המלך קַמְּסַה כבש את כל ממלכות היַדוּ, הבְּהוגַ'ה והאַנְדְהַקַה, כמו גם את ממלכתו של שֻׂוּרַסֵנַה. עתה הוא חבר למלכים הרשעים פְּרַלַמְבַּה, צָ'אנּוּרַה, תְרּינָּאוַרְתַה, אַגְהָאסוּרַה, מוּשְׁטיקַה, אַרישְׁטַה, דְויוידַה, פֻּוּתַנָא, קֵשִׂי ודְהֵנוּקַה וכרת עמם ברית. גַ'רָאסַנְדְהַה מלך באותה עת במחוז מַגַדְהַה (שידוע כיום כמדינת ביהאר), ותחת הגנתו הצליח קַמְּסַה בתכססנותו המדינית לאחד את אנשי שלומו לגדולה ולאדירה שבממלכות בעת ההיא. הוא חבר גם למלכים כבָּאנָּאסוּרַה ובְּהַוּמָאסוּרַה, עד שהפך לחזק מכול. אז החל לרדוף את שושלת היַדוּ, שבה יוולד קרישנה.

מלכי היַדוּ, הבְּהוגַ'ה והאַנְדְהַקַה ברחו מרדיפותיו ומצאו מקלט במדינות שונות כגון מדינת הקַוּרַוים, מדינת הפַּנְצָ'אלים וארצות קֵקַיַה, שָׂאלְוַה, וידַרְבְּהַה, נישַׁדְהַה, וידֵהַה וקושַׂלַה. הוא ניפץ את אחדותן של שושלות היַדוּ, הבְּהוגַ'ה והאַנְדְהַקַה, והפך לחזק מכול בכל חבל הארץ שנודע בימים ההם כבְּהָארַתַוַרְשַׁה.

אחרי שהרג קַמְּסַה בזה אחר זה את ששת ילדיהם של וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, היו כמה קרובים וידידים שפנו אליו וביקשו שיחדל ממעשיו הנפשעים; אלא שאז כולם הפכו לחסידיו.

כאשר התעבּרה דֵוַקִי בפעם השביעית, הופיע ברחמה אַנַנְתַה, שהוא התרחבות מוחלטת של קרישנה. שִמחה וגם צער מילאו את ליבה. היא שמחה כיוון שהבינה כי וישנו מצא מקלט ברחמה, אולם התעצבה על המוות המצפה לו מידי קַמְּסַה ברגע שיצא לאוויר העולם. צופה בחרדת בני היַדוּ מרדיפותיו של הצורר, נמלא קרישנה חמלה וציווה על אונו הפנימי, יוגַמָאיָא, להופיע. קרישנה הוא אדון היקום, אך במיוחד אדון שושלת היַדוּ.

יוגַמָאיָא היא האנרגיה הראשית של אישיות אלוה. בוודות נאמר שהאל ניחן באונים לאינספור. פַּרַסְיַה שַׂקְתיר ויוידְהַיְוַה שְׂרֻוּיַתֵא הן אנרגיות הפועלות באופן פנימי ובאופן חיצוני, ויוגַמָאיָא היא הראשית מכולן. הוא ציווה עליה להופיע באדמת וְרַגַ'בְּהוּמי, ורינדאוון, שמקושטת תמיד ומלאה בפרות יפיפיות. רוהינִּי, אחת מנשותיו של וַסוּדֵוַה, התגוררה שם בביתם של המלך נַנְדַה והמלכה יַשׂודָא. כמוה, רבים משושלת היַדוּ נסו מפני קַמְּסַה והתפזרו לכל עבר. היו אפילו שמצאו מחסה במערות שבהרים.

קרישנה אמר ליוגַמָאיָא: ״וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נתונים עתה בכלאו של קַמְּסַה, וברחמה של דֵוַקִי מצוי חלק מוחלט שלי, שֵׂשַׁה. עליך להעביר את שֵׂשַׁה מרחמה של דֵוַקִי לרחמה של רוהינִּי, ולאחר שתסדירי זאת, אופיע בעצמי ברחמה של דֵוַקִי עם מלוא אוני. אני אופיע כבנם של דֵוַקִי ווַסוּדֵוַה, ואת תופיעי כבתם של נַנְדַה ויַשׂודָא בוורינדאוון. מאחר שתופיעי עימי כאחותי, אנשי העולם יסגדו לך במנחות יקרות ערך: קטורת, נרות, פרחים וקרבנות שונים. אלה שחדורים בזיקות חומריות יסגדו לך, על צורותיך והתרחבויותיך השונות – דוּרְגָא, בְּהַדְרַקָאלִי, ויגַ'יָא, וַיְשְׁנַּוִי, קוּמוּדָא, צַ'נְּדּיקָא, קְרּישְׁנָּא, מָאדְהַוִי, קַנְיַקָא, מָאיָא, נָארָאיַנִּי, אִישָׂאנִי, שָׂארַדָא ואַמְבּיקָא – ועד מהרה את תספקי את תשוקותיהם לעינוג חושים.״

קרישנה ויוגַמָאיָא הופיעו כאח ואחות – בעל האון העליון והאון העליון. יתכן שההבדל בין בעל האון לאון אינו ברור, אך האון כפוף תמיד לבעליו. אנשים חומרניים סוגדים לאון, בעוד שיודעי הנשגב סוגדים לבעל האון. קרישנה הוא בעל האון העליון בעוד שדוּרְגָא היא האון העליון בעולם החומרי. בתרבות הוֵדית, יש הסוגדים לאחד ויש לשני. קיימים מאות אלפי מקדשים של וישנו, כמו גם של דֵוִי, ולפעמים הם נסגדים בו-זמנית. הסגידה לדוּרְגָא, אונו החיצוני של קרישנה, מקנה אמנם בקלות רבה הישגים חומריים למיניהם, אך מי שמבקש להתעלות לנשגב, חייב לסגוד לבעל האון באמצעות תודעת קרישנה.

קרישנה הוסיף ואמר ליוגַמָאיָא כי חלקו המוחלט, אַנַנְתַה שֵׂשַׁה, מצוי ברחמה של דֵוַקִי. כיוון שיימשך בחוזקה לרחמה של רוהינִּי, הוא יוודע כסַנְקַרְשַׁנַּה. הוא יהיה מקור הכוח הרוחני, בַּלַה, שבאמצעותו ניתן להשיג את חדוות החיים העליונה, רַמַנַה. מכאן שלאחר הופעתו הוא יוודע כסַנְקַרְשַׁנַּה או כבַּלַראמה.

באוּפַּנישַׁדים נאמר, נָאיַם אָתְמַה בַלַה הינֵנַה לַבְּהְיַה. כלומר, שלא ניתן להגיע לעליון או לכל הגשמה רוחנית ללא חסד כלשהו מבַּלַראמה. בַּלַה אין פירושו כוח גופני, שהרי לא ניתן להשיג שלמות רוחנית באמצעות כוח שכזה. שלמות רוחנית מצריכה חוסן רוחני שמקורו בבַּלַראמה, או סַנְקַרְשַׁנַּה. אַנַנְתַה, או שֵׂשַׁה, הוא הכוח שמחזיק את הכוכבים במסלולם. כוח זה ידוע באופן חומרי ככוח המשיכה, אלא שלמעשה, זהו אונו של סַנְקַרְשַׁנַּה. בַּלַראמה או סַנְקַרְשַׁנַּה הוא כוח רוחני, או המורה הרוחני המקורי. ניתיָאנַנְדַה פְּרַבְּהוּ, התגלות של בַּלַרָאמָה, נחשב גם הוא למורה הרוחני המקורי. לכן, כל מורה רוחני מייצג את בַּלַראמה, שהוא אישיות אלוה המעניק כוח רוחני. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה מאושש שהמורה הרוחני הוא גילוי החסד של קרישנה.

אחרי שיוגַמָאיָא שמעה את הוראותיו של האל, היא הקיפה אותו מספר פעמים, ואז הופיעה בעולם החומרי כמצוותו. בשעה שאישיות אלוה רב הכוח העביר את שֵׂשַׁה מרחמה של דֵוַקִי לרחמה של רוהינִּי, היו שתי האמהות שרויות תחת השפעת יוגַמָאיָא, שנקראת גם יוגַה-נידְרָא. אנשים פירשו זאת כאילו דֵוַקִי הפילה את ולדה השביעי. וכך, אף שבַּלַראמה הוא בנה של דֵוַקִי, הוא הועבר לרחמה של רוהינִּי והופיע כבנה. אז אדון כל הבריאה, קרישנה, אישיות אלוה, שנכון תמיד להאציל את מלוא אוניו על דבקיו הטהורים, נכנס למֵחְשָבו של וַסוּדֵוַה.

וַסוּדֵוַה, נושא את דמותו של האל בתוך לבו, קרן כמו השמש הזוהרת שלהט חומה ואורה המסנוור הם ללא נשוא לאדם פשוט. דמותו של האל בתוך לבו הטהור של וַסוּדֵוַה אינה שונה מדמותו המקורית של אלוהים. כל מקום שבו מופיעה דמות זו, ובמיוחד בתוככי הלב, נקרא דְהָאמַה. דְהָאמַה אינו מתייחס רק לדמותו של קרישנה, אלא גם לשמו, מעלותיו ונספחיו – הכול מתגלה בו-זמנית.

דמותו הנצחית של אישיות אלוה, על מלוא אוניו, עברה אחר כך ממֵחְשָבו של וַסוּדֵוַה למֵחְשָבה של דֵוַקִי, ממש כשם שקרני השמש השוקעת עוברות לירח המלא שזורח בפאתי מזרח. קרישנה השתכן תחילה בלבה הטהור של דֵוַקִי. הוא לא הוחדר לרחמה באמצעות זרע. אישיות אלוה יכול באמצעות אונו הבלתי נתפס, להופיע בכל דרך. הוא אינו זקוק לדרך הרגילה של החדרת זרע לרחמה של אשה.

קרישנה נכנס לגופה של דֵוַקִי מגופו של וַסוּדֵוַה. הוא אינו מותנה כמו ישות חיים רגילה. כאשר הוא מופיע, מופיעות עמו גם כל התרחבויותיו המוחלטות, כגון נָארָאיַנַה, וכן התגלויותיו כנְרּיסימְּהַה, וַרָאהַה וכו'. כל ההתגלויות הללו אינן כפופות להתניית הקיום החומרי. דֵוַקִי הפכה למשכנו של אישיות אלוה האחד והיחיד, סיבת הבריאה כולה. אולם אף ששימשה מחסה לאמת המוחלטת, כיוון שהיתה בביתו של קַמְּסַה, היא נראתה כמו אש חנוקה, או כמו השכלה מבוזבזת לריק. אש הכלואה בין דפנותיו של סיר או בתוך כד, אינה יכולה להפיץ את זוהרה במלוא תפארתו. גם ידע שאינו משמש לטובת הכלל אינו בעל ערך רב. כמותם היה עתה יופייה הנשגב של דֵוַקִי, שנשאה את אלוהים ברחמה; איש לא יכול היה לראות אותו, כי היא נשמרה כלואה בארמונו של קַמְּסַה.

אולם קַמְּסַה ראה את יופייה הנשגב, ומיד הסיק שאישיות אלוה מצא מקלט ברחמה; היא מעולם לא נראתה כה קסומה ויפה. אין ספק שדבר מופלא מצוי בתוכה. קַמְּסַה נבעת כולו. עתה היה בטוח שאישיות אלוה – שימית אותו – נמצא. ״מה לעשות עם דֵוַקִי?״ הוא חשב. ״בטוח שווישנו או קרישנה מצוי ברחמה, וברור למדי שבא לסייע במשימתם של האלים-למחצה. אלא שגם אם אמהר להרוג את דֵוַקִי, לא אוכל להכשיל את משימתו.״ קַמְּסַה היטיב לדעת שלא ניתן להכשיל את תכניתו של וישנו. החכם יודע שלא ניתן להפר את חוקיו של אלוהים, ומטרתו מושגת תמיד, חרף כל המכשולים שמציבים הזדים. קַמְּסַה חשב: ״אם אהרוג עתה את דֵוַקִי, יאכוף וישנו את רצונו העילאי עוד ביתר שאת. להרוג אותה עתה יהיה מעשה נפשע ביותר. איש אינו חפץ לקלקל את שמו הטוב, אפילו בשעת סכנה; והריגה שכזו תכפיש את שמי לעולמים. דֵוַקִי היא אשה,הרה הנתונה לחסותי; אם אהרוג אותה – תהילתי, תוצאות מעשי הטובים ותוחלת חיי יתכלו מיד.״

עוד הוא חשב: ״אדם אכזרי מדי, אפילו בחייו אלה, חשוב כמת. איש אינו אוהב אותו בחיים אלה, ואחרי מותו הכול מקללים אותו. בגלל הזדהות גופנית, הוא מידרדר ומושלך למחשכי הגיהינום.״ בדרך זו שקל קַמְּסַה את היתרונות והחסרונות שבהריגה מיידית.

לבסוף החליט לא להרוג אותה, ורק להמתין למתעתד לקרות. הוא יצפה בסבלנות להולדת הילד, ואז יהרוג אותו, כפי שעשה לפנים, עם הבנים הקודמים. אלא שמֵחְשָבו נמלא עתה כולו איבה לאישיות אלוה. בים האיבה הזה כלפי האל, הוא החל להגות בקרישנה, וישנו, כאשר ישב, ישן, הלך, אכל ואף בשעת עבודה – למעשה, בכל רגע מחייו. מרוב מחשבות על אלוהים, הוא כמו לא ראה סביבו דבר לבד מקרישנה או וישנו. אך למרות שמֵחְשָבו היה ממוקד כולו באל, לא ניתן להחשיב אותו לדַבֵק, כיוון שהגה בו מתוך איבה. גם מֵחְשָבם של הדבקים הדגולים שקוע בקרישנה תמיד, אולם הם הוגים בו ברוח חיובית, ולא באיבה. תודעת קרישנה פירושה להגות בקרישנה באופן חיובי; מחשבות עוינות אינן תודעת קרישנה.

ברהמה ושיווה, ועמם חכמים דגולים כמו נָארַדַה ועוד אלים-למחצה רבים, כולם הופיעו, בלתי נראים, בביתו של קַמְּסַה, ונשאו שם תפילות מובחרות. תפילותיהם מהוות מקור חדווה ועונג לדבקים ומגשימות את תשוקותיהם כולן. ראשית הם פיארו את אלוהים על נאמנותו לנדרו. בבהגווד-גיטה נאמר, שקרישנה יורד לעולם החומרי כדי לגונן על הצדיקים ולשים קץ לרשעים. זה הנדר שנדר. עתה הבינו האלים-למחצה שמצא מחסה ברחמה של דֵוַקִי לצורך קיום הנדר הזה. הוא הופיע כדי לבצע את משימתו, והדבר מילא אותם שמחה. הם כינו אותו סַתְיַם פַּרַם, או האמת המוחלטת העליונה.

הכול מחפשים את האמת; זוהי דרכו של אורח חיים פילוסופי. האלים-למחצה מלמדים שקרישנה הוא האמת העליונה. מי שהופך כולו מודע לקרישנה, מגיע לאמת המוחלטת. קרישנה הוא האמת המוחלטת. אמת יחסית אינה נשמרת כאמת בכל שלושת מצביו של הזמן הנצחי. הזמן נחלק לעבר, הווה ועתיד, וקרישנה הינו אמת תמיד – בעבר, בהווה ובעתיד. הכול בעולם החומרי נשלט בידי הזמן העליון, במהלכם של עבר, הווה ועתיד. אולם קרישנה היה קיים לפני הבריאה, הכול חוסה בו כשהיא מתקיימת, והוא יישאר גם אחריה. מכאן שהוא האמת המוחלטת בכל הנסיבות. כל אמת בעולם זה מקורה בקרישנה, האמת העליונה. כל שיפעה בעולם, מקורה בשיפעתו של קרישנה. העוצמה בעולם החומרי, מקורה בזו של קרישנה. גם החוכמה וההשכלה, מקורן באלה של קרישנה. מכאן שהוא מקור האמיתות היחסיות כולן.

העולם החומרי מורכב מחמישה יסודות, או מצבי צבירה בסיסיים: אדמה, מים, אש, אוויר ואתר; וכולם מקורם בקרישנה. מדעני החומר מקבלים אמנם, שחמישה אלה הם יסוד התופעה החומרית, אלא שכל היסודות, בין אם בצורתם הגשמית או בסמויה, מקורם בקרישנה. גם ישויות החיים הפועלות בעולם החומרי הן תוצר אונו – האון הגבולי. בפרק השביעי של הגיטה מוסבר שעולם התופעות מורכב כולו משני אונים – עילי ונחות. ישויות החיים הן האון העילי, ואילו היסודות החומריים משוללי החיים,הן האון הנחות. כל דבר מצוי במצבו הרדום, הבראשיתי, בקרישנה.

האלים-למחצה המשיכו את תפילתם לקרישנה, דמותו העליונה של האל, וניתחו את עולם התופעות החומרי: מהי ההתגלות החומרית? היא דומה לעץ. עץ ניצב על הקרקע, וכמוהו ניצב עץ ההתגלות החומרית על קרקע הטבע החומרי. הבריאה משולה גם היא לעץ משום שעץ נגדע בסופו של דבר. עץ נקרא בסנסקריט וְרּיקְשַׁה, או זה שייגדע בסופו. לכן לא ניתן לקבל את עולם התופעות כאמת העליונה. העולם גם נתון להשפעות הזמן, בעוד שגופו של קרישנה הוא נצחי. הוא היה קיים לפני ההתגלות החומרית, הוא ממשיך ומתקיים בשעה שזו מתקיימת, ויוסיף ויתקיים גם אחרי חורבנה.

גם בקַטְהַה אוּפַּנישַׁד משול עולם התופעות לעץ שניצב על קרקע הטבע החומרי. פירותיו הם משני סוגים – שמחה וצער. השניים שחיים על עץ הגוף משולים לשתי ציפורים. האחת היא היבטו המקומי של קרישנה שידוע כפַּרַמָאתְמָא, והשנייה היא ישות החיים. ישות החיים אוכלת את פירות ההתגלות החומרית. לעיתים היא טועמת את פירות האושר, ולעיתים את פירות הצער. הציפור האחרת מסופקת בתוך עצמה ואינה מעוניינת בפירות השמחה והצער. על-פי הקַטְהַה אוּפַּנישַׁד, ציפור אחת טועמת מפירות העץ, בעוד שהאחרת רק צופה במעשיה. שורשי העץ מסתעפים לשלושה כיוונים – כלומר, שלוש מידות הטבע: טובות, להיטות ובערות. כשם ששורשיו של עץ מתפשטים, גם ישות החיים, תוך מגעה עם מידות הטבע החומרי (טובות, להיטות ובערות) פושטת ומאריכה את משך קיומה החומרי. ארבעה טעמים לפירות אלה: דתיות, פיתוח כלכלי, עינוג חושים ולבסוף, גאולה. ישויות החיים, בהתאם למידות הטבע שחוברות להן, טועמות באופן שונה את ארבעת הטעמים הללו. למעשה, הפעילות החומרית כולה מתבצעת מתוך בערות. אולם כיוון שישנן שלוש מידות, הרי שלעיתים מתכסה הבערות בטובות או בלהיטות. טעמם של פירות חומריים אלו נחווה באמצעות חמישה אברי חישה לרכישת ידע. חמשת החושים נתונים לשש מצוקות: חמלה עצמית, אשליה, חולי, מוות, רעב וצמא. הגוף החומרי, או ההתגלות החומרית, מכוסה בשבע שכבות: עור, שרירים, בשר, לשד עצמות, עצמות, שומן וזרע. ענפיו של העץ הם שמונה: אדמה, מים, אש, אויר, אתר, מֶחשָב, תבונה והזדהות עצמית. תשעה שערים לגוף: שתי עיניים, שני נחיריים, שתי אוזניים, פה, אבר מין ופי הטבעת. עשרה סוגי אויר עוברים בתוכו: פְּרָאנַּה, אַפָּאנַה, אוּדָאנַה, וַיָאנַה, סַמָאנַה וכו'. כמוסבר לעיל, שתי הציפורים היושבות על העץ הן ישות החיים ואישיות אלוה בהיבטו המקומי.

אישיות אלוה מתואר כאן כשורש ההתגלות החומרית. הוא מתרחב והופך אחראי לשלוש המידות. וישנו אחראי למידת הטובות, ברהמה, למידת הלהיטות, ושיווה, לבערות. ברהמה בורא את העולם בעזרת מידת הלהיטות, וישנו מקיים אותו באמצעות מידת הטובות, ושיווה מחריבו באמצעות מידת הבערות. בסופו של דבר, הבריאה כולה נחה באישיות העליונה. הוא סיבת בריאתה, קיומה וחורבנה. כאשר נחרבת, היא נשארת בצורת אנרגיה סמויה בתוך גופו.

״עתה," התפללו האלים-למחצה, ״אותו אישיות אלוה, שְׂרִי קרישנה, מופיע לצורך קיום העולם.״ למעשה, הסיבה העליונה היא אחת, אלא שבתעתועי שלוש המידות מוצאים פחותי התבונה סיבות רבות להתגלות העולם. הנבונים לעומת זאת, רואים את הסיבה האחת – קרישנה. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתַא נאמר: סַרְוַה-קָארַנַּה-קָארַנַּם. קרישנה, אישיות אלוה, הוא סיבת כל הסיבות. ברהמה מוּנה על מלאכת הבריאה, וישנו הוא התרחבות של קרישנה לצורך קיום, ושיווה הוא התרחבות של קרישנה לצורך חורבן.

״אל יקר," התפללו האלים-למחצה, ״קשה עד מאד להבין את דמות אישיותך הנצחית. כיוון שלרוב האנשים היא אינה מובנת בכלל, אתה מופיע ומתגלה בעצמך. אלה יכולים אולי להבין מעט את התגלויותיך השונות, אולם דמותך הנצחית כקרישנה בעל שתי הידיים שנע בקרב האנשים כאחד האדם, מבלבלת אותם כליל. דמות זו מעצימה לאינסוף את חדוותם הנשגבת של הדבקים, בעוד שללא-דבקים היא מסוכנת מאד.״ בבהגווד-גיטה נאמר שקרישנה הוא מקור עונג לסָאדְהוּ הקדוש. הוא מכונה שם, פַּריתְרָאנָּאיַה סָאדְהֻוּנָאם. לזדים לעומת זאת, מהווה דמות זו מקור לאימה, שהרי קרישנה מופיע עלי-אדמות כדי להכחיד אותם. כך, בעוד הוא מקור חדווה לדבקים,  הוא מסוכן מאד לרשעים.

״הו אל בעל עיני הלוטוס, אתה מקור הטוּבוּת הטהורה. רבים החכמים הדגולים שהתמקדו בסַמָאדְהי, או בהגות נשגבת בכפות רגלי הלוטוס שלך. בהגותם בך הפך ים הבערות האדיר, יציר הטבע החומרי, לגומת מים זעירה, בגודל עקבו של עגל.״ תרגול ההגות תכליתו למקד את המֵחְשָב באל, החל מכפות רגליו. אכן, רבים החכמים שחצו ללא קושי את ים הקיום החומרי באמצעות הגות שכזו.

״הו המאיר מעצמו, אותם קדושים שחצו את ים הבערות על הספינה הנשגבת של כפות רגליך, לא לקחו עמם את הספינה. זו עדיין מונחת בצד הקיום החומרי.״ הדוגמה שנותנים האלים-למחצה היא יפה מאד. כאשר חוצים נהר בסירה, גם הסירה עוברת לצד השני. כיצד אפשר להגיע עם הסירה ליעד, ובו בזמן גם להשאיר אותה לכל אותם שממתינים עדיין בעבר השני? האלים משיבים על השאלה הזו בתפילתם ואומרים שהספינה לא נלקחה כלל. הדבקים שעומדים לחופיו של ים הקיום החומרי יכולים לחצותו, כיוון שהדבקים הטהורים חוצים אותו מבלי לקחת עמם את הספינה. למעשה, לדבק טהור, מצטמצם ים הקיום האדיר לגומה זעירה כעקבו של עגל, וניתן אז לחצות אותו בקלות, ללא צורך בספינה. ברוב חמלתם לנשמות המותנות, משאירים החכמים את הסירה אצל כפות רגלי הלוטוס של האל. כאשר הוגים בהן, ניתן לחצות את הים האדיר הזה של הקיום החומרי.

הגות פירושה התמקדות בכפות רגלי הלוטוס של האל. כפות רגלי הלוטוס מצביעות על אישיות. האימפרסונליסטים אינם מכירים בכפות רגליו של האל, משום כך מושא הגותם הוא דבר מופשט ומשולל אישיות. לפי שיפוטם הבוגר של האלים-למחצה, מי שנוטים להגות בריקות או במופשט, אינם יכולים לחצות את ים הבערות. אלה רק מדמים לעצמם שהם בני חורין. ״הו אל בעל עיני לוטוס! כיוון שההוגים במופשט נמנעים מלהגות בכפות רגלי הלוטוס שלך, הרי שתבונתם פגומה.״ אף שהאימפרסונליסטים מִתעלים לזמן מה למישור ההבנה הבלתי אישי – בגלל התעלמותם מכפות רגליו של האל, עליהם לשוב וליפול לחיים המותנים שבמישור החומרי. לאחר סיגופים רבים הם נטמעים בזוהר הברהמן או בקיום הברהמן הבלתי אישי. אולם מֵחְשָבם לא היטהר כליל מזוהמה חומרית; הם מנסים רק לשלול את אורח המחשבה הארצי, אך זו אינה גאולה, ומשום כך הם שבים ונופלים.

בבהגווד-גיטה נאמר שדרכם של האימפרסונליסטים להגשמת המטרה העליונה קשה עד מאד. בראשית השרימד בהאגותם נאמר כי ללא שירות מסור לאל, לא ניתן להשתחרר מן השעבוד לפעילות אנוכית. בבהגווד-גיטה אומר את זה קרישנה, ובשרימד בהאגותם אלה דבריו של הקדוש נָארַדַה. עתה, גם האלים-למחצה מאששים: ״מי שאינם עוסקים בשירות מסור, פירושו של דבר שלא הבינו עדיין את תכלית הידע העליונה, ומכאן שלא זכו בחסדך.״ האימפרסונליסטים חושבים את עצמם לבני חורין, למרות שהם משוללי כל רגש כלפי אישיות אלוה. לדעתם, בשעה שקרישנה מופיע בעולם החומרי, הוא בא בגוף חומרי. לכן הם פוסלים את גופו הנשגב. גם זה מאושש בבהגווד-גיטה. אַוַגָ'אנַנְתי מָאםּ מֻוּדּהָאהּ. למרות שכבשו את התאווה החומרית והתעלו למישור הגאולה, הם שבים ונופלים. מאחר שלימודם תכליתו צבירת ידע ולא שירות מסור לאלוהים, הרי שאינם משיגים את התוצאה הנכספת. כל הישגם הוא הטרחה והעמל הרב שהשקיעו בלבד. הבהגווד-גיטה מסבירה שהבנת העצמי כברהמן אינה הכול. זו עוזרת אולי להתמלא בחדווה, להשתחרר מכל זיקה או דחייה חומרית ולהשיג יציבות נפשית, אלא שאז צריך להתחיל ולתרגל שירות מסור. אם אדם שהתעלה להבנת הברהמן, פונה לשירות מסור, הוא יזכה לשכון קבע בממלכת אלוהים בחברתו של אישיות אלוה. זו התוצאה שמקנה השירות המסור. דבקיו של אלוהים אינם נופלים כמו האימפרסונליסטים, כי גם אם הם מועדים בדרך, הם נשארים קשורים לאדונם. בכוחם לעמוד ללא דאגה או פחד מול המכשולים הרבים שניצבים בדרך לשירות מסור ולגבור עליהם. זאת משום שהתמסרו לאל והם בטוחים שיגונן עליהם תמיד. ואכן, קרישנה מבטיח בבהגווד-גיטה: ״דבקי לא יכחדו לעולם.״

״אל יקר, לטובת כלל ישויות החיים שבעולם החומרי הופעת עתה בדמותך המקורית, הטהורה, דמותה הנצחית של הטובות. זאת כדי להקל עליהם להבין את טבע אישיותך ודמותך. בני ארבעת המעמדות הרוחניים (בְּרַהְמַצָ'ארִים, גְרּיהַסְתות, וָאנַפְּרַסְתות וסַנְנְיָאסִים) כולם יוכלו להבין אותך עתה.

״אלוה יקר, בעלה של אלת המזל, בניגוד לאימפרסונליסטים, הדבקים שהשתלבו בשירותך אינם מועדים עוד ממעמדם הרם. תחת הגנתך הם מסוגלים לפסוע על ראשיהם של רבים ממפקדי צבאה של מָאיָא, המציבים תמיד מכשולים על נתיב הגאולה. אתה מופיע בדמותך הנשגבת לטובת כל ישויות החיים. זאת כדי שיוכלו לראות אותך במישרין ולהגיש לך את מנחות סגידתן באמצעות טקסי פולחן וֵדיים, הגות מיסטית ושירות מסור על-פי כתבי הקודש. אל יקר, אם לא היית מופיע בדמותך הנצחית, המלאה בחדווה וידע – שמפריכה את כל הניחושים הנבערים לגבי מעמדך – היו האנשים ממשיכים ומדמים אותך על-פי השפעתן של מידות הטבע שחוברות להם.״

הופעתו של קרישנה היא התשובה לכל התיאורים הדמיוניים לגבי דמותו של האל. אנשים מדמים את אלוהים בהתאם למידות הטבע שחוברות להם. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתַא האל מתואר כקדום מכול, ולכן ישנם אנשי דת שמדמים אותו זקן מאד ומציירים אותו כסב זקן. אולם אותו בְּרַהְמַה-סַמְּהיתַא גם סותר את זה: אף שהינו הקדום מכל ישויות החיים, דמותו נצחית ונשארת תמיד בעלומיה. במילות השרימד בהאגותם זה מוסבר: ויגְ'נָאנַם אַגְ'נָאנַבְּהיד אָפַּמָארְגַ'נַם. ויגְ'נאָנַם פירושו ידע נשגב אודות אישיות אלוה. פירושו גם ידע נחווה. ידע נשגב צריך להגיע דרך שושלת מורים וצריך גם להתאים למסר שמוסר ברהמה בחיבורו בְּרַהְמַה-סַמְּהיתַא. הבְּרַהְמַה-סַמְּהיתַא הוא ויגְ'נָאנַם, או ידע שברהמה קנה מתוך חוויה והארה נשגבת. הוא מתאר שם את דמותו של קרישנה ועלילותיו במשכן הנשגב. אַגְ'נָאנַבְּהיד פירושו זה שעונה לכל סוגי הניחושים וההשערות. אנשים נוטים בבערותם לדמיין את דמותו של אלוהים; לעיתים כחסר דמות, לעיתים כבעל דמות, בהתאם לדמיונותיהם. הצגתו של קרישנה בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא לעומת זאת, היא ויגְ'נָאנַם – כלומר, ידע מדעי שמבוסס על התנסות אישית. ברהמה מסר את הידע הזה, ושְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ אישש אותו. מכאן שאינו מוטל בספק. דמותו של שְׂרִי קרישנה, חלילו, צבעו – כל אלה הם מציאות קיימת. נאמר כאן שויגְ'נָאנַם מביס כל ידע השערתי. ״מכאן שאם לא היית מופיע כקרישנה, כפי שאתה, הרי שלא ניתן היה להבין מהו אַגְ'נָאנַבְּהיד (הבערות שבידע ספקולטיבי), גם לא מהו ויגְ'נָאנַם. אַגְ'נָאנַבְּהיד אָפַּמָארְגַ'נַם – הופעתך שמה קץ לידע ספקולטיבי נבער ומבססת ידע אמיתי שמושתת על התנסותם של בעלי סמכות דגולים, כגון ברהמה. מאחר שהאנשים מדמים את אלוהים בהתאם למידות הטבע שחוברות להם, מצויים תיאורים שונים לאל. אולם הופעתך תבסס את דמותו האמיתית של אלוהים.״

שגיאתם החמורה ביותר של האימפרסונליסטים היא שהם חושבים כי בשעה שאלוהים מתגלה עלי אדמות, דמותו היא מחומר במידת הטובות. למעשה, דמותו של קרישנה או נָארָאיַנַה היא נשגבת מעל לכל מושג חומרי. אפילו גדול האימפרסונליסטים, שַׂנְקַרָאצָ'ארְיַה, הודה – נָארָאיַנַּהּ פַּרו'וְיַקְתָאת: הבריאה החומרית מקורה באַוְיַקְתַה, כלומר בגילוי המופשט והבלתי צורני של חומר או במאגר האל-תופעתי של כלל החומר. אולם קרישנה נשגב לתפיסה החומרית הזו. זה מתואר בשרימד בהאגותם כסוּדְדְהַה-סַתְתְוַה, או נשגב. קרישנה אינו משתייך למידת הטובות החומרית; הוא נשגב ממנה. הוא משתייך למישור הנצחי והנשגב של חדווה וידע.

״אל יקר, בנסיבות שונות אתה מופיע בהתגלויות שונות ומתגלה בצורות ובשמות רבים. שמך קרישנה כיוון שאתה שובה לב כול; שמך שְׂיָאמַסוּנְדְרַה בגלל יופייך הנשגב. שְׂיָאמַה פירושו שחור, אולם נאמר שיפי תארך עולה על יופיים של אלפי קופידונים. קַנְדַרְפַּה-קוטי-קַמַנִייַה. צבעך דומה לצבע הענן השחור, אולם אתה המוחלט הנשגב, ומשום כך קסום יופייך פי מאות מונים מגופו הענוג של קופידון. כיוון שהרמת את גבעת גווַרְדְהַנַה, אתה נקרא לעיתים גירידְהָארִי. אתה נקרא גם נַנְדַנַנְדַנַה, וָאסוּדֵוַה או דֵוַקִינַנְדַנַה, כיוון שהופעת כבנם של כל אלה. האימפרסונליסטים לומדים אותך מעמדתו של משקיף חומרי ומסיקים שדמויותיך ושמותיך הרבים הם בסך הכול ביטוי לפעילות או איכות מסויימת.

״הו אלוה יקר, לא על-ידי לימוד שכלתני של טבעך המוחלט, דמותך הנשגבת ומעשיך, ניתן להבין אותך; רק על-ידי שירות מסור ניתן להבין את אלה ואת שמך הנשגב ומעלותיך. למעשה, רק מי שפיתח טעם כלשהו לשירות כפות רגלי הלוטוס שלך יכול להבין אותם. אחרים, גם אם ימשיכו בחיפושם השכלתני במשך מיליוני שנים, לא יוכלו להבין ולוּ גם במעט מזעֵר את עמדתך האמיתית.״ במילים אחרות, מי שאינו דבק אינו יכול להבין את קרישנה, אישיות אלוה העילאי. זאת משום שמסך של יוגַמָאיָא מכסה את פניו האמיתיות. זה מאושש בבהגווד-גיטה, נָאהַםּ פְּרַקָאשַׂה סַרְוַסְיַה. קרישנה אומר: ״איני מתגלה לכל אחד.״ כאשר ירד קרישנה לעולם, הכול ראו אותו בקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה, אולם לא כולם הבינו שהוא אישיות אלוה העילאי. ואף-על-פי-כן, כל מי שמת בנוכחותו זכה בגאולה שלמה משעבוד חומרי ועבר לעולם הרוחני.

״הו אלוה, האימפרסונליסטים או הלא-דבקים אינם מבינים ששמך זהה לדמותך.״ מאחר שאלוהים הוא מוחלט, אין גם הבדל בין שמו לבין דמותו הממשית. בעולם החומרי, שונה השם מהעצם. פרי המנגו למשל, שונה מהשם מנגו; לא די לזמר, ״מנגו, מנגו, מנגו״ כדי לטעום את טעם המנגו. הדבק מודע לזהות הזו שבין השם לדמותו של האל, ולכן מזמר הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא, וחווה בנוכחותו של האל תמיד.

קרישנה מגלה את עלילותיו הנשגבות עבור מי שאינם מתקדמים בידע מוחלט אודות העליון. אלה הוגים אז בעלילות הללו וזוכים בברכה שלמה. מאחר שאין הבדל בין שמו הנשגב של האל לדמותו, אין גם הבדל בין דמותו לעלילותיו הנשגבות. עבור פחותי התבונה (נשים, ובני מעמדות העובדים והסוחרים) כתב ויאסדוה את המַהָאבְּהָארַתַה, שם מתוארים מעשיו השונים של קרישנה. מסופרים שם תולדות העולם, ואלו הלומדים את הספר הזה, מאזינים לסיפוריו וזוכרים את מעשיו הנשגבים של קרישנה, למרות שהם פחותי תבונה, יוכלו להתעלות בהדרגה ולהפוך לדבקים טהורים.

הדבקים הטהורים שהוגים תמיד בכפות רגלי הלוטוס של קרישנה ועוסקים בשירותו המסור בתודעת קרישנה מלאה – הם כמו לא מצויים כלל בעולם החומרי. שְׂרִי רֻוּפַּה גוסְוָאמִי הסביר שהעוסקים בתודעת קרישנה תמיד – במֵחְשָבם, במילותיהם ובמעשיהם – נחשבים בני חורין אפילו בעודם בגוף זה. גם זה מאושש בבהגווד-גיטה: "מי שעוסקים בשירות מסור, הם נשגבים ומעבר למישור חומרי."

הופעתו של קרישנה נועדה לאפשר לדבקים וללא דבקים כאחד להגשים את מטרת החיים העליונה. הדבקים זוכים לראות אותו ולסגוד לו במישרין, ואלה שאינם ברמה כזו, זוכים להתוודע למעשיו; וכך גם אלה מתעלים לעמדה הנשגבת.

״הו אל,״ המשיכו האלים-למחצה, ״אתה בלתי נולד; מכאן שאתה מופיע רק לצורך עלילותיך ובילוייך המענגים, ואין כל סיבה זולת זו.״ בבהגווד-גיטה מוסברת אמנם סיבת הופעתו (הוא יורד כדי לגונן על הדבקים ולהכחיד את הלא-דבקים), אלא שלמעשה הוא יורד לצורך פגישתו המענגת עם דבקיו, ולא ממש לצורך הכחדת הזדים, שכן די בטבע החומרי כדי לכלותם. ״פעולותיו ותגובותיו של האון החיצוני, או הטבע החומרי, (כלומר, בריאה, קיום וחורבן) – אלה מתבצעות כמו מאליהן. הדבקים מכל מקום, תמיד מוצאים מקלט בשמך הקדוש – שאינו שונה ממך עצמך – וכך הם מוגנים כליל.״ ההגנה על הדבקים והכחדת הזדים אינן למעשה, הסיבה האמיתית להופעתו של האל. אלה נועדו בסך הכול להגביר את תענוגו הנשגב; תענוגו הוא הסיבה היחידה להופעתו.

״אתה מופיע כטוב מבני שושלת היַדוּ. הרינו משתחווים לפניך בענווה. לפנים כבר הופעת בדמויותיך כדג, סוס, צב, ברבור, כמלך רָאמַצַ'נְדְרַה, כפַּרַשׂוּראמה ובהתגלויות רבות נוספות. אתה מופיע כדי לגונן על הדבקים, ומשום כך אנו מבקשים שתגונן גם עלינו בשלושת העולמות כולם ותסלק את כל המכשולים שמפריעים לחיינו להתנהל בשלווה.״

״אמא דֵוַקִי היקרה, בתוך רחמך מצוי אישיות אלוה העילאי בלווית כל התרחבויותיו המוחלטות. זהו אישיות אלוה המופיע למען בטחוננו. אל לך לחשוש עוד מאחיך, מלך הבְּהוגַ'ה. בנך שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה המקורי, יופיע ויגונן על משפחת היַדוּ הצדיקה, ומתלווה אליו חלקו המוחלט הראשון, בַּלַראמה.״

פחדה של דֵוַקִי מאחיה קַמְּסַה היה רב מאד, שהרי כבר הרג כה רבים מילדיה. בגלל הדאגה לגורלו של קרישנה היא היתה שקועה בחרדה מתמדת. בווישנו פּוּרָאנַּה נאמר שכדי לעודדה, היו האלים-למחצה מבקרים אותה בדרך קבע עם נשותיהם ומרגיעים אותה שלא תחשוש מקַמְּסַה. הילד שברחמה לא ימות; הוא יופיע ויסלק את העומס הרב שהצטבר בעולם, ובמיוחד יגונן על שושלת היַדוּ, ויותר מכול, על דֵוַקִי ווַסוּדֵוַה.

בזאת מסתיימת התעמקות בהקטיוֵדָאנְתַה בפרק השני של סיפורי קרישנה, שנקרא ״תפילות האלים-למחצה לקרישנה שברחם.״

בבהגווד-גיטה קרישנה אומר שהופעתו, לידתו ומעשיו נשגבים כליל, ומי שמבין אותם באמת, זכאי לעבור לעולם הרוחני. הופעתו ולידתו שונות מאלה של אדם רגיל אשר כפוי לקבל גוף חומרי בהתאם למעשי עברו. הנושא מוסבר בפרק השני של ספר זה: הוא מופיע מתוך תענוגו שלו.

כאשר בָשַל הזמן להופעתו, הפכו כל מערכי הכוכבים למבורכים. באותה עת ניכרה השפעתו של כוכב רוהינִּי הנחשב למבורך עד מאד ונתון לפיקוחו הישיר של ברהמה. לפי חישובים אסטרולוגיים, בנוסף למערך הכוכבים הנכון, ישנם גם רגעים מבורכים ובלתי מבורכים בהתאם למצבן של מערכות הכוכבים השונות. ברגע הולדתו של קרישנה כל המערכות הסתדרו כמאליהן והכול הפך מבורך מאד.

אווירת שלום ושגשוג שררה בכל עבר—במזרח, במערב, בדרום ובצפון. כוכבים מבורכים נראו בשמים. על פני האדמה; הערים והכפרים, שדות המרעה ומֵחְשָביהם של האנשים, הכל עוטר בסימנים מבורכים. הנהרות מלאו מים ברוב שצף והאגמים התהדרו ביפי פרחי הלוטוס. ציפורים רבות חן וטווסים קסומים מילאו את היערות; ציפורי היער צייצו בלחן ערב והטווסים החלו לרקד עם בנות זוגם. הרוח הנְעימה במשבה הקליל ונשאה ניחוחות של שלל פרחים. גם המגע הגופני הפך ענוג ולטפני. בבית, הבְּרָאהְמַנּים שנהגו להעלות מנחות קרבן לאש מצאו את בתיהם מתאימים מאד לביצוע הקרבות. בגלל הטרדות מצד המלכים הרשעים, כמעט כבתה אש הקרבן כליל בבתי הבְּרָאהְמַנּים, אולם עתה הם מצאו את ההזדמנות לשוב ולהצית את האש בשלווה. בגלל האיסור על עריכת קרבנות, נמלאו מֵחְשָבם, תבונתם ומעשיהם עוגמה, ועתה, עם הופעתו של קרישנה, שב ועלץ לבבם. הם שמעו קולות נשגבים משמים המכריזים על הופעתו של אישיות אלוה העילאי.

תושבי הכוכבים הגַנְדְהַרְוַה והקינְנַרַה פצחו בזמר, תושבי סידְדְהַלוקַה והצָ'ארַנּים אמרו תפילות בשירותו של האל ובעדן יצאו במחול המלאכים עם נשותיהם בלווית האַפְּסַרות. החכמים הדגולים והאלים-למחצה המטירו ברוב שמחה פרחים. בחופי הים המו הגלים בשאון חרישי, ומעל לים נקשרו עננים והרעימו בנועם.

ואז, בחשכת הליל, כשהכול ערוך ומוכן, הופיע וישנו, אישיות אלוה ששוכן בלב כול, לפני דֵוַקִי, שנראתה אף היא כאחת האלות. ניתן להשוות את הופעתו בעת ההיא לירח המלא העולה מפאתי מזרח. מאחר והאל הופיע ביום השמיני להתמעטות הירח, יכולים לשאול המתנגדים כיצד היה הירח במלואו. התשובה היא שקרישנה הופיע בשושלת הירח; ומאחר שהופיע בשושלת שמקורה בירח עצמו, נמלא עתה הירח חדווה רבה ובחסדו של האל הוא נראה כמו מלא על אף שביום רגיל היה אמור להתמעט.

ישנו חיבור אסטרונומי, קְהַמָאניקְיַה, המתאר את מערך הכוכבים בעת הופעתו של קרישנה. חיבור זה מאשש שמי שנולד ברגע מבורך שכזה הוא הברהמן העליון, האמת המוחלטת.

וַסוּדֵוַה ראה כי הילד המופלא שנולד הוא בעל ארבע ידיים ואוחז בקונכיה, אַלָה, גלגל ופרח לוטוס. חזהו מקושט בסימן השְרִיוַתְסַה, על צוארו משתלשל ענק עם אבן הקוּסְתוּבְּהַה, בגדיו ממשי צהוב, מראהו קורן כענן שחור וזוהר, הוא חובש קסדה משובצת באבן וַיְדֻוּרְיַה, לגופו צמידים, עגילים ותכשיטים לרוב, ושיפעת שיער מעטרת את ראשו. המראה המופלא הדהים אותו מאד. כיצד תינוק שרק נולד כבר מקושט כל כך? מכאן הבין שזהו קרישנה שנולד עתה, והוא נרעש כולו. בצניעותו גם תמה כיצד אלוה השורה בכול, קרישנה, או וישנו, הופיע כילד בביתו, בדמותו המקורית; הוא עצמו הרי בסך הכול ישות חיים רגילה שמותנית לטבע החומרי ונתונה אפילו בכלאו של קַמְּסַה. שום ילד ארצי לא נולד עם ארבע ידיים, מקושט בעדיים ובמלבושים נאים וניחן במלוא הסימנים של אלוהים. שוב ושוב הוא שלח את מבטו בילד ושקל כיצד לחגוג את הרגע המבורך: ״בדרך כלל, כאשר בן זכר נולד״, הוא חשב, ״אנשים חוגגים בעליצות את המאורע, והנה אף שאני נתון במאסר, נולד לי בביתי האל. חגיגותי היו צריכות להיות גדולות פי מליוני מונים!״

לבו של וַסוּדֵוַה, שידוע גם כאָנַקְדוּנְדוּבְּהי, גאה משמחה למראה הבן הנולד, ומיד ביקש לתרום אלפי פרות לבְּרָאהְמַנּים. בתרבות הוֵדית, נוהגים המלכים להעניק תרומות רבות כל אימת שנחוג אירוע מבורך בארמונם. הבְּרָאהְמַנּים והקדושים מקבלים אז פרות מעוטרות בקישוטי זהב. וַסוּדֵוַה חפץ לחגוג את הופעתו של קרישנה באופן דומה, אך זה נבצר ממנו, כי היה אסור באזיקים בכלאו של קַמְּסַה. משום כך פשוט חילק אלפי פרות לבְּרָאהְמַנּים במֵחְשָבו.

מודע שהילד הוא אישיות אלוה העילאי עצמו, וַסוּדֵוַה השתחווה בכפיים צמודות ונשא לו תפילות. שרוי כולו בנשגב, פחדו מפני קַמְּסַה נמוג אז כליל. הבן הנולד הפיץ זוהרו סביב ומילא את החדר באורה.

וַסוּדֵוַה אמר: ״אלי היקר, אני מבין את זהותך. אתה אלוה עליון, נשמת-העל שבכל ישויות החיים והאמת המוחלטת. הופעת עתה בדמותך הנצחית ונגלית לפנינו במישרין. אני מבין גם שהופעת כדי לגאול אותי מן הפחד מפני קַמְּסַה. אינך שייך לעולם החומרי; אתה הרי הוא מי שמחולל אותו, פשוט עם העפת מבט לעבר הטבע החומרי.״

אפשר לטעון כי לא יתכן שאותו אישיות אלוה, שברא בהעפת מבט את עולם התופעות כולו, יכנס לרחמה של דֵוַקִי, אשתו של וַסוּדֵוַה. וַסוּדֵוַה מפריך את הטיעון הזה: ״אלי היקר, לא מפליא בכלל שנכנסת לרחמה של דֵוַקִי, כי כך הרי התרחשה גם הבריאה. היית שרוע כמַהָא-וישנו בים הסיבה, ואז, עם תהליך נשימתך, הופיעו יקומים לאינספור. אז נכנסת לכל אחד מאלה כגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, ושוב התרחבת לקְשִׁירודַקַשָׂאיִי וישנו ונכנסת ללבה של כל ישות חיה, ואפילו לכל אטום. גם את כניסתך לרחם של דֵוַקִי אפשר להבין בדרך זו; לכאורה נראה שנכנסת אליו, אולם בו-זמנית אתה שורה בכול. ישנן דוגמאות חומריות שממחישות מעט כיצד אתה שרוי בחוץ ובפנים בו-זמנית. כלל האנרגיה החומרית למשל, נשארת בשלמותה גם לאחר שנחלקת לשישה עשר יסודות. הגוף החומרי מורכב מחמישה יסודות גשמיים—אדמה, מים, אש, אויר ואתר. ולמרות שנראה כי אלה נוצרים עם כל גוף חומרי חדש, הם למעשה קיימים מחוץ לגוף תמיד. בדומה לכך, למרות שנולדת מרחמה של דֵוַקִי, אתה מצוי גם בחוץ. אתה תמיד מצוי במשכנך, ואף-על-פי-כן מתרחב למליוני דמויות.״

״דרושה תבונה רבה כדי להבין את הופעתך, שהרי גם האנרגיה החומרית נובעת ממך. אתה מקורה, ממש כשם שהשמש היא מקור אורהּ. כך כשם שאור השמש אינו יכול לכסות את כדור השמש, לא יכולה האנרגיה החומרית, שנובעת ממך, לכסות אותך; אף שאתה נראה כמו מצוי בתוך שלוש מידות הטבע, למעשה, אלה לא יכולות לכסות אותך. כך מבינים זאת הוגי דעות רבי חוכמה ושכל. במילים אחרות, למרות שאתה מופיע בעולם החומרי, הוא אינו מכסה אותך לעולם.״

הספרות הוֵדית מלמדת שהברהמן העליון מפיץ את זוהרו, ומשום כך הכול הופך מואר. בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא מוסבר שהבְּרַהְמַגְ'יותי, או זוהר הברהמן, נובע מגופו של אלוהים ומזוהר זה מתחוללת הבריאה כולה. גם בבהגווד-גיטה נאמר שזוהר הברהמן נסמך על אישיות אלוה ואכן הוא המקור לכול. רק מי שתבונתם מעטה סוברים שהאל מקבל תכונות חומריות בשעה שהוא מופיע בעולם החומרי. מסקנה כזו היא בלתי בוגרת ומצביעה על הבנה לקויה.

אלוהים מצוי, בעקיפין ובמישרין, בכול; הוא מחוץ לבריאה החומרית, כגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו ובו זמנית מצוי גם בתוכה, בכל אטום. הקיום כולו תלוי בנוכחותו; דבר לא נפרד מקיומו. הוודות מורות לחפש אחר אותה נשמה עליונה או הסיבה לכול, שהרי דבר לא קיים בנפרד ממנה או בלתי תלוי בה. מכאן שגם ההתגלות החומרית אינה אלא אונו של האל בשינוי צורה. החומר הדומם וכוח החיות – הנשמה, שניהם נובעים ממנו. רק סכלים סוברים שבשעה שהוא מופיע, הריהו מופיע תחת התנית החומר. כי גם אם לכאורה היה גופו עשוי מחומר, הוא לא היה כפוף להתניה חומרית. קרישנה הופיע והזים את כל המסקנות המוטעות הללו לגבי הופעתו והעלמותו.

״אלי, הופעתך, קיומך והעלמותך אינם מושפעים ממידות החומר. מאחר שאתה שולט בכול וסומך את הברהמן העילאי, הרי שאתה מעבר לכל הבלתי נתפס והסותר. כפי שאמרת, הטבע החומרי פועל תחת השגחתך, ממש כמו פקידי ממשלה שמצייתים להוראות השר. פעולות שכפופות לך אינן יכולות להשפיע עליך. הברהמן העילאי והתופעות כולן מצויים בך, ופעולות העולם החומרי כולן נשלטות בידך.״

״אתה נקרא שׂוּקְלַם, כי שׂוּקְלַם, או 'לובן', מסמל את האמת המוחלטת, שאינה מושפעת מהמידות החומריות. ברהמה נקרא רַקְתַה, או אדום, כיוון שמייצג את מידת הלהיטות לצורך בריאה. והחושך הופקד בידי שיווה, שמחריב את היקום. בריאת היקום, קיומו וחורבנו מתבצעים בידי אוניך, אולם אתה בעצמך אינך מושפע מאלה. הוודות מאששות, הַריר הי נירגוּנַּהּ סָאקְשָׁאת: אישיות אלוה העילאי פטור מכל איכות חומרית. נאמר גם שקיומו נקי ממידות הלהיטות והבערות.״

״אלי, אתה הוא השליט העליון, אישיות אלוה האדיר מכול שמקיים את סדרי הבריאה. והנה, למרות היותך השליט העליון, הופעת ברוב חסד בביתי. הופעת כדי לשים קץ לחסידיהם של שליטי העולם הרשעים, שאינם אלא זדים שעטו עליהם גלימות מלכות. אין ספק שתהרוג את כל אלה, על חסידיהם וחיליהם.״

״אני מבין שבאת להרוג את קַמְּסַה, האיש הגס והנחשל, וגם את חסידיו. אולם מאחר שזה נודע לו, הרי שכבר הרג רבים מאחיך, ועתה הוא רק ממתין לבשורה על הולדתך. ברגע שישמע על כך, הוא יבוא עם שלל כלי נשק להרוג אותך.״

משסיים וַסוּדֵוַה את תפילותיו, פתחה דֵוַקִי, אמו של קרישנה, ונשאה תפילה, שכן מעשיו המרושעים של אחיה הפילו עליה אימה רבה. היא אמרה, ״אלי היקר, דמויותיך הנצחיות, כגון נָארָאיַנַּה, ראמה, שֵׂשַׁה, וַרָאהַה, נְרּיסימְּהַה, וָאמַנַה, בַּלַדֵוַה ועוד מליוני התגלויות כאלה שמקורן בווישנו, כולן מתוארות בספרות הוֵדית כמקוריות. אתה מקורי משום שדמויותיך והתגלויותיך כולן חיצוניות לבריאה החומרית. דמותך היתה קיימת עוד לפני בריאת עולם התופעות. דמויותיך נצחיות ושורות בכול. הן מאירות מעצמן, בלתי משתנות, ובלתי נגועות במידות החומריות. הן מודעות תמיד ומלאות חדווה; הן שרויות בטובות נשגבת ומבלות תמיד בעלילות שונות. אתה אינך מוגבל לדמות אחת בלבד; הדמויות הנצחיות הללו כולן מסתפקות בעצמן. אני מבינה שאתה הוא וישנו העליון.״

״אחרי מליוני שנים, בסוף חייו של ברהמה, מגיעה שעת חורבנו של העולם. אז נכנסים חמשת היסודות – אדמה, מים, אש, אויר ואתר, אל תוך המַהַת-תַתְתְוַה. המַהַת-תַתְתְוַה נכנסת באותו רגע, בכוח הזמן, לכלל החומר הבלתי נגלה; זה נכנס לתוך הפְּרַדְהָאנַה, מקור האון, והפְּרַדְהָאנַה נכנס לתוכך. מכאן שלאחר חורבנה של כלל ההתגלות הקוסמית, אתה לבדך נשאר עם שמך הנשגב, דמותך, איכותך ואביזריך.״

״אלי, אני משתחווה לפניך בהוקרה כיוון שאתה מכוון את כלל האנרגיה הבלתי נגלית, והמאגר העליון של הטבע החומרי. עולם התופעות כולו נתון להשפעת הזמן, החל מרגע ועד למשך של שנה. הכול פועל בהכוונתך. אתה המכוון העליון ומאגר האונים כולם.״

״משום כך אני מבקשת שתציל אותי מידיו האכזריות של קַמְּסַה, בנו של אוּגְרַסֵנַה. אני מתפללת שתציל אותי מן האימה הזו, כי אתה נכון תמיד לגונן על משרתיך.״ האל מאשש זאת בבהגווד-גיטה ומבטיח לארג'ונה, ״הכרז לעולם כולו שדבקי לא יכחד אף פעם.״

לאחר שאמא דֵוַקִי התפללה להצלה, היא נתנה ביטוי לאהבתה האימהית: ״אני מבינה שהדמות הנשגבת הזו היא אותה דמות שבה הוגים החכמים הדגולים, אלא שפחד מקנן בלבי; ברגע שיוודע לקַמְּסַה על הופעתך, הוא ינסה לפגוע בך. אנא, העלם לזמן מה מעינינו החומריות.״ במילים אחרות, היא ביקשה שיופיע בדמות של ילד רגיל. ״הופעתך בלבד היא שגורמת לי לפחד מפניו של הרשע. מַדְהוּסוּדַנַה, אפשר שכבר ידוע לקַמְּסַה שנולדת. הסתר עתה את דמותך בעלת ארבע הידיים שאוחזות בארבעת סמליו של וישנו—קונכיה, גלגל, אלה ופרח לוטוס. אלי היקר, למרות שבסוף חורבנו של עולם התופעות, אתה מכניס את העולם כולו לבטנך, נכנסת בחסדך נטול הסיבה לתוך רחמי. מדהים שאתה נכון לחקות מעשיו של אדם רגיל רק כדי לשמח את דבקיך.״

קרישנה  השיב לתפילותיה של דֵוַקִי, ״אמי היקרה, בעידנו של סְוָאיַמְבְּהוּוַה מַנוּ, אבי, וַסוּדֵוַה, חי כאחד הפְּרַגָ'אפַּתים. שמו היה אז סוּתַפָּא, ואת היית אשתו פְּרּישְׂני. ברהמה, מתאווה להגדיל את האוכלוסיה, ביקש אותכם להביא צאצאים. תוך שליטה בחושים, ביצעתם אז סיגופים קשים, ובאמצעות תירגול הנשימה על-פי שיטת היוגַה, הצלחתם שניכם לגבור על השפעותיהם של כל חוקי הטבע—עונות הגשמים, פרצי הרוח העזים, וחום השמש הלוהט. תירגלתם גם את כל כללי הדת. בדרך זו היטהר לבבכם וקניתם שליטה על השפעות הטבע. במהלך סיגופיכם אכלתם רק עלי עצים שנשרו לקרקע. ואז, במֵחְשָב יציב ותוך ריסון יצר המין, סגדתם לי מתוך כמיהה לברכה מופלאה. תירגלתם סיגופיכם במשך 12,000 שנים לפי מניינם של האלים-למחצה, ובמשך תקופה זו היה מֵחְשָבך שקוע בי תמיד. בשירותך המסור נשאת אותי בלבך תמיד, ומשום כך התרצתי מאד. הו אם נקייה מחטא, משום כך זך לבבך וטהור תמיד. גם אז הופעתי לפניך בדמות זו, כדי להגשים את שאיפתך, והוריתי לך להביע משאלה. את ביקשת שאוולד כבנך. בשעה שהופעתי לפניך, יכולת לבקש גאולה שלמה משיעבוד חומרי, אלא שבהשפעת אוני ביקשת שאהיה לבנך.״

במילים אחרות, האל בחר את אביו ואמו—כלומר את פְּרּישְׂני וסוּתַפָּא—כדי להופיע בעולם החומרי. כל אימת שאלוהים מופיע כבן אנוש, הוא זקוק גם לאב ואם. פְּרּישְׂני וסוּתַפָּא נבחרו, לשמש כאמו ואביו לעד ומשום כך לא יכלו לבקש ממנו גאולה. גאולה אינה חשובה כמו השירות האוהב לאל. אף שאלוה העילאי יכול היה להעניק להם גאולה מידית, הוא העדיף לשמור אותם בעולם החומרי לצורך הופעותיו השונות. עניין זה יוסבר בפסוקים הבאים. אחרי שקיבלו את ברכתו של האל להפוך לאביו ואמו, נטשו פְּרּישְׂני וסוּתַפָּא את סיגופיהם ושבו לחיות כבעל ואשה, כדי להוליד ילד שהוא אלוהים עצמו.

במרוצת הזמן התעברה פְּרּישְׂני וילדה בן. אלוהים אמר לדֵוַקִי ווַסוּדֵוַה: ״אז היה שמי פְּרּישְׂניגַרְבְּהַה. בעידן הבא שבתם ונולדתם כאַדיתי וקַשְׂיַפַּה, ואני הייתי ילדכם בשם אוּפֵּנְדְרַה. אז הייתי בצורת גמד ונודעתי משום כך כוָאמַנַדֵוַה. בירכתי אותכם שאוולד לכם שלוש פעמים. בפעם הראשונה הייתי פְּרּישְׂניגַרְבְּהַה, שנולד לפְּרּישְׂני וסוּתַפָּא, בפעם השניה הייתי אוּפֵּנְדְרַה שנולד לאַדיתי וקַשְׂיַפַּה, ועתה, בפעם השלישית, נולדתי לכם, וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, כקרישנה. הופעתי בדמות וישנו כדי לשכנע אותכם שהינני אותו אישיות אלוה ששב ונולד. יכולתי אמנם, להופיע כילד רגיל, אלא שאז לא היית מאמינה שאישיות אלוה הופיע מרחמך. אב ואם יקרים, פעמים רבות כבר גידלתם אותי באהבה רבה, ומשום כך אני מרוצה וגם אסיר תודה מאד. מאחר שבצעתם את משימתכם בשלמות, הריני מבטיח כי בפעם הזו תשובו חזרה לאלוהות. ידועה לי גם דאגתכם הרבה לגורלי ופחדכם מפני קַמְּסַה. לכן הריני מצווה שתעבירו אותי מיד לגוקוּלַה ותחליפו אותי בבת שנולדה זה עתה ליַשׂודָא.״

ואז, בנוכחות אביו ואמו, הפך קרישנה  לילד רגיל ונדם. כפקודתו של האל, חפץ עתה וַסוּדֵוַה לקחת את בנו מחדר הלידה. ממש באותה עת נולדה בת לנַנְדַה ויַשׂודָא. היתה זו יוגַמָאיָא, או אונו הפנימי של אלוהים. בהשפעתה נפלו כל תושבי ארמונו של קַמְּסַה, ובמיוחד שומרי השער, לשינה עמוקה, ודלתות הארמון נפתחו מעצמן, אף שהיו נעולות בבריחים ובשרשראות ברזל. הלילה היה אפל, אולם ברגע שוַסוּדֵוַה יצא עם קרישנה בזרועותיו, הוא ראה הכול כמו באור יום.

בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה קרישנה משול לאור השמש, שמסלק בנוכחותו את האנרגיה המשלה שמשולה לחושך. בשעה שוַסוּדֵוַה נשא את קרישנה, חשכת הליל נעלמה כליל ושערי הכלא נפתחו כמו מאליהם. בו בעת, רעמים הרעימו בשמים וגשם זלעפות ניתך. בשעה שוַסוּדֵוַה פסע עם קרישנה בגשם הסוחף, שֵׂשַׁה בדמות נחש סוכך על ראשו עם ראשיו הרבים. כאשר הגיע וַסוּדֵוַה לגדות נהר היַמוּנָא, מימיו געשו ושצפו בעוז. אולם למרות מראהו הסוער, פתח הנהר פתח לוַסוּדֵוַה לחצות אותו, ממש כשם שהאוקיינוס ההודי פתח נתיב לראמה לבנות מעליו גשר. בעברו השני של הנהר הלך וַסוּדֵוַה לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שבגוקוּלַה. כל רועי הבקר נמו אז את שנתם ווַסוּדֵוַה ניצל את ההזדמנות ונכנס חרש לביתה של יַשׂודָא. ללא קושי הוא החליף שם את הילד בילדה, ושב לכלאו של קַמְּסַה. בשקט הוא הניח את הילדה בחיקה של דֵוַקִי, וסגר על עצמו את האזיקים, כדי שקַמְּסַה לא יחשוד במה שהתרחש.

אמא יַשׂודָא הבינה כמובן, שנולד לה ילד, אולם לאחר מכן נרדמה, בגלל התשישות ממאמץ הלידה, וכאשר התעוררה לא זכרה האם היה זה בן או בת.

אחרי שהמלך פַּרִיקְשׁית שמע את סיפור הענשתו של קָאלייַה, הוא שאל מדוע נטש הנחש את ארצו היפה, ומדוע הפך גַרוּדַּה לאויבו. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר כי באִי נָאגָאלַיַה, מקום משכנם של הנחשים, היה קָאלייַה אחד מן המנהיגים. גַרוּדַּה, שניזון לרוב מנחשים, היה בא לשם והורג אותם בהמוניהם, כרצונו. אחדים היה אמנם אוכל, אך אחרים הרג לשוא. קהילת הנחשים המוטרדת פנתה אז אל מנהיגה, וָאסוּקי, שפנה וביקש את הגנתו של ברהמה. ברהמה הציע פשרה: פעמיים בחודש, כאשר הירח במחציתו, יעלו הנחשים מנחת נחש לגַרוּדַּה. הם ישימו את קרבן הנחש מתחת לעץ. גַרוּדַּה, שהיה מרוצה מן ההסדר, לא הטריד עוד את כלל הנחשים.

אלא שבהדרגה, החל קָאלייַה לנצל את המצב. גאה על הארס הרב שצבר, גאה גם על כוחו החומרי, הוא חשב, ״מדוע שנקריב לגַרוּדַּה קרבן שכזה?״ וחדל מן המנהג. אדרבה, עתה היה בעצמו אוכל את הקרבן. כאשר נודע לגַרוּדַּה, דבקו ורכבו של וישנו, על מעללו של קָאלייַה זה, הוא נמלא חימה. הוא מיהר אל האי, נכון להרוג את הנחש העבריין. קָאלייַה ניסה להשיב מלחמה והתקיף את גַרוּדַּה עם ראשיו הרבים ושיניו החדות, הארסיות; הוא ניסה להכיש אותו, אולם גַרוּדַּה, בנו של תָארְקְשְׂיַה, היכה בזעם רב ובכוח אדיר, כראוי לנושאו של וישנו, וחבט בגופו של קָאלייַה עם כנפיו זהובות הברק. קָאלייַה, שידוע גם כקַדְרֻוּסוּתַה, או בנה של קַדְרֻוּ, נס אז על נפשו לאגם קָאלייַדַהַה, שבקרקעית נהר היַמוּנָא, הרחק מהישג ידו של גַרוּדַּה.

זו הסיבה מדוע קָאלייַה חסה במימי היַמוּנָא: ממש כשם שגַרוּדַּה פקד את אי הנחשים, הוא בא גם ליַמוּנָא לתפוס דגים. שם מכל מקום, היה יוגִי גדול, סַוּבְּהַרי מוּני, שתירגל הגות מתחת למים, וחש אהדה לעניינם של הדגים. הוא ביקש מגַרוּדַּה שלא יבוא עוד ויטריד את הדגים. וגַרוּדַּה, אף שמשמש כנושאו של וישנו ואינו כפוף לפקודתו של איש, ציית להוראה, ובמקום לאכול שם דגים רבים, לקח רק דג אחד גדול – את מנהיגם. אלא שהיוגִי, שחמל על המנהיג וחפץ בהגנתו, קילל את גַרוּדַּה: ״מעתה ואילך, אם תבוא לכאן לתפוס דגים – אני אומר זאת במלוא אוני – מות תמות.״

רק קָאלייַה ידע על הקללה, ולכן היה בטוח, שגַרוּדַּה לא יבוא לשם. הוא בחר, ברוב חוכמה, להסתתר בקרקעית היַמוּנָא. אלא שלא הצליח למצוא מקלט בסַוּבְּהַרי מוּני, וקרישנה, אדונו של גַרוּדַּה, סילק אותו משם. חשוב לציין שגַרוּדַּה קשור במישרין לאישיות אלוה העילאי ועוצמתו אדירה. מכאן שאינו מושפע משום קללה, גם אינו חייב לציית להוראתו של איש. למעשה, היתה זו עבירה מצידו של סַוּבְּהַרי מוּני לקלל את גַרוּדַּה, שמתואר בשרימד בהאגותם כמצוי באותו מישור של אישיות אלוה, בְּהָגַוָאן. גַרוּדַּה לא ניסה אמנם להתנגד לקללה, אולם המוּני נאלץ בגלל עבירתו, למעוד ממעמד של יוגִי והפך לאיש משפחה נהנתן בעולם החומרי. נפילתו של סַוּבְּהַרי מוּני מהשתקעות מוחלטת בחדווה רוחנית, משמשת לקח למי שפוגע בוַיְשְׁנַּוים.

כאשר סוף סוף קרישנה יצא מאגם קָאלייַה, ראו אותו כל ידידיו וקרוביו שעל גדות היַמוּנָא מקושט להפליא, משוח כולו במשחת צַ'נְדַנַה, מעוטר באבני חן ומכוסה כמעט כולו בזהב. תושבי ורינדאוון, רועי הבקר והילדים, אמא יַשׂודָא, רוהינִּי, מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה, הפרות והעגלים כולם ראו אותו יוצא מן היַמוּנָא, וחייהם כמו שבו אליהם. מי ששבים לו חייו, רק טבעי שיעלוץ כולו. בזה אחר זה הם אימצו את קרישנה אל לבם וחשו בהקלה רבה. וכאשר חיבקו אותו, חשו כמגשימים את מטרת חייהם העליונה.

גם בַּלַראמה חיבק את קרישנה, אולם צחק, כי ידע כל הזמן מה יקרה, גם כשכולם היו שרויים בחרדה. העצים שלגדות היַמוּנָא, גם הפרות, השוורים והעגלים, כולם נמלאו חדווה עם הופעתו של קרישנה ביניהם. הבְּרָאהְמַנּים מוורינדאוון, עם נשותיהם, מיהרו ובאו לברך את קרישנה ובני משפחתו. הבְּרָאהְמַנּים נחשבים למוריה הרוחניים של החברה. אלה ברכו עתה את קרישנה ומשפחתו על שניצל, וביקשו גם לרגל המאורע, תרומות. ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, מרוצה משיבת הבן, חילק להם פרות רבות ושפע של זהב. בשעה שתרם את תרומותיו, אמא ישׂודָא רק חיבקה את קרישנה, הושיבה אותו בחיקה והזילה דמעות ללא הרף.

כיוון שכמעט וירד הלילה וכל תושבי ורינדאוון, הפרות והעגלים היו עייפים מאד, הם החליטו להישאר ולנוח על גדות היַמוּנָא. אולם באמצע הלילה, כשכולם נמו את שנתם, פרצה לפתע פתאום שריפה ביער, ובתוך רגע כמו עמדה לכלות את תושבי ורינדאוון כולם. מכל מקום, מיד כאשר חשו בחום האש, הם מיהרו לחפש מקלט בקרישנה, אישיות אלוה העילאי, אף ששיחק עתה כילדם. הם אמרו, ״הו קרישנה! אלוה העילאי! הו בַּלַראמה, מאגר כל כוח! אנא הצילו אותנו מן האש הנוראה המכלה כול. אין לנו מקלט אחר מלבדכם. האש עומדת לבלוע את כולנו!״ הם התפללו אל קרישנה ואמרו שאין להם מקלט אחר לבד מכפות רגלי הלוטוס שלו. וקרישנה, ברוב חמלה על בני כפרו, בלע אז את אש היער והציל אותם. כמובן שזה לא היה בלתי אפשרי, שהרי קרישנה הוא בלתי מוגבל. הוא בעל יכולת בלתי מוגבלת לעשות כרצונו.

קרישנה, שהבין כי הנחש השחור קָאלייַה הרעיל את מי היַמוּנָא, נקט בפעולה נגדו ואילץ אותו לעקור למקום אחר. ואז שבו המים והיטהרו.

ככל שמַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית האזין לדבריו של שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, גבר בו הרצון להוסיף ולשמוע אודות עלילות הילדות של קרישנה. הוא שאל כיצד קרישנה העניש את הנחש, שחי במים במשך שנים רבות. למעשה, התלהבותו לשמוע את העלילות הנשגבות רק גברה כל הזמן והוא שאל את שאלתו בעניין רב.

וכך סיפר שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי: בתוך נהר היַמוּנָא היה אגם גדול, שבו חי הנחש השחור קָאלייַה. הלה הרעיל בארס שלו את כול הסביבה, שפלטה אדים רעליים במשך עשרים וארבע שעות ביממה. אם ציפור עברה ממעל, היא היתה צונחת מיד למים ומתה. בגלל האדים הרעילים קמלו גם כל הצמחים והעצים שלגדות היַמוּנָא. קרישנה ראה את תוצאות הארס: הנהר שעבר לפני ורינדאוון היה עתה כולו מורעל.

קרישנה, שהופיע עלי אדמות כדי להדביר את הגורמים השליליים בעולם, מיהר וטיפס על עץ קַדַמְבַּה גדול שצמח על גדות הנהר. פרחיו של עץ זה עגולים וצהובים ומצויים לרוב רק בסביבות ורינדאוון. קרישנה טיפס אל צמרתו של העץ, הידק את חגורתו, נופף בידיו כמתאגרף, וקפץ אל תוך הנהר המורעל. עץ הקַדַמְבַּה שממנו קפץ קרישנה היה העץ היחידי שלא מת. יש מפרשים הגורסים שהעץ שב לחיים ממגע כפות רגלי הלוטוס של האל. אולם בפּוּרָאנות אחרות מסופר שגַרוּדַּה, רִכבו הנצחי של וישנו, ידע את העתיד ומשח את העץ בנקטר, כדי לשמור אותו בחיים. כאשר קרישנה קפץ למים, הם עלו על גדותיהם, כאילו דבר עצום נפל לתוכם. הצגת עוצמה שכזו אינה מפתיעה כמובן, שהרי קרישנה הינו מקור כל און.

קרישנה, כמו פיל גדול ועצום, שחה במים בשאון אדיר, שהגיע לאוזניו של הנחש השחור. הרעש עורר את זעמו, כי הבין שזהו נסיון לתקוף את ביתו. הוא מיהר והופיע לפני קרישנה. ואכן, התרשם קָאלייַה, היה כדאי לצאת ולראות את קרישנה. גופו כה יפה ועדין; צבעו דומה לצבע הענן, ורגליו דומות לפרח לוטוס. הוא השתעשע במים בעוז מעוטר בשְׂרִיוַתְסַה, בעדיים ובמלבושים צהובים, וחיוך נסוך על פניו היפיפיות. אולם למרות יופיו, חש קָאלייַה בזעם גואה בקרבו. הוא תפס אז ולפת את קרישנה בפיתולי גופו האדירים. למראהו של קרישנה, לפוּת כולו בטבעותיו של הנחש, נחרדו הילדים ותושבי ורינדאוון והתאבנו מפחד. הם הקדישו לקרישנה הכול – את חייהם, נכסיהם, אהבתם, מעשיהם – הכול. ועתה לנוכח מצבו, הם נבעתו כליל וצנחו לארץ. גם הפרות, השורים והעגלים התעצבו, ועתה הביטו בו בחרדה. מרוב פחד רק געו בבכי וניצבו דוממים על הגדה, ללא יכולת להושיע את יקירם.

בעת שמחזה זה התחולל על גדות היַמוּנָא, החלו להופיע סימנים מבשרי רע. האדמה רעדה, כוכבים נפלו בשמים, וצמרמורות חלפו בגופם של האנשים. כל אלה, הצביעו על סכנה גדולה. רועי הבקר, לרבות נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כולם צפו בסימנים בחרדה. גם נודע להם שקרישנה יצא למרעה ללא אחיו הבכור, בַּלַראמה, והידיעה רק הוסיפה על חרדתם. באהבתם הרבה לקרישנה, לא היו מודעים לעוצמת אוניו, ועתה כמו נטרפה דעתם מרוב דאגה וצער. דבר לא היה יקר להם ממנו; הם הקדישו לו הכול – את חייהם, קנייניהם, אהבתם, מֵחְשָבם ומעשיהם. בגלל זיקתם העזה לקרישנה הם חשבו, ״אין ספק כי היום יבוא קיצו.״

תושבי ורינדאוון – ילדים, נערים, זקנים, נשים, חיות הבית, וכל ישויות החיים – כולם יצאו לחפש אחר קרישנה, יודעים שהוא הינו מקור קיומם היחיד. רק בַּלַראמה, אדון כל הידע, פשוט עמד שם וחייך. הוא ידע כמה חזק אחיו הצעיר, הוא גם ידע שאין מקום לחרדה, שכן קרישנה נלחם בסך הכול בנחש ארצי רגיל. לכן, הוא לא היה שותף לדאגה. תושבי ורינדאוון, מכל מקום, מבועתים כליל, יצאו לחיפושים, בעקבות טביעות רגליו של קרישנה באדמה. סימני הדגל, הקשת והקונכיה שעל כפות רגליו נשאו אותם לעבר היַמוּנָא, ולבסוף, כאשר הגיעו אל גדות הנהר, הם ראו את הפרות והילדים כולם מתייפחים, צופים בקרישנה לפות בטבעותיו של נחש שחור. צערם גבר עתה; יגונם היה נורא, כשחשבו כי הקיץ עתה הקץ על קְרּישְנַּה. רק בַּלַראמה חייך. למרות שהם כמעט לא ידעו על קרישנה, הם אהבו אותו, ודבר לא ישווה לאהבתם. המחזה – קרישנה לפות בתוך נהר היַמוּנָא בין טבעות הנחש, והילדים והפרות כולם מוכי יגון – עורר בהם את זכרון ידידותו, פניו החייכניות, מתק מילותיו ויחסיו איתם. בגלל מחשבות כאלה והאמונה שקרישנה לכוד לחלוטין על-ידי הנחש, הם חשו כמו בבת אחת התרוקנו שלושת העולמות והפכו לאיִן. גם שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ אמר שללא קרישנה, נראים שלושת העולמות כריקים. זהו השלב העליון של תודעת קרישנה. כמעט כל תושבי ורינדאוון היו שקועים באהבה אקסטטית שכזו לקרישנה.

כאשר אמא יַשׂודָא הגיעה, היא רצתה מיד להיכנס למים, וכאשר עצרו בעדה – התעלפה. ידידותיה, למרות שהיו עצובות כמותה והזילו דמעות כמו ממטרי גשם או גלי נהר, ניסו להשיב אותה להכרתה והחלו להשיח בקול אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה. אלא שאמא יַשׂודָא נשארה דוממת, כמו מתה, תודעתה מרותקת לפניו של קרישנה. גם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה והשאר, שהקדישו לקרישנה הכול, לרבות חייהם, ניסו להיכנס ליַמוּנָא, אלא שבַּלַראמה עצר בעדם, יודע היטב ששום סכנה לא נשקפת.

שעתיים תמימות נשאר קרישנה, כמו ילד רגיל, לפות בטבעותיו של קָאלייַה. אולם אז, משנוכח שתושבי ורינדאוון, לרבות אמו ואביו, הגופִּיות, הילדים והפרות – כולם על סף מוות, ללא גואל ומושיע, הוא מיהר והשתחרר. גופו גדל והתרחב, והנחש, אף שהתאמץ עדיין לאחוז בו, כבר התרופפו טבעותיו, ולבסוף נאלץ לשחרר את אישיות אלוה מלפיתתו. זעמו היה עתה אדיר. ראשיו הענקיים פשטו לכל עבר, הוא נשף אדים ארסיים מנחיריו, עיניו רשפו כאש ולהבות פרצו מפיו. לרגע נשאר הנחש הגדול דומם, מביט בקרישנה. מלקק את שפתותיו בלשונותיו השסועות, הוא שלח מראשיו מבט רווי רעל. ואז זינק עליו קרישנה, כמו גַרוּדַּה שעט על נחש, וקָאלייַה, שהותקף, חיפש עתה הזדמנות להכיש. אלא שקרישנה נע סביבו. שניהם נעו ונעו במעגל, עד שבהדרגה התעייף הנחש ונחלש במידה ניכרת. קרישנה דרך אז על ראשיו וקפץ עליהם. כפות רגלי הלוטוס שלו הפכו אדמדמות מזוהר אבני החן שלראשו של הנחש. ואז, האמן המקורי של כל האמנויות העדינות, כגון מחול, התחיל לחולל על ראשיו של הנחש, אף שאלה נעו כה וכה. תושבי הכוכבים העליונים, שצפו במחזה, המטירו פרחים ממעל, היכו בתופים, נגנו בחלילים שונים ושוררו תפילות ושירים. תושבי עדן כגון הגַנְדְהַרְוים, הסידְדְהים והאלים-למחצה, כולם נמלאו שמחה.

קרישנה חולל על ראשי הנחש, וקָאלייַה ניסה לסלק אותו עם ראשים אחרים. אולם אף שהיו לו כמאה ראשים, קרישנה הכניע את כולם. עתה קרישנה התחיל לבעוט בקָאלייַה עם כפות רגלי הלוטוס שלו, וזה היה כבר מעבר ליכולת הסבל של הנחש. בהדרגה הפך מאבקו של קָאלייַה, למלחמה על חייו. הוא הקיא כל מיני פסולת ונשף אש, וכשפלט את חומרי הרעל מתוכו, גם אופיו החוטא היטהר. בחימה אדירה הוא נלחם עתה לקיומו; הוא ניסה להרים את אחד מראשיו ולהרוג את קרישנה. אלא שהאל מיהר ותפס את הראש, הכניע אותו ורקד עליו ובעט בו. היה זה כמו סגידה לווישנו, האל העליון; הארס שפרץ מלועו של הנחש דמה למינחות פרחים. עכשיו החל קָאלייַה להקיא דם במקום ארס; הוא היה תשוש כולו, וגופו רצוץ ושבור מבעיטותיו של האל. מכל מקום, סוף סוף הוא התחיל להבין שקרישנה הינו אישיות אלוה העילאי. הוא הבין שהוא האל העליון, אדון הכול, והחליט להיכנע.

כאשר נוכחו נשותיו של הנחש, הנָאגַפַּתְנִיות, שבעלן נכנע לבעיטותיו של האל, אשר ברחמו מצוי העולם כולו, הן מיהרו לסגוד אליו, למרות שמחפזון, נפרעו מלבושן, שערן ותכשיטיהן. כנועות בפניו הן נשאו לו תפילות. את צאצאיהן הציבו לפניהן ובכוונה רבה השתחוו לפניו אפיים ארצה, על גדות היַמוּנָא. הן ידעו שקרישנה הוא מקלטן של הנשמות הכנועות, וביקשו לכן, לרצות אותו בתפילתן, כדי לפטור את בעלן מן הסכנה שמאיימת עליו.

הנָאגַפַּתְנִיות אמרו: ״הו אל יקר, אתה שווה לכול. אינך מפלה בין בן או ידיד, לאויב. אכן קָאלייַה ראוי בהחלט לעונשו. הופעת עלי אדמות במיוחד כדי להדביר את הגורמים השליליים בעולם. אולם כיוון שהינך האמת המוחלטת, עונש שלך, כמוהו כחסד. נראה לנו שגם הענשת קָאלייַה אינה אלא ברכה. ואכן, אנו מקבלות זאת כחסד גדול, כי עונש שכזה מוחה את התגובות לחטאים כולם. ברור למדי שיצור זה, שהופיע בגוף נחש, הוא גדוש בחטאים; כי אלמלא כן, כיצד זכה בגוף כזה? אלא שריקודך על ראשיו שם קץ לתגובות הנפשעות שצבר בגופו הנפשע. מכאן שכעסך והעונש שהטלת עליו מבורכים מאד. מדהים כיצד התרצית מנחש שכזה; אין ספק שביצע מעשים דתיים רבים בחייו הקודמים. נראה גם שסיפק את כולם בסיגופיו הרבים ונתן צדקה והיטיב עם ישויות החיים כולן.״

הנָאגַפַּתְנִיות מאששות כאן שללא פעילות קודמת בשירות מסור, לא יכול איש לבוא במגע עם קרישנה. שְׂרִי צ'איטניה מורה בשׁיקְשָׂאשְׁטַקַה שלו לבצע שירות שכזה על-ידי זימרת המנטרה הרא קרישנה ברוח ענווה. על הדבק לחשוב את עצמו לנחות מעשב, גם אל לו לצפות לכבוד לעצמו, רק לתת כבוד לזולתו. כמה מדהים שאותו קָאלייַה, שקיבל גוף של נחש בגלל חטאיו הכבדים, זכה בו בזמן לבוא במגע עם האל, וכפות רגלי הלוטוס שלו אפילו נגעו בראשיו. ללא ספק אין זו תוצאת מעשי חסד רגילים. שתי העובדות הסותרות הללו הדהימו את הנָאגַפַּתְנִיות.

הן המשיכו בתפילתן: ״הו אל יקר, מה מדהים שזכה באבק כפות רגליך על ראשו. קדושים גדולים מחפשים מזל שכזה, ואפילו אלת המזל עמדה בסיגופים רבים כדי להתברך באבק הזה. כיצד זכה קָאלייַה בקלות כזו באבק רגליך על ראשו? שמענו ממקורות מוסמכים שמי שהתברך באבק כפות רגליך, אינו מבקש עוד אחר כל מעמד בעולם החומרי, לרבות מעמדו של ברהמה, או מלכות בכוכבי עדן, או שליטה על כוכב זה. אדם כזה גם אינו מתאווה למשול בכוכבים גבוהים מכדור הארץ, כגון סידְדְהַלוקַה; הוא אינו חפץ בכוחות המיסטיים שמקנה שיטת היוגַה. הדבק הטהור אינו שואף אפילו להיגאל ולהיות לאחד עמך. אל יקר, נחש זה זכה בדבר נדיר ביותר, למרות שנולד בגוף נתעב הנתון כליל למידות הטבע הנחותות וחדור תמיד בכעס. ישויות החיים, שנודדות ביקום במיני חיים שונים, זוכות לפעמים, בחסדך, בגדולה שבברכות.״

זה מאושש גם בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה. נאמר שם שישויות החיים נודדות ביקום במיני חיים שונים, אולם בחסדם של קרישנה והמורה הרוחני, הן זוכות לעיתים בזרע השירות המסור, שסולל את דרכן לגאולה.

״משום כך היננו משתחוות לפניך,״ המשיכו הנָאגַפַּתְנִיות, ״אל יקר, אתה הינך האישיות העליונה ולכן, חי כנשמת-העל בכל ישות חיה. אף שאתה נשגב לעולם התופעות, הכול גם נח בתוכך. אתה התגלמות הזמן הנצחי, הבלתי נלאה. גורם הזמן כולו מצוי בך, ומכאן שאתה בעצמך כלל הזמן בצורת עבר, הווה, עתיד, חודש, יום, שעה, דקה – הכול. במילים אחרות, בכוחך לצפות בשלמות בכל המעשים שמתרחשים בכל פרקי זמן אלה. אתה הינך דמות היקום, אולם גם שונה מן היקום; אתה זהה לו ושונה ממנו בו-זמנית. לכן הרינו משתחוות לפניך. אתה בעצמך כל היקום, אתה גם בוראו ומי שאחראי עליו ומקיים אותו. אתה הוא סיבתו הראשונית. למרות היותך מצוי בעולם באמצעות שלוש התגלויותיך האיכותיות – ברהמה, וישנו ומַהֵשְׂוַרַה – אתה בעצמך נשגב לבריאה החומרית. אתה מקור הופעתן של כל ישויות החיים, על חושיהן, חייהן, מֵחְשָבן ותבונתן, אך אותך אפשר להבין רק באמצעות אונך הפנימי. הבה ונשתחווה לפניך, הבלתי מוגבל, הנשגב והנסתר מכול, מרכז כל הבריאה והיודע כול. הוגי הדעות למיניהם כולם מחפשים אחריך; אתה המטרה העליונה של מאמציהם הפילוסופיים, ובעצם, כל התורות השונות מתארות בסך הכול אותך. הבה ונשתחווה לפניך, מקור כל כתבי הקודש ומקור כל ידע. אתה שורש כל הוכחה ואתה אלוה עליון שיכול להעניק לנו ידע עליון. אתה סיבת התשוקות כולן, גם מקור כל סיפוק. הוודות מייצגות אותך. לכן היננו משתחוות לפניך.״

״קרישנה, אתה אישיות אלוה העילאי, הנהנה העליון, שהופיע עתה כבנו של וַסוּדֵוַה, המייצג את הטובות הטהורה. אתה גם פְּרַדְיוּמְנַה ואַנירוּדְדְהַה, שליטי המֵחְשָב והתבונה, ואתה אדון כל הוַיְשְׁנַּוים. באמצעות התרחבותך לצַ'תוּרְוְיֻוּהַה – כלומר, לוָאסוּדֵוַה, סַנְקַרְשַנַּה, אַנירוּדְדְהַה ופְּרַדְיוּמְנַה – הינך סיבת התפתחותם של המֵחְשָב והתבונה. זו פעילותך שמכסה את ישויות החיים בשיכחה, או ששבה ומגלה את זהותן האמיתית.״ זה מאושש גם בבהגווד-גיטה (פרק 15): האל יושב כנשמת-העל בלב כול, והוא שמשכיח או מזכיר לישות החיים את זהותה המקורית. ״אנו יודעות אמנם שאתה מצוי בלבנו וצופה במעשינו, אלא שקשה עד מאד לחוש בנוכחותך, אף כי ניתן במידה כלשהי. אתה שליטו העליון של האון החומרי, גם של האון הרוחני. מכאן שאתה המנהיג העליון, ושונה מן ההתגלות החומרית. אתה העד, הבורא ויסוד היקום. לכן הרינו משתחוות לפניך. אל עליון, מעשה בריאת העולם אינו כרוך בשום מאמץ מצדך; באמצעות אוניך השונים – מידת הטובות, מידת הלהיטות ומידת הבערות – אתה בורא, מקיים ומכחיד. הינך שליטו של כלל גורם הזמן. ולכן, די בהעפת מבטך כדי לברוא את היקום, ולהפעיל את כוחות הטבע, על גילוייהם השונים שביצורים השונים. איש לא מסוגל להבין את פועלך בעולם זה. למרות שהתרחבת לשלושת שליטיו הראשיים של העולם – ברהמה, וישנו ושיווה – לצורך בריאה, קיום וחורבן, הופעתך כווישנו נועדה למעשה, להביא ברכה לישויות החיים, ומין הדין שאנשי שלום, המבקשים את השלווה העליונה, יסגדו לך בדמותך השלווה כווישנו. הו אל, אנו שוטחות תפילותינו לפניך. נחש עלוב זה עומד עתה לנטוש את חייו, וכנשים, בעלנו הוא הכול בשבילנו. אנו מתפללות איפוא, שתסלח לו בטובך, כי אם ימות, נהיה אנחנו בקשיים רבים. ולוּ רק למעננו, סלח נא לחוטא גדול זה. כול ישויות החיים הן צאצאיך, ואתה מקיים את כולן. וכמותם, גם נחש זה. סלח לו שחטא כלפיך, מבלי לדעת את עוצמתך. אנא, סלח לו הפעם. אל יקר, אנו פונות אליך במסירות ובאהבה, כי כולנו משרתות נצחיות שלך. עתה, תוכל לצוות עלינו כרצונך, שהרי די לציית לך כדי להשתחרר מכל מצוקה.״

הנָאגַפַּתְנִיות סיימו אז את תפילתן, וקרישנה שיחרר את קָאלייַה מעונשו. קָאלייַה, שהיה מעולף כליל ממכותיו של האל, שב עתה להכרתו, גם כוח חיותו חזר ותיפקודי חושיו. בידיים צמודות הוא פנה בענווה ואמר תפילה לאל: ״קרישנה יקירי, נולדתי בגוף מלא קנאה וזעם ושרוי כליל בחשכת מידת הבערות. אתה מיטיב לדעת כמה קשה להיפטר מתכונות טבעיות, אף שאלה גוררות את ישות החיים מגוף לגוף.״ גם בבהגווד-גיטה מאושש כמה קשה להשתחרר משבי הטבע החומרי. מכל מקום, מי שמתמסר לאישיות אלוה, קרישנה, משתחרר משיעבודן של מידות הטבע. ״אלי היקר,״ קָאלייַה המשיך, ״אתה הבורא המקורי של מידות הטבע, שיוצרות את העולם. אתה גם מקור הלכי הרוח השונים של ישויות החיים, שמקנים להן את גופיהן השונים. אלי, נולדתי כנחש, ומטבעי אני רגזן מאד. כיצד אוכל להיפטר מטבע נרכש זה, ללא חסדך? קשה מאד להשתחרר מאחיזתה של מאיא. היא משעבדת אותנו כליל. סלח נא לי על נטיותי החומריות, כי אלה חזקות ממני. עתה, תוכל להעניש אותי או להצילני, כרצונך.״

אישיות אלוה, ששיחק כילד קטן, הורה אז לנחש: ״עליך לעקור מכאן מיד, אל הים הגדול. עזוב ללא דיחוי. קח עמך את כל צאצאיך, את נשותיך ואת נכסיך כולם, אולם אל תטמא עוד את מי היַמוּנָא, כדי שהפרות והילדים יוכלו לשתות מהם ללא הפרעה.״ האל גם הכריז שיש לחזור על הוראה זו בפני כולם, למען לא יפחד עוד איש.

מי ששומע את סיפורו של הנחש קָאלייַה ועונשו, אינו צריך עוד לפחד מנחשים צרי עין. אישיות אלוה הכריז גם: ״מי שירחץ באגם קָאלייַה, שם רחצנו אני וחברי הרועים, גם מי שיצום יום שלם ויעלה מינחת מים מאגם זה – ישתחרר מכל תגובה נפשעת.״ האל גם הבטיח לקָאלייַה: ״באת לכאן כי פחדת מגַרוּדַּה שרצה לאכול אותך על האדמה היפיפה שליד הים. אולם אל תחשוש עוד. עתה, למראה סימני כפות רגלי על ראשך, הוא לא יטריד אותך יותר.״

אישיות אלוה התרצה מקָאלייַה ומנשותיו. ואז, משסיים הוראותיו, מיהרו הנשים וסגדו לאל במינחות של מלבושים יפים, פרחים, זרים, אבני חן, תכשיטים, משחת עץ סנדל, פרחי לוטוס ופירות נאים. כך הן ריצו את אדונו של גַרוּדַּה, ממנו פחדו עד מאד. וכמצוותו של קרישנה, הם כולם עזבו את האגם שבנהר היַמוּנָא.

כך עברו קרישנה ואחיו בַּלַראמה את גיל הילדות, קַוּמָארַה, ונכנסו לגיל הפַּוּגַנְּדַּה, שנמשך מגיל שש עד עשר. רועי הפרות התכנסו והחליטו להפקיד בידיהם של הילדים שמעל גיל חמש את ההשגחה על הפרות במרעה. אחראים עתה על הפרות, קרישנה ובַּלַראמה שוטטו בוורינדאוון וטיהרו את אדמתה בטביעות רגליהם.

ביער ורינדאוון, בלווית ילדי הרועים ובַּלַראמה, הוביל קרישנה את הפרות וניגן בחלילו. היער הוריק כולו מפרחים, צמחים ועשב למרעה, והיה זך כמו מֵחְשָבו הטהור של דַבק. הוא מלא גם בדבורים, בפרחים ובפירות, גם ציפורים צייצו בו, ואגמיו הצלולים הפיגו עייפותו של היגע. משבי רוח קלילים, מפיצים ניחוח מתוק, נשבו והביאו מרגוע למֵחְשָב ולגוף. באוירה קסומה שכזו בילה קרישנה והתענג עם הילדים. העצים, עמוסי פרי וענפים רעננים, שחו ונגעו באדמה, כמו השתחוו לפניו ונגעו בכפות רגליו בברכה. קרישנה חייך, מרוצה מהתנהגותם של העצים והפרחים ומבין את משאלתם.

קרישנה פנה אל אחיו הבכור, בַּלַראמה: ״אחי היקר, אתה הינך נעלה מכולנו. אפילו האלים-למחצה סוגדים לכפות רגלי הלוטוס שלך. ראה את העצים הללו עמוסי הפרי, ראה כיצד הם משתחווים לכפות רגלי הלוטוס שלך, כמו מנסים להשתחרר מחשכת קיומם כעצים. למעשה, העצים שנולדים על אדמת ורינדאוון, אינם ישויות חיים רגילות. מאחר שבחייהם הקודמים סגדו להיבט המופשט של האל, הם הוטלו לצורת חיים חסרת תנועה, אלא שעתה זכו לראות אותך בוורינדאוון, והם מתפללים להוסיף ולהתקדם בחברתך בחיים רוחניים. עצים, הם לרוב ישויות השרויות במידת החושך, וכמותם גם הוגי הדעות האימפרסונליסטים. אולם עתה, בזכות נוכחותך, סולקה בערותם. הדבורים שחגות ומזמזמות סביבך – נראה לי שהיו דבקיך בחייהן הקודמים. הן אינן מסוגלות לנטוש את חברתך, כי מי אדון מיטיב ואוהב ממך? אתה אישיות אלוה העילאי והמקורי, והדבורים רק מזמרות את תפארתך ומפיצות אותה ללא הרף. נראה כי חלקן הן קדושים דגולים, דבקיך, שעטו צורת דבורים, כדי שלא לנטוש את חברתך ולוּ לרגע. אחי היקר, אתה אלוה העילאי ומושא הסגידה העליון. ראה כיצד הטווסים משתלהבים במחולם לפניך. האילות, ממש כמו הגופִּיות, מקדמות את פניך באהבה. הקוקיות, בנות היער, עולצות לקראתך, מברכות את בואך לביתן. תושבי ורינדאוון, למרות היותם רק עצים וחיות, כולם מספרים בתפארתך, ונכונים לקבל את פניך כמידת יכולתם, כפי שנוהגים אנשים נאורים לקבל פני קדושים בביתם. ובאשר לאדמה, מה רבים צדיקותה ומזלה! שהרי עקבות רגליך מעטרות את גופה.״

״רק טבעי שכך יקבלו תושבי ורינדאוון אישיות דגולה כמותך. העשבים, המטפסים, גם השיחים השונים – כולם בני מזל, כי זכו לגעת ברגליך. כאשר אתה מלטף את ענפיהם של הצמחים הזעירים בידיך, גם הם הופכים למפוארים. במבטך, אתה מפאר את הגבעות והנחלים. אולם מפוארות מכול הן בנות וְרַגַ'ה, הגופִּיות, שנמשכות ליופייך. זאת משום שאתה מחבק אותן בזרועותיך האיתנות.״

כך, על גדות היַמוּנָא, קרישנה ובַּלַראמה נהנו לסיפוקם המלא עם תושבי ורינדאוון ועם העגלים והפרות. היו מקומות שגם חבריהם היו מתלווים אליהם. ובחברתם, עדויים בזרים מפרחי יער, היו הילדים שרים או מחקים את המיית הדבורים. לעיתים היו מחקים את קירקור הברבורים באגמים. למראה טווסים מחוללים, היו מחקים את ריקודם לפני קרישנה. גם קרישנה היה מזיז אז את צוארו מצד לצד, מחקה את מחולם, ומצחיק כך את כולם.

לפרות תחת השגחתו של קרישנה היו שמות שונים, וקרישנה היה קורא להן באהבה. מיד לקריאתו, הן מיהרו לגעות, דבר שהסב הנאה רבה לילדים. הם נהגו גם לחקות את ציוציהן של הציפורים השונות, ובמיוחד את קריאות הצַ'קורַה, הטווס, הקוקיה והבְּהָארַדְוָאגַ'ה. לפעמים, אם היו רואים חיות חלשות נסות על נפשן מפני שאגת אריה או נמר, היו הילדים עם קרישנה ובַּלַראמה מחקים את מנוסתן. וכאשר התעייפו, היו מתישבים. בַּלַראמה היה משתרע לנוח ומניח את ראשו בחיקו של אחד הילדים, וקרישנה מיהר לעסות את רגליו. לעיתים צינן את גופו במניפה מעץ תמר והפיג את עייפותו במשב הנעים. בשעה שבַּלַראמה נח, רקדו הילדים ושרו, ולפעמים אפילו התאבקו זה עם זה או קפצו. קרישנה היה אז מצטרף אליהם ואוחז בידיהם. נהנה בחברתם, הוא צחק ופיאר את מעשיהם. כאשר קרישנה חש בעייפות, הוא נשען לפעמים על שורשו של עץ גדול או משתרע בחיקו של ילד, כשאלה משמשים לו ככרית. היו ילדים שעיסו את רגליו, והיו שציננו את גופו במניפת עלים. המוכשרים שבילדים שוררו למענו בקולות ערבים, ובמהרה היתה עייפותו נעלמת. קרישנה, אישיות אלוה העילאי, שאלת המזל משרתת את רגליו, בילה עתה עם ילדי הרועים כאחד מהם. באמצעות אונו הפנימי הוא נראה ממש כמו ילד כפר. אולם למרות שנראה כמו בן כפר פשוט, לעיתים היה מוכיח שהינו אישיות אלוה. ישנם אנשים שמציגים עצמם כאלוהים ומרמים את התמימים. אלא שאלה יכולים רק לרמות, כי אינם מסוגלים להפגין את עוצמתו של אלוהים.

בעודו שקוע כך בהצגת אונו הפנימי, משתעשע עם ידידיו עתירי המזל, נקרתה בפניו הזדמנות נוספת להפגין את כוחו האלוהי, העל-אנושי. חבריו הטובים שְׂרִידָאמָא, סוּבַּלַה וסְתוקַקרישנה פנו אליו ואל בַּלַראמה באהבה ואמרו: ״בַּלַראמה יקר, כוחך עצום וזרועותיך איתנות. קרישנה יקר, אתה מומחה מאד בהריגת דמונים טורדניים. ידוע לכם מן הסתם, שבקרבת מקום נמצא היער הגדול תָאלַוַנַה. יער זה מלא בעצי תמר עמוסי פרי. אחדים מן הפירות כבר נשרו, ורבים עוד הפירות הבשלים על העצים. זהו מקום מקסים, אלא שבגלל הזד הגדול, דְהֵנוּקָאסוּרַה, אי אפשר לגשת לשם. איש לא מגיע לאסוף את הפירות. הדמון חי שם בצורת חמור, וידידיו הדמונים שמצויים בחברתו כולם בעלי אותה צורה. הם כולם חזקים מאד, ובגללם לא ניתן להגיע לשם. אחים יקרים, רק אתם מסוגלים להרוג דמונים כמותם. ומלבדכם, איש לא מעז לגשת לשם, מחשש למותו. אפילו בעלי החיים נטשו את המקום, גם ציפורים אינן ישנות שם עוד. אנחנו יכולים רק להריח את הניחוח המתוק שעולה משם. נראה שעד היום איש לא טעם את הפירות הללו, מן הארץ או מהעצים. קרישנה, לומר את האמת, אנחנו נמשכים מאד אל הניחוח המתוק. בַּלַראמה, בואו ונלך לשם ונהנה מן הפירות. הריח מתפשט עתה בכל מקום, האם אינכם מריחים מכאן?״

קרישנה ובַּלַראמה, לבקשת חבריהם המחייכים, היו נכונים מיד לשמח אותם, ופנו לעבר היער, בלוויית ידידיהם. כאשר הגיעו לתָאלַוַנַה, מיד התחיל בַּלַראמה לטלטל את העצים בזרועותיו, כמו היה פיל גדול. בגלל הזעזוע, נשרו כל הפירות הבשלים לארץ. הדמון דְהֵנוּקָאסוּרַה, שחי שם בצורת חמור, שמע את חבטות הפרי הנושר, ומיהר באון, מרעיד את הקרקע ואת עצים, כאילו פרצה לפתע רעידת אדמה. הוא הופיע לפני בַּלַראמה והחל לבעוט בחזהו עם טלפיו האחוריות. תחילה שתק בַּלַראמה, אלא שזה רק הגביר את זעמו של הזד, ששב ובעט בו ביתר עוז. הפעם מיהר בַּלַראמה ותפס בידו את רגליו של החמור, ניפנף אותו סביב, והשליך אותו אל צמרות העצים. הוא זרק את הרשע אל הגדול שבעצים, אלא שהדמון הכבד, שנפח בינתיים את נשמתו, הפיל את העץ, שהפיל בנופלו עצים נוספים. סופת הוריקן כאילו עברה ביער והפילה את העצים בזה אחר זה. הפגנת עוצמה אדירה שכזו אינה מפתיעה כלל, שכן בַּלַראמה הוא אישיות אלוה שבדמותו כאַנַנְתַה שֵׂשַנָאגַה הוא מחזיק על מליוני ראשיו את הכוכבים כולם. הוא מחזיק את הבריאה החומרית, כמו אריג שנסמך על חוטי השתי והערב.

לאחר שדְהֵנוּקָאסוּרַה הושלך לעצים, התאספו כל ידידיו ויצאו למתקפה עזה נגד קרישנה ובַּלַראמה, נחושים לנקום את נקמת חברם. אולם קרישנה ובַּלַראמה מיהרו ותפסו כל אחד מן החמורים ברגליו האחוריות, ובאותה דרך ניפנפו אותם סביב והמיתו אותם, בהשליכם אותם אל צמרות העצים. גופותיהם של החמורים יצרו תמונה מרהיבה. כמו עננים רבי גוון התקבצו בין העצים. לרגל המאורע, התחילו האלים-למחצה ממעל להמטיר פרחים על קרישנה ובַּלַראמה, הכו בתופיהם ואמרו תפילות.

מספר ימים לאחר הריגת דְהֵנוּקָאסוּרַה, החלו האנשים לבקר ביער תָאלַוַנַה וללקט את פירותיו. גם החיות שבו, ללא חשש, ללחך את העשב הרענן שם. די לזמר ולשמוע אודות עלילות מופלאות כאלה של האחים קרישנה ובַּלַראמה, כדי לצבור מעשים צדיקים לאינספור.

ואז שבו קרישנה ובַּלַראמה עם חבריהם אל כפר ורינדאוון. הם ניגנו בחליליהם, והילדים פיארו את מעשי גבורתם המופלאים ביער. פניהם, מקושטות בתילַקַה, היו מאובקות עתה כליל מהאבק שעלה מרגלי הפרות, וראשו של קרישנה היה מעוטר בנוצת טווס. שניהם ניגנו בחלילים. הגופִּיות הצעירות עלצו לשובו של קרישנה. בהעדרו, היה לבבן נמלא עוגמה; כל היום הן הגו בו – כיצד הוא מבלה ביער או רועה את הפרות. ועתה, עם שובו, חרדתן נמוגה כליל. הן תלו בו עיניהן כמו דבורים שחגות מעל לצוף של פרח לוטוס. כאשר קרישנה נכנס לכפר, הגופִּיות הצעירות חייכו וצחקו, וקרישנה, ניגן בחלילו, התענג על יפי פניהן החייכניות.

ישׂודָא ורוהינִּי מיהרו אז לקבל את פני קרישנה ובַּלַראמה, בניהן האהובים, והחלו, כסדרו של יום, לספק את מאווייהם. האמהות שרתו את בניהן הנשגבים ובו בזמן הרעיפו עליהם ברכות. הן רחצו את הילדים היטב והלבישו אותם – את קרישנה במלבושים צהובים ואת בַּלַראמה בכחולים – וקישטו אותם בעדיים שונים ובזרי פרחים. לאחר עמל יומם בשדות המרעה, הם נראו שוב רעננים ויפים עד מאד.

האמהות גם הגישו להם מאכלים ערבים, והם אכלו להנאתם הכול. אחרי שסיימו לאכול, הם הושבו על מיטות נקיות והאמהות שוררו על מעשיהם, אלא שמיד היו הילדים שוקעים בתרדמה עמוקה. כך נהנו קרישנה ובַּלַראמה מחיים בוורינדאוון כילדים רועים.

לעיתים קרישנה הלך עם חבריו ועם בַּלַראמה, ולפעמים הלך רק עם חבריו לרעות את הפרות לגדות היַמוּנָא. בהדרגה הגיעה עונת הקיץ. יום אחד, בשדה המרעה, צמאו הילדים והפרות, ושתו ממימי היַמוּנָא. אלא שהנהר היה מורעל מהארס של נחש גדול, קָאלייַה.

מיד ניכרה השפעתם של המים הרעילים על הילדים והפרות. הם צנחו לפתע פתאום על הארץ, כמו מתים. מכל מקום, קרישנה, שהינו החיים שבכל חי, שלח אליהם את מבטו החנון, וכולם שבו לעשתונותיהם. הם הביטו זה בזה נדהמים, כי הבינו שמתו משתיית מי היַמוּנָא ושקרישנה החזיר אותם במבטו הרחום לחיים. הם נמלאו הערכה לכוחו הנסתר של קרישנה, שידוע כיוגֵשְׂוַרַה, או אדון כל הכוחות היוגים.

למראה אחיה מתקרב, פנתה אליו דֵוַקִי והתחננה בענווה: אחי היקר, אל תהרוג את הבת הזו. אני מבטיחה שתינשא לבנך. אל נא תהרוג אותה. לפי האות השמימי, לא ילדה תמית אותך, אלא בן זכר. אנא, אל תמית אותה. הרגת כבר רבים כל כך מילדי הרכים, שזהרו כחמה. זו לא אשמתך; שמעת לעצתם של ידידים רשעים. אולם עתה אני מתחננת שתרחם על הילדה ותניח לה לחיות כבתי.״

כמה אכזר היה האיש! הוא לא האזין בכלל לתפילתה היפה של אחותו דֵוַקִי. כמתגרה, הוא תפס בחוזקה בילדה הרכה וניסה להשליך אותה ללא רחמים על האבן. זוהי דוגמה מובהקת לאח אכזר שנכון להקריב את קשריו כולם לצורך סיפוקו האנוכי. אלא שהילדה נשמטה מבין ידיו והתרוממה לשמים והתגלתה כאחותו הצעירה של וישנו בעלת שמונה ידיים. עוטה מלבושים נאים ועונדת זרי פרחים ותכשיטים, היא נשאה בשמונה ידיה קשת, כידון, חיצים, פעמון, קונכיה, גלגל, אַלָה ומגן.

למראה ילדה זו, שהיתה למעשה האלה דוּרְגָא, החלו כל האלים-למחצה מכוכבי עדן כסידְדְהַלוקַה, צָ'ארַנַּלוקַה, גַנְדְהַרְוַלוקַה, אַפְּסַרַלוקַה, קינְנַרַלוקַה ואוּרַגַלוקַה לשאת לה מינחות שונות וגם אמרו תפילות. האלה פנתה אז ממעל אל קַמְּסַה ואמרה: ״שפל שכמותך, כיצד תוכל להרוג אותי? הילד שימית אותך נולד כבר לפני, במקום כלשהו בעולם. אל תתאכזר כל כך לאחותך המסכנה.״ מאז הופעתה זו, נודעת האלה דוּרְגָא במקומות שונים בתבל בשמות שונים.

למשמע מילים אלו נמלא קַמְּסַה אימה. ברוב חמלה הוא שיחרר את וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי מאזיקיהם ואמר להם באדיבות, ״אחותי וגיסי היקרים, זנחתי כל קשרי משפחה, והרגתי את אחייני שלי כמו רשע מרושע. איני יודע מה יהיו תוצאות מעשי. בוודאי אשָלח לגיהנום לשם מגיעים הורגי בְּרָאהְמַנּים. מכל מקום, מפליא שהנבואה השמימית לא התאמתה. תעמולה כוזבת אינה כבר נחלתה הבלעדית של החברה האנושית, גם תושבי עדן התחילו להגיד שקרים. כיוון שהאמנתי לדבריהם, פשעתי מאד והרגתי את בניה של אחותי. וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי יקרים, שניכם נשמות דגולות. איני יכול ללמד אתכם דבר, ואף-על-פי-כן אני מבקש שלא תצטערו על מות ילדיכם. כולנו כפופים לכוח עליון, וכוח זה הוא שמפריד אותנו זה מזה. במרוצת הזמן כולנו נאלצים להיפרד מידידינו ומקרובינו, אולם הנשמה נשארת בשלמותה לעד, גם אחרי העלמותם של הגופים החומריים. כדי חרס למשל, נבנים מאדמה, ואחר כך נהרסים. אולם האדמה נשארת כמות שהיא. באותה דרך, גופיה של הנשמה נוצרים בתנאים כלשהם ונכחדים, בעוד שהיא, הנשמה הרוחנית, נשארת. לכן אין סיבה לצער. כולם צריכים לדעת שהגוף החומרי שונה מן הנשמה הרוחנית, וכל עוד לא מבינים זאת, נאלצים להמשיך ולהתגלגל מגוף לגוף. דֵוַקִי אחותי היקרה, את עדינה וחסודה מאד. אנא סלחי לי – אל תצטערי על מות ילדיך, אותם רצחתי במו ידי. למעשה, לא אני גרמתי למותם, שהרי כל המעשים כבר נגזרו מראש. עלינו לפעול על-פי תכנית קבועה מראש, אפילו בניגוד לרצוננו. אנשים טועים לחשוב שהעצמי מת עם כלות הגוף, או שישות חיים אחת יכולה להרוג את זולתה. תפיסות מוטעות שכאלה הן שמטילות אותנו לתנאי הקיום החומרי. כלומר, מי שאינו משוכנע כליל בנצחיות הנשמה, נאלץ לסבול כהורג ונהרג. אחותי וגיסי, סילחו לי על מעשי הנתעבים נגדכם. לבי כה דל ולבבכם גדול; רחמו נא וסילחו לי.״

בשעה שקַמְּסַה דיבר אל אחותו וגיסו, דמעות זלגו מעיניו והוא נפל לרגליהם. הוא האמין לדבריה של דוּרְגָא דֵוִי, אותה ניסה להרוג, ומיהר עתה לשחררם. הוא התיר במו ידיו את אזיקיהם והתייחס אליהם בחום ובידידות, כבן משפחה.

דֵוַקִי נרגעה כליל לנוכח חרטתו ושכחה את מעשיו הנפשעים כלפי ילדיה. גם וַסוּדֵוַה שכח את אירועי העבר ואמר בחיוך לגיסו: ״הו גיס בר מזל, הדברים שאמרת לגבי הגוף החומרי והנשמה נכונים לגמרי. כל ישות חיים נולדת נבערת, וחושבת עצמה לגופה החומרי. תפיסת חיים שכזו מקורה בבערות, ועל בסיס בערות זו אנו יוצרים איבה או ידידות. צער, שמחה, פחד, קנאה, חמדנות, אשליה וטירוף הם בסך הכול היבטים שונים של תפיסה גופנית זו. גם מעשי איבה הם ביטוי לתפיסה גופנית כזו, וכאשר אנו עוסקים במעשים כאלה, אנו שוכחים את יחסינו הנצחיים עם אלוהים.״

וַסוּדֵוַה ניצל את רצונו הטוב של קַמְּסַה כדי ללמד אותו שגם מעשיו הכופרים נבעו כולם מתפיסת חיים מוטעית – כלומר, ראיית הגוף החומרי כעצמי. קַמְּסַה התרצה מאד מדבריו המאירים של וַסוּדֵוַה ותחושת האשמה על המתת אחייניו חלפה. ברשותם של אחותו וגיסו הוא שב בלב קל לביתו.

אלא שביום המחרת כינס קַמְּסַה את יועציו וסיפר להם על אירועי אמש. יועציו היו כולם דמונים ואויבים נצחיים של האלים-למחצה, ודברי אדונם ציערו אותם מאד. אף שלא היו מנוסים ביותר, גם לא מלומדים, הם החלו נותנים עצותיהם: ״אדון יקר, הבה נערך ונהרוג את כל הילדים שנולדו בעשרת הימים האחרונים בערים, בכפרים ובשטחי המרעה. יש לבצע תכנית זו ללא הבחנה. אנו סבורים שהאלים-למחצה לא יוכלו לעשות דבר נגד פרעות שכאלה. הם הרי חוששים להילחם בנו. וגם אם ירצו לעצור בעדנו – הם לא יעזו. קשתך אדירת הכוח מטילה עליהם אימתה. למעשה, ראינו כבר שכל אימת שאתה יוצא לקרב נגדם וממטיר עליהם חיצים, הם נסים מיד לכל עבר, כדי להציל את נפשם. רבים מהם, לא מסוגלים להילחם עמך, נכנעו מיד והסירו טורבניהם, ובשיער פזור וכפיים צמודות התחננו לחייהם ואמרו: 'אדון, כולנו מפחדים מעוצמתך, שחרר אותנו מקרב איום כזה.' פעמים רבות גם ראינו שלא הרגת לוחמים כנועים ומפוחדים שכאלה, שקשתותיהם, חיציהם ומרכבותיהם נופצו, וכמו שכחו את מלאכת המלחמה, בלתי מסוגלים לעמוד עוד בפניך. אל לנו לחשוש מהאלים-למחצה. בשעת שלום, מחוץ לשדה הקרב, הם מתרברבים מאד ביכולתם הקרבית, אלא שבעת מלחמה אינם מסוגלים להפגין כל מיומנות או יכולת לוחמה. נכון שווישנו, שיווה וברהמה נכונים תמיד לסייע לאלים-למחצה בהנהגתו של אינְדְרַה, אולם גם מאלה אין סיבה לחשוש. וישנו הרי חבוי בליבן של ישויות החיים ולא יכול לצאת משם. שיווה פרש מכל פעילות ונכנס ליער. וברהמה עסוק תמיד בסיגופים ובהגות. אינְדְרַה בהשוואה לכוחך הרב, אינו אלא גבעול קש. מכאן שאין כל מקום לחשש. אולם גם להתעלם מהם לא כדאי, שהרי הם בכל זאת אויבינו המושבעים. עלינו להישמר ולגונן על עצמנו. כדי לשרש את קיומם עד היסוד, הרינו נכונים לשירותך ודרוכים לפקודתך תמיד.״

הרשעים המשיכו: ״אם מזניחים מחלה בגוף, זו מחמירה והופכת חשוכת מרפא. גם מי שקורא דרור לחושיו, יתקשה מאד אחר כך לרסן אותם. בדומה לכך, עלינו להקפיד ולהישמר תמיד מפני האלים-למחצה, שכן אם יתחזקו מדי, כבר לא נוכל להכניעם. וישנו הוא מקור כוחם של האלים, וסיפוקו מהווה תכלית כל כללי הדת. המצוות הוֵדיות, הבְּרָאהְמַנּים, הפרות, סיגופים, הקרבות, מתן צדקה ותרומות – כולם נועדו לסיפוקו. לכן הבה נצא מיד ונהרוג את כל הבְּרָאהְמַנּים שאחראים על הידע הוֵדי, כמו גם את החכמים הדגולים שאחראים על טקסי הקורבן. הבה ונהרוג גם את כל הפרות, המקור לחמאה שהוא גורם חיוני ביותר להקרבות. אם תרשה לנו, נצא מיד ונהרוג את היצורים הללו עד האחרון.״

הבְּרָאהְמַנּים, הפרות, הידע הוֵדי, סיגופים, אמת, שליטה בחושים ובמֵחְשָב, אמונה, מתן צדקה, סובלנות והקרבות – אלה הם למעשה, אברי גופו הנשגב של וישנו. וישנו מצוי בלב כל והוא מנהיג כל האלים-למחצה, לרבות שיווה וברהמה. ״אנו סבורים שדי לרדוף את החכמים הדגולים והבְּרָאהְמַנּים ולהציק להם בכדי להרוג את וישנו,״ אמרו עוד השרים.

כבר מלכתחילה היה קַמְּסַה רשע גדול, ועתה, כבול בשלשלאות הזמן הנצחי המכלה כול, הוא שמע לעצת שריו הדמוניים והחליט לפגוע בבְּרָאהְמַנּים ובוַיְשְׁנַּוים. מיד הוא ציווה על הדמונים להטריד אותם, ונכנס לביתו.

כל חסידיו של קַמְּסַה היו מושפעים ממידת הלהיטות ונתונים לאשליית מידת הבערות. כל עניינם היה להציק לקדושים, ומעשים כאלה בסך הכול מקצרים את תוחלת החיים. ואכן, הדמונים האיצו מאד את התהליך והזמינו לעצמם מוות מהיר. אולם מוות מהיר אינו תוצאתה היחידה של פגיעה שכזו; היא נפשעת כל כך, עד כי מבצעהּ מאבד בהדרגה את יופיו, תהילתו ודתיותו. גם התעלותו לכוכבים הגבוהים נבלמת. נסחפים על-ידי רעיונותיהם המשונים, מביאים הדמונים רק הרס במקום ברכה. פגיעה בכפות רגלי הלוטוס של דבקים ובְּרָאהְמַנּים חמורה אף מפגיעה באישיות אלוה עצמו. בדרך זו מהווה חברה משוללת אמונה מקור לאינספור יסורים.

בדרך חזרה הביתה, שקל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה את אזהרתו של וַסוּדֵוַה לגבי הפורענויות בגוקוּלַה. אין ספק שזו היתה עצה ידידותית ומשום כך נכונה, ולכן חשב, ״יש אמת בדבריו.״ בפחדו, פנה לאל. רק טבעי שדבק בסכנה יפנה לחשוב על קרישנה, שהרי אין לו מקלט אחר מלבדו. כמו שילד בסכנה פונה לאמו או לאביו, חוסה הדבק תמיד במקלטו של אלוהים. אולם בשעת סכנה הוא זוכר את האל עוד יותר.

על-פי עצת שריו הדמוניים, הורה קמסה למכשפה פֻּוּתַנָא להרוג את כל הילדים שבערים, בכפרים ובאזורי המרעה. היא היתה בקיאה באמנות הכשפים השחורה וידעה להרוג ילדים קטנים בשיטות אימתניות ונפשעות. מכשפות כאלה מסוגלות להפעיל את כשפיהן רק במקומות שבהם לא מזמרים או שומעים את שמו הקדוש של קרישנה. נאמר שכל הדברים הרעים: מכשפות, רוחות רפאים ואסונות, נעלמים מיד כאשר מתחילים לזמר את השם הקדוש, ולוּ גם בהיסח הדעת. קל וחומר כאשר מזומר השם הקדוש ברצינות רבה – ובמיוחד בוורינדאוון, שם נוכח אישיות אלוה בעצמו. חששותיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נבעו מאהבתו לקרישנה, כי סכנה ממשית הרי לא נשקפה מפֻּוּתַנָא, חרף כוחותיה הרבים. מכשפות כאלה נקראות קְהֵצַ'רִי, כלומר שביכולתן לעופף בשמים. ישנן עדיין נשים בחלקה הצפון-מערבי המרוחק של הודו שבקיאות במעשי כשפים כאלה. הן עוברות ממקום למקום על ענף מעץ עקור. גם פֻּוּתַנָא ידעה אמנות זו, ולכן היא מתוארת בבְּהָאגַוַתַם כקְהֵצַ'רִי.

פֻּוּתַנָא חדרה ללא רשות אל לבה של גוקוּלַה – מקום מגוריו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. לבושה כאשה יפיפיה, נכנסה לביתה של אמא יַשׂודָא. היא היתה יפה עד מאד עם ירכיה המורמות, שדיה התפוחים, עגיליה והפרחים שבשערה. במיוחד שיוו לה מראה יפיפה מתניה הצרים. היא הביטה בכול במבט מצודד ובפנים חייכניות ששבו כליל את תושבי ורינדאוון. נשות הבוקרים התמימות חשבו אותה לאלת המזל שהופיעה בוורינדאוון עם פרח לוטוס בידה. הן סברו שבאה כדי לראות בעצמה את קרישנה, בעלה. בגלל חינה הרב, לא ניסה איש לעצור בעדה, וכך נכנסה בחופשיות לבית. פֻּוּתַנָא, שהרגה כבר ילדים רבים מאד, מצאה את קרישנה הפעוט שוכב בעריסה קטנה. מיד הבחינה שתינוק זה מסתיר בחובו אונים מופלאים, וחשבה: ״בעוצמתו הרבה, יכול ילד זה להחריב בין-רגע את היקום כולו.״

הבנה זו של פֻּוּתַנָא היא רבת משמעות. אישיות אלוה העילאי, קרישנה, מצוי בלב כול. בבהגווד-גיטה נאמר שהוא זה שמעניק את התבונה הדרושה, כמו גם את השיכחה. פֻּוּתַנָא הבינה מיד כי הילד שמצאה בביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה הוא אלוה עליון. אף שהיה שרוע שם כעולל פעוט, אין פירושו של דבר שכוחו פחת. אין כל אמת ברעיון החומרני שהסגידה לאלוהים היא צורה של האנשה. שום תרגילי הגות או סיגופים לא יהפכו ישות חיים פשוטה לאלוהים. אלוהים הינו תמיד אלוהים. קרישנה כתינוק פעוט, הוא מושלם כמו במלוא בחרותו. התורה המָאיָאוָאדִית גורסת שישות החיים היתה בראשיתה אלוהים, אולם נפלה תחת השפעתה של מָאיָא. מכאן שעכשיו אינה אלוהים, אולם כאשר תשתחרר מהשפעתה של מָאיָא, היא תשוב ותהיה אלוהים. אלא שהתאוריה הזו לא מתארת נכון את ישות החיים המזערית. ישויות החיים הן חלקיקים מזעריים של האל; חלקיקים קטנטנים או ניצוצות של האש העליונה, אולם אינן האש המקורית, או קרישנה. קרישנה הוא אלוהים כבר מראשית הופעתו בביתם של וַסוּדֵוַה ודוקי.

כטבעו של ילד קטן, עצם קרישנה את עיניו, כמו להימנע מפניה של פֻּוּתַנָא. רבים הדבקים שפירשו ולמדו את פִשרה של עצימת עיניים זו. יש הטוענים שקרישנה עצם את עיניו כדי לא לראות את פניה של פֻּוּתַנָא שהרגה כבר ילדים רבים, ובאה עתה במטרה להרוג גם אותו. יש האומרים שמאחר שהתגלה לה דבר בלתי רגיל, עצימת העיניים נועדה להרגיע אותה ולהסיר את חששה. יש שמסבירים שקרישנה הופיע כדי להרוג את הדמונים ולגונן על הדבקים, כפי שנאמר בבהגווד-גיטה: פַּריתְרָאנָּאיַה סָאדְהַוּנָאםּ וינָאשָׂאיַה צַ'ה דוּשְׁקְרּיתָאם. על-פי הכללים הוֵדיים אסורה הריגתם של אשה, בְּרָאהְמַנַּה, פרה או ילד. אולם הראשונה מן הדמונים שנועדה למות היתה אשה. ולכן למרות האיסור הזה שבשָׂאסְתְרַה הוֵדית, קרישנה היה חייב להרוג אותה, ולא נותר לו אלא לעצום את עיניו. ישנה פרשנות נוספת שלפיה קרישנה עצם את עיניו משום שקיבל את פֻּוּתַנָא כמטפלת שלו. פֻּוּתַנָא באה אל קרישנה כדי להניק אותו משדיה, ואף שידע כי היא מבקשת להרוג אותו, הוא קיבל אותה ברוב חסדו כמטפלת או אם.

הוודות מורות על שבעה סוגי אמהות: האם האמיתית, אשת המורה או המורה הרוחני, אשת המלך, אשתו של בְּרָאהְמַנַּה, פרה, המטפלת ואמא אדמה. מאחר שפֻּוּתַנָא לקחה את קרישנה אל חיקה והניקה אותו בחלב שדיה, החשיב אותה קרישנה כאחת מאמהותיו. זו אם כן, סיבה נוספת לעצימת העיניים: היה עליו להרוג מטפלת או אם. אך כאשר קרישנה הורג מטפלת או אם, אין זה שונה מאהבתו לאמו האמיתית או לאמו המאמצת יַשׂודָא. מן הספרות הוֵדית מסתבר שפֻּוּתַנָא זכתה ליחס של אם, כמו גם לאותם תנאים שלהם זכתה אמא יַשׂודָא. פֻּוּתַנָא נגאלה מן העולם החומרי, בדיוק כמו יַשׂודָא.

לאחר שעצם קרישנה הפעוט את עיניו, הרימה אותו פֻּוּתַנָא אל חיקה, מבלי לדעת שהיא אוחזת בידיה את התגלמות המוות. מי שמתבלבל וחושב נחש לחבל, סופו למות. וכך פֻּוּתַנָא, שלפני פגישתה עם קרישנה כבר הרגה תינוקות רבים, תפסה בנחש שימית אותה.

יַשׂודָא ורוהינִּי נכחו שתיהן בשעה שפֻּוּתַנָא הרימה את הילד אל חיקה, אולם, בגלל יפי מלבושיה והאהבה האמהית שגילתה, הן לא עצרו אותה ממעשיה. כיצד יכולות היו לנחש שהיא כחרב המוסתרת בתיבה מפוארת? פֻּוּתַנָא משחה את פטמות שדיה ברעל קטלני, ולאחר שהרימה את הילד, דחפה פיטמה אחת לפיו. היא קיוותה שמיד כשיתחיל לינוק – ימות. אולם קרישנה הפעוט מיהר לאחוז בפיטמה בכעס, וינק את החלב-הרעל, כמו גם את אוויר חייה של הדמונית. במילים אחרות, עם יניקת החלב, הוא ינק גם את אוויר חייה והמית אותה. קרישנה מלא חסד, וכיוון שפֻּוּתַנָא הציעה לו את חלב שדיה, הוא הגשים את משאלתה וקיבל את הצעתה כמו נעשתה מתוך אהבה אמהית. אולם כדי לשים קץ למעשיה הנפשעים, הוא מיהר גם להרוג אותה. והדמונית, כיוון שהומתה בידי קרישנה, זכתה בגאולה. כך, בעוד קרישנה מוצץ ממנה את אוויר החיים, צנחה פֻּוּתַנָא לארץ פשוטת איברים ופרצה בצעקה: ״הו ילד, עזוב אותי, עזוב אותי!״ היא צרחה בקול והזיעה, עד שגופה נטף כולו.

היא מתה תוך כדי צווחות, ורעש אדיר נשמע אז משמים וארץ ומכל הכיוונים. ״כמו רעמים מתגלגלים,״ חשבו האנשים. כך תם חלום הבלהות של המכשפה פֻּוּתַנָא והיא שבה לדמותה האמיתית, המפלצתית. היא פערה את פיה האימתני, פשטה אבריה לכל עבר, וצנחה לקרקע כמו וְרּיתְרָאסוּרַה שהוכה ממכת הברק של אינְדְרַה. שערה נפרע והתפזר על גופה שהשתרע עתה על עשרים קילומטרים וריסק את כל העצים תחתיו. האנשים כולם נדהמו למראה גוף ענק מימדים שכזה. שיניה נראו כלהבי מחרשה, ונחיריה כמערות ההרים; שדיה דמו לגבעות קטנות, ושערה לשיח עבות אדמוני. ארובות עיניה דמו לבארות נטושות, ירכיה נראו כמו שתי גדות נהר, ידיה כשני גשרים איתנים ובטנה דמתה לאגם חרב. רועי הפרות ונשותיהם צפו בתדהמה וביראה במחזה. מוחם כמו הוכה בהלם, אוזניהם נחרשו מקול החבטה האדיר ולבם הלם בחוזקה.

הגופִּיות הבחינו בקרישנה הפעוט משחק ללא פחד בחיקה של פֻּוּתַנָא, ומיהרו לאסוף אותו. אמא יַשׂודָא, רוהינִּי ושאר הגופִּיות המבוגרות ביצעו אז טקסים מבורכים: הן תפסו בזנב פרה והקיפו איתו את גוף הילד, שטפו אותו כליל בשתן פרה וזרו עליו אבק מטלפי פרה. כל זה נועד לגונן על קרישנה הפעוט מפני תקריות מחרידות נוספות. אירוע זה מלמד בבירור על חשיבותה של הפרה לחיי משפחה, לחברה ולכלל ישויות החיים. גופו הנשגב של קרישנה אינו זקוק לשום הגנה. משיחת גופו בגללי פרה, שטיפתו בשתן פרה והשלכת האבק מטלפיה, מלמדים רק על חשיבותה של הפרה.

לאחר טקסי טהרה אלו, זימרו הגופִּיות, ובראשן אמא יַשׂודָא ורוהינִּי, שנים עשר שמות של וישנו, כדי לגונן על גופו של קרישנה מכל השפעה רעה. הן רחצו ידיהן וכפות רגליהן, ולגמו שלוש לגימות מים, כמקובל לפני זימרת מַנְתְרות. וזימרו: "קרישנה יקר, מי יתן והאל, הידוע גם כמַנּימָאן, יגונן על ירכיך; מי יתן וווישנו, שנקרא גם יַגְ'נַה, יגונן על רגליך; הבה ואַצְ'יוּתַה יגונן על זרועותיך; הַיַגְרִיוַה יגונן על בטנך, קֵשַׂוַה יגן על לבך; וישנו יגונן על זרועותיך; אוּרוּקְרַמַה יגונן על פניך; אִישְׂוַרַה יגן על ראשך; צַ'קְרַדְהַרַה יגן על חזך; גַדָאדְהַרַה יגן על גבך; מַדְהוּסֻוּדַנַה, האוחז בקשת, יגונן על ראייתך; וישנו, נושא הקונכיה, יגן על צדך השמאלי; אוּפֵּנְדְרַה, אישיות אלוה, יגן עליך ממעל; תָארְקְשְׁיַה יגן עליך מתחת לאדמה; הַלַדְהַרַה יגונן עליך מכל הצדדים; אישיות אלוה הְרּישִׁיקֵשַׂה יגונן על חושיך; נָארָאיַנַּה יגונן על נשימתך; אדון שְׂוֵתַדְוִיפַּה, נָארָאיַנַּה, יגן על לבך; יוגֵשְׂוַרַה יגונן על מֵחְשָבך; פְּרּישְׂניגַרְבְּהַה יגונן על תבונתך; ואישיות אלוה העילאי יגונן על נשמתך. בשעת משחקך, מי יתן וגווינְדַה ישמור אותך מכל צד; ובשנתך, מָאדְהַוַה ישמור עליך מסכנות; בשעת עבודה, אדון הוַיְקוּנְּטְהַה יגונן עליך ממעידה; מי יתן ויגונן עליך גם ביושבך; מי יתן ואלוהי ההקרבות יגונן עליך כליל.״

אמא יַשׂודָא זימרה את שמותיו השונים של וישנו כדי להגן על אברי גופו השונים של הילד. היא היתה משוכנעת שמחובתה להגן על ילדה מפני מיני השדים והרוחות הרעות, כגון דָּאקינִים, יָאתוּדְהָאנִים, קוּשְׁמַאנְּדָּאים, יַקְשׁים, רָאקְשַׁסים, וינָאיַקים, קוטַרָא, רֵוַתִי, גְ'יֵשְׁטְהָא, פֻּוּתַנָא, מָאתְרּיקָאים, אוּנְמָאדים ודומיהם, שגורמים לאדם לשכוח את קיומו ומשבשים את פעולת אוויר החיים והחושים. לעיתים אלה מופיעים בחלומות ומטילים אימה רבה ולפעמים מופיעים כנשים זקנות שמוצצות את דמם של תינוקות קטנים. אולם כל השדים והרוחות הללו נעלמים מיד למישמע שמותיו של האל. אמא יַשׂודָא האמינה באמונה שלמה בהוראות הוֵדיות לגבי חשיבותם של הפרות ושמותיו הקדושים של וישנו, ומצאה באלה מקלט למען שלום ילדה. היא חזרה על שמותיו הקדושים של וישנו כדי להבטיח שיגן על בנה. כבר מראשית הבריאה נהגו בתרבות הוֵדית לגדל פרות ולזמר את שמותיו של וישנו. גם כיום אלו שמקיימים תרבות זו, ובמיוחד בעלי משפחות, מגדלים לפחות תריסר פרות וסוגדים לדמותו של וישנו בביתם.

ברוב אהבתן, ביקשו הגופִּיות הבוגרות של ורינדאוון להגן על קרישנה, אף שלא לצורך, שהרי כבר גונן על עצמו. זאת משום שלא הבינו שהוא האל העליון שמשחק כילד. משסיימו את טקסי ההגנה, הרימה אמא יַשׂודָא את קרישנה ונתנה לו לינוק משדיה. לאחר הטקסים, מוגן על-ידי המַנְתְרות של וישנו, חשה אמא יַשׂודָא שהילד בטוח. באותו זמן חזרו הרועים שהלכו לשלם מיסיהם במַתְהוּרָא ונדהמו למראה גופתה הענקית של פֻּוּתַנָא.

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה נזכר בנבואתו של וַסוּדֵוַה וחשב אותו לאיש קדוש ויוגִי בעל כוחות נסתרים; כי אלמלא כן, כיצד ידע לנבא את התקרית שארעה בהעדרו מוורינדאוון. אחר כך חתכו תושבי וְרַגַ'ה את הגוף הענק לחתיכות וערמו אותן עם עצים למדורה. הגוף עלה בלהבות, והעשן שעלה מן האש הדיף ניחוח נעים, זאת משום שהדמונית הומתה בידי קרישנה. פירושו של דבר שהיא היטהרה עתה כליל מחטאיה וזכתה בגוף שמימי. זוהי דוגמה לכך שאלוהים כולו טוב: פֻּוּתַנָא באה להרוג אותו, אולם כיוון שינק את חלבה, היא היטהרה מיד וגופה המת הפך נשגב באיכותו. פֻּוּתַנָא עסקה בהריגת ילדים קטנים; היא היתה צמאה לדם. אולם למרות שקינאה בקרישנה, זכתה בגאולה, כיוון שנתנה לו את חלבה. קל וחומר, לכן, הוא גורלם של מי שאוהבים את קרישנה כמו אב או אם.

קרישנה הוא אישיות אלוה העילאי ונשמת-העל שבכל ישות חיה. משום כך מבקשים הדבקים הטהורים לשרת אותו באהבה תמיד. מכאן המסקנה שגם מאמץ קטן בשירותו של האל מעניק רווח רוחני עצום. זה מוסבר בבהגווד-גיטה: סְוַלְפַּם אַפְּי אַסיַה דְהַרְמַסְיַה: השירות המסור לקרישנה הוא זך ונשגב, ודי גם בשירות מזערי, ביודעין או שלא ביודעין, כדי לזכות בגדולה שבברכות. גם העלאת מנחת פרחים לאל מביאה ברכה רבה לישות החיים שכלואה בגופו של אותו צמח; העץ שממנו נקטפים הפירות או הפרחים לצורך המנחה מתברך בעקיפין. תהליך האַרְצַ'נָא, או הסגידה, מבורך לכול. אלים-למחצה חשובים כמו ברהמה ושיווה סוגדים לקרישנה, ופֻּוּתַנָא, התמזל מזלה שקרישנה השתעשע כתינוק בחיקה. כפות רגלי הלוטוס שלו, שמהוות מושא סגידתם של קדושים ודבקים דגולים, נחו על גופה. והוא, שאנשים סוגדים לו במנחות מזון, ינק בעצמו מחלבה. לכן מפארים אותו הדבקים בתפילתם: אפילו פֻּוּתַנָא, שהציעה לו מנחה כאויב, זכתה והתברכה. מה עצומה איפוא, הברכה שבסגידה לו באהבה!

על כולם לסגוד לקרישנה, ולקרישנה בלבד, ולוּ רק בגלל הברכה העצומה שצפויה לסוגד. למרות שפֻּוּתַנָא היתה שדה מרושעת, היא התעלתה למעמדה של אם לאישיות אלוה. מובן שגם אותן פרות וגופִּיות בוגרות שהציעו חלבן לקרישנה התעלו למעמד נשגב. ביכולתו של קרישנה להעניק לכל אחד הכול – גאולה, או כל דבר חומרי. מכאן שאין לפקפק בגאולתה של פֻּוּתַנָא, שכן קרישנה ינק זמן מה חלב מגופה. כיצד, אם כן ניתן לפקפק בגאולתן של הגופִּיות שאהבו את קרישנה? אין ספק כי אותם גופִּיות, נערי הבקר והפרות ששרתו את קרישנה בוורינדאוון מתוך אהבה רבה זכו כולם להשתחרר ממצוקת הקיום החומרי.

תושבי ורינדאוון הריחו את הניחוח הנעים שעלה מגופה הבוער של פֻּוּתַנָא ותמהו, ״מהיכן בא הריח?״ משוחחים ביניהם, הם הבינו כי זהו העשן שמופץ מן הגוף הבוער. הם אהבו את קרישנה מאד, ומשהבינו כי הדמונית הומתה בידיו, הם הרעיפו ברכותיהם באהבה על הפעוט. כשכבתה השריפה, נכנס נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לביתו, הרים את ילדו לחיקו, והחל לרחרח את ראשו, מרוצה שבנו ניצל מאסון גדול. שרילה שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי ברך כל מי ששומע את סיפור הריגתה של פֻּוּתַנָא, שיזכה בחסדו של גווינְדַה.

וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי, אף שהיו הוריו האמיתיים של קרישנה, לא יכלו לחגוג את טקס הלידה של בנם בגלל התעללויותיו של קַמְּסַה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לעומת זאת, אביו המאמץ, חגג טקס זה ברוב שמחה. למחרת היום הוכרז שבן נולד ליַשׂודָא, ולפי הנוהג הוֵדי, הזמין נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה אסטרולוגים ובְּרָאהְמַנּים מלומדים לערוך את טקס הלידה. אחרי שילד נולד, מחשב אסטרולוג את רגע לידתו ועורך הורסקופ של עתיד חייו. לאחר מכן נערך טקס נוסף בו בני המשפחה מתרחצים, מתנקים, מתקשטים בעדיים ובזרים, ואז, נאספים לפני הילד והאסטרולוג ושומעים את עתידו של הילד. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ובני משפחתו כולם התלבשו והתיישבו לפני מקום הלידה, ובשעה שהאסטרולוג ביצע את הטקס, בְּרָאהְמַנּים שנאספו לרגל האירוע זימרו מַנְתְרות מבורכות, על-פי כללי הטקס. בטקס זה נסגדים גם האלים-למחצה, וגם אבות המשפחה הקדומים. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה חילק לבְּרָאהְמַנּים 200,000 פרות לבושות כליל ומקושטות בשלל עדיים וכן העניק ערימות דגנים ותבואה מקושטות בבדים מעוטרים באימרות זהב ובתכשיטים רבים.

הדרכים להשגת נכסים ורכוש בעולם החומרי הן רבות, אלא שלא תמיד הגונות וישרות ביותר; זהו טבעה של צבירת ממון. משום כך מורות הוודות לטהר נכסים שכאלה על-ידי מתן תרומות זהב ופרות לבְּרָאהְמַנּים. גם הרך הנולד מיטהר ממתן הדגנים. החיים בעולם החומרי נגועים תמיד בטומאה כלשהי, ולכן עלינו לטהר את תוחלת חיינו, ואת נכסינו וממוננו, כמו גם את עצמנו. תוחלת החיים מיטהרת על-ידי רחצה יומיומית, התנקות פנימית וחיצונית ועל-ידי קיום עשרת תהליכי הטהרה. סיגופים, סגידה לאל ומתן תרומות מטהרים ממון ורכוש. לימוד הוודות, חתירה להגשמה עצמית והבנת האמת המוחלטת העליונה, מביאים לטיהור עצמי. משום כך נאמר בספרות הוֵדית שכל אחד בלידתו הוא שׂוּדְרַה; רק מי שמקיים את תהליכי הטהרה הופך לכפול-לידה. לימוד הוודות הופך אדם לויפְּרַה – שלב שמחייב כל בְּרָאהְמַנַּה. בְּרָאהְמַנַּה הוא מי שמבין בשלמות את האמת המוחלטת. ובְּרָאהְמַנַּה שמוסיף ומתקדם, הופך לוַיְשְׁנַּוַה, או לדַבֵק.

בטקס, החלו הבְּרָאהְמַנּים לזמר מַנְתְרות וֵדיות שונות, כדי להזמין מזל וברכה לילד. המזמורים נחלקים לסוגים שונים, כגון סֻוּתַה, מָאגַדְהַה, וַנְדִי ווירוּדָאוַלִי. מחוץ לבית ליוו שופרים ותופי דוּד את זימרת המַנְתְרות והשרים, והצלילים העליזים פשטו לכל הבתים, עד לשטחי המרעה. מבפנים ומבחוץ עיטרו את הבית באיורים אמנותיים מקליפות אורז ומי בשמים הותזו לכל עבר, ואפילו על הכבישים וברחובות. התקרות והגגות קושטו בדגלים שונים, בזרי פרחים ובעלים ירוקים. שערים הותקנו מעלים ומפרחים. את הפרות, השוורים והעגלים משחו בתערובת שמנים וכורכום וציירו עליהם במחצבים שונים כגון תחמוצת אדומה, חימר צהוב ומנגן. הם ענדו זרים מנוצות טווס וכוסו בגלימות צבעוניות ובשרשראות זהב.

רועי הבקר, מלאי שמחה לרגל טקס הלידה שעורך אביו של קרישנה, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, לבנו, עטו בגדים יקרים, ענדו עדיים ועגילים לגופם, ולראשם חבשו טורבן גדול. לאחר שהתהדרו במלבושיהם, שמו פעמיהם לביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה עם מתנות רבות בידיהם.

גם נשות הרועים עלצו מאד מששמעו  כי לאמא יַשׂודָא נולד בן, וגם הן התלבשו והתקשטו ברוב פאר וסכו את גופן בבשמים. ממש כשם שאבקת פרחי הלוטוס מעצימה מאד את יפי הפרחים, הבליטה אבקת הקוּנְקוּמַה שעל פניהן דמויות הלוטוס של הגופִּיות (נשות הרועים) את יופיין. הגופִּיות היפות מיהרו אז עם תשורותיהן לביתו של מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה אלא שבגלל ירכיהן המלאות ושדיהן התפוחים, הן לא יכלו להתקדם במהירות, אף שניסו להיחפז ככל האפשר, ברוב אהבתן לקרישנה. עגילי פנינה קישטו את אוזניהן, וענק מאבני חן עיטר את צווארן. עיניהן ושפתותיהן היו מאופרות בצבעי איפור שונים, וצמידי זהב יפים קישטו את ידיהן. בשעה שפסעו בחופזה על כביש האבן, זרי הפרחים שענדו נשרו לארץ, והיה זה כמו מטר פרחים שניתך משמים. ריצוד העדיים הרבים עוד העצים את יופיין. כאשר הגיעו לביתם של נַנְדַה ויַשׂודָא הן בירכו את הנולד: ״ילד יקר, מי יתן ותאריך ימים כדי לגונן עלינו.״ הן בירכו את הרך וגם הציעו לו תערובת של אבקת כורכום ושמן, יוגורט, חלב ומים. לאחר שהתיזו אותה על גופו, הן המשיכו והתיזו גם על שאר הנוכחים. לרגל המאורע המבורך הנעימו להקות נגנים רבות בניגוניהן.

משועשעים ממשחקן של הגופִּיות, מיהרו רועי הבקר להשיב להן והתיזו גם הם על גופן יוגורט, חלב, חמאה מזוככת ומים. שני המחנות השליכו אז חמאה זה על זה – שעשוע שמילא את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שמחה. ובשמחתו, החל לפזר ברוחב לב תרומות רבות לזמרים השונים שהתכנסו שם. היו זמרים ששוררו פסוקים חשובים מן האוּפַּנישַׂדים ומן הפּוּרָאנּות, היו שפיארו את אבות המשפחה, והיו שזימרו שירי פיוט ענוגים. נכחו שם גם בְּרָאהְמַנּים מלומדים רבים, וגם להם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה העניק לרגל המאורע המאושר, פרות, מלבושים ותכשיטים שונים.

מאירוע זה ניתן ללמוד על עושרם הרב של תושבי ורינדאוון, שבוסס כולו על גידול פרות. רועי הפרות השתייכו לקהילת הוַיְשְׂיות, והתפרנסו מגידולי אדמה ומתן הגנה לפרות. אף ששכנו בכפר קטן – ממלבושיהם, תכשיטיהם ומאורח התנהגותם ניכר שהיו בעלי נכסים חומריים רבים. מוצרי החלב השונים היו בשפע רב כל כך, עד כי השליכו זה על זה חמאה ללא הגבלה. עושרם התבטא בחלב, יוגורט, חמאה מזוככת ובשאר מוצרי החלב. כיוון שסחרו במוצריהם החקלאיים, הם יכלו להתהדר גם בשפע של תכשיטים וקישוטים שונים ובמלבושים יקרי ערך. ובנוסף, כמו שעשה נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, יכלו גם לחלק את אלה לאחרים.

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אביו המאמץ של קרישנה, סיפק כך את מאווייהם של כל הנוכחים. הוא קיבל את פניהם בכבוד והעניק להם כמבוקשם. לבְּרָאהְמַנּים המלומדים לא היה כל מקור הכנסה אחר, וקיומם היה תלוי כליל בקהילות הוַיְשְׂיות והקְשַׁתְרייות. אירועים חגיגיים שכאלה, כגון יום הולדת או חתונה, היוו הזדמנות למתן תרומות. בשעה שנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה סגד לווישנו וניסה לספק את כל הנוכחים, תשוקתו למעשה, היתה לרצות ולשמח את קרישנה הפעוט. הוא לא ידע כי ילד זה הוא מקורו של וישנו, ולכן התפלל, שווישנו יגונן עליו.

רוהינִּידֵוִי, אמו של בַּלַראמה, היתה ברוכת המזל מכל נשותיו של וַסוּדֵוַה. אף שהיתה רחוקה מבעלה, היא התלבשה נאה, כדי לברך את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה בטקס הולדת בנו, קרישנה. היא ענדה זר פרחים, ענק ושאר תכשיטים לגופה, כשהופיעה שם והסתובבה כה וכה. הנוהג הוֵדי הוא שאשה שבעלה לא בבית, אינה מתלבשת יפה. אולם לרגל המאורע, התהדרה רוהינִּי במלבושה, אפילו בהעדר בעלה.

השפע הרב בטקס הלידה של קרישנה מורה כי ורינדאוון של אותה עת היתה עשירה מאד. מאחר שקרישנה הופיע בביתם של המלך נַנְדַה ואמא יַשׂודָא, הרי שאלת המזל מחוייבת היתה להרעיף שיפעתה על ורינדאוון. ואכן, ניכר היה שוורינדאוון כבר הפכה לזירת שעשועיה.

טקס הלידה תם, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה החליט ללכת למַתְהוּרָא, לשלם את מיסיו השנתיים לממשלו של קַמְּסַה. לפני שעזב, הוא זימן את רועי הבקר הבכירים בכפר והורה להם להשגיח על ורינדאוון בהעדרו. כאשר נודע לוַסוּדֵוַה על בואו של נַנְדַה למַתְהוּרָא, הוא היה להוט לקדם את חברו בברכה. הוא מיהר למקום שבו השתכן, ולמראה ידידו, כמו שבו אליו חייו. ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כשליבו גואה משמחה, נעמד וחיבק את וַסוּדֵוַה. הוא קיבל את פני וַסוּדֵוַה בחום רב והציע לו מושב. וַסוּדֵוַה, חרֵד לגורלם של שני בניו שהופקדו תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה מבלי שהלה יֵדע בכלל על זהותם, שאל עתה בדאגה לשלומם. קרישנה ובַּלַראמה שניהם היו בניו של וַסוּדֵוַה. בַּלַראמה הועבר לרחמה של רוהינִּי, אשתו של וַסוּדֵוַה, שמצאה מחסה אצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ואת קרישנה וַסוּדֵוַה העביר בעצמו ליַשׂודָא, והחליף אותו בבתה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ידע כי בַּלַראמה הוא בנו של וַסוּדֵוַה, אולם לא ידע על קרישנה. וַסוּדֵוַה לעומתו, ידע כמובן, ומשום כך שאל עתה בדאגה לשלומם. וַסוּדֵוַה פנה לננדה ואמר ״אחי היקר, אף ששנים רבות עברו והשתוקקת לילד, לא נולד לך בן. והנה, בחסדו של האל, התברכת עתה בילד נאה. אני סבור שזהו סימן מבורך עד מאד בשבילך. ידידי היקר, הייתי חבוש בכלאו של קַמְּסַה, ורק עתה יצאתי לחופשי. זו כמו לידה חדשה עבורי, איבדתי כל תקווה לשוב ולראותך, אולם בחסדו של האל הנה אני רואה אותך.״ וַסוּדֵוַה גילה את חרדתו לקרישנה. קרישנה הובא בחשאי למיטתה של אמא יַשׂודָא ולאחר טקס הלידה המפואר, הלך נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה למַתְהוּרָא. בשמחתו אמר וַסוּדֵוַה, ״זו כמו לידה חדשה עבורי.״ הוא לא האמין שקרישנה יחיה, לאחר שכל אחיו נהרגו בידיו של קַמְּסַה.

וַסוּדֵוַה המשיך, ״ידידי היקר, קשה כל כך להישאר יחדיו לעד. למרות משפחה, קרובים, בנים ובנות, בדרך הטבע אנו מוצאים את עצמנו לרוב נפרדים זה מזה. זאת משום שכל ישות חיים כפופה בעולם זה לתכתיבים שונים תולדת מעשיה הקרמתיים; גם אם יוצא שחוברים לזמן מה יחדיו, אין כל ערובה שנמשיך ונשאר כך למשך זמן. המעשים הקרמתיים מכתיבים לכל אחד התנהגות שונה ומכריחים אותו להיפרד. מפגשים ופרידות אלה דומים לצמחים הרבים שצפים על גלי הים. לעיתים אלה מצטרפים יחדיו, ולעיתים נפרדים לעד; כל צמח פונה לדרכו. כמותם, אפשר שנמצא שמחה בחיק משפחה, כל עוד אנו חיים יחדיו, אולם לעיתים מאלצים אותנו גלי הזמן להיפרד.״

משמעות דבריו של וַסוּדֵוַה היא שלמרות שנולדו לו שמונה בנים מרחמה של דֵוַקִי, למרבה הצער כולם אבדו. אפילו את בנו קרישנה לא יכול היה לשמור עמו, אולם אף שחש געגועים עזים, לא יכול היה לגלות את האמת. ״ספר נא לי על שלום ורינדאוון,״ הוא אמר. ״ברשותך בעלי חיים רבים – האם אלה מאושרים? האם הם מקבלים מספיק מספוא ומים? ומקום משכנכם הנוכחי, האם הוא שליו ובטוח?״ וַסוּדֵוַה שאל שאלות כאלה משום שחרד לשלומו של קרישנה. הוא ידע שקַמְּסַה ומרעיו שלחו זדים שונים כדי להרוג אותו. הם החליטו להמית כל ילד שנולד בתוך עשרה ימים מיום לידתו של קרישנה. בגלל החרדה הרבה לבנו, ביקש וַסוּדֵוַה לדעת על אמצעי הבטחון שננקטו שם, ושאל גם אודות בַּלַראמה ואמו רוהינִּי, שהופקדה תחת השגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הוא הזכיר לנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שבַּלַראמה אינו מכיר את אביו האמיתי. ״הוא חושב אותך לאביו. ועתה יש לך ילד נוסף, קרישנה, אולם אני סבור שאתה דואג יפה מאד לשניהם.״ יש משמעות גם לעובדה שוַסוּדֵוַה שאל לשלום בעלי החיים שברשותו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. מי שהחזיק ברשותו בעלי חיים, ובמיוחד פרות, גונן עליהם ממש כמו על ילדיו. וַסוּדֵוַה היה קְשַׁתְרייַה, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וַיְשְׂיַה. חובתו של קְשַׁתְרייַה לגונן על אזרחים בני אנוש, וחובת הוַיְשְׂיַה לגונן על פרות. הפרות חשובות כמו האזרחים, וכשם שאלה אמורים להיות מוגנים, גם הפרות זכאיות להגנה מלאה.

וַסוּדֵוַה הוסיף שקיום עקרונות הדת, פיתוח כלכלי והשבעת תביעות החושים בצורה מספקת, תלויים בשיתוף פעולה בין קרובים, עמים והאנושות כולה. מכאן שחובתו של כל אחד לשמור על בני ארצו ועל הפרות מפני קשיים; עליו לדאוג לשלומם ובטחונם של בני הארץ ושל בעלי החיים. רק אז אפשר להתקדם בעקרונות הדת, בפיתוח כלכלי ובעינוג חושים. וַסוּדֵוַה הצטער שלא יכול היה לגונן על הבנים שנולדו לו מדֵוַקִי. משום כך חשב גם שנכשל כליל בקיום עקרונות הדת, בפיתוח כלכלי ובעינוג חושים.

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה השיב לו, ״וַסוּדֵוַה יקר, אני יודע כמה כואב לך מותם של ילדיך הקטנים, בניה של דֵוַקִי, בידיו של המלך קַמְּסַה האכזר. האחרונה נולדה בת, ואותה, כפי ששמעתי, לא הצליח קַמְּסַה להרוג, וזו נכנסה לכוכבים השמימיים. ידידי היקר, אל תצטער; כולנו נשלטים על-ידי מעשי עברנו הבלתי נראים. הכול כפופים למעשי עברם, ומי שבקיא במורכבות הקארמה ותגובותיה, נחשב לבעל ידע. אדם שכזה לא יפול ברוחו בשום מצב, משמח או מעציב.״

וַסוּדֵוַה סיים ואמר ״נַנְדַה יקירי, אם שילמת כבר את מיסיך, מהר ושוב למקומך. אני סבור כי פורענויות כלשהן מאימות על גוקוּלַה.״

לאחר שיחה ידידותית זו בין נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לוַסוּדֵוַה, שב וַסוּדֵוַה לביתו, ורועי הבקר בהנהגת נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שבאו למַתְהוּרָא לשלם את מיסיהם, שבו גם הם.

קרישנה, אישיות אלוה העילאי, ניחן תמיד בששת השפעים במלואם – עושר מושלם, כוח מושלם, פרסום, ידע, יופי ופרישות מושלמת. האל מתגלה בדמויות נצחיות שונות, שהן כולן מושלמות. בזכות מעשיו הנשגבים שמבצעות התגלויותיו השונות, יכולה הנשמה המותנית להרבות ולשמוע אודותיו. בבהגווד-גיטה נאמר, גַ'נְמַה קארמה צַ'ה מֵא דיוְיַם; עלילותיו ומעשיו של אלוהים אינם ארציים, הם מעבר לתפיסה החומרית. אולם שמיעה אודות מעשים בלתי רגילים שכאלה, בכוחה לרומם את הנשמה המותנית. שמיעה מהווה הזדמנות להתרועע עם האל; שמיעה אודות מעשיו היא כשלעצמה כבר התעלות לטבע הנשגב. הנשמה המותנית נמשכת מטבעה לשמוע אודות נשמות אחרות, בין אם ברומנים, ובין אם בהצגות או בסיפורי בדים. נטייה זו לשמוע אודות אחרים ניתן לכוון לשמיעת עלילותיו של אלוהים, שהרי אז מתעלים לטבע הנשגב. עלילות אלה, בנוסף ליופיין, גם מספקות מאד את המֵחְשָב.

שמיעת עלילותיו של האל, בכוחה לנקות מיד את אבק הטומאה החומרית שהצטבר בלב בגלל התרועעות ממושכת עם הטבע החומרי. גם שְׂרִי צ'איטניה הורה ששמיעת שמו הקדוש של קרישנה יכולה לנקות את הלב מכל לכלוך חומרי. אף שישנם תהליכים שונים להגשמה עצמית, כל נשמה מותנית שתיפנה לתהליך השירות המסור – שהשמיעה היא היבטו החשוב ביותר – תתנקה מיד מכל טומאה חומרית ותבין את זהותה האמיתית. חיים מותנים מתחילים עם טומאה זו, וכאשר היא מתנקה, רק טבעי שתפקודה הרדום של ישות החיים – השירות המסור לאל – נעור. מי שפיתח את יחסיו הנצחיים עם קרישנה, זכאי להתידד עם דבקיו. מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ממליץ לכול, על בסיס התנסות מעשית, לנסות ולשמוע אודות עלילותיו הנשגבות של אישיות אלוה. הספר סיפורי קרישנה נועד לכך, ומן הראוי שידע הקורא לנצל אותו להתקדמות לעבר מטרת החיים העליונה.

אלוהים מופיע בעולם החומרי מתוך חסד נטול סיבה, ומציג את מעשיו כמו היה אדם רגיל. למרבה הצער, ישויות כופרות, או אנשים משוללי אמונה, סוברים שקרישנה הוא אדם כמותם, וממעיטים בערכו. בבהגווד-גיטה קרישנה מגנה זאת בעצמו ואומר, ״אַוַגָ'אנַנְתי מָאםּ מֻוּדְּהָאהּ״. המֻוּדְּהות, או השפלים, חושבים אותו לאדם רגיל, אולי חזק במקצת מאחרים; לרוע מזלם, הם אינם מסוגלים לקבל אותו כאל עליון. לעיתים חסרי מזל כאלה מציגים את עצמם כהתגלויות של קרישנה, מבלי להתבסס בכלל על כתובים מוסמכים.

כאשר קרישנה גדל מעט, הוא החל מתהפך על בטנו ולא שכב כבר רק על גבו. אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה חגגו אז אירוע נוסף: יום הולדתו הראשון של קרישנה. מי שמקיימים את העקרונות הוֵדיים חוגגים גם כיום אירוע זה. (ההינדים בהודו, על שלל כתותיהם, כולם חוגגים את יום הולדתו של קרישנה.) רועי הבקר ונשותיהם הוזמנו להשתתף, וכולם הגיעו בשמחה. תזמורת הנעימה בנגינותיה, להנאתם של הנאספים. כל הבְּרָאהְמַנּים המלומדים הוזמנו וזימרו לקרישנה מזמורים וֵדיים מביאי ברכה. בשעה שאלה זימרו מזמוריהם והתזמורות ניגנו, רחצה אמא יַשׂודָא את הילד. טקס רחצה זה נקרא אַבְּהישֵׁקַה, ונחוג גם כיום במקדשי ורינדאוון ביום הגַ'נְמָאשְׁטַמִי – הוא יום הולדתו של קרישנה.

לרגל המאורע הורתה אמא יַשׂודָא לחלק דגנים לרוב, ופרות מעולות מעוטרות בתכשיטי זהב ניתנו לבְּרָאהְמַנּים מלומדים ומכובדים. יַשׂודָא התרחצה בעצמה, התלבשה בבגד נאה, ועם קרישנה הפעוט בחיקה, רחוץ ומלובש, התיישבה להאזין למזמורי הבְּרָאהְמַנּים. נראה כי הילד נרדם בעודה מקשיבה, ומשום כך הניחה אותו חרש בעריסה. היא פנתה אז לקבל את פני ידידיה וקרוביה וכל תושבי ורינדאוון שבאו לרגל המאורע הקדוש, ושכחה להניק את הילד. אף שהתינוק הרעב פרץ בבכי, לא יכלה אמא יַשׂודָא לשמוע אותו, בגלל ההמולה הרבה. ואז, רעב ונרגז על הזנחת אמו, הרים קרישנה את רגליו והחל לנפנף אותן ולבעוט, ממש כמו ילד רגיל. קרישנה הפעוט הונח תחת עגלת יד וכשנפנף את רגליו דמויות הלוטוס, הוא פגע במקרה באופן העגלה, וזו התמוטטה. כלי מטבח שונים וכלי פליז ומתכת שנערמו על העגלה, כולם נפלו בחבטה גדולה. אופן העגלה התפרק מצירו וחישוריו נשברו והתפזרו לכל עבר. אמא יַשׂודָא והגופִּיות, גם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ורועי הפרות, תמהו כיצד קרסה העגלה מעצמה. כל הגברים והנשים באי החג, התקהלו סביב ופתחו בניחושים. איש לא מצא את הסיבה, אולם כמה ילדים קטנים שהתבקשו לשחק עם קרישנה, דיווחו שהיה זה קרישנה שבעט באופן. הם אמרו שראו במו עיניהם ועמדו על כך בתוקף. היו שהאמינו לדבריהם, אולם אחרים אמרו, ״כיצד אפשר להאמין לדבריהם של ילדים?״ נבצר מבינתם של רועי הבקר והנשים, שאישיות אלוה הכל יכול שרוע עתה לפניהם כתינוק פעוט חסר ישע. האפשרי והבלתי אפשרי שניהם מצויים בכוחו.

הם שוחחו כך ביניהם, והילד בכה. אמא יַשׂודָא מיהרה אז ללא תוכחות, הרימה את הילד אל חיקה וקראה לבְּרָאהְמַנּים מלומדים לזמר מזמורים וֵדיים קדושים, כדי לסלק את הרוחות הרעות. היא גם הניחה לילד לינוק משדיה. ילד שיונק כראוי מחזה אמו, פירושו של דבר שיצא מכלל סכנה. החזקים שבגברים תיקנו אז את העגלה השבורה ושבו וסידרו עליה את החפצים שהתפזרו. הבְּרָאהְמַנּים החלו להעלות מינחות יוגורט, חמאה, עשב קוּשַׂה ומים לאש הקרבן. הם סגדו לאישיות אלוה למען עתידו המבורך של הילד.

כל הבְּרָאהְמַנּים שנכחו שם היו משוללי קנאה; הם נהגו תמיד ביושר, בהגינות וגם לא היו גאוותנים; לא אלימים, ולא ביקשו אחר יוקרה כוזבת. מכאן שהיו בְּרָאהְמַנּים אמיתיים ולא היה מקום לחשש שבִרכתם תהיה לשווא. מתוך אמונה מלאה שכזו, לקח נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה את ילדו בזרועותיו ורחץ אותו במים מעורבבים בעשבים שונים בשעה שהבְּרָאהְמַנּים זימרו מן הוודות רּיג, יַג'וּר וסָאמַה.

נאמר שרק מי שניחן בכישוריו של בְּרָאהְמַנַּה רשאי לזמר את המַנְתְרות הוֵדיות. מכאן, שאותם בְּרָאהְמַנּים שביצעו את הטקסים שם, אכן ניחנו בכל המעלות הבְּרַהְמיניות. גם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה האמין בהם לחלוטין. ישנן הקרבות שונות ולכל אחת מומלצות מַנְתְרות שונות, אולם בכל מקרה צריכים מזמרי המַנְתְרות להיות בְּרָאהְמַנּים מיומנים. מכל מקום, בתקופה זו של קַלי אין עוד בְּרָאהְמַנּים מיומנים שכאלה, ולכן אסורים כיום טקסי הקרבן הוֵדיים. אולם ישנו סוג הקרבה אחר ששְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבְּהוּ המליץ לתקופה הנוכחית – סַנְקִירְתַנַה-יַגְ'נַה, או זימרת המַהָא-מנטרה: הרא קרישנה, הרא קרישנה, קרישנה קרישנה, הרא הרא/ הרא ראמה, הרא ראמה, ראמה ראמה, הרא הרא.

פעם שניה זימרו הבְּרָאהְמַנּים את המזמורים הוֵדיים וביצעו את טקסי הקרבן, ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שב וחילק להם דגנים ופרות לרוב. כל הפרות היו מכוסות בכסות רקומה זהב וקרניהן היו מעוטרות בטבעות זהב; פרסותיהן כוסו בשכבת כסף והן ענדו זרי פרחים. למען שלום ילדו המופלא, נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה חילק המוני פרות כאלה, והבְּרָאהְמַנּים כתמורה, בירכו אותו בכל לב. ברכותיהם של בְּרָאהְמַנּים רבי כישורים אינן מכזיבות לעולם.

יום אחד, זמן קצר אחרי הטקס, כאשר אמא יַשׂודָא ישבה עם התינוק בחיקה, קרישנה הפך עצמו לפתע לכבד מכדי לשאת אותו. בלית ברירה נאלצה יַשׂודָא להניחו על הארץ, וכעבור זמן מה פנתה לעיסוקי הבית. ואז, לפקודתו של קַמְּסַה, הופיע במקום תְרּינָּאוַרְתַה, ממשרתיו של הרשע, בצורת מערבולת אוויר. הוא הרים את הפעוט על כתפיו וחולל סופת חול נוראה בכל ורינדאוון. בתוך כמה רגעים כוסו עיני כול ועלטה כבדה השתררה, איש לא ראה עוד את עצמו, ולא את זולתו. יַשׂודָא, שלא יכלה למצוא בחשכה הנוראה את בנה הקטן שנחטף, פרצה בבכי תמרורים. היא צנחה לקרקע, ממש כמו פרה שאיבדה את עגלהּ. נשות הרועים ששמעו את בִכיה מיהרו לבוא והחלו לחפש את הילד. אולם למרבה אכזבתן, לא מצאו אותו. הדמון תְרּינָּאוַרְתַה, שנשא את קרישנה הפעוט על כתפיו, התרומם אל על לשמיים, אולם אז הפך התינוק כבד כל כך, עד כי נאלץ הדמון לעצור ולהפסיק את מערבולת האוויר. עתה, כשהוא מעיק על תְרּינָּאוַרְתַה בכובדו הרב, תפס קרישנה ולפת גם את צוארו. תְרּינָּאוַרְתַה חש כאילו היה התינוק הר גדול והוא ניסה להיחלץ מאחיזתו, אולם ללא הצלחה. עיניו פרצו מחוריהן ובזעקה מרה צנח על אדמת ורינדאוון ומת, ממש כמו תְריפּוּרָאסוּרַה, שנפגע מחיצו של שיווה. הוא נפל על האדמה הסלעית, אבריו התרסקו, וגופו נגלה לכל תושבי הכפר.

הגופִּיות ראו את הדמון המת ואת קרישנה משתעשע בחדווה על גופו, ומיהרו להרים את הילד באהבה. רועי הבקר והנשים, ששבו ומצאו את ילדם האהוב, נמלאו שמחה רבה. הם שוחחו ואמרו שזהו נס גדול; כי הדמון, אף שחטף את הילד במטרה לחסל אותו, לא הצליח במשימתו, ובעצמו נפל לארץ מת. היו שהסבירו שזה קרה בצדק: ״חוטאים גדולים מתים מהתגובות לחטאיהם, והילד קרישנה תם ונקי מחטא; משום כך הוא ניצל מהפורענויות כולן. גם אנו, כנראה, ביצענו הקרבות גדולות בחיינו הקודמים, סגדנו לאישיות אלוה, תרמנו תרומות גדולות, והרבינו במעשי צדקה לטובת כלל הציבור ולכן בזכות מעשים חסודים אלו ניצל עתה הילד מכל סכנה.״

הגופִּיות שנאספו שם שוחחו ביניהן: ״באילו סיגופים עמדנו בחיינו הקודמים?! בודאי סגדנו לאלוהים, ערכנו טקסי קרבן שונים, תרמנו תרומות, ועסקנו בפעילות רווחה ציבורית כגון נטיעת עצי בַּנְיאן וחפירת בארות, ובזכות מעשי צדקה אלה, שב אלינו ילדנו ממש ממוות על מנת להפיח בכולנו חיים.״ אירועים מופלאים אלו החזירו את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שוב ושוב למילותיו של וַסוּדֵוַה.

פעם אחרת, לאחר תקרית זו, החזיקה אמא יַשׂודָא את ילדהּ בזרועותיה וטיפלה בו באהבה. ברוב אהבתה החל חלב ניגר בשפע משדיה. היא פתחה את פי הפעוט עם אצבעה, אולם לפתע ראתה בפיו את היקום כולו. היא ראתה בפה את כל השמים והמאורות, גם את הכוכבים שבכל עבר, את השמש, הירח, אש, אוויר, ימים, איים, הרים, נהרות, יערות, ואת כל הישויות הנעות והנייחות. לבה הלם בחוזקה והיא מלמלה לעצמה, ״כמה מופלא!״ יותר מזה לא אמרה, רק עצמה את עיניה ושקעה במחשבות מופלאות. קרישנה, שוכב בזרועות אמו, הציג את דמות היקום האלוהית; זו ההוכחה שאלוהים הוא אלוהים תמיד, בין אם מופיע כתינוק בחיק אמו, ובין אם כרכב בשדה הקרב בקוּרוּקְשֵׁתְרַה. עובדה זו גם מפריכה את טענתו של האימפרסונליסט, שניתן להפוך לאלוהים באמצעות הגות או תרגול חומרי כלשהו. אלוהים הוא אלוהים תמיד ובכל מצב, וישויות החיים הן תמיד חלקיקים שלו. לעולם אלה לא יִשוו לכוחו הבלתי נתפס ולעוצמתו העל-טבעית.

אחרי האירוע בו קרישנה הציג בפני אמא יַשׂודָא את מראה כל היקום בפיו, ביקש וַסוּדֵוַה מגַרְגַמוּני, כוהן משפחתו, לבקר אצל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ולערוך תחזית אסטרולוגית לעתידו של קרישנה. גַרְגַמוּני היה איש קדוש וחכם שביצע סיגופים רבים והתמנה לכוהן שושלת היַדוּ. על כן רבה היתה שמחתו של נַנְדַה כאשר הלה הגיע לביתו. הוא מיד נעמד והשתחווה לפניו בידיים צמודות, ובכך קיבל את פניו וסגד לו כמו היה הוא האל העליון עצמו. הוא הציע לו מושב נאה, ואחרי שהתיישב, פנה אליו בנועם: ״בְּרָאהְמַנַּה יקר, אתה מופיע בבתיהם של אנשי משפחה רק כדי להאיר אותם בידע. טרודים בחובות הבית, אנחנו שוכחים את חובתנו האמיתית – הגשמה רוחנית. עתה באת כדי לעורר אותנו לחיים רוחניים שכן זוהי סיבתך היחידה לבקר אנשים כמותנו.״ ואכן, אין זה מעניינו של איש קדוש לבקר בבתיהם של אנשי משפחה שחייהם סובבים כליל סביב כסף. ואם נשאל, ״מדוע אלה אינם פונים בעצמם לקדושים לצורך הארה?״ התשובה היא שלבם הפך דל וקטנוני. רוב בעלי המשפחות בטוחים שהדאגה לענייני המשפחה היא חובתם הראשונית, וכי זו קודמת להגשמה עצמית או להארה בידע רוחני. רק מתוך חמלה מבקרים איפוא, הבְּרָאהְמַנּים בבתיהם.

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה פנה אל הכוהן כאל אחד מהמוסמכים הגדולים במדע האסטרולוגיה. התחזיות שעל-פי מדע זה, כגון מועד התרחשותם של ליקוי חמה או ירח, כרוכות בחישובים מורכבים. על-פי תחשיבים אלה ניתן לצפות את העתיד בבהירות רבה. גַרְגַמוּני היה בקי ומיומן מאד במדע זה. מדע האסטרולוגיה מגלה גם את מעשיו של האדם בחייו הקודמים, שמכתיבים את הנאותיו או סבלותיו בחיים אלה.

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה כינה אותו אז הטוב שבבְּרָאהְמַנּים. בְּרָאהְמַנַּה הוא מי שיודע את העליון. ומבלי לדעת את האמת העליונה, אל לו לאיש להיקרא כך. המילה שמופיעה כאן היא בְּרַהְמַוידָאם, או מי שמיטיבים לדעת את העליון. בְּרָאהְמַנַּה מיומן אמור לערוך טקסי טהרה לבני מעמדות הביניים, כלומר לקְשַׁתְרייות ולוַיְשְׂיות, ולכן נחשב למורה הרוחני או לכוהן הדת שלהם. שׂוּדְרות, לעומתם אינם מקיימים טקסים שכאלה. נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה היה וַיְשְׂיַה, והחשיב את גַרְגַמוּני לבְּרָאהְמַנַּה מעולה. לפיכך ביקש אותו שיטהר את שני בניו המאומצים – קרישנה ובַּלַראמה. הוא הדגיש גם שכמו שני אלה, צריך כל בן אנוש לקבל מיד עם היוולדו בְּרָאהְמַנַּה מיומן כמורה רוחני.

עתה, בתשובה לבקשתו, אמר גַרְגַמוּני: ״וַסוּדֵוַה שלח אותי לבצע את טקסי הטהרה לשני הבנים, ובמיוחד לקרישנה. אני כוהן הדת שלו ובדרך כלשהי נראה לי שקרישנה הוא בנה של דֵוַקִי.״ מתחשיביו האסטרולוגיים התחוור לו שקרישנה נולד לדֵוַקִי ואחר כך נמסר להשגחתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, כל זה ללא ידיעתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. בעקיפין הוא אמר עתה שקרישנה ובַּלַראמה שניהם בניו של וַסוּדֵוַה. על בַּלַראמה נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ידע כבר, שהרי אמו, רוהינִּי, התגוררה אצלו, אולם לא ידע כי גם קרישנה הוא בנו של וַסוּדֵוַה. עתה גַרְגַמוּני חשף בעקיפין עובדה זו. הוא גם הזהיר שאם בעצמו יבצע את טקס הטהרה, מיד יבין קַמְּסַה החוטא שקרישנה הוא בנם של דֵוַקִי ווַסוּדֵוַה. החישובים האסטרולוגיים הראו שילדהּ השמיני של דֵוַקִי לא היה בת, כפי שהכול חשבו עד אז. הוא רמז למעשה, שהבת נולדה ליַשׂודָא, ושקרישנה, בנה של דֵוַקִי, הוחלף איתה. אותה ילדה, דוּרְגָא, גם הודיעה לקַמְּסַה שהילד שיהרוג אותו כבר נולד במקום כלשהו. לכן אמר גַרְגַמוּני, ״אם אעניק לבנך שם, וילד זה אמור להגשים את נבואתה של האלה, עלול לבוא הדמון המרושע ולנסות להרוג אותו אחרי הטקס ואני איני רוצה להיות אחראי לפורענות שכזו.״

נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה השיב: ״אם נשקפת סכנה, עדיף לא לערוך את טקס מתן השם בפאר. מוטב אולי רק לזמר את המיזמורים הוֵדיים ולבצע את תהליך הטהרה. אנו משתייכים למעמד כפולי-הלידה, ובואך לכאן הוא הזדמנות נפלאה. ערוך נא טקס פשוט.״ נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה העדיף לערוך את הטקס בצנעה, ובלבד שגַרְגַמוּני יבצע אותו.

כך, להפצרותיו, ערך גַרְגַמוּני את טקס מתן השם בחשאי, ברפת של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הוא אמר לנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שבַּלַראמה, בנה של רוהינִּי, יהווה מקור שמחה לבני משפחתו ולקרוביו, ויקרא משום כך ראמה. הוא יהיה גם חזק מאד ויקרא לכן, בַּלַראמה. כמו כן אמר ״שמו יהיה גם סַנְקַרְשַׁנַּה; בגלל הקשר העז והמשיכה שבין משפחתך למשפחת היַדוּ.״ גַרְגַמוּני נתן אם כן, לבנה של רוהינִּי שלושה שמות – בַּלַראמה, סַנְקַרְשַׁנַּה ובַּלַדֵוַה. מכל מקום, הוא הקפיד שלא לגלות את העובדה שגם בַּלַראמה הופיע ברחמה של דֵוַקִי והועבר משם לרחמה של רוהינִּי. קרישנה ובַּלַראמה שניהם במקורם בניה של דֵוַקִי, ומכאן שהם אחים אמיתיים.

״באשר לילד השני,״ אמר גַרְגַמוּני, ״ילד זה נולד ביוּגות (עידנים) שונות בצבעים שונים. תחילה היה גופו לבן, אחר כך אדום, לאחר מכן צהוב, ועתה הוא הופיע בשחור. מאחר שהיה קודם בנו של וַסוּדֵוַה, יהיה שמו וָאסוּדֵוַה, כמו גם קרישנה. יהיו שיקראו לו וָאסוּדֵוַה, ויהיו שיקראו לו קרישנה. אולם דע כי עוד רבים עד מאוד שמותיו, בהתאם למעשיו השונים ועלילותיו.

גַרְגַמוּני גם רמז שהילד יקרא גירידְהַרִי, בגלל המעשה המופלא של הרמת גבעת גווַרְדְהַנַה. הוא יכול היה לדעת עבר ועתיד ולכן הוסיף, ״אני יודע הכול אודות מעשיו של הילד ושמותיו, אך אין איש זולתי שיודע. ילד זה יהיה מקור שמחה לרועי הבקר ולפרות, ויהיה אהוב מאד בוורינדאוון. הוא יביא לכם ברכה רבה, ובזכות נוכחותו תגברו על פורענויות חומריות רבות, למרות גורמים עוינים.

גַרְגַמוּני המשיך: ״מלך וְרַגַ'ה, בלידותיו הקודמות הירבה ילד זה לגונן על צדיקים מפניהם של חומסים וגנבים, כל אימת שהשלטון התערער. בגלל כוחו הרב, כל מי שיהפוך לדבקו, לא יסבול מאויבים לעולם. נָארָאיַנַּה יגונן על דבקיו של ילדך, ממש כמו שהאלים-למחצה מוגנים תמיד בידי וישנו. כאשר יגדל, ישווה בכל – בכוחו, ביופיו ובשיפעתו, לנָארָאיַנַּה. עצתי איפוא, שתקפיד ותגונן על התבגרותו התקינה.״

גַרְגַמוּני הסביר לנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שבגלל מסירותו הרבה לנָארָאיַנַּה, העניק לו האל בן ששווה לו בכול. אולם גם ציין, ״דמונים רבים יבואו להטריד אותו; היה זהיר ודרוך!״ כך שיכנע גַרְגַמוּני את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שנָארָאיַנַּה עצמו הפך לבנו. בסיום הטקס ולאחר שפיאר ושיבח את מעלותיו הנשגבות, הוא שב לביתו. ואילו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה חשב עצמו למבורך באדם, והיה מאושר על מזלו.

זמן קצר אחרי הטקס התחילו קרישנה ובַּלַראמה לזחול על ברכיהם, ובזחילתם שימחו מאד את אמהותיהם. הם נעו סביב בחן, מפיקים צלילים קסומים מהפעמונים שעל מותניהם וקרסוליהם. לפעמים, ממש כמו ילדים רגילים, היו נבהלים מאנשים זרים, וממהרים אז לאמהותיהם. לפעמים גם היו נופלים ומתלכלכים באדמה או בבוץ של ורינדאוון, ושבים הביתה מרוחים כליל בבוץ ובזעפרן. רוהינִּי ויַשׂודָא כאמהות מסורות משחו אותם בזעפרן ובמשחת עץ סנדל, אולם אחרי שזחלו באדמה הבוצית, הם היו מרוחים גם בעפר. כאשר היו מגיעים אל אמהותיהם, אלה מיהרו להרים אותם אל חיקן ולהניק אותם, מכסות אותם בחלקו התחתון של הסארי. בשעה שהתינוקות ינקו משדיהן, הן הבחינו בשיניים קטנות מבצבצות וסימני גדילה כאלה עוד העצימו את שמחתן. לעיתים היו הפעוטים השובבים זוחלים לרפת, תופסים בזנבו של עגל, ונעמדים. העגלים המוטרדים, היו פותחים במרוצה, והילדים נגררים אחריהם בתוך הבוץ והגללים. יַשׂודָא ורוהינִּי היו אז מזמינות את כל חברותיהן הגופִּיות שבשכנות לראות את המחזה המבדח, ולמראה שעשועי ילדות שכאלה, היו כולן נמלאות חדווה נשגבת, נהנות וצוחקות בקול.

קרישנה ובַּלַראמה היו חסרי מנוחה, ואמהותיהם, למרות חובות הבית, היו טרודות כל הזמן בניסיון לגונן עליהם מפני פרות, שוורים, קופים, מים, אש וציפורים. בגלל החרדה המתמדת למלא את חובות הבית ולגונן על הילדים, הן לא ידעו שלווה. בתוך זמן קצר קרישנה ובַּלַראמה נעמדו והתחילו לנוע קצת על רגליהם. כאשר התחילו ללכת, הצטרפו אליהם ילדים בני גילם, ויחדיו הם הסבו את העונג הנשגב מכול, לגופִּיות, ובמיוחד לאמא יַשׂודָא ולרוהינִּי.

הגופִּיות, ידידותיהן של יַשׂודָא ורוהינִּי, כולן נהנו ממשובות הילדות ותעלולי השניים בוורינדאוון. כדי להעצים את חדוותן, הן התאספו יחדיו, והלכו להתלונן בפני אמא יַשׂודָא על ילדיה השובבים. קרישנה ישב שם עם אמו, וכדי שישמע, הן התלוננו בקול: ״יַשׂודָא יקרה, מדוע אינך מחמירה עם קרישנה השובב הזה. כל בוקר וערב הוא בא עם בַּלַראמה לבתינו, וממש לפני החליבה הוא משחרר את העגלים. אלה שותים אז את כל החלב מהפרות, וכאשר אנחנו באות לחלוב, אין כבר חלב ועלינו לשוב עם כדים ריקים. כאשר אנו גוערות בהם, הם רק מביטים בחיוך מקסים, ואיננו יכולות לעשות להם כלום. קרישנה ובַּלַראמה שלך גם נהנים מאד לגנוב את מלאי היוגורט והחמאה שלנו, אפילו כאשר הם מוחבאים. כשאנחנו תופסות אותם, הם אומרים 'למה אתן מאשימות אותנו בגניבה? כאילו שחסר לנו חמאה או יוגורט בבית'. לפעמים הם גונבים חמאה, חלב ויוגורט ומחלקים זאת לקופים, ואחרי שהקופים כבר שבעים ולא אוכלים יותר, מתלוננים הילדים שהחלב, החמאה והיוגורט האלה אינם טובים ואפילו הקופים לא רוצים אותם. הם מנפצים את הכדים ומשליכים אותם לכל עבר. גם כאשר אנחנו מחביאות את החמאה והחלב במקום חשוך ומבודד, שני אלה מוצאים את הכדים בחשיכה, בגלל זוהר התכשיטים שלגופם. ואם במקרה אינם מוצאים, הם ניגשים אל ילדינו הקטנים, צובטים אותם עד שאלה צווחים ומסתלקים. גם אם אנו שומרות את היוגורט והחמאה גבוה, תלויים בנדנדה על התקרה מחוץ להישג ידם, הם עורמים כל מיני תיבות עץ על מטחנת הקמח ומגיעים. וכאשר אינם יכולים להגיע, הם עושים חור בכד. לכן מוטב אולי שתסירי מהם את כל התכשיטים ואת אבני החן.״

בתגובה לתלונות אמא יַשׂודָא השיבה: ״בסדר, אסיר מקרישנה את תכשיטיו כדי שלא יוכל לראות עוד את החמאה שמוחבאת בחושך.״ אלא שהנשים היו ממהרות לחזור בהן: ״לא, לא, אל תעשי זאת. מה תועיל הסרת התכשיטים? שניים אלה, איננו יודעות איזה מן ילדים הם. אפילו ללא תכשיטים הם מפיצים מן אור שמסלק את החשיכה.״ אמא יַשׂודָא היתה אומרת, ״אם כן, שימרו היטב על מוצריכן, כדי שלא יגיעו אליהם.״ והגופִּיות היו אומרות, ״למעשה, אנו עושות זאת, אולם לפעמים אנו טרודות בעבודות הבית, ואז שובבים אלה נכנסים בדרך כלשהי לבתינו ומשחיתים הכול. ולעיתים, כאשר אינם מצליחים לגנוב, הם מטילים ברוב כעס מימיהם על הרצפה הנקייה, ולפעמים יורקים עליה. ראי עכשיו את בנך כיצד הוא מאזין לתלונותינו. כל היום הם רק מתכננים תחבולות לגנוב חמאה ויוגורט, ועכשיו הם יושבים שקטים כמו ילדים טובים. ראי את פניו.״ ואמא יַשׂודָא, למרות שהתכוונה לגעור בבנה, למראה פניו המסכנות, לא היתה עושה דבר.

יום אחד, בשעה שקרישנה ובַּלַראמה שיחקו עם חבריהם, פנו כל הילדים, עם בַּלַראמה, אל אמא יַשׂודָא וסיפרו שקרישנה אכל עפר. אמא יַשׂודָא תפסה בידו של קרישנה ואמרה, ״קרישנה שלי, מדוע אכלת עפר בהחבא? ראה, כל חבריך ובַּלַראמה מתלוננים עליך.״ קרישנה, חושש מאמו, השיב, ״אמא יקרה, הילדים האלה, ואפילו אחי בַּלַראמה, כולם משקרים. מעולם לא אכלתי עפר. כאשר שיחקנו היום, בַּלַראמה התרגז עלי, ולכן הלך עם כל הילדים להתלונן עלי. הם כולם רצו שתתרגזי ותנזפי בי. אם את מאמינה להם, אז תסתכלי ותבדקי בתוך פי.״ אמו השיבה, ״אם באמת לא אכלת עפר, פתח את פיך ותראה לי.״ לפקודת אמו, פער אישיות אלוה את פיו, ממש כמו ילד רגיל, אלא שבפיו ראתה אמא יַשׂודָא את מלוא שיפעתה של הבריאה. היא ראתה את החלל החיצון שבכל עבר מקיף הרים, איים, ימים, כוכבים, אויר, אש וירח. ובלווית הירח והכוכבים היא ראתה גם את כלל היסודות, מים, שמים ואת הקיום האֶתֶרי אשר פושט בכול. גם את כלל העצמיות, את התפיסה החושית ואברי החישה, את שליטי החושים – האלים למחצה, את מושאי החושים כגון צליל וריח, ואת שלוש מידות הטבע החומרי. בתוך פיו של קרישנה  היא גם הבחינה בכלל ישויות החיים, בזמן הנצחי, בטבע החומרי, בטבע הרוחני, בפעילות, בתודעה ובצורותיה השונות של הבריאה. היא מצאה בפי הילד את כל אשר קיים בבריאה החומרית, ואף את עצמה, אוחזת את קרישנה בחיקה ומניקה אותו משדיה. מוכת הלם ותדהמה ונפעמת מן המראה, היא תהתה האם זה רק חלום או מציאות מופלאה. היא הסיקה שהיא חולמת, או חוזה במשחק אונו המתעתע של האל וחשבה שדעתה נטרפת והיא מאבדת את שפיותה. אולם אז חשבה, ״אפשר שילדי ניחן בכוח כישוף פלאי שמבלבל אותי וגורם לי לראות מראה מוזר שכזה בפיו. הבה ואשתחווה לאישיות אלוה, שבהשפעת אונו אנו חושבים את גופנו לעצמנו וקניינים חומריים לשלנו.״ ואז הוסיפה, ״הינני משתחווה לפניו, שבהשפעת אונו המתעתע אני חושבת את נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לבעלי ואת קרישנה לילדי; אני סבורה שנכסיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה כולם שייכים לי ורועי הבקר ונשותיהם הם כולם נתיני. אך מקור כל הרעיונות המוטעים הללו הוא באון המשלה של האל. לכן הריני מתפללת שיגונן עלי תמיד.״

ובעודה מתעמקת ברעיונות גבוהים כאלה, שב קרישנה ופרש עליה את אונו הפנימי, כדי שתשוב ותוצף ברגשות אמהיים. מיד אמא יַשׂודָא שכחה את מחשבותיה הגבוהות והתמקדה רק במחשבותיה על קרישנה כבנה. היא אימצה אותו אל חיקה ברגש חם. למראה היקום בפיו היא הבינה: ״כלל האנשים, באמצעות תהליך הידע הרגיל, אינם מסוגלים להבין את קרישנה. אולי ניתן להבין אותו באמצעות האוּפַּנישַׁדים והוֵדָאנְתַה, או על-ידי שיטת היוגַה המיסטית ופילוסופית הסַנְקְהְיַה.״ אך ברצונו פשוט חשבה אותו לילדהּ, פרי בטנה.

אין ספק שאמא יַשׂודָא ביצעה מעשי צדקה וחסד לאינספור עד שזכתה באמת המוחלטת, אישיות אלוה, כבן שיונק מחלב שדיה. גם מעשיו הטובים של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה והקרבותיו, הם מן הסתם רבים מספור, כי זכה שאלוהים יהיה לבנו ויקרא לו אבא. עולה התהייה מדוע וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי לא זכו ליהנות מן החדווה הנשגבת שבעלילות ילדות שכאלה, למרות שקרישנה היה בנם האמיתי. עד היום מהללים הקדושים והחכמים את עלילות הילדות של קרישנה ובַּלַראמה אולם וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי לא זכו ליהנות מהן בעצמם. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר את הסיבה למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית.

כאשר ברהמה ציוה על הטוב בוַסוּים, דְרונַּה, ועל אשתו, דְהַרָא, להגדיל את האוכלוסיה, הם אמרו לו: ״אב יקר, אנו מבקשים את ברכתך.״ הברכה שקיבלו היתה שבעתיד, כאשר יוולדו ביקום זה, קרישנה, האל העליון, ישבּה את לבבם כליל בדמותו המצודדת מכול – דמות ילדותו. יחסיהם עמו יהיו רבי עוצמה, ודי יהיה לשמוע אודותם כדי לגבור על בערות הלידה והמוות. לברכתו של ברהמה, אותו דְרונַּה הופיע עתה כנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה בוורינדאוון, ודְהַרָא הופיעה כאמא יַשׂודָא, אשתו.

עתה, כאשר הופיע האל כבנם, היתה מסירותם לו עזה וטהורה. גם שאר הגופִּיות ורועי הפרות פיתחו, כל אחד, את יחסי אהבתם הטבעיים לקרישנה

קרישנה הופיע איפוא, כדי למלא את ברכתו של ברהמה. הוא הופיע עם התרחבותו המוחלטת, בַּלַראמה, וביצע משובות ילדות רבות כדי להעצים את חדוותם הנשגבת של תושבי ורינדאוון.

פעם אחת, כיוון שהעוזרת עסקה בעבודות הבית השונות, חבצה אמא יַשׂודָא בעצמה את החמאה. ובשעת החביצה, זימרה על עלילות הילדות של קרישנה וחשבה אודותיו בהנאה.

היא חבצה בשתי ידיה, ואמרת הסארי היתה מהודקת אל מתניה. בגלל האהבה לבנה, חלב ניגר משדיה, שנעו ממאמץ החביצה. הצמידים שלידיה קשקשו כאשר נגעו זה בזה, ועגיליה וחזהּ זעו. אגלי זיעה בצבצו על פניה, וזר הפרחים שלראשה התפזר. לתמונה הציורית הזו נכנס עתה קרישנה, הילד הפעוט. הוא חש רעב, ורצה, מאהבה, שאמו תחדל ממלאכת החביצה. הוא כמו ציין שהנקתו קודמת לחביצה.

אמא יַשׂודָא הרימה את בנה אל חיקה ודחפה את פיטמת שדהּ אל פיו, ובשעה שינק, חייכה ונהנתה מיפי פניו. פתאום, החל החלב שעל האש לגלוש. אמא יַשׂודָא, כדי למנוע זאת, הניחה את קרישנה ומיהרה אל הכירה. אלא שקרישנה, שנזנח כך, נמלא חימה, ושפתיו ועיניו התאדמו מזעם. הוא קפץ את שיניו ושפתיו, ועם חלוק אבן, שבר את הכד. הוא הוציא קצת חמאה, ועם דמעות מזויפות בעיניו, התיישב לאכול במקום מבודד.

בינתיים סיימה אמא יַשׂודָא עם סיר החלב, ושבה אל מקום החביצה. היא ראתה שם את שבריו של כד היוגורט החבוץ. מאחר שלא מצאה את בנה, הסיקה שידו היתה במעל. היא חייכה  וחשבה, ״הילד הזה פיקח מאד. לאחר ששבר את הכד, הוא הסתלק, מחשש לעונש.״ אחרי שחיפשה אותו בכל מקום, היא מצאה אותו יושב על מטחנת עץ הפוכה. הוא לקח חמאה שהיתה תלויה על נדנדה מחוברת לתקרה, וחילק אותה לקופים. היא ראתה אותו מביט לצדדים בפחד, מודע להתנהגותו הקונדסית. חרש, התקרבה אל בנה מאחור. אלא שקרישנה הבחין בה מתקרבת עם מקל, ומיד ירד מן המטחנה והתחיל לנוס באימה.

אמא יַשׂודָא רדפה אחריו לכל עבר, מנסה לתפוס את אישיות אלוה, שאפילו גדולי היוגִים לא מסוגלים לתפוס אותו בהגותם. במילים אחרות, קרישנה, האישיות העליונה, שיוגִים ואנשי מחשבה גדולים אינם מסוגלים לתופסו, שיחק עתה כמו ילד קטן לתענוגה של דבקתו, אמא יַשׂודָא. אבל בגלל מותניה הצרים וגופה הכבד, היא התקשתה לתפוס את ילדהּ קל הרגליים, אף שניסתה בכל כוחה. שערה נפרע, והפרחים שלראשה התגלגלו על הרצפה. לבסוף, למרות תשישותה, הצליחה לתפוס את הילד השובב. וזה, כשנתפס, עמד כמעט לבכות, ושפשף עם ידיו את עיניו, שהיו משוחות באיפור שחור. הוא הביט על פניה, עומדת מעליו, ועיניו נבעתו מאימה. אמא יַשׂודָא הבינה את פחדו המיותר, ולטובתו, ביקשה להפיג את חששו.

מי כמותה רוצה בטובתו! היא חשבה, ״איני יודעת מה יקרה לילד מרוב פחד,״ והשליכה את המקל. אולם כדי להעניש אותו חשבה לקשור אותו בחבל. היא לא ידעה שאינה מסוגלת לקשור את אלוהים. היא חשבה את קרישנה לילדהּ הפעוט; ולא ידעה שילד זה הוא חסר גבולות. לא פנים לו ולא חוץ, גם לא ראשית או אחרית. הוא בלתי מוגבל ושורה בכול. למעשה, הוא בעצמו ההתגלות החומרית כולה. למרות זאת,  חשבה אותו לבנה. למרות שהוא מעבר לתפיסתם של החושים, היא ניסתה לקשור אותו למטחנה. אולם כשניסתה, היה החבל שהשתמשה קצר בשתי אצבעות. היא הביאה חבלים נוספים מן הבית וחיברה, ושוב היה החבל קצר באותה מידה. כך חיברה את כל החבלים שבבית, אולם גם אחרי שקשרה את האחרון, היה החבל קצר בשתי אצבעות. אמא יַשׂודָא, עדין מחייכת, נדהמה, ״כיצד זה יתכן?״

מרוב נסיונות הקשירה, התעייפה. היא נטפה עתה זיעה והזר שלראשה צנח. ואז, קרישנה, שהעריך את מאמציה, נמלא חמלה, והסכים להיקשר בחבלים. קרישנה, ששיחק כילד בביתה של אמא יַשׂודָא, השתעשע ובילה לפי בחירתו. איש כמובן, לא יכול לשלוט באלוהים. הדבק הטהור, יודע שהאל יכול לגונן עליו או להכחידו. הוא מתמסר כליל לכפות רגליו של האל ולעולם אינו שוכח את מעמדו הכנוע. אולם גם האל חווה בעונג נשגב, כאשר הוא מתמסר להגנתו של הדבק. את זה הדגימה כניעתו של קרישנה לאמו.

קרישנה הוא המעניק העליון של הגאולות למיניהן. אולם אפילו ברהמה, שיווה או אלת המזל, לא זכו בברכתה של אמא יַשׂודָא.

לא היוגִים, גם לא אנשי המחשבה והשכל, מסוגלים לדעת במלואו את אישיות אלוה העילאי, אשר ידוע כבנם של אמא יַשׂודָא ונַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, אף שבקלות הוא נודע לדבקים. היוגִים והמתפלספים למיניהם גם אינם מעריכים אותו כמקור כל עונג.

אחרי שקשרה את בנה, פנתה אמא יַשׂודָא לעבודות הבית. וקרישנה, הקשור למטחנת העץ, ראה לפניו שני עצים, זוג עצי ארג'ונה. מאגר כל העונג, שְׂרִי קרישנה, חשב, ״תחילה אמא יַשׂודָא נטשה אותי לפני שינקתי לשובע, לכן שברתי את כד היוגורט וחילקתי את מלאי החמאה לקופים. ועכשיו קשרה אותי למטחנה. לכן, אבצע עתה תעלול קונדסי עוד יותר.״ הוא חשב לעקור את שני עצי הארג'ונה הגבוהים.

יש סיפור על שני עצים אלה. בחיים קודמים הם היו בני אנוש –בניו של קוּוֵרַה – ושמותיהם היו נַלַקֻוּוַרַה ומַניגְרִיוַה. למרבה מזלם הם ניגלו עתה לעיניו של האל. נָארַדַה קילל אותם בחייהם הקודמים, וכך גם בירך אותם בברכה העליונה – לראות את קרישנה. הם קוללו-בורכו כיוון שנתקפו בשכחה כתוצאה משיכרון. סיפורם יסופר בפרק הבא.

והנה סיפור הקללה של נַלַקֻוּוַרַה ומַניגְרִיוַה, וגאולתם בידי קרישנה, על-פי רצונו בחדווה לכול של הקדוש נָארַדַה.

שני האלים-למחצה הללו היו בניו של קוּוֵרַה, שר האוצר של האלים, שהיה חסיד גדול של שיווה. בחסדו של שיווה, לא ידעה שיפעתו החומרית גבול. כמו בני טובים רבים שמתמכרים ליין ונשים, גם שניים אלה התמכרו לשכרות ומין. פעם אחת, שני האלים-למחצה חפצו להתענג, ונכנסו לגנו של שיווה שבמחוז קַיְלָאסַה, על גדות נהר המַנְדָאקינִי גנגס. בגינה מבושמת מניחוח פרחים, הם שתו לשוכרה, והאזינו לשירתן הערבה של נשים יפות, שהיו בחברתם. שיכורים כליל, נכנסו שניהם לנהר הגנגס, המלא בלוטוסים, והתחילו להשתעשע עם הנערות, כמו פיל זכר שמשתעשע במים עם נקבותיו הרבות.

עוד הם שקועים במשחקם, עבר לפתע במקום הקדוש נָארַדַה ונוכח כי בשכרותם, הם אפילו אינם מבחינים בו. הנערות מכל מקום, שלא היו שתויות כמו האלים, נמלאו בושה בפני הקדוש, ומיהרו לכסות את מערומיהן. רק שני בניו של קוּוֵרַה, שיכורים לחלוטין, לא העריכו את נוכחותו של החכם, ולא כיסו את גופם. נָארַדַה ראה את השניים מסואבים ובזויים כל כך מיין, ורצה בטובתם. בחסדו נטול הסיבה הוא קילל אותם.

ברוב חמלתו, חפץ לשים קץ לתענוגם המעוּות ליין ונשים; הוא רצה שיראו את קרישנה פנים אל פנים. לכן, הוא חשב על קללה מתאימה. הוא הסביר שהמשיכה לתענוגות חומריים מקורה בהתעצמות מידת הלהיטות. מי שמתברך בעולם החומרי בשפעה חומרית ובממון, מתמכר לרוב לשלושה דברים – שכרות, מין והימורים. גאים על הממון שצברו, אנשים עשירים שכאלה הופכים גם חסרי רחמים ומרבים בהרג חיות ובפתיחת בתי מטבחיים. הם סבורים שבעצמם לא ימותו לעולם. מוקסמים מגופם, סכלים כאלה שוכחים את חוקי הטבע; הם שוכחים שהגוף החומרי, גם אם הוא בן תרבות מתקדמת, או אפילו גוף של אל-למחצה, יישרף בסופו לאפר. ובעודו בחיים, גם אם חיצוניותו מפוארת, בתוכו הינו בסך הכול צואה, שתן ורימות שונות. החומרנים, שקועים בקנאה ובאלימות כלפי גופים אחרים, אינם מבינים מהי מטרת החיים העליונה, ובבערותם, מידרדרים בדרך כלל לחיי גיהנום. בלידתם הבאה, הם מוסיפים עוד וחוטאים למען גופם בן החלוף. הם אפילו לא יודעים האם באמת גוף זה שייך להם. בדרך כלל נאמר שהגוף שייך למי שמאכיל אותו. האם הוא שייך לכן, לנו עצמנו, או לאדון שבשירותו אנו עובדים? בעל עבדים טוען לבעלות מלאה על גוף עבדיו, שהרי הוא מאכילם. ואולי הגוף שייך לאב, נותן הזרע, או לאם שמפתחת את גוף הילד ברחמה?

בגלל ההזדהות הכוזבת עם גופם החומרי, מבצעים השוטים חטאים לאינספור. אלא שבעזרת התבונה צריך לדעת למי שייך הגוף. הסכל הורג בעלי חיים לקיום גופו, אף שאינו יודע למי שייך הגוף – לאמו, לאביו או לסבו. לעיתים סב או אב משיאים את בתם במטרה לקבל אחר כך את ילדהּ כבנם. הגוף עשוי להשתייך גם לאדם חזק יותר שמכריח אותו לעבוד למענו. לפעמים נמכר גופו של עבד והופך לקניינו של האדון. ובקץ החיים מוטל הגוף לאש ונשרף לאפר; הוא שייך אם כך, לאש. או שהוא מושלך לרחוב, טרף לכלבים ונשרים.

לכן, לפני שמבצעים חטאים כה רבים לקיומו של הגוף, צריך לדעת למי הוא שייך. כי אחרי הכול, הגוף הינו תוצר הטבע החומרי, ובסופו, ישוב וייטמע בטבע החומרי; מכאן שהגוף שייך לטבע, ואל לנו לטעות ולחשוב אותו לשלנו. מדוע להרוג לצורך קיומם של קניינים כוזבים? מדוע להרוג חיות תמות לקיום גופנו?

מי שמוקסם לחלוטין מיוקרה כוזבת ושפעה חומרית, אינו מחשיב עוד כל כללי מוסר; הלה רק מתמכר ליין, לנשים ולהריגת חיות. מבחינה זו עדיף אולי להיות עני, כי אדם עני נוטה לראות את עצמו בהתייחס לגופים נוספים. בשל התנסותו בסבל, לרוב הוא רגיש יותר ונמנע מלהכאיב לזולתו. נָארַדַה חשב איפוא, שמוטב כי נַלַקֻוּוַרַה ומַניגְרִיוַה, שהתבלבלו מיוקרתם הכוזבת, יוטלו עתה לחיים משוללי שפעה.

מי שנדקר מסיכה, לא יאחל לאיש כאב שכזה; ואדם עני בעל אופי מתחשב לא יאחל לאיש להתנסות בעוני. לא פעם, אדם שעלה מאשפתות והתעשר, מקים מוסד צדקה כלשהו בסוף ימיו לטובת העניים. כלומר, איש עני ורחום חש אהדה לשמחה וער לסבל הזולת. רק לעיתים הוא מתמלא ביהירות, ואינו נתון למקסמי השווא. הוא לומד להסתפק לקיומו במה שמקבל בחסדו של האל.

חיי עוני כרוכים בצנע ובאי נוחות רבה. לכן מורה התרבות הוֵדית לבְּרָאהְמַנּים, כאורח חיים, להישאר עניים. זאת כדי להינצל מן היוקרה הכוזבת שבשפעה חומרית. יוקרה כוזבת כזו מהווה מכשול רציני בפני גאולה רוחנית. אדם עני גם אינו משמין מאכילת יתר, וכיוון שאינו אוכל יותר מן הדרוש, חושיו אינם נסערים, וכשאלה רגועים, הוא אינו אלים.

יתרון נוסף לו לעני, שקל לקדושים להיכנס לביתו, וכך ביכולתו להתברך בחברתם. אדם עשיר נועל את שעריו בפני כולם, והקדושים אינם יכולים לבוא ולבקרו. הקדושים בתרבות הוֵדית, בוחרים במעמד של נווד קבצן, ובתואנה של קיבוץ נדבות, נכנסים לבתיהם של בעלי המשפחה. אותו איש משפחה שבגלל טרדות הבית זנח כליל כל התקדמות רוחנית, יכול להתברך כך בנוכחותם. בגלל חברה שכזו, רבים סיכוייו של העני לזכות בגאולה. ומה ערכם של אנשים שמתגאים על שיפעתם החומרית ויוקרתם, אך מנועים מחברת קדושים, דבקיו של האל?

נָארַדַה חשב, כי מחובתו להטיל את שני האלים למצב חיים משולל שפעה חומרית, כדי שייפטרו מגאוותם הכוזבת. בחמלתו, ביקש להציל אותם מחיי חרפה. בהשפעתה המוחלטת של מידת החושך, הם לא היו מסוגלים למשול בחושיהם, והתמכרו למין. אלא שחובת הקדושים, כמו נָארַדַה, להציל אותם מסיאובם. בעלי חיים אינם מודעים למערומיהם. אולם קוּוֵרַה היה שר האוצר של האלים-למחצה ואיש רב אחריות, ונַלַקֻוּוַרַה ומַניגְרִיוַה היו בניו. למרות זאת, הם התבהמו כליל, נטשו כל אחריות ולא הבינו עוד, בגלל שיכרות, שהינם ערומים. כיסוי הערווה הינו עיקרון של כל חברה תרבותית, וגבר או אשה ששוכחים זאת, מידרדרים מאד. העונש שייטיב עמם מכול, הוא חשב, זה להפוך אותם לישויות חיים חסרות תנועה, כלומר, לעצים. על-פי סדרי הטבע, העצים אינם נעים. ולמרות שהם מכוסים במידת הבערות, אלה אינם מסוגלים להזיק. הוא גם חשב, כי למרות שיהפכו לעצים, בחסדו יוכלו שני האחים לשמור על זיכרונם, כדי שידעו מדוע נענשו. ישות חיים שמשנה את גופה, אינה זוכרת על-פי-רוב את חייה הקודמים. רק במקרים מיוחדים, כמו במקרה הזה, ביכולתה לזכור, בחסדו של האל.

נָארַדַה החכם קבע להם מאה שנים, על-פי שנות האלים, להישאר כעצים, ואז, ברוב מזלם, יזכו לראות את אישיות אלוה פנים אל פנים, יהפכו לדבקים וישובו ויתעלו לחיי אלים.

ואז שב נָארַדַה למשכנו, הידוע כנָארָאיַנַּה אָאשְׂרַמַה, ושני האלים-למחצה הפכו לעצים, שנודעו כזוג עצי ארג'ונה. שניים אלה זכו בחסדו נטול הסיבה של נָארַדַה, וצמחו בחצרו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה וראו את קרישנה פנים אל פנים.

עתה, מתאווה להגשים את נבואת דבקו הגדול, נָארַדַה, התחיל הילד קרישנה, קשור למטחנת העץ, להתקדם לעבר שני העצים האדירים. קרישנה ידע שנָארַדַה הינו דבק גדול, הוא גם ידע ששני עצי הארג'ונה שניצבים לפניו הם למעשה, בניו של קוּוֵרַה. ״עתה עלי להגשים את מלות דבקי,״ הוא חשב. וכך הוא התקדם אל בין שני העצים. אף שהוא עצמו עבר ברווח שביניהם, המטחנה הגדולה נתקעה בצורה אופקית. הוא ניצל  את ההזדמנות, ומשך בכוח את החבל שקשר אותו למטחנה. מיד נעקרו שני העצים, על ענפיהם כולם, ונפלו בחבטה עצומה. מבין שני העצים העקורים יצאו שני אנשים יפיפיים, זוהרים כמו אש יוקדת, ובגללם הואר הכול ברוב יפעה והוד. שתי האישויות הטהורות פנו עתה והשתחוו לפני קרישנה הפעוט ונשאו לו תפילות.

״קרישנה יקר, אתה הינך אישיות אלוה המקורי, אדון כל כוחות הנסתר. הבְּרָאהְמַנּים המלומדים יודעים שההתגלות החומרית היא רק התרחבות של אוניך, שלפעמים נגלים ולפעמים בלתי נגלים. אתה המקור ומספק החיים, הגוף והחושים לכל ישויות החיים. אתה אלוהים הנצחי, וישנו השורה בכול, השולט הראשי בכול. אתה מקור ההתגלות החומרית, שפועלת תחת השפעת שלוש מידות הטבע – טובות, להיטות ובערות. מאחר שאתה חי כנשמת-העל בכל ישויות החיים, על אינספור צורותיהן, אתה מיטיב לדעת את המתרחש בגופן ובמחשבן. מכאן שאתה המכוון העליון של מעשיהן. אולם אף שאתה בתווך, והכול סביבך נתון לתעתועיהן של המידות, בעצמך אינך מושפע מאלה. כל עוד נתונה ישות החיים להשפעת המידות, היא אינה יכולה להבין את מעלותיך הנשגבות, אשר היו קיימות עוד טרם הבריאה; משום כך אתה נקרא הברהמן העליון, ואוניך הפנימיים, האישיים, מפארים אותך תמיד. בעולם החומרי אתה נודע באמצעות התגלויותיך השונות; ואף שאתה מופיע בגופים שונים, הם כולם חדורים באונים נשגבים ובשפעה, עוצמה, יופי, פרסום, חוכמה ופרישות אינסופיים. ומכאן שאינם חלק מן הבריאה החומרית. בקיום חומרי, שונה בעל הגוף מגופו, אלא שהבדל כזה לא קיים אצלך, שכן אתה מופיע בגופך הרוחני המקורי. וכאשר אתה מופיע, מעשיך הבלתי רגילים מורים שאתה הינך אישית אלוה העילאי. איש בקיום החומרי אינו מסוגל לבצע מעשים מופלאים שכאלה. אתה אותו אישיות אלוה שגורם ללידתן של ישויות החיים ולמותן, כמו גם לגאולתן, והופעת עתה מלא בהתרחבויותיך המוחלטות כולן. בכוחך להעניק לישויות החיים כל ברכה. הו אל! הו מקור כל הטוב והמבורך! הרינו משתחווים לפניך. אתה אלוהים השורה בכול, מקור כל שלווה, והאישיות העליונה בשושלת היַדוּ. אבינו, האל-למחצה קוּוֵרַה, הינו דבק שלך. כמותו גם הקדוש נָארַדַה, ובחסדם בלבד זכינו לראות אותך עתה. אנו מתפללים לעסוק בשירותך הנשגב תמיד, ולדבר רק אודות תפארתך ולשמוע על מעשיך הנשגבים. מי ייתן ונוכל להעסיק את ידינו ואת כל אברינו בשירותך. הלוואי שמחשבנו יתמקד בכפות רגלי הלוטוס שלך תמיד, וראשנו ישתחווה לפני דמותך היקומית השורה בכול.״ נַלַקֻוּוַרַה ומַניגְרִיוַה סיימו את תפילתם, והילד, שְׂרִי קרישנה, אדון גוקוּלַה, שעמד עתה קשור למטחנת העץ בחבליה של אמא יַשׂודָא, חייך ואמר, ״ידעתי שהדבק הקדוש נָארַדַה חס עליכם בחסדו נטול הסיבה והציל אתכם מגאווה נתעבת, תולדת היופי הנדיר והשפעה שבחיי אלים-למחצה. הוא הציל אתכם מהידרדרות לחיי גיהנום בזויים. העובדות הללו כולן כבר היו ידועות לי. מזלכם עצום, כי בנוסף לקללה, זכיתם גם לראות אותו. אותה נשמה מותנית שזוכה לפגוש פנים אל פנים בקדוש כזה, שכולו שלווה, שיקול דעת וחמלה אינסופית לישויות החיים – זו הופכת מיד לבת חורין. זה כמו להימצא באור השמש המלא: דבר לא מפריע ליכולת הראייה. הו נַלַקֻוּוַרַה ומַניגְרִיוַה, עתה הגשמתם את מטרת חייכם, כי התפתחה בכם אהבה עזה אלי. זו לידתכם האחרונה בקיום החומרי. שובו עתה למשכנו של אביכם שבכוכבי עדן. שימרו על רוח השירות המסור, ועוד בחיים אלה תהפכו לבני חורין.״

האלים-למחצה הקיפו אז את האל פעמים רבות, השתחוו לפניו שוב ושוב, ועזבו. ואילו האל, נשאר קשור בחבלים למטחנת העץ.

נפילתם של שני עצי הארג'ונה בקול חבטה אדיר, כמו רעמים מתגלגלים, הזעיקה למקום את כל תושבי גוקוּלַה, לרבות נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. כולם התבלבלו והופתעו לראות את שני העצים העקורים, ותהו לסיבת הנפילה הפתאומית. וכאשר ראו את קרישנה הפעוט קשור למטחנת עץ בחבליה של אמא יַשׂודָא, חשבו שדמון כלשהו חולל את הדבר. כי אם לא כן, איך זה קרה? בו בזמן גם נפשם נחרדה, כי תמיד קורות לקרישנה תקריות בלתי רגילות כאלה. מכל מקום, הילדים הקטנים ששיחקו שם הסבירו שהיה זה קרישנה שעקר את העצים; הוא משך אחריו את מטחנת העץ. ״קרישנה עבר בין העצים,״ הם אמרו, ״אלא שמטחנת העץ התהפכה ונתקעה ביניהם. הוא משך בחבל והעצים נעקרו. ואז יצאו מן העצים שני אנשים זוהרים שדיברו אל קרישנה.״

רוב הרועים לא האמינו לדברי הילדים. כיצד יכולים היו להאמין שזה אפשרי? אולם היו כמה שהאמינו. אלה אמרו לנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ״ילדך שונה משאר הילדים. יתכן שבאמת עשה את זה.״ נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה שמע על כישוריו הנפלאים של בנו, ורק חייך. הוא ניגש להתיר את ילדו המופלא. לאחר ששוחרר, הרימו אותו הגופּיות המבוגרות אל חיקן, הביאו אותו אל חצר הבית, והחלו מוחאות כפיים ומפארות את מעשיו. וקרישנה מחא כפיו איתן, ממש כמו ילד רגיל. קרישנה, האל העליון, נשלט עתה כליל בידי הגופּיות והתחיל לשיר ולרקוד, כמו היה בובת חוטים בידיהן.

לעיתים היתה אמא יַשׂודָא מבקשת מקרישנה להביא לה קרש עץ לישיבה, ולמרות שהקרש היה כבד מדי לפעוט כזה, הוא הצליח להביאו. לעיתים, בעת הסגידה לנָארָאיַנַּה, היה אביו מבקש ממנו להביא לו את קבקבי העץ שלו, ואז במאמץ אדיר, היה קרישנה מרים אותם על ראשו ונושא אותם לאביו. אולם כאשר התבקש להרים חפצים כבדים, ולא הצליח, היה פשוט מנענע בזרועותיו. כך היה הוא מדי יום ובכל רגע, מקור עונג להוריו. קרישנה הציג מעשי ילדות שכאלה לתושבי ורינדאוון, כדי להראות לאותם אנשי חוכמה ומחשבה דגולים שמחפשים אחר האמת המוחלטת, שאישיות אלוה המוחלט נשלט לגמרי וכפוף למאווייהם של דבקיו הטהורים.

יום אחד הופיעה מוכרת פירות לפני ביתו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. קרישנה, ששמע את קריאתה של הרוכלת, ״מי שרוצה פירות שיבוא לכאן!״ מיהר וחפן כמה זרעים בידיו והלך להחליף אותם בפירות. באותם ימים היה נהוג סחר חליפין, וקרישנה ראה מן הסתם את הוריו מחליפים דגנים בפירות ובמוצרים שונים. עתה חיקה אותם. אלא שחופניו היו קטנים מאד, הוא גם לא הקפיד לקפוץ אותם היטב, והדגנים נשרו. מכל מקום, הרוכלת שבאה למכור את פירותיה, הוקסמה מאוד מיופיו של האל וקיבלה את מעט הגרגירים שנותרו בכפו ומילאה את ידיו בפירות. אך אז היא הבחינה שסלה התמלא כולו באבנים יקרות. אלוהים מעניק את כל הברכות, ומי שנותן לו משהו, אינו מפסיד; ואף זוכה מיליון מונים.

קרישנה, גואל שני עצי הארג'ונה, שיחק פעם אחת עם בַּלַראמה ושאר הילדים על גדות נהר היַמוּנָא. השעה היתה כבר שעת בוקר מאוחרת, ורוהינִּי, אמו של בַּלַראמה, באה לקרוא להם לשוב הביתה. אלא שקרישנה ובַּלַראמה היו שקועים למדי במשחק ולא רצו לחזור. הם רק שקעו יותר במשחקם. רוהינִּי שנכשלה במשימתה, שבה ושלחה במקומה את יַשׂודָא. וזו, בגלל האהבה העצומה לבנה, ברגע שיצאה לקרוא לו, נמלאו שדיה בחלב. היא קראה לו בקול, ״ילדי היקר, שוב הביתה. זמן ארוחת הצהריים כבר עבר.״ היא גם אמרה, ״קרישנה שלי, ילדי בעל עיני הלוטוס, בוא לינוק משדי. ילדי הקטן, שיחקת מספיק, עכשיו אתה ודאי רעב וגם עייף מן המשחק הממושך.״ ואז פנתה אל בַּלַראמה, ״יקירי, תפארת משפחתך, שוב נא מיד עם אחיך הצעיר. אתם משחקים כבר מהבוקר, אתה ודאי עייף. בוא הביתה לאכול. אביך נַנְדַרָאגַ'ה מחכה לכם, הוא צריך לאכול, ובלעדיכם, לא יאכל.״

כאשר קרישנה ובַּלַראמה שמעו שנַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לא יאכל בלעדיהם, הם השתכנעו לחזור, אלא שאז התלוננו הילדים, ״קרישנה עוזב אותנו ממש בשיא המשחק. בפעם הבאה לא נרשה לו לעזוב.״

חבריו איימו שלא ירשו לו עוד לשחק איתם, וקרישנה נבהל, ובמקום לשוב הביתה, חזר אל המשחק. אולם אז אמא יַשׂודָא נזפה בילדים. היא אמרה: ״קרישנה, אתה חושב שאתה ילד רחוב שאין לו בית? חזור מיד הביתה! מהבוקר אתה משחק וגופך כבר מלוכלך. בוא הביתה להתרחץ. ובנוסף, היום יערך טקס יום הולדתך, ועליך לחלק פרות לבְּרָאהְמַנּים. ראה את חבריך, אמהותיהם קישטו את כולם בתכשיטים. גם אתה צריך להתנקות ולהתקשט בבגדים ובתכשיטים. שוב בבקשה, תתרחץ, תתלבש יפה, ואז תוכל לשוב ולשחק.״

אמא יַשׂודָא קראה כך לקרישנה ולבַּלַראמה, שהם מושאי סגידתם של אלים-למחצה כמו בַּרַהְמָא ושיווה. היא חשבה אותם לילדיה.

עם שובם הביתה, היא רחצה אותם יפה, הלבישה וקישטה, ואז הזמינה את הבְּרָאהְמַנּים. באמצעות הילדים, חילקה פרות רבות, לרגל יום הולדתו של קרישנה. כך חגגה אמא יַשׂודָא את יום ההולדת בביתה.

אחרי המאורע הזה, התכנסו כל רועי הבקר הבוגרים לאסיפה, בראשותו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. הם דנו כיצד לשים קץ לפורענויות שמחוללים הדמונים במַהָאוַנַה. גם אוּפַּנַנְדַה, אחיו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, נכח באסיפה. הוא נחשב למלומד ורב נסיון, והיה שוחר טובתם של קרישנה ובַּלַראמה. כמנהיג מטבעו, הוא פנה אל באי האסיפה: ״ידידים יקרים! עלינו לעקור מכאן למקום אחר, כי הדמונים אינם פוסקים מלהופיע פה ולהטריד את שלוותנו. במיוחד הם מנסים להרוג את הילדים הקטנים. זכרו את פּוּתַנָא וקרישנה. רק בחסדו של הַרי ניצל הילד מידיה של דמונית מפלצתית שכזו. אחר כך חטף את קרישנה דמון בצורת מערבולת אויר לשמים, ושוב בחסדו של הַרי הוא ניצל, והדמון צנח על משטח אבן ומת. רק לאחרונה, שיחק ילד זה בין שני עצים, שנפלו בחוזקה, ורק בנס לא פגעו בו כלל. דמו לעצמכם איזה אסון היה קורה אם ילד זה, או אחד מן הילדים ששיחקו איתו, היה נמחץ מתחת לעצים! לאור כל התקריות הללו, יש להסיק שהמקום כאן אינו בטוח עוד. הבה נעזוב. בחסדו של הַרי ניצלנו כולנו מפורענויות. עלינו להיזהר עתה, לנטוש את המקום ולהשתכן במקום אחר, שבו נוכל לחיות בשלווה. אני סבור שעלינו לעבור כולנו ליער ורינדאוון. יער זה מלא עתה בצמחיה רעננה, ויכול לשמש מקום מרעה מתאים לפרותינו, ולשמש גם לנו ולמשפחותינו, הגופּיות והילדים, משכן שליו. סמוך לשם נמצאת גבעת גווֵרְדְהַנַה היפיפיה, מלאה בירק ומספוא לבעלי החיים. אני סבור שלא נתקשה לחיות שם. אל לנו לבזבז זמן! הבה ונצא מיד למקום היפה הזה. נכין כולנו את עגלותינו, ואם מקובל עליכם, נצא מיד לדרך, עם הפרות מלפנים.״

רועי הפרות כולם הסכימו לדבריו. ״בואו ונצא מיד.״ כולם העמיסו את הרהיטים ואת כלי הבית על עגלות והיו מוכנים למסע לוורינדאוון.

זקני הכפר, הילדים והנשים הושבו בעגלות, והרועים, מצוידים בקשתות ובחיצים, הלכו לידם. הפרות, השוורים והעגלים הושמו בראש, והגברים המזויינים הקיפו את השיירה. ואז הם נשפו כולם בקרנות ובשופרים, ובקול תרועה אדירה יצאו לעבר ורינדאוון.

מי מסוגל לתאר את נשות וְרַגַ'ה? כולן ישבו בעגלות, מקושטות להפליא בעדיים ובסארים יקרים, וכדרכן, זימרו אודות עלילות הילדות של קרישנה. אמא יַשׂודָא ואמא רוהינִּי ישבו בעגלה נפרדת, וקרישנה ובַּלַראמה ישבו בחיקן. בשעת הנסיעה הן שוחחו עם הילדים, ומרוב תענוג, נראו יפות עד מאד.

ואז הגיעו לוורינדאוון, שם הכול חיים לנצח בשלווה ובאושר. הם כיתרו את המקום, ושמרו את העגלות יחדיו. לאחר שצפו ביופיה של גבעת גווֵרְדְהַנַה שעל גדות נהר היַמוּנָא, הם החלו להקים את בתיהם. בני הגילאים השונים התקבצו להם יחדיו, ילדים שוחחו עם הוריהם, וכל תושבי ורינדאוון נמלאו שמחה.

באותה עת מונו קרישנה ובַּלַראמה להשגיח על העגלים. זו האחריות הראשונה שמוטלת על ילדי הרועים, והם מאומנים בה כבר משחר ילדותם. עם ילדים קטנים נוספים הם יצאו אל שדות המרעה להשגיח על העגלים, ולשחק ביניהם. בשעה שהשגיחו על העגלים היו שני האחים מנגנים לפעמים בחלילים. לעיתים היו משחקים עם פירות אָאמַלַקִי ובֵל, כמו שילדים קטנים משחקים בכדור. לעיתים היו רוקדים ומצלצלים בפעמוני הקרסול, והיו גם מתכסים בשמיכות ומתחפשים לפרות ולשוורים. כך השתעשעו להם השניים. הם היו גם מחקים את געיות השוורים והפרות ומשחקים במלחמת שוורים. שני האחים היו מחקים לעיתים קולות של חיות וציפורים. כך בילו במשחקי ילדות, כאילו היו ילדים ארציים רגילים.

פעם, כאשר שיחקו על גדות היַמוּנָא, הופיע שם הדמון וַתְסָאסוּרַה דמוי העגל, במטרה להרוג את האחים. הוא התערבב עם שאר העגלים, אלא שקרישנה הבחין בו, ומיד דיווח לבַּלַראמה. שני האחים התגנבו אז מאחורי העגל-הדמון, וקרישנה תפס בשתי רגליו האחוריות ובזנבו, נופף אותו סביב בכוח, והשליך אותו אל צמרתו של עץ. הדמון נפח כך את נשמתו, וצנח מן העץ אל הקרקע. למראה המת, הריעו הילדים, ״כל הכבוד, כל הכבוד,״ והאלים-למחצה מן הרקיע השליכו פרחים בשמחה. קרישנה ובַּלַראמה, מקיימי הבריאה כולה, היו משגיחים מדי בוקר על הפרות, וכך בילו במשחקי ילדות עם חבריהם בני הרועים מוורינדאוון.

הילדים היו הולכים יום יום אל גדות היַמוּנָא, להשקות את העגלים, ואז גם הם היו שותים. יום אחד, לאחר ששתו והתיישבו על הגדה, הם ראו פתאום חיה ענקית שדמתה מעט לאנפה, אלא שהיתה גדולה כמו הר, וקודקודה היה חזק כמו ברק. הילדים כולם נבהלו מן החיה הבלתי רגילה. היצור המפלצתי נקרא בַּקָאסוּרַה, והיה ידידו של קַמְּסַה. הוא הופיע לפתע פתאום ומיד התקיף את קרישנה במקורו החד, ובלע אותו. נשימתם של הילדים, ובראשם בַּלַראמה, נעתקה מאימה, והיו כמו מתים. אולם בַּקָאסוּרַה הדמון חש אז בגרונו צריבה נוראה, שנבעה מקרינתו של קרישנה, ונאלץ לפלוט את קרישנה החוצה. הוא ניסה להרוג אותו בדקירות מקורו. אלא שלא ידע  כי קרישנה, אף שמשחק כמו ילדו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, הוא למעשה, אביו של ברהמה, בורא היקום. ילדה של אמא יַשׂודָא, מקור כל עונג לאלים-למחצה ומקיים כל הקדושים, תפס אז במקורה של האנפה הענקית, ולעיני חבריו הרועים שיסע את פיה לשניים, כמו שילד קורע עשב בקלי קלות. כאות להערכתם, התחילו תושבי עדן להמטיר פרחים ממעל, כגון פרח הצָ'אמֵלי שנחשב לריחני שבפרחים, וגם ניגנו בשופרים, בתופים ובקונכיות.

הילדים ראו את ממטרי הפרחים ושמעו את הצלילים השמימיים ונדהמו. הם שמחו כל כך על שובו של קרישנה, שחשו כמו מקור חייהם שב. אחד אחד, הם חיבקו את בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, ואימצו אותו ללב. ואז קיבצו את כל העגלים, ופנו לשוב הביתה. עם שובם, הם סיפרו לכולם על מעשיו המופלאים, והגופּיות ורועי הבקר האזינו לסיפורם ברוב שמחה. הם אהבו את קרישנה מאד, וסיפורי תהילותיו ומעשי גבורתו עוד העצימו את אהבתם, במיוחד בשל המחשבה שזה עתה ניצל ממוות. הם הביטו בפניו בחום, ובגלל החרדה לשלומו, לא יכלו להסיר עיניהם מדמותו. הם שוחחו ביניהם כיצד התקיפו אותו זדים כה רבים, ואיך ניצל תמיד, והדמונים נהרגו. למרות שדמונים מפלצתיים ניסו להרוג אותו, בחסדו של הַרי, הוא אפילו לא נפצע. אדרבה, אלה מתו כמו חרקים קטנים באש. הם נזכרו בדבריו של גַרְגַמוּני, שבזכות ידיעתו הרבה בוודות ובאסטרולוגיה, ניבא כי ילד זה יותקף על-ידי זדים רבים. ואכן, עתה התממשו דבריו, מילה למילה.

הבוקרים המבוגרים, לרבות נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שקעו בשיחות כאלה אודות מעשיהם המופלאים של קרישנה ובַּלַראמה, עד כי שכחו כליל את שלוש מצוקות הקיום החומרי. זוהי השפעתה של תודעת קרישנה. מה שחווה נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לפני 5000 שנה, יוכל לחוות גם כיום, מי שמודע לקרישנה וישוחח אודות עלילותיהם הנשגבות של קרישנה ובני לוויתו.

קרישנה ובַּלַראמה השתעשעו כך במשחקי ילדות, מחקים את הקופים של רָאמַצַ'נְדְרַה שבנו גשר על הים, ואת הַנוּמָאן, שקפץ מעל הים, לציילון. הם חיקו עלילות כאלה עם חבריהם, וכך בילו את ימי ילדותם בנעימים.

פעם, לפני שנים רבות, היה העולם מלא במלכים רבים שהיו למעשה רשעים, אף שהתהדרו בכתרי מלכות. צבאותיהם האדירים הכבידו שלא לצורך והעיקו על האדמה, והעולם חרד כולו. אלת האדמה, בְּהֻוּמי, פנתה והלכה לברהמה לספר על הפּרעות שמחוללים הדמונים. היא לבשה דמות פרה והופיעה לפני ברהמה בעיניים דומעות מבכי, וביגון רב ניסתה לעורר את חמלתו. ברהמה נרעש לנוכח מצבה האומלל של הארץ, ומיד יצא לעבר ים החלב, מקום משכנו של וישנו. כל האלים-למחצה התלוו אליו, ושיווה בראשם. גם בְּהֻוּמי צעדה בעקבותיהם. לפנים וישנו, בדמותו הנשגבת כחזיר בר, כבר הציל את כדור הארץ, ועתה, מיד משהגיעו לחופו של ים החלב, פתח ברהמה ונשא לאל תפילות הלל.

ישנה תפילה בין המַנְתְרות הוֵדיות שנקראת פּוּרוּשַׁה-סֻוּקְתַה, באמצעותה נוהגים האלים-למחצה להביע כניעותם לווישנו, אישיות אלוה העילאי. כל אחד משליטי הכוכבים יכול לפנות בשעת צרה לברהמה, אדון היקום הזה, והלה פונה אז לווישנו, אישיות אלוה. למרות שברהמה אינו רואה את אלוהים במישרין, הוא יכול לפנות אליו,  בעודו עומד בחופו של ים החלב.

ישנו ביקום כוכב הנקרא שְׂוֵתַדְוִיפַּה, בו מצוי ים של חלב. הספרות הוֵדית מורה על ימים שונים המצויים בכוכבים הרבים, ממש כשם שבכוכב שלנו יש ים של מי מלח; ישנו כוכב עם ים של חלב, כמו גם כוכבים עם ים של שמן, של יין, ועוד סוגי ימים רבים. תפילת הפּוּרוּשַׁה-סֻוּקְתַה היא המזמור הקבוע אותו מזמרים האלים-למחצה כדי לרצות את אישיות אלוה, קְשׁירודַקַשָׂאיִי-וישנו. שמו קְשׁירודַקַשָׂאיִי-וישנו כיוון שהוא שרוע בים של חלב. הוא אישיות אלוה העילאי וממנו מופיעות כל התגלויות-אלוה ביקום זה.

לאחר שסיימו האלים-למחצה את תפילתם לאל, כמו לא נשמע כל מענה. לכן התיישב ברהמה בעצמו להגוּת, ובהגוּתו שמע מסר מווישנו, אותו העביר לשאר האלים-למחצה. זוהי הדרך לקבלת ידע וֵדי. הראשון שקיבל את הידע הוֵדי הוא ברהמה, והוא קיבל אותו מאישיות אלוה בתוך לבו. בראשית השרימד בהאגותם נאמר, תֵנֵא בְּרַהְמַה הְרּידָא: הידע הוֵדי הנשגב נמסר לברהמה בתוך לבו. בדומה לכך, גם כאן רק ברהמה הבין את מסרו של וישנו, ואחר כך הפיץ אותו לשאר האלים-למחצה, לצורך פעולה מיידית. המסר היה, כי אישיות אלוה יופיע במהרה עלי אדמות בלווית אוניו רבי הכוח, לצורך ביצוע משימתו – הכחדת הדמונים וכינון מעמדם של הדבקים. כל עוד ישהה בכדור הארץ, צריכים כל האלים-למחצה להישאר עמו ולסייע במלאכתו. לכן עליהם להיוולד מיד בשושלת היַדוּ, בה יופיע גם האל במרוצת הזמן.

קרישנה, אישיות אלוה, הופיע בעצמו כבנו של וַסוּדֵוַה, ולפני הופעתו, הופיעו כל האלים-למחצה ונשותיהם בקרב משפחות צדיקות שונות בעולם, כדי לסייע במשימתו. המילה הסנסקריטית שמופיעה כאן היא תַתְפְּרייָארְתְהַם, פירושה שהופעתם של האלים-למחצה עלי-אדמות נועדה לרַצות את האל. במילים אחרות, כל ישות חיים שחייה מוקדשים לסיפוקו של אלוהים, היא אל-למחצה. עוד נודע לאלים-למחצה שאַנַנְתַה, חלקו המוחלט של קרישנה, שבדמותו הנחשית מחזיק את כוכבי היקום על מיליוני ראשיו, יופיע גם הוא בארץ קודם להופעתו של קרישנה. גם מָאיָא, שהיא אונו החיצוני של וישנו המתעתע בקסמיו את הנשמות המותנות, תופיע ותסייע לאל.

משסיים ברהמה, אבי כל הפְּרַגָ'אפַּתים, מולידי אוכלוסיית היקום, להורות לאלים-למחצה ולבְּהֻוּמי, אלת הארץ, ופייס אותם במילים נאות, הוא שב למשכנו, בְּרַהְמַלוקַה, העליון בכוכבים החומריים.

מנהיג שושלת היַדוּ, המלך שֻׂוּרַסֵנַה, משל בארץ מַתְהוּרָא (מחוז מַתְהוּרָא של היום) כמו גם במחוז שֻׂוּרַסֵנַה. ממשלו הֶאדיר את העיר מַתְהוּרָא והפך אותה לבירת מלכי היַדוּ כולם. אלה קיבלו אותה כבירה כיוון שהיו מלכים צדיקים וידעו כי ממש כמו דְוָארַקָא, גם היא מקום משכנו הנצחי של שְׂרִי קרישנה.

יום אחד, מיד אחרי נישואיו לדֵוַקִי, עלה וַסוּדֵוַה, בנו של שֻׂוּרַסֵנַה, עם אשתו על מרכבה ועמד לצאת לעבר ביתו. דֵוַקַה, אבי הכלה, נידב ברוב אהבתו לבתו נדוניה רבה, ובה מאות מרכבות מעוטרות בזהב רב. קַמְּסַה, בנו של אוּגְרַסֵנַה, אחז אז במושכות המרכבה, בכדי לשמח את אחותו דֵוַקִי ולהקל על כאב פרידתה ממשפחת אביה. בתרבות הוֵדית נהוג שאחיה של הנערה הנישאת מביא אותה עם בעלה לביתם.

הנדוניה שהעניק דֵוַקַה כללה: 400 פילים מעוטרים בזרי זהב, 15,000 סוסים מקושטים ו-1,800 מרכבות. הוא גם שלח  200 נערות יפיפיות יחד עם בתו. עד היום נהוג בהודו בנשואי קְשַׁתְרייַה (מעמד האצולה), שכמה תריסרים מחברותיה של הכלה מתלוות אליה לביתו של המלך. אלה נקראות אמות, אף שלמעשה הן ידידותיה של המלכה. זהו מנהג עתיק יומין, הקיים כבר לפחות 5,000 שנה, טרם הופעתו של קרישנה. כך, הביא וַסוּדֵוַה עם אשתו עוד 200 נערות יפיפיות.

בשעה שהחתן והכלה עברו עם מרכבתם, כלי זמר הנעימו בנגינתם לכבוד המאורע המבורך. נשמעו בסך תקיעות קונכיות ושופרים והלמוּת תופים ותופי דוּד. התהלוכה התנהלה בנעימים בעוד קַמְּסַה נוהג במרכבה. אולם לפתע נשמעה בת קול פלאית מהשמיים, הפונה במיוחד אל קַמְּסַה: ״קַמְּסַה, טיפש מטופש שכמותך! אתה נוהג את מרכבת אחותך וגיסך ואינך יודע שבנה השמיני של אחות זו יהרוג אותך.״

קַמְּסַה היה בנו של אוּגְרַסֵנַה משושלת הבְּהוגַ'ה, ונאמר עליו שלא היה רשע כמותו בכל מלכי הבְּהוגַ'ה. מיד למישמע הנבואה השמימית, הוא תפס בשערה של דֵוַקִי, והניף את חרבו להרוג אותה. וַסוּדֵוַה, נרעש מהתנהגותו, ניסה לפייס את גיסו האכזר וחסר הבושה במילות הגיון ודעת. הוא אמר: ״קַמְּסַה גיסי היקר, בכל מלכי הבְּהוגַ'ה אתה המהולל ביותר: ידוע כגדול הלוחמים ומלך אמיץ לב. כיצד נמלאת כעס שכזה עד כי נכון אתה להרוג אשה, את אחותך שלך, ברגע המבורך של נישואיה? מדוע אתה מפחד כל כך מן המוות? הרי המוות כבר נולד עם לידתך, מאותו רגע התחלת כבר למות. אם אתה למשל, בן עשרים וחמש, הינך מת כבר עשרים וחמש שנה. אתה מת בכל רגע, בכל שניה; מדוע אם כן, לחשוש כל כך מהמוות? המוות הסופי הוא בלתי נמנע. אפשר שתמות היום, ואפשר שבעוד מאה שנה; אולם לא תוכל להתחמק ממוות. מדוע לכן, לפחד כל כך? מוות פירושו למעשה, כליון הגוף הנוכחי. אלא שכאשר זה חדל לתפקד ומתערב בחמשת יסודות הטבע החומרי, ישות החיים שבגוף עוטה גוף אחר, בהתאם למעשיה העכשוויים ולתגובות להם. דבר זה דומה לאדם הצועד ברחוב; הוא שולח רגלו ומציבה על הקרקע, ורק אז מרים את רגלו השניה. בדרך זו עוברת הנשמה מגוף לגוף. ראה כיצד נזהרת התולעת בעוברה מענף לענף! כמוה, גם ישות החיים עוקרת מגופה רק אחרי שההשגחה העליונה קבעה את גופה הבא. כל עוד מותנית ישות החיים לעולם החומרי, היא ממשיכה ועוברת מגוף לגוף. חוקי הטבע קובעים את גופה הבא בהתאם למעשיה בחיים אלה ולתגובות להם.״

״גוף זה כמוהו כאחד הגופים שאנו רואים בחלום. בשעת השינה אנו יוצרים בחלומותינו גופים רבים בכוח הדמיון. אם במהלך היום ראינו זהב, וראינו גם הר – בחלום הם מצטרפים יחדיו להר של זהב. לעיתים בחלום, אנחנו מצויים בגוף שמעופף בשמיים, ושוכחים כליל את גופנו זה. באופן דומה גם גוף זה ישתנה. בעודך בגוף אחד, אתה שוכח את גופך הקודם. בחלום אפשר שנתקשר לגופים שונים ומשונים, אולם כאשר אנו מתעוררים אנו שוכחים את כולם. כל הגופים החומריים הללו, אף שכרגע איננו זוכרים את גופינו הקודמים, הם בסך הכול יציר היפעלויותיו של המֵחְשָב.״

״המֵחְשָב הפכפך מטבעו; לעיתים מקבל דבר כלשהו, ומיד דוחה את אותו הדבר עצמו. כל עיסוקו במגעו עם חמשת מושאי עינוג החושים – צורה, טעם, ריח, צליל ומגע – הוא לקבל ולדחות. על-פי נטיותיו נמשך המֵחְשָב אחר מושאי חושים מסויימים, וישות החיים זוכה אז בגוף מסויים המתאים לממש את תשוקותיה. חוקי הטבע החומרי הם אלה שמעניקים לנו את גופנו. ישות החיים זוכה בגוף ושבה ונהנית בעולם החומרי או סובלת בהתאם למבנה גופה. ללא גופנו המסויים, איננו יכולים ליהנות או לסבול בהתאם לנטיות הנפשיות שירשנו מחיים קודמים. למעשה, מצב מֵחְשָבנו ברגע המוות הוא שהכתיב את גופנו העכשווי.״

״המאורות שבשמיים, כגון השמש, הירח והכוכבים, משתקפים בנוזלים שונים כמו מים, שמן או גְהי ובבואתם נעה עם תנועת הנוזל. השתקפותו של הירח במים נעה עם תנועתם ונראה שהירח נע, אף שהוא נשאר יציב במקומו. כמותו גם ישות החיים; אף שזו עוטה גופים שונים פרי היפּעלויות מֶחְשָבה, למעשה, היא אינה קשורה אליהם. רק בגלל אשליה, בתעתועיה של מָאיָא, היא מזדהה עם גוף מסויים. זוהי דרך החיים המותנים. ישות חיים שמצויה למשל, בגוף אדם, חושבת שהיא משתייכת לחברה האנושית, או לארץ או למקום מסויים. בשל ההזדהות הזו, היא  כבר קובעת את גופה הבא, שבעצם מיותר לה לחלוטין. מכאן שהתשוקות והיפּעלויות המֵחְשָב הן סיבת הגופים השונים. בהשפעתו המכסה של הטבע החומרי, ישות החיים מרוצה בכל גוף שבו היא זוכה, ומזדהה עמו בעונג רב. לכן אני מתחנן שלא תיכנע לתכתיבי מֵחְשָבך וגופך.״

וַסוּדֵוַה ביקש מקַמְּסַה שלא יקנא באחותו שרק נישאה. אין לקנא באיש, שכן הקנאה היא מקור לפחד בעולם זה, כמו גם בבא, כאשר נעמוד לפני יַמַרָאגַ'ה (האל שמעניש אחרי המוות). וַסוּדֵוַה התחנן אל קַמְּסַה על חייה של דֵוַקִי ואמר שהיא אחותו הצעירה. והרי על אדם לגונן על אחותו או אחיו הצעירים כמו על ילדיו שלו. ״המצב בכללותו עדין כל כך,״ נימק וַסוּדֵוַה, ״כי הריגתה יכולה לפגוע בשמך הטוב.״

וַסוּדֵוַה ניסה לפייס את דעתו של קַמְּסַה בהוראות טובות  ובאמצעות הבנה פילוסופית, אלא שהלה, בגלל התרועעותו עם רשעים, לא התרצה. בגלל חברתם הרעה, הוא הפך לדמון גמור, אף שנולד למשפחת מלוכה רמת יחס. דמון אינו מאזין לעולם לעצה טובה. הוא ממש כמו גנב נחוש החלטה: כפי שהלה לא יקשיב להוראות מוסר, גם דמונים או כופרים מטבעם, לא ישעו להוראה טובה, אפילו אם היא רבת סמכא. זהו ההבדל שבין אל-למחצה לבין דמון. אלים-למחצה שומעים לעצה טובה ומעצבים את חייהם בהתאם, ואילו מי שאינם מסוגלים לקבל עצה שכזו הם דמונים. לאור כשלונו בנסיון לפייס את קַמְּסַה, תמה עתה וַסוּדֵוַה כיצד יוכל לגונן על אשתו דֵוַקִי. בשעת סכנה צריך אדם נבון לנסות ולמנוע את הסכנה כמידת האפשר. אולם אין לגנות אותו אם חרף מאמציו ותבונתו, הוא נכשל במשימתו. בכוחנו רק לנסות כמיטב יכולתנו לבצע את חובותינו, בעוד שההצלחה או הכישלון אינם בידינו.

וַסוּדֵוַה חשב: ״עכשיו, הבה ואציל את אשתי דֵוַקִי. אחר כך, אם יהיו ילדים, כבר אראה כיצד להציל גם אותם.״ כמו כן חשב, ״אם בעתיד יוולד לי בן שיהרוג את קַמְּסַה – כפי שקַמְּסַה סובר – הרי שביד ההשגחה העליונה הבלתי נתפסת, הילד ודֵוַקִי שניהם ינצלו. אולם עתה עלי לנסות בדרך כלשהי להציל את חייה שלה.״

לא ברור כיצד ישות החיים מתקשרת לצורת גוף מסוימת, ממש כשם שלא ידוע בשעת שריפה איזה עץ מעצי היער תשרוף האש. כאשר פורצת שריפה ביער, לעיתים בהשפעת הרוח, זו מדלגת על עץ כלשהו ופוגעת בשכנו. בדומה לכך, אפילו ישות חיים שמקפידה ונזהרת מאד בביצוע חובותיה, אינה בטוחה באיזה גוף תזכה בחייה הבאים. כמו במקרה של מַהָארָאגַ'ה בְּהַרַתַה אשר מילא בנאמנות את חובות ההגשמה העצמית, אולם במקרה נקשר בחיבה זמנית לצבי, ובחייו הבאים קיבל גוף צבי.

וַסוּדֵוַה, לאחר ששקל כיצד להציל את אשתו, שב ודיבר אל קַמְּסַה בכבוד רב, אף שהאיש היה נפשע מאין כמותו. לפעמים איש צדיק כמו וַסוּדֵוַה נאלץ להחניף לאדם מושחת כמו קַמְּסַה; כזהו טבעם של המגעים המדיניים. אף שבתוכו חרַד מאד, כלפי חוץ דיבר וַסוּדֵוַה במאור פנים. זאת משום שקַמְּסַה היה חסר בושה, רע ואכזר מאד. הוא פנה אליו ואמר: ״גיסי ראה נא, למעשה, לא נשקפת לך כל סכנה מאחותך. לפי הקול הנבואי משמיים, אפשר שצפויה לך סכנה כלשהי, אלא שזו אמורה לבוא מבניה של אחותך, שטרם נולדו. ומי יודע? אפשר שיהיו בנים, ואפשר שלא. לאור השיקולים הללו, אתה בטוח כרגע. ובכלל, אחותך אינה מהווה שום סכנה, כי אם ייוולדו לה בנים, אני מבטיח להביא אותם אליך, כדי שתעשה את הדרוש.״

קַמְּסַה, היודע את ערך מילת הכבוד של וַסוּדֵוַה, השתכנע הפעם מן הטיעון, וחדל מיד מניסיונו הנפשע להרוג את אחותו. וַסוּדֵוַה התרצה ושיבח אותו על החלטתו, ואז שב לביתו.

לוַסוּדֵוַה ודֵוַקִי נולדו במרוצת הזמן שמונה בנים ובת אחת. וַסוּדֵוַה שמר על מילתו, ומיד עם הולדת הבן הראשון, הוא מיהר והביא אותו לקַמְּסַה. נאמר על וַסוּדֵוַה שהיה אציל רוח ונאמן לדברתו. כדי לשמור על שמו הטוב, הוא הביא לקַמְּסַה את ילדו הרך, למרות הכאב שבדבר. קַמְּסַה עלץ לקבל את הילד, אף שהתנהגותו של וַסוּדֵוַה ריככה את לבו כלשהו. אירוע זה מלמד מאד. אדם דגול כוַסוּדֵוַה נכון לשאת בכל כאב, כל עוד יצליח לעמוד בחובתו. איש מלומד שכזה ממלא את חובותיו ללא היסוס, בעוד שרשע כמו קַמְּסַה לא יהסס לבצע מעשה נפשע. נאמר משום כך שקדוש מסוגל לשאת בכל סבלות החיים. מלומד מבצע חובותיו אפילו בתנאים קשים. רשע כמו קַמְּסַה נכון לכל פשע, ודבק מקריב הכול לסיפוקו של אישיות אלוה העילאי.

קַמְּסַה התרצה ממעשהו של וַסוּדֵוַה. הוא הופתע שהלה עמד בהבטחתו, וברוב סיפוק וגם חמלה אמר: ״וַסוּדֵוַה יקירי, אינך צריך לתת לי את הילד הזה, שהרי ילד זה אינו מסכן את חיי. שמעתי כי ילדהּ השמיני של דֵוַקִי הוא שיהרוג אותי. מה הצורך איפוא, בילד זה? תוכל להשיב אותו אליך.״

וַסוּדֵוַה שב לביתו, מרוצה מהתנהגותו של קַמְּסַה. אלא שלא האמין לו לגמרי, כיוון שהכיר את אופיו הבלתי מרוסן. אדם כופר אינו איתן במילתו, כי מי שאינו מסוגל לשלוט בחושיו, לא יכול גם להיות יציב בהחלטיותו. המדינאי הדגול, צָ'אנַּקְיַה פַּנְּדּיט, אמר, ״לעולם אין לבטוח בפוליטיקאי או באשה.״ מי שמכורים לעינוג חושים שלוח רסן, אינם אמינים בכלל, ולא ניתן לבטוח בהם.

ממש אז הגיע הקדוש נָארַדַה לביתו של קַמְּסַה. נודע לו שהלה חמל על וַסוּדֵוַה והשיב לו את בנו הראשון. להוט לזרז את הופעתו של קרישנה כמידת האפשר, הוא סיפר לקַמְּסַה שאנשים כמו נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ושאר רועי הפרות ונשותיהם מוורינדאוון, כמו גם וַסוּדֵוַה, אביו שֻׂוּרַסֵנַה, וכל קרוביו בני משפחת הוְרּישְׁנּי משושלת היַדוּ – מתכוננים כבר להופעתו של קרישנה. נָארַדַה הזהיר אותו מפני ידידים ושוחרי טוב שכאלה, ומפני כל האלים-למחצה שנולדו במשפחות הללו. קַמְּסַה, מרעיו ויועציו היו כולם דמונים, ואלה פוחדים תמיד מהאלים. עתה, משנודע לו על הופעתם של האלים במשפחות השונות, הוא נדרך כולו. הופעתם סימנה עבורו שגם הופעתו של וישנו מתקרבת. לכן מיהר ואסר את גיסו וַסוּדֵוַה ואת דֵוַקִי והשליך אותם לכלא.

בבית הכלא, כבולים באזיקי ברזל, הביאו וַסוּדֵוַה ודֵוַקִי בן, שנה אחר שנה, וקַמְּסַה המית את כולם, שנה אחר שנה – חושש שכל אחד מהם הוא אולי התגלות של וישנו. קַמְּסַה פחד במיוחד מן הילד השמיני, אולם אחרי ביקורו של נָארַדַה הסיק שכל אחד מאלה יכול להיות קרישנה, ועדיף משום כך להרוג את כולם.

מעשיו של קַמְּסַה אינם מיוחדים במינם או בלתי מובנים; רבים בתולדות העולם בני משפחות מלוכה שהרגו אב, אח, או אפילו משפחה שלמה וידידים, למען סיפוק שאפתנותם האנוכית. אין זה מפתיע כלל, שהרי רשעים נכונים להרוג כל אחד לצורך שאיפותיהם הדמוניות.

מנָארַדַה גם נודע לקַמְּסַה אודות לידתו הקודמת; הוא למד בחסדו, שלפנים היה דמון בשם קָאלַנֵמי שנהרג בידי וישנו. ועתה נולד למשפחת הבְּהוגַ'ה כדי להפוך לאויבה הרצחני של שושלת היַדוּ. קרישנה עמד להיוולד בשושלת זו, וקַמְּסַה חשש כי ישוב וימות בידיו, כפי שמת לפנים.

הוא אסר את אביו, אוּגְרַסֵנַה, שהיה ראש מלכי שושלות היַדוּ, הבְּהוגַ'ה והאַנְדְהַקַה. הוא כבש גם את ממלכתו של שֻׂוּרַסֵנַה, אביו של וַסוּדֵוַה, והכתיר עצמו למלכם של מקומות אלה כולם.

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל מדוע שוחחו הילדים על מותו של אַגְהָאסוּרַה רק שנה לאחר התקרית. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, מעודד משאלתו, השיב: ״מלכי היקר, בשאלותיך אתה הופך את נושא עלילותיו הנשגבות של קרישנה לרענן עוד יותר.״

נאמר שדבק נוטה להעסיק את מחשבו, כוחו, מילותיו, אוזניו וכו', בשמיעה ובזימרה אודות קרישנה. זוהי תודעת קרישנה. מי שמתמיד, מזמר ושומע אודות קרישנה, מוצא שהנושא אינו הופך לנדוש או מיושן לעולם. זהו ההבדל בין נושאים נשגבים לנושאים ארציים. נושאים ארציים הופכים למשעממים, ולא ניתן להתמיד ולדון בהם; דרוש תמיד שינוי או חידוש כלשהו. בעוד שהנושאים הנשגבים נקראים ניתְיַנַוַנַוָאיַמָאנַה, כלומר, שניתן להמשיך לזמר ולשמוע אודות האל ולעולם לא להתעייף; אדרבה, הנושא הופך רק רענן ומעניין עוד יותר.

חובתו של המורה הרוחני לגלות לתלמיד הרציני ותאב הדעת את כל הנושאים הכמוסים. ועתה יסביר שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי מדוע לא נידונה הריגתו של אַגְהָאסוּרַה, אלא רק שנה לאחר מכן. שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי אמר למלך, ״עתה האזן לסוד זה ברוב קשב. אחרי שקרישנה הציל את חבריו מפיו של אַגְהָאסוּרַה והרג את הדמון, הוא הביא את ידידיו אל גדות היַמוּנָא ואמר: 'ידידי הטובים, ראו כמה יפה המקום לארוחה, והחול הרך שלגדות היַמוּנָא מתאים למשחקים. ראו את פרחי הלוטוס שבמים פורחים לתפארת ומפיצים את ניחוחם סביב. ציוץ הציפורים, קריאות הטווסים ורחש העלים מהדהדים יחדיו ומתמזגים לצליל ערב, שמוסיף ומעצים את יפי הנוף שהעצים יוצרים. בואו ונאכל כאן כי כבר מאוחר וכולנו רעבים. העגלים יכולים להישאר כאן לצידנו ולשתות ממימי היַמוּנָא. ובשעה שנאכל, הם ילחכו את העשב הרענן.'״

הילדים, התלהבו מהצעתו, ואמרו, ״כן, בואו נשב כאן לאכול,״ ושיחררו את העגלים ללחך את העשב הרך. הם התיישבו על הקרקע, כשקרישנה במרכז, ופתחו, כל אחד, את סלי האוכל שהביאו מבתיהם. קרישנה ישב במרכז המעגל, והילדים ישבו סביבו, פונים אליו. הם אכלו ובו בזמן גם נהנו מזיו פניו. קרישנה היה כמו קרקפת הלוטוס, והילדים, כמו עלי כותרתו. הם אספו פרחים, עלים וקליפות עצים כדי לשים אותם מתחת לסלי האוכל, ועתה אכלו את ארוחתם בחברתו של קרישנה. כל ילד נתן ביטוי ליחסיו המיוחדים עם האל, וכולם נהנו זה בחברת זה, התבדחו והתלוצצו. בשעת הארוחה המהנה, דחף קרישנה את חלילו לחגורתו, ואת השופר והמקל תקע לצדו השמאלי, בבגדיו. בידו השמאלית הוא החזיק מאכל עשוי מיוגורט, חמאה, אורז ופיסות פירות, שבצבץ מבעד לפרקי אצבעותיו דמויות הלוטוס. אישיות אלוה העילאי, מקבל תוצאותיהן של ההקרבות כולן, בילה עתה בצחוק ובמשובה עם חבריו מוורינדאוון. כך ראו אותו האלים-למחצה מעדן, אלא שהילדים בסך הכול בילו איתו, עם אישיות אלוה, וחוו בחברתו חדווה נשגבת.

מכל מקום, העגלים שרעו בקרבת מקום נכנסו בינתיים אל מעמקי היער, נמשכים אחר עשב רענן, ובהדרגה נעלמו מתחום הראייה. הילדים, שנוכחו בהעדרם, נחרדו לשלומם וקראו מיד, ״קרישנה!״ קרישנה הורג את התגלמות הפחד; הכול מפחדים מהפחד, בעוד שהוא מפחד מקרישנה. הילדים קראו איפוא, ״קרישנה,״ והשתחררו מכל חשש. קרישנה, שבאהבתו הרבה אליהם, לא רצה שיפסיקו את ארוחתם המהנה, אמר, ״חברי, אני אלך בעצמי לחפש את העגלים. אל נא תפריעו לעצמכם, המשיכו לאכול את ארוחתכם בהנאה,״ ויצא לחפש אותם בין השיחים. הוא חיפש ביער ובמערות ההר, אולם בשום מקום לא מצאם.

כאשר אַגְהָאסוּרַה הומת, חזו בזה בתדהמה כל האלים-למחצה ממעל, וברהמה, שנולד מפרח הלוטוס הצומח מטבורו של וישנו, גם הוא בא לצפות במחזה. הוא הופתע ממעשהו המופלא של הזעטוט הזה, קרישנה. ולמרות שידע כי הרועה הפעוט אינו אלא אישיות אלוה העילאי, הוא חפץ לחזות בעוד מעלילותיו המופלאות של האל. לכן, הוא גנב את כל העגלים וילדי הרועים, והעביר אותם למקום אחר. מסיבה זו לא מצא קרישנה את העגלים, למרות חיפושיו הרבים, ועתה איבד גם את חבריו, איתם סעד על גדות היַמוּנָא. קרישנה בדמותו כילד רועים היה אמנם, קטן בהרבה מברהמה, אולם מאחר שהינו אלוהים, הוא מיד הבין את תחבולתו. וחשב, ״ברהמה גנב את כל העגלים והילדים. כיצד אשוב לבדי לוורינדאוון? צערן של האמהות יהיה ללא נשוא!״

ואז, כדי לשמח את אמהות חבריו, וגם כדי לשכנע את ברהמה בעליונותו של אלוהים, הוא התרחב והפך בעצמו לכל הילדים והעגלים. בוודות נאמר שהאל מתרחב באמצעות אונו לישויות חיים לאינספור. מכאן שללא קושי יכול היה לשוב עתה ולהתרחב לילדים ולעגלים הרבים. הוא התרחב והפך ממש לכמו כל אחד מן הילדים – על פי מראהו השונה, פניו, מבנה גופו, ועם בגדיו, תכשיטיו, התנהגותו ומעשיו האישיים. במילים אחרות, כל אחד ניחן בטעם שונה. כיוון שכל אחד הוא נשמה יחודית. מעשיו והתנהגותו יחודיים רק לו. אולם קרישנה התרחב ונהייה כמו כל אחד מהילדים השונים הללו. הוא גם הפך לעגלים, על מידותיהם

 השונות, צבעיהם, התנהגותם וכו'. מאחר שהכול הוא התרחבות אונו, הרי שזה אפשרי. בווישנו פּוּרָאַנַּה נאמר, פַּרַסְיַה בְּרַהְמַנַּה שַׂקְתי. כל הנגלה בעולם התופעות – בין אם זה חומר או שזו פעילותן של ישויות החיים – אינו אלא התרחבות אוניו של האל, ממש כשם שאור וחום הם התרחבויותיה השונות של אש.

אחרי שהתרחב לילדים ולעגלים, על תכונותיהם האישיות, הוא נכנס, מוקף בהתרחבויות של עצמו, לכפר ורינדאוון, מבלי שלתושבים יהיה שמץ של מושג על המתרחש. העגלים מיהרו ונכנסו לרפתות, והילדים פנו כל אחד, לאמו ולביתו.

עוד לפני שנכנסו לבית, כבר שמעו האמהות את צלילי חליליהם, ומיהרו לצאת ולחבק אותם. באהבתן, חלב ניגר משדיהן, והן השקו בו את ילדיהן. מכל מקום, מינחתן לא נועדה ממש לילדיהן, אלא לאישיות אלוה שהפך עתה לילדים הללו. כל אמהות ורּינְדָאוַנַה זכו עתה להניק את האל מחלבן. הזדמנות זו לא היתה, לכן, רק נחלתה של אמא יַשׂודָא; קרישנה העניק אותה עכשיו לכל הגופִּיות הבוגרות.

הילדים כולם התנהגו עם אמהותיהם כרגיל, וכמו תמיד, עם בוא הערב, רחצו אותם האמהות וקישטו אותם בתילַקַה ובתכשיטים, והאכילו אותם בארוחה דשנה, לאחר עמל היום. גם הפרות, שהיו במרעה, חזרו עם ערב, והחלו קוראות לעגליהן. אלה מיהרו אליהן בשעטה, והפרות ליקקו, כל אחת את עגלהּ. היחסים הללו, שבין הגופִּיות לילדיהן ובין הפרות לעגליהן נשארו ללא שינוי, אף שלא היו אלה הילדים או העגלים המקוריים. למעשה, אהבתן של הגופִּיות והפרות לילדיהן עוד התעצמה עתה, כאילו ללא סיבה. היא גברה באופן טבעי, למרות שהם לא היו באמת צאצאיהן. באופן טבעי אהבו הגופִּיות והפרות את קרישנה יותר מאשר את ילדיהן שלהן, אבל עתה הפכה אהבתן לילדים עזה כמו אהבתן לקרישנה. במשך שנה שלמה קרישנה התרחב לילדים ולעגלים, ובמשך שנה שלמה הלך כך לשדות המרעה.

בבהגווד-גיטה נאמר שקרישנה מתרחב ונמצא בלב כול כנשמת-העל. עתה במשך שנה שלמה, במקום להתרחב לנשמת-העל, הוא התרחב לעגלים ולילדי הרועים.

יום אחד, בשעה שקרישנה ובַּלַראמה השגיחו על העגלים ביער, הם ראו את הפרות רועות על פסגת גווַרְדְהַנַה. גם הפרות הבחינו בעגלים שרעו בעמק, ומיד פתחו במרוצה לעברם. הן פשטו רגליהן ושעטו במורד הגבעה. מוצפות באהבה אמהית, הן דהרו אל עגליהן, מתעלמות משביל החתחתים שמוליך אל שטח המרעה. עם עטינים גדושי חלב וזנב מורם אל על, הן מיהרו לקראתם באהבה עזה, ובמרוצתן במורד, חלב נטף מעטיניהן לאדמה, אף שאלה לא היו אפילו העגלים שלהן. לפרות היו עגלים אחרים, והעגלים שרעו מתחת לגבעת גווַרְדְהַנַה היו כבר גדולים ולא אמורים לינוק חלב, שכן אכלו כבר עשב. למרות זאת מיהרו אליהם הפרות והחלו ללקק את גופם, והעגלים ינקו מעטיניהן, ונראה היה שהם קשורים זה לזה בעבותות של אהבה.

רועי הבקר שעל גבעת גווַרְדְהַנַה ניסו אמנם, לעצור את הפרות ממרוצתן, אך ללא הצלחה. הגברים משגיחים על הפרות, והילדים משגיחים על העגלים. עד כמה שאפשר מנסים להפריד בין הפרות לעגלים, כדי שהעגלים לא ינקו את כל החלב. מכל מקום, מאחר שהגברים לא הצליחו לעצור את הפרות, הם חשו מבוכה וכעס, ועתה ירדו זעומים, מן הגבעה. אולם למראה ילדיהם רועים את העגלים, הם נמלאו לפתע באהבה עזה. כמה מפליא! למרות האכזבה, תחושת הכישלון והכעס, למראה ילדיהם, מיד נמס לבם באהבה. זעמם שכך, ובאהבה אבהית הם הרימו את ילדיהם לזרועותיהם וחיבקו אותם. הם ריחרחו את ראשיהם ונהנו מחברתם בשמחה. ואז, שבו ולקחו את הפרות אל הגבעה, ובדרכם נזכרו בילדיהם ודמעות אהבה זלגו מעיניהם.

בַּלַראמה, שנוכח ביחסי האהבה הללו שבין האבות לילדים ובין הפרות לעגלים – אף שלא הילדים, גם לא העגלים, היו זקוקים לגילויי חום שכאלה – תמה לפשר הדבר; תושבי ורינדאוון כולם אהבו עתה את ילדיהם כפי שאהבו את קרישנה. גם הפרות אהבו את עגליהן כמו את קרישנה. הוא הסיק איפוא, שגילויי האהבה הללו הם מעשה כישוף של אל-למחצה כלשהו או של אדם רב כוח. כי אלמלא כן, כיצד חל השינוי הזה? או אולי קרישנה, אותו חשב בַּלַראמה לאלו הנערץ, הוא שחולל את הכישוף? הוא חשב, ״קרישנה חולל את הדבר, ואפילו אני הוּלכתי שולל.״ בַּלַראמה הבין עתה שכל הילדים הללו והעגלים אינם אלא התרחבויות של קרישנה.

הוא ביקש לדעת מה קרה, ואמר, ״קרישנה שלי, בתחילה חשבתי שכל הפרות, העגלים והילדים הם חכמים וקדושים או אלים-למחצה, אולם כעת מסתבר שאינם אלא התרחבויותיך. הם כולם אתה; אתה משחק בעצמך כעגלים, כפרות וכילדים. גלה לי את המיסתורין שכאן. לאן נעלמו הילדים והעגלים האחרים? ומדוע התרחבת לאלה? גלה נא לי את הסיבה.״ לבקשתו, הסביר לו קרישנה בקצרה מה שקרה: כיצד נגנבו העגלים והילדים בידי ברהמה, וכיצד התרחב בעצמו לכל אלה, כדי להסתיר מן האנשים את עובדת העדרם.

בעודם משוחחים, שב לו ברהמה, כעבור רגע בלבד (לפי אומדן חייו שלו). בבהגווד-גיטה ניתן מידע על משך חייו של ברהמה: אלף פעם משך של ארבעה עידנים, או 4,300,000 X 1,000 מהווים שתים עשרה שעות בחייו. מכאן שרגע אחד שלו, שווה לשנה שלמה אצלנו. ברהמה חזר איפוא, ממש אחרי רגע שלו, כדי לצפות בבידור שחולל, אלא שגם חשש מעט שהוא משחק באש. קרישנה היה אדונו, ובתעלול קונדסי הוא גנב את חבריו ועגליו. חרד ומתוח, הוא לא העז להשתהות, וחזר כעבור רגע אחד (על-פי זמנו שלו). והנה, ראה את כולם משחקים עם קרישנה בדיוק כמו מקודם, אף שהיה בטוח שגנב אותם והפיל עליהם תרדמה בכוח כישופו. הוא תמה, ״אני לקחתי את כל הילדים, העגלים והפרות, ואלה שרויים עדיין בשינה. כיצד אותה קבוצה של ילדים, פרות ועגלים משחקת פה עם קרישנה? או שמא הם לא הושפעו בכלל מכישופי? האם שנה שלמה הם משחקים ללא הפסק?״ ברהמה, אף שניסה, לא הבין מי הם אלה, וגם לא הבין כיצד לא הושפעו מכישופו. במילים אחרות, הוא נפל בעצמו קרבן לכישופו שלו. השפעת כשפיו דמתה יותר לשלג בחשיכה, או לגחלילית באור יום. הגחלילית מאירה קצת בחשכת הליל, והשלג נוצץ על פסגות ההרים או על משטחי האדמה לאור יום. אולם בלילה מאבד השלג את הברק הכסוף, והגחלילית מאבדת את אורה ביום. כמותם היה עתה כוח הכישוף הפעוט שהפגין ברהמה לעומת כוחו האדיר של קרישנה. כאשר אדם בעל כוח קטן מנסה להפגין את כוחו בפני אדם רב כוח, השפעתו רק פוחתת, ולא גוברת. אפילו ברהמה הגדול הפך למגוחך, בניסיונו להרשים את קרישנה בכשפיו. עתה כשפיו שלו הצליחו לבלבל את עצמו.

ואז, כדי לשכנע את ברהמה שכל הילדים, העגלים והפרות ששיחקו עם קרישנה, אינם המקוריים, הם הפכו עתה כולם לדמויות של וישנו. למעשה, המקוריים ישנו עדיין, בהשפעת הכישוף, בעוד שאלה שראה עתה ברהמה היו כולם התרחבויות ישירות של קרישנה, או וישנו. וישנו הינו התרחבות של קרישנה, והדמויות הללו כולן היו וישנו. כולם היו כחולי גוון ועטו מלבושים צהובים; הם אחזו בידיהם אַלָה, גלגל, פרח לוטוס וקונכיה. לראשיהם הם חבשו קסדת יהלומים מנצנצת, וענדו פנינים רבות ועגילים, וגם זרי פרחים יפים. סימן השְׂרִיוַתְסַה היה על חזם; זרועותיהם קושטו בצמידים ובאבני חן. צוארם היה חלק כמו קונכיה, פעמונים קישטו את רגליהם, למותניהם היו חגורות זהב וטבעות יפות עיטרו את אצבעותיהם. ברהמה ראה גם ניצני תוּלַסִי על גופם, מכפות רגליהם עד קודקודם, ומאפיין נוסף – כולם ניחנו ביופי נשגב. חיוכם דמה לאור הירח, ומבטם, לשמש בזריחתה. מעצם מבטם ניכר שהיו בוראי מידות הבערות והלהיטות ומקיימיהן. וישנו מייצג את מידת הטובות, ברהמה מייצג את מידת הלהיטות, ושיווה את מידת הבערות. וישנו מקיים איפוא, את כל עולם התופעות, ומכאן שבורא ומקיים גם את ברהמה ושיווה.

אז ראה ברהמה עוד בְּרַהְמות רבים ושׂיוות ואלים-למחצה, גם ישויות חיים זעירות כמו נמלים ועשבים קטנים – כל הנע והנייח – כולם רוקדים סביב וישנו, לצליליהם של לחנים שונים, וסוגדים לו. הוא גם נוכח שהווישנויים הללו ניחנו בשלמויות המיסטיות כולן, החל משלמות האַנּימָא, או הכוח להפוך לזעיר מאטום, וכלה ביכולת להפוך לאינסופי כמו ההתגלות הקוסמית. כל כוחותיהם הנסתרים של ברהמה ושיווה, גם כל האלים-למחצה, ועשרים וארבעה היסודות של עולם התופעות, כולם הוצגו בשלמותם באישיותו של האל. בהשפעתו, כל הכוחות המיסטיים הנחותים עסקו עתה בסגידתו. סגדו לו גם גורם הזמן, החלל, עולם התופעות, תהליכי הטהרה, תשוקה, פעילות ושלוש מידות הטבע החומרי. ברהמה נוכח גם שווישנו הוא מקור כל אמת, ידע וחדווה. הוא צירופם של שלושת ההיבטים הנשגבים – נצח, ידע וחדווה, והוא מושא סגידתם של חסידי האוּפַּנישַׁדים. ברהמה גם הבין שמהפך שכזה, מילדים ועגלים לדמויות של וישנו, אינו מעשה כשפים רגיל, שמסוגלים לבצע יוגִי כלשהו או אל-למחצה עם כוחם המיסטי הנרכש. זה לא היה גילוי אונו של וישנו, או וישנו מָאיָא, אלא וישנו עצמו. היחס שבין וישנו לווישנו מָאיָא, זהה ליחס שבין אש לחום. אף שאיכות האש, כלומר, היכולת לחמם, טמונה בחום, החום אינו אש. מכל מקום, הילדים והעגלים שהפכו לדמויות של וישנו לא היו כמו חום אלא האש – הם היו ממש וישנו, וכולם ניחנו בתכונתו – כלומר, במלוא האמת, הידע והחדווה. השתקפותם של דברים חומריים בצורות רבות יכולה לשמש דוגמה נוספת. השמש למשל, משתקפת בכדי מים רבים. אולם אף שההשתקפויות הללו נראות כמו שמש, הן אינן שמש באמת, גם אינן מאירות ומחממות כמותה. אך דמויותיו של קרישנה היו כל אחת וישנו במלואו. המילה סַתְיַם פירושה אמת, גְ'נָאנַם פירושה ידע מלא, ואָאנַנְדַה פירושה מלוא החדווה.

דמויותיו האישיות של אלוהים הן נשגבות כל כך, עד כי לא די אפילו בלימוד האוּפַּנישַׁדים כדי להבין אותן. דבר זה נבצר במיוחד מהאימפרסונליסטים. אותם אימפרסונליסטים שלומדים את האוּפַּנישַׁדים יכולים לכל היותר להבין שהאמת המוחלטת אינה חומר, שאינה מוגבלת לאונים חומריים מוגבלים. מכל מקום, ברהמה הבין את קרישנה ואת התרחבותו לדמויות של וישנו. הוא הבין גם את התרחבותו של האל לאונים שונים שמקיימים את כל הנע והנייח שבעולם התופעות.

מובס לנוכח כוחו המוגבל, ומודע למוגבלות פעילותו בתחום אחד עשר החושים, ברהמה הבין לפחות שגם הוא הינו יציר האנרגיה החומרית, ממש כמו בובת חוטים. וכמו שזו אינה רוקדת מעצמה, מבלי שאדונה ימשוך בחוטים, גם האלים-למחצה ושאר ישויות החיים כולם כפופים לאישיות אלוה העילאי. או כפי שנאמר בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה, קרישנה הוא האדון היחידי, וכל השאר הם משרתיו. העולם כולו נע על גלי תעתועי החומר, והישויות צפות בהם כמו עשבים במים. וכך נמשכת מלחמת הקיום לעד. אולם מָאיָא זו, או המאבק האשליתי לקיום, פוסק מיד כאשר מבינים שאנו משרתים נצחיים של האל.

ברהמה, שליטה של אלת הלמידה, שנחשב לגדול בני הסמכא בידע הוֵדי, היה עתה מבולבל כולו, לא מסוגל להבין את הכוח המופלא שטמון באל. עוצמת אונו המיסטי של אישיות אלוה אינה מובנת לאיש בעולם החומרי, לרבות ברהמה. וברהמה, לא רק שלא הבין, הוא גם התבלבל לגמרי מעצם המראה שנגלה לעיניו.

ואז, בעיצומו של המראה, מתוך חמלה על ברהמה, שלא הצליח להבין את עוצמתו האלוהית וכיצד הפך לכל הנערים והעגלים הללו, שב קרישנה והוריד לפתע את מסכהּ של יוגַמָאיָא. בבהגווד-גיטה נאמר שהאל אינו נגלה בגלל המסך הזה של יוגַמָאיָא. מַהָא-מָאיָא, או האנרגיה החיצונית, היא זו שמסתירה את המציאות ואינה מאפשרת לנשמה המותנית להבין את אלוהים מעבר להתגלות החומרית. לעומת זאת, יוגַמָאיָא היא אותה אנרגיה שחושפת את האל באופן חלקי, ובאופן חלקי גם מסתירה אותו. ברהמה אינו נשמה מותנית רגילה. הוא נעלה לאין ערוך מכל האלים-למחצה. אולם אפילו הוא לא הצליח להבין את גילויו של האל. לכן בחר קרישנה שלא להוסיף ולגלות עוד פעלולים של אונו. הנשמה המותנית מתבלבלת כליל ואינה מסוגלת להבין דבר. משום כך, כדי לא להוסיף על בלבולו של ברהמה, ירד אז המסך של יוגַמָאיָא.

ברהמה, חופשי מבלבולו, נראה כמו התעורר כמעט ממוות. בקושי רב הוא פקח את עיניו ושב והביט בעולם התופעות בעיניים רגילות. הוא ראה סביבו את נופה הקסום של ורינדאוון, משופע כולו בעצים שהם מקור חיים לישויות כולן. הוא נפעם מאדמה נשגבת זו שבה כל ישויות החיים נשגבות מהטבע הרגיל. ביער ורינדאוון אפילו חיות הטרף, כמו נמרים, חיות בשלום עם צבאים ואנשים. הוא הבין שאישיות אלוה, בנוכחותו, הפך את המקום נשגב משאר המקומות ומשולל כל תאווה וחמדנות. עתה ברהמה ראה גם את שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה העילאי, משחק כילד רועים פעוט; הוא ראה את הילד הקטן מחזיק בידו השמאלית מאכל כלשהו ומחפש את חבריו ואת העגלים והפרות, ממש כמו לפני שנה, אחרי שנעלמו.

ברהמה מיהר וירד מרכבו, הברבור הגדול, והשתטח לפני האל ממש כמו מוט זהב. הוַיְשְׁנַּוים קוראים להשתחוות דַנְּדַּוַת. מילה זו פירושה להשתטח כמו מקל; משתטחים כך בכבוד, אפיים ארצה כמו מקל, לפני וַיְשְׁנַּוַה נעלה יותר. גם ברהמה השתטח והשתחווה כך, ובגלל שצבע גופו זהוב, הוא נראה כמו מוט זהב ששרוע לפני קרישנה. ארבע הקסדות שלראשיו כולן נגעו בכפות רגלי הלוטוס של האל, ודמעות השמחה שזלגו מעיניו שטפו אותן. הוא שב ונפל והתרומם ונפל, עם שנזכר בנפלאותיו של האל. ולאחר שהשתחווה כך זמן ממושך מאד, הוא נעמד ומחה את דמעותיו בידיו. רועד כולו למראה האל שלפניו, הוא הגיד אז תפילות בהוקרה רבה, בענווה וברוב קשב.

על-פי התרבות הוֵדית, נערות שטרם נישאו, מגיל עשר ועד ארבע עשרה, אמורות לסגוד לשיווה או לאלה דוּרְגָא כדי לזכות בבעל טוב. אלא שהבנות הלא נשואות בוורינדאוון נמשכו כבר אחרי יופיו של קרישנה. מכל מקום, בראשית עונת ההֵמַנְתַה (ממש לפני עונת החורף) הן סגדו כולן לאלה דוּרְגָא. החודש הראשון של הֵמַנְתַה נקרא אַגְרַהָאיַנַה (אוקטובר-נובמבר), ובתקופה זו נדרו כל הגופִּיות הלא נשואות בוורינדאוון את נדר הסגידה לדוּרְגָא. תחילה הן אכלו הַוישְׁיָאנְנַה, מזון שעשוי מאורז ומוּנג דַהְל רתוחים יחדיו, ללא כל תוספת תבלינים או כורכום. הוודות ממליצות על מזון זה לצורך טיהור הגוף לפני ביצוע טקסי פולחן. הגופִּיות הלא נשואות סגדו מדי יום לאלה קָאתְיָאיַנִי השכם בבוקר, אחרי שרחצו בנהר היַמוּנָא. קָאתְיָאיַנִי הוא שם נוסף לאלה דוּרְגָא. לצורך הסגידה מפסלים את דמות האלה מחול מעורב באדמה מגדות היַמוּנָא. על-פי הספרות הוֵדית ניתן ליצור את דמות האל מחומרים שונים; אפשר לצייר אותה, או להתקינה ממתכת, מאבני חן, מעץ, מאדמה או מאבן, ואפילו להגות בה בלב. הוגי הדעות המָאיָאוָאדִים גורסים שהדמויות הללו הן כולן דמיוניות, אלא שהספרות הוֵדית מורה שאינן שונות מאישיות אלוה עצמו, או מן האל-למחצה שהן מייצגות.

הגופִּיות הלא נשואות התקינו את דמות האלה ואחר כך סגדו לה עם משחת עץ סנדל, זרים, מנורות קטורת ושאר מינחות – כגון פירות, זרעים וענפי צמחים. אחרי הסגידה נהוג להתפלל לברכה כלשהי, והבנות היו מתפללות במסירות רבה לאלה: ״הו און עליון ונצחי של אישיות אלוה, הו כוח הכשפים העליון, הו שליטת העולם החומרי, הו אלה, עשי נא עמנו חסד והבטיחי שנינשא לבנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, קרישנה.״ הוַיְשְׁנַּוים אינם נוהגים לסגוד לאלים-למחצה. שרילה נַרותְתַמַה דָאסַה טְהָאקוּרַה אסר לחלוטין על כל סגידה שכזו למי שחפץ להתקדם בשירות מסור. והנה הגופִּיות, שאהבתן לקרישנה היא ללא השוואה, סגדו לדוּרְגָא. הסוגדים לאלים-למחצה אכן מביאים לפעמים את דוגמתן של הגופִּיות כדי לחזק את עמדתם, אלא שיש להבין את תכליתן של הגופִּיות. שלא כמו רוב האנשים הסוגדים לדוּרְגָא לצורך ברכות חומריות, הן התפללו להפוך לנשותיו של קרישנה. וכאשר קרישנה הוא המטרה, כל אמצעי ראוי. הגופִּיות היו נכונות לעשות הכול כדי לספק או לשרת את קרישנה, וזו תכונתן המופלאה. במשך חודש שלם הן סגדו לאלה כדי לזכות בקרישנה כבעל. מדי יום היו מתפללות שקרישנה, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, יהפוך לבעלן.

השכם בבוקר היו הולכות לרחוץ ביַמוּנָא. הן היו מתקבצות יחדיו, אוחזות יד ביד, ושרות בקול את עלילותיו המופלאות של קרישנה. בהודו נוהגות הנשים, מאז ימי קדם, להשאיר את בגדיהן על גדות הנהר ולטבול במים ערומות. המקום שבו הן נוהגות לרחוץ, אסור לחלוטין לגברים. אלוה העילאי, שידע את לבן של הגופִּיות הצעירות, בירך אותן והגשים את משאלתן. הן התפללו שקרישנה יהיה להן לבעל, וקרישנה חפץ עתה למלא את תשוקתן.

ואז, בתום החודש, הוא הופיע במקום, מוקף בחבריו. יוגֵשְׂוַרַה הינו שם נוסף של קרישנה שפירושו אדון כל כוחות הנסתר. אפילו יוגִי שמתרגל הגות יודע לנחש את ההתרחשויות הנפשיות של זולתו, ומכאן שקרישנה לא התקשה להבין את תשוקתן של הגופִּיות. הוא הגיע למקום ומיד ליקט את בגדיהן, טיפס על עץ סמוך, ואמר בפנים מחייכות:

״בנות יקרות, בואו נא אחת אחת, והתפללו לקבל את בגדיכן. אינני מתלוצץ, זו האמת. אין לי כל רצון להתבדח איתכן שהרי קיימתן את כללי הסגידה לאלה קָאתְיָאיַנִי במשך חודש תמים. אל נא תבואו כולכן ביחד. בואו כל אחת לחוד; אני רוצה לראות כל אחת במלוא יופיה, כי לכולכן מתניים צרות. ביקשתי שתבואו לחוד, ועכשיו עשו כדברי.״

למישמע מילים קונדסיות שכאלה, הביטו הבנות שבמים זו אל זו וחייכו. בקשתו של קרישנה שימחה אותן, כי כולן היו מאוהבות בו. אולם בגלל מערומיהן התביישו ולא יצאו מן המים, רק הביטו במבוכה זו בזו. בגלל השהייה הממושכת במים, הן רעדו עתה מקור, אולם מילות הלצון של גווינְדַה הסעירו את נפשן בגיל. הן אמרו אז לקרישנה, ״הו בן נַנְדַה, אל נא תתבדח עמנו כך. זה בכלל לא הוגן, גם לא יאה לילד מכובד שכמוך, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אתה יקר לנו מאד; חדל איפוא, ממעשה המשובה הזה כי כולנו רועדות כבר מקור, ואם לא תמסור לנו את הבגדים, רק נסבול.״ הן התחננו אל קרישנה בענווה, ״שְׂיָאמַסוּנְדַרַה יקר, כולנו משרתות נצחיות שלך ומחויבות לבצע ללא היסוס את פקודותיך כולן; אנו מחשיבות את זה לחובתנו הדתית. אולם אם תמשיך ותתעקש לבקש את הבלתי אפשרי, נאלץ לגשת אל נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה ולהתלונן בפניו, ואם נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה לא יעשה כלום, נלך בלית ברירה ונספר למלך קַמְּסַה על תעלולך החצוף.״

קרישנה השיב לתחינתן של הגופִּיות, ״בנות יקרות, אם אכן אתן חושבות את עצמכן למשרתותי הנצחיות ונכונות למלא את פקודתי תמיד, עתה אני מבקש ממכן לבוא בזו אחר זו עם פניכן החייכניות ולקחת את בגדיכן. אך אם לא תבואו, ותתלוננו בפני אבי, למי אכפת! אבי הרי זקן ולא מסוגל לעשות לי כלום.״

ואז, משנוכחו הגופִּיות כי קרישנה נחוש ואיתן בדעתו, לא נותר להן אלא לציית להוראתו. בזו אחר זו הן יצאו ערומות מן המים, מכסות עם ידן השמאלית את ערוותן ורועדות כליל. הופעתן היתה פשוטה וטהורה כל כך, עד כי קרישנה התרצה מהן מיד. הן התפללו אל האלה קָאתְיָאיַנִי שקרישנה יהיה לבעלן, ועתה הוגשמה תפילתן. שום גבר אינו רשאי לראות אשה במערומיה לבד מבעלה. וכך, סיפק קרישנה את תשוקתן של הגופִּיות הלא נשואות. מרוצה, הוא הניח את בגדיהן על כתפו ואמר, ״ילדות יקרות, התרחצתן ערומות בנהר היַמוּנָא וזו עבירה חמורה. וַרוּנַּדֵוַה, שליט היַמוּנָא, כועס עכשיו נורא, וכדי לפייסו, געו במצחיכן עם כפיים צמודות והשתחוו לפניו.״ הגופִּיות היו נשמות תמימות והאמינו לחלוטין לדברי קרישנה. וכדי להיפטר מכעסו של וַרוּנַּדֵוַה, ולהגשים את תפילתן עד תום, ובעיקר, כדי לרַצות את אדונן הנערץ, קרישנה, הן כולן צייתו לפקודתו. וכך הפכו לאהובותיו הגדולות ולמשרתות הצייתניות מכול.

דבר לא ישווה לתודעת קרישנה של הגופִּיות. למעשה הן לא חששו מוַרוּנַּדֵוַה, גם לא משום אל-למחצה אחר; ורק רצו לספק את קרישנה. התנהגותן הפשוטה של הגופִּיות החניפה לו מאד, גם סיפקה אותו כליל, ומיד הוא מסר להן את בגדיהן, בזו אחר זו. למרות שקרישנה שיטה בהן וגרם להן לעמוד ערומות לפניו, למרות שהתבדח על חשבונן והתייחס אליהן כאל פתיות וגנב את מלבושן, הן היו מרוצות ולא התלוננו עליו מעולם. שְׂרִי צ'איטניה מַהָאפְּרַבָּהוּ מתאר את גישתן של הגופִּיות בתפילתו, ״קרישנה אלי היקר, ביכולתך לחבק אותי או לרמוס אותי ברגליך. אתה יכול גם לשבור את לבי ולהעלם מעיני לעד. אתה חופשי לעשות כרצונך. אך למרות הכול אתה אדוני הנצחי ומושא סגידתי היחיד.״ כזהו יחסן של הגופִּיות לקרישנה.

קרישנה התרצה מהן, ומאחר שכולן חפצו בו כבעל, הוא אמר, ״ילדות טובות ומחונכות שכמותכן, ידועה לי תשוקתכן אלי, גם מטרת סגידתכן לאלה קָאתְיָאיַנִי, ואני מאשר את זה כליל. מי שתודעתו כולה ממוקדת בי, אפילו בתאווה – יתעלה. ממש כשם שזרעים קלויים אינם יכולים לנבוט, שום תשוקה שקשורה עם שירותי האוהב אינה מניבה תגובה, כמו בקארמה רגילה.״

בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר: קַרְמָאנּי נירְדַהַתי קינְתוּ צַ'ה בהקטי-בְּהָאגָ'אם. הכול כבולים על-ידי מעשיהם נושאי הגמול. רק הדבקים, שפועלים למען סיפוקו של האל, אינם סובלים מתגובות. מכאן שגם יחסן של הגופִּיות אל קרישנה, אף שנראה כמו תאווה, אינו דומה לתאוותן של נשים רגילות. קרישנה כבר הסביר את הסיבה; השירות המסור לו, נשגב ופטור מתגובות.

״גופִּיות יקרות,״ הוא המשיך, ״תשוקתכן לזכות בי כבעל תתגשם, כי עם התשוקה הזו סגדתן לאלה קָאתְיָאיַנִי. אני מבטיח שבעונת הסתיו הבאה נפגש ואתענג עמכן כבעל.״

כשחסה בצל העצים, נמלא קרישנה חדווה. בשעה שהלך הוא פנה אל תושבי ורינדאוון, ״סְתוקַקרישנה יקירי, וַרֻוּתְהַפַּה יקר, בְּהַדְרַסֵנַה, סוּדָאמָא, סוּבַּלַה, ארג'ונה, וישָׂאלַה, רּישַׁבְּהַה – ראו את עצי ורינדאוון ברוכי המזל. אלה הקדישו את חייהם לעזרה לזולת. אף שבעצמם הם נכונים לשאת בפורענויות הטבע הרבות, כגון סופות חזקות, ממטרי גשם, להט החום וקור עז, עלינו הם חסים ומפיגים את עייפותנו ונותנים לנו מכסה. ידידי, אני סבור שחייהם כעצים הינם מפוארים עד מאד. כמו אנשים אציליים ונדיבים שאינם מסרבים להעניק תרומה לעולם, עצים אלה שוקדים כל כך להעניק מקלט לזולתם. הם מעניקים דברים שימושיים כה רבים לחברה האנושית – עלים, פרחים, פירות, צל, שורשים, קליפת עצים, תמציות טעם וחומר בערה. חייהם הם דוגמה מושלמת לחיים אציליים. כמו איש אציל נפש שהקריב הכול – את גופו, מֵחְשָבו, מעשיו, תבונתו ומילותיו,– לטובת כלל ישויות החיים.״

אישיות אלוה העילאי פסע כך על גדות היַמוּנָא, ונגע בעלי העצים, בפירות, בפרחים ובענפים, ופיאר את פעילותם החסודה. אנשים שונים, על-פי תפיסתם השונה, מחשיבים פעילות רווחה שונה כחשובה במיוחד לכלל האנושות. אלא שהפצת התנועה למען תודעת קרישנה היא לטובת כל האנשים וברכתה נצחית. לכן, על כולם לסייע בהפצתה של התנועה הזו. שְׂרִי צ'איטניה הורה להיות ענווים מעשב וסובלנים מעץ. קרישנה הסביר בעצמו את סובלנותם של העצים, ומי שעוסקים בהטפת תודעת קרישנה צריכים ללמוד מהוראות אלה של קרישנה ושְׂרִי צ'איטניה. זאת באמצעות שושלת מורים.

קרישנה, שפסע ביער ורינדאוון לגדות היַמוּנָא, התיישב אז במקום יפיפה ואיפשר לפרות לשתות ממי הנהר הזכים והצוננים. גם קרישנה, בַּלַראמה והילדים התשושים לחלוטין, שתו. לאחר שקרישנה ראה את הגופִּיות רוחצות בנהר, הוא בילה את שארית היום עם הילדים.

ברהמה התפלל, ״אלי היקר, הו אל עליון, אתה הינך מושא הסגידה היחיד; משום כך הינני משתחווה לפניך בענווה ומתפלל שאוכל לרַצות אותך. גוון גופך הוא כצבעו של ענן עמוס מים, ומלבושיך הצהובים זוהרים בהילת אור כסופה.״

״הינני מתפלל אליך, בנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה, שעומד עתה לפני עם קונכיה, עגילים ונוצת טווס לראשך. פניך יפיפיות; עם קסדה לראשך וזר פרחים לצוארך, אתה עומד עכשיו עם מאכל כלשהו בידך. מקושט במקל ובשופר, ואוחז בקרן תאו ובחליל, אתה עומד לפני עם שתי כפות רגליים זעירות דמויות פרח לוטוס.״

״אלי, יש אומרים שאני הוא אדון כל הידע הוֵדי, בורא היקום הזה, אלא שעתה כבר הוכח שאיני מסוגל להבין את אישיותך, אפילו שאתה ניצב לפני כמו ילד. אתה משחק עם חבריך ועם עגלים ופרות, כמו ילד חסר חינוך. אתה נראה ממש כמו בן כפר, שנושא שקית מזון בידו ומחפש את עגליו. ואף-על-פי-כן גופך שונה כל כך משלי, עד כי איני מסוגל אפילו לאמוד את עוצמתו. או כפי שכבר אמרתי בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא, גופך אינו חומרי.״

בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שגופו של האל רוחני כולו; גופו אינו שונה מעצמיותו, וכל אחד מאיבריו יכול לבצע את תפקודי שאר האיברים. האל יכול לראות בידיו, לשמוע בעיניו, לקבל מנחות ברגליו ולברוא בפיו.

ברהמה המשיך: ״הופעת כילד רועים למען דבקיך. ואף שעברתי עבירה נגד כפות רגלי הלוטוס שלך וגנבתי את חבריך ואת העגלים והפרות, נראה שאתה נוטה לי חסד. זוהי מעלתך הנשגבת. אתה אוהב עד מאד את דבקיך. אולם למרות אהבתך אלי, איני מסוגל לאמוד את עוצמת פעילותך הגופנית. ואם אני, ברהמה, האישיות העליונה ביקום זה, איני מסוגל להבין את גופו דמוי הילד של אלוהים, קל וחומר האחרים. איני מסוגל להבין את גופך דמוי הילד, גם איני מסוגל להבין את מעשיך הנשגבים.״

״בבהגווד-גיטה נאמר שמי שמבין ולוּ מעט אודות מעשיו הנשגבים של האל, הופעתו והעלמותו – זכאי להיכנס לממלכת אלוהים לאחר נטישת גופו. זה מאושש גם בוודות, שם נאמר שמי שמבין את אישיות אלוה – משתחרר משרשרת הלידות והמיתות החוזרות ונשנות. מכאן שאל להם לאנשים לנסות ולהבין אותך באמצעות הניתוח השכלתני הארצי שלהם.״

״למעשה, עדיף לוותר כליל על התהליך השכלתני, ולנסות לשמוע בענווה אודותיך ממך עצמך, בדבריך בבהגווד-גיטה ובספרות וֵדית דומה, או מדבקים שחוו בָאמת וחוסים כליל בכפות רגלי הלוטוס שלך. השמיעה מדבק צריכה גם להיות פטורה מכל פרשנות אישית. אין אפילו צורך לשנות את המעמד החומרי; בכל מעמד, די לו לאדם לשמוע אודותיך. כי למרות שאינך מובן באמצעות החושים החומריים, השמיעה אודותיך מסלקת בהדרגה כל בערות ואי הבנה. אתה מתגלה לדבק בחסדך שלך, שהרי דבר לא יכול להכניע אותך. מכאן שהנסיון לחפש אותך בדרך שכלתנית, המשוללת שירות מסור, אינו אלא בזבוז זמן לריק. חשיבותו של השירות המסור לעומת זאת, שדי בנסיון קטן בו כדי להתעלות למישור השלמות העליון. לכן, מי יתעלם מתהליך מבורך שכזה ויבחר בתהליך השכלתני? באמצעות הלימוד השכלתני ניתן אולי לדעת משהו אודות בריאתך החומרית, אולם לא ניתן להבין אותך, המקור לכול. לכן מאמצם של הלמדנים השכלתנים הינו בסך הכול עבודה בטלה, ממש כמו הנסיון להפיק משהו משיבולים ריקות. כאשר מכים בשיבולי אורז, נפרדים זרעי האורז מקליפתם, אלא שאם ממשיכים ומכים בקליפות – זו בסך הכול עבודה לבטלה, ללא ברכה בצידה.״

״אלי, רבות הדוגמאות בתולדות העולם לאנשים שנכשלו תחילה בחתירתם לנשגב, אולם אחר כך פנו לעסוק בשירותך המסור בגופם, במֵחְשָבם ובמילותיהם, והשיגו את השלמות העליונה ונכנסו למשכנך. הנסיון להבין אותך באמצעות לימוד שכלתני או באמצעות הגות מיסטית הוא חסר תועלת ללא שירות מסור. לכן מוטב לכולם לעסוק בשירותך המסור אפילו תוך כדי פעילותם הארצית. עליהם גם להישאר תמיד קרובים אליך על-ידי שמיעה וזימרה אודות תפארתך הנשגבת. כי מי שנקשר לשמיעה ולזימרה שכזו – יתעלה למישור השלמות העליון ויכנס לממלכתך. מי שדובק בך תמיד ושומע ומזמר את תהילותיך, גם מציע לך את תוצאות מעשיו – בקלות ובשמחה הוא יכנס למשכנך העילאי. רק מי שלבו התנקה מכל לכלוך יכול להבין אותך. וניקוי הלב אפשרי על-ידי זימרה ושמיעה אודותיך.״

האל שורה בכול, או כפי שנאמר בבהגווד-גיטה, ״אני מקיים הכול, ובו-זמנית איני בכול.״ מאחר שהוא מצוי בכול, הרי שדבר אינו מחוץ לתחומי ידיעתו. ישות החיים לעומת זאת, ניחנת בידע מוגבל ואינה מסוגלת להכיל את מלוא טבעו השורה בכול של האל. מכל מקום, מי שבמֵחְשָב יציב ממקד את הגותו בכפות רגלי הלוטוס שלו – יכול להבין אותו במידה כלשהי. המֵחְשָב עסוק תמיד בחיפוש אחר עינוג החושים. מכאן שמבלי להעסיק את החושים בשירותו של האל, לא ניתן לשלוט במֵחְשָב ולמקד אותו בכפות רגלי הלוטוס שלו. התמקדות שכזו בכפות רגלי הלוטוס של האל נקראת סַמָאדְהי. מבלי להתעלות לשלב הסַמָאדְהי, או טראנס, לא ניתן להבין את טבעו של אלוהים. הוגי הדעות ואנשי המדע אולי יוכלו יום אחד ללמוד את הטבע החומרי, אטום לאטום. אפשר אפילו שיצליחו לספור את כלל האטומים שבחלל הקוסמי, או למנות את הכוכבים שבשמים או אפילו, לספור את חלקיקיה הזעירים של השמש או של מאורות נוספים בשמים – אך לא ניתן למנות את מעלותיו של אישיות אלוה העילאי.

בראשית הוֵדָאנְתַה-סוּתְרַה מתואר האל העליון כמאגר התכונות כולן. הוא נקרא לרוב נירְגוּנַּה, או ללא תכונות. גוּנַּה פירושה תכונה, וניר – ללא. האימפרסונליסטים מבינים את המילה נירְגוּנַּה כ'מי שאינו ניחן בשום תכונה'. הם מסיקים שהאל משולל תכונות כיוון שאינם מסוגלים לתפוס את קיומו הנשגב, על שלל תכונותיו הנשגבות. אלא שלמעשה, האל הוא מקור התכונות כולן. ואלה נובעות ממנו ללא הפסק. כיצד מסוגל איפוא, האדם המוגבל למנות את מעלותיו? גם אם ניתן היה לאמוד את תכונותיו ברגע מסוים, ברגע הבא הן כבר מתעצמות לאין ערוך; מכאן שלא ניתן לערוך אומדן שכזה, ולכן הוא נירְגוּנַּה, או מי שתכונותיו אינן ברות מדידה.

מיותר לכן, לאמץ וליגע את מוחנו בנסיון לאמוד את תכונותיו של האל. מיותר גם התרגול הגופני בנסיון להשיג את שלמות היוגַה המיסטית. צריך רק להבין שהשמחה והצער שבגוף זה נגזרים מראש; הנסיון להימנע ממצוקה גופנית או החתירה לאושר גופני באמצעות תרגילי התעמלות שונים – גם אלה מיותרים. נדרש רק להתמסר לאישיות אלוה בגוף, במֵחְשָב ובמילים ולעסוק בשירותו תמיד. כל נסיון אחר להבנת האמת המוחלטת, לבד מפעילות נשגבת שכזו, מועד לכישלון. הנבון לא ינסה איפוא, להבין את האישיות העליונה, האמת המוחלטת, בכוח שכלו הספקולטיבי או באמצעות כוח מיסטי כלשהו; תלוי כליל באל, הוא יבחר בדרך השירות המסור, יודע שכל מה שקורה לגופו, אינו אלא תגובות למעשיו בעבר. מי שחי חיי מסירות פשוטים כאלה, זכאי, מאליו לבוא למשכנו הנשגב של האל. למעשה, כל ישות חיים היא חלקיק של האל, או בת של אלוהים. רק טבעי, שכל אחת זכאית גם ליטול חלק בהנאותיו הנשגבות. אלא שבגלל המגע עם חומר, ישות החיים המותנית כמו נושלה מזכותה הטבעית. מכל מקום, על-ידי העיסוק הפשוט בשירות מסור, היא שבה ומשתחררת מההתניה החומרית וזכאית להתעלות למעמד הנשגב, לחברתו של האל.

ברהמה הציג את עצמו כיהיר וכחצוף ביצורים, שכן ניסה לבחון את כוחו המופלא של קרישנה. הוא גנב את חבריו ועגליו, כדי לראות מה יעשה. אולם עתה, לאחר שביצע את תחבולתו, ברהמה מודה שהיה זה נסיון חצוף מאין כמוהו: הפגנת אונו שלו בפני אדון האון המקורי. אף ששאר ישויות החיים שבעולם החומרי כולן חושבות אותו ליצור רב כוח, עתה, לאחר שהתעשת, הוא נוכח שכוחו בטל כליל בפני אונו של אישיות אלוה. מדעני העולם החומרי גילו תגלית מופלאה – נשק גרעיני. כאשר מנסים אותו על עיר כלשהי או על מקום חסר חשיבות בכדור הארץ, נוצר מעין חורבן. אך מה בכוחו של נשק כזה לעשות לשמש? השפעתו לא קיימת. דומה לזה מעשה הגניבה של ברהמה. הוא נראה אולי מעשה כשפים מופלא, אלא שלעומת כוחו של קרישנה, שהתרחב לעגלים ולילדים כה רבים וקיים אותם ללא כל מאמץ, ברהמה הבין שכוחו שלו הינו אפסי ממש.

ברהמה כינה את קרישנה אַצְ'יוּתַה, או מי שאינו שוכח גם שירות פעוט שביצע דבקו. באהבתו הרבה לדבקים, הוא מחשיב אפילו את השירות המזערי ביותר שלהם. אין ספק שברהמה ביצע שירות רב; כמי שעומד בראש היקום הזה, אין ספק שהוא משרת נאמן של קרישנה, ולכן יוכל לפייס אותו. הוא ביקש שהאל יראה אותו כמשרת שסולחים על שגיאותיו הפעוטות וחוצפתו. הוא הודה שהתייהר על מעמדו הרם, אולם בהיותו אדון מידת הלהיטות בעולם החומרי, רק טבעי שישגה. הוא ביקש מקרישנה שיחוס על נתינו ויסלח על שגיאתו הגסה.

ברהמה הבין את מעמדו האמיתי. אין ספק שהוא המורה העליון ביקום זה, אחראי ליצירת הטבע החומרי שמורכב מזהות כוזבת, שמים, אויר, אש, מים ואדמה. אף שהיקום נראה אדיר מימדים, ניתן למדוד אותו, ממש כשם שגופנו נאמד בשבע אמות. מידת גופו של כל אחד היא לרוב שבע אמות ידו. גם היקום האדיר הזה אינו אלא שבע אמות ידו של ברהמה. ומחוץ ליקום הזה יש עוד יקומים רבים לאינספור, שהם מחוץ לשליטתו של ברהמה הזה. מליוני וטריליוני היקומים נובעים כזרעים מנקבוביות גופו של מַהָא-וישנו, ממש כמו אינספור החלקיקים הזעירים שעוברים מבעד לחורי הרשת בחלון. מַהָא-וישנו זה אינו אלא חלק של התרחבות מוחלטת של קרישנה. מה איפוא חשיבותו של ברהמה, אף שהוא היצור העליון ביקום הזה, לעומת קרישנה?

ברהמה משום כך, השווה את עצמו לעובר ברחם אמו. לעיתים העובר משחק עם ידיו ורגליו, ובועט תוך כדי כך באמו. האם היא נפגעת? כמובן שלא. כמותו גם ברהמה הגדול, וכל הקיים – הכול מצוי ברחם אלוהים. אונו של האל שורה בכול; אין מקום בבריאה שהוא מחוץ לתחומי פעולתו. ומאחר שהכול מצוי באונו, הרי שגם ברהמה של היקום הזה, כמו גם הבְּרַהְמות האחרים של שאר מליוני וטריליוני היקומים, כולם מצויים בו. אלוהים נחשב איפוא, לאֵם, וכל מה שמצוי ברחמו נחשב לילד. ואמא טובה אינה נפגעת מעוברהּ, אפילו כשהוא בועט בה ברגליו.

ברהמה הודה אז כי נולד מפרח הלוטוס שצומח מטבורו של נָארָאיַנַה לאחר חורבן שלושת העולמות, או שלוש מערכות הכוכבים – בְּהוּרְלוקַה, בּהווַרְלוקַה וסְוַרְלוקַה. היקום נחלק לשלוש מערכות כוכבים – סְוַרְגַה, מַרְתְיַה ופָּאתָאלַה. בעת החורבן שלוש אלה מוצפות במים. ואז נָארָאיַנַה, שהוא חלק מוחלט של קרישנה, משתרע על המים, ובהדרגה צומח פרח לוטוס מטבורו. ברהמה נולד מלוטוס זה. מכאן שנָארָאיַנַה הינו אמו של ברהמה. הוא נקרא נָארָאיַנַה כיוון שאחרי החורבן הוא משמש מקום מנוחה לכלל ישויות החיים. המילה נַרַה פירושה סך כל ישויות החיים, ואַיַנַה פירושה מקום מנוחה. גַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו נקרא לכן, נָארָאיַנַה כיוון שהוא משתרע על המים. הוא גם משמש מקום מנוחה לכלל ישויות החיים. בנוסף לכך, נמצא נָארָאיַנַה גם בלבו של כל אחד, כמאושש בבהגווד-גיטה. גם במובן זה הינו נָארָאיַנַה, כי אַיַנַה פירושו גם מקור הידע; ובגיטה מאושש שזכרונן של ישויות החיים מקורו בנשמת-העל שבלב. אחרי שינוי הגוף, ישות החיים שוכחת את חייה הקודמים כליל, אלא שנָארָאיַנַה, נשמת-העל, מזכיר לה לפעול על-פי מאווייה בעבר.

ברהמה ביקש להוכיח שקרישנה הוא נָארָאיַנַה המקורי, המקור לנָארָאיַנַה, ושנָארָאיַנַה אינו גילוי של האון החיצוני, מָאיָא, אלא התרחבות האון הרוחני. פעילותה של מָאיָא, האון החיצוני, מתחילה אחרי בריאת היקום, בעוד שאונו הרוחני של נָארָאיַנַה פועל כבר קודם לבריאה. מכאן שהתרחבויותיו של נָארָאיַנַה – מקרישנה לגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו, מגַרְבְּהודַקַשָׂאיִי וישנו לקְשׁירודַקַשָׂאיִי וישנו, וממנו ללבו של כל אחד – כולם הם גילויי האון הרוחני, ואינם כפופים לאון החיצוני; מכאן גם שאינם בני חלוף. כל מה שנתון להשפעת האנרגיה החומרית הוא זמני וחולף, בעוד שכל מה שנתון לאנרגיה הרוחנית הינו נצחי.

ברהמה שב ואישש את קביעתו שקרישנה הוא נָארָאיַנַה המקורי. הוא אמר שהגוף היקומי הענק עדיין שרוי על מי הגַרְבְהודַקַה. הוא אמר: ״גוף היקום אדיר המימדים הוא גילוי נוסף של אונך. ובהיותו שרוע על המים, גם הוא נָארָאיַנַה, וכולנו מצויים ברחמו של נָארָאיַנַה זה. אני רואה אותך בכל עבר בדמויות נָארָאיַנַה שונות: רואה אותך על המים, חש אותך בתוך לבי, ועתה אני רואה אותך גם לפני. אתה הינך נָארָאיַנַה המקורי.״

״אלי, בהתגלות זו הוכחת שאתה שליטה העליון של מָאיָא. הבריאה כולה מצויה בך, והנה אתה מצוי גם בתוכה. כבר הוכחת זאת כאשר הראית לאמא יַשׂודָא בתוך פיך את הבריאה החומרית כולה. בכוחך, באמצעות אונך הבלתי נתפס, יוגַמָאיָא, לעשות דברים כאלה ללא כל עזרה חיצונית.״

״קרישנה אלי, הבריאה החומרית שנגלית לעינינו, כולה מצויה בגופך. למרות זאת אני רואה אותך בחוץ, וגם אתה רואה אותי בחוץ. כיצד זה אפשרי, ללא מעורבותו של אונך הבלתי נתפס?״

ברהמה מדגיש כאן שמבלי לקבל שהאל הוא בעל און בלתי נתפס, לא ניתן להסביר את הדברים כמות שהם. הוא המשיך: ״אלי, די במה שהתרחש היום, במה שחזיתי – האין כל זה מעשה אונך הבלתי נתפס? תחילה ראיתי אותך לבדך; אחר כך התרחבת בעצמך לחבריך ולעגלים, ולכל קיומה של ורינדאוון; אחר כך ראיתי אותך ואת כל חבריך בדמויות של וישנו בעלות ארבע ידיים, נסגדות על-ידי כל היסודות והאלים-למחצה, לרבות עצמי; ושוב הפכו כל אלה לילדי רועים, ושוב נשארת לבדך, כמו מקודם. האין זה מוכיח שאתה הינך האל העליון נָארָאיַנַה, המקור לכול, ממך נובע הכול ושב ונכנס אליך, אף שאתה עצמך נשאר כמו מקודם?״

״מי שאינם מודעים לאונך הבלתי נתפס אינם מבינים כיצד אתה מתרחב בעצמך לברהמה הבורא, לווישנו המקיים ולשיווה המחריב. הם אינם מבינים את הדברים כמות שהם וסבורים שאני, ברהמה, הינני הבורא, וישנו הינו המקיים, ושיווה, ההורס. אף שלמעשה אתה הינך הכול – הבורא, המקיים וההורס. אתה גם מתרחב להתגלויות שונות. בקרב האלים-למחצה הופעת כוָאמַנַדֵוַה, בין החכמים הדגולים הופעת כפַּרַשׂוּראמה, בין בני האדם הופעת כמות שאתה, כקרישנה, גם הופעת כראמה. בין בעלי-החיים הופעת כהתגלות חזיר הבר, ובין יצורי המים הופעת כהתגלות הדג. ואף-על-פי-כן אתה אינך נולד; אתה נצחי לעד. אתה מופיע ונעלם באמצעות אונך הפנימי כדי לגונן על הדבקים הנאמנים ולהכחיד את הרשעים. הו אלי, הו אישיות אלוה השורה בכול, הו נשמת-העל, שליט כל כוחות הנסתר, אף אחד לא מסוגל להעריך במלואן את עלילותיך הנשגבות שבתוך שלושת העולמות. איש לא מסוגל להבין איך פרשת את יוגַמָאיָא שלך וכיצד הפצת את התגלויותיך, גם כיצד אתה פועל באמצעות אונך הנשגב. אלי היקר, ההתגלות החומרית דומה כולה להבזק של חלום, שקיומו הארעי משאיר את רישומו הטורדני על המֵחְשָב. והתוצאה היא חרדה אינסופית. חיים בעולם החומרי פירושם בסך הכול סבל ויסורים אין קץ. אף-על-פי-כן נראה הקיום הזמני הזה יקר ומהנה. זאת משום שהוא נובע מגופך, שהינו נצחי ומלא חדווה וידע.״

״מסקנתי לכן, שאתה הינך הנשמה העליונה, האמת המוחלטת והאישיות המקורית; ואף שהתרחבת באמצעות אוניך הנשגבים והבלתי נתפסים לדמויות של וישנו ולישויות חיים ולאונים לאינספור, אתה הינך העליון, האחד והיחיד, נשמת-העל העילאית. ישויות החיים הרבות הן בסך הכול כמו ניצוצות של האש המקורית. ומי שסבור שנשמת-העל משולל אישיות יחודית – שוגה, שהרי אני רואה שאתה הינך האישיות המקורית. בגלל ידע מועט ישנם אולי שחושבים שאינך האישיות המקורית, אלא בן אנוש רגיל, כי נולדת כבנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אלה כולם שוגים; אתה האישיות המקורית. זאת מסקנתי. לי אין ספק שאתה האישיות המקורית, למרות שהופעת כבנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. אתה האמת המוחלטת, ואינך חלק מחשכת החומר. אתה מקור הבְּרַהְמַגְ'יותי הראשוני, כמו גם מקור המאורות הארציים. זוהרך הנשגב אינו אלא אור הבְּרַהְמַגְ'יותי. ובבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא אור זה מתואר כהילה המופצת מגופך. התגלויותיך כווישנו רבות מאד, רבות גם התגלויות תכונותיך השונות, אולם אלה לא כולן זהות ברמתן. אתה הינך המנורה המקורית. שאר ההתגלויות זהות אולי בעוצמתן לנר המקורי, אולם המקורי הוא ראשית כל אור. מאחר שאינך אחד מיצורי העולם החומרי, הרי שתמשיך ותתקיים גם אחרי חורבן העולם.״

״אתה הינך האישיות המקורית ולכן אתה מתואר בגופָּאלַה-תָאפַּנִי אוּפַּנישַׁד (ספר וֵדי) כמו גם בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא כגווינְדַם אָאדי-פּוּרוּשַׁם. גווינְדַה הינו האישיות המקורית, סיבת כל הסיבות. גם בבהגווד-גיטה נאמר שאתה הוא מקור זוהר הברהמן. אל לו לאיש לחשוב את גופך לגוף חומרי רגיל. גופך הוא אַקְשַׁרַה, או בלתי נכחד. גוף חומרי נתון תמיד לשלושת סוגי הסבל, בעוד שגופך הינו סַץ'-צ'יד-אָאנַנְדַה-ויגְרַהַה, כלומר, דמות נצחית מלאה בחדווה וידע. אתה גם נירַנְגַ'נַה. זאת משום שעלילותיך, כבנה של אמא יַשׂודָא או כאדון הגופִּיות, אינן מוכתמות באיכויות חומריות לעולם. למרות שהתרחבת לילדי הרועים, לעגלים ולפרות, עוצמתך הנשגבת אינה נגרעת. אתה מושלם תמיד. בספרות הוֵדית מתואר שגם כאשר מושלם נלקח מן המושלם – האמת המוחלטת העליונה –נשארת האמת המוחלטת בשלמותה. אפילו כשהשלם מתרחב לרבים, הוא נשאר אחד ויחיד. מאחר שעלילותיך כולן רוחניות, הן אינן נגועות במידות הטבע החומרי. כאשר אתה מקבל את מרות הוריך, נַנְדַה ויַשׂודָא, עוצמתך אינה פוחתת; זה בסך הכול ביטוי של אהבתך לדבקיך. אין זהות אחרת מלבדך. רק אדם חסר ידע יסיק שעלילותיך והופעתך הן בתחום ההגדרות החומריות. אתה מעבר לבערות, גם מעבר לידע. זה מאושש בגופָּאלַה-תָאפַּנִי. אתה האַמְרּיתַה המקורי (נקטר הנצחיות) ובלתי נכחד. הדבר מאושש בוודות, אַמְרּיתַםּ שַׂשְׂוַתַםּ בְּרַהְמֵא. ברהמן, שהוא ללא לידה או מוות, הינו המקור הנצחי והעליון לכול.״

״באוּפַּנישַׁדים נאמר שהברהמן העליון זוהר כחמה והוא המקור לכול. מי שמבין אישיות מקורית זו, משתחרר מהתניית החיים החומריים. די להתקשר אליך באמצעות שירות מסור, כדי לדעת את מעמדך האמיתי, לידתך, הופעתך, העלמותך ומעשיך. בבהגווד-גיטה מאושש שדי להבין את אלה כדי להתעלות לממלכה הרוחנית לאחר נטישת הגוף הנוכחי. הנבון, שמבקש לחצות את ים הבערות החומרי, מחפש איפוא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלך ועובר בקלות לעולם הרוחני. רבים מתרגלי ההגות המדומים שאינם יודעים שאתה הינך הנשמה העליונה. בבהגווד-גיטה נאמר שאתה הוא נשמת-העל שנמצא בלב כול. מכאן שלא דרוש מושא הגות אחר זולתך. מי שהוגה תמיד בדמותך המקורית כקרישנה – יחצה בקלות את ים הבערות החומרית. בעוד אלה שאינם יודעים כי אתה הנשמה העליונה – הם ימשיכו וישארו בעולם החומרי, חרף הגותם המדומה. מי שזוכה להתרועע עם דבקך ולומד ממנו שאתה נשמת-העל המקורי, רק הוא יכול לחצות את ים הבערות החומרית. זה דומה לאדם שאינו טועה יותר וחושב את החבל לנחש; מיד כשהוא מבין את טעותו, הוא משתחרר מפחד. כמותו מי שמבין, בין אם דרך מדרשיך שבבהגווד-גיטה או דרך דבקיך הטהורים, מהשרימד בהאגותם וספרות וֵדית דומה, שאתה הינך מטרת כל הבנה – הלה אינו צריך עוד לפחד מן הקיום החומרי.״

״גאולה ושיעבוד – מושגים אלה מאבדים את משמעותם למי שעוסק בשירותך המסור, ממש כשם שמי שיודע שהחבל אינו נחש, אינו מפחד. הדָבֵק יודע שהעולם החומרי שייך לך, ומשום כך הוא מעסיק הכול בשירותך האוהב. כך הוא משתחרר משיעבוד. זריחת השמש ושקיעתה, או מושגים כמו יום ולילה, לא קיימים כאשר נמצאים על כוכב השמש. קרישנה, נאמר גם שאתה משול לשמש, ומָאיָא משולה לחשיכה. ובמקום שבו נמצאת השמש, אין כל חשיכה; כך, לגבי מי שמצויים בחברתך תמיד אין עוד שאלה של שיעבוד או גאולה. הם כבר בני חורין. לעומתם מי שטועים וחושבים את עצמם לבני חורין מבלי למצוא מקלט בכפות רגליך – אלה שבים ונופלים. זאת משום שתבונתם אינה טהורה.״

״משום כך, מי שסבור שנשמת-העל שונה ממך, ויוצא לחפש אחריו ביערות או במערות שבהרי ההימליה – מצבו עגום עד מאד.״

״אתה מורה בבהגווד-גיטה לנטוש כל תהליך אחר להגשמה רוחנית ופשוט להתמסר לך, כי זהו התהליך המושלם. מאחר שאתה עליון לכול, גם מי שמחפשים אחר זוהר הברהמן, מחפשים למעשה אותך, ומי שמבקשים להבין את נשמת-העל מחפשים אותך. בבהגווד-גיטה אתה אומר שנכנסת לתוך ההתגלות החומרית באמצעות ייצוג חלקי שלך, נשמת-העל. אתה מצוי בלב כול, ומכאן שאין צורך לחפש אחר נשמת-העל במקום אחר. ומי שעושה זאת – שרוי בבערות. מכל מקום, השרוי בנשגב יודע שאינך מוגבל; אתה גם בפנים וגם בחוץ. אתה נמצא בכול. הדבק רק ממקד את מֵחְשָבו עליך בתוכו, ואינו מחפש אחר נשמת-העל בשום מקום אחר. למעשה, רק מי שהשתחרר מתפיסת חיים חומרית יכול לחפש אחריך; ולא איש זולתו. דוגמת החבל והנחש מתאימה רק למי שעדין נבער לגביך. כי קיומו של נחש במקום חבל מצוי רק במֵחְשָב. גם מָאיָא קיימת רק במֵחְשָב. מָאיָא אינה אלא חוסר ידיעת אישיותך. כאשר שוכחים את אישיותך, נתונים להתניה של מָאיָא. מכאן שמי שמתמקד בך תמיד מבפנים ומבחוץ, אינו נתון לאשליה.״

״די במעט שירות מסור כדי להבין את תפארתך. ומבלי לפסוע בנתיב המסירות, אפילו מי שחותר להבין את ברהמן או פַּרַמָאתְמָא, לא יוכל להבין את ההיבטים השונים של אישיותך. אפשר שמישהו יהיה מורם הרוחני של אימפרסונליסטים רבים, יתכן גם שיתבודד ביער או במערה בהר ויתרגל הגות במשך שנים רבות, אלא שללא שמץ של שירות מסור, הוא לא יוכל להבין את תהילותיך. וללא מגעו המופלא של שירות כזה, לא ניתן אפילו להבין את הברהמן או הפַּרַמָאתְמָא, גם אם מחפשים אחריהם שנים רבות.״

״אלי היקר, אני מתפלל שבחיים אלה, או אפילו בתקופת חיים אחרת, גם בכל מקום שבו אוולד – אזכה להימנות בין דבקיך. בכל מקום שאהיה, מי ייתן ואוכל לעסוק בשירותך המסור. לא אכפת לי בכלל איזה גוף אקבל בעתיד, שהרי אפילו פרות ועגלים או ילדי רועים זוכים לעסוק בשירותך ולהימצא בחברתך. הלוואי והייתי אחד מאלה, במקום אישיות חשובה כמותי, שבסך הכול מלאה כולה בבערות. מה רב מזלן של הגופִּיות ופרות ורינדאוון! הן זכו להניק אותך מחלבן. מבצעי הקרבות גדולות שמעלים תיישים יקרים למזבח – אלה אינם משיגים שלמות, גם אינם מסוגלים להבין אותך, בעוד שעל-ידי שירות מסור, אותן נשות כפר ופרות תמות משביעות אותך כליל בחלבן. שתית את חלבן לסיפוקך המלא, אף שלעולם אינך מתרצה ממבצעי ההקרבות. מה מופלא מעמדם של מַהָארָאגַ'ה נַנְדַה, אמא יַשׂודָא, רועי הבקר והגופִּיות! אתה, אישיות אלוה העילאי, האמת המוחלטת, חי ביניהם כמושא אהבתם העליון. אלי, לא ניתן אפילו לאמוד את גודל מזלם של תושבי ורינדאוון. אנו, האלים-למחצה, כולנו שולטים בחושים השונים של ישויות החיים ומתגאים מאד על כך, אף שלמעשה, לא ניתן להשוות בכלל בין מעמדנו לזה של תושבי ורינדאוון. שכן בעצם מעשיהם הם נהנים מנוכחותך ומתענגים על חברתך. למרות גאוותנו על יכולת השליטה הזו שלנו בחושים, תושבי ורינדאוון נשגבים לחלוטין, אפילו מעבר לשליטתנו. למעשה, חושיהם מוצאים את עינוגם בשירותך. מה עצום יהיה מזלי לכן, אם אזכה להיוולד על אדמת ורינדאוון באחת מתקופות חיי בעתיד.״

״איני מבקש שיפעה חומרית, גם לא גאולה, אני רק מתפלל בהכנעה לכפות רגליך שתרשה לי להיוולד בצורה כלשהי ביער ורינדאוון. כי אז אוכל לזכות באבק רגליהם של הדבקים שכאן. גם אם אזכה להיוולד כאן כעשב עלוב, אברך מאד על מזלי. אולם אם איני ראוי להיוולד בתוך היער, לפחות תרשה לי להיוולד סמוך לתחומי ורינדאוון, כי כאשר יצאו הדבקים מכפרם, אולי יצעדו עלי. גם לידה שכזו אראה כמפוארת. אני רק מתאווה לאותה לידה שתאפשר לי להתאבק באבק רגליהם של הדבקים.״

״אני רואה שכולם כאן מודעים לך כליל; הם אינם יודעים דבר מלבד מוּקוּנְדַה (קרישנה). וזו הרי תכלית הוודות – לחפש אחר כפות רגלי הלוטוס שלך.״

בבהגווד-גיטה מאושש שהידע הוֵדי נועד כולו למצוא את קרישנה. מכל מקום, בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא נאמר שקשה מאד למצוא אותו, את אישיות אלוה, על-ידי קריאה שיטתית בספרות הוֵדית, אף שבקלות רבה הוא הופך בר הישג בחסדו של דבקו הטהור. הדבקים הטהורים מוורינדאוון זוכים, למזלם הרב, לראות את מוּקוּנְדַה ללא הפסק. למילה 'מוּקוּנְדַה' שני מובנים: מוּק פירושה גאולה. קרישנה מעניק גאולה וגם חדווה נשגבת. המילה מתייחסת גם לפניו החייכניות, דמויות פרח הקוּנְדַה. מוּקְהַה מציינת גם פנים. מאחר שפרח הקוּנְדַה הינו יפה עד מאד ונראה כמו מחייך, עושים השוואה שכזו.

ההבדל בין הדבקים הטהורים מוורינדאוון לשאר הדבקים הוא שבוורינדאוון לא מבקשים דבר זולת התרועעות עם קרישנה. קרישנה מיטיב מאד עם דבקיו וממלא את מאווייהם; וכיוון שהם רוצים רק את חברתו, נכון האל להעניק אותה להם תמיד. הדבקים שם ניחנים באהבה טבעית לקרישנה, שאינה כפופה לשום תירגול או כללים. הם אינם זקוקים עוד להקפיד ולתרגל כללים שונים, כי פיתחו כבר אהבה ספונטנית לאל. כללי תירגול דרושים למי שלא התעלו עדיין למישור של אהבה נשגבת. ברהמה, גם הוא דבק, אלא שחייב עדיין לציית לכללים. הוא מתפלל איפוא, ללידה בוורינדאוון, כדי לזכות ולהתעלות למישור של אהבה ספונטנית.

ברהמה המשיך: ״אלי, אני תמה לעיתים כיצד תוכל לגמול על שירותם המסור של תושבי ורינדאוון. אתה אמנם מקור כל הברכות, ואף-על-פי-כן אני תמה כיצד תשיב להם על שירותם. כאשר אני נזכר כמה נדיב ומיטיב אתה; כיצד אפילו לפּוּתַנָא, שבאה לרמות אותך והתלבשה כאם אוהבת, הענקת גאולה ומעמד של אֵם, ושאר הזדים בני משפחתה, כמו אַגְהָאסוּרַה ובַּקָאסוּרַה, גם הם זכו בגאולה, אני כולי נדהם. תושבי ורינדאוון נתנו לך הכול – את גופם, את מֵחְשָבם, את בתיהם ואת אהבתם. הם הקדישו למענך הכול. כיצד תוכל לשלם להם את חובך? את עצמך כבר נתת לפּוּתַנָא! אני מנחש שלא תוכל לגמול על שירותם האוהב ותישאר חייב להם לעד. אלי, שירותם הינו יחיד במינו משום שהאינסטינקטים שלהם כולם נוטים באופן טבעי לעסוק בשירותך. נאמר שההתקשרות לחפצים חומריים ולבית, מקורם באשליה שמתנה את ישות החיים לעולם החומרי. אלא שזה נכון רק לגבי מי שאינו מודע לקרישנה. הרי הזיקה לנכסים ולבית אינה מהווה כל מכשול בפני תושבי ורינדאוון. הם הפנו את זיקתם אליך, ואת ביתם הפכו למקדש, שבו אתה מצוי תמיד. וכיוון ששכחו הכול מלבדך, הם אינם מוטרדים מדבר. מכאן שבית ונכסים אינם עוד מכשול בפני מי שמודע לקרישנה, גם אינם אשליה.״

״אני מבין גם שהופעתך כילד רועים פעוט, בנם של רועי פרות, אינה מעשה חומרי. בגלל חובך העצום על אהבתם, באת כדי לאפשר להם בנוכחותך הנשגבת להגביר עוד יותר את שירותם. בוורינדאוון אין הבדל בין חומר לרוח, כי הכול מוקדש לשירותך. אלי, עלילותיך בוורינדאוון נועדו לנסוך חדווה והתלהבות בדבקיך, ומי שסבור שהן חומריות – שוגה. מי שממעיטים בערכך וגורסים שגופך חומרי, כמו בן אנוש רגיל – אלה מתוארים בבהגווד-גיטה כדמוניים משוללי תבונה. אתה נשגב תמיד. הלא-דבקים חושבים אותך ליציר חומרי ומכאן שהם מרומים ומולכי שולל. למעשה, הופעת בגוף הזה, שדומה לגופו של ילד רועים פשוט, רק כדי להעצים את מסירותם וחדוותם הנשגבת של דבקיך.״

״איני יודע לגבי אותם אנשים שמכריזים על עצמם כי הגיעו להגשמה רוחנית או שגילו באמצעות תירגולם שהם אלוהים, כי באשר לי, עלי להודות בכנות שאיני מסוגל להבין אותך באמצעות גופי, מֵחְשָבי או דיבורי. מה ביכולתי לומר אודותיך, וכיצד אוכל להבין אותך בחושי? איני מסוגל אפילו להגות בך בשלמות במֵחְשָבי, שהוא אדון החושים. איש בעולם החומרי אינו מסוגל להבין את מעלותיך, מעשיך או גופך. רק בחסדך שלך אתה מאפשר להבין משהו אודותיך. אלי היקר, אתה האדון העליון של הבריאה כולה, אף שלעיתים אני מתבלבל וחושב את עצמי לאדון העולם. אני אולי אדון היקום הזה, אלא שישנם יקומים לאינספור ובְּרַהְמות לאינספור ששולטים בהם. אולם אתה אדון כולם. אתה נשמת-העל שבלב כולם ויודע הכול. לכן, קבל נא אותי כמשרתך הכנוע. אני מקווה שתסלח על שהפרעתי במשחקך עם חבריך והעגלים. עתה, ברשותך, אפרוש מיד, כדי לא להפריע עוד בנוכחותי למשחקך.״

״קרישנה אלי, עצם שמך מורה שאתה מקסים ושובה לב כול. קסמם של השמש והירח מקורו בך. עם קסמה של השמש יִפית את שושלת היַדוּ, ועם קסמו של הירח אתה מאדיר את עוצמתם של האדמה, האלים-למחצה, הבְּרָאהְמַנּים, הפרות והימים. קסמך העילאי מביא גם לקיצם של דמונים כמו קַמְּסַה ואחרים.

מתוך שיקול דעת מעמיק, אני מסיק איפוא, שאתה הינך מושא הסגידה היחיד בבריאה. הינני משתחווה לפניך עד לקץ העולם. כל עוד זורחת השמש בעולם החומרי, קבל נא את השתחוותי הכנה.״

עתה, לאחר שברהמה, אדונו של היקום הזה, השתחווה בענווה לפני האל והקיף אותו שלוש פעמים, הוא היה מוכן לשוב למשכנו, בְּרַהְמַלוקַה. ואז בתנועה קלה קרישנה סימן לו לעזוב. מיד כאשר עזב האל-למחצה, חזר קרישנה ונראה ממש כפי שנראה ביום ההוא, שבו נעלמו הילדים והפרות.

קרישנה עזב את חבריו בשעת סעודתם על גדות היַמוּנָא, ולמרות שחזר בדיוק שנה לאחר מכן, הם חשבו ששב כעבור שניה. כזו דרכם של אוניו ומעשיו של קרישנה. בבהגווד-גיטה נאמר שקרישנה מצוי בלב כול וגורם לזכרון ולשכחה. כול ישויות החיים נשלטות על-ידי אונו העילאי ולעיתים זוכרות או שוכחות את מעמדן. גם תחת שליטתו, לא הבינו עתה חבריו שבמשך שנה שלמה היו נתונים לכשפיו של ברהמה ונעדרו מגדות היַמוּנָא. הם חשבו, ״קרישנה חזר בתוך דקה.״ הם צחקו כי חשבו שקרישנה לא רצה להפסיד את הארוחה בחברתם. בעליזות, הזמינו אותו, ״הי קרישנה, חזרת כל כך מהר! ממש עוד לא התחלנו לאכול. לא נגענו אפילו בפירור. בוא, הצטרף לארוחה.״ קרישנה קיבל בחיוך את הזמנתם ובילה כך בנעימים בחברתם. ובשעה שאכל חשב, ״ילדים אלה מאמינים שהשתהיתי רק לרגע. הם אינם יודעים שבמשך שנה שלמה הייתי מעורב בכשפיו של ברהמה.״

אחרי שסיימו את ארוחתם, פנו כולם לשוב לוְרַגַ'בְּהֻוּמי. בדרכם, נהנו לחזות בגופתו של אַגַהָאסוּרַה, הנחש הגדול. עם כניסתם לכפר, כול תושבי ורינדאוון צפו בהם. קרישנה ענד נוצת טווס לכתרו, שהיה מקושט כולו בפרחי יער. הוא ענד גם זר פרחים והיה מעוטר בצבעים שונים, שלוקטו במערות בגבעת גווַרְדְהַנַה. גבעת גווַרְדְהַנַה מפורסמת בצבעיה האדומים הטבעיים, וקרישנה וחבריו נהגו לעטר באלה את גופם. כל אחד מהם נשא שופר מקרן תאו, מקל וחליל, וכל אחד קרא לעגליו בשמותיהם. גאים על מעלליו המופלאים של קרישנה, הם זימרו עתה את תפארתו. גם הגופִּיות של ורינדאוון צפו בקרישנה היפיפה. הילדים חיברו שירים יפים שתיארו כיצד הציל אותם מבליעתו של הנחש הגדול, וכיצד הרג את הנחש. היו שתיארו את קרישנה כבנה של יַשׂודָא, היו שתיארו אותו כבנו של נַנְדַה מַהָארָאגַ'ה. ״הוא נפלא כל כך! הוא הציל אותנו ממלתעותיו של נחש אדיר וגם הרג אותו,״ הם אמרו. אולם לא ידעו ששנה שלמה חלפה מאז שזה קרה.

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית שאל אז את שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי כיצד פיתחו פתאום תושבי ורינדאוון אהבה עזה שכזו אל קרישנה, אף שלא היה אפילו בן משפחתם. הוא שאל, ״מדוע כאשר נעדרו הילדים המקוריים וקרישנה התרחב אליהם, אהבו אותם הוריהם יותר מאשר את ילדיהם שלהם? ומדוע אהבו הפרות את העגלים יותר מאשר את עגליהן שלהן?״

שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי הסביר שכל ישות חיה קשורה יותר מכל לעצמה. שאר הדברים, כגון בית, משפחה, ידידים, ארץ, חברה, נכסים, שיפעה, פרסום וכו' – כל הדברים החיצוניים הללו הם בסך הכול מקור שמחה משני. הם מסבים שמחה רק משום שמענגים את העצמי. לכן, כל אחד רואה את עצמו במרכז וקשור לגופו ולעצמו יותר מאשר לקרובים כגון, אשה, ילדים וידידים. בשעת סכנה, הוא קודם כל ידאג לעצמו, ואחר כך לזולתו. זה טבעי. פירושו של דבר שאת עצמו הוא אוהב יותר מכול. מושא האהבה השני בחשיבותו, אחרי העצמי, זה הגוף החומרי. אדם ללא מידע אודות הנשמה הרוחנית נקשר מאד לגופו, ואפילו לעת זקנה ינסה לשמר אותו בדרכים מלאכותיות; הוא סבור שניתן להציל גוף זקן ורצוץ שכזה. הכול עומלים ומתייגעים יומם וליל בחיפוש אחר אושר לעצמם, בין אם זה במישור החומרי ובין אם ברוחני. אנו נקשרים לקניינים חומריים בגלל שאלה מענגים את החושים או את הגוף. הזיקה הזו לגוף היא כיוון שאני, הנשמה הרוחנית, מצויה בתוכו. מכל מקום, מי שמתקדם יותר יודע שהנשמה הרוחנית היא המקור לעונג בהיותה חלקיק של קרישנה. מכאן, שבסופו של דבר, קרישנה הוא מקור כל עונג ושובה לב כול. הוא נשמת-העל שבכול. קרישנה יורד בעצמו ומלמד אותנו שהוא עצמו המרכז, מוקד כל משיכה. דבר אינו יכול להיות יפה או קסום אם אינו נובע ממנו.

כל היפה בעולם הזה מקורו בקרישנה, ומכאן שהוא מקור כל עונג. הוא העקרון הפעיל בכול, ואנשים מתקדמים בנשגב רואים את הכול מתקשר אליו. בצ'איטניה-צַ'ריתָאמְרּיתַה נאמר שהמַהָאבְּהָאגַוַתַה, או הדבק המתקדם, רואה את קרישנה כעקרון הפעיל שבכל הישויות הנעות והדוממות. הוא רואה את הכול בבריאה קשור אליו. אותו בר מזל שמוצא מקלטו בקרישנה ורואה בו הכול – כבר שרוי בגאולה. הוא אינו מצוי עוד בעולם החומרי. זה מאושש גם בבהגווד-גיטה. מי שעוסק בשירות מסור, מצוי בבְּרַהְמַה-בְּהוּתַה, או במישור הרוחני. עצם השם קרישנה מורה על דתיות וגאולה. ומי שמוצא מקלט בכפות רגלי הלוטוס שלו, כמו עולה על הספינה שחוצה את ים הבערות. עבורו הופכת הבריאה החומרית אדירת המימדים לחסרת משמעות ממש כמו הגומה הקטנה שחורץ עגל עם טלפיו באדמה. קרישנה הוא מוקד ומרכז לכל הנשמות הדגולות, הוא גם מקלט העולמות החומריים כולם.

מי ששרוי בתודעת קרישנה – וַיְקוּנְּטְהַה, או העולם הרוחני, אינו רחוק עוד עבורו. הוא אינו חי בעולם החומרי, שבו אורבות הסכנות על כל צעד ושעל.

כך הסביר שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי למַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית מהי תודעת קרישנה, וכך הגיד לו את תפילותיו של ברהמה. עלילותיו של קרישנה עם חבריו הרועים, סעודתו איתם על גדות היַמוּנָא, ותפילותיו של ברהמה – כולם נושאים נשגבים. ומי ששומע, מספר או מזמר אותם, אין ספק שמאווייו הרוחניים כולם יתגשמו. כך תוארו מראות הילדות של קרישנה ומשובותיו עם בַּלַראמה בוורינדאוון.

פעם, השכם בבוקר, רצה קרישנה ללכת עם חבריו הרועים אל היער, לאכול שם את ארוחתם יחדיו. מיד כשקם ממיטתו, הוא תקע בקרן התאו שלו והזמין את כל ידידיו להתקבץ. עם העגלים בראשם, הם צעדו אל היער. אלפי ילדים התקבצו, וכל אחד נשא מקל, חליל, קרן ושקית מזון, וכל אחד השגיח על אלפי עגלים. כולם היו עליזים מאד בטיול, אם כי דרוכים, לשמור כל אחד על עגליו. הילדים היו מקושטים בעדיי זהב רבים, ומתוך משחק, ליקטו ביער פרחים, עלים, ענפים, נוצות טווס וחימר אדום והתקשטו באלה בשלל צורות. ביער, אחד הילדים גנב פתאום את שקית האוכל מחבר, והעביר אותה לאחר. כשזה נודע לבעל השקית, הוא ניסה לחטוף אותה בחזרה. אלא שאז השליכו אותה הלאה. וכך השתעשעו להם במשחקי ילדות.

אם קרישנה התרחק, כדי לראות מראה מיוחד, היו הילדים מאחוריו רצים ומנסים לתפוס אותו ראשונים; והתחרות היתה גדולה. ילד אחד אמר, ״אני אגע ראשון בקרישנה.״ ואחר אמר, ״לא, אל תלך לשם, אני אגע ראשון.״ היו ילדים שניגנו בחלילים או בשופרים מקרן תאו. היו שעקבו בגיל אחר הטווסים, או שחיקו את קריאת הקוקיה. הם רדפו אחר צל מעופן של הציפורים שבשמים וניסו לרוץ במסלולן המדויק. או שהתגנבו בחשאי אל הקופים והתיישבו לידם, או חיקו את מחול הטווסים. היו ילדים שתפסו בזנבות הקופים ושיחקו איתם, וכאשר אלה קפצו לעצים, קפצו הילדים בעקבותיהם. כאשר עיוותו הקופים את פניהם וחשפו שיניים, גם הילדים חשפו שיניהם לקופים. היו ילדים ששיחקו עם הצפרדעים שלגדות היַמוּנָא, וכאשר אלה זינקו מפחד למים, צללו הילדים אחריהן, ואז יצאו מן המים, ולמראה צילם, היו מחקים אותו בצורות נלעגות וצוחקים. או שניגשו לבאר ריקה וצעקו לתוכה, ולמשמע ההד החוזר, קראו לו בשמות גנאי, וצחקו.

אישיות אלוה העילאי אומר בעצמו בבהגווד-גיטה שהחותרים לנשגב – בהתאם לנטייתם האישית – מבינים אותו בשלושה היבטים: ברהמן, פַּרַמָאתְמָא ואישיות אלוה. וכאישוש לכך, קרישנה, שמעניק לאימפרסונליסט את הבנת הברהמן, או זוהר גופו – מענג כאן בעצמו, כאישיות אלוה, את דבקיו. יש שבתעתועי האנרגיה החיצונית, מָאיָא, חושבים אותו בסך הכול לילד יפה, אלא שאותם ילדי רועים ששיחקו איתו, חוו בחדווה רוחנית מלאה. הם זכו להתרועע עמו באופן אישי שכזה רק לאחר שצברו לזכותם מעשי חסד לאינספור. מי מסוגל להעריך את מזלם הנשגב של תושבי ורינדאוון? הם ראו את האל פנים אל פנים, בעוד שיוגִים רבים, גם לאחר סיגופים קשים, אינם מסוגלים לראותו למרות שיושב הוא בליבם. זה מאושש בבְּרַהְמַה-סַמְּהיתָא. ניתן אמנם לחפש את קרישנה, אישיות אלוה, בין דפי הוודות והאוּפַּנישָׁאדים, אולם מי שזכה להתרועע עם דבק, יכול לראות את האל פנים אל פנים. עתה, לאחר תקופות חיים רבות של מעשי חסד, ראו אותו הילדים ושיחקו איתו כחברים. הם לא הבינו אפילו שהוא אישיות אלוה העילאי, אולם שיחקו איתו, היו ידידיו הקרובים ואהבו אותו בכל מאודם.

בשעה שקרישנה השתעשע כך במשחקי ילדות עם חבריו, היה דמון אחד, אַגְהָאסוּרַה, שאיבד את סבלנותו; הוא תיעב את משחקם, והופיע בפני הילדים, במטרה להרוג אותם. אַגְהָאסוּרַה זה, היה מסוכן כל כך, שאפילו תושבי עדן פחדו ממנו. הם לגמו מדי יום את משקה הנקטר כדי להאריך את חייהם, ואף-על-פי-כן חששו מן הדמון ותמהו, ״מתי הוא ימות?״ תושבי עדן שותים את הנקטר כדי להפוך לבני אלמוות, אלא שלא בטחו בנצחיותם. בעוד הילדים ששיחקו עם קרישנה, לא פחדו בכלל. הם היו ממש משוללי כל פחד. מכאן, שלא ניתן לבטוח לגמרי באמצעי הגנה חומריים, אך מי שמודע לקרישנה, נצחיותו מובטחת.

אַגְהָאסוּרַה, הופיע לפני קרישנה והילדים. הוא היה אחיהם הצעיר של פּוּתַנָא ובַּקָאסוּרַה, וחשב, ״קרישנה הרג את אחי ואחותי. עכשיו אהרוג אותו ואת כל חבריו, גם את העגלים.״ לכן היה אַגְהָאסוּרַה, שנשלח על-ידי קַמְּסַה, נחוש במשימתו. הוא חשב גם, שכאשר יעלה מינחת מים ודגנים לזכר אחיו, ויהרוג את קרישנה והילדים, גם כל תושבי ורינדאוון ימותו. עבור איש משפחה הילדים הם עצם חייו וכוח נשימתו, ואם ימותו, ימותו גם ההורים האוהבים מצער.

אַגְהָאסוּרַה, שביקש להרוג את כל תושבי ורינדאוון, הרחיב עתה את גופו למימדי ענק בכוח השלמות היוגית שנקראת מַהימָא. הדמונים מומחים כמעט בכל צורות הכשפים. אחת מן השלמויות שמושגת באמצעות שיטת היוגה נקראת מַהימַה-סידְדְהי, או היכולת לגדול כפי שרוצים. כך, הפך אַגְהָאסוּרַה את עצמו לנחש ענק ושמן שהשתרע על שלושה עשר קילומטרים, ופער את לועו כמו מערה גדולה. הוא השתרע על השביל, במטרה לבלוע את הילדים כולם, וגם את קרישנה.

הדמון בצורת נחש שמן גדל-מימדים, פער את פיו משמים לארץ; שפתו התחתונה נגעה באדמה, והעליונה נשקה לעננים. לסתותיו נראו כמו מערה גדולה בהר, משתרעת לאינסוף, ושיניו נראו כמו פסגותיו של הר. לשונו נראתה כמו כביש רחב ידיים, ונשימתו, כמו רוח משתוללת. להבות אש פרצו מעיניו. תחילה חשבו הילדים שזהו פסל, אולם לאחר שבחנו, הוא דמה יותר לנחש גדול פעור פה, שרוע על הדרך. הם שוחחו ביניהם, ״דמות זו נראית כמו חיה גדולה שמוכנה לבלוע את כולנו. ראו, האין זה נחש גדול שפוער לועו כדי לאכול אותנו?״ אחד מהם אמר, ״כן, נכון. השפה העליונה של החיה נראית כמו שמש, ושפתה התחתונה נראית כמו השתקפותה האדומה של השמש על האדמה. ידידי, ראו את פיה משתרע מימין לשמאל. זה נראה ממש כמו מערה גדולה בהר. וגובהה, לא ניתן אפילו לאמוד אותו. גם סנטרה מתרומם כמו פסגת הר, והכביש הארוך זה בטח לשונה. בתוך פיה, אפל וחשוך כמו בתוך מערה. הרוח החמה שנושבת בפראות זו נשימתה, וסירחון הדגים שעולה מפיה, זהו ריח קרביה.״

הם התייעצו ביניהם: ״אם ניכנס כולנו בבת אחת אל פיו של הנחש, כיצד יוכל לבלוע אותנו? וגם אם יבלע אותנו, לא יוכל לבלוע את קרישנה. קרישנה יהרוג אותו מיד, כמו שהרג את בַּקָאסוּרַה.״ ואז, הביטו הילדים בפניו היפיפיות דמויות הלוטוס של קרישנה ומחאו כפיים, חייכו וצעדו ישר לתוך פיו של הנחש הענקי.

קרישנה, נשמת-העל בלב כול, ידע כמובן, שהדמות הדוממת הזו היא דמון מרושע. אולם בשעה שתכנן כיצד לגונן על חבריו האהובים, אלה כבר נכנסו לתוך פיו של הנחש, עם כל הפרות והעגלים. רק הוא עצמו לא נכנס. הדמון חיכה לו וחשב, ״כולם נכנסו חוץ מקרישנה, שהרג את אחי ואחותי.״

קרישנה הינו למעשה, הערובה העליונה לבטחון. אך לרגע, כמו נבעת לנוכח חבריו שיצאו מטווח ידו והיו שרועים עתה בבטנו של נחש גדול. הוא נדהם גם מפעולתו המופלאה של האון החיצוני. הוא שקל כיצד יהרוג את הדמון ויציל את הילדים והעגלים. הוא חשב כך, אף שלא דאג באמת. לבסוף החליט להיכנס ללוע הדמון. האלים-למחצה ממעל שהתאספו, מסתתרים מאחורי העננים כדי לצפות במחזה, נחרדו כליל עם כניסתו, וקראו באימה, ״אווי! אווי!״ בעוד חבריו של אַגְהָאסוּרַה, וקַמְּסַה במיוחד – כולם אוכלי בשר ודם – עלצו.

אַגְהָאסוּרַה ניסה למחוץ את קרישנה ואת שאר בני לוויתו, אלא שקרישנה, ששמע את זעקת האלים, מיהר והתרחב בתוך גרונו. למרות גופו האדיר, הוא נשנק מיד. עיניו הגדולות נעו בפראות, והוא נחנק. אויר חייו, שלא מצא לו כל פירצה אחרת, פרץ לבסוף מן הנקב שבקצה גולגלתו, והדמון צנח ומת. ואז קרישנה, במבטו הנשגב, השיב להכרתם את הילדים והעגלים, ויצא איתם מחוץ ללוע. בכל מקום, עוד כאשר שהה בלועו של אַגְהָאסוּרַה, פרצה נשמתו של הדמון ויצאה כמו אור בוהק שהאיר לכל עבר, והמתינה בשמים. עתה, מיד כאשר יצא קרישנה, ניטמע האור הזוהר הזה בגופו, לעיניהם של כל האלים-למחצה.

האלים, מלאי שמחה, השליכו פרחים על אישיות אלוה וסגדו לו. תושבי עדן חוללו בחדווה, ותושבי גַנְדְהַרְוַלוקַה שוררו תפילות שונות. המתופפים הכו בתופיהם בעליצות, הבְּרָאהַמַנּים זימרו מזמורים וֵדיים, והדבקים כולם קראו, ״גַ'יַה! גַ'יַה! הלל הלל לאישיות אלוה העילאי!״

גם ברהמה, למישמע הצלילים המבורכים הללו שפשטו במערכת הכוכבים העליונה כולה, מיהר לבוא והביט במתרחש. הוא ראה את הדמון ההרוג, ונפעם כולו ממעשיו המופלאים של האל. לועו של הנחש נשאר פעור עוד ימים רבים, עד שהתייבש בהדרגה; והוא הפך לאתר משחקים לכל ילדי הרועים.

הריגת אַגְהָאסוּרַה אירעה עוד לפני שקרישנה וחבריו היו בני חמש. עד גיל חמש נקראים הילדים קומָארַה. מעל לגיל חמש ועד גיל עשר הם נקראים פַּוּגַנְּדַּה. מעשר ועד חמש עשרה הם נקראים קַיְשׂורַה, ואחרי חמש עשרה הם נקראים בחורים. במשך שנה שלמה לא דנו בכפר וְרַגַ'ה בתקרית של אַגְהָאסוּרַה. רק כאשר היו הילדים בני שש הם סיפרו להוריהם על התקרית המופלאה. הסיבה לכך תובהר בפרק הבא.

שְׂרִי קרישנה, אישיות אלוה העילאי, הינו נעלה לאין ערוך מאלים-למחצה כמו ברהמה. מכאן שבכוחו להעניק למישהו את היכולת להיטמע בגופו הנצחי, והוא העניק זאת לאַגְהָאסוּרַה. אין ספק שהלה היה מרושע מאד, וחוטא אינו יכול להיטמע בקיומה של האמת המוחלטת. אלא שבמקרה זה, כיוון שקרישנה נכנס לגופו, התנקה הדמון מכל תגובה נפשעת. די להגות תמיד בדמותו הנצחית של האל בדמות המוּרְתי שלו שבמקדש, או לצייר את דמותו במחשב, כדי לזכות ולהיכנס לממלכתו, ולהתרועע עמו. דמו איפוא, את מעמדו הנעלה של אַגְהָאסוּרַה: קרישנה, אישיות אלוה, נכנס בעצמו לתוך גופו. קדושים דגולים, מתרגלי הגות ודבקים –הוגים תמיד בדמותו של קרישנה שבלבם, או צופים בדמותו שבמקדש; כך הם מתנקים מן הלכלוך החומרי, ועם קץ גופם נכנסים לממלכת אלוהים. די אם כן, לשמור את דמותו של האל במחשבנו, כדי לזכות בשלמות שכזו. אולם במקרהו של אַגְהָאסוּרַה, אישיות אלוה נכנס בעצמו לגופו. מכאן שמעמדו של אַגְהָאסוּרַה נעלה ממעמדו של דבק רגיל או מזה של גדול היוגִים.

מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית ששמע אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה (שהציל אותו בשעה שעוד היה ברחם אמו), נמלא עתה עניין הולך וגובר. הוא שאל אז את החכם שׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, שסיפר לו את השׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם.

המלך נדהם לדעת ששנה שלמה חלפה עד שסיפרו על הריגת אַגְהָאסוּרַה – רק אחרי שהילדים נכנסו כבר לגיל הפַּוּגַנְּדַּה. הוא היה סקרן מאד, כי היה בטוח שאוניו השונים של קרישנה מעורבים בזה.

הקְשַׁתְרייות, או אנשי המנהל, טרודים לרוב בענייני המדינה וסיכוייהם קלושים ביותר לשמוע אודות עלילותיו הנשגבות של קרישנה. עתה, למשמע העלילות הללו, חשב עצמו מַהָארָאגַ'ה פַּרִיקְשׁית לבר מזל, שהרי האזין לשׂוּקַדֵוַה גוסְוָאמִי, שהיה גדול בני הסמכא בשׂרִימַד-בְּהָאגַוַתַם. לשאלתו של פַּרִיקְשׁית, המשיך הגוסְוָאמִי לגולל את עלילותיו הנשגבות של קרישנה, ופיאר את דמותו, מעלותיו, תהילתו ובני לוויתו.