושירותה של אותה גופִּי עזים משלנו. כי למרות שנטש אותנו, את חברתה לא יכול היה לעזוב, ולקח אותה עמו. חישבו ידידות כמה מפואר ונשגב אבק המקום הזה. אפילו ברהמה, שיווה ולַקְשְׁמִי, אלת המזל, סוגדים לאבק כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. אולם למרבה הצער, אותה גופִּי מתייחדת עתה עמו ומתענגת על נקטר נשיקותיו, ואותנו הותירו לאנחות. ראו כאן חברותי! פה איננו רואות עוד את עקבות רגליה של הגופִּי. נראה שבגלל העשב הדוקרני, קרישנה נשא כאן את רָאדְהָארָאנִּי על כתפיו. כמה היא יקרה לו! ופה כנראה קטף פרחים כדי לשמחה, כי במקום שמתח את גופו לקטוף את הפרחים הגבוהים אנו מוצאות רק חצי טביעת רגל שלו. וכאן ידידותי, נראה שקרישנה התיישב עמה על הארץ וניסה לנעוץ את הפרחים בשערה. אין ספק שהם ישבו כאן יחדיו. קרישנה מסופק בעצמו, ואינו זקוק לשום מקור הנאה חיצוני. והנה, כדי לשמח את דבקתו, הוא נהג ברָאדְהָארָאנִּי ממש כמו שנער תאוותן נוהג בחברתו. ברוב חביבותו הוא מתעלם וגם סולח על כל הטרדה מצידה.״
עתה החלו כל הגופִּיות להצביע על מגרעותיה של אותה גופִּי מסוימת. הן אמרו כי הגופִּי הראשית שהלכה עם קרישנה לבד, רָאדְהָארָאנִּי זו, גאה מן הסתם על מעמדה וחושבת עצמה לחשובה שבגופִּיות. ״אך אילו לא ניחנה במעלות וביופי בלתי רגילים, מדוע קרישנה זנח את כולנו ולקח עמו רק אותה? נראה שהיא משכה את קרישנה אל מעמקי היער ואמרה לו, 'קרישנה יקר, התעייפתי מאד. איני מסוגלת עוד ללכת. אנא, שא אותי לאן שתחפוץ.' אז קרישנה אמר בוודאי לרָאדְהָארָאנִּי, 'עלי אם כן, על כתפי.' אלא שאז הוא לפתע פתאום נעלם, ורָאדְהָארָאנִּי קוראת לו כעת ובוכה, 'אהובי היקר, יקירי, כה עדין אתה וחזק. לאן נעלמת? איני אלא שפחתך הכנועה והמסורה. עצוב לי כל כך. שוב אלי.' אולם קרישנה לא שב. הוא צופה בוודאי מרחוק, נהנה מצערה.״

כאשר הסתבר לגופִּיות שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן
הגופִּיות העמיקו ביער בחיפושן אחר קרישנה. אולם כאשר הסתבר להן שרָאדְהָארָאנִּי אכן ננטשה בידי קרישנה, רב היה צערן. זהו המבחן של תודעת קרישנה. תחילה, הן קינאו מעט ברָאדְהָארָאנִּי שהלכה לבדה עם קרישנה, כשהן נזנחו. אולם אחר כך, כאשר ראו שגם היא ננטשה ומקוננת עתה, הן חסו עליה. כאשר מצאו אותה ושמעו ממנה על התנהגותה החצופה והגאותנית, ועל המחיר ששילמה, הן השתתפו מאד בצערה. ואז, כולן, גם רָאדְהָארָאנִּי, המשיכו בחיפושן במעבה היער, עד שלא ראו עוד את אור הירח.
כאשר נוכחו שהעלטה גוברת, הן עצרו. כאשר מחשבותיהן ותבונתן היו שקועות כליל בקרישנה, הן החלו לחקות את מעשיו ודיבורו. לבן ונשמתן היו נתונים לו כליל, ועתה החלו לזמר את תפארתו, שוכחות לגמרי כל משפחה ובית. על גדות היַמוּנָא הן התקבצו יחדיו וזימרו את תפארתו של שְׂרִי קרישנה – הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא – מצפות לשובו אליהן.
סיפורי קרישנה: פרק 33 – תיאור מחול הרָאסַה
קרישנה, אישיות אלוה העילאי, שיכך כך במילותיו את כעסן של הגופִּיות ושימח אותן מאד, ומועקת הפרידה שחשו פגה כולה, כשנגעו בידיו וברגליו. ואז פתח האל העליון במחול הרָאסַה שלו. כאשר גבר רוקד בין נערות רבות, נקרא המחול מחול רָאסַה. וקרישנה חולל כך בקרב היפות והמבורכות שבבנות תבל. הגופִּיות של ורינדאוון, שאהבו את קרישנה כל כך, רקדו איתו עתה יד ביד.

הגופִּיות של ורינדאוון, שאהבו את קרישנה כל כך, רקדו איתו עתה יד ביד
אל לנו להשוות לעולם את מחול הרָאסַה של קרישנה לריקוד ארצי, כמו נשף ריקודים או בילוי חברתי כלשהו. מחול הרָאסַה הוא רוחני לחלוטין. עתה, כדי לאשש עובדה זו, קרישנה, הקוסם העליון, התרחב לדמויות רבות, ונעמד לצידה של כל גופִּי. הוא הניח את זרועותיו על כתפי הגופִּיות שמשני צדדיו, ופתח עמן במחול. הגופִּיות לא חזו בשאר התרחבויותיו הפלאיות, וכל אחת חשבה שקרישנה רוקד רק איתה. תושבי עדן התקבצו ממעל באוירוניהם, להוטים לצפות במחול המופלא. הגַנְדְהַרְוים והקינְנַרים פצחו בשיר, ובלווית נשותיהם המטירו פרחים על הרוקדים.
בשעה שקרישנה והגופִּיות חוללו יחדיו, קישקוש הפעמונים, העדיים והצמידים הפיקו צלילים עליזים. קרישנה היה כמו אבן ספיר כחולה שמשובצת בתוך ענק זהב המעוטר באבני חן רבות. חיטובי גופם בחוללם, הרהיבו ביופיים. תנועות רגליהם, הנחת ידיהם זה על זה, הזזת הגבות, החיוך, רעד חזן של הגופִּיות, הבגדים, העגילים, הלחיים והשיער המעוטר בפרחים – כל אלה יחדיו דמו בעת השירה והריקוד לעננים, רעמים, שלג וברקים. אברי גופו של קרישנה דמו לקבוצת עננים, שיריהם היו כמו רעמים, יפי הגופִּיות היה כמו ברק בשמים, ואגלי הזיעה שבצבצו על פניהם נראו כמו פתיתי שלג. כך שקעו לחלוטין קרישנה והגופִּיות במחולם.
צווארן של הגופִּיות התאדם קלות, בגלל התשוקה להתענג עם קרישנה עוד ועוד. כדי לשמח אותן, קרישנה מחא כפיים לקצב זימרתן. למעשה, העולם כולו מלא בזימרתו של קרישנה, אולם ישויות חיים שונות חוות זאת בצורה שונה. זה מאושש בבהגווד-גיטה: יֵא יַתְהָא מָאםּ פְּרַפַדְיַנְתֵא. קרישנה רוקד, וגם כל ישות חיים רגילה רוקדת, אלא שהמחול בעולם החומרי שונה מזה שברוחני. מחבר הספר צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה מסביר שקרישנה הוא האדון המחולל, וכל השאר הם משרתיו. כולם מנסים לחקות את מחולו של קרישנה. מי שמודעים לקרישנה מתאימים עצמם למחולו שלו, ואינם מנסים לרקוד באופן עצמאי, בעוד שבעולם החומרי מנסים כולם לחקות אותו ולהפוך בעצמם לאלוה עליון. אף שהם מחוללים לתכתיבי מָאיָא של קרישנה, הם חושבים את עצמם שווים לקרישנה, למרות שאינם. תודעת קרישנה פירושה השתחררות מתפיסה כוזבת שכזו, שהרי מי שמודע לקרישנה יודע שהוא האדון העליון וכולם משרתיו. עלינו לחולל לתענוגו שלו, ולא לנסות ולחקות אותו או להפוך זהים לו. הגופִּיות רצו לשמח את קרישנה, וכאשר שר, הן עודדו אותו, ״ממש נפלא, ממש נפלא״. ולעיתים גם היו מזמרות בעצמן לחנים קסומים, וקרישנה היה משבח את שירתן.
כאשר כמה מן הגופִּיות התעייפו מן המחול ומהנעת גופן, הן הניחו ידן על כתפו של שְׂרִי קרישנה. שערן נפרע והפרחים נשרו לארץ. כאשר הניחו את ידן על כתפו, ניחוח גופו – כמו ניחוח פרח הלוטוס מעורב בפרחים ריחניים נוספים ובמשחת עץ סנדל – הציף אותן. משיכתן אליו גברה, ועתה החלו להתנשק עמו. היו גופִּיות שקרבו את לחיין ללחיו, וקרישנה העביר מפיו לפיהן עלי לעיסה תוך התנשקות – דבר שגרם להן עונג רב. למעשה, עם קבלת עלי הלעיסה הללו, זכו הגופִּיות בהתקדמות רוחנית עצומה.
עתה הן התעייפו כליל מן המחול והזימרה הממושכים. קרישנה רקד לצידן, וכדי להפיג את עייפותן הן אחזו בידו והניחו אותה על שדיהן הזקופים. ידו של קרישנה, וגם חזן של הגופִּיות, הם שופעי ברכה לעד. ועתה, בהצטרפם יחדיו, הם נמלאו עוד קסם רוחני. תענוגן עם קרישנה, בעלה של אלת המזל, השכיח מן הגופִּיות את בעליהן האחרים שבעולם זה, וחיבוק זרועותיו, המחול והשירה עמו השכיחו מהן הכול. השרימד בהאגותם מתאר את יופיין של הגופִּיות בשעה שחוללו את מחול הרָאסַה עם קרישנה: פרחי לוטוס היו נעוצים לשני צדי אוזניהן, ופניהן עוטרו במשחת עץ סנדל. הן קושטו בתילַקַה, ואגלי זיעה בצבצו סביב לפיהן החייכני. צמידי הקרסול והפעמונים קשקשו על רגליהן, ופרחים נשרו משיערן וצנחו על כפות רגלי הלוטוס של קרישנה, לסיפוקו הרב.
בבְּרַהַמַה-סַמְּהיתָא נאמר שכל הגופִּיות הללו הן התרחבות אנרגית העונג של קרישנה, אישיות אלוה העילאי. וקרישנה, נוגע בגופן בידיו ומביט בעיניהן הענוגות, נהנה עמן ממש כמו ילד שנהנה לשחק עם בבואתו שבמראה. בשעה שנגע באברי גופן השונים, נמלאו הגופִּיות באון רוחני. למרות שניסו לשמור את מלבושן מסודר, הוא התרופף ונשמט. גם שערן נפרע ותכשיטיהן התפזרו, והן שכחו עצמן כליל בחברתו.
בשעה שקרישנה בילה כך במחול הרָאסַה עם הגופִּיות, נאספו ממעל האלים-למחצה ונשותיהם, משתאים. גם הירח, חדור כלשהו בתאוה, צפה במחול ונאלם דום מתדהמה. הגופִּיות התפללו לאלה קָאתְיָאיַנִי וביקשו שקרישנה יהיה בעלן, ועתה קרישנה הגשים את תשוקתן והתרחב לדמויות רבות, כמספרן, והתענג איתן כמו בעל.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי העיר שקרישנה מסתפק בעצמו, כלומר, הוא אַתְמָאראמה. איש אינו נחוץ לו לסיפוקו. אולם כיוון שהגופִּיות רצו בו כבעל, הוא הגשים את משאלתן. כאשר קרישנה הבחין שהן עייפו מן המחול, הוא ליטף את פניהן בידיו והפיג את תשישותן. מודות על יחסו העדין, הן שלחו בו מבט רווי אהבה. מגע ידו המבורכת העצים עד מאד את עליצותן. לחייהן החייכניות ברקו בעדנה, ועתה החלו לזמר את תפארתו בעונג נשגב. הן היו דבקות טהורות, ומשום כך, ככל שהתעצם תענוגן בחברתו, רבתה גם הבנתן לגבי תהילותיו, וכך גמלו לו. לסיפוקו, הן החלו לזמר את תהילות מעשיו הנשגבים. קרישנה הינו אישיות אלוה העילאי, אדון כל האדונים, והגופִּיות ביקשו עתה לסגוד לו על שום החסד הבלתי רגיל שהעניק להן.

כדי להתרענן מן המחול המייגע, הם נכנסו כולם אל מימי היַמוּנָא
ואז, כדי להתרענן מן המחול המייגע, הם נכנסו כולם – הגופִּיות וקרישנה – אל מימי היַמוּנָא. זרי שושני המים שהגופִּיות ענדו לצוארן נקרעו מהחיבוקים עם קרישנה, והפרחים התאדמו מן הקוּנקוּמַה המשוכה על חזן. דבורים חגו סביבן, נמשכות אל הצוף שבפרחים. קרישנה והגופִּיות במים דמו לפיל שבא לרחוץ באגם עם נקבותיו הרבות. בשעה ששיחקו במים, ונהנו זה בחברת זה והתרעננו מתשישותם, קרישנה והגופִּיות, שכחו כליל את זהותם האמיתית. הגופִּיות חייכו והתיזו מים על גופו של קרישנה, וקרישנה נהנה. ובשעה שהתענג על מילות ההלצה והתזת המים, החלו האלים-למחצה מעדן להמטיר פרחים. הם שיבחו ופיארו את מחול הרָאסַה המופלא של קרישנה, הנהנה העליון, ושעשועיו עם הגופִּיות במי היַמוּנָא.
אחר כך יצאו קרישנה והגופִּיות מן המים ופסעו לאיטם על גדות הנהר. רוח קלילה נשבה ונשאה עמה ניחוחות של פרחים שונים. כאשר טיילו, קרישנה דקלם קטעי שירה רבים. כך הוא נהנה עם הגופִּיות בליל ירח ענוג של סתיו.
תשוקות מיניות נעורות במיוחד בעונת הסתיו. אולם המפליא הוא ששום תשוקה כזו לא נעורה ביחסים בין קרישנה לבין הגופִּיות. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסביר זאת בבְּהָאגַוַתַם כאַוַרוּדְדְהַה-סַוּרַתַהּ, כלומר שהיצר המיני היה מרוסן לחלוטין. ריקודו של קרישנה עם הגופִּיות שונה מסתם מחול של ישויות חיים בעולם החומרי. כדי לסלק כל טעות אפשרית לגבי מחול הרָאסַה ושעשועיו של קרישנה עם הגופִּיות, אמר אז מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית, שומע השרימד בהאגותם, לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: ״קרישנה הופיע עלי אדמות כדי לכונן את עקרונות הדת ולבלום עלייתה של כפירה. אלא שמגעיו עם הגופִּיות עלולים לעודד אי דתיות בעולם. אני ממש מופתע מהתנהגותו – מתענג בחברת נשותיהם של זרים באישון ליל.״
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי העריך מאד את דבריו. תשובתו חוזה את התנהגותם המגונה של המָאיָאוָאדִים האימפרסונליסטים, שמתחזים לקרישנה ומבלים בחברתן של נערות ונשים צעירות.
על-פי הכללים הוֵדיים, רשאי גבר ליהנות ממין עם אשתו בלבד. מכאן שיחסיו של קרישנה עם הגופִּיות כמו מפירים בבירור כללים אלה. אף שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית הבין לחלוטין את טבע מחול הרָאסַה של קרישנה עם הגופִּיות, הוא הביע פליאה, כדי ששׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי יוסיף ויבהיר את טבעו הנשגב. זאת כדי שלא לתת יד להתרועעותם הנלוזה של אנשי הפְּרַקְרּיתַה-סַהַג'ייָא עם נשים. פַּרִיקְשׁית השתמש בדבריו במספר מילים חשובות שדורשות הבהרה. המילה הראשונה היא ג'וּגוּפְּסיתַם, שפירושה נתעב. הספק הראשון שעלה בלבו היה: קרישנה הינו אישיות אלוה שהופיע עלי אדמות כדי לכונן את עקרונות הדת. מדוע איפוא, התרועע עם נשות זרים באישון ליל ורקד, התחבק והתנשק איתן? הכללים הוֵדיים אוסרים זאת. ובנוסף, כאשר הגופִּיות רק באו אליו, הוא בעצמו הורה להן לשוב לבתיהן. אין ספק שהוודות מגנות כל נסיון להזמין נשים נשואות או נערות צעירות ולבלות עמן בריקודים. מדוע אם כן, קרישנה עשה זאת?
מילה חשובה נוספת היא אָאפְּתַקָאמַה. יש סוברים שקרישנה הוא תאוותן מאד לנשים צעירות. אולם מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית אומר כאן שזה בלתי אפשרי. ראשית, אפילו מבחינה חומרית לא יתכן שנמלא תאוה, שהרי על-פי חישוב ארצי היה בסך הכול בן שמונה, ובגיל זה ילדים עדין אינם חדורים בתשוקה מינית. ושנית, אָאפְּתַקָאמַה פירושו שאישיות אלוה מסתפק בעצמו. מכאן שגם אם נמלא תשוקה, אינו זקוק לאיש כדי להשביעה. עתה אולי יכול מישהו לומר שאפילו אם לא היה תאותן בעצמו, הוא התגרה מתשוקתן של הגופִּיות. אולם המילה הבאה בדבריו של פַּרִיקְשׁית היא יַדוּ-פַּתי, שפירושה שקרישנה הוא האישיות הנעלה מכל בני היַדוּ. המלכים בשושלת היַדוּ נחשבו לצדיקים ולדתיים מאד, וכל צאצאיהם היו כמותם. כיצד יתכן איפוא, שקרישנה, שנולד למשפחה כזו, נפל קרבן לפיתויין של הגופִּיות? מכאן שלא יתכן שקרישנה יעשה דבר מגונה. למרות זאת, תמה המלך מדוע הוא עשה זאת. מה היתה מטרתו האמיתית? מילה נוספת שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית אמר בפנייתו אל שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היתה סוּוְרַתַה, שפירושה להישבע לבצע מעשים צדיקים. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי היה בְּרַהְמַצָ'ארִי בוגר ומיומן, וככזה, לא יתכן שיתעניין במין. מין אסור לחלוטין לבְּרַהְמַצָ'ארִים, וקל וחומר לבְּרַהְמַצָ'ארִי כמו שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי. אולם כיוון שהיה ספק כלשהו לגבי מחול הרָאסַה, מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ביקש להבהיר את הנושא.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מיהר והשיב שהפרת עקרונות הדת מעידה על אונו העצום של השליט העליון. אש למשל, בכוחה לכלות כל דבר נתעב; זהו הביטוי לעליונותה. גם השמש בכוחה לאדות מים משתן או מצואה, מבלי שתתלכלך בעצמה; אדרבה, בהשפעת קרני השמש מיטהר המקום המזוהם ומתחטא.
אפשר שיבוא מישהו ויטען שמאחר וקרישנה הוא הסמכות העליונה, הרי שיש לנקוט על-פי דוגמתו. אולם שׂוּקַדֵוַה משיב ואומר בבירור שאישְׂוַרָאנַּאם, או השליט העליון, יכול לעיתים להפר את הוראותיו שלו, אולם רק הוא יכול לעשות זאת, ולא איש מלבדו. לעולם אין לחקות את מעשיו הבלתי רגילים של השליט. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מזהיר את אותם נשלטים מותנים, שאינם בעלי הכוח האמיתיים, שלא ינסו ויחקו את השליט, ולוּ גם בדמיונם. הוגה הדעות המָאיָאוָאדִי יתכן ויכריז שהוא אלוהים או קרישנה, אולם אינו מסוגל לפעול כמו קרישנה. אפשר שיצליח לשכנע את חסידיו לחקות את מחול הרָאסַה, אך אינו מסוגל להרים את גבעת גווַרְדְהַנַה. רבות הדוגמאות בעבר לנוכלים מָאיָאוָאדִים שתעתעו בחסידיהם והתחזו לקרישנה, כדי ליהנות ממחול הרָאסַה. במקרים רבים הם נעצרו בידי הממשלה, נאסרו ונענשו. גם באוריסה, טְהָאקוּרַה בהקטיוינודַה העניש התגלות-לכאורה של וישנו שחיקה את הרָאסַה-לִילָא עם נערות צעירות. רבים התלוננו נגד האיש, והממשלה מינתה את בהקטיוינודַה, שהיה התובע המחוזי, לטפל בנוכל ולהעניש אותו במלוא חומרת הדין. אל לו לאיש לחקות את מחול הרָאסַה. ושׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מזהיר שאין אפילו לחשוב בכיוון זה. הוא מדגיש במיוחד שמי שינסה ברוב איוולת לחקות את המחול, ימות, ממש כמו מי שמנסה לחקות את שיווה ששתה ים של רעל. שיווה שתה ים של רעל ושמר אותו בתוך גרונו. מאז הכחיל גרונו והוא נקרא משום כך נִילַקַנְּטַה. אולם מי שינסה לחקות אותו וישתה רעל או יעשן גַנְגַ'ה, הוא יתכלה וימות בתוך זמן קצר. מחולו של קרישנה עם הגופִּיות התרחש בנסיבות מיוחדות עד מאד.
רוב הגופִּיות היו בחייהן הקודמים חכמים דגולים, מומחים בלימוד הוודות. כאשר קרישנה הופיע בהתגלותו כרָאמַצַ'נְדְרַה, הן התאוו ליהנות עמו. רָאמַצַ'נְדְרַה בירך אותם שתשוקתם תתגשם כאשר יופיע כקרישנה. תשוקתן של הגופִּיות אל קרישנה היתה אם כן, עתיקת יומין. הן התפללו אל האלה קָאתְיָאיַנִי כדי לזכות בו לבעל. ישנם עוד מקרים שמוכיחים את סמכותו העליונה של קרישנה, ומראים שאינו מותנה לכללי העולם החומרי. במקרים מיוחדים, כדי ליטות חסד לדבקיו, הוא חורג ונוהג כרצונו. אלא שהוא בלבד רשאי לנהוג כך, כיוון שהינו השליט העליון. כלל האנשים צריכים לנקוט על-פי ההוראות שנתן בבהגווד-גיטה, ולא לעלות אפילו על דעתם לחקות את ריקוד הרָאסַה.
הרמת גבעת גווַרְדְהַנַה, הריגת דמונים גדולים כגון פּוּתַנָא – אין ספק כי אלה כולם מעשים בלתי רגילים. וגם מחול הרָאסַה אינו מעשה רגיל, ואיש אינו רשאי לחקות אותו. אדם רגיל, שקשור עדין לחובות מעמדו, כמו ארג'ונה, צריך למלא את חובותיו לסיפוקו של קרישנה; פעילות כזו היא בגדר יכולתו. ארג'ונה היה לוחם וקרישנה רצה שילחם למענו. ארג'ונה הסכים, אף שתחילה לא נטה לכך. אנשים רגילים זקוקים למערכת חובות; הקפיצה מעבר למעמדם וליכולתם והנסיון לחקות את קרישנה ומחול הרָאסַה שלו, בסך הכול יביאו לחורבנם. מכל מקום, יש לדעת שיחסיו של קרישנה עם הגופִּיות אינם ביטוי לאנוכיות נהנתנית מצדו, אלא ביטוי לחסדו כלפיהן. בגיטה נאמר, נַה מָאםּ קַרְמָאנִּי לימְפַּנְתי: קרישנה לעולם אינו נהנה או סובל מתוצאות מעשיו. מכאן שלא יתכן שינהג נגד עקרונות הדת. למעשה, הוא נשגב לעקרונות הדת ולמעשים כולם. הוא גם מעבר להשפעת מידות הטבע. הוא השליט העליון, ששולט בכל ישויות החיים – בין אם אלה בני אנוש, אלים-למחצה בעדן, או צורות חיים נחותות. הוא השולט העליון בישויות החיים ובטבע החומרי; לכן, אין לו כלום עם עקרונות דתיים או כופרים.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר עתה לסיכום שקדושים ודבקים דגולים, שהתנקו מכל התניה חומרית, מסוגלים לנוע בחופשיות בעולם מבלי להיטמא בזוהמת החומר, משום שהם נושאים את קרישנה, אישיות אלוה, בתוך לבם. ומאחר שאינם כפופים עוד לחוקי העונג והכאב שמכתיבות מידות הטבע, איך יתכן שקרישנה, המופיע באמצעות אונו הפנימי, יהיה בעצמו כפוף לחוקי הקארמה?
אישיות אלוה אומר בבהגווד-גיטה בבירור שכאשר הוא מופיע, הוא עושה זאת באמצעות אונו הפנימי; לא כמו ישות חיים רגילה שחוקי הקארמה כופים עליה את גופה. גוף זה נכפה עליה על-פי מעשיה בעבר. אולם כאשר קרישנה מופיע, הוא מופיע בגוף שאינו פרי מעשי עברו, אלא כדי לממש את תענוגו הנשגב שמתרחש באמצעות אונו הפנימי. הוא אינו כפוף לחוקי הקארמה. מאחר שהמוניסט המָאיָאוָאדִי כן כפוף לחוקי הטבע ונאלץ לקבל את גופו המסוים, הרי שטענתו לאלוהות, או לזהות עם קרישנה, היא חסרת בסיס. אנשים הטוענים לזהות שכזו ומחקים את מחול הרָאסַה, הם מסוכנים מאד.
קרישנה מצוי כנשמת-העל בגופן של הגופִּיות ובגוף בעליהן. הוא מכוון את תנועת כל ישויות החיים. זה מאושש בקַטְהַה אוּפּנישַׁד, ניתְיו ניתְיָאנָאםּ צֵ'תַנַשׁ צֵ'תַנָאנָאם. נשמת-העל מכוון את פעולותיה של הנשמה היחודית; למעשה, הוא המבצע והעד של כל פעולה.
בבהגווד-גיטה מאושש שקרישנה מצוי בלב כול, וממנו באים כל מעשה, זיכרון ושיכחה. הוא האישיות המקורית, וכל הידע הוֵדי נועד ללמד אודותיו. הוא מחבר פילוסופית הוֵדָאנְתה, ומיטיב לדעת אותה. הוֵדָאנְתים-לכאורה, או המָאיָאוָאדִים, אינם מסוגלים להבין אותו כמות שהוא; הם מחקים את מעשיו בדרכים לא מוסמכות, ובסך הכול מטעים את חסידיהם. קרישנה הינו נשמת-העל, ומצוי אם כך, בגופו של כל אחד; מכאן שאין כל שאלה של חוסר הגינות כאשר הוא רואה או מחבק מישהו.
מאחר שקרישנה מסתפק בעצמו, יש ששואלים, מדוע עליו להציג את שעשועיו עם הגופִּיות, אשר מטרידים כל כך את דעתם של אנשי-המוסר-כביכול בעולם? התשובה היא שמעשים כאלה הם ביטוי לחסד מיוחד לנשמות המותנות. גם הגופִּיות הן גילוי של אונו הפנימי; אולם כיוון שקרישנה חפץ להציג את הרָאסַה-לִילָא, הן מופיעות כבנות אנוש רגילות. בעולם החומרי, המשיכה המינית בין גבר לאשה נחשבת לשיא העונג. חייו של הגבר מתמקדים במשיכתו לאשה, ואשה מתמקדת במשיכה לגבר. זהו עקרון היסוד של חיים חומריים. ברגע שמשיכות הדדיות כאלה נפגשות, מסתבכים האנשים עוד יותר בקיום החומרי. קרישנה הציג את מחול הרָאסַה רק כדי ליטות להם חסד מיוחד – כדי לשבות את ליבן של הנשמות המותנות. מאחר שאלה נמשכות כל כך למין, הרי שעל-ידי התענגות כזו עם קרישנה הן יוכלו להשתחרר מהתניה חומרית. בספר השני של הבְּהָאגַוַתַם פַּרִיקְשׁית מסביר שמעשיו ושעשועיו של קרישנה מהווים תרופה לנשמות המותנות. אם רק ישמעו אודות קרישנה, הם ירפאו מן המחלה החומרית. האנשים מכורים לחלוטין לתענוגות חומריים ומרבים לקרוא ספרות מינית. אלא ששמיעה אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה עם הגופִּיות תטהר אותם מכל זוהמה חומרית.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מסביר גם כיצד עליהם לשמוע וממי. הבעיה היא שהעולם כולו מלא במָאיָאוָאדִים. אלה הופכים לקרייני בְּהָאגַוַתַם מקצועיים, וכאשר אנשים שאינם מודעים להשפעותיה של הפילוסופיה המָאיָאוָאדִית שומעים אותם, הם רק מתבלבלים. מאחר שכלל הציבור מושפע כיום מתורות מָאיָאוָאדִיות, הרי שלא מומלץ לדון ברָאסַה-לִילָא, אלא אם כן הדובר הוא דבק מתקדם. אז מובטח לשומעים להתעלות בהדרגה לתודעת קרישנה ולהשתחרר מזיהום החיים החומריים. נקודה חשובה נוספת היא שהגופִּיות שרקדו עם קרישנה, לא רקדו עמו בגופן החומרי, אלא בגוף רוחני. כל הבעלים חשבו שנשותיהם ישנות לצידם. בעליהן-כביכול היו נתונים לתעתועי האנרגיה החומרית, ובהשפעתה לא הבינו שנשותיהם הלכו לחולל עם קרישנה. מדוע איפוא, להאשים את קרישנה שחולל עם נשות זרים? אותו גוף שהיה שייך לבעלים, נשאר שרוע במיטה, בעוד שחלקיקיו הרוחניים של האל חוללו עמו. קרישנה הוא האישיות העליונה, הרוח השלמה. ועתה הוא חולל עם גופן הרוחני של הגופִּיות. טיעון זה משמיט את הקרקע מכל האשמות.
מחול הרָאסַה תם והלילה נכנס לשעות הבְּרָאהְמַה-מוּהֻוּרְתַה – כשעה וחצי לפני זריחת החמה. זהו הזמן שמומלץ לקימה. ואז, לאחר רחצה והיטהרות, יש לפנות לפעילות רוחנית – עריכת מַנְּגַלַה-אָארָאתְריקַה וזימרת המנטרה הרא קרישנה. זהו הזמן הטוב ביותר לפעילות רוחנית. וכך, כשהגיע הרגע המבורך הזה, קרישנה ביקש את הגופִּיות לעזוב. ולמרות שלא רצו לנטוש את חברתו, הן היו כנועות ויקרות לו מאד, ומיד כאשר ביקש, שבו לבתיהן.
לסיכום סיפור הרָאסַה-לִילָא שׂוּקַדֵוַה ציין כי מי ששומע ממקור מוסמך אודות קרישנה, שהוא וישנו עצמו, ושעשועיו עם הגופִּיות, שהן התרחבות אונו – אדם כזה ירפא מן המסוכנת שבמחלות, ושמה תאוה. מי ששומע כראוי, ישתחרר לגמרי מתשוקות מיניות ויתעלה למישור העליון של הבנה רוחנית. אלא שבדרך כלל האנשים בעצמם מָאיָאוָאדִים והם שומעים ממָאיָאוָאדִים, ולכן רק מוסיפים ומסתבכים בתאוה מינית. הנשמה המותנית צריכה לשמוע על מחול הרָאסַה ממורה רוחני מוסמך; על מורה כזה גם לאמן אותה להבין את ההתרחשות כולה. רק כך ניתן להתעלות למישור העליון של חיים רוחניים, ואלמלא כן, מסתבכים. תאוה חומרית היא סוג של מחלת לב. רק שמיעה יכולה לרפא את הנשמה המותנית ממחלת הלב החומרית הזו, אולם לא שמיעה מנוכל אימפרסונליסטי. רק שמיעה ממקור נכון, תוך הבנה נכונה – מועילה.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מכנה שְׂרַדְדְהָאנְויתַה מי שמאומן בחיים רוחניים. שְׂרַדְדְהָא, או אמונה, מהווה צעד ראשון. מי שפיתח אמונה בקרישנה, שהוא אלוה העילאי, נשמת-העל – אדם כזה יכול לתאר וגם לשמוע. שׂוּקַדֵוַה משתמש גם במילה אַנוּשְׂרּינּוּיָאת. השמיעה צריכה להעשות דרך שושלת מורים. המילה אַנוּ פירושה לעקוב, ופירושה גם תמיד. מכאן שיש לעקוב תמיד אחר שושלת מורים, ולא לשמוע מסתם קריין מקצועי – מָאיָאוָאדִי או אדם רגיל. אַנוּשְׂרּינּוּיָאת פירושה שיש לשמוע מאדם מוסמך שקשור לשושלת מורים ועוסק בתודעת קרישנה תמיד. מי שחפץ לשמוע כך, תוצאתו מובטחת. שמיעת הרָאסַה-לִילָא תרומם אותו למישור העליון של חיים רוחניים.
שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי השתמש בשתי מילים, בהקטים ופַּרָאם. בהקטים פַּרָאם פירושן שירות מסור שהתעלה מעבר לשלב ראשוני. מי שנמשכים לסגידה במקדש אולם אינם יודעים את פילוסופית הבהקטי, נחשבים לטירונים. שלב ראשוני שכזה אינו שלב השלמות. בשלב השלמות מיטהרים כליל מן הזיהום החומרי. ותאוה או חיי מין מהווים היבט מסוכן ביותר של הטומאה החומרית. שירות מסור שהוא בהקטים פַּרָאם הינו בעל השפעה אדירה, וככל שמוסיפים ומתקדמים בו, מאבדים את המשיכה לחיים חומריים. אין ספק שמי שיודע להפיק תועלת משמיעה אודות מחול הרָאסַה, מצוי במישור הנשגב. גם ברור שלבו התנקה מכל שמץ של תאוה.
שרילה וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מציין שעל-פי הבהגווד-גיטה, יומו של ברהמה, על-פי שנות חמה, נמשך 4,300,000 כפול אלף שנים, וכך גם לילו. לפי דבריו, מחול הרָאסַה נמשך לילה אחד של ברהמה, אף שהגופִּיות לא הבינו זאת. כדי לספק את תשוקתן, קרישנה הרחיב את משכו של הלילה לפרק זמן עצום שכזה. ישאל אולי מישהו כיצד זה אפשרי. אולם וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה מזכיר לנו שקרישנה, אף שהיה קשור בחבל קטן, הראה לאמו בתוך פיו את היקום כולו. כיצד זה אפשרי? התשובה היא שביכולתו לעשות הכול למען תענוג דבקיו. הגופִּיות רצו ליהנות עם קרישנה, וזכו להתרועע איתו זמן רב כזה. למעשה, קרישנה בסך הכול מילא את הבטחתו. כאשר הוא גנב את מלבושיהן, בשעה שרחצו בצ'ירְגְהַת שבנהר היַמוּנָא, הוא הבטיח להגשים את משאלתן באחד הלילות בעתיד. לכן, לילה אחד הן נהנו בחברתו כבעלן האהוב. אלא שלא היה זה לילה רגיל, כי אם לילו של ברהמה, שנמשך מליוני על מליוני שנים. קרישנה יכול לעשות הכול, שהרי הוא השליט העליון.
סיפורי קרישנה: פרק 32 – קרישנה חוזר אל הגופִּיות
כאשר קרישנה שב לבסוף והופיע בין הגופִּיות, מראהו היה יפה להפליא, כיאה למי שניחן בכל המעלות. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר, אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה-פְּרַתיבְּהָאויתָאבְּהיהּ: קרישנה לבדו, ללא אוניו, אינו יפה במיוחד. אולם בלווית אלה, ובמיוחד כאשר אנרגית העונג שלו, שמיוצגת ברָאדְהָארָאנִּי, מתרחבת – הוא נראה יפה להפליא. התפיסה המָאיָאוָאדית, שהאמת המוחלטת בשלמותה היא משוללת אונים, מקורה בידע לקוי. למעשה, האמת המוחלטת ללא אוניה אינה מושלמת. אָאנַנְדַה-צ'ין-מַיַה-רַסַה פירושו שגופו של קרישנה הוא דמות נשגבת של חדוה וידע נצחיים. קרישנה מוקף תמיד באונים שונים, ועמם הוא מושלם ויפה. הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא והסְקַנְדַה פּוּרָאנַּה מלמדים שקרישנה מוקף תמיד באלפי אלות מזל. הגופִּיות כולן הן אלות מזל, וקרישנה פסע עמן עתה יד ביד על גדות היַמוּנָא.

קרישנה ישב לצדה של כל אחת, בלתי נראה לעיני האחרות
בסְקַנְדַה פּוּרָאנַּה נאמר שמבין אלפים רבים של גופִּיות, 16,000 הינן חשובות ביותר. מאלה 108 חשובות במיוחד; מבין 108 הגופִּיות, שמונה חשובות עוד יותר; מביניהן, רָאדְהָארָאנִּי וצַ'נְדְרָאוַלִי הן חשובות; ומשתיים אלה, רָאדְהָארָאנִּי היא החשובה ביותר.
כאשר קרישנה נכנס ליער שעל גדות היַמוּנָא, אור הירח פיזר את החשיכה. פרחי העונה, כגון קוּנְדַה וקַדַמְבַּה, לבלבו, ומשב הרוח הקליל נשא את ניחוחם. גם דבורים חגו ברוח, חושבות את הניחוח המתוק לדבש. הגופִּיות שיטחו את החול הרך ופרסו עליו פיסות בד, והתקינו כך מושב חלק לקרישנה.
הגופִּיות שהתקבצו שם היו ברובן תלמידי הוודות. בחיים קודמים, בעת הופעתו של רָאמַצַ'נְדְרַה, אלה היו מלומדים גדולים בוודות שחפצו להתרועע עם האל ביחסי נאהבים. רָאמַצַ'נְדְרַה בירך אותם אז להופיע עם הופעתו של קרישנה, שיגשים את משאלתם. כאשר קרישנה הופיע עלי אדמות, מלומדים אלה הופיעו כגופִּיות בורּינְדָאוַנַה, וכגופִּיות צעירות, זכו להתרועע עם קרישנה ולממש את תשוקתם מלידתם הקודמת. עתה משאת נפשם המושלמת והעילאית הוגשמה, וברוב שמחתם, לא נותרה להם עוד תשוקה להגשים. זה מאושש בבהגווד-גיטה: מי שזכה באישיות אלוה העילאי, אינו משתוקק עוד לדבר. עתה בחברתו של קרישנה, העצב של הגופִּיות, גם צערן על העדרו, נימחו כליל. הן חשו שתשוקתן התמלאה עד תום, וברוב סיפוק פרשו את בגדיהן על הארץ. מלבושיהן היו עשויים מפשתן עדין ומשוכים בקוּנְקוּמַה האדומה שקישטה את חזיהן. בתשומת לב רבה הן התקינו כך לקרישנה, חייהן ונשמתן, מושב נוח מאד.
וקרישנה, ישוב בין כל הגופִּיות, הפך יפה עוד יותר. יוגִים גדולים כמו שיווה, ברהמה, ואפילו שֵׂשַׁה מנסים תמיד למקד את מֵחְשָבם ולהגות בקרישנה בלבם. והנה, הגופִּיות ראו את קרישנה ממש לפניהן, ישוב על בגדיהן. הוא נראה יפה עד מאד בחברתן של הגופִּיות. הן היו הנאוות והיפות בכל שלושת העולמות, ועתה נאספו סביבו.
ניתן לשאול כיצד קרישנה האחד ויחיד ישב לצדן של גופִּיות רבות כל כך. ישנה מילה חשובה בפסוק זה, אישְׂוַרַה. בבהגווד-גיטה נאמר, אישְׂוַרַהּ סַרְוַה בְּהֻוּתָאנָאם. אישְׂוַרַה זהו אישיות אלוה שנמצא בלבו של כל אחד כנשמת-העל. קרישנה הציג עתה בקרב כל הגופִּיות את און ההתרחבות שלו כפַּרַמָאתְמָא. הוא ישב לצדה של כל אחת, בלתי נראה לעיני האחרות. ברוב חסדו, הופיע לצדן במקום להישאר בתוך לבן, מושא להגות יוגית. הוא ישב עתה מחוץ ללב, לצדן של הגופִּיות, היפות בבנות תבל, כאות לחסד מיוחד. והגופִּיות, משזכו באהובן הנערץ, החלו להנעים לו בתנועות גבותיהן, בחיוכן, גם על-ידי כיבוש כעסן. אחדות עיסו את כפות רגליו בחיקן, ובחיוך נתנו ביטוי כלשהו לרוגזן. הן אמרו, ״קרישנה יקר, כולנו נשים פשוטות מורּינְדָאוַנַה. איננו בקיאות בידע הוֵדי – מה נכון ומה לא נכון. לכן רצינו לשאול אותך, רב החוכמה, בתקוה שתשיב לנו כראוי. ביחסים בין אוהבים אנו מוצאות שלושה סוגי אדם. סוג אחד פשוט משיב על יחס אהובו. הסוג השני נשאר חיובי גם לנוכח יחס שלילי מצד אהובו. והסוג השלישי אינו מגלה יחס שלילי, גם אינו משיב באופן חיובי ביחסי אהבה. איזה אתה מעדיף מבין שלושה אלה, או איזה אתה מחשיב לכן וישר?״
קרישנה השיב, ״ידידותי, אלה שבסך הכול משיבים על יחס בן הזוג משולים לסוחרים. הם מעניקים אהבה כמידת קבלתם. למעשה, זו אפילו לא נחשבת לאהבה, אלא לעסק שמבוסס על טובת הנאה ואנוכיות. עדיפים בני הסוג השני, שאוהבים למרות יחס שלילי מבני זוגם. אפילו לא להשיב לאהבה עדיף על יחסי מסחר. דוגמה לאהבה כנה זו אהבתם של הורים לילדיהם, גם כאשר אלה מתעלמים מהם. הסוג השלישי אינו גומל ואינו דוחה. ניתן לחלק אותו לשתי קבוצות. מי שמסתפקים בעצמם ואינם זקוקים לאהבתו של איש נקראים אָאתְמָאראמה. אלה שקועים תמיד בהגות באישיות אלוה, מבלי לתת דעתם אם אוהבים אותם, אם לאו. הקבוצה השניה הם אנשים כפויי טובה. הם נקראים אדישים, ונוטים להתקומם נגד נעלים מהם. אלה למשל בנים שנשארים אדישים ובלתי מתחשבים חרף הדברים הרבים שהם מקבלים מהוריהם האוהבים. אנשים כאלה נקראים בדרך כלל גוּרוּדְרוּהַה, או מי שזכו בחסדם של הורים או מורה רוחני, אולם מתעלמים מזה.״
קרישנה השיב בעקיפין על שאלותיהן של הגופִּיות, גם על אלה שרמזו שלא נהג עמן כשורה. הוא אמר בתשובתו, שכאישיות אלוה, אינו זקוק לאהבתו של איש, אף שבו בזמן גם אינו כפוי טובה.
״ידידותי״, הוא המשיך, ״אפשר שמילותי או מעשי העציבו אתכן, אולם עליכן לדעת כי לעיתים איני נעתר ליחסי דבקי. נראה שהדבקים קשורים אלי מאד, אולם לעיתים איני גומל להם כראוי על יחסם. זאת כדי להעצים ולהגביר את אהבתם אלי. כי אם היו יכולים להשיג אותי בנקל, אפשר שהיו חושבים, 'קרישנה מושג בקלות.' משום כך איני נענה לפעמים ליחסם. אדם משולל כסף שצבר לו ממון כלשהו ואחר כך איבד אותו, יחשוב על אבדתו עשרים וארבע שעות ביממה. באופן דומה, כדי להעצים את אהבת דבקי, לעיתים אני כמו אובד להם, ואז, במקום לשכוח אותי, אהבתם אלי עוד גוברת. ידידותי היקרות, אל תחשבו ולוּ לרגע שהתיחסתי אליכן כאל דבקים רגילים. אני יודע מי אתן. הקרבתן כל חובה חברתית ודתית, וויתרתן על הקשרים עם הוריכן. התעלמתן מכל מוסכמות חברתיות או מחויבויות דתיות, ובאתן אלי לאהוב אותי. אני כל כך אסיר תודה לכן. כיצד אוכל להתייחס אליכן כאל דבקים רגילים? האם אתן סבורות שהייתי רחוק מכן? הייתי קרוב עד מאד. בסך הכול צפיתי בתשוקתכן אלי בהעדרי. אנא, אל תנסו למצוא בי דופי. מאחר שאני יקר לכן כל כך, סילחו לי אם פגעתי בכן. איני מסוגל להשיב לכן על אהבתכן המתמדת אלי, אפילו במשך חייהם של האלים-למחצה מעדן. למעשה, לא ניתן לגמול כראוי על אהבתכן; לכן, היו נא מסופקות בעצם פעילותכן הברוכה. משיכתכן אלי היא לדוגמה. גברתן על המכשולים הקשים ביותר – קשרי משפחה. היו איפוא, מסופקות מאופייכן המופתי, כי איני מסוגל לפרוע לכן את חובי.״
דבקי ורּינְדָאוַנַה מציגים את הרמה הטהורה ביותר של מסירות. כתובים בני סמכא מורים שהשירות המסור חייב להיות אַהַיְתוּקַה ואַפְּרַתיהַתַה. כלומר, ששום מוסכמות חברתיות או דתיות אינן יכולות לפגוע בשירות שכזה. מעמדו של השירות המסור הוא נשגב תמיד. שירותן של הגופִּיות לקרישנה טהור במיוחד, ומשאיר אפילו את קרישנה אסיר תודה. שְׂרִי צ'איטניה אמר שהשירות המסור של הגופִּיות בורּינְדָאוַנַה הינו הנעלה מכל צורות הסגידה לאישיות אלוה העילאי.
סיפורי קרישנה: פרק 34 – וידְיָאדְהַרַה זוכה בגאולה והדמון שַׂנְּקְהָאסוּרַה מומת
פעם אחת השתוקקו רועי הבקר של ורינדאוון, בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ללכת לאַמְבּיקָאוַנַה, כדי לערוך שם את טקס השׂיוַרָאתְרי. הרָאסַה-לִילָא התחולל בסתיו, וטקס ההולי או הדולַיָאתְרָא הוא האירוע הגדול שמתרחש אחריו. בין הרָאסַה-לִילָא לטקס הדולַיָאתְרָא חל חג חשוב נוסף, שׂיוַרָאתְרי, שנחוג במיוחד על-ידי השׂיוַיְתים, דבקיו של שיווה. אף שהבְּהַקְתות, או דבקיו של קרישנה, אינם נוהגים בדרך כלל לחוג את הטקס הזה, לעיתים גם הם מתאוים להשתתף בו, כאות הוקרה לשיווה שנחשב לגדול הוַיְשְׂנַּוים. משום כך נאמר בשרימד בהאגותם שרועי הבקר בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ״השתוקקו פעם אחת״. פירושו של דבר שלא נהגו לחוג את הטקס בדרך קבע, אבל פעם אחת ביקשו, מתוך סקרנות, ללכת לאַמְבּיקָאוַנַה. אַמְבּיקָאוַנַה מצוי במקום כלשהו במחוז גוּגַ'רַת, ונאמר ששכן לגדות נהר הסַרַסְוַתִי, אף שנהר זה לא זורם בגוּגַ'רַת. הנהר היחיד שעובר שם הוא הסַוַרְמַתי. כל אתרי הקודש החשובים בהודו מצויים ליד נהרות גדולים כגון הגנגס, היַמוּנָא, הסַרַסְוַתִי, הנַרְמַדָא, הגודָאוַרִי, הקָאוֵרִי וכו'. אַמְבּיקָאוַנַה שכן אם כן, לגדות הסַרַסְוַתִי, ורועי הבקר עם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הלכו לשם.
במסירות רבה הם סגדו למֻוּרְתים של שיווה ואַמְבּיקָא שבמקדש. בדרך כלל, ליד מקדשו של שיווה מצוי מקדש נוסף של אַמְבּיקָא (או דוּרְגָא). זאת משום שאַמְבּיקָא היא אשתו של שיווה ונחשבת לנעלה ולצנועה שבנשים. היא אינה נוטשת את חברת בעלה לעולם. כאשר הגיעו רועי הבקר למקום, הם רחצו תחילה בנהר. כאשר מגיעים למקום קדוש הכלל הוא קודם כול להתרחץ, ולעיתים גם לגלח את הראש. זוהי החובה הראשונה. אחרי הרחצה הם סגדו למֻוּרְתים במקדש, ואחר כך חילקו תרומות באתרים הקדושים.
על-פי השיטה הוֵדית, הבְּרָאהְמַנּים הם מקבלי התרומות. השָׂאסְתְרַה הוֵדית מורה שרק הם וסַנְנְיָאסִים זכאים לקבל תרומות. רועי הבקר חילקו פרות מעוטרות בתכשיטי זהב ובזרים יפים. הבְּרָאהְמַנּים מקבלים תרומות מאחר שאינם עוסקים בשום מלאכה רווחית. הם אמורים לעסוק במקצועות הבְּרַהְמיניים, שהם, על-פי הבהגווד-גיטה, לימוד, חיי סיגופים וצנע. אל להם להסתפק בלימוד עצמי; עליהם ללמד גם אחרים. בְּרָאהְמַנַּה אינו אמור להישאר בְּרָאהְמַנַּה יחידי; עליו ליצור בְּרָאהְמַנּים נוספים. מי שנכון להיות לתלמידו, יכול להפוך גם הוא לבְּרָאהְמַנַּה. הבְּרָאהְמַנַּה עוסק תמיד בסגידה לוישְׂנּוּ. משום כך הספרות הוֵדית מורה להעניק לו תרומות. כך מספקים את וישְׂנּוּ, ומספקים גם את כל האלים-למחצה.
עולי הרגל מתרחצים, סוגדים למֻוּרְתי, ומחלקים תרומות. הם אמורים גם לצום יום אחד. עליהם לשהות באתר הקודש לפחות שלושה ימים, וביום הראשון לצום לגמרי, מלבד מעט מים בלילה, שלא נחשבים לשבירת צום.
רועי הבקר בילו את הלילה לגדות נהר הסַרַסְוַתִי. הם צמו במשך היום ושתו רק מעט מים בלילה. אולם כאשר התכוננו לשנתם, הופיע לפתע נחש גדול מן היער הסמוך והחל לבלוע ברעבתנות את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. נַנְדַה זעק בחוסר ישע, ״קרישנה, בני היקר, בוא, תציל אותי מסכנה! נחש בולע אותי!״ לצעקתו נעורו כל הרועים ונוכחו במתרחש. הם מיהרו ותפסו בולי עץ בוערים והיכו בנחש כדי להורגו. אולם למרות החבטות והעצים הבוערים, הנחש לא הרפה מנסיונו לבלוע את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה.
ואז הופיע קרישנה למקום. הוא רק נגע בנחש עם כפות רגלי הלוטוס שלו, ומיד למגעו, השיל הנחש את גוף הזחל, והפך לאל-למחצה יפיפה, וידְיָאדְהַרַה. יפה תואר ורב קסם, הוא נראה ממש נערץ. זוהר בהק מגופו וענק זהב השתלשל על צוארו. הוא השתחווה לפני קרישנה ונעמד לפניו בענוה. קרישנה שאל אותו, ״אל-למחצה יפיפה שכמותך, נראה שזכית בחסדיה של אלת המזל. כיצד הידרדרת וביצעת מעשה נתעב כל כך, שבעטיו זכית בגוף נחש?״ האל פתח אז והחל לגולל את סיפור חייו הקודמים.
״אלי היקר,״ הוא אמר, ״בחיי הקודמים נקראתי וידְיָאדְהַרַה ויופיי נודע בעולם כולו. הייתי אישיות מהוללת, ונהגתי לתור באוירוני ברחבי תבל. במסעותי, פגשתי יום אחד בחכם אָאנְּגירָא. הוא היה מכוער מאד, ומרוב גאוה על יופיי, לעגתי לו. החכם העניש אותי על שפלותי וקילל אותי להפוך לנחש.״
ראוי כאן לציין שללא חסדו של קרישנה, אלוה העילאי, הכול נתונים להשפעת מידות הטבע, אפילו אם הם נעלים ומצטיינים מבחינה חומרית. וידְיָאדְהַרַה היה אל-למחצה בעל מעמד חומרי רם. הוא גם היה יפה מאד, ובזכות מעמדו יכול היה לתור עם אוירונו בכל רחבי תבל. למרות זאת קולל והפך לנחש בחייו הבאים. גם ממעמד רם ניתן לגלוש למיני חיים נתעבים, אם לא נזהרים. זו טעות לחשוב שמי שמגיע לגוף אדם, אינו יכול להידרדר ממעמדו. וידְיָאדְהַרַה אומר בעצמו שלמרות שהיה אל-למחצה, הוא קולל והפך לנחש. מכל מקום, בזכות מגע כף רגלו של קרישנה, הוא הפך מיד מודע לקרישנה. אך הודה שחטא בחייו הקודמים. אדם אשר מודע לקרישנה יודע שהוא בסך הכול משרת של המשרת של קרישנה; כשלעצמו הוא חסר משמעות, וכל טוב שהוא עושה, הוא עושה בחסדם של קרישנה והמורה הרוחני.
האל-למחצה וידְיָאדְהַרַה המשיך והגיד לשְׂרִי קרישנה: ״בגלל הגאוה על יפי תארי, לעגתי לגופו המכוער של החכם אָאנְּגירָא. הוא קילל אותי על חטאי והפכתי לנחש. מכל מקום, עתה אני סבור שקללתו של החכם לא היתה קללה בכלל, אלא ברכה גדולה; כי אלמלא כן, כיצד הייתי זוכה במגע כפות רגליך ומשתחרר מכל זיהום חומרי?״
ארבעה דברים בעולם החומרי נחשבים לרבי ערך: יחוס משפחתי, עושר רב, השכלה גבוהה ויופי. אלה נחשבים לנכסים חומריים. אלא שלמרבה הצער, ללא תודעת קרישנה נכסים אלה הופכים לא פעם מקור לחטא והידרדרות. וידְיָאדְהַרַה היה אל-למחצה יפה תואר, ואף-על-פי-כן קולל בגלל גאותו והפך לנחש. נחש נחשב לאכזרי ולקנאי ביצורים, אולם בני אדם שמקנאים בזולתם הם שפלים אף מנחשים. נחשים עוד ניתן להכניע ולרסן באמצעות מַנְתְרות כישוף ועשבים שונים, אולם דבר לא מסוגל לרסן אדם קנאי.
״אלי,״ המשיך וידְיָאדְהַרַה, ״עתה אני סבור שהתנקתי מכל חטא. משום כך אני מבקש את רשותך לשוב למשכני בעדן.״ בקשתו מלמדת שמי שקשורים לפעילות נושאת גמול ומבקשים את הנוחות שבמערכות הכוכבים העליונות – אלה אינם יכולים להשיג את משאת נפשם ללא אישורו של אלוהים. בבהגווד-גיטה נאמר שאנשים מעוטי תבונה מבקשים ברכות חומריות, וסוגדים לצורך זה לאלים-למחצה השונים. אלא שלמעשה, בכוחם של האלים-למחצה להעניק ברכות רק עם אישורו של וישְׂנּוּ, או קרישנה. ללא אישורו, אין ביכולתם להעניק שום ברכה חומרית. מכאן שגם מי שמבקש אחר רווח חומרי יכול לסגוד לקרישנה ולבקש את זה ממנו. בכוחו של קרישנה להעניק כל ברכה, לרבות ברכות חומריות. אולם הפניה אליו שונה מן הפניה אל האלים-למחצה. דְהְרוּוַה מַהָארָאגַ'ה סגד לאישיות אלוה לצורך ברכה חומרית. אולם אחר כך, כאשר זכה בחסדו של האל וראה אותו, הוא נהיה מסופק כליל וסירב לקבל את הברכה שביקש. אדם נבון אינו סוגד לכן, לאלים-למחצה, גם לא מבקש מהם טובות. הוא פונה לתודעת קרישנה במישרין. ואם נעור בו רצון חומרי כלשהו, הריהו מבקש את זה מקרישנה ולא מן האלים-למחצה.
וידְיָאדְהַרַה, ציפה לאישורו של קרישנה לשוב לכוכבי עדן, ואמר, ״כיוון שנגעת בי בכפות רגלי הלוטוס שלך, אני פטור עתה מכל סבלות החומר. אתה האדיר והחזק מכל חכמי הנסתר. אתה הינך אישיות אלוה המקורי, אדון כל הדבקים. אתה מספק את צרכיהן של כל שלוש המערכות, ומשום כך הריני מבקש את רשותך. קבל נא אותי כנשמה מסורה לך לחלוטין. אני יודע היטב שמי שמזמרים ללא הרף את שמך הקדוש, משתחררים מן התגובות הנפשעות כולן, קל וחומר מי שזכו במגע כפות רגלי הלוטוס שלך. משום כך אני בטוח עתה שנפטרתי מקללתו של הבְּרָאהְמַנַּה.״
וידְיָאדְהַרַה קיבל אז את רשותו של קרישנה לשוב לביתו שבמערכות הכוכבים העליונות. משזכה בכבוד הזה, הוא הקיף את האל כמה פעמים, ואז השתחווה לפניו ושב לכוכבו בעדן. כך ניצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה מסכנה נוראה – להיבלע בפי נחש.
רועי הבקר, שסיימו את כל טקסי הסגידה לשיווה ואַמְבּיקָא, התכוננו עתה לשוב לוורינדאוון. בדרכם חזרה, הם חזרו ושוחחו אודות מעשיו המופלאים של קרישנה. ועם שסיפרו את סיפור גאולתו של וידְיָאדְהַרַה, עוד גברה והתעצמה זיקתם אל האל. הם באו כדי לסגוד לשיווה ואַמְבּיקָא, והנה עוד גברה משיכתם לקרישנה. גם הגופִּיות סגדו לאלה קָאתְיָאיַנִי כדי להעמיק את זיקתן לקרישנה. בבהגווד-גיטה נאמר שמי שסוגדים לאלים-למחצה כגון ברהמה, שיווה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, לצורך ברכות אישיות כלשהן – הם חסרי תבונה ושכחו את מטרת החיים האמיתית. אולם רועי הבקר תושבי ורינדאוון לא היו אנשים רגילים. את כל מעשיהם עשו למען קרישנה. הסגידה לאלים-למחצה מבורכת רק כאשר היא מסייעת להתקרב אל קרישנה, ולא כאשר תכליתה היא רווח אישי.
אחרי אירוע זה, בלילה ענוג אחד, קרישנה ואחיו הבכור, בַּלַראמה רב הכוח, שמו פעמיהם לעבר יער ורינדאוון, בלווית יפיפיות וְרַגַ'בְּהֻוּמי. ביער החלו כולם להשתעשע זה עם זה. הבנות הצעירות היו לבושות להפליא, משוחות במשחת עץ סנדל, ומעוטרות בפרחים. הירח זהר בשמים, מוקף בכוכבים מנצנצים, רוח קלה נשבה ונשאה עמה את ניחוח פרחי המַלְליקָא, ודבורים, מבוסמות מריח הפרחים, המו כאחוזות טירוף. באוירה קסומה זו, פצחו קרישנה ובַּלַראמה בזמר עדין. והנערות, שקועות בקצב שירתם, כמעט שכחו את עצמן כליל; שערן נפרע, מלבושן התרופף וזריהן נשרו לארץ.

לאחר מרדף קצר קרישנה תפס את שַׂנְּקְהָאסוּרַה, הלם בו והרג אותו
ואז, בעודם שקועים כל כך, כמו עד כדי טירוף, הופיע לזירה דמון מרושע, ממקורביו של קוּוֵרַה (שר האוצר של כוכבי עדן). שמו של הדמון היה שַׂנְּקְהָאסוּרַה, בגלל אבן החן דמויות הקונכיה שנשא לראשו. ממש כמו שני בניו של קוּוֵרַה שנמלאו גאוה על רכושם ושיפעתם והתעלמו מנוכחותו של נָארַדַה מוּני, גם דמון זה התייהר מאד על שיפעתו החומרית. הוא חשב שקרישנה ובַּלַראמה הם שני ילדי רועים רגילים שמשתעשעים עם נערות יפיפיות רבות. אדם עשיר בעולם החומרי נוטה לחשוב שכל הנשים היפות מגיעות לו. כמותו, גם שַׂנְּקְהָאסוּרַה, שהשתייך לקהילתו העשירה של קוּוֵרַה, חשב שהוא, ולא קרישנה ובַּלַראמה, זכאי להשתעשע עם יפיפיות רבות כאלה. כך, החליט לחטוף את כולן. הוא הופיע לפני קרישנה ובַּלַראמה ובנות וְרַגַ'ה והחל להוביל את הבנות לעבר צפון. הוא פקד עליהן כאילו היה אדונן ובעלן. זאת למרות נוכחותם של קרישנה ובַּלַראמה. הבנות, שנחטפו בכוח, זעקו לעזרתם של קרישנה ובַּלַראמה. ושני האחים, תפסו בבולי עץ גדולים, ויצאו מיד בעקבותיהן, צועקים אליהן, ״אל תפחדו! אל תפחדו! אנו באים מיד להעניש את הרשע.״ עד מהרה הם השיגו אותו, והלה, שחשב את שניהם לחזקים מדי, נטש את חברתן של הגופִּיות, והחל לנוס על נפשו. אולם קרישנה לא הניח לו להימלט. הוא הפקיד את הגופִּיות בידי בַּלַראמה, ויצא לדלוק אחרי שַׂנְּקְהָאסוּרַה, במטרה להשיג את אבן החן דמוית הקונכיה שעל ראשו. לאחר מרדף קצר הוא תפס אותו, הלם עם אגרופו בראשו והרג אותו. ואז לקח את אבן החן ושב, ובנוכחות בנות וְרַגַ'ה העניק את האבן לאחיו בַּלַראמה.
סיפורי קרישנה: פרק 35 – הגעגועים של הגופִּיות

"נהר היַמוּנָא הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קרישנה"
הגופִּיות של ורּינְדָאוַנַה נמשכו אל קרישנה כל כך, עד כי לא הסתפקו במחול הרָאסַה הלילי; הן רצו ליהנות מחברתו גם בשעות היום. כאשר היה הולך ליער עם חבריו הרועים והפרות, אף שלא יכלו להצטרף אליו בעצמן, ליבן הלך עמו. וכיוון שלבן היה עמו, הן יכלו להתענג על חברתו, דרך געגועיהן העזים אליו. שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ ותלמידיו הישירים, הגוסְוָאמִים, לימדו כיצד לפתח תחושת געגועים עזה שכזו. גם כאשר איננו מצויים עם קרישנה במישרין, ביכולתנו להתרועע עמו, כמו הגופִּיות, דרך געגועים. דמותו הנשגבת של קרישנה, מעלותיו, עלילותיו וחפציו – כולם זהים לו. ישנן תשע דרכים לשירות מסור. אולם שירות מסור מתוך געגועים מרומם לשלב השלמות העליון – למישור של הגופִּיות.
שְׂרִיניוָאסָאצָ'ארְיַה אומר בתפילתו לששת הגוסְוָאמִים, שהם נטשו שיפעה חומרית, תפקיד ממשלתי, ומעמד של נסיכים, והלכו לורּינְדָאוַנַה, שם חיו כמו קבצנים רגילים, מבקשים נדבות מדלת לדלת. אולם כיון שהיו חדורים כליל בתחושת הגעגועים של הגופִּיות, הם חוו כל רגע באושר עילאי. גם שְׂרִי צ'איטניה בגַ'גַנְנָאתְהַה פּוּרִי, חדור בהלך רוחה של רָאדְהאָרָאנִי, חש געגועים עזים אל שְׂרִי קרישנה. כמותם, גם כל מי שמשתייכים לשושלת המורים של מָאדְהְוַה-גַוּדִּייַה-סַמְפְּרַדָאיַה צריכים לחוש געגועי פרידה כאלה אל קרישנה. לסגוד לדמותו הנשגבת, לשוחח אודות בשורתו, עלילותיו, מעלותיו, חפציו ובני לוויתו הנשגבים. תפקידו של המורה הרוחני להוביל את הדבק אל שלב השלמות העליון. ותחושת געגועים מתמדת תוך כדי שירות לאל היא שלמותה של תודעת קרישנה.
הגופִּיות נהגו לשוחח ביניהן אודות קרישנה. וכזו היתה שיחתן: ״ידידותי היקרות,״ אמרה גופִּי אחת, ״אתן יודעות שכאשר קרישנה משתרע על הארץ, הוא נשען על מרפקו השמאלי, ואת ראשו הוא מניח על כף ידו השמאלית. בשעה שהוא מנגן בחלילו עם אצבעותיו העדינות, הוא מזיז את גבותיו המצודדות. הצלילים שהוא מפיק יוצרים אוירה מקסימה, ותושבי עדן שטסים בחלל עם נשותיהם ואהובותיהם, עוצרים את אוירוניהם, מאובנים מן הצלילים הקסומים. ישובות באוירונים, נשות האלים נמלאות בושה על כשרונן שלהן לנגן ולשיר. הן גם נמלאות בתשוקה מינית עזה ושערן נפרע ומלבושן ההדוק מתרופף.״
גופִּי אחרת אמרה, ״ידידותי, כמה יפה הוא קרישנה! אלת המזל אינה נוטשת את חזהו לעולם, וצוארו מעוטר תמיד בענק זהב. קרישנה יפה התואר מנגן בחלילו כדי לנסוך חיים בלב דבקיו הרבים. הוא ידידן היחיד של ישויות החיים הסובלות. בשעה שהוא מנגן בחלילו, הפרות ושאר חיות ורּינְדָאוַנַה, שבדרך כלל שקועות באכילה, מחזיקות רק קמצוץ מזון בפיהן וחדלות ללעוס. אוזניהן מזדקרות אל על והן קופאות על מקומן, כמו לא היו יצורים חיים, אלא חיות מצוירות. אפילו אלה מוקסמות מנגינתו, קל וחומר אנחנו.״
גופִּי נוספת אמרה, ״ידידותי היקרות, כאשר קרישנה עובר עם נוצות טווס נעוצות לראשו וגופו מעוטר במחצבי ורינדאוון, כל בעלי החיים נאלמים דום. נאלמים דום גם דברים חסרי חיים כגון נהרות ואגמים. הוא נראה ממש כמו גיבור, מקושט בעלים ופרחים לגופו. כאשר הוא מנגן בחלילו וקורא עם בַּלַרָאַמה לפרות, נהר היַמוּנָא פוסק מזרימתו וממתין למשב הרוח שישא אליו את אבק כפות רגלי הלוטוס שלו. הנהר הוא ביש מזל כמותנו; כי אינו זוכה בחסדו של קרישנה. הוא נשאר שם, קופא על מקומו ועוצר את גליו, כמו שאנו עוצרות את דמעותינו מרוב תסכול וגעגועים לקרישנה.״
בהעדרו של קרישנה, היו הגופִּיות מזילות דמעות ללא הרף. רק לעיתים, כשציפו לבואו, היו חדלות. אולם אז, כאשר נוכחו שאינו בא, ברוב תסכול היו שוב מתחילות לבכות.
קרישנה הינו אישיות אלוה המקורי, המקור לווישנו על שלל דמויותיו, וילדי הרועים היו כולם אלים-למחצה. אלים-למחצה כגון שיווה, ברהמה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה, כולם סוגדים לווישנו ומצויים סביבו. וכאשר קרישנה תר ביערות ורּינְדָאוַנַה, או טיפס על גבעת גווַרְדְהַנַה, היו ילדי הרועים מתלווים אליו. בשעה שפסע, הוא ניגן בחלילו, כדי לקרוא לפרותיו. ומעצם נוכחותו הפכו העצים, השיחים וכל צמחי היער מודעים לקרישנה. מי שמודע לקרישנה רוצה להקריב לו הכול; ולמרות שצמחים אינם ניחנים בדרך כלל בתודעה מפותחת, בזכות נוכחותו ונוכחות ידידיו, גם הם הפכו מודעים לו וביקשו להעניק לו הכול – כל שיש ברשותם – והשירו מענפיהם פירות, פרחים וצוף לרוב.
כאשר קרישנה פסע על גדות נהר היַמוּנָא, תילַקַה יפיפה קישט את פניו, זר מפרחי יער עיטר את צוארו, ומשחת עץ סנדל ועלי תוּלַסִי קישטו את גופו. האוירה, רווּיה בנקטר מתוק שכזה, הטריפה את דעתן של הדבורים. וקרישנה, מרוצה מזמזומן, הצטרף בנגינת חלילו, והצלילים היו כה ערבים יחדיו, עד כי כל יצורי המים, גם העגורים, הברבורים, הברוזים וכל מיני הציפורים, כולם היו כמכושפים. הם נאלמו דום, חדלו מכל שחיה או מעוף, עצמו את עיניהם וסגדו בהגות עמוקה לקרישנה.
גופִּי אחת אמרה, ״ידידותי, קרישנה ובַּלַראמה מקושטים להפליא בעגילים ובענקי פנינים. הם משתעשעים להם על פסגת גווַרְדְהַנַה, וכאשר קרישנה מנגן בחלילו, כמו מכשף בקסמיו את הבריאה כולה, הכול נמלא בעונג נשגב. העננים חוששים מפניו ופוסקים מלרעום בקול; במקום להפריע לצלילי החליל, הם חוזרים אחריו בקול רעם חרישי, בברכת שלום לקרישנה חברם.״
קרישנה נחשב לחברו של הענן, כיוון ששניהם מפיגים את מצוקתו של הסובל. מי שסובלים בלהט החום, מצנן אותם הענן עם גשמיו. כמותו, מביא קרישנה הקלה למי שנטרדים בעולם החומרי מאש המצוקות החומריות. קרישנה והענן ידידים גם בגלל צבע גופם הדומה. הענן, שמבקש לברך את חברו העילאי, אינו ממטיר מים אלא פרחים קטנים, שמכסים את ראשו של קרישנה ומגינים עליו מפני השמש היוקדת.

"הילוכו של קרישנה רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו"
אחת הגופִּיות אמרה לאמא יַשׂודָא, ״אמא יקרה, מבין כל ילדי הרועים, בנך מומחה מאד. הוא בקי בכל סוגי האמנויות – מיטיב לרעות את הפרות, וגם נגן מחונן בחליל. הוא מחבר את לחניו בעצמו, ואז מנגן אותם עם החליל בין שפתותיו. וכאשר הוא מנגן, בבוקר או בערב, האלים-למחצה כגון שיווה, ברהמה, אינְדְרַה וצַ'נְדְרַה כולם שחים ראשיהם ומאזינים ברוב קשב. למרות שכל אלה מלומדים גדולים, אין ביכולתם להבין את מבנהו של הלחן. הם מקשיבים ומנסים להבין, אבל רק מתבלבלים.״
גופִּי אחרת אמרה, ״ידידה יקרה, כאשר קרישנה שב הביתה עם הפרות, טביעות רגליו – המעוטרות בדגל, ברק, קלשון ופרח לוטוס – מפיגות את מכאובה של האדמה, המיוסרת מכובד פסיעותיהן של הפרות. הילוכו רב חן ומצודד עד מאד, ובידו הוא נושא את חלילו. עם מראה שכזה, מיד נעורה בנו תאוה להתענג בחברתו. ואז אנו קופאות על מקומנו ונאלמות דום כמו עצים. אנו שוכחות אפילו את מראנו.״
לקרישנה היו אלפי פרות שנחלקו לקבוצות על-פי צבעיהן. כאשר היה חוזר מן המרעה, היה מקבץ אותן יחדיו. הוַיְשְׁנַּוים מזמרים על שרשרת בת 108 חרוזים, שמסמלים את 108 הגופִּיות הראשיות. גם קרישנה נהג למנות 108 קבוצות שונות של פרות.
״כאשר קרישנה שב, הוא עונד זר תוּלַסִי,״ תיארה גופִּי לחברתה. ״הוא מניח ידו על כתף אחד הילדים ונושף בחלילו הנשגב. נשותיהם של הצבאים השחורים מוקסמות כליל מן הצלילים, שדומים לצלילי הוִינָּא. האילות מתקרבות אל קרישנה, ומאובנות כמכושפות, הן שוכחות את בתיהן ובעליהן. אלה נשבות בצלילי החליל כמו שאנו נשבות בים מעלותיו הנשגבות של קרישנה.״
היתה גופִּי שאמרה לאמא יַשׂודָא, ״אמא יקרה, כאשר בנך שב הביתה, הוא מתקשט בניצני פרחי הקוּנְדַה, וכדי לשמח את חבריו, הוא נושף בחלילו. משב רוח קליל בא אז מדרום ומענג את האוירה בצינתו ובשלל ניחוחותיו. אלים-למחצה כמו הגַנְדְהַרְוים והסידְדְהים מנצלים את האוירה ונושאים תפילות לאל ומנגנים בשופרים ובתופים. מה רב חסדו של קרישנה לתושבי וְרַגַ'בְּהֻוּמי, ורּינְדָאוַנַה! כאשר הוא שב עם הפרות ועם ידידיו, כולם הוגים בו כמרים גבעת גווַרְדְהַנַה. אלים-למחצה חשובים כמו ברהמה ושיווה מנצלים את ההזדמנות ויורדים כדי לשאת לו תפילת ערב. הם מתלווים אל הילדים ושרים הלל לנפלאותיו.״
״קרישנה משול לירח, שנולד מים רחמה של דֵוַקִי. בשובו עם ערב, אף שנראה תשוש, הוא מנסה לשמח את תושבי וְרַגַ'בְּהֻוּמי בנוכחותו המבורכת. בשובו, מעוטר בזר פרחים, נראות פניו יפות להפליא. הוא נכנס לורּינְדָאוַנַה ופסיעותיו כפסיעות הפיל, ובאיטיות הוא נכנס כך לביתו. עם כניסתו, הגברים, הנשים והפרות כולם שוכחים מיד את חומו של היום.״
כך היו מתארות הגופִּיות ונזכרות בעלילותיו הנשגבות ובמעשיו של קרישנה, כאשר נעדר מורּינְדָאוַנַה. תיאורים כאלה נותנים לנו מושג כלשהו על קסמו של קרישנה. כל דבר וכל אחד נמשכים אליו – זהו התיאור המושלם של כוח משיכתו. מי שמבקש להתמלא כולו בתודעת קרישנה יכול ללמוד רבות מדוגמתן של הגופִּיות. בקלות רבה אפשר להתרועע עם קרישנה דרך זכירת עלילותיו הנשגבות. כל אחד נוטה לאהוב מישהו. תודעת קרישנה פירושה להפוך את קרישנה למושא האהבה המרכזי. די לזמר את המנטרה הרא קרישנה בדרך קבע ולזכור את עלילותיו הנשגבות, כדי להפוך מודעים לקרישנה כליל, ולחיות חיים נשגבים ורבי ערך.
סיפורי קרישנה: פרק 36 – קַמְּסַה שולח את אַקְרֻוּרַה אל קרישנה
בוורינדאוון הכול היו שקועים תמיד במחשבות אודות קרישנה; זכרון עלילותיו סחף אותם בים של חדוה עילאית. אלא שטומאתו של העולם החומרי הינה רבה כל כך, עד כי אפילו לוורינדאוון הגיעו אַסוּרים, או זדים, כדי להפריע את אוירתה השלוה.
אחד הזדים, שמו אַרישְׁטָאסוּרַה, נכנס לכפר בדמות שור ענק בעל קרניים אימתניות. הוא החל לחפור את האדמה בטלפיו, וזו נרעדה אז כולה, כמו ברעידת אדמה. בקול שאגה אדיר הוא חפר את האדמה שלגדות הנהר, ואז, נכנס לכפר. למישמע שאגתו הפראית, מטילת האימה, היו פרות ונשים הרות שהפילו את ולדותיהן. גופו עצום המימדים ורב הכוח נגע ממש בעננים, כמו היה פסגתו של הר שמכוסה בעננים. מראהו האימתני במבואות הכפר הבעית את התושבים כולם, גברים כנשים, והפרות ושאר חיות ורינדאוון מיהרו לנוס על נפשן.
המצב הפך עתה חמור עד מאד והתושבים כולם החלו לזעוק, ״קרישנה! קרישנה! בוא תציל אותנו!״ וקרישנה, נוכח במנוסת הפרות, השיב מיד, ״אל תפחדו! אל תפחדו!״ הוא נעמד אז לפני אַרישְׁטָאסוּרַה ואמר, ״הו השפל שביצורים. מדוע אתה מפחיד את תושבי גוקוּלַה? מה תרויח מזה? אם באת כדי לקרוא תגר נגדי, הריני מוכן ומזומן להלחם איתך.״ כך קרישנה התגרה בזד, ודבריו אכן הציתו את חמתו. קרישנה עמד לפני השור, ידו על כתף חברו, והשור פרץ אז בזעם לעברו. הוא חפר באדמה בטלפיו, נופף את זנבו אלעל, ונראה כאילו עננים מרחפים מעל זנבו. עיניו התאדמו והתרוצצו בחימה, ואז, כיוון את קרניו, והסתער, כמו היה הברק של אינְדְרַה. אלא שקרישנה מיהר ותפס בקרניו והשליך אותו, ממש כשם שפיל גדול משליך מעליו פיל קטן טורדני. אף שתשוש כולו ונוטף זיעה, שב הזד ואזר עוז והתרומם, ושוב הסתער על קרישנה בחימה שפוכה, מתנשף בכבדות במרוצתו. וקרישנה, שב ותפס בקרניו ושוב השליכו לקרקע ושבר את קרניו. עתה קרישנה החל לבעוט בגופו, כמו שסוחטים סמרטוט רטוב על הארץ, ואַרישְׁטָאסוּרַה התהפך אז על גבו והחל לנפנף את טלפיו בפראות. או אז, מדמם, מפריש צואה ושתן, ועיניו יוצאות מחוריהן, הוא פרש לממלכת המוות.
האלים-למחצה בכוכבי עדן, נפעמים מן ההישג המופלא, המטירו אז פרחים על קרישנה. קרישנה הינו נשמת חייהם של כל תושבי ורינדאוון, אולם אחרי הריגת הזד דמוי השור, הוא הפך אפילו יקר עוד יותר. בצעדת ניצחון הוא נכנס אז עם בַּלַראמה אל הכפר, והתושבים כולם הריעו להם בחדוה. רק טבעי שבני משפחה, קרובים וידידים נמלאים שמחה עם הישגו המופלא של יקירם.
אחרי תקרית זו חשף נָארַדַה את סודו של קרישנה. נָארַדַה מוּני ידוע לרוב כדֵוַדַרְשַׂנַה, או מי שרק אלים-למחצה או אנשים מרמתם מסוגלים לראות אותו. אף-על-פי-כן הוא הלך לבקר את קַמְּסַה, שלא היה כלל וכלל כמו אל-למחצה, והלה זכה לראות את פניו. קַמְּסַה ראה כמובן גם את קרישנה, אף שברגיל צריכות העינים להיטהר כדי לראות את האל או את דבקיו. מכל מקום, עצם המגע עם דבק טהור מביא ברכה בלתי נתפסת, שנקראת אַגְ'נַתַסוּקְרּיתי. האדם, אף שאינו מבין כיצד הוא מתקדם, זוכה ומתקדם בגלל שראה דבק של האל.
משימתו של נָארַדַה מוּני היתה להביא את הדברים לסיום מהיר. קרישנה הופיע כדי לכלות את הזדים, וקַמְּסַה היה הראשי שבהם. נָארַדַה ביקש לזרז את מהלך הענינים; הוא מיהר איפוא, ופנה אל קַמְּסַה, וגילה לו את האמת לאמיתה. ״אתה אמור למות בידי בנו השמיני של וַסוּדֵוַה,״ הוא אמר, ״ובן זה הינו קרישנה. וַסוּדֵוַה הוליך אותך שולל, וגרם לך להאמין שהילד השמיני הינו בת. אף שלמעשה, הבת נולדה לישׂודָא, אשתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ווַסוּדֵוַה החליף את הילד בילדה, כדי להטעותך. קרישנה הינו בנו של וַסוּדֵוַה, וגם בַּלַראמה. חושש מאכזריותך, הוא החביא אותם בעורמה בוורינדאוון, מחוץ לתווך ראייתך.״ נָארַדַה הוסיף גם ואמר לו, ״כל הזמן הזה חיו קרישנה ובַּלַראמה ללא ידיעתך תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. ואלה הם שהמיתו את כל האַסוּרים, חבריך, ששלחת לוורינדאוון, להרוג שם את הילדים השונים.״
מיד למישמע הבשורה, שלף קַמְּסַה את חרבו החדה והיה נכון להרוג את וַסוּדֵוַה על דו-פרצופיותו. אולם נָארַדַה רגיע אותו, ״לא וַסוּדֵוַה יהרוג אותך. מדוע להתאמץ עתה ולהרוג אותו? עדיף לנסות ולהרוג את קרישנה ובַּלַראמה.״ ובכל זאת, כדי להשביע את כעסו, קַמְּסַה אסר אז את וַסוּדֵוַה ואת אשתו וכבל אותם באזיקי ברזל. לאור המידע החדש, הוא מיהר וקרא לזד קֵשִׂי וביקש שיצא מיד לוורינדאוון, לתפוס את בַּלַראמה וקרישנה. למעשה, הוא שלח את קֵשִׂי למות בידי קרישנה ובַּלַראמה ולזכות כך בגאולה. הוא קרא אז למאלפי הפילים המיומנים צָ'אנּוּרַה, מוּשְׁטיקַה, שַׂלַה, תושַׂלַה וכו' ואמר, ״ידידי היקירים, הקשיבו נא ברוב קשב. בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה בוורינדאוון ישנם שני אחים, קרישנה ובַּלַראמה. למעשה, אלה הינם בניו של וַסוּדֵוַה. כידוע לכם, ישנה נבואה שאני עתיד למות בידי קרישנה. עתה בקשתי היא שתארגנו תחרות האבקות. מכל קצוות הארץ אנשים יבואו לחזות בחגיגה. אני אדאג שגם שני נערים אלה יבואו, ותפקידכם לנסות ולהרוג אותם בזירת ההאבקות.״
עד היום נוהגים תושבי צפון הודו לערוך תחרויות האבקות שכאלה, ומהשרימד בהאגותם מסתבר שגם לפני 5,000 אלה היו נפוצות מאד. קַמְּסַה תיכנן איפוא, לערוך תחרות שכזו ולהזמין אליה קהל גדול. הוא הורה אז למאלפי הפילים, ״זיכרו להציב את הפיל קוּוַלְיָאפּידַּה בשער המחנה, ונסו ללכוד את קרישנה ובַּלַראמה מיד עם בואם, ולהרוג אותם.״
קַמְּסַה יעץ להם גם להקריב חיות לכבוד שיווה, גם לערוך לכבודו את טקס הדְהַנוּר-יַגְ'נַה ואת טקס הקרבן שנערך ביום הארבעה עשר להימלאות הירח שנקרא צַ'תוּרְדַשִׂי. יום זה חל שלושה ימים אחרי אֵקָאדַשִׂי, והוא מוקדש לסגידה לשיווה. אחד מחלקיו המוחלטים של שיווה נקרא קָאלַבְּהַיְרַוַה, ולו סוגדים הזדים בקרבן חיות שהופשטו מעורן. בוַיְדְיַנָאתְהַה-דְהָאמַה בהודו עדיין נוהגים הזדים לערוך קרבן שכזה לפני האל קָאלַבְּהַיְרַוַה. קַמְּסַה השתייך לחבורת רשעים; הוא גם היה מדינאי ממולח וחיש מהר נערך עם ידידיו הזדים להמתת קרישנה ובַּלַראמה.
או אז הוא הזמין אליו את אַקְרֻוּרַה, מבני שושלת היַדוּ, שבה קרישנה נולד כבנו של וַסוּדֵוַה. אַקְרֻוּרַה הגיע, וקַמְּסַה לחץ את ידו בנימוס ואמר, ״אַקְרֻוּרַה יקירי, למען האמת, אין לי ידיד כמותך בכל שושלות הבְּהוגַ'ה והיַדוּ. אתה הנדיב באנשים, וכידיד אני חפץ עתה לבקש ממך בקשה גדולה. למעשה, אני פונה לעזרתך, ממש כשם שאינְדְרַה מבקש מקלט בווישנו. בקשתי היא שתצא מיד לוורינדאוון כדי למצוא שם שני ילדים, קרישנה ובַּלַראמה. הם בניו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. קח את המרכבה היפיפיה הזו, שהותקנה במיוחד עבורם, והבא אותם ללא דיחוי. זוהי בקשתי אליך. אני מתכנן להרוג את השנים הללו. ברגע שיכנסו בשער, ימתין להם הפיל הענק קוּוַלְיָאפּידַּה, שמן הסתם יחסל אותם. אולם אם בדרך כלשהי יצליחו להיתחמק מפניו, הם יפגשו במתאבקים וימותו מידיהם. זוהי תכניתי. אחרי שהשנים ימותו, אני אמית את וַסוּדֵוַה ואת נַנְדַה, מתומכי שושלות הוְרּישְׁנּי והבְּהוגַ'ה. אני אמית גם את אבי אוּגְרַסֵנַה ואת אחיו דֵוַקַה, כי שניהם אויבי ומפריעים לשלטוני. כך אפטר מכל אויבי. גַ'רָאסַנְדְהַה הינו חותני, וידידי הינו הקוף הגדול דְויוידַה. בעזרתם לא אתקשה לחסל את כל המלכים על-פני האדמה שתומכים באלים-למחצה. על-פי תכנית זו, אשאר אז ללא כל מתנגד; כמה נעים יהיה אז לשלוט בעולם ללא הפרעה! אתה מודע בודאי גם לעובדה ששַׂמְבַּרַה, נַרַקָאסוּרַה ובַּנָּאסוּרַה הינם חברי הקרובים, ויהוו עזרה חשובה במלחמתי נגד המלכים תומכי האלים. אין ספק כי כך אוכל לחסל את אויבי כולם. מהר איפוא, לוורינדאוון ועודד את הילדים לבוא לכאן, לחזות ביופיה של מַתְהוּרָא ולהשתתף בתחרות ההאבקות.״
למישמע תכניתו, אַקְרֻוּרַה השיב, ״מלך יקר, הִתווית תכנית מצוינת להסרת כל המכשולים המדיניים שניצבים לפניך. אלא שדרוש שיקול דעת נוסף, כי אלמלא כן, זו לא תישא פרי. אחרי הכול, רצונות רבים בלב איש, אולם רצון אלוהים יקום. גם הנפלאות שבתכניות יכשלו ללא אישורה של ההשגחה העליונה. הכול בעולם החומרי יודעים שהכוח העליון הוא שקובע בסופו של דבר. גם מתכנן התכניות הפורה ביותר חייב לדעת שיאלץ לשאת בתוצאות מעשיו, בצורת שמחה וצער. אולם אין לי דבר נגד הצעתך. כידיד, הריני נכון למלא את פקודתך ולהביא לכאן את קרישנה ובַּלַראמה, כרצונך.״
או אז, משסיים להורות לחבריו השונים, קַמְּסַה פרש, ואַקְרֻוּרַה יצא לעבר ורינדאוון.
סיפורי קרישנה: פרק 37 – הריגת הזדים קֵשִׂי ווְיומָאסוּרַה
לפקודתו של קַמְּסַה, הפך אז הזד קֵשִׂי לסוס אימתני, ונכנס בדהרה לתחומי ורינדאוון. רעמתו הענקית התנופפה, פרסותיו חרצו באדמה, ובקול צהלה מחריד הוא הבעית את היקום כולו. משנוכח קרישנה שתושבי ורינדאוון כולם נמלאו אימה מקול הצהלה ומן הזנב שמתנופף בשמים כמו ענן, הוא הבין שהסוס מזמין אותו לקרב, ונכון ומזומן, הוא נעמד לפני הזד. הסוס פרץ אז לעברו בשאגה נוראה, כשאגת האריה. קֵשִׂי הסתער עליו במהירות וניסה לבעוט בו בטלפיו שהיו אדירות כוח וקשות כמו אבן. אלא שקרישנה תפס אז ברגליו והכשיל את נסיונו. כעוס מעט, קרישנה נע בזריזות סביב לסוס, ואחרי כמה סיבובים, השליך אותו למרחק מאה מטרים, ממש כשם שגַרוּדַּה משליך נחש גדול. הסוס איבד מיד את הכרתו, אולם שב והתעשת, ובחימה שפוכה שוב הסתער על קרישנה, והפעם בפה פעור. קרישנה שלח אז את ידו השמאלית ודחף אותה לתוך פיו של הסוס. ידו של קרישנה בפיו היתה כמו מוט ברזל מלובן וכאבו היה נורא. מיד נשרו שיניו. או אז התחילה ידו של קרישנה להתנפח, וגרונו של קֵשִׂי, להישנק. כמעט נחנק ומשתנק, הסוס הגדול נטף עתה כולו זיעה והחל לבעוט ברגליו לכל עבר. עיניו התגלגלו בחוריהן, הוא הפריש צואה ושתן בו-זמנית, ונפח את נשמתו ואת כוח-חיותו. כאשר מת הסוס, פיו התרופף וקרישנה שלף ממנו ללא קושי את ידו. קרישנה לא הופתע מן הקלות שבה הומת הזד, אולם האלים-למחצה מעדן התפלאו, וכאות להערכתם הרבה ברכו את קרישנה במטר פרחים.
אחרי התקרית הזו, בא נָארַדַה מוּני, הנעלה שבדבקים, ופגש את קרישנה בחשאי. הוא אמר לו, ״אלי היקר, אתה הינך נשמת-העל הבלתי מוגבל, אדון כל כוחות הנסתר, ריבון העולם, ואישיות אלוה השורה בכול. הבריאה החומרית כולה נחה בך. אתה אדונם ומורם של הדבקים, אתה אדונו של כל אחד. אלי, כנשמת-העל שבכל ישויות החיים, אתה חבוי בלבן, כמו אש שטמונה בחומר בערה. אתה צופה בכל מעשיהן והשולט העליון בלבבן. אתה מסתפק בעצמך; לפני הבריאה רק אתה קיים, וממך, באמצעות אונך, נברא העולם החומרי. על-פי תכניתך המושלמת, נוצר העולם מפעולת גומלין של מידות הטבע, אתה גם מקיים אותו ומחריבו; אף שבעצמך אינך מושפע מפעילות זו. אתה השליט העליון לעד. אלי, הופעת עלי אדמות כדי לכלות אותם מלכים לכאורה, שלמעשה הינם זדים. לבושים כנסיכים, רשעים אלה מוליכים את הציבור שולל. הופעת בעולם כדי להגשים את דיברתך—שמשימתך עלי אדמות היא לכונן את עקרונות הדת ולחסל גורמים שפלים ובלתי רצויים. לכן אני בטוח שמחרתיים אזכה לראות מתים מידך זדים כמו צָ'אנּוּרַה ומוּשְׁטיקַה ומתאבקים נוספים, וגם פילים, ואפילו קַמְּסַה עצמו. אני אחזה בזה במו עיני. אני מקווה גם שאוכל לצפות אחר כך במותם של הזדים שַׂנְקְהַה, יַוַנַה, מוּרַה ונַרַקָאסוּרַה. אני אראה אותך לוקח את פרח הפָּאריגָ'אתַה מממלכת עדן, גם אראה אותך מביס את מלך עדן.״
״אלי,״ המשיך נאראדה, ״אני אראה אותך נישא לנסיכות רבות, בנותיהם של מלכים אמיצים, זוכה בכל אחת מהן בגבורתך כקְשַׁתְרייַה.״ (קְשַׁתְרייַה שחפץ להינשא לנסיכה יפיפיה ורבת כישורים, בתו של מלך גדול, חייב להילחם עבורה ולנצח את מתחריו. רק אז מוכן המלך להעניק לו אותה.)
״אני גם אראה אותך מציל את המלך נְרּיגַה מחיי גיהנום. זה יתרחש בדְוָארַקָא. שם אראה אותך זוכה באשתך ובאבן הסְיַמַנְתַקַה. גם אראה כיצד תציל את בנו של בְּרָאהְמַנַה ממוות, לאחר שכבר עבר לכוכב אחר. אחר כך אראה אותך הורג את הזד פּוּנְּדְּרַקַה ושורף לאפר את ממלכת קָאשִׂי. תילחם גם עבור המלך יוּדְהישְׁטְהירַה ותהרוג את מלך צֵ'די ואת דַנְתַוַקְרַה בקרב אדיר. עוד רבים מעללי הגבורה שתבצע בחסדך במשך שהותך בדְוָארַקָא, וגדולי המשוררים שבעיתים כולם ישוררו אודות נפלאותיך. בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה תשמש כרכבו של ידידך ארג'ונה, וכהתגלמות המוות הבלתי מנוצח—הזמן הנצחי—תשמיד את כל הלוחמים שיתאספו לקרב; כוחות צבא אדירים ייטבחו בקרב זה. אלי, הריני משתחווה לפני כפות רגלי הלוטוס שלך. אתה שרוי כולך בנשגב—בידע ובחדוה מושלמים. אתה שלם ומושלם ומעבר לתשוקות. באמצעות אונך הפנימי אתה מחולל את השפעתה של מָאיָא. איש אינו מסוגל לאמוד את אונך הבלתי מוגבל. אלי, אתה השליט העליון, מצוי כולך באונך הפנימי; ורק טיפשי לחשוב שאתה תלוי בבריאותיך.״
״אף שנולדת בשושלת היַדוּ והוְרּישְׁנּי, למעשה, הופעת עלי אדמות בדמותך המקורית של ידע, חדוה ונצח, לתענוגך שלך. אינך תלוי בדבר מלבדך; משום כך הריני משתחווה לפני כפות רגלי הלוטוס שלך.״
נָארַדַה מוּני ביקש להדגיש בפני כלל האנשים שקרישנה הינו עצמאי לחלוטין. מעשיו, כגון הופעתו במשפחת היַדוּ ויחסיו עם ארג'ונה—אלה אינם נכפים עליו, הוא גם אינו צריך לשאת בתוצאותיהם. הם בסך הכול עלילות שעשועיו, אף שאנו חווים אותם כעובדות ממשיות.
או אז, אחרי שנָארַדַה השתחווה לפני קרישנה, הוא פרש לו, ברשותו. וקרישנה, אף שרק הרג את הזד קֵשִׂי, שב, כאילו כלום לא קרה, לרעות את הפרות ביער עם חבריו. כך קרישנה מבלה לעד בשעשועים נשגבים עם חבריו רועי הפרות ועם הגופִּיות בוורינדאוון. רק לעיתים הוא מפגין את כוחו האלוהי הבלתי רגיל, והורג זדים שונים.
מאוחר יותר באותו בוקר קרישנה הלך לשחק עם חבריו הרועים על פסגת גבעת גווַרְדְהַנַה. הם שיחקו שם בשוטרים וגנבים; כמה ילדים הפכו לשוטרים, כמה, לגנבים, וכמה, לכבשים. בעודם משתעשעים כך במשחקי ילדות, הופיע וְיומָאסוּרַה, או ״הזד המעופף״, לזירה. זד זה היה בנו של זד גדול אחר, מַיַה, וידע לבצע כשפים מופלאים. וְיומָאסוּרַה הצטרף אל הילדים ששיחקו כגנבים, והחל לגנוב בזה אחר זה ילדים רבים ששיחקו ככבשים. הוא חטף כמעט את כולם וסגר אותם במערות בהר וחסם את פי המערות באבנים. אלא שקרישנה הבין את תחבולתו; הוא מיהר אז ותפס אותו, ממש כמו שאריה מתנפל על כבשה. הזד ניסה להיחלץ, והתרחב עד שהיה להר גדול, אולם קרישנה לא הניח לו להימלט מידיו. הוא השליך אותו בכוח רב לארץ והרג אותו, כמו שטובחים חיה בבית מטבחיים. ואז, לאחר שהמית את הזד, הוא שיחרר את חבריו הכלואים במערות. חבריו, גם האלים-למחצה, כולם פיארו את מעשהו המופלא, ושוב הוא שב לוורינדאוון עם הפרות וידידיו.
סיפורי קרישנה: פרק 38 – אַקְרֻוּרַה מגיע לורינדאוון
נָארַדַה מוּני לא הזכיר את הריגת וְיומָאסוּרַה. פירושו של דבר שזו התחוללה ביום הריגתו של הזד קֵשִׂי. קֵשִׂי נהרג השכם בבוקר. אחר כך הילדים הלכו לרעות את הפרות על גבעת גווַרְדְהַנַה, ושם הומת וְיומָאסוּרַה. שני הזדים נהרגו בבוקר. בערבו של אותו יום קַמְּסַה ביקש מאַקְרֻוּרַה לגשת לוְרּינְּדָאוַנַה, ובבוקר שלמחרת אַקְרֻוּרַה יצא לוְרּינְּדָאוַנַה במרכבה. אַקְרֻוּרַה היה דבק גדול של הריבון, ובדרכו לא פסק מלפאר את אישיות אלוה. הדבקים הוגים בקרישנה תמיד, וגם אַקְרֻוּרַה הגה ללא הרף בעיני הלוטוס של האל.
הוא תמה מה היו אותם מעשים צדיקים שביצע, שזיכו אותו עתה באפשרות ללכת ולראות את קרישנה. אם זהו רצונו של קרישנה, הרי שיוכל לראות אותו. הוא בירך על מזלו הטוב, כי הלך לראות את קרישנה, משאת נפשם והגותם של כל היוגִים הגדולים. הוא ידע גם שהיום יימחו כל חטאי עברו ויוכל להגשים בהצלחה את משימת חיי אדם. הוא חשב גם שקיבל מקַמְּסַה חסד רב—שהרי הטיל עליו להביא את קרישנה ובַּלַראמה וכך איפשר לו לראות אותם. הוא חשב עוד שבעבר היו החכמים והקדושים הופכים לבני חורין פשוט אם זכו לראות את הציפורנים הזוהרות של כפות רגלי הלוטוס של קרישנה.
״אותו אישיות אלוה הופיע עתה כבן אנוש רגיל, וברוב מזלי אוכל לראות אותו פנים אל פנים,״ הוא חשב. נרגש כולו הוא ציפה בכליון עיניים לראות אותן כפות רגליים שמהוות מושא סגידתם של אלים-למחצה כמו ברהמה, שיווה ונָארַדַה, אותן רגליים שפוסעות על אדמת ורינדאוון ונוגעות בחזן של הגופִּיות, המשוח קמעה בקוּנְקוּמַה. הוא חשב, ״מה רב מזלי! עוד היום אזכה לראות אותן רגליים. אין ספק כי גם אראה את פניו היפות של קרישנה, אפו ומצחו מעוטרים בתילַקַה. אני אראה את חיוכו ואת שערו השחור המסתלסל. אני בטוח שזה יקרה, כי היום עוברים כל הצבאים לצדי הימני. היום אזכה לראות את יפי הממלכה הרוחנית, וישנולוקַה, כי קרישנה הינו וישנו העילאי שהופיע עתה ברוב חסדו עלי אדמות. הוא הינו מאגר כל היופי; משום כך יוכלו עיני להתמלאות היום עד תום.״
אַקְרֻוּרַה היה בטוח שקרישנה הינו וישנו העילאי. וישנו מעיף מבטו לעבר האנרגיה החומרית, וכך מתהווה עולם התופעות. וישנו, אף שבורא את העולם, הינו פטור, באמצעות אונו שלו, מהשפעת האנרגיה החומרית. באמצעות אונו הפנימי ביכולתו לסלק את חשכת האנרגיה החומרית. כך גם קרישנה, שהינו וישנו המקורי, הרחיב את אונו הפנימי וברא את תושבי וְרּינְּדָאוַנַה. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מאושש שחפציו של האל ומשכנו מתרחבים כולם מאונו הפנימי. און זה מתגלה על-פני האדמה כוְרּינְּדָאוַנַה, שם קרישנה מתענג עם הוריו ועם ידידיו, רועי הבקר והגופִּיות. מדבריו של אַקְרֻוּרַה מסתבר שממש כשם שקרישנה הינו נשגב למידות הטבע, נשגבים גם כל תושבי וְרּינְּדָאוַנַה שעוסקים בשירותו האוהב.
אַקְרֻוּרַה הגה גם בחשיבותן של עלילותיו הנשגבות של האל. מעשיו הנשגבים, הוראותיו ומעלותיו כולם הינם רבי ברכה לכלל האנשים; על-ידי שיחה אודות דמותו הנשגבת, מעלותיו, עלילותיו ואביזריו אלה יוכלו להפוך מודעים לו תמיד. או אז תשרור הברכה בכול והעולם יוכל להתפתח בשלוה. בעוד שללא תודעת קרישנה, התרבות לכאורה אינה אלא ככסות מפוארת למתים. גוף מת, גם אם מקושט להפליא, הינו חסר ערך, בגלל העדרה של תודעה. כמותו משוללת ערך וחיים כל חברה אנושית שמשוללת תודעת קרישנה.
אַקְרֻוּרַה חשב, ״אותו אישיות אלוה, שְׂרִי קרישנה, הופיע עתה כבן שושלת היַדוּ. עקרונות הדת הינם חוקיו, ומי שמצייתים להם הינם אלים-למחצה, ומי שמפרים, הינם זדים. הוא הופיע בעולם כדי לגונן על האלים-למחצה שמצייתים לחוק. האלים-למחצה והדבקים מוצאים עונג בציות לחוקיו של קרישנה, וקרישנה נהנה לגונן עליהם. ועל-פי הבהגווד-גיטה, עצם השמיעה או השיחה אודות מעשים שכאלה—מתן הגנה לדבקים והכחדת הרשעים—הינה רבת ברכה לכול. הדבקים והאלים-למחצה אינם נלאים מלשורר ולפאר את מעשיו המופלאים של הריבון.״
״קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הינו מורם הרוחני של המורים הרוחניים כולם; הוא גואל כל הנשמות הכושלות ואדון שלושת העולמות. כל מי שעיניו משוחות באהבת אלוהים, מסוגל לראות אותו. היום אזכה לראות אותו אישיות אלוה, שבקסם יופיו הנשגב משך את אלת המזל לחיות עמו לעד. מיד כאשר אגיע לוְרּינְּדָאוַנַה, ארד מן המרכבה, ואשתטח אפיים ארצה לפני האל, אדון הטבע החומרי ואדון כל ישויות החיים. היוגִים הגדולים כולם סוגדים לכפות רגלי הלוטוס שלו. גם אני אסגוד לרגלים אלה ואהפוך לחברו, כמו אחד מילדי הרועים בוְרּינְּדָאוַנַה. בשעה שאשתחוה כך לפניו, הוא יניח את ידו נטולת המורא על ראשי. הוא מושיט את ידו לכל הנשמות המותנות ומזמין אותן לחסות במקלט כפות רגלי הלוטוס שלו. קרישנה הינו מטרת חייהם העליונה של כל אותם אנשים שחוששים מן הקיום החומרי. אין ספק שכאשר אראה אותו, אזכה גם במקלט כפות רגלי הלוטוס שלו. כל שאיפתי היא לזכות במגע ידו דמוית הלוטוס על ראשי.״
אַקְרֻוּרַה ציפה כך לבִרכת ידו של קרישנה. הוא ידע שאינְדְרַה, מלך עדן ואדון שלוש מערכות הכוכבים—העליונה, התיכונה והתחתונה—הציע לריבון מינחה קטנה של מים, וזכה בבִרכתו. ובַּלי מַהָארָאגַ'ה הציע לוָאמַנַדֵוַה חלקת אדמה בת שלוש פסיעות ומעט מים, והאל רומם אותו בזכות מינחתו למעמדו של אינְדְרַה. הגופִּיות, בשעה שחוללו עם קרישנה את מחול הרָאסַה, התעייפו, וקרישנה ניגב אז בידו, שניחוחה כניחוח פרחי הלוטוס, את אגלי הזיעה דמויי הפנינה שעל פניהן, והן שבו והתרעננו. עתה ציפה אַקְרֻוּרַה לברכה מאותה יד עילאית. ידו של קרישנה בכוחה להעניק ברכה לכל אדם שינסה ויתרגל תודעת קרישנה. מי שמחפש אחר אושרו של מלך עדן, יוכל לזכות בברכה כזו מידו של קרישנה; גם מי ששואף להיגאל ממצוקות הקיום החומרי, יוכל לזכות במשאלתו מידו של קרישנה; ומי שחדור באהבה נשגבת ורוצה רק להתרועע עם קרישנה ולגעת בגופו הנשגב—גם הוא יגשים את מאוויו באמצעות ידו של קרישנה.
מכל מקום, אַקְרֻוּרַה חשש כלשהו מהיותו שליחו של קַמְּסַה, אויבו של קרישנה. הוא חשב, ״אני בא לראות את קרישנה כנציגו של אויב.״ בו בזמן הוא חשב, ״קרישנה יושב בלבו של כל אחד כנשמת-העל; הוא בודאי יודע את לבי.״ אף שאַקְרֻוּרַה בא בשליחותו של אויב, לבו היה גלוי וברור. הוא היה דבק טהור של קרישנה. כדי לפגוש בקרישנה, הוא היה נכון להסתכן בזעמו של קַמְּסַה. לכן היה בטוח שלמרות שליחותו, קרישנה לא יקבל את פניו כאויב. ״למרות שאני בא בשליחות נפשעת, לפקודתו של קַמְּסַה, בשעה שאמצא לפני אישיות אלוה, אעמוד לפניו במלוא הענוה, בכפיים צמודות. אין ספק שיתרצה אז מהתנהגותי המסורה, ואולי גם יחייך אלי באהבה ויביט לעברי, וישחרר אותי כך מן התגובות לחטאי כולם. מיד אתעלה אז למישור של ידע וחדוה נשגבים, וקרישנה שיודע את לבי, יחבק אותי כאשר אתקרב אליו. אני הרי בן שושלת היַדוּ, ובנוסף גם דבק נאמן ומסור לו מאד. חיבוקו הרחום יטהר אז את גופי, את לבי ואת נשמתי מכל הפעולות והתגובות למעשי עברי. וכאשר גופינו יגעו זה בזה, אזדקף מיד בכפיים צמודות בענוה. קרישנה ובַּלַראמה יקראו לי אז 'דוד אַקְרֻוּרַה', וברגע זה יהפכו חיי למפוארים. כי ללא הכרה שכזו מצד אישיות אלוה, לא יכול איש להצליח בחייו.״
נאמר כאן בבירור שצריך לנסות ולזכות בהכרתו של אלוהים. זאת באמצעות שירות מסור. וללא הכרה שכזו, חיי אדם בסך הכול מתבזבזים לרִיק. בבהגווד-גיטה נאמר שהריבון העליון, אישיות אלוה, הינו שווה ביחסו לכול. איש אינו ידידו, גם לא אויבו. ואף-על-פי-כן הוא נוטה לאותם דבקים שעוסקים בשירותו במסירות ובאהבה. הבהגווד-גיטה מעידה גם שהאל גומל לדבק בהתאם למסירותו. אַקְרֻוּרַה השווה את קרישנה לעץ המשאלות שצומח בכוכבי עדן, שמעניק פירותיו לסוגדים לו, כלבבם. אישיות אלוה העילאי הינו גם המקור לכול. על הדבק לדעת איפוא, כיצד לשרת את האל בדרך שתמשוך את תשומת לבו. בספר צ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה מוסבר שההתקדמות בתודעת קרישנה אפשרית עם שמשרתים את המורה ואת קרישנה בו-זמנית. שירות שמתבצע על-פי הדרכתו של מורה רוחני, הינו מוסמך, כיוון שהמורה הרוחני הינו נציגו החיצוני של קרישנה. שְׂרִי וישְׂוַנָאתְהַה צַ'קְרַוַרְתִי טְהָאקוּרַה אומר שעל-ידי סיפוק המורה הרוחני, מספקים את הריבון העליון. זה דומה לעבודה במשרד ממשלתי. העובד כפוף למנהל המחלקה, וכאשר הלה מרוצה מעבודתו, העלאה בדרגה ובמשכורת תבוא כמאליה.
אַקְרֻוּרַה חשב אז, ״קרישנה ובַּלַראמה יתרצו בודאי מתפילותי, ויאחזו אז בידי ויכניסו אותי לביתם, שם הם יארחו אותי ברוב כבוד. הם גם ישאלו אותי אודות מעשיו של קַמְּסַה ומרעיו.״
כך הגה אַקְרֻוּרַה, בנו של שְׂוַפְּהַלְקַה, בשְׂרִי קרישנה במהלך מסעו ממַתְהוּרָא. המסע עבר עליו מבלי לדעת כמה זמן ארך. ובסופו של היום, הגיע לוְרּינְּדָאוַנַה, בשעה שהשמש כבר עמדה לשקוע. מיד כאשר נכנס לתחומי וְרּינְּדָאוַנַה, ניגלו לעיניו עקבות רגליהן של הפרות ועקבות רגליו של קרישנה, מוטבעות בסימני הדגל, הקלשון, הברק ופרח הלוטוס. הוא קפץ מיד ממרכבתו ברוב כבוד, נרעש כולו ומוצף בשלל סימנים אקסטתים; הוא התייפח וגופו רעד, ובעליצות, למראה האבק שנגע בכפות רגליו של קרישנה, הוא השתטח על האדמה והחל להתגלגל בעפרה.
מסעו של אַקְרֻוּרַה לוְרּינְּדָאוַנַה מהווה דוגמה ומופת. למעשה, כל מי שמתכנן להגיע לוְרּינְּדָאוַנַה, צריך לנקוט על-פי דוגמתו, ולהגות ללא הרף בעלילותיו ובמעשיו של האל. עליו לזנוח כל חישובי מעמד או כבוד חומריים, ומיד עם הגיעו לתחומי וְרּינְּדָאוַנַה, עליו להתאבק באבקה. נַרותְתַמַדָאסַה טְהָאקוּרַה שר בשירו המפורסם, וישַׁיַה-צְ'הָארייָא קַוֵא שׂוּדְדְהַה הַוֵא מַנַה: ״כאשר מֵחְשָבי ייטהר מזיהום ההתענגות החומרית, רק אז אוכל לבקר בוְרּינְּדָאוַנַה.״ למעשה, לא די בקניית כרטיס כדי להגיע לוְרּינְּדָאוַנַה. אַקְרֻוּרַה מלמד אותנו את הדרך לבוא לשם.
ואז, כאשר אַקְרֻוּרַה נכנס לוְרּינְּדָאוַנַה, הוא ראה את קרישנה ובַּלַראמה משגיחים על חליבת הפרות. קרישנה לבש בגדים צהובים ובַּלַראמה, כחולים. עיניו של קרישנה דמו לפרחי לוטוס יפיפיים בשיא פריחתם, בעונת הסתיו. קרישנה ובַּלַראמה שניהם היו באביב עלומיהם; זהים במבנה גופם, אולם גון גופו של קרישנה היה שחור, בעוד שבַּלַראמה היה לבן. שניהם היוו משכנה של אלת המזל. גופם היה חטוב להפליא, ידיהם יפיפיות ופניהם ענוגות, והם היו חזקים כמו פילים. אַקְרֻוּרַה, לאחר שראה תחילה את עקבותיהם, ראה אותם עתה פנים אל פנים. האישויות רבות ההשפעה בתבל, הביטו בו עתה בפנים חייכניות. אַקְרֻוּרַה הסיק כי כבר שבו מן המרעה ביער, התרחצו, התלבשו בבגדים נקיים, וענדו זר פרחים רענן וענק משובץ באבני חן. גופם היה משוח במשחת עץ סנדל, וניחוח גופם מעורב בריח הפרחים ומשחת הסנדל נעם לאַקְרֻוּרַה מאד. הוא בירך על מזלו הרב—הוא ראה עתה פנים אל פנים את קרישנה, אישיות אלוה העילאי, ואת בַּלַראמה, התרחבותו המוחלטת. הוא ידע כי שניהם הינם האישויות המקוריות בבריאה.
בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שקרישנה הינו אישיות אלוה המקורי, סיבת כל הסיבות. ואַקְרֻוּרַה ידע שאותו אישיות אלוה הופיע עתה בעצמו לטובת בריאתו—כדי לשוב ולכונן את עקרונות הדת ולכלות את הזדים.
בזוהר גופם, סילקו שני האחים את כל חשכת היקום, כאילו היו הרים של אבני ספיר וכסף. אַקְרֻוּרַה לא השתהה לרגע ומיהר אז וירד ממרכבתו והשתטח כמו מקל, לרגליהם. מיד כאשר נגע בכפות רגלי הלוטוס של אישיות אלוה, הוא נמלא חדוה נשגבת; קולו נשנק ולא יכול היה להוציא מילה מפיו. בגלל נוכחותו הנשגבת של קרישנה, זרם דמעות בלתי פוסק פרץ מעיניו. הוא נאלם דום מהתרגשות, כמו איבד את כוח הראייה והדיבר. אולם קרישנה, שמיטיב תמיד עם דבקיו, הרים אותו אז בידו, וחיבק אותו. נראה היה שקרישנה התרצה ממנו מאד. גם בַּלַראמה חיבק אותו. ושניהם אחזו בידו והובילו אותו אל חדר האורחים. הם הושיבו אותו במושב נאה והציעו לו מים לרחוץ את רגליו. הם גם סגדו לו במינחות של דבש ושאר אביזרים. ואז, יושב בנוחות, שניהם העניקו לו פרה במתנה, גם הגישו לו מאכלים ערבים, והוא אכל. אחרי שסיים את ארוחתו, בַּלַראמה הגיש לו עלי לעיסה ותבלינים, וגם משחת סנדל, כדי להוסיף על הנאתו ונוחותו. קרישנה מילא אחר כל הכללים הוֵדיים להכנסת האורחים. זאת כדי ללמד כיצד לקבל פניו של אורח בבית. הכלל הוא שאפילו אויב יש לארח יפה, ולהסיר ממנו כל חשש לסכנה ממארחו. אם המארח הינו עני, עליו להציע לפחות מחצלת לישיבה וכוס מים. קרישנה ובַּלַראמה קיבלו את פניו של אַקְרֻוּרַה כיאה למעמדו הרם.
או אז, כשהוא ישוב כבר בנוחות, פנה אליו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אביו המאמץ של קרישנה, ואמר, ״אַקְרֻוּרַה יקירי, מה אשאל אותך? ידוע לי שאתה שוהה בחסותו של קַמְּסַה, האכזר והרשע מכול. הגנתו דומה להגנה שנותן בעל בית מטבחיים לחיות שהוא עומד לטבוח. ברוב אנוכיותו הוא הרג את בני אחותו. כיצד אוכל להאמין שהוא אכן מגונן על אזרחי מַתְהוּרָא?״ משפט זה הינו חשוב מאד. כאשר מנהיגי המדינה מעוניינים רק בטובת עצמם, אין ביכולתם לדאוג לרווחת האזרחים.
דברי הנועם של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה השכיחו מאַקְרֻוּרַה לגמרי את עיפותו, לאחר יום של מסע ממַתְהוּרָא לוְרּינְּדָאוַנַה.
סיפורי קרישנה: פרק 18 – הריגת פְּרַלַמְבָּאסוּרַה

בוורינדאוון המים זורמים בכל עבר והיער מוריק תמיד ויפיפה
ואז, אחרי שכיבּה את השריפה הנוראית, שב קרישנה ונכנס לוורינדאוון, ההומה תמיד מרוב פרות, ועמו גם קרוביו וידידיו, והפרות, העגלים והשוורים – כולם היללו את תפארתו. כך בילו קרישנה ובַּלַראמה את ימיהם בוורינדאוון עם בנים ובנות רועים, והנה חלפה עונה ובא הקיץ. בהודו לא מקדמים בברכה את בואו של הקיץ, בגלל חומו הרב. אולם בוורינדאוון הכול שמחו, כי שם היה זה כמו אביב. זאת משום שקרישנה ובַּלַראמה, ששולטים אפילו בברהמה ובשיווה, התגוררו שם. יש שם פלגי מים רבים שקול פיכפוכם הענוג מאפיל אפילו על המיית הצרצרים. ובגלל המים שזורמים בכל עבר, היער מוריק תמיד ויפיפה.
תושבי ורינדאוון לא הוטרדו מלהט השמש או מחום הקיץ. אגמי ורינדאוון היו מוקפים בעשב רענן ומלאים בשלל מיני לוטוסים, כגון קַלְהָארַה-קַנג'ותְפַּלַה. הרוח הקלילה שנשבה, נשאה עמה את ניחוחם המתקתק, וטיפות מים מן היַמוּנָא או ממי האגמים והפלגים ניתזו על האנשים וציננו את גופם במגען. משום כך לא ניטרדו תושבי ורינדאוון מעונת הקיץ.
ורינדאוון היא מקום מופלא. הפרחים שם פורחים תמיד, ואפילו הצבאים מעוטרים בשלל גוונים. הציפורים מצייצות, הטווסים קוראים בקול ומרקדים, והדבורים הומות. הקוקיות מפליאות שם לזמר בחמישה לחנים שונים.
כך, נכנס קרישנה, מאגר העונג, ליער היפיפה הזה, כשהוא מנגן בחלילו, כדי ליהנות מאוירתו, ועמו אחיו הבכור בַּלַראמה ושאר ילדי הרועים והפרות. וביער הם צעדו בינות עצים מוריקי עלים שפרחיהם דמו לנוצות טווס. הם התקשטו בזרים מן הפרחים ובאבקת זעפרן. לעיתים חוללו ושרו ולעיתים התאבקו זה בזה. בשעה שקרישנה רקד, היו ילדים ששרו, היו שניגנו בחליליהם, וכמה תקעו בשופרים או מחאו כפיים ושיבחו את הרוקד, ״הי אח, אתה רוקד יפה להפליא.״ למעשה, היו ילדים אלה אלים-למחצה שירדו מעדן כדי לסייע לקרישנה בעלילותיו. עתה, בלבוש ילדי רועים, הם עודדו את קרישנה, כמו אמן שמעודד ומשבח את עמיתו. קרישנה ובַּלַראמה לא עברו עדיין את טקס גזיזת השיער, ומשום כך הסתלסל שערם כמו נוצות עורב. הם שיחקו במחבואים עם חבריהם או קפצו ונלחמו זה בזה. לפעמים כאשר ילדים אחרים רקדו וזימרו, היה קרישנה משבח, ״חברי, אתם רוקדים ושרים יפה מאד.״ הילדים שיחקו בכדור עם פירות בֵל ואָאמַלַקִי העגולים. הם שיחקו במטפחת, מכסים את עיניהם ואז נוגעים ומתגרים זה בזה. לעיתים היו מחקים את אילות היער וציפורים שונות. הם התבדחו וחיקו את קרקור הצפרדעים ונהנו להתנדנד מתחת לעצים. לפעמים היו משחקים ביניהם במלך ונתינים. כך בילו קרישנה ובַּלַראמה עם חבריהם במשחקים ובשעשועים שונים ומשונים, וכך נהנו מאווירתה הקסומה של ורינדאוון, על נחליה, אגמיה, פלגיה ועציה יפי המראה, עמוסי הפרי והפרחים.

בַּלַראמה מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, אשר צנח ומת
פעם, כאשר עסקו במשחקיהם הנשגבים, הצטרף לחברתם הדמון הנוראי פְּרַלַמְבָּאסוּרַה, במטרה לחטוף את קרישנה ובַּלַראמה. למרות שקרישנה שיחק כילד רועים – כאישיות אלוה הוא ידע הכול – עבר, הווה ועתיד. מיד למראה הדמון, חשב כיצד להרוג אותו, אף שלמראית עין קיבל אותו כידיד. ״הו ידידי היקר,״ הוא אמר, ״כמה נפלא שבאת לשחק איתנו.״ הוא קרא לחבריו ואמר, ״בואו נתחלק לשתי קבוצות ונלחם זה בזה בזוגות.״ להצעתו, מיהרו הילדים להתקבץ. הם תפסו עמדותיהם, אחדים לצדו של קרישנה ואחדים לצדו של בַּלַראמה, והסתדרו לקרב זוגות. המפסידים בקרב יישאו את המנצחים על כתפיהם. וכך התחילו לשחק, ובו בזמן גם השגיחו על הפרות שהמשיכו בדרכן ביער בְּהָאנְּדִּירַוַנַה. קבוצתו של בַּלַראמה עם שְׂרִידָאמָא ווְרּישַׁבְּהַה, ניצחה, וחברי קבוצתו של קרישנה נשאו אותם ביער על גבם. אישיות אלוה העילאי, שהפסיד, נשא את שְׂרִידָאמָא על גבו, בְּהַדְרַסֵנַה נשא את וְרּישַׁבְּהַה, ופְּרַלַמְבָּאסוּרַה בדמות נער רועים, מחקה את משחקם, נשא את בַּלַראמה. פְּרַלַמְבָּאסוּרַה היה גדול הדמונים, והעריך את קרישנה כחזק בילדים.
כדי להימנע מחברתו של קרישנה, הוא נשא את בַּלַראמה הרחק משם. אין ספק שהיה הדמון רב און וכוח, אלא שנשא את בַּלַראמה, אשר משול להר. הוא החל לחוש בנטל המשא, ושב לדמותו המקורית. בדמותו האמיתית הוא חבש קסדת זהב, ענד עגילי זהב, ונראה כמו ענן עם ברק הנושא את הירח. בַּלַראמה ראה כיצד פושט גופו ומתרחב עד לתחומי העננים, עיניו רשפו כאש יוקדת ושינים חדות הזדקרו בפיו. תחילה תמה בַּלַראמה, ״כיצד לפתע פתאום חל שינוי כזה בילד שנושא אותי?״ אלא שבמחשבה צלולה הבין כי הדמון נושא אותו הרחק מחבריו במטרה להורגו. הוא מיהר והלם עם אגרופו בראשו של הרשע, כמו היה מלך עדן שמכה עם נשק הברק בהר. מיד צנח הדמון ומת, כמו נחש מחוץ ראש, ודם נטף מפיו. כשנפל הזד, קול חבטה אדיר נשמע, כמו הר הקורס ממכת הברק של המלך אינְדְרַה. כול הילדים מיהרו אז למקום. נבעתים מן המראה, הם פיארו את בַּלַראמה, ״כל הכבוד! הפלאת לעשות!״ כולם חיבקו אותו באהבה רבה, כי חשבו שממש חזר מן המוות, ובירכו אותו והרעיפו עליו איחולים. גם האלים-למחצה מעדן נמלאו שמחה והמטירו פרחים על גוף האל, מברכים אותו על המתת הדמון הגדול פְּרַלַמְבָּאסוּרַה.
סיפורי קרישנה: פרק 19 – בליעת אש היער
בשעה שקרישנה, בַּלַראמה והילדים היו שקועים כליל במשחקם, התחילו הפרות, ללא משגיח, לנדוד להן ולהרחיק לתוך מעמקי היער, בחיפושן אחר עשב רענן. העיזים, הפרות ושורי הבר שוטטו כך מיער ליער עד שהגיעו ליער אישִׁיקְטַוי, נמשכים אחר שפעת הירק שבו. אולם אז, כשנכנסו ליער, מיד הבחינו בשריפה, והחלו גועים בבכי. הילדים מצד שני, מודאגים מהיעלמן של החיות, יצאו בחיפושים אחריהן על-פי טביעות רגלים, גם על-פי נתיב העשב האכול. הם חששו שמקור מחייתם היחיד – הפרות – אבד עתה. מכל מקום, במהרה הם שמעו את געיות הבכי, וקרישנה קרא בקול לפרותיו בשמותיהן, ואלה השיבו לו מיד בגעיית שמחה. אלא שאז כבר הקיפה אותם האש והמצב נראה מאיים עד מאד. רוח עזה נשבה ועוד הוסיפה והגבירה את הלהבות ונראה שכל החי והצומח שם עומד להתכלות. הפרות והילדים נמלאו אימה ותלו מבטיהם בקרישנה ובבַּלַראמה, כמו גוסס שממקד את מבטו בתמונתו של אישיות אלוה. הם אמרו, ״קרישנה, בַּלַראמה, אנחנו נצרבים מחום האש. אנו פונים עתה ומבקשים מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלכם, כי בכוחכם להציל אותנו מסכנה נוראה שכזו. קרישנה, ידידנו היקר, כולנו חבריך הקרובים. מדוע שנסבול כל כך? אנו לגמרי תלויים בך, ואתה הרי בקי בעקרונות הדת. איננו יודעים איש מלבדך.״

אישיות אלוה רב הכוח, הקוסם העילאי, בלע מיד את להבות האש כולן, והציל את הפרות וחבריו מסכנה
האל שמע את תחינת חבריו. הוא העיף בהם מבט רחום. כמו משיב להם בעיניו שאין כל סיבה לחשש. ואז, אישיות אלוה רב הכוח, הקוסם העילאי, בלע מיד את להבות האש כולן, והציל את הפרות וחבריו מסכנה. מרוב פחד הם כמעט איבדו את הכרתם, אולם עתה התעשתו ופקחו עינים, ושוב מצאו את עצמם ביער עם קרישנה, בַּלַראמה והפרות. כמה רבה היתה תדהמתם; הם נפטרו כליל ממתקפת האש, וגם הפרות ניצלו. הם חשבו בסתר ליבם שקרישנה אינו סתם ילד רגיל, אלא אל-למחצה.
עם רדת הערב, שבו קרישנה ובַּלַראמה עם הילדים והפרות לוורינדאוון, מנגנים בחלילים. משקרבו לכפר, עלצו הגופִּיות לקראתם, כי כל היום הגו בקרישנה – כיצד הוא מבלה ביער – ובהעדרו כל רגע נראה להן כמו שתיים עשרה שנים.
סיפורי קרישנה: פרק 20 – תיאור הסתיו
הריגת פְּרַלַמְבָּאסוּרַה ובליעת אש היער הפכו נושאים שגורים בוורינדאוון. הרועים סיפרו מעשים מופלאים אלה לנשותיהם ולכל השאר, וכולם הוכו בתדהמה. הם הסיקו שקרישנה ובַּלַראמה הם אלים-למחצה שבאו בחסדם לוורינדאוון והפכו לילדיהם. והנה, עונת הגשמים כבר עמדה על הסף. בהודו, אחרי להט הקיץ, עונת הגשמים רצויה מאד. העננים שמתקבצים בשמים ומכסים את השמש והירח מסבים שמחה לכול, כי הם מסמנים שגשם עומד לרדת בכל רגע. אחרי הקיץ, בוא הגשם ממש מחייה נפשות, והרעמים והברקים המקריים עוד מוסיפים על השמחה.

ברכות, אגמים ונחלים, שברך כלל עומדים חרבים, נמלאים בעונת הגשמים במים
אותותיה של עונת הגשמים דומים במשהו למאפייני ישויות החיים המכוסות בשלוש מידות הטבע. השמים האינסופיים משולים לברהמן העליון, וישויות החיים הזעירות משולות לשמים המכוסים בעננים, או לברהמן שמכוסה בשלוש מידות הטבע. כל אחד במקור הוא חלקיק של ברהמן. העננים אינם מסוגלים לכסות ממש את הברהמן העליון, או את השמים האינסופיים; רק חלק הם יכולים לכסות. בבהגווד-גיטה מוסבר שישויות החיים הן חלקיק של האל העליון. אלא שהן חלקיק מזערי עד מאד ומשום כך מתכסות לעיתים במידות הטבע החומרי, ואז שרויות בעולם החומרי. הבְּרַהְמַגְ'יותי – הזוהר הרוחני – משול לקרני השמש; וכמו שאלה מורכבות מחלקיקים זוהרים זעירים, מלא הבְּרַהְמַגְ'יותי בחלקיקים זעירים של אלוהים. מבין אינספור החלקיקים המזעריים הללו שנובעים מהאל, יש שמתכסים או מושפעים מן הטבע החומרי, ויש שנשארים בני חורין.
העננים הם מצבורי מים שאיידה השמש מן האדמה. שמונה חודשים רצופים מאדה השמש מים מפני כדור הארץ. מים אלה מצטברים לעננים, ושבים אחר כך ויורדים כגשם, כנדרש. הדבר משול לממשלה שגובה מיסים שונים מן האזרחים, על-פי יכולתם ומקור הכנסתם, כגון חקלאות, מסחר ותעשיה. הממשלה גובה גם מיסים בצורת מס הכנסה ומס ערך מוסף. זה דומה לשמש שמאדה מים מן האדמה. השמש הופכת את המים לעננים, וכאשר דרושים המים לאדמה, שבה השמש וממטירה את המים ברחבי תבל. גם מיסים שנגבו מן הציבור צריכים לשוב אל הציבור בצורה של פעולות חינוך, חברה, נקיון וכו'. זהו הסימן לממשלה טובה. מיסים נועדו לטובת הציבור והמדינה ולא כדי לבזבז אותם בצורה חסרת תועלת.
בעונת הגשמים, רוחות חזקות מנשבות בארץ ונושאות את ענני הגשם ממקום למקום. אחרי הקיץ, כאשר מים נחוצים עד מאד, דומים העננים לאיש עשיר שמחלק את הונו בשעת צרה עד שמכלה את אוצרותיו – גם הם ממטירים את מימיהם בעולם, עד שמכלים את עצמם.
כאשר מַהָארָאגַ'ה דַשַׂרתְהַה, אביו של רָאמַצַ'נְדְרַה, נלחם באויביו, נאמר עליו שהתקיף אותם כמו איכר שעוקר משורשיהם שיחים וצמחים מיותרים. וכאשר חילק צדקה, נאמר שפיזר את ממונו כמו ענן גשם. העננים שממטירים מימיהם בשפע משולים לאיש נדיב לב שמחלק את ממונו. העננים מפזרים את גשמיהם ברוחב לב, אפילו על אבנים והרים ועל ימים, שאינם זקוקים למים. זה דומה לאיש נדבן שמחלק את אוצרותיו לכול, ללא הבחנה בין זקוק ללא זקוק.
לפני בוא הגשם, כמו מידלדלת האדמה מאוניה והופכת כחושה וחרבה. אולם אחרי הגשם היא מוריקה כולה ונמלאת בריאות וחוסן. זה משול לאדם שעומד בסיגופים לצורך הגשמת תשוקותיו החומריות. שגשוג האדמה אחרי הגשם משול להגשמת המאוויים החומריים. לפעמים מפלגות או אנשים שמתנגדים לשלטון במדינתם, נוקטים בסיגופים חמורים כדי להפיל את הממשלה, וכאשר אלה עולים לבסוף לשלטון, הם משגשגים – בזכות המשכורות השמנות שגורפים לעצמם. גם זה משול לשגשוגה של האדמה לאחר עונת הגשמים. למעשה, סיגופים נועדו רק לצורך השגת אושר רוחני. השרימד בהאגותם מורה לבצע תַפַּסַה, או סיגופים, לצורך הבנת אלוהים. הסיגופים שבשירות המסור משיבים את האדם לחיים רוחניים. וכשהוא שב לחיים רוחניים, הוא חווה בחדווה רוחנית אינסופית. על-פי הבהגווד-גיטה לעומת זאת, סיגופים למען רווח חומרי – תוצאתם זמנית, ומכאן שרק פחותי התבונה מתאווים להם.
בערבים בעונת הגשמים, גחליליות רבות נראות על צמרות העצים, מהבהבות כמו פנסים, בעוד שהמאורות בשמים – הכוכבים והירח – מוסתרים. זה דומה לַכופרים או לנוכלים שעולים לגדולה בתקופת קַלי, ולעומתם, מקיימי העקרונות הוֵדיים שחותרים לגאולה, אינם נודעים כלל. התקופה הנוכחית, קַלי-יוּגַה, דומה לתקופת העננים של ישויות החיים. ידע אמיתי מכוסה עתה בתרבות חומרנית מתקדמת. ספקולנטים זולים, כופרים, וממציאי עקרונות דתיים כוזבים – בולטים מאד כיום, כמו גחליליות, בעוד אלה שמקיימים את העקרונות הוֵדיים או את עקרונות כתבי הקודש – הם מוסתרים על-ידי ענני התקופה. אלא שהאנשים צריכים ללמוד ולהעריך את מאורות השמים האמיתיים – השמש, הירח והכוכבים – במקום להימשך אחר אור הגחליליות. כי מה בכוחו של אור כזה להועיל בחשכת הליל? אבל גם בעונת הגשמים מתבהרים לעיתים השמים והשמש, הירח והכוכבים נגלים. מכאן שאפילו בקַלי-יוּגַה יש יתרונות כלשהם – זו התנועה הוֵדית של שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ להפצת זימרת המנטרה הרא קרישנה. ומי שמחפשים ברצינות אחר חיים אמיתיים צריכים לנצל את קיומה של התנועה הזו, במקום לשאת את עיניהם לעבר מתפלספים זולים וכופרים.
כאשר רועמים הרעמים אחרי הגשם הראשון, מתחילות הצפרדעים לקרקר. זה דומה לתלמידים שמתחילים לפתע פתאום ללמוד את שיעוריהם. תלמידים אמורים להשכים קום; אלא שבדרך כלל אינם מתעוררים מעצמם, רק עם צילצול פעמון המקדש או בית הספר. על-פי הוראתו של המורה הרוחני, הם ממהרים אז לקום, ולאחר סיום חובות הבוקר, מתיישבים ללמוד את הוודות או לזמר מַנְתְרות וֵדיות. הכול ישנים בחשכת קַלי-יוּגַה, אולם עם הופעתו של אָאצָ'ארְיַה גדול – לקריאתו, נעורים כולם ללמוד את הוודות ולרכוש ידע אמיתי.
ברכות, אגמים ונחלים, שבד"כ עומדים חרבים, נמלאים בעונת הגשמים במים. זה דומה לחומרנים היבשים שכמו לרגע נראה שהם משגשגים עם עמדה מכובדת, בית, ילדים, או חשבון בנק קטן, אולם אחר כך שבים ומתייבשים, כמו הברכות והנחלים. המשורר וידְיָאפַּתי אמר שניתן אמנם למצוא עונג כלשהו בקרב ידידים, משפחה, ילדים, אשה וכו', אלא שאושר כזה דומה לטיפת מים במדבר. הכול כמהים לאושר – כמו צמאון למים במדבר. וטיפה של מים במדבר היא אמנם מים, אולם מה בכוחה להועיל? בחיינו החומריים אנחנו מחפשים ים של אושר, אלא שהאושר המושג מחברה, ידידים ומאהבה ארצית הוא בסך הכול כמו טיפה של מים, ואינו מרווה את צמאוננו לעולם, כמו הנחלים, האגמים והברכות שנשארים חרבים בעונת היובש.
בגלל הגשם, מוריקה הצמחיה ומוריקים העשבים והעצים. העשב מתכסה אז בסוג של חרקים אדומים. וכאשר הירוק והאדום משתלבים יחדיו עם הפטריות דמויות המטריה, משתנה הנוף כולו, ממש כמו אדם שהתעשר לפתע פתאום. החקלאי עולז למראה שדותיו עמוסי התבואה, בעוד שבעלי ההון – שאינם מודעים בכלל לפועלו של כוח על-טבעי – מודאגים וחוששים לירידת המחירים בשוק. ישנם אפילו בעלי הון בממשלות שונות שאוסרים על החקלאי להרבות ביבולים, מתעלמים מן העובדה שאישיות אלוה הוא שמספק למעשה את התבואה. הוודות מורות, אֵקו בַּהֻוּנָאםּ יו וידַדְהָאתי קָאמָאן, אלוה העילאי מקיים את הבריאה החומרית; מכאן שהוא מספק את צורכי כל ישויות החיים, וכאשר מתרבה האוכלוסיה, הוא דואג להאכיל את כולם. אלא שמשוללי האמונה והנוכלים אינם שמחים לשיפעת היבולים, במיוחד אם זה פוגע בעסקיהם.
בעונת הגשמים כל ישויות החיים – שבאדמה, בשמים ובמים – מתרעננות, כמו אדם העוסק בשירות מסור לאל. התנסינו בזה בעצמנו עם התלמידים שלנו בתנועה הבינלאומית למען תודעת קרישנה. אף שמטבעם הם יפי מראה – ללא מידע אודות תודעת קרישנה הם נראו מלוכלכים ומוזנחים. מכל מקום, מאז שהפכו לתלמידינו, בריאותם השתפרה, ובגלל קיום הכללים, גבר בוהק גופם. עתה, לבושים בכתום, עם תילַקַה על מצחם וחרוזים בידיהם ועל צווארם, הם נראים ממש כאילו באו מוַיְקוּנְּטְהַה.
בעונת הגשמים גואים הנהרות על גדותיהם וזורמים בשצף אל הים, וכמו מסעירים אותו. זה דומה למי שמתרגל את תהליך היוגַה המיסטית, אך בגלל שאינו מתקדם בחיים רוחניים, הריהו נסער בקלות מדחפים מיניים. ההרים הגבוהים לעומת זאת, אינם זזים כהוא זה, למרות מטחי הגשם העזים; זה משול לאדם מתקדם בתודעת קרישנה – גם בשעה שנקלע לקשיים הוא אינו מאבד את עשתונותיו. מי שמתקדם מבחינה רוחנית רואה גם מצבי חיים שליליים כחסדו של האל, ובגלל ראייה שכזו, הוא זכאי להיכנס לממלכה הרוחנית.
יש כבישים שהם בשימוש מועט בעונת הגשמים. אלה מתכסים בעשבים ארוכים. זה דומה לבְּרָאהְמַנַּה שחדל ללמוד ולתרגל את תהליכי הטהרה הוֵדיים – גם הוא מתכסה בעשביה הארוכים של מָאיָא. ואז הוא שוכח את טבעו האמיתי – את מעמדו הנצחי כמשרת אלוהים. מכוסה בעשבים השוטים, גידוליה של מָאיָא, הוא מזדהה עם תוצריה של מָאיָא, שוכח את חייו הרוחניים ונכנע לאשליה.
בעונת הגשמים נראים הברקים מבזיקים בקבוצת עננים, ומיד מבזיקים באחרת. זה משול לאשה תאוותנית שאינה נותנת את לבה לגבר אחד. הענן מושווה לאדם רב כישורים. כשם שהוא מקיים אנשים רבים, כגון בני משפחה ופועלים, מקיים הענן במימיו יצורי חיים רבים. למרבה הצער, חייו של אדם כזה נטרדים כליל אם אשתו עוזבת אותו; וכאשר הבעל מוטרד, המשפחה כולה נהרסת. הילדים מתפזרים, או שהעסק נסגר, והחיים נפגעים לחלוטין. אשה שמבקשת להתקדם בתודעת קרישנה צריכה לכן, לחיות בשלום עם בעלה, ואל להם לבני הזוג להיפרד לעולם. לצורך הצלחה בחיים רוחניים, עליהם לרסן את חייהם המיניים ולמקד את מֵחְשָבם בתודעת קרישנה. בעולם החומרי, גבר זקוק לאשה ואשה זקוקה לגבר, אולם יחדיו, עליהם לחיות בשלווה בתודעת קרישנה, ולא להיות קלי דעת כמו ברק שעובר מענן לענן.
לעיתים מתלווה לקול הרעמים גם קשת בשמים. היא עומדת כמו קשת ללא מיתר. בד"כ קשורים שני קצות הקשת במיתר שיוצר את צורתה המקושתת; אולם הקשת שבשמים אינה קשורה במיתר, ואף-על-פי-כן ניצבת לה יפיפיה. כמותה גם אישיות אלוה, כאשר הוא יורד לעולם החומרי. אף שהוא נראה אז כמו אדם רגיל, הוא אינו תלוי בשום תנאים חומריים. בבהגווד-גיטה אומר האל שהוא מופיע באמצעות אונו הפנימי, הפטור מכל שיעבוד לאון החיצוני. במקום שבו יצור רגיל הינו משועבד – האל הוא בן חורין.
הירח בעונת הגשם מוסתר על-ידי העננים, ורק נראה לסירוגין. למרות שעומד במקומו, הוא נראה כמו שט עם תנועת העננים. כך גם מי שמזדהה עם תנועת העולם החומרי; זוהרו הרוחני, האמיתי, מתכסה באשליה, ובגלל התנועה שכאילו יוצרת פעילותו החומרית, הוא סבור שהוא נע במצבי חיים שונים. זה נובע מתפיסה עצמית כוזבת, שמהווה קו גבול בין הקיום החומרי לרוחני, ממש כפי שהענן הזז, מהווה קו גבול בין אור הירח לחשכה.
בראשית עונת הגשמים, עם הופעת העננים הראשונים, מתחילים הטווסים לכרכר בשמחה. אפשר להשוות זאת למי שסובלים בחיים החומריים. כאשר אלה פוגשים באדם העוסק בשירות אוהב לאלוהים, הם נמלאים שמחה, כמו הטווסים המרקדים. חווינו את זה בעצמנו, שכן רבים מתלמידנו היו כבויים ומדוכדכים לפני שפנו לתודעת קרישנה, אולם לאחר שבאו במגע עם דבקים, הם החלו רוקדים כמו טווסים עליזים.
צמחים ניזונים מן המים שמצויים באדמה. דומה להם אדם שהתייבש מביצוע סיגופים. עם תום סיגופיו, אחרי שזכה בתוצאותיהם, הוא מתחיל להתענג על חייו ולהשביע את חושיו בקרב משפחה, חברה, אהבה, בית ושאר חפצים.
לפעמים נראים עגורים וברוזים מתרוצצים ללא הרף על גדותיהם של אגמים ונהרות, אף שאלה מלאי רפש וקוצים. דומים להם אנשי משפחה משוללי תודעת קרישנה שבוחרים להשתקע בחיים חומריים, למרות אי-נוחות עצומה. חיי משפחה, או כל חיים, אינם יכולים להיות מאושרים לחלוטין ללא תודעת קרישנה. שרילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה מתפלל לחברתו של אדם – בין אם זה איש משפחה או פרוש – שעוסק בשירות נשגב לאל וקורא תמיד בשמו הקדוש של שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ. עבור אדם חומרני המגעים הארציים מאיימים עד מאד, בעוד שמי שמודע לקרישנה מוצא שמחה בכול.
מטחי הגשם הכבדים ממוטטים לעיתים את הגדרות שמסביב לשדות. זה דומה לתעמולה האתאיסטית הכוזבת בתקופת קַלי שמנפצת את גדרות הכללים הוֵדיים. האנשים מידרדרים בהדרגה ונוטשים כל אמונה באל. בעונת הגשמים נסערים העננים ברוח וממטירים את גשמיהם, שמתקבלים כמו נקטר. כאשר הבְּרָאהְמַנּים, חסידי הוודות, מעודדים אנשים עשירים, כגון מלכים וסוחרים, לתת תרומות בטקסי קרבן גדולים, גם חלוקת ממון כזו דומה לנקטר. ארבעת מעמדות החברה האנושית – כלומר, בְּרָאהְמַנּים, קְשַׁתְרייות, וַיְשְׂיות ושׂוּדְרות – אמורים לחיות בשלום ובשיתוף פעולה. הדבר אפשרי בהדרכת בְּרָאהְמַנּים וֵדיים מיומנים שמבצעים הקרבות ומחלקים ממון באופן שווה לכול.
יער ורינדאוון שלאחר הגשמים שפע בתמרים בשלים, בפרי המנגו, בתותי בר ובפירות נוספים. קרישנה, אישיות אלוה, עם חבריו הילדים ובַּלַראמה נכנסו ליער, ליהנות מאווירתה של עונה חדשה. הפרות שהואבסו בעשב רענן, שמנו ועטיניהן נגדשו בחלב. כאשר קרישנה קרא בשמותיהן, הן מיהרו אליו באהבה, ובשמחתן, חלב ניגר מעטיניהן. קרישנה עבר בחדווה ביער ורינדאוון שלצידי גבעת גווֵרְדְהַנַה. לגדות היַמוּנָא היו העצים כולם מעוטרים בחלות נוטפות דבש. המפלים הרבים שעל גבעת גווֵרְדְהַנַה זרמו בקול ענוג. קרישנה האזין לפיכפוכם החרישי בשעה שהציץ לתוך המערות שבגבעה. בשלהי עונת הגשמים, שהפכה בהדרגה לסתיו, כאשר ירד גשם, היו קרישנה וחבריו מוצאים מחסה מתחת לעץ או במערה בגבעת גווֵרְדְהַנַה ואוכלים בהנאה את הפירות הבשלים ומשוחחים בעונג. מאחר שקרישנה ובַּלַראמה בילו את כל יומם ביער, היתה אמא ישׂודָא שולחת להם קצת אורז מעורב ביוגורט, פירות וממתקים. קרישנה היה מתיישב אז על משטח אבן לגדות היַמוּנָא, וכשהוא והילדים אכלו, הם צפו גם בפרות, בעגלים ובשוורים. הפרות כמו התעייפו מנשיאת עטיניהן התפוחים. עתה, צפה בהן קרישנה בשמחה, כשהן שרועות על הקרקע ומלחחות עשב בהנאה. הוא נמלא גאווה על יופיו של היער, שאינו אלא גילוי של אונו שלו.
הוא נהג לפאר את פעילותו המופלאה של הטבע בעונת הגשמים. בבהגווד-גיטה נאמר שהטבע, או האנרגיה החומרית, אינו פועל באופן עצמאי, אלא תחת השגחתו של קרישנה. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מוסבר שהטבע החומרי, שידוע כדוּרְגָא, פועל כמו צל של קרישנה ונכנע לגמרי להוראותיו. מכאן שגם יפי הטבע בעונת הגשמים אינו אלא יציר הנחייתו של קרישנה. עם בוא הסתיו, במהרה הפכו מקווי המים צחים וצלולים ומשב רוח רענן נשב מכל עבר. השמים התבהרו מענן ושבו לצבעם הכחול, הטבעי. פרחי הלוטוס במים הזכים ביער דמו למי שמעד מתירגול היוגַה אולם שב עתה לחיים רוחניים והפך שוב ליפה.
עם בוא עונת הסתיו עוטה הכול יופי טבעי. גם אדם חומרני שמתחיל לתרגל תודעת קרישנה וחיים רוחניים מתבהר כמו השמים והמים בסתיו. עם בוא הסתיו נעלמים העננים השחורים בשמים, גם המים העכורים מתנקים והרפש שעל האדמה. כמותם מתנקה מיד מכל זוהמה חיצונית ופנימית, מי שפונה לתודעת קרישנה. קרישנה ידוע לכן כהַרי. הַרי פירושו ״מי שמסלק״, וקרישנה מסלק כל הרגל מגונה ממי שמתרגל תודעת קרישנה. ענני הסתיו הם לבנים כיוון שאינם נושאי גשם. דומה להם אדם פרוש שהשתחרר מכל אחריות משפחתית (כלומר, החזקת בית, אשה וילדים) ופנה באופן מלא לתודעת קרישנה; הוא פטור מכל דאגה ונראה לבן כמו ענני הסתיו. בסתיו קולחים המפלים מפסגות ההרים ונושאים עמם מים צלולים, ולפעמים נעצרת זרימתם. כמותם, גם אנשים קדושים שמפיצים ידע טהור מחרישים לעיתים. בריכות המים הקטנות שהתמלאו בעונת הגשמים, מתייבשות בהדרגה בסתיו, אולם יצורי המים הקטנים שחיים בהן אינם מבינים שמספרם פוחת מדי יום. זה דומה לאנשים ששקועים בחומרנות; טרודים בשימור קניניהם – פרות, נכסים, ילדים, אשה, חברה וידידים – אלה אינם מבחינים כיצד מתקצרים חייהם מדי יום ביומו. יצורי המים הזעירים נטרדים עד מאד בגלל התמעטות המים במקווי המים ושמש הסתיו היוקדת ממעל; הם דומים לאנשים חסרי רסן שאינם מאושרים לעולם כיוון שאינם מסוגלים ליהנות כרצונם או לקיים את בני משפחתם. האדמה הבוצית מתייבשת בהדרגה והצמחיה הרעננה קומלת. זה דומה להתייבשות ההדרגתית של התשוקה להנאות משפחה אצל מי שמתרגל תודעת קרישנה.
עם בוא עונת הסתיו הופכים מי הים שקטים ורגועים, כמו אדם מתקדם בהגשמה עצמית שאינו נטרד עוד משלוש מידות הטבע. בסתיו תוחמים האיכרים את שדותיהם בקירות חזקים כדי לשמר את המים שנקוו בהם, כי אין כמעט תקווה לגשם נוסף. כמותם לומד המתקדם בהגשמה רוחנית לחסוך באונו על-ידי ריסון חושיו. אחרי גיל חמישים אמור כל אחד לפרוש מחיי משפחה ולכוון את אונו הגופני להתקדמות בתודעת קרישנה. כי ללא שליטה בחושים והעסקתם בשירות נשגב למוּקוּנְדַה, גאולה הינה בלתי אפשרית.
שמש הבוקר בסתיו הינה יוקדת מאד, אולם בלילה מפיץ הירח את אורו הבהיר ומביא הקלה מיגיעת היום. מי שמוצא מקלט במוּקוּנְדַה, או קרישנה, נפטר מן העיפות שבהזדהות הכוזבת עם הגוף. קרישנה הוא גם מקור נחמה לנערות ורינדאוון. נערות וְרַגַ'בְּהֻוּמי מתייסרות תמיד בגעגועים אליו, אולם כאשר הן פוגשות בו לאור הירח, בלילות הסתיו, ייסורי געגועיהן נעלמים. כאשר מתבהרים השמים מעננים, מנצנצים הכוכבים לתפארת. זה דומה למי ששרוי בתודעת קרישנה; הוא מתנקה אז מכל זוהמה והופך יפה כמו הכוכבים בשמי הסתיו. הוודות ממליצות אמנם על קארמה, או העלאת מינחות קרבן, אלא שמטרתן הסופית מוסברת בבהגווד-גיטה: לימוד מעמיק של הוודות נועד להביא את האדם לתודעת קרישנה. משום כך אפשר להשוות את לבו הזך של הדבק לשמי הסתיו הבהירים. קרישנה הופיע בעצמו בשמי שושלת היַדוּ, והיה כמו הירח שמוקף בכוכבים – בני שושלת היַדוּ. כאשר שיפעת פרחים מלבלבים בגינות היער, משב הרוח הצונן מפיץ את ניחוחם ומביא הקלה רבה לכל אותם שסבלו בעונות הקיץ והגשם. אלא שמשב זה אין בכוחו לשכך את סבלן של הגופִּיות, שהקדישו את לבן לקרישנה. רוח סתיו קלילה היא מקור שמחה ועונג לרוב האנשים, אלא שללא חיבוקו של קרישנה, הגופִּיות אינן מוצאות בה כל סיפוק.
עם בוא עונת הסתיו מתעברות כל הפרות, האילות, הציפורים והנקבות ככלל. כי בעונה זו מתמלאים הזכרים בתשוקה מינית. זה דומה למי שחותרים לנשגב; בחסדו של האל העליון הם זוכים בברכות שיחלו להן. שרילה רוּפַּה גוסְוָאמִי מורה בספרו אוּפַּדֵשָׂאמְרּיתַה לבצע את השירות המסור מתוך התלהבות, סבלנות ואמונה שלמה. גם להקפיד על קיום הכללים, להישמר נקי מזוהמה חומרית, ולהישאר בחברתם של דבקים. קיום העקרונות הללו מבטיח את הגשמתה של מטרת השירות המסור. מי שיקיים בסבלנות את כללי השירות המסור – יבוא היום שבו ישיג את התוצאה, כמו אותן נשים שמתעברות בסתיו.
בסתיו גדל מספרם של הלוטוסים באגמים, בגלל העדרם של שושני המים; שושני המים וגם הלוטוס זקוקים לאור השמש, אלא שהשמש הסתוית חמה מדי לשושנים. זה משול למדינה שעומדים בראשה מלך או ממשלה חזקה. יסודות שליליים כגון גנבים ושודדים אינם יכולים לשגשג בה, והאזרחים הבטוחים מפני התקפותיהם של גזלנים, משגשגים לשביעות רצונם. ממשלה חזקה משולה לשמש הסתוית החמה; שושני המים משולים לשודדים, ופרחי הלוטוס לאזרחים המסופקים. השדות בסתיו נגדשים בתבואה בשלה, והאנשים חוגגים אז את שמחת הקציר בטקסים ובחגיגות, כמו חג הנַוָאנְנַה – הגשת ביכורי הדגנים לאישיות אלוה העילאי. הביכורים מוצעים כמינחה לדמויות האל שבמקדשים השונים, ואחר כך מוזמן הציבור כולו לטעום את האורז המתוק שבושל מהם. ישנם גם טקסים דתיים ודרכי סגידה נוספים. בבנגל למשל, נחוג החג הגדול מכול, דוּרְגָא פֻּוּגָ'א.
בוורינדאוון היתה עונת הסתיו יפה במיוחד בגלל נוכחותם של אישויות אלוה, קרישנה ובַּלַראמה. קהילת הסוחרים, אנשי הממשל והקדושים היו שוב חופשיים לנוע ממקום למקום, לצורך הגשמת מטרותיהם. כמותם גם החותרים לנשגב – לאחר שהשתחררו ממגבלות הגוף החומרי הם חופשיים להגשים את מטרתם. בעונת הגשמים מנועים הסוחרים מלנוע ממקום למקום – דבר המשבש את עסקיהם. גם אנשי הממשל אינם יכולים לעבור ולגבות מיסיהם, וכמותם גם הקדושים, שבד"כ מחוייבים לנדוד ולהטיף ידע נשגב. מכל מקום, עם בוא הסתיו, כולם יוצאים מהסגרם. ובאשר לחותר לנשגב – בין אם זה גְ'נָאנִי, ובין אם יוגִי או דבק – כל עוד הוא נתון בגוף חומרי, הוא אינו יכול ליהנות באמת מהישגיו הרוחניים. אולם עם נטישת הגוף, או אחרי המוות, הגְ'נָאנִי נטמע בזוהרו הרוחני של האל; היוגִי מתעלה לכוכבים גבוהים; והדבק שב לכוכבו של האל, גולוקַה ורינדאוון, או כוכבי הוַיְקוּנְּטְהַה, ונהנה שם מחיים רוחניים נצחיים.
סיפורי קרישנה: פרק 21 – הגופִּיות נמשכות אל החליל

הגופיות נפרדות מקרישנה היוצא ליער
קרישנה היטיב לנגן בחליל והגופִּיות נשבו בקסם נגינתו. אולם לא רק הן, כי כל מי ששמע – הוקסם. אחת הגופִּיות הגידה לחברותיה, ״שלמות העיניים היא לראות את קרישנה ובַּלַראמה נכנסים ליער, מנגנים בחליליהם, ומשגיחים על הפרות עם חבריהם.״
מי ששקועים תמיד בהגות נשגבת ורואים את קרישנה, בפנים ובחוץ, מנגן בחלילו ביער ורינדאוון – אלה אכן השיגו את שלמות הסַמָאדְהי. סַמָאדְהי (טראנס) פירושו מיקוד פעולות החושים כולן במושא אחד ויחיד, והגופִּיות מורות שעלילותיו של קרישנה מהוות שלמות כל הגות וסַמָאדְהי. גם בבהגווד-גיטה מאושש שמי שהוגה בקרישנה תמיד הינו גדול כל היוגִים.
גופִּי נוספת ציינה שקרישנה ובַּלַראמה יוצאים לרעות את הפרות לבושים ממש כמו שחקני תיאטרון. קרישנה לבוש בצהוב בוהק ובַּלַראמה לבוש בכחול. הם אוחזים בידיהם ענפי מנגו רעננים, נוצות טווס ואגודות פרחים, ולפעמים גם שרים עם חבריהם במתיקות. גופִּי אחת אמרה לחברתה, ״ידידתי, איך זה שקרישנה ובַּלַראמה נראים יפים כל כך?״ וגופִּי אחרת אמרה, ״ראו את חליל הבמבוק הזה, איננו יכולות אפילו לשער איזה מעשים צדיקים ביצע כדי לזכות עתה בנקטר שפתותיו של קרישנה.״ קרישנה מנשק לפעמים את הגופִּיות. רק הן זוכות איפוא, בנקטר הנשגב של שפתותיו, וזה הפך לקניינן הבלעדי. עתה הן שאלו, ״כיצד זכה חליל, שאינו אלא ענף במבוק, ליהנות תמיד מנקטר שפתיו של קרישנה? אין ספק שאביו ואמו של החליל שמחים מאד על שירותו לאל.״
האגמים והנהרות נחשבים לאמהות של העצים, שכן אלה שותים ממימיהם. עתה, גדושים בפרחי לוטוס עליזים, חשבו מקווי המים בוורינדאוון, ״כמה מופלא שבננו, ענף הבמבוק, נהנה מנקטר שפתותיו של קרישנה.״ גם עצי הבמבוק שצמחו לגדות המים שמחו למראה צאצאם, עסוק כך בשירותו של האל, ממש כשם שאנשים שמתקדמים בידע שמחים כאשר בנם פונה לשירותו של האל. העצים, מלאי חדווה, הפיקו צוף לרוב, שנטף מיערות הדבש התלויות על ענפיהם.
לעיתים היו הגופִּיות מדברות ביניהן כך: ״ידידות יקרות, ורינדאוון שלנו נושאת את תפארתה של הארץ כולה, המתהדרת עתה בטביעות רגלי הלוטוס של בנה של דֵוַקִי. בנוסף, כאשר גווינְדַה מנגן בחלילו, נטרפת דעתם של הטווסים. וכאשר בעלי החיים, העצים והצמחים שעל גבעת גווֵרְדְהַנַה או בעמק מבחינים במחולם של הטווסים, כולם נאלמים דום ומאזינים לצלילים הנשגבים ברוב קשב. אנו סבורות שבשום כוכב אחר לא ניתן לזכות בברכה שכזו.״ למרות שהגופִּיות היו בסך הכול בנות כפר חולבות פרות, הן ידעו אודות קרישנה. כל אחד יכול לכן, ללמוד את האמת העליונה, אם רק ישמע את הוודות ממקורות מוסמכים.
גופִּי אחרת אמרה, ״ידידותי, ראו את האיילות! חיות מטופשות שכמותן, ואף-על-פי-כן הן ניגשות אל קרישנה, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הן אינן נמשכות רק לבגדיהם של קרישנה ובַּלַראמה, כי מיד למשמע נגינת החליל, הן משתחוות עם זכריהן לאל, במבט מלא אהבה.״ הגופִּיות קינאו באילות על שיכלו לשרת את האל עם בעליהן. הגופִּיות לא היו בנות מזל כמותן, כי כל פעם שרצו ללכת אל קרישנה היו בעליהן מתנגדים לכך.
גופִּי נוספת אמרה, ״חברותי הטובות, קרישנה בלבושו היפיפה נראה כמו הגורם והמניע לטקסי הפולחן השונים שמבצעות הנשים. אפילו נשות תושבי עדן נמשכות למשמע צלילי חלילו הנשגבים. אף שהן מטיילות באויר באוירונים, בבילוי עם בעליהן, מיד למשמע החליל, הן נסערות כליל. שערן נסתר ובגדן ההדוק נפרע.״ פירושו של דבר שצלילי החליל הנשגבים פושטים לכל פינה ביקום. מעניין גם לציין שהגופִּיות ידעו אודות האוירונים השונים שטסו בשמים.
גופִּי אחת אמרה לחברותיה, ״גם הפרות הופכות מכושפות למשמע הצלילים הנשגבים. אלה נשמעים להן כמו נטפי נקטר, והן פושטות את אוזניהן הארוכות, כמו מבקשות ללגום עמן את הנקטר הזך. ואילו העגלים, אף שפטמות אמהותיהם תקועות עדיין בפיהם, הם אינם מסוגלים לינוק את החלב. הם קופאים על מקומם במסירות, והדמעות שזולגות מעיניהם מעידות שהם מחבקים את קרישנה בלבם.״ פירושו של דבר שאפילו הפרות והעגלים בוורינדאוון ידעו כיצד לבכות לקרישנה ולחבק אותו בלבם. למעשה, פרץ דמעות שכזה הוא הביטוי העליון למודעות ואהבה עזה לקרישנה.
גופִּי צעירה יותר אמרה לאמה, ״אמא יקרה, הציפורים יושבות קשובות על ענפי העצים ומביטות בקרישנה כשהוא מנגן בחלילו. הן שקועות לחלוטין בנגינה ונראות כמו שכחו הכול מלבדה. מכאן שאינן ציפורים רגילות; הן קדושים דגולים ודבקים שהופיעו ביער ורינדאוון כציפורים כדי להאזין לחלילו של קרישנה.״ רבים המלומדים והחכמים הגדולים שמוצאים עניין בידע הוֵדי, אלא שתמצית כל הידע הזה מוסברת בבהגווד-גיטה: וֵדַיְשׂ צַ'ה סַרְוַיְר אַהַם אֵוַה וֵדְיַהּ. כלומר, הידע הוֵדי כולו נועד ללמד אודות קרישנה. מהתנהגותן של הציפורים נראה שהיו מלומדים גדולים בידע הוֵדי שהתמקדו כליל בצלילו הנשגב של קרישנה, ודחו את כל שאר ענפי הידע. גם היַמוּנָא ביקשה לחבק את כפות רגלי הלוטוס של קרישנה למשמע צליליו הנשגבים. היא שיככה את גליה העזים וזרמה חרש עם פרחי לוטוס בידיה – נושאת מינחת פרחים למוּקוּנְדַה ברגש עמוק.
חום שמש הסתיו היה בלתי נסבל לפעמים, ולכן היו עננים אוהדים מופיעים בשמים ומצילים על קרישנה, בַּלַראמה והילדים בשעה שניגנו בחלילים. כאות לידידותם עם קרישנה, הם שימשו עתה כשמשיה מעל לראשיהם. גם בנות המקום המופקרות נמלאו סיפוק כאשר איבקו את פניהן ואת חזן בעפר ורינדאוון, שהפך אדמדם ממגע כפות רגלי הלוטוס של קרישנה. נערות תפוחות חזה אלה היו תאוותניות מאד, וגם בשעה שמאהביהן היו מלטפים את חזן הן לא היו מסופקות. אולם עתה בתוך היער הן הבחינו שקרישנה במהלכו פיזר מעט אבקת קוּנְקוּמַה אדמדמה על העלים והצמחים. הגופִּיות אימצו את כפות רגלי הלוטוס שלו אל חזן, שהיה משוח באבקת הקוּנְקוּמַה, ובשעה שפסע ביער עם בַּלַראמה וחבריו, התפזרה האבקה על הקרקע. בנות המקום התאוותניות שצפו בקרישנה מנגן בחליל, ראו את האבקה האדומה על האדמה ומיהרו למשוח בה את פניהן ואת חזן – ונמלאו סיפוק, אף שלא מצאו סיפוק ממגע מאהביהן. כל התשוקות החומריות מוצאות את סיפוקן כשבאים במגע עם תודעת קרישנה.
גופִּי נוספת פיארה את מעמדה המיוחד של גבעת גווֵרְדְהַנַה: ״מה רב מזלה של גבעת גווֵרְדְהַנַה! זו נהנית מחברתם של קרישנה ובַּלַראמה, ומאחר שהם מרבים לפסוע עליה, הרי שהיא זוכה במגע כפות רגלי הלוטוס שלהם תמיד. כאות לאסירות תודה היא מספקת להם פירות שונים, שורשים ועשבים, גם מי אגמים זכים וצלולים.״ מכל מקום, מינחתה החשובה ביותר של הגבעה היתה עשב רענן לפרות ולעגלים. הגבעה ידעה לספק את האל על-ידי סיפוק בני לוויתו האהובים – הפרות, העגלים והילדים.
גופִּי אחרת אמרה שהכול נראה קסום להפליא בשעה שקרישנה ובַּלַראמה פוסעים להם ביער ורינדאוון, מנגנים בחליליהם ומתרועעים מתוך קרבה רבה עם כל היצורים הנעים והדוממים ששם. כאשר השניים נשפו בחליליהם הנשגבים, היצורים הנעים נאלמו דום וחדלו מפעילות, בעוד שהיצורים הדוממים, כגון עצים ושיחים, החלו לרעוד באקסטזה.
קרישנה ובַּלַראמה נשאו חבלים על כתפיהם ובידיהם, ממש כמו בני רועים רגילים. כשחלבו את הפרות, היו הילדים קושרים את רגליהן האחוריות בחבל קטן. חבל זה היה משתלשל לרוב מכתפיהם של הילדים, ולא נעדר גם מכתפי קרישנה ובַּלַראמה. אף שהם אישויות אלוה, הם שיחקו ממש כמו ילדי רועים, ומשום כך הפך הכול מופלא ורב קסם. בשעה שקרישנה רעה את הפרות ביער ורינדאוון או על גבעת גווֵרְדְהַנַה, היו הגופִּיות בכפר הוגות בו ומספרות את עלילותיו השונות. זוהי דוגמה מושלמת לתודעת קרישנה: לשקוע תמיד בדרך כלשהי במחשבות אודות קרישנה. הגופִּיות מהוות דוגמה מושלמת לכך, ומשום כך שְׂרִי צ'איטניה הכריז שאין דרך סגידה נעלה יותר מדרך סגידתן של הגופִּיות. אלה לא נולדו למשפחות של בְּרָאהְמַנּים או של קְשַׁתְרייות רמי יחס; אלא למשפחות וַיְשְׂיות, וגם לא בקהילת סוחרים גדולה, אלא לרועי פרות. הן לא זכו גם בהשכלה גבוהה, אף שהרבו להאזין לבְּרָאהְמַנּים, בני הסמכא בידע הוֵדי. אולם תכליתן היחידה היתה להגות ולחשוב אודות קרישנה תמיד.